על ידי אבישג_א* » 24 נובמבר 2013, 08:44
וואו מדהים, 43 שנה באותו מקום, מעניין איך אני ארגיש כאן בעוד 30 שנה, כבר עכשיו אני מרגישה ותיקה ושייכת וזה מאוד כיף לי.
אתמול הלכתי לחינה של מישהי מהישוב, היה לי כיף לפגוש את הנשים, יש כאן פשטות מדהימה וחמימות שממלאת את ליבי, יש כאן גם קטעים מעצבנים ולאחרונה אני צריכה להתעסק איתם אז זה מבאס, כל מיני ביורוקרטיות מול המזכירות. מצד שני אני יודעת שהמקום זה האנשים שחיים בו ואותם אני מאוד אוהבת, כיף לי ללכת למכולת ולפטפט קלות כמעט עם כל מי שאני פוגשת, יש כאן הרבה ענווה, אני מקווה שאזכה להתבגר ולהזדקן במקום הזה ואז להקבר בו.
איפה גדלת עד גיל 7 ? ואיך זה לחיות היום בקיבוץ אחרי שכל-כך השתנית וגם הקיבוצים עברו שינוי מאוד גדול לא ? מצד שני אם אף פעם לא עזבת את בטח לא מרגישה את השינוי
אחד המצבים שלא כתבתי למעלה שכאשר אני מגיעה אליהם אני פורשת זה... ההתמכרות עצמה.. כשאני מוצאת עצמי חושבת מחשבה מעניינת ומיד מרגישה צורך לכתוב אותה כאן.... אז אני גם מפסיקה...
קטעים, אני דווקא נהנית מזה שיש לי לאן להעלות את המחשבות שלי, פעם לא היה לי והרגשתי איזשהו חסר, הייתי משתפת חברות אבל אי אפשר לשתף באותו רגע תמיד וגם יש לי הנאה גדולה מלכתוב את הדברים, זה דווקא יתרון מבחינתי בבאופן.
במילים יותר פשוטות... עולה לי תסכול, עצב, התרגשות אבל אני לא חווה אותם... אני עסוקה במה אכתוב בבאופן.....
את יודעת, בת דודה שלי התאבדה לפני שלש שנים, היינו חברות מאוד טובות בילדות ועם מותה נפער בי איזה פצע וגם רגשי אשמה שלא הייתי בשבילה כשהיא הייתה זקוקה למישהו, באנוכיותי. המחשבות הטריפו אותי ואז ישבתי וכתבתי בבאופן ומייד נרגעתי, היא הפסיקה להופיע לי במחשבות. אותו דבר עם רות פוגל, אחרי רצח פוגל, כשעבר שלב ההלם וההתעלמות ממה שקרה, הייתי רואה אותה מולי, כמעט נוגעת בה וזה היה לי קשה ושוב כתבתי בבאופן וזה עזר לי.
לא יודעת אם זה טוב או לא לברוח מהמחשבות באמצעות כתיבה, באמצעות חשיבה איך אכתוב ומה אנסח ואיך זה יצא, והתפעלות שלי מדברים שכתבתי כשבעצם אני מתעלמת ממה שקרה, לפעמים אני חושבת שעדיף להתמודד מאשר להתעסק בסגנון הכתיבה אבל זה גם עוזר לי מאוד עם קשיים שאני חווה, אז אני מרשה לעצמי את הבריחה הזאת.
גם עכשיו אני בתקופה די קשה עם עצמי מכל מיני סיבות ובאופן זה סוג של בריחה, במקום להתמודד עם הכעסים והתסכול והפחדים שלי אני כותבת כאן וחווה פחות מתח בחיים. בריחה ? ייתכן, אבל כל מה שנותן לי כוחות כרגע אני לוקחת, לא יכולה להרשות לעצמי לברור יותר מדי.
וואו מדהים, 43 שנה באותו מקום, מעניין איך אני ארגיש כאן בעוד 30 שנה, כבר עכשיו אני מרגישה ותיקה ושייכת וזה מאוד כיף לי.
אתמול הלכתי לחינה של מישהי מהישוב, היה לי כיף לפגוש את הנשים, יש כאן פשטות מדהימה וחמימות שממלאת את ליבי, יש כאן גם קטעים מעצבנים ולאחרונה אני צריכה להתעסק איתם אז זה מבאס, כל מיני ביורוקרטיות מול המזכירות. מצד שני אני יודעת שהמקום זה האנשים שחיים בו ואותם אני מאוד אוהבת, כיף לי ללכת למכולת ולפטפט קלות כמעט עם כל מי שאני פוגשת, יש כאן הרבה ענווה, אני מקווה שאזכה להתבגר ולהזדקן במקום הזה ואז להקבר בו.
איפה גדלת עד גיל 7 ? ואיך זה לחיות היום בקיבוץ אחרי שכל-כך השתנית וגם הקיבוצים עברו שינוי מאוד גדול לא ? מצד שני אם אף פעם לא עזבת את בטח לא מרגישה את השינוי
[u]אחד המצבים שלא כתבתי למעלה שכאשר אני מגיעה אליהם אני פורשת זה... ההתמכרות עצמה.. כשאני מוצאת עצמי חושבת מחשבה מעניינת ומיד מרגישה צורך לכתוב אותה כאן.... אז אני גם מפסיקה...[/u]
קטעים, אני דווקא נהנית מזה שיש לי לאן להעלות את המחשבות שלי, פעם לא היה לי והרגשתי איזשהו חסר, הייתי משתפת חברות אבל אי אפשר לשתף באותו רגע תמיד וגם יש לי הנאה גדולה מלכתוב את הדברים, זה דווקא יתרון מבחינתי בבאופן.
[u]במילים יותר פשוטות... עולה לי תסכול, עצב, התרגשות אבל אני לא חווה אותם... אני עסוקה במה אכתוב בבאופן.....[/u]
את יודעת, בת דודה שלי התאבדה לפני שלש שנים, היינו חברות מאוד טובות בילדות ועם מותה נפער בי איזה פצע וגם רגשי אשמה שלא הייתי בשבילה כשהיא הייתה זקוקה למישהו, באנוכיותי. המחשבות הטריפו אותי ואז ישבתי וכתבתי בבאופן ומייד נרגעתי, היא הפסיקה להופיע לי במחשבות. אותו דבר עם רות פוגל, אחרי רצח פוגל, כשעבר שלב ההלם וההתעלמות ממה שקרה, הייתי רואה אותה מולי, כמעט נוגעת בה וזה היה לי קשה ושוב כתבתי בבאופן וזה עזר לי.
לא יודעת אם זה טוב או לא לברוח מהמחשבות באמצעות כתיבה, באמצעות חשיבה איך אכתוב ומה אנסח ואיך זה יצא, והתפעלות שלי מדברים שכתבתי כשבעצם אני מתעלמת ממה שקרה, לפעמים אני חושבת שעדיף להתמודד מאשר להתעסק בסגנון הכתיבה אבל זה גם עוזר לי מאוד עם קשיים שאני חווה, אז אני מרשה לעצמי את הבריחה הזאת.
גם עכשיו אני בתקופה די קשה עם עצמי מכל מיני סיבות ובאופן זה סוג של בריחה, במקום להתמודד עם הכעסים והתסכול והפחדים שלי אני כותבת כאן וחווה פחות מתח בחיים. בריחה ? ייתכן, אבל כל מה שנותן לי כוחות כרגע אני לוקחת, לא יכולה להרשות לעצמי לברור יותר מדי.