על ידי מחשבות* » 31 יולי 2006, 14:00
הבית גדוש באורחים מיום תחילת המלחמה. ילדים חדשים שהפכו לשלי באופן זמני, גדושי רגשות, מנותקי בית, נזקקי תשומת לב ומורגלי הפעלות. הגדולה שלי רוויה עד שפתה, מוצפת, זקוקה לי יותר מתמיד. והקטן - הוא לא דוחק בי, נסוג לשקט שלו. כל כך קל לדלג עליו ברעש הכללי.
אני רואה אותו. כבר פחות נוח לו בקונכיה שלו, עדין לא מצא את הדרך לפרוץ ממנה. הוא יודע שאנחנו מצפים ממנו למשהו, אולי סומך עלינו בהובלה שלנו. הוא לא מצליח ונופל למלכודות בכי בלתי נשלטות. הוא כן מצליח והוא מאושר. הוא מבטא את עצמו בדרכים חדשות. הוא מבקש חיבוקים לפני השינה. מבקש מילולית. והוא מצמיד אותי אליו בידיים הקטנות שלו הכי חזק בעולם, רועד מהמאמץ, חזה לחזה, נשימה לנשימה, עולם שעומד מלכת. או שהוא נושך, או מכאיב לי בהרבה כוונה, קטן מלהכיל את שפעת סערתו.
שלשום היה לי ביקור קשה שלא הצלחתי לעצור בו באתר האינטרנט של אלו"ט. הם מציגים רשימת סימפטומים לזיהוי אוטיזם. אומרים שמספיק ארבעה סימנים לאשר חשש. הילד שלי עונה על יותר מעשרה. מציגים סיפורים אישיים של הורים, שמספרים איך בהתחלה חשבו כמה הילד עצמאי, מאושר, חי בטוב. כך גם אצלנו. למרות שאיננו נמצאים בתהליך של אבחון, הסקרנות קורעת אותי. מה יש לבן שלי? ריבונו של עולם, מה יש לבן שלי???
אתמול אספתי אותו אלי. שעה וחצי התפנתי מהכל, רחוק מהכל, רק הוא ואני. ניסיתי לכוון אותו, לעודד אותו לחקות אותי. אמנם לא לפי הספר, סתם מתוך לחץ. הפעלתי את כל היצירתיות שלי. הילד לא ספר אותי. התכרבל לי בידיים וקשקש רק מה שמעניין אותו, מדי פעם עזב אותי והלך לשחק לבד. ואני לא יודעת את נפשי. הפסקה ארוכה, ארוחת ארבע, רגיעה לשנינו, נשימה ארוכה. ושוב אספתי אותו אלי.
ואז. שלוש וחצי שעות שהילד לא עזב אותי. פעם אחת לא קם לבקש מיץ, להתאוורר, לחפש את הפרפרים שלו. הוא היה כולו ממוקד בי. שיחקנו. השתוללנו. השתטינו. יצרנו עולמות דמיוניים משלנו. עשינו קולות של דברים אחרים. ציירנו. ביחד. אני ציירתי ים והוא הוסיף דגים, הוא צייר שמים ואני ציפורים. ולפעמים בא כלב ים לבקר בשמים, ולפעמים ירד סוס גדול לראות איך זה במים, ולפעמים גדלו ירקות על ראשים של נחשים, ולפעמים החזקנו ביחד בצבעים, זורמים את התנועה, שרים תוך כדי, נעימה מיוחדת לכל קו וצבע. וסביבנו שלושה ילדים אחרים, עוקבים אחרינו, מחקים אותנו, משחילים את עצמם פנימה, רוקדים מסביב. והילד ממוקד, לא מרפה מהקשר אתי. עין בעין, תגובה מיידית, מוחלטת, נלהבת. והצחוק שלו. הצחוק האלוהי שלו, המתגלגל, המרטיט, העוקב לכל חיוך ועידוד שלי. שלוש וחצי שעות של אושר צרוף. וכבר עשר בלילה, ואין ארוחת ערב, ואין אמבטיה, ואין מי ששם לב בכלל.
אז מה יש לבן שלי. אני לא יודעת. אבל יש דברים שאני כן יודעת, חדשים לי. אחד מהם הוא שלבן שלי יש תכונות שאינן יוצאות לבד. ומה עושה אני? האם עוזרת לו, מכוונת אותו, מנחה אותו למקום טוב יותר? שמא משילה בכח את קליפות הביצה המגוננות מאפרוח שטרם הבשיל?
***
יחסים סבוכים עם המילה "אבחון". מחד חשש, מאידך צורך נואש להבין. מחד איך קרה שכל הדברים הרעים באים ביחד, שכל כך הרבה תופעות שמאפיינות אותו, לכאורה לא קשורות ולא מטרידות, כלולות עתה זו לצד זו בתוך הרשימות. הורות ותיקה אך משתנה מקצה לקצה. מהורות חופשיה, מאפשרת, זורמת, להורות מכוונת ובוחנת. וחייבת לבחון, וחייבת להיות עירנית. מאידך אולי זה סתם. אולי הנטיה שלו להתבודד מנעה ממנו לרכוש
מיומנויות תקשורת לבן שלוש. והכל באותו סל, והכל ייצא בפתיחה פשוטה של אותו מכסה. והכל סערה בכוס מים. אולי. אולי
אוף
***
עינת - הבכי שלו הוא בכי של ילד שלא מוצא את עצמו, שזקוק לי אך לא מצליח לקבל את הרגיעה ממני. נתלה עלי, מבקש דברים אך אלו לא מרגיעים אותו, יורד ממני והולך תועה בבית, שוב בא להיצמד. בהפרש של עוד כמה ימים אני קושרת את זה לתהפוכות הרגשיות החדות שעוברות על כולנו עכשיו. עוד אולי לרשימה. ספרי לי בבקשה על אריקסון שהזכרת, תודה.
הבית גדוש באורחים מיום תחילת המלחמה. ילדים חדשים שהפכו לשלי באופן זמני, גדושי רגשות, מנותקי בית, נזקקי תשומת לב ומורגלי הפעלות. הגדולה שלי רוויה עד שפתה, מוצפת, זקוקה לי יותר מתמיד. והקטן - הוא לא דוחק בי, נסוג לשקט שלו. כל כך קל לדלג עליו ברעש הכללי.
אני רואה אותו. כבר פחות נוח לו בקונכיה שלו, עדין לא מצא את הדרך לפרוץ ממנה. הוא יודע שאנחנו מצפים ממנו למשהו, אולי סומך עלינו בהובלה שלנו. הוא לא מצליח ונופל למלכודות בכי בלתי נשלטות. הוא כן מצליח והוא מאושר. הוא מבטא את עצמו בדרכים חדשות. הוא מבקש חיבוקים לפני השינה. מבקש מילולית. והוא מצמיד אותי אליו בידיים הקטנות שלו הכי חזק בעולם, רועד מהמאמץ, חזה לחזה, נשימה לנשימה, עולם שעומד מלכת. או שהוא נושך, או מכאיב לי בהרבה כוונה, קטן מלהכיל את שפעת סערתו.
שלשום היה לי ביקור קשה שלא הצלחתי לעצור בו באתר האינטרנט של אלו"ט. הם מציגים רשימת סימפטומים לזיהוי אוטיזם. אומרים שמספיק ארבעה סימנים לאשר חשש. הילד שלי עונה על יותר מעשרה. מציגים סיפורים אישיים של הורים, שמספרים איך בהתחלה חשבו כמה הילד עצמאי, מאושר, חי בטוב. כך גם אצלנו. למרות שאיננו נמצאים בתהליך של אבחון, הסקרנות קורעת אותי. מה יש לבן שלי? ריבונו של עולם, מה יש לבן שלי???
