היה מורכב.
טראומטי מאוד וחווייתי מאוד.
ביום שני בערב, הרגשתי הפחתה נוראית בתנועות.
הלכתי למכרה שבודקת על ידי או"ס ועברה הכשרה מעניינת לטיפול על ידי תנועות, קפיצות ומנחים שונים ומשונים לשחרור של מצבים תקועים בהריון ובלידה (עכוז, חבל טבור כרוך, מצג פנים ועוד ועוד)
גילינו שחבל הטבור מקיף את הצוואר פעמיים, ומנח עורף לאחור (במצב האופטימלי הפנים מופנות לעמוד השדרה של האם והגב שלו לכיוון הבטן שלה. הפוך ממה שהיה לי)
היא היתה בכזה עומס שרק יכלה לתת לי תרגילים ולשלוח אותי לדרכי. (בדר"כ היא מדריכה אותי צמוד, ועוקבת עם או"ס שהכל בסדר ושהחבל משתחרר)
תרגלתי קצת, אבל הייתי מצוברחת כל כך... לידה קשה כל כך (בגלל המנח) ועם סיכון (בגלל חבל הטבור) וגם לא יכולתי לדעת אם התפטרתי מהצרה על ידי התרגילים, כי היא לא יכלה לקבל אותי
*
ביום שלישי בבוקר, הרוסה ומרוסקת מימים סוחטים ("מה אכפת לי שהוא רוצה ללמוד תורה??" מאמינים שאני אמרתי דבר כזה? אני גם לא מאמינה לעצמי, אבל הזמן הופך לנצח כשאתה כל כך מחכה ולא יודע מתי ייגמר העניין)
במקום לצאת לסידורים דחופים, מצאתי את עצמי יושבת מול המחשב ומחפשת הרצאה שלא שמעתי כבר הרבה זמן.
ואז צדה את עיני (ספרותי, אה??) הרצאה של הרב יצחק פנגר, בשם "מניעות". הרגשתי שהיא כאן בשבילי.
הוא מספר בהרצאה על הרצון שלנו להתקרב לבורא עולם, ועל המניעות, ומה תפקידן. דוגמא היפותטית אחת שנחרטה לי בראש, היא של אדם שנמצא בתל אביב ורוצה להגיע לירושלים "לפגוש" את בורא עולם.
הוא יוצא לדרך, ואז בהיותו עדיין בתל אביב הוא מגלה קיר שחוסם אותו מלהתקדם.
הקיר הזה, תפקידו לא להרחיק -אלא לקרב, מאחר שמאחורי הקיר הזה, נמצא בורא עולם, ובמקום שהבנאדם יאלץ להרחיק עד ירושלים, הוא יפגוש אותו כאן, בתל אביב, "קרוב לבית", אם הוא רק יתמודד נכון עם ה"קיר".
החלטתי להרפות, רוצה לפגוש את בורא עולם? הוא לא רק בלידה, הוא גם בהתמודדות הזו איתך. לידך.
ואז אמרתי לעצמי "בטל רצונך מפני רצונו..."
תתפלאו לשמוע-
ידעתי שאני הולכת היום ללדת...
*
ביום שלישי, מוצאי כ"ד בטבת, השכבתי את הנסיכה לישון.
נתתי לה קצת יותר צומי מהרגיל כי הייתה לי תחשת בטן (שימי לב, לא צירים
) שמשהו עומד להתרחש.
כן, הלבשתי אותה גם פוטר כדי להקל על מי שישלח אותה בבוקר לגן (אבא שלי...? שכנה??)
דברנו קצת על "נסיכה, את רוצה תינוק?" התשובה הייתה חיובית, כמובן (זו משאת נפשה כבר שנה בערך), אמרתי לה "את יודעת שזה אומר שאני לא אהיה בבית כמה ימים כי אסע להביא את התינוק?" נסיכה כבר ידעה את זה בעל פה.
"אז בואי נתפלל לד' כדי שיביא לנו תינוק"
לצערי הרב אני לא זוכרת את הניסוח המדויק של התגובה שלה, אבל זה היה משהו בסגנון "אבל אמא מביאה את התינוק" (אז למה את אומרת עכשיו ד'...??)
אמרתי לה "נכון, ד' מביא את התינוק לאמא, ואמא מביאה את התינוק הביתה" ויסלחו לי מדייקי השפה על השגיאות הלשוניות במשפט הזה.
הלכה לישון.... בקשה 3 בקבוקים נוספים עד שהואילה להרדם...
*
התארגנתי לשינה כרגיל, והלכתי לישון.
מתוך נמנום אני מרגישה צירים סדירים אבל לא מאוד חזקים.
בערך ב12 אני מגלה שאני שמה לב אליהם מדי, כך שאני מתקשרת לדולה שלי ולאמא שלי, לעדכן שלדעתי הערב זה אכן קורה (אחרי פעמיים של התקפות צירים שנמשכו כמה שעות ועברו ללא זכר).
הדולה הציעה לי ללכת לנוח עם הרפיה טובה. שרדתי שעתיים מהרפיה להרפיה, כשבאמצע הנסיכה התעוררה בצרחות.
ישבתי על מיטת הנוער שלה והחלפתי את כל הבגדים הרטובים והורדתי את המצעים (כן, גם הפעלתי מכונה בצירים, כי עכשיו היה ברור שאני לא הולכת להשאיר בית מסריח למי שישמור עליה...)
ב2:30 התקשרתי אליה ובקשתי ממנה רשות להכנס למקלחת קצרה, היא אמרה לי "רק אם את נכנסת עכשיו! אם לא עכשיו, תתקשרי אלי קודם שאשמע אותך, ואבין באיזה שלב את נמצאת עכשיו".
טוב... לא נכנסתי לאמבטיה באותו ערב....
אחרי כ10 דקות התקשרתי אליה שוב ועדכנתי אותה שמתחיל להיות לי כבר קשה להתמודד עם הצירים.
ארגנתי בגדים לנסיכה, ומצעים למי שיישן איתה בלילה.
הדולה התארגנה ובאה לאחר כעשר דקות נוספות ואני התקשרתי לאמא שלי במקביל והחלטנו לחכות עד שהדולה תבוא ותפקס אותנו על הסקאלה איפה אני נמצאת.
כשהיא הגיעה, היא נכנסה מיד לפעולה ותוך כדי שאני מחלקת הוראות לבעלי "תביא גרביים מהחדר שלה", "תכניס את המחשב/ מטענים/ כסף" והוא מתרוצץ בבית בהתאמה, היא מעסה לי את הגב התחתון בתנועות רכות ומקלה לי על הכאבים.
התחלתי להרגיש שאני כבר לא יכולה להשאר בבית, והפחד התחיל לתפוס אותי, איך אני הולכת להתמודד עם הכאבים האיומים האלו בנסיעה???!!
בית החולים לא נמצא מטר מאיתנו, זו דרך של חצי שעה ויותר!!
בערך ב3:00 הזעקנו את אמא שלי, הדולה התחילה להתלבט האם להזמין מונית או אמבולנס.
אמרתי לה שאם היא מתלבטת, אני הולכת על אמבולנס. לא לוקחת ריזיקה.
5 או 7 דקות אחר כך התחלתי להתקשר בהסטריה לשכנה שאמורה לשמור על הבת שלי (מדובר בשתי אחיות בנות 19-20, שתיהן אמורות היו להשאר עם הניידים שלהן פעילים ומצלצלים בלילה עד הלידה) למעשה אחד מהם לא כל כך חייג בשבילנו והשני לא נענה.... עד שאח שלהן ענה, "תן לי את X או Y, סכמתי איתן כבר שאתקשר באמצע הלילה, אז תעיר אותן דחוף".
אחותו הייתה בן רגע על הקו, והבטיחה לי שאני יכולה לנסוע בלב שקט, היא כבר עולה.
אמרתי לה שלא שייך."אני מחכה לך, קחי כמה זמן שאת צריכה, אני לא יכולה לעזוב בלי שאני רואה אותך כאן".
ב3:15 הזמנו אמבולנס, ואז אני מתחילה להתחנן לאמבטיה דחופה, ושאני לא יכולה ולא שורדתתתת....!!
הדולה אומרת לי "בסדר, בסדר, אל תדאגי, בואי תעלי למיטה שלך בינתיים, אני רק רוצה לבדוק אותך, איפה יש מגבת?" (התחמקה, ראיתם??? לא נתנה לי מקלחת!!
)
עניתי לה, ותוך רגע היא פורשת מגבת מתחתי "לספוג את המים,". היא מזעיקה את בעלי ומבקשת ממנו אשפתון.
מפה לשם אמא שלי הגיעה, הדולה מתלבטת אם להכניס אותה, אבל ברגע שאני מבינה שהיא כאן, אני מבקשת שתכנס.
בינתים בעלי רץ הלוך וחזור להביא לי שתיה מתוקה כי הפה שלי יבש כמו קרש, ורץ להביא שקיות ומגבות ו.... ו... ועוד שתיה כמובן...
אני נכנסת ללחץ לגבי השכנה וכולם מרגיעים אותי שהיא כבר פה, ואני מוודאת שהדלת סגורה ושהנסיכה לא תתעורר לי...
ברגע שאני מבינה שהאני בלידה, אני מדליקה מוזיקת הרפיה רגועה שליוותה אותי בשבוע האחרון יום יום.
אור ממנורת הלילה שלי דולק בחדר, עדין ונעים.
נקודה אחרונה שנשארת לי: "שלומית, תבטיחי לי שהם לא יחתכו את חבל הטבור לפני שהוא יסיים את תפקידו. תבטיחי לי!!"
שלומית מבטיחה, כמובן ואנחנו יוצאות לדרך...
הדולה מבקשת ממני להתחיל לנשוף "ש.....ש...." בכל הכח, אני מרגישה כאבים איומים כאילו משהו מתנתק ממני בעקבות הדחיפה, למרות שזו דחיפה עדינה מאוד.
אני מתחרטת שרציתי ללדת בכלל, ומה השטות הזו, הדולה מתחילה לתת הוראות לאמא שלי, והן מבלבלות אותי, אני חותכת אותן ומבקשת שיפסיקו לדבר כי זה מפריע!!
אני מרגישה שכפות הידיים שלי לא מתפקדות ולא מסוגלות לפעול בכלל, אני נשענת על אמא שלי עם המרפקים מחוסר כח בידיים, ונושפת "ששששש..... ש...ששש...."
אני מגלה שבסוף הנשימה אני פועלת הכי טוב, ופשוט מתחילה לנשוף את רוב הנשימה מיד ולהתאמץ מאוד בסופה, וזה עובד!!
אני מרגישה יובש נוראי ומבקשת עוד ועוד שתיה, וגומעת בין "ש..." אחד למשנהו, כוסות לרוב - חד"פיות, או מהכוס הקבועה שלי שמכילה... חצי ליטר!!
אני מרגישה נצח קצר (קצת סותר, אבל זה מה שזה) שבסופו אני מחכה להרגיש את ראש התינוק, ואין...
כלומר, יש משהו אחר... מוזר...רך מדי...
"אני מרגישה רק את הקרומים, ולא את הראש!!"
אחרי 2-3 נסיונות, ויתרתי בצער על הרצון לגעת לו בראש, והתמקדתי בנשיפות החזקות. ובשתיה, כמובן
פתאום הוא יוצא החוצה, הדולה המקסימה שלי ואמא שלי מסתכלות עליו, שלומית אומרת לי "יש לך..." ואמא שלי חוטפת לה "בן"
ואני מנסה להסתובב כדי לפגוש לראשונה אותו ומסתבכת עם חבל הטבור "תעזרו לי, אני פוחדת לקרוע אותו" הן מסדרות לי את הרגליים, ומשכיבות אותו עלי, עור לעור כמיטב המסורת.
שלומית בודקת לו אפגר, והוא נראה מעולה. היא מראה לנו את הקרומים בהתרגשות גדולה (נראה כמו עור עבה ושקוף למחצה)
לאחר מעשה, התברר שהתינוק שלי נולד עם שק קרומים שלם..!!! מה שהגן על ראשו במקסימום והשאיר לו אחרי הלידה ראש של תינוק כבן חודש ללא צ'קמוקים קלאסיים של לידה רגילה...
פתאום החדר מתמלא בארבעה גברים זרים...
הם מגלים את הפשוש שוכב עלי ושואלים: "למה לא אמרתם שזו לידה?"
אמא שלי מחזירה להם "למה לקח לכם כל כך הרבה זמן לבוא??" (25 דקות.... למזלי הטוב!! רק זה היה חסר לי, שיכנסו באמצע הלידה המדהימה הזו.)
זה ממש מעצבן אותי (לא סתם רציתי אי פעם ללדת בבית, נכון? בדיוק בשביל האינטימיות ואי המצאותם של אנשי מקצוע שלא אני בחרתי בהם.) ואני מבקשת מהם "מי שלא צריך להיות כאן, שיצא בבקשה, בסדר?"
יוצאים שניים, ונשארים שני אלו שמטפלים בחבל הטבור של הינוקא שלי, שהפסיק לפעום כבר והפך כמעט ללבן.
