ממומשת משומשת ממושמשת

[יעוד_בסימן_שאלה*]

איך זה לדעתכם שיש אנשים שמגיל מאד צעיר העשייה שלהם בחיים מאד ברורה להם. משהו פנימי מאד חזק, בהיר והחלטתי דוחף אותם לכיוון מסויים. אולי כשרון גדול, ידיעה פנימית, רצון ברור...למשל מוזיקאים, אני מכירה מישהו כזה שמגיל צעיר הכשרון הזה והחיבור הזה התווה את כל החיים שלו, או מישהי שמטפלת ומילדות היה לה ברור שזה מה שהיא תעשה...האמת בעיקר אנשים עם כשרון רשום ברור מילדות. לחילופין הרבה אנשים שגילו את עצמם בגיל יותר מאוחר והתחברו לסוג מסויים של עשייה והם מאד מאושרים בו. לעומת זאת יש אנשים שהם לפעמים גם בעצמם מאד מוכשרים..בכל אופן שלא מצליחים להתחבר באופן ודאי לעשייה מסויימת. או שהם רוצים המון דברים והם כשרוניים בהמון דברים, שיש להם קושי לבחור, להחליט, להתמיד, שעובדים בעבודה שבה הם מאד לא מאושרים ומפחדים להחליף (האמת שאלה האחרונים קצת שונים כי הם מפחדים למרות שאולי יודעים מה הם רוצים לעשות).

בכל אופן זו התהייה שלי...ואני פותחת אותה לשיחה על ייעוד ומימוש.

[שרון_ג*]

זה יעזור במשהו אם אומר שמגיל 6 רציתי להיות רופאה, וחלק ניכר מההחלטות שעשיתי בחיי נבעו מהדחף הזה?

[נועה_ברקת*]

מעניין. שאלה שאני חושבת עליה הרבה מאד, בסוג של קנאה באנשים שיודעים מה הם רוצים להיות ופשוט נהיים הדבר הזה. אני זכיתי לזה רק בתחום הזוגי (לפשטות כזו מגיל צעיר).
בגיל צעיר קראתי סיפור של אסימוב בספר "מחר כפול תשע", על יום ההכשרה ועל נער אחד שמוצא את עצמו "בלתי כשיר" לכלום, על הזעם, התסכול ומאוחר יותר הגילוי שלו. מאד הזדהיתי...
בגיל הרבה יותר מאוחר, אחרי שנגעתי בקשת מקצועות רחבה מאד, והתחלתי לכתוב בעיתון, חשבתי שהחיים "הכשירו" אותי לייעוד הזה של עיתונאות, כי אני "מבינה" כל תחום.
עכשיו כשאני בפרישה מהעיתונות, אני חושבת שהתחום שלי הוא בני אדם והסיפורים שלהם וגם הכתיבה בעיתון היתה מעין סוג של הכנה.
מעניין מה אחשוב בגיל שישים.

[תזמורת_הים*]

נושא מענין. אני שייכת לסוג הראשון, ובניגוד לנועה- רק בתחום הזוגי חסר לי המימוש.
יכול להיות שיש קשר? שמי שיודע מגיל צעיר מה הוא רוצה לעשות בחיים מתקשה יותר לממש זוגיות בגיל צעיר, אולי כי זה "מפריע" לדרך הברורה אל המטרה?

אפשר להציע שם דף מתאים יותר (נגיד יעוד ומימוש)?

[מיכל_שץ*]

שיש להם קושי לבחור, להחליט, להתמיד,
גם זה קשור לעקרון הרצף. ולמערכת היחסים עם ההורים. התחושה של יעוד ברור, היא בדר"כ משהו ש"הושתל" אצלנו בגיל מאוד צעיר, בגלל העיסוק של ההורים, לפעמים בגלל השאיפות שלהם. גיליתי במהלך חיי (וגם בלימודי), שילד שחוה את עקרון הרצף כפי שלידלוף מדברת עליו, ז"א היה חלק מחייהם הפעילים של המבוגרים, לא רק צפה בהם אלה גם לקח חלק. הרבה פעמים יהיה לו הרבה יותר ברור מה הוא רוצה לעשות (או לפחות מה לא). יש לנו נטיה טבעית לרצות להמשיך את דרכם של הורינו לתפוס את מקומנו במארג החברתי שאליו אנו שייכים באותו מקום שבו הם נמצאים. (בעצם לרשת אותם, בבוא העת). בחברות קטנות זה מאוד ניכר. ולמרות שנראה שאין פה בחירה חופשית, ברוב המקרים, בחירה בדרך הזאת , מביאה להרבה אושר וסיפוק.
הניתוק שהחיים המודרנים כפו עלינו ממבנה חברתי "נורמלי" (או טבעי, כזה שמתאים לביולוגיה שלנו), גורם לנו לאבד את המיקוד והדרך, ולא לדעת מה אנחנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים.

<יושבת בפינה, מחכה לבוץ>

[מיכל_שץ*]

אפשר להציע שם דף מתאים יותר (נגיד יעוד ומימוש?)?
דווקא שם נחמד (אם כי באמת לא כ"כ ברור...)
וכל הכבוד על היוזמה, נושא מאוד מעניין

[שרון_ג*]

שמי שיודע מגיל צעיר מה הוא רוצה לעשות בחיים מתקשה יותר לממש זוגיות בגיל צעיר
אם אני לוקחת את עצמי כדוגמה - אז זה לא מתאים.
היה לי חבר 4 שנים.
אח"כ היתה שנה בה יצאתי עם מספר אנשים - וידעתי לרוב תוך פגישה או שתיים אם אני מעוניינת להמשיך את הקשר או לא. (פשוט יש דברים אצלי שהם "ייהרג ובל יעבור". למשל - שקרים).
ואח"כ מצאתי את רם ג. וזהו. (זה קרה בחופשת הקיץ בין שנה א' לשנה ב'. הייתי בת 20. הכרנו כבר קודם באופן רופף, אבל התאהבנו רק בשלב ההוא).

אני חושבת שתמיד ידעתי מה אני רוצה מהאיש שלי. הדברים היו מחולקים לכאלה שחייבים להתקיים (טוב לב, חכם, ישר...), כאלה שנחמד אם ייתקיימו (חתיך, עשיר...) אבל לא נורא אם לא, כאלה שאסור שייתקיימו (שקרן, אלים וכו'), וכאלה שלא נורא אם ייתקיימו (ההופכיים של אלה שנחמד אם ייתקיימו - מכוער, עני...).

ולא שלא היו לי הרהורי חרטה באמצע. לא שהלכתי ישר למטרה בעיניים עצומות
היו לי תקופות שבירה בביה"ס לרפואה שחשבתי לעזוב (וללכת ללמוד משחק. הכי רחוק מרפואה שרק אפשר)
היתה תקופה שנשברתי ממנו (נפרדנו לשלושה-ארבעה ימים בפסח 1994. ליבנּו את העניינים אח"כ, ואחרי שנה התחתנּו)

בקיצור, אני מימשתי זוגיות בגיל צעיר, וידעתי מגיל צעיר מה אני רוצה בחיים.

והשאלה הגדולה היא - האם עשיתי את הדבר הנכון??
כוונתי היא - האם המימוש, והידיעה, הם הדבר הנכון לאותו אדם?
האם ייתכן שהאדם שיודע מראש מה שהוא רוצה הוא האדם ה"שלם", או שהוא דווקא ה"דפוק" שהולך ישר קדימה ולא מסתכל לצדדים? זאת שאלה ששאלתי את עצמי מספר פעמים ולא הצלחתי למצוא תשובה.

[תזמורת_הים*]

מיכל, למה בוץ?

אני בחרתי בעיסוק שונה לחלוטין מאלו של הורי, והם מעולם לא העלו על דעתם שמי שמילדיהם יעסוק בתחום הזה (שימור יצירות אמנות). הם כן מאד אוהבים אמנות ובזכותם נחשפתי לתחום, אבל אני הייתי זו שדחפתי את עצמי ללימודי אמנות מגיל צעיר ובהמשך ללימודי שימור. להם דוקא היו כל מיני הסתיגויות לאורך הדרך (אבל היה קל לשכנע אותם שאני צודקת ). גם ממש אי אפשר להגיד שגדלתי לפי עקרון הרצף. כך שזה לא עד כדי כך פשוט.

לדעתי זה קשור לאיזה סוג של בטחון עצמי. ליכולת לסמוך על עצמי ועל שיקול הדעת שלי. וזה משהו שלדעתי קשור למידת האמון שיש להורים בילד שלהם, כבר מגיל קטן.

[תזמורת_הים*]

אוף, שרון, את הורסת לי את התיאוריה.

[יעוד_בסימן_שאלה*]

בא לי בינתיים להשאיר את השם של הדף ונראה...אבל אם יש התנגדות קולקטיבית, אכנע לרצון הרוב

בכל אופן. אני גדלתי במשפחה עם אם שהיתה מאד לא יציבה, והחליפה עבודה כל יומיים בערך, ועם אב שהיה מודל ליציבות אבל נגרר אחרי חוסר השורשים שלה לעתים. ובכל מקרה בשם היציבות וויתר על אהבה גדולה שהיתה לו למוסיקה "כי מזה לא מתפרנסים". בכל אופן כנראה שספגתי את שניהם, אם כי עקרון הרצף היה רחוק מהורי, אולי יותר עקרון הקטיעה..., עדיין אני בתור בכורה, יצאתי מבולבלת מבחינת העשייה בחיים שלי וגם היום בסוף שנות השלושים שלי הנושא הזה נתון בתהייה אינסופית, ולעומת זאת אחי ואחיותי מאד ברורים בעשייתם, כך שאי אפשר לייחס את זה לחלוטין למקום של ההורים.

מחשבה נוספת שקשורה לי, האם יש קשר בין הפרעת קשב, (add) לקושי במימוש. אני מאובחנת עם הפרעת קשב קלה. מעדיפה לא לחשוב שזו הסיבה ולמצוא את הכיוון לתשובות לשאלות האלו בפן יותר רוחני.

מעניין שרבות מכן לקחו את התשובה ללגבי מימוש והשליכו אותה על זוגיות....

תמשיכו זה הולך ונהייה מעניין..

[תזמורת_הים*]

יעוד, לגבי שם הדף, קחי בחשבון שאם הוא יהיה יותר ברור ייכנסו לכאן יותר אנשים שיש להם מה לתרום לדיון.

[יעוד_בסימן_שאלה*]

טוב אני מסכימה, מישה יכול לעשות את זה בשבילי..מה השם החדש? יעוד ומימוש? אולי ליצור את יעודך? מה את אומרת..בכל אופן בא לי שיכנסו הרבה אנשים ויגיבו כי זה מאד מעניין אותי. אז ינצח השם התופס.

[נועה_בר*]

לאבד את המיקוד והדרך, ולא לדעת מה אנחנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים.
לדעתי זה העניין. לא מאפשרים לתינוק להיות בריכוז, כל הזמן מפריעים לו, גם בלי כוונה, ואח"כ את הילד עוצרים עם רעיונות נפלאים שבאים מבחוץ כך שההקשבה פנימה לא ממומשת משומשת ממושמשת.
יש המון רעש שמפריע לריכוז, לרעיונות וליצירה, אלו, אם אינם חסרים, מכוונים קדימה, בידיעה מה הלאה.
בידיעה מה נכון, מה מעניין . מה אני רוצה.
היכולת לבחור, לדעת מה אני רוצה ולקבל על כך חיזוק, תמיכה. זה מה שמוביל לבטחון עצמי, למציאת היעוד או המימוש.

[שרון_ג*]

אני דווקא אוהבת את השם. אותי הוא משך להכנס (מה שלא קורה הרבה לאחרונה).

[נועה_ברקת*]

איכשהו אני מרגישה שזה קשור גם בגורל. ז"א שבאנו לעשות משהו כאן ואם נדע להקשיב לזה, נגלה את היעוד שלנו מסביבנו. ("כי קרוב אליך הדבר מאד")
כשאני מסתכלת ביומנים שלי כילדה אני רואה שידעתי מה אני רוצה להיות, רק לא היה מקצוע כזה עדיין וללכת ללמוד משהו דומה לא רציתי.
יועצת ביוגרפית, או כותבת סיפורי חיים או דוברת למתים (את המשחק של אנדר קראתי רק לפני חודש....)
אלו דברים שעוד צריך להמציא, מקצועות של העתיד.

[מיכל_שץ*]

שמי שיודע מגיל צעיר מה הוא רוצה לעשות בחיים מתקשה יותר לממש זוגיות בגיל צעיר
גם אני לא דוגמא

[בשקיפות*]

נועה ברקת (06.01.2005 16:16):
מעין סוג של הכנה.
אחשוב בגיל שישים.
אחרי שנגעתי בקשת
אני "מבינה" כל תחום
על יום ההכשרה
עכשיו כשאני בפרישה מהעיתונות,
אני חושבת
סוג של הכנה.
בגיל שישים

---

אין זמן תתעוררי

[ש_מים_וארץ*]

מבחינתי המילה 'ייעוד' היא בכלל דבר שעשוי להעיק, להגביל ולחסום אותנו בדרך ההגשמה והמימוש העצמי.
לחפש ולתהות לגבי הייעוד העתידי שלי זה קצת כמו לפספס או לא להיות לגמרי נוכח בהווית ההווה שלי.

אם וכאשר נצמדים בנאמנות לצו הלב ופועלים מתוך שאיפה לנוע בעולם בשמחה ובחדוות יצירה, אז מצליחים 'לנגוס בחיים' לממש, לתרום ולהתרם ללא כל צורך בהגדרת ה'ייעוד'.

בדיעבד וברמה האישית אני יכולה לומר, שהאמונה השיקרית שלי בצורך 'לממש את ייעודי' היתה אפילו קצת מסוכנת בשבילי.
מרוב ש'מצאתי ושרתתי בייעודי' כגננת, הייתי זקוקה למכה הגונה כדי להתנער ממנו ולהשתחרר להגשמה ומימוש הוויתי.

[לוונדר_סגול*]

יועצת ביוגרפית, או כותבת סיפורי חיים
אני דוקא מכירה אחד כזה ובדיוק היום הוא אמר לי שיש לו המון עבודה.
הוא עושה את זה כבר שנים... אולי גם את יכולה.

[נועה*]

אני דווקא אוהבת את השם. אותי הוא משך להכנס (מה שלא קורה הרבה לאחרונה).
גם אני.

ואני גם מאלו, שאף פעם לא מוצאים את עצמם ואת ייעודם. אבל תמיד חושבת על זה ומחפשת את ייעודי.

פעם ראיתי תכנית בטלוויזיה בנושא של בחירת מקצוע (אני לא ממש זוכרת, זה היה לפני הרבה זמן).
האנשים סווגו לפי מיקומם במשפחה - בכור, סנדוויץ, צעיר.
הבכורים בחרו בד"כ במקצועות "רציניים" (טיס, רופא...) לעומת בני הזקונים (אמנות...).

אני בת זקונים

[נועה_בר*]

לחפש ולתהות לגבי הייעוד העתידי
ללא כל צורך בהגדרת ה'ייעוד'.
גם אני לא חושבת שאפשר לחפש יעוד, או שיש או שאין.
זה משהו חזק ופנימי שמוביל קדימה, מין חשיבות עליונה לדבר מסויים שטבוע בפנים ומחכה להתפרץ בכל רגע אפשרי = לממש.
ההגדרה של היעוד עוזרת לנו להתמקד, בעיקר בעשיה. להבין למה אנחנו נמשכים לדבר מסויים, לפעמים לעשות "סדר" פנימי.

מרוב ש'מצאתי ושרתתי בייעודי' כגננת, הייתי זקוקה למכה הגונה כדי להתנער.
או כן, מוכר. לדעתי זה קורה כשחסר החיבור עם האני הפנימי, עם הרגשות, השאיפות והחלומות.
לדעתי קורה לרוב האוכלוסיה. קשה לזוז בלי מכה בטוסיק

[נועה_ברקת*]

אולי גם את יכולה.
אולי לא הובנתי נכון (גם לאור המשקף מלמעלה)
אני כבר יועצת ביוגרפית, אני כבר כותבת סיפורי חיים, אני כבר מוציאה לאור, אני כבר עובדת עם משפחות אחרי מוות, אני כבר עכשיו כותבת את הספר הבא שלי...
אני עושה את זה בכיף, בשמחה ובתחושה של הכרת תודה עצומה.
רק בשנתיים האחרונות הוצאתי לאור 10 ספרים. ועכשיו אני כותבת עוד שלושה.
<סיפורי חיים והאמת, שאני קצת מתגעגעת לאיזה ספר זיכרון, עבודה עם המתים היא משהו אחר>
כשאהיה בת שישים, אני בכלל מתכוונת ללמד ולטפל בנכדים ואולי ללמוד לעמוד על הראש.

[תמר_ס*]

אני לא כל כך מוצאת קשר.
גדלתי עם זוג הורים מאוד יציבים. גם בזוגיות, גם בעבודה. אבא שלי עובד באותו מקום ובאותו תפקיד 30 שנה. בלי לאהוב ממש את מה שהוא עושה. הוא מוצא לו תחביבים מהצד. יש לו המון כאלה. אמא שלי לא עבדה אף יום בחייה (זה גם סוג של יציבות לא?)
ואני מאוד לא יציבה. לא יודעת מה אני רוצה. אני סתם במקצוע שלי. הייתי כ"כ הרבה דברים אחרים קודם. לזוגיות של היום הגעתי בגיל די צעיר נדמה לי-21. זה צעיר? אבל לפני כן הייתי מאוד לא יציבה.
ויחסית לאחים שלי-אני הכי יציבה. מספרת רק על אחד האחים שלי:
בן 28, סיים בהצטיינות תואר ראשון במתמטיקה ומחשבים. (בלי להתאמץ כמובן). ומה הוא עושה עכשיו? לומד חזנות ועיסוי. וזוגיות? איפה הוא ואיפה זוגיות...

[ליזה_ליזה*]

אני מאמינה שייעוד הוא משהו מאוד כללי (יותר - "לעסוק במוסיקה" מאשר "להיות נגן קלרינט" או משהו דומה).
אצלי אין ספק שזה קשור בקריאה ובכתיבה ובביטוי עצמי, אבל אני עוד לא יודעת יותר מזה. הלכתי ללמוד וגיליתי שלא משנה מה אני לומדת (מדעי הרוח), כמעט הכל מעניין אותי.
גם אצל ההורים שלי זה דומה, שניהם לומדים ומלמדים, קוראים וכותבים כל החיים, ואני מאמינה שיש קשר בין תחומי העניין שלי לשלהם (למרות ששתיים מאחיותיי הולכות בינתיים לכיוונים אחרים, גם הן משקפות פנים שונים של החיים בבית ההורים).
מאוד מסכימה עם מיכל שץ (אפילו גריינתי).

[מיכל_שץ*]

מאוד מסכימה עם מיכל שץ (אפילו גריינתי).

[חלי_ש*]

מגיל מאוד צעיר אני מציירת - כולם חשבו שאהיה ציירת
מגיל מאוד צעיר אני עוסקת בספורט (אפילו הייתי מדא"גית בצבא) - כולם חשבו שאהיה ספורטאית
מגיל מאוד צעיר אני רוקדת - כולם חשבו שאהיה רקדנית
החלטתי שאני לא מחליטה במה אני רוצה להתבלט, כי מה שזה אמר מבחינתי זה להשקיע במשהו אחד לעומת להזניח משהו אחר. לכן, אני עוסקת בכל מה שאני אוהבת כתחביב ולא כמקצוע, ומרגישה ששום דבר לא מחייב. אני יכולה לצייר היום, למשל, ולא לגעת בזה חצי שנה.

[מיכל_שץ*]

האם מה שאנחנו עוסקים בו הוא מי שאנחנו?

[תזמורת_הים*]

מסכימה עם ליזה ליזה שייעוד הוא משהו יותר כללי מעיסוק מסוים.
אני למשל לא רואה בעבודה שלי ייעוד. גם לא שאלתי את עצמי מעולם מה הייעוד שלי. אני עושה את מה שאני עושה כי זה מה שאני אוהבת לעשות, וזהו.
אין לי מושג איך ידעתי שזה מה שארצה לעשות- זו היתה תחושת בטן נטו. ככל שהתקדמתי בתחום הבנתי בדיעבד למה זה מתאים לי.

[תמר_ס*]

מסכימה עם ליזה ליזה שייעוד הוא משהו יותר כללי מעיסוק מסוים. ברור. לא התייחסתי מעולם לעבודה שלי כאל יעוד |אייקון מבועת|. אפשר לומר שהיעדו שלי מתחיל להתגבש מאז שיש לי ילד. ולא. אין לי מושג איך להגדיר יעוד ומה היעוד שלי.

[שכנה_של_זורבה*]

never ending story
אני לא פורצת החוצה, כולם אומרים שאני פצצת יצירה, אם רק ארצה.............סיימתי לימודי עיצוב גרפי ,לימודים בשנקר, ספרות.
כל יומיים יש לי עסק חדש ב"ראש", כבר עשיתי בגדים, תיקים, שרשראות, כובעים, מנורות, צעיפים והיד נטויה כמובן.
זה לא פוגש את הכסף, כל עוד אני יוצרת הכל נפלא, ברגע שאני יוצאת מפתח הבית למכור לעולם את עצמי הכל קורס.
שמתי פעם שמלות בחנות למעצבים צעירים והמוכרת שאלה אם אני בטוחה שלמדתי בשנקר?
ימים כאלה כמו הוריקן בשבילי.
לא הצלחתי "לעבות" את היד שלי מרוב התחלות והרפתקאות, רצה למרחקים קצרים,
לא פיתחתי שום תחום, אולי לא האמנתי בעצמי.
כל פעם התחלה של רעיון שאולי יצליח.
כשהייתי קטנה נורא אהבתי לצייר, השתגעתי על עצים על ה"קוויות" של הענפים, עד היום עצים בשלכת
גורמים לי להכנס בין הענפים.
אני עובדת עם בעלי בסטודיו שלנו (גם גרפיקאית) אבל זה לא מרגיש מימוש אלא פרנסה, וגם כינור שני.
הייתי רוצה ממלכה של יצירה שלי, ארמון קטן עם מחשבים, צבעים, חרוזים, מכונות תפירה.
בעלי אומר שבאתי לעולם כדי לתת אהבה, "את מרגשת אנשים הוא אומר לי", מגדלת בנות נפלאות, ליבך ענק.
אבל חום ולב זה לא קריירה, ובטח לא הולכים עם "לב רחב" למכולת.
אמא שלי קרייריסטית - מנהלת מחלקה בבית חולים.
אבא שלי תמיד עזב, פוטר, פיספס.
אחותי סומנה כבעלת משכל גבוהה מהרגיל, יושבת בבית מגדלת שני בנים, שפנים, כלב וחתולה חדשה,
חולמת על הצלחות, מה להיות ואם בכלל? בעלה מפרנס.
הלכתי לטיפול פסיכולוגי וכמובן שהגענו למימוש עצמי, כשהתחלנו לצלול לעומק הרגשתי חנק,
עמד לי בגרון כל המימוש הזה.
הפתרון הגיע ממקום בלתי צפוי הודעתי לפסיכולוגית שאני בהריון ואני מפסיקה את הטיפול לא עמדתי בלחץ.
עם בטן לא מחפשים עבודה, ובטח לא מטפלת אחר- כך. יצאתי מתא הלחץ.
האם אני שיכורה לא רואה את הרצף של הסיפור שלי.
האם אני צריכה להפסיק לנסות להצליח להמריא כלכלית, יצירתית, פשוט להיות יומ-ביומו לחיות.
או שיש תוכנית גדולה שאני צועדת, ומטפסת, מזיזה אבנים גדולות, עד שתתגלה האמת התעסוקתית שלי.
אצלי זה ממש הקלות הבלתי נסבלת.
הרבה כשרון שלא מצליח להתרומם. וסבלנות שמתחילה להגמר.
אוף קשה קשה, קיטורים לשבת.
בכל מקרה אהבה ותמיכה לכולן, בכל החזיתות שאתן נמצאות.
שבת שלום.

[ענת_שן_לוי*]

תחושת יעוד היא לא דבר שנולדים איתו ומתים איתו. יש תקופות שבהן היעוד יותר ברור או פחות. לכל אחד זה יכול לקרות בגיל אחר וכמו שזה בא זה יכול גם להימוג. הרבה אנשים שהתחילו משהו בגלל תחושת יעוד נשארו בו בגלל אינרציה. ולאו דוקא בגלל שתחושת היעוד נמשכה, ובזה יכול להיות המון תיסכול. האם תחושת היעוד של דיוויד בואי היתה זהה בשנות ה-70 כאשר הוציא את אלבומיו האלמותיים זיגי סטארדסט וספייס אודיטי, לתחושת היעוד שלו כשהוציא את אלבומיו האחרונים? P-:

קנדינסקי לעומת זאת התחיל לצייר בגיל ארבעים.
רבי עקיבא הלך ללמוד תורה בגיל ארבעים.

תחושות יעוד מסויימות קשורות לזמן ולמקום ולסביבה. תחושת יעוד היא דבר שנושם עם היקום, ולכן גם, ברוך השם, משתנה.
החיים מזמנים הפתעות גם ל"בעלי יעוד". היעוד אינו מגן עליהם מבעיות, מפחדים, מאובדן, משינויים של מיקוד בחיים.
וחוץ מזה, יש יעוד ויש יעוד.
הקיצר, כל אחד מקבל בדיוק מה שהוא צריך ועדיף לא לקנא במה שנדמה לנו שיש לאחרים... אלא לחפש את תחושת השלימות העצמית בתוכנו ובדרך שלנו.
מיהו עשיר? השמח בחלקו, בין אם הוא רואה את יעודו בברור ובין אם לא. עת לראות בברור, ועת לראות ערפל.

בכל זאת... למי שמבקש לחפש את היעוד שלו בצורה ממוקדת יש את ה- vission quest האינדיאני: יושבים ארבעה ימים ליד מדורה, בלי לאכול ובלי לשתות, ומחכים לשמוע את דבר הרוח. ("שומרי הגן" מנחים פעילות כזאת).

[ש_מים_וארץ*]

ענת,
כל-כך יפה אמרת.
@}

[צפריר_שפרון*]

מתוך תחושת היעוד נובעת אותה הרגשה של מלאות, במובן הזה ממלא את שליחותו. כאשר ממלא את שליחותו, ממלא אחר יעודו. שליחות, בבחינת היות שליח, היא אותה עשייה של לקבל ולתת. לקבל בהסכמה מלאה ולתת בהסכמה מלאה. במובן זה עולה מאליו חוש הקיום כתולדה שלך התהליך הזה.
שזו עיקר החישה, או לב ליבה של מערכת העצבים.

וכאשר חוש הקיום נוגע בקצות העצבים עשוי לעלות כאב בפן הפיזי, זה המענג את העצב מעל ליכולתו, וכאשר חוש הקיום נוגע בפער שבין מטעני הרצוי למטעני המצוי, קורה שמתבטא בעצבות.

כאשר נמצא הגוף מחובר בתואם מלא אל הנפש ואלה מכוונים להפליא להנחייתה המבורכת של הרוח (אותם חלקים מורחבים המתקיימים בהכרח גם באני וגם בחלקיו הקולקטיביים המורחבים), או אז, מתחברת אותה חישת יעוד פרטית עם הדרך הכללית בה צועדת הנפש האנושית. אלה אינם נפרדים.

וככל שממלאת את שליחותה, ומרחיבה את היבטי חייה, נמצאת הנפש מוותרת מרצונה על נבדלותה ומצרפת את כליה, משאילה אותם אל המקור, אל הרוח, נכונה להשפיע ולהיות מושפעת, ממלאת בעצמה את אותה התפשטות והתרחבות של תפישת הנפש האנושית.

זו, הנפש האנושית, מצווה אם כך את מצוותיה בבחינת אותה תבנית כללית בצורת אדם, ומנחה את חוש הקיום לתרגם את מלאות התחושה בהגשמתה - ברמת הגוף או הרמה הרגשית, בידיעת נבדלותה - ברמה המנטלית או השכל הישר שבה, בידיעתה את קיומה - ברמה הרוחית (שידיעה זו היא אותו אימון של נשימה, ומכאן נחה דעתה).

מכאן שאותו יעוד של חווית החיים בהווה, עצם ההסכמה למתנה המופלאה הזו של חיים בחומר ובזמן, הוא היעוד הטבוע בתבנית הבסיסית, כמגשר ומקשר בין כל הברואים.
בהיותה מתקשרת ומדברת, נשזרת משפחת האדם.

מתוך היעוד הזה של קיום קדושת החיים בבחירה בהם - "ובחרת בחיים", נובט ועולה היעוד הפרטי של האדם הנבדל, וככל שיקדש האדם את היעוד העיקרי - וֶחְיֶה - כך יתבררו מאליהם יעדיו, יעודו וידיעתו השלמה.


<בתואם>

[ענת_שן_לוי*]

גם זה קשור לעקרון הרצף. ולמערכת היחסים עם ההורים. התחושה של יעוד ברור, היא בדר"כ משהו ש"הושתל" אצלנו בגיל מאוד צעיר, בגלל העיסוק של ההורים, לפעמים בגלל השאיפות שלהם. גיליתי במהלך חיי (וגם בלימודי), שילד שחוה את עקרון הרצף כפי שלידלוף מדברת עליו, ז"א היה חלק מחייהם הפעילים של המבוגרים, לא רק צפה בהם אלה גם לקח חלק. הרבה פעמים יהיה לו הרבה יותר ברור מה הוא רוצה לעשות (או לפחות מה לא). יש לנו נטיה טבעית לרצות להמשיך את דרכם של הורינו לתפוס את מקומנו במארג החברתי שאליו אנו שייכים באותו מקום שבו הם נמצאים.

שכנה של זורבה , לאור זה שאני מקבלת את האקסיומה הזו ש מיכל שץ הביאה, מה שכתבת משקף לי את הדברים הבאים (לכאורה אני קצת מקצינה את הדברים, כדי לחדד נקודות). ובסוף יצא לי ממש ארוך, אז, נשימה עמוקה:

אתם משפחה עם "הצלחה" אחת:
אמא שלי קרייריסטית - מנהלת מחלקה בבית חולים.
את ממקמת את עצמך באותו הצד עם אבא שלך ואחותך, אמא שלך היא בצד האחר. היא הצלחה, ואתם "כשלונות". למרות שהיית נורא רוצה לעמוד בקריטריונים של ההצלחה כפי שאמא שלך מציבה אותם. (את בודאי גם מזלזלת קצת בהצלחה של אמא שלך ולא ממש מאחלת אותה לעצמך - זהו צידו השני של אותו המטבע).
האם את באמת רוצה לעמוד בקריטריונים של ההצלחה כפי שאמא שלך (המייצגת את ה"עולם"), מציבה אותם?
מה הם הקריטריונים שלך להצלחה? קריטריונים המשוחררים ממה שמקובל להחשיב כהצלחה?
אין לך מושג.
למה?
כי הקול של אמא, שמופנם אצלך, משתלט על הקול שלך, ולא מאפשר לