על ידי ענת_שן_לוי* » 08 ינואר 2005, 01:10
גם זה קשור לעקרון הרצף. ולמערכת היחסים עם ההורים. התחושה של יעוד ברור, היא בדר"כ משהו ש"הושתל" אצלנו בגיל מאוד צעיר, בגלל העיסוק של ההורים, לפעמים בגלל השאיפות שלהם. גיליתי במהלך חיי (וגם בלימודי), שילד שחוה את עקרון הרצף כפי שלידלוף מדברת עליו, ז"א היה חלק מחייהם הפעילים של המבוגרים, לא רק צפה בהם אלה גם לקח חלק. הרבה פעמים יהיה לו הרבה יותר ברור מה הוא רוצה לעשות (או לפחות מה לא). יש לנו נטיה טבעית לרצות להמשיך את דרכם של הורינו לתפוס את מקומנו במארג החברתי שאליו אנו שייכים באותו מקום שבו הם נמצאים.
שכנה של זורבה , לאור זה שאני מקבלת את האקסיומה הזו ש
מיכל שץ הביאה, מה שכתבת משקף לי את הדברים הבאים (לכאורה אני קצת מקצינה את הדברים, כדי לחדד נקודות). ובסוף יצא לי ממש ארוך, אז, נשימה עמוקה:
אתם משפחה עם "הצלחה" אחת:
אמא שלי קרייריסטית - מנהלת מחלקה בבית חולים.
את ממקמת את עצמך באותו הצד עם אבא שלך ואחותך, אמא שלך היא בצד האחר. היא הצלחה, ואתם "כשלונות". למרות שהיית נורא רוצה לעמוד בקריטריונים של ההצלחה כפי שאמא שלך מציבה אותם. (את בודאי גם מזלזלת קצת בהצלחה של אמא שלך ולא ממש מאחלת אותה לעצמך - זהו צידו השני של אותו המטבע).
האם את באמת רוצה לעמוד בקריטריונים של ההצלחה כפי שאמא שלך (המייצגת את ה"עולם"), מציבה אותם?
מה הם הקריטריונים
שלך להצלחה? קריטריונים המשוחררים ממה
שמקובל להחשיב כהצלחה?
אין לך מושג.
למה?
כי הקול של אמא, שמופנם אצלך, משתלט על הקול שלך, ולא מאפשר לך להצליח בכלום. כי את מנסה לעמוד בקריטריונים שאינם שלך. אף אחד לא יכול להצליח ככה. כל השיפוט העצמי שלך מבוסס על קריטריונים חיצוניים, ומטרפד כל התפתחות בשטח. הקול הפנימי המכתיב את החיים הוא: "אני דפוקה וכזאת אשאר". (כמו אבי ואחותי - הם מין גיבוי כזה, ותעודת ביטוח לכך, שהדפוס שלהם מחייב גם אותך, ללא מנוס).
כדי למצוא את הקול שלך, צריך לזהות את השיפוט העצמי ולהתנקות ממנו.
במקביל,
האם אני צריכה להפסיק לנסות להצליח להמריא כלכלית, יצירתית, פשוט להיות יומ-ביומו לחיות.
בהחלט פשוט לחיות, בכל מקרה. כמה שיותר פשוט - יותר טוב. ההיפך מ"אני דפוקה" הוא פשוט להיות.
להפסיק לנסות? לא. אבל להתחיל לחפש את ההבדלים בינך ובין מה שנדמה לך שהעולם (בדמותו של אמא) מצפה ממך.
מה שמקובל להחשיב כהצלחה, הוא הרועץ העיקרי . כלומר, להתחיל לגלות מה גורם לך עונג אמיתי. מהי הצלחה משמעותית ואמיתית עבורך? איזה מימושים קטנים וחסרי משמעות ל"עולם", את יכולה להתחיל לממש מיד?
חדר משלך, סטודיו משלך, פינה משלך - יוכלו לעזור, אך גם אותם יהיה עליך
להפוך לשלך, כלומר - תוך ניקוי הקריטריונים החיצוניים המשתקים.
להפסיק לנסות להצליח להמריא כלכלית, יצירתית.
תראי כמה מילים גבוהות במשפט אחד קטן, להצליח, להמריא, כלכלית, יצירתית, כל מילה כזאת טומנת בחובה עולם שלם של ציפיות ואכזבות. נסי להתחיל להגיד "רוצה להרוויח כסף", במקום "להצליח כלכלית", "רוצה לתת ליד שלי לזרום על הנייר ושיקרה מה שיקרה, לתת לציור ללמד אותי לצייר" במקום "להיות יצירתית".
נסי לרדת מעץ הציפיות הגבוהות, אלו שקבלת מאחרים. הן אינן מאפשרות מימוש. הן חלק אינטגרלי מדפוס הכשלון.
להתרכז בדברים ה"קטנים": סוד עלה קמל, נוגה פרי בשל... לאפשר לעצמך להיקסם, להיגנב, לצלול לדברים, בלי לחשוב על התוצאות... לתת לקסם להוביל אותך...
כל מה שאת מחפשת יוכל להתחיל לצמוח משם.
זה מצריך עבודה, תהליך.
את לא יותר דפוקה מאף אחד. את לכודה בדפוס פשוט ושכיח שאפשר לצאת ממנו.
צריך ללמוד לזהות את השיפוט העצמי, כל פעם שקצה זנבו צץ, ולהתנקות ממנו, טיפין טיפין.
לאפשר לעצמך להיקסם - מה שיכול לקרות ברגע שקולו של השיפוט העצמי יחלש קצת.
[u]גם זה קשור לעקרון הרצף. ולמערכת היחסים עם ההורים. התחושה של יעוד ברור, היא בדר"כ משהו ש"הושתל" אצלנו בגיל מאוד צעיר, בגלל העיסוק של ההורים, לפעמים בגלל השאיפות שלהם. גיליתי במהלך חיי (וגם בלימודי), שילד שחוה את עקרון הרצף כפי שלידלוף מדברת עליו, ז"א היה חלק מחייהם הפעילים של המבוגרים, לא רק צפה בהם אלה גם לקח חלק. הרבה פעמים יהיה לו הרבה יותר ברור מה הוא רוצה לעשות (או לפחות מה לא). יש לנו נטיה טבעית לרצות להמשיך את דרכם של הורינו לתפוס את מקומנו במארג החברתי שאליו אנו שייכים באותו מקום שבו הם נמצאים.[/u]
[po]שכנה של זורבה[/po] , לאור זה שאני מקבלת את האקסיומה הזו ש [po]מיכל שץ[/po] הביאה, מה שכתבת משקף לי את הדברים הבאים (לכאורה אני קצת מקצינה את הדברים, כדי לחדד נקודות). ובסוף יצא לי ממש ארוך, אז, נשימה עמוקה:
אתם משפחה עם "הצלחה" אחת:
[u]אמא שלי קרייריסטית - מנהלת מחלקה בבית חולים.[/u]
את ממקמת את עצמך באותו הצד עם אבא שלך ואחותך, אמא שלך היא בצד האחר. היא הצלחה, ואתם "כשלונות". למרות שהיית נורא רוצה לעמוד בקריטריונים של ההצלחה כפי שאמא שלך מציבה אותם. (את בודאי גם מזלזלת קצת בהצלחה של אמא שלך ולא ממש מאחלת אותה לעצמך - זהו צידו השני של אותו המטבע).
האם את באמת רוצה לעמוד בקריטריונים של ההצלחה כפי שאמא שלך (המייצגת את ה"עולם"), מציבה אותם?
מה הם הקריטריונים [b]שלך[/b] להצלחה? קריטריונים המשוחררים ממה [b]שמקובל להחשיב[/b] כהצלחה?
אין לך מושג.
למה?
כי הקול של אמא, שמופנם אצלך, משתלט על הקול שלך, ולא מאפשר לך להצליח בכלום. כי את מנסה לעמוד בקריטריונים שאינם שלך. אף אחד לא יכול להצליח ככה. כל השיפוט העצמי שלך מבוסס על קריטריונים חיצוניים, ומטרפד כל התפתחות בשטח. הקול הפנימי המכתיב את החיים הוא: "אני דפוקה וכזאת אשאר". (כמו אבי ואחותי - הם מין גיבוי כזה, ותעודת ביטוח לכך, שהדפוס שלהם מחייב גם אותך, ללא מנוס).
כדי למצוא את הקול שלך, צריך לזהות את השיפוט העצמי ולהתנקות ממנו.
במקביל,
[u]האם אני צריכה להפסיק לנסות להצליח להמריא כלכלית, יצירתית, פשוט להיות יומ-ביומו לחיות.[/u]
בהחלט פשוט לחיות, בכל מקרה. כמה שיותר פשוט - יותר טוב. ההיפך מ"אני דפוקה" הוא פשוט להיות.
להפסיק לנסות? לא. אבל להתחיל לחפש את ההבדלים בינך ובין מה שנדמה לך שהעולם (בדמותו של אמא) מצפה ממך.
[b]מה שמקובל להחשיב כהצלחה, הוא הרועץ העיקרי[/b] . כלומר, להתחיל לגלות מה גורם לך עונג אמיתי. מהי הצלחה משמעותית ואמיתית עבורך? איזה מימושים קטנים וחסרי משמעות ל"עולם", את יכולה להתחיל לממש מיד?
חדר משלך, סטודיו משלך, פינה משלך - יוכלו לעזור, אך גם אותם יהיה עליך [b]להפוך לשלך[/b], כלומר - תוך ניקוי הקריטריונים החיצוניים המשתקים.
[u]להפסיק לנסות להצליח להמריא כלכלית, יצירתית.[/u]
תראי כמה מילים גבוהות במשפט אחד קטן, להצליח, להמריא, כלכלית, יצירתית, כל מילה כזאת טומנת בחובה עולם שלם של ציפיות ואכזבות. נסי להתחיל להגיד "רוצה להרוויח כסף", במקום "להצליח כלכלית", "רוצה לתת ליד שלי לזרום על הנייר ושיקרה מה שיקרה, לתת לציור ללמד אותי לצייר" במקום "להיות יצירתית".
נסי לרדת מעץ הציפיות הגבוהות, אלו שקבלת מאחרים. הן אינן מאפשרות מימוש. הן חלק אינטגרלי מדפוס הכשלון.
להתרכז בדברים ה"קטנים": סוד עלה קמל, נוגה פרי בשל... לאפשר לעצמך להיקסם, להיגנב, לצלול לדברים, בלי לחשוב על התוצאות... לתת לקסם להוביל אותך...
כל מה שאת מחפשת יוכל להתחיל לצמוח משם.
זה מצריך עבודה, תהליך.
את לא יותר דפוקה מאף אחד. את לכודה בדפוס פשוט ושכיח שאפשר לצאת ממנו.
צריך ללמוד לזהות את השיפוט העצמי, כל פעם שקצה זנבו צץ, ולהתנקות ממנו, טיפין טיפין.
לאפשר לעצמך להיקסם - מה שיכול לקרות ברגע שקולו של השיפוט העצמי יחלש קצת.