אתמול אספתי אותו אלי. שעה וחצי התפנתי מהכל, רחוק מהכל, רק הוא ואני. ניסיתי לכוון אותו, לעודד אותו לחקות אותי. אמנם לא לפי הספר, סתם מתוך לחץ. הפעלתי את כל היצירתיות שלי. הילד לא ספר אותי. התכרבל לי בידיים וקשקש רק מה שמעניין אותו, מדי פעם עזב אותי והלך לשחק לבד. ואני לא יודעת את נפשי. הפסקה ארוכה, ארוחת ארבע, רגיעה לשנינו, נשימה ארוכה. ושוב אספתי אותו אלי.
ואז. שלוש וחצי שעות שהילד לא עזב אותי. פעם אחת לא קם לבקש מיץ, להתאוורר, לחפש את הפרפרים שלו. הוא היה כולו ממוקד בי. שיחקנו. השתוללנו. השתטינו. יצרנו עולמות דמיוניים משלנו. עשינו קולות של דברים אחרים. ציירנו. ביחד. אני ציירתי ים והוא הוסיף דגים, הוא צייר שמים ואני ציפורים. ולפעמים בא כלב ים לבקר בשמים, ולפעמים ירד סוס גדול לראות איך זה במים, ולפעמים גדלו ירקות על ראשים של נחשים, ולפעמים החזקנו ביחד בצבעים, זורמים את התנועה, שרים תוך כדי, נעימה מיוחדת לכל קו וצבע. וסביבנו שלושה ילדים אחרים, עוקבים אחרינו, מחקים אותנו, משחילים את עצמם פנימה, רוקדים מסביב. והילד ממוקד, לא מרפה מהקשר אתי. עין בעין, תגובה מיידית, מוחלטת, נלהבת. והצחוק שלו. הצחוק האלוהי שלו, המתגלגל, המרטיט, העוקב לכל חיוך ועידוד שלי. שלוש וחצי שעות של אושר צרוף. וכבר עשר בלילה, ואין ארוחת ערב, ואין אמבטיה, ואין מי ששם לב בכלל.
אז מה יש לבן שלי. אני לא יודעת. אבל יש דברים שאני כן יודעת, חדשים לי. אחד מהם הוא שלבן שלי יש תכונות שאינן יוצאות לבד. ומה עושה אני? האם עוזרת לו, מכוונת אותו, מנחה אותו למקום טוב יותר? שמא משילה בכח את קליפות הביצה המגוננות מאפרוח שטרם הבשיל?
***
יחסים סבוכים עם המילה "אבחון". מחד חשש, מאידך צורך נואש להבין. מחד איך קרה שכל הדברים הרעים באים ביחד, שכל כך הרבה תופעות שמאפיינות אותו, לכאורה לא קשורות ולא מטרידות, כלולות עתה זו לצד זו בתוך הרשימות. הורות ותיקה אך משתנה מקצה לקצה. מהורות חופשיה, מאפשרת, זורמת, להורות מכוונת ובוחנת. וחייבת לבחון, וחייבת להיות עירנית. מאידך אולי זה סתם. אולי הנטיה שלו להתבודד מנעה ממנו לרכוש [po]מיומנויות תקשורת לבן שלוש[/po]. והכל באותו סל, והכל ייצא בפתיחה פשוטה של אותו מכסה. והכל סערה בכוס מים. אולי. אולי
אוף |אוף|
***
עינת - הבכי שלו הוא בכי של ילד שלא מוצא את עצמו, שזקוק לי אך לא מצליח לקבל את הרגיעה ממני. נתלה עלי, מבקש דברים אך אלו לא מרגיעים אותו, יורד ממני והולך תועה בבית, שוב בא להיצמד. בהפרש של עוד כמה ימים אני קושרת את זה לתהפוכות הרגשיות החדות שעוברות על כולנו עכשיו. עוד אולי לרשימה. ספרי לי בבקשה על אריקסון שהזכרת, תודה.