אני שוכבת עמוסת הורמונים, על המיטה, אמא שלי מצלמת, בעלי בא לראות אותו, מדליקים מזגן על החום הכי גבוה ואמא שלי עומדת מתחתיו עם התינוק, עטוף במחלצות של מד"א (ניירות מגבת ענקיים ושמיכת קטיפה של מרים) ואני נזכרת שמד"א לא אוהבים ליילד שליות, ואין לי כח, ממש אין לי כח, לעבור עכשיו חצי שעה של צירים רק בגלל שלא ילדתי את השליה בבית.
אני מבקשת מהם טובה אישית לתת לי 5 או 7 דקות לנסיון של לידת השליה, הם מסכימים, ואני שוכבת מפורקת, מחכה לתחושת הצורך (כדי לא לגרום לה להיוולד בכח, מה שיכול לגרום לנזקים).
תוך כמה דקות השליה בחוץ, ושלומית מקבלת אותה. היא ואנשי מד"א בודקים שהשליה שלימה, ומכניסים אותה לתוך מיכל שנראה לי דומה למיכל הפלסטיק השקוף של תפוחי העץ...
ואז אני מתחילה להרגיש צריבה נוראית שלדעתי לא צריכה להיות שם, שלומית מציעה שאולי זו התגובה הטבעית של המקום, אבל לדעתי מדובר בקרעים, גם אם מקרוסקופיים.
אני מקבלת שני משככי כאבים (לוזוכרת אם לפני הקטע הבא או אחריו, ותסלחו לי מחשבי הזמנים
)
ואז אני מרגישה חולשה איומה מלווה ברפיון חושים עמוק, ואומרת לכל הסובבים אותי (שוב, תסלחו לי על חוסר הדיוק, אבל המשפט הבא נשמע ממש ציורי, ואני לא ממש זוכרת מה אכן אמרתי, כך שתיאלצו להסתפק בו:) "תודה על כל העזרה, אני הולכת לישון. מבחינתי- כולם משוחררים הביתה. תודה!"
נהג האמבולנס נלחץ נוראות ואומר לי שהוא לא מרשה לי לישון ושאני חייבת כל הזמן לשוחח איתו, או לכל הפחות- להגיב.
"אין בעיה, אבל אני עוצמת עיניים. לא מסוגלת להחזיק אותן פקוחות".
מכסים אותי בשמיכת קטיפה (כאילו מה שהיה פעם צמר?), ומעבירים אותי לאלונקה. אני לא מסוגלת לשתף פעולה בכלל.
שואלים אותי אם אני רוצה אותו על הידיים אבל הרעד מפחיד אותי שהוא ייפול לי מהידיים.
אמא שלי ממשיכה להחזיק אותו, אנחנו עושים הערכת מצב מהירה ומחליטים ששלומית תשאר כאן, מישהו עולה לחמם את האמבולנס, שלומית מדברת חטופות עם השכנה הצעירה שהייתה עד עכשיו עם הנסיכה (עדיין לא בת 20, אמרתי כבר?), לוקחים מזוודה, "ויריצוהו מן הבור"... נכנסים לאמבולנס, נפרדים מהדולה, ומפליגים.
ולא, אני לא יכולה לנסוע לירושלים, כי המצב שלי בקנטים. לחץ הדם הנמוך מאוד שלי מפחיד את הפרמדיק והוא מבקש ממני להסכים לנסוע לבית חולים קרוב יותר.
יש לנו כמה דקות להחליט, כמה דקות בהן הנהג דוהר אבל אנחנו עדיין על כביש צדדי יחסית, וכשנעלה על הדרך הראשית זה יהיה כבר או לכאן או לשם.
במשך הכמה דקות האלו, אני מתאוששת בהדרגה, שותה כמויות אדירות של מים כי לא הצליחו לחבר לי עירוי (עשיתי אחר כך חשבון ששתיתי במהלך הלידה לפחות 2 ליטר, ובנסיעה לבית החולים עוד ליטר וחצי לפחות. טירוף!!), הרעד מפסיק ואני לוקחת את קטנצ'יק על הידיים ומניקה אותו. כל הדרך.
איזה כיף!!
הנקודה הכייפית הנוספת היא שמאפשרים לי לנסוע לבית החולים שאליו רציתי לנסוע.
חוויה
כל הדרך כמובן מלווה בשאלות של "מה קורה איתך?" ו"איך את מרגישה?" אבל לי כבר לא אכפת...
יש לי ילד בידיים, וחימום באמבולנס... ואני כבר לא רועדת מקור...
אה, כמובן.
כמה דקות לפני שהגענו לבית החולים, הרגשתי שהחום נהיה בלתי נסבל, אבל הרי הדליקו אותו בשביל הינוקא, אז לא מתחשבים בדעתי
ואני שותה ושותה...
אמא שלי אומרת לי "מפתיע שעדיין לא יצא לך מהאזניים, כל מה שאת שותה..."
עוד היא מדברת, ו.... (נחסוך את התיאורים...)
יורדים מהאמבולנס, הפרמדיק מספר לי שבדיוק עכשיו עדכנו אותו שגם אחותו בחדר לידה, ברכתי אותה בכל הברכות והאיחולים ללידה קלה וטובה
נכנסנו לחדר לידה, (כמה מוזר, להכנס ישר לחדר לידה בלי לעבור שבעה מדורי גהינום בחדר הקבלה
) המיילדת משכיבה אותו בעריסת החימום, לוקחת מדדים ופותחת וריד, בודקת מה קורה עם העניינים ומבטיחה לי רק תפרון קטנטנצ'יק ואחר כך מתפנה לבחון את השליה, משהו לא מוצא חן בעיניה.....
השליה לא נראית לה שלימה.....
היא מכינה אותי לפרוצדורה של ירידה לחדר ניתוח לצורך בדיקה יסודית של הרחם בהרדמה (אל תדאגי, שם יתפרו אותך כבר באותה הזדמנות. תודה, באמת, רק זה מה שהעסיק אותי...) וזו הפעם השניה שאני מתחרטת היום. הפעם- על זה שרציתי ללדת בבית, אם לא- אולי הייתי יולדת בבית חולים (את בטוחה?) ואז אולי הייתי לוקחת אפידורל (האמנם??) וחוסכת לעצמי את חדר הניתוח.
אמא שלי ובעלי מתחילים להתפלל עלי, אני שומעת את השכנה מהחדר הסמוך, ומשום מה מצליחה להתפלל רק עליה, שתלד כבר, מסכנה!! כמה זמן היא כבר צועקת!! השם!!
השליה נלקחת לבדיקה וכעבור 10 דקות לערך מעדכנים אותנו שברוך ד' הכל בסדר...!!
לא הרבה זמן אחר כך נשמע קול בכי של תינוק מהחדר לידי...
(בערך באותו זמן, נפרד מאיתנו צוות האמבולנס ונסע לדרכו)
הרופאה מגיעה ומענה אותי עם כמה וכמה תפרונים קטנטנים באיזור שחלקו לא הורדם משום מה
האחות יוצאת להביא לי תה מתוק (מבחיל כזה? הכי פשוט שיש בסופר?? עם מי-יודע-כמה כפות סוכר??? לא שותה.)
לפתע אני מרגישה חולשה נוראה.
מרגישה שאני הולכת, ושעוד רגע לא אהיה כאן. (אמא שלי אמרה אחר כך שהייתי לבנה.)
מפחיד?
מאוד.
אמא שלי מרגישה שמשהו לא טוב קורה לי ושואלת אותי פה ושם איך אני מרגישה, אני עונה לה ובהדרגה עוברת לסמן עם הראש ועם היד או האצבע.
בשלב מסויים אני מבקשת ממנה לשאול אותי כל חצצי דקה -דקה, כדי שאם חס וחלילה יקרה לי משהו, ולא אוכל להזעיק אותה, שתדע מיד.
האחות מגיעה עם התה ומודדת לי לחץ דם. תקין.
אז מה זה יכול להיות??!!
לאחר עוד כמה דקות אני מבקשת בכל זאת לשתות מהמבחיל המבחיל הזה, אני לא מסוגלת לשתות יותר מלגימונת וגם אחריו חייבת לשטוף את הפה במים, אבל להפתעתי הוא מרים אותי כמה מילימטרים.
לאחר כמה דקות אני מבקשת לנסות שוב.. עוד כמה דקות עוברות ושוב...
מדהים.
אני כבר מסוגלת לשבת ואפילו לבקש את הינוקא לחיבוק והתחברות מחודשת...!!
מיילדות ואחיות נכנסות ויוצאות פעם מבקשות ממני פיסת מידע, ופעם מסתדרות בעצמן, בין לבין אני מבררת על ביות מלא (יש הרי בשער"צ מחלקה חדשה ייעודית שנפתחה קצת אחרי שהנסיכה נולדה), מתברר שהמחלקה הזו מלאה, ומינה וביה הן אומרות לי שאין מצב שאקבל ביות מלא, כי הוא נולד בבית והוא מאוד קטן (חדר לידה והתינוקיה חלוקים ביניהם, בכל מקרה מדובר סביבות ה2,600 קילו)
אההמ...
איך אמא שלי אמרה לי אחר כך, במחלקה?
אחרי שקבלתי כל מה שרציתי ובקשתי- היא בטוחה שאצליח לקבל גם ביות מלא.
ואמא תמיד צודקת, נכון?
לסיכום:
התפללתי על כל כך הרבה דברים, וקבלתי את כולם אבל עד הסוף הסוף...
כמה שבועות לפני הלידה הוצאנו את האינטרנט (החסום!!) מהבית, ואמרתי שיה"ר שהקרבן הזה יעלה לרצון ולא יהיו לי התערבויות רפואיות (כביכול- הוצאתי את הטכנולוגיה מהבית, אז שלא תהיה לי התערבות טכנולוגית. יש יוצא דופן, נא להתאזר בסבלנות
)
בערך באותה תקופה בקשתי מבעלי להיות איתי בחדר לידה ממש (ולא רק מאחורי הוילון), הוא אמר לי שמבחינה הלכתית רצוי מאוד מאוד שלא, היה לי קשה לוותר, אז אמרתי לו שנחכה ללידה ואם אני ממש ארגיש שאני חייבת אותו אז נדון שוב.
למעשה בעלי היה איתי בלידה בתחושה שלי, כי כל רגע בדקות הארוכות האלו הוא היה צריך להביא משהו אחר, כך שהוא לא ראה אותי, אבל היה בחדר רוב הזמן (הדולה הסתירה אותי מעיניו כך שגם מבחינה הלכתית הכל היה בסדר)
היה לי חלום שעלה אצלי בתחילת ההריון, ללדת בבית, אבל כיוון שידעתי שאני לא מסוגלת כלכלית לשלם לרופא פרטי/ מיילדת פרטית/ מרכז לידה ושאני לא גרה קרוב לבית חולים, כך שזה גובל בחוסר אחריות, ויתרתי על הרעיון מתחילתו. בעלי ידע על כך, ולדולה בהמשך ההריון גם ספרתי (היא קבלה את הרצון הזה כמירב הסיכויים שהוא אכן יקרה)
ילדתי בבית, בלי לנסות למשוך אף לא שניה אחת כדי לגרום לזה. כמו שאומרים- משמיים.
רציתי אוירה הכי רגועה לילד שלי במהלך הלידה-
הדולה הצליחה לכוון אותי נכון, כדי שלא אאבד שליטה כמו שקרה לי בלידה הקודמת
הייתה מוזיקה שליוותה את שנינו בימים האחרונים איתה עשיתי הרפיה עמוקה מאוד
היה אור עמום והיו כל היקרים לי ביותר איתי בלידה (חוץ מהנסיכה, אבל היא באמת לא הייתה חסרה שם)
ילדתי בבית, במיטה שלי, בחדר שלי, מחובקת עם אמא שלי
תינוק שנולד עם קרומי מי השפיר, כלומר, הלידה הכי רכה שיכולנו לאחל לו
יש דבר מקסים מזה?
השכנה ענתה לי והיתה עם הנסיכה מה שהוריד לי לחץ מהראש ואפשר לי להיות רק בלידה.
הפרמדיקים הגיעו רק אחרי הלידה, מה שחסך ממני לחץ ועצירה בלתי רצונית של הלידה
לידה מהירה מאוד שלא אפשרה לי לטבוע בפחדים שלי
אפילו משקל לידה נמוך שהתחשק לי פתאום, אבל ידעתי שהוא לא ריאלי (הערכת משקל אחרונה הייתה 3 וחצי שבועות לפני הלידה, 2,400 קילו. הוא נולד רק 200 גרם יותר)
ביות מלא
ועולה על כולנה:
סכמתי עם בעלי ועם הדולה שאני מוכנה שיחתכו אותי כי יהיה לי קשה לשתף פעולה ברמה גבוהה,
קבלתי קרעים ותפרים שעד עכשיו אני סובלת מהם (שבועיים אחרי הלידה), ועכשיו תגידו לי גם אתם "פעם הבאה תתפללי גם שלא יהיו לך חתכים ותפרים"
היה מורכב.
טראומטי מאוד וחווייתי מאוד.
ביום שני בערב, הרגשתי הפחתה נוראית בתנועות.
הלכתי למכרה שבודקת על ידי או"ס ועברה הכשרה מעניינת לטיפול על ידי תנועות, קפיצות ומנחים שונים ומשונים לשחרור של מצבים תקועים בהריון ובלידה (עכוז, חבל טבור כרוך, מצג פנים ועוד ועוד)
גילינו שחבל הטבור מקיף את הצוואר פעמיים, ומנח עורף לאחור (במצב האופטימלי הפנים מופנות לעמוד השדרה של האם והגב שלו לכיוון הבטן שלה. הפוך ממה שהיה לי)
היא היתה בכזה עומס שרק יכלה לתת לי תרגילים ולשלוח אותי לדרכי. (בדר"כ היא מדריכה אותי צמוד, ועוקבת עם או"ס שהכל בסדר ושהחבל משתחרר)
תרגלתי קצת, אבל הייתי מצוברחת כל כך... לידה קשה כל כך (בגלל המנח) ועם סיכון (בגלל חבל הטבור) וגם לא יכולתי לדעת אם התפטרתי מהצרה על ידי התרגילים, כי היא לא יכלה לקבל אותי :-(
[b] [/b] *
ביום שלישי בבוקר, הרוסה ומרוסקת מימים סוחטים ("מה אכפת לי שהוא רוצה ללמוד תורה??" מאמינים שאני אמרתי דבר כזה? אני גם לא מאמינה לעצמי, אבל הזמן הופך לנצח כשאתה כל כך מחכה ולא יודע מתי ייגמר העניין)
במקום לצאת לסידורים דחופים, מצאתי את עצמי יושבת מול המחשב ומחפשת הרצאה שלא שמעתי כבר הרבה זמן.
ואז צדה את עיני (ספרותי, אה??) הרצאה של הרב יצחק פנגר, בשם "מניעות". הרגשתי שהיא כאן בשבילי.
הוא מספר בהרצאה על הרצון שלנו להתקרב לבורא עולם, ועל המניעות, ומה תפקידן. דוגמא היפותטית אחת שנחרטה לי בראש, היא של אדם שנמצא בתל אביב ורוצה להגיע לירושלים "לפגוש" את בורא עולם.
הוא יוצא לדרך, ואז בהיותו עדיין בתל אביב הוא מגלה קיר שחוסם אותו מלהתקדם.
הקיר הזה, תפקידו לא להרחיק -אלא לקרב, מאחר שמאחורי הקיר הזה, נמצא בורא עולם, ובמקום שהבנאדם יאלץ להרחיק עד ירושלים, הוא יפגוש אותו כאן, בתל אביב, "קרוב לבית", אם הוא רק יתמודד נכון עם ה"קיר".
החלטתי להרפות, רוצה לפגוש את בורא עולם? הוא לא רק בלידה, הוא גם בהתמודדות הזו איתך. לידך.
ואז אמרתי לעצמי "בטל רצונך מפני רצונו..."
תתפלאו לשמוע-
ידעתי שאני הולכת היום ללדת...
[b] [/b] *
ביום שלישי, מוצאי כ"ד בטבת, השכבתי את הנסיכה לישון.
נתתי לה קצת יותר צומי מהרגיל כי הייתה לי תחשת בטן (שימי לב, לא צירים 😉) שמשהו עומד להתרחש.
כן, הלבשתי אותה גם פוטר כדי להקל על מי שישלח אותה בבוקר לגן (אבא שלי...? שכנה??)
דברנו קצת על "נסיכה, את רוצה תינוק?" התשובה הייתה חיובית, כמובן (זו משאת נפשה כבר שנה בערך), אמרתי לה "את יודעת שזה אומר שאני לא אהיה בבית כמה ימים כי אסע להביא את התינוק?" נסיכה כבר ידעה את זה בעל פה.
"אז בואי נתפלל לד' כדי שיביא לנו תינוק"
לצערי הרב אני לא זוכרת את הניסוח המדויק של התגובה שלה, אבל זה היה משהו בסגנון "אבל אמא מביאה את התינוק" (אז למה את אומרת עכשיו ד'...??)
אמרתי לה "נכון, ד' מביא את התינוק לאמא, ואמא מביאה את התינוק הביתה" ויסלחו לי מדייקי השפה על השגיאות הלשוניות במשפט הזה.
הלכה לישון.... בקשה 3 בקבוקים נוספים עד שהואילה להרדם...
[b] [/b] *
התארגנתי לשינה כרגיל, והלכתי לישון.
מתוך נמנום אני מרגישה צירים סדירים אבל לא מאוד חזקים.
בערך ב12 אני מגלה שאני שמה לב אליהם מדי, כך שאני מתקשרת לדולה שלי ולאמא שלי, לעדכן שלדעתי הערב זה אכן קורה (אחרי פעמיים של התקפות צירים שנמשכו כמה שעות ועברו ללא זכר).
הדולה הציעה לי ללכת לנוח עם הרפיה טובה. שרדתי שעתיים מהרפיה להרפיה, כשבאמצע הנסיכה התעוררה בצרחות.
ישבתי על מיטת הנוער שלה והחלפתי את כל הבגדים הרטובים והורדתי את המצעים (כן, גם הפעלתי מכונה בצירים, כי עכשיו היה ברור שאני לא הולכת להשאיר בית מסריח למי שישמור עליה...)
ב2:30 התקשרתי אליה ובקשתי ממנה רשות להכנס למקלחת קצרה, היא אמרה לי "רק אם את נכנסת עכשיו! אם לא עכשיו, תתקשרי אלי קודם שאשמע אותך, ואבין באיזה שלב את נמצאת עכשיו".
טוב... לא נכנסתי לאמבטיה באותו ערב....
אחרי כ10 דקות התקשרתי אליה שוב ועדכנתי אותה שמתחיל להיות לי כבר קשה להתמודד עם הצירים.
ארגנתי בגדים לנסיכה, ומצעים למי שיישן איתה בלילה.
הדולה התארגנה ובאה לאחר כעשר דקות נוספות ואני התקשרתי לאמא שלי במקביל והחלטנו לחכות עד שהדולה תבוא ותפקס אותנו על הסקאלה איפה אני נמצאת.
כשהיא הגיעה, היא נכנסה מיד לפעולה ותוך כדי שאני מחלקת הוראות לבעלי "תביא גרביים מהחדר שלה", "תכניס את המחשב/ מטענים/ כסף" והוא מתרוצץ בבית בהתאמה, היא מעסה לי את הגב התחתון בתנועות רכות ומקלה לי על הכאבים.
התחלתי להרגיש שאני כבר לא יכולה להשאר בבית, והפחד התחיל לתפוס אותי, איך אני הולכת להתמודד עם הכאבים האיומים האלו בנסיעה???!!
בית החולים לא נמצא מטר מאיתנו, זו דרך של חצי שעה ויותר!!
בערך ב3:00 הזעקנו את אמא שלי, הדולה התחילה להתלבט האם להזמין מונית או אמבולנס.
אמרתי לה שאם היא מתלבטת, אני הולכת על אמבולנס. לא לוקחת ריזיקה.
5 או 7 דקות אחר כך התחלתי להתקשר בהסטריה לשכנה שאמורה לשמור על הבת שלי (מדובר בשתי אחיות בנות 19-20, שתיהן אמורות היו להשאר עם הניידים שלהן פעילים ומצלצלים בלילה עד הלידה) למעשה אחד מהם לא כל כך חייג בשבילנו והשני לא נענה.... עד שאח שלהן ענה, "תן לי את X או Y, סכמתי איתן כבר שאתקשר באמצע הלילה, אז תעיר אותן דחוף".
אחותו הייתה בן רגע על הקו, והבטיחה לי שאני יכולה לנסוע בלב שקט, היא כבר עולה.
אמרתי לה שלא שייך."אני מחכה לך, קחי כמה זמן שאת צריכה, אני לא יכולה לעזוב בלי שאני רואה אותך כאן".
ב3:15 הזמנו אמבולנס, ואז אני מתחילה להתחנן לאמבטיה דחופה, ושאני לא יכולה ולא שורדתתתת....!!
הדולה אומרת לי "בסדר, בסדר, אל תדאגי, בואי תעלי למיטה שלך בינתיים, אני רק רוצה לבדוק אותך, איפה יש מגבת?" (התחמקה, ראיתם??? לא נתנה לי מקלחת!! 😵)
עניתי לה, ותוך רגע היא פורשת מגבת מתחתי "לספוג את המים,". היא מזעיקה את בעלי ומבקשת ממנו אשפתון.
מפה לשם אמא שלי הגיעה, הדולה מתלבטת אם להכניס אותה, אבל ברגע שאני מבינה שהיא כאן, אני מבקשת שתכנס.
בינתים בעלי רץ הלוך וחזור להביא לי שתיה מתוקה כי הפה שלי יבש כמו קרש, ורץ להביא שקיות ומגבות ו.... ו... ועוד שתיה כמובן...
אני נכנסת ללחץ לגבי השכנה וכולם מרגיעים אותי שהיא כבר פה, ואני מוודאת שהדלת סגורה ושהנסיכה לא תתעורר לי...
ברגע שאני מבינה שהאני בלידה, אני מדליקה מוזיקת הרפיה רגועה שליוותה אותי בשבוע האחרון יום יום.
אור ממנורת הלילה שלי דולק בחדר, עדין ונעים.
נקודה אחרונה שנשארת לי: "שלומית, תבטיחי לי שהם לא יחתכו את חבל הטבור לפני שהוא יסיים את תפקידו. תבטיחי לי!!"
שלומית מבטיחה, כמובן ואנחנו יוצאות לדרך...
הדולה מבקשת ממני להתחיל לנשוף "ש.....ש...." בכל הכח, אני מרגישה כאבים איומים כאילו משהו מתנתק ממני בעקבות הדחיפה, למרות שזו דחיפה עדינה מאוד.
אני מתחרטת שרציתי ללדת בכלל, ומה השטות הזו, הדולה מתחילה לתת הוראות לאמא שלי, והן מבלבלות אותי, אני חותכת אותן ומבקשת שיפסיקו לדבר כי זה מפריע!!
אני מרגישה שכפות הידיים שלי לא מתפקדות ולא מסוגלות לפעול בכלל, אני נשענת על אמא שלי עם המרפקים מחוסר כח בידיים, ונושפת "ששששש..... ש...ששש...."
אני מגלה שבסוף הנשימה אני פועלת הכי טוב, ופשוט מתחילה לנשוף את רוב הנשימה מיד ולהתאמץ מאוד בסופה, וזה עובד!!
אני מרגישה יובש נוראי ומבקשת עוד ועוד שתיה, וגומעת בין "ש..." אחד למשנהו, כוסות לרוב - חד"פיות, או מהכוס הקבועה שלי שמכילה... חצי ליטר!!
אני מרגישה נצח קצר (קצת סותר, אבל זה מה שזה) שבסופו אני מחכה להרגיש את ראש התינוק, ואין...
כלומר, יש משהו אחר... מוזר...רך מדי...
"אני מרגישה רק את הקרומים, ולא את הראש!!"
אחרי 2-3 נסיונות, ויתרתי בצער על הרצון לגעת לו בראש, והתמקדתי בנשיפות החזקות. ובשתיה, כמובן😰
פתאום הוא יוצא החוצה, הדולה המקסימה שלי ואמא שלי מסתכלות עליו, שלומית אומרת לי "יש לך..." ואמא שלי חוטפת לה "בן"
ואני מנסה להסתובב כדי לפגוש לראשונה אותו ומסתבכת עם חבל הטבור "תעזרו לי, אני פוחדת לקרוע אותו" הן מסדרות לי את הרגליים, ומשכיבות אותו עלי, עור לעור כמיטב המסורת.
שלומית בודקת לו אפגר, והוא נראה מעולה. היא מראה לנו את הקרומים בהתרגשות גדולה (נראה כמו עור עבה ושקוף למחצה)
לאחר מעשה, התברר שהתינוק שלי נולד עם שק קרומים שלם..!!! מה שהגן על ראשו במקסימום והשאיר לו אחרי הלידה ראש של תינוק כבן חודש ללא צ'קמוקים קלאסיים של לידה רגילה...
פתאום החדר מתמלא בארבעה גברים זרים...
הם מגלים את הפשוש שוכב עלי ושואלים: "למה לא אמרתם שזו לידה?"
אמא שלי מחזירה להם "למה לקח לכם כל כך הרבה זמן לבוא??" (25 דקות.... למזלי הטוב!! רק זה היה חסר לי, שיכנסו באמצע הלידה המדהימה הזו.)
זה ממש מעצבן אותי (לא סתם רציתי אי פעם ללדת בבית, נכון? בדיוק בשביל האינטימיות ואי המצאותם של אנשי מקצוע שלא אני בחרתי בהם.) ואני מבקשת מהם "מי שלא צריך להיות כאן, שיצא בבקשה, בסדר?"
יוצאים שניים, ונשארים שני אלו שמטפלים בחבל הטבור של הינוקא שלי, שהפסיק לפעום כבר והפך כמעט ללבן.
אני שוכבת עמוסת הורמונים, על המיטה, אמא שלי מצלמת, בעלי בא לראות אותו, מדליקים מזגן על החום הכי גבוה ואמא שלי עומדת מתחתיו עם התינוק, עטוף במחלצות של מד"א (ניירות מגבת ענקיים ושמיכת קטיפה של מרים) ואני נזכרת שמד"א לא אוהבים ליילד שליות, ואין לי כח, ממש אין לי כח, לעבור עכשיו חצי שעה של צירים רק בגלל שלא ילדתי את השליה בבית.
אני מבקשת מהם טובה אישית לתת לי 5 או 7 דקות לנסיון של לידת השליה, הם מסכימים, ואני שוכבת מפורקת, מחכה לתחושת הצורך (כדי לא לגרום לה להיוולד בכח, מה שיכול לגרום לנזקים).
תוך כמה דקות השליה בחוץ, ושלומית מקבלת אותה. היא ואנשי מד"א בודקים שהשליה שלימה, ומכניסים אותה לתוך מיכל שנראה לי דומה למיכל הפלסטיק השקוף של תפוחי העץ...😕
ואז אני מתחילה להרגיש צריבה נוראית שלדעתי לא צריכה להיות שם, שלומית מציעה שאולי זו התגובה הטבעית של המקום, אבל לדעתי מדובר בקרעים, גם אם מקרוסקופיים.
אני מקבלת שני משככי כאבים (לוזוכרת אם לפני הקטע הבא או אחריו, ותסלחו לי מחשבי הזמנים 😉)
ואז אני מרגישה חולשה איומה מלווה ברפיון חושים עמוק, ואומרת לכל הסובבים אותי (שוב, תסלחו לי על חוסר הדיוק, אבל המשפט הבא נשמע ממש ציורי, ואני לא ממש זוכרת מה אכן אמרתי, כך שתיאלצו להסתפק בו:) "תודה על כל העזרה, אני הולכת לישון. מבחינתי- כולם משוחררים הביתה. תודה!"
נהג האמבולנס נלחץ נוראות ואומר לי שהוא לא מרשה לי לישון ושאני חייבת כל הזמן לשוחח איתו, או לכל הפחות- להגיב.
"אין בעיה, אבל אני עוצמת עיניים. לא מסוגלת להחזיק אותן פקוחות".
מכסים אותי בשמיכת קטיפה (כאילו מה שהיה פעם צמר?), ומעבירים אותי לאלונקה. אני לא מסוגלת לשתף פעולה בכלל.
שואלים אותי אם אני רוצה אותו על הידיים אבל הרעד מפחיד אותי שהוא ייפול לי מהידיים.
אמא שלי ממשיכה להחזיק אותו, אנחנו עושים הערכת מצב מהירה ומחליטים ששלומית תשאר כאן, מישהו עולה לחמם את האמבולנס, שלומית מדברת חטופות עם השכנה הצעירה שהייתה עד עכשיו עם הנסיכה (עדיין לא בת 20, אמרתי כבר?), לוקחים מזוודה, "ויריצוהו מן הבור"... נכנסים לאמבולנס, נפרדים מהדולה, ומפליגים.
ולא, אני לא יכולה לנסוע לירושלים, כי המצב שלי בקנטים. לחץ הדם הנמוך מאוד שלי מפחיד את הפרמדיק והוא מבקש ממני להסכים לנסוע לבית חולים קרוב יותר.
יש לנו כמה דקות להחליט, כמה דקות בהן הנהג דוהר אבל אנחנו עדיין על כביש צדדי יחסית, וכשנעלה על הדרך הראשית זה יהיה כבר או לכאן או לשם.
במשך הכמה דקות האלו, אני מתאוששת בהדרגה, שותה כמויות אדירות של מים כי לא הצליחו לחבר לי עירוי (עשיתי אחר כך חשבון ששתיתי במהלך הלידה לפחות 2 ליטר, ובנסיעה לבית החולים עוד ליטר וחצי לפחות. טירוף!!), הרעד מפסיק ואני לוקחת את קטנצ'יק על הידיים ומניקה אותו. כל הדרך.
איזה כיף!!
הנקודה הכייפית הנוספת היא שמאפשרים לי לנסוע לבית החולים שאליו רציתי לנסוע.
חוויה :-)
כל הדרך כמובן מלווה בשאלות של "מה קורה איתך?" ו"איך את מרגישה?" אבל לי כבר לא אכפת...
יש לי ילד בידיים, וחימום באמבולנס... ואני כבר לא רועדת מקור...
אה, כמובן.
כמה דקות לפני שהגענו לבית החולים, הרגשתי שהחום נהיה בלתי נסבל, אבל הרי הדליקו אותו בשביל הינוקא, אז לא מתחשבים בדעתי 😳
ואני שותה ושותה...
אמא שלי אומרת לי "מפתיע שעדיין לא יצא לך מהאזניים, כל מה שאת שותה..."
עוד היא מדברת, ו.... (נחסוך את התיאורים...)
יורדים מהאמבולנס, הפרמדיק מספר לי שבדיוק עכשיו עדכנו אותו שגם אחותו בחדר לידה, ברכתי אותה בכל הברכות והאיחולים ללידה קלה וטובה🌷
נכנסנו לחדר לידה, (כמה מוזר, להכנס ישר לחדר לידה בלי לעבור שבעה מדורי גהינום בחדר הקבלה 😎) המיילדת משכיבה אותו בעריסת החימום, לוקחת מדדים ופותחת וריד, בודקת מה קורה עם העניינים ומבטיחה לי רק תפרון קטנטנצ'יק ואחר כך מתפנה לבחון את השליה, משהו לא מוצא חן בעיניה.....😱 השליה לא נראית לה שלימה.....
היא מכינה אותי לפרוצדורה של ירידה לחדר ניתוח לצורך בדיקה יסודית של הרחם בהרדמה (אל תדאגי, שם יתפרו אותך כבר באותה הזדמנות. תודה, באמת, רק זה מה שהעסיק אותי...) וזו הפעם השניה שאני מתחרטת היום. הפעם- על זה שרציתי ללדת בבית, אם לא- אולי הייתי יולדת בבית חולים (את בטוחה?) ואז אולי הייתי לוקחת אפידורל (האמנם??) וחוסכת לעצמי את חדר הניתוח.
אמא שלי ובעלי מתחילים להתפלל עלי, אני שומעת את השכנה מהחדר הסמוך, ומשום מה מצליחה להתפלל רק עליה, שתלד כבר, מסכנה!! כמה זמן היא כבר צועקת!! השם!!
השליה נלקחת לבדיקה וכעבור 10 דקות לערך מעדכנים אותנו שברוך ד' הכל בסדר...!!
לא הרבה זמן אחר כך נשמע קול בכי של תינוק מהחדר לידי...
(בערך באותו זמן, נפרד מאיתנו צוות האמבולנס ונסע לדרכו)
הרופאה מגיעה ומענה אותי עם כמה וכמה תפרונים קטנטנים באיזור שחלקו לא הורדם משום מה
האחות יוצאת להביא לי תה מתוק (מבחיל כזה? הכי פשוט שיש בסופר?? עם מי-יודע-כמה כפות סוכר??? לא שותה.)
לפתע אני מרגישה חולשה נוראה.
מרגישה שאני הולכת, ושעוד רגע לא אהיה כאן. (אמא שלי אמרה אחר כך שהייתי לבנה.)
מפחיד?
מאוד.
אמא שלי מרגישה שמשהו לא טוב קורה לי ושואלת אותי פה ושם איך אני מרגישה, אני עונה לה ובהדרגה עוברת לסמן עם הראש ועם היד או האצבע.
בשלב מסויים אני מבקשת ממנה לשאול אותי כל חצצי דקה -דקה, כדי שאם חס וחלילה יקרה לי משהו, ולא אוכל להזעיק אותה, שתדע מיד.
האחות מגיעה עם התה ומודדת לי לחץ דם. תקין.
אז מה זה יכול להיות??!!
לאחר עוד כמה דקות אני מבקשת בכל זאת לשתות מהמבחיל המבחיל הזה, אני לא מסוגלת לשתות יותר מלגימונת וגם אחריו חייבת לשטוף את הפה במים, אבל להפתעתי הוא מרים אותי כמה מילימטרים.
לאחר כמה דקות אני מבקשת לנסות שוב.. עוד כמה דקות עוברות ושוב...
מדהים.
אני כבר מסוגלת לשבת ואפילו לבקש את הינוקא לחיבוק והתחברות מחודשת...!!
מיילדות ואחיות נכנסות ויוצאות פעם מבקשות ממני פיסת מידע, ופעם מסתדרות בעצמן, בין לבין אני מבררת על ביות מלא (יש הרי בשער"צ מחלקה חדשה ייעודית שנפתחה קצת אחרי שהנסיכה נולדה), מתברר שהמחלקה הזו מלאה, ומינה וביה הן אומרות לי שאין מצב שאקבל ביות מלא, כי הוא נולד בבית והוא מאוד קטן (חדר לידה והתינוקיה חלוקים ביניהם, בכל מקרה מדובר סביבות ה2,600 קילו)
אההמ...
איך אמא שלי אמרה לי אחר כך, במחלקה?
אחרי שקבלתי כל מה שרציתי ובקשתי- היא בטוחה שאצליח לקבל גם ביות מלא.
ואמא תמיד צודקת, נכון? 😎
לסיכום:
התפללתי על כל כך הרבה דברים, וקבלתי את כולם אבל עד הסוף הסוף...
כמה שבועות לפני הלידה הוצאנו את האינטרנט (החסום!!) מהבית, ואמרתי שיה"ר שהקרבן הזה יעלה לרצון ולא יהיו לי התערבויות רפואיות (כביכול- הוצאתי את הטכנולוגיה מהבית, אז שלא תהיה לי התערבות טכנולוגית. יש יוצא דופן, נא להתאזר בסבלנות 😶)
בערך באותה תקופה בקשתי מבעלי להיות איתי בחדר לידה ממש (ולא רק מאחורי הוילון), הוא אמר לי שמבחינה הלכתית רצוי מאוד מאוד שלא, היה לי קשה לוותר, אז אמרתי לו שנחכה ללידה ואם אני ממש ארגיש שאני חייבת אותו אז נדון שוב.
למעשה בעלי היה איתי בלידה בתחושה שלי, כי כל רגע בדקות הארוכות האלו הוא היה צריך להביא משהו אחר, כך שהוא לא ראה אותי, אבל היה בחדר רוב הזמן (הדולה הסתירה אותי מעיניו כך שגם מבחינה הלכתית הכל היה בסדר)
היה לי חלום שעלה אצלי בתחילת ההריון, ללדת בבית, אבל כיוון שידעתי שאני לא מסוגלת כלכלית לשלם לרופא פרטי/ מיילדת פרטית/ מרכז לידה ושאני לא גרה קרוב לבית חולים, כך שזה גובל בחוסר אחריות, ויתרתי על הרעיון מתחילתו. בעלי ידע על כך, ולדולה בהמשך ההריון גם ספרתי (היא קבלה את הרצון הזה כמירב הסיכויים שהוא אכן יקרה)
ילדתי בבית, בלי לנסות למשוך אף לא שניה אחת כדי לגרום לזה. כמו שאומרים- משמיים.
רציתי אוירה הכי רגועה לילד שלי במהלך הלידה-
הדולה הצליחה לכוון אותי נכון, כדי שלא אאבד שליטה כמו שקרה לי בלידה הקודמת
הייתה מוזיקה שליוותה את שנינו בימים האחרונים איתה עשיתי הרפיה עמוקה מאוד
היה אור עמום והיו כל היקרים לי ביותר איתי בלידה (חוץ מהנסיכה, אבל היא באמת לא הייתה חסרה שם)
ילדתי בבית, במיטה שלי, בחדר שלי, מחובקת עם אמא שלי
תינוק שנולד עם קרומי מי השפיר, כלומר, הלידה הכי רכה שיכולנו לאחל לו
יש דבר מקסים מזה?
השכנה ענתה לי והיתה עם הנסיכה מה שהוריד לי לחץ מהראש ואפשר לי להיות רק בלידה.
הפרמדיקים הגיעו רק אחרי הלידה, מה שחסך ממני לחץ ועצירה בלתי רצונית של הלידה
לידה מהירה מאוד שלא אפשרה לי לטבוע בפחדים שלי
אפילו משקל לידה נמוך שהתחשק לי פתאום, אבל ידעתי שהוא לא ריאלי (הערכת משקל אחרונה הייתה 3 וחצי שבועות לפני הלידה, 2,400 קילו. הוא נולד רק 200 גרם יותר)
ביות מלא
ועולה על כולנה:
סכמתי עם בעלי ועם הדולה שאני מוכנה שיחתכו אותי כי יהיה לי קשה לשתף פעולה ברמה גבוהה,
קבלתי קרעים ותפרים שעד עכשיו אני סובלת מהם (שבועיים אחרי הלידה), ועכשיו תגידו לי גם אתם "פעם הבאה תתפללי גם שלא יהיו לך חתכים ותפרים" :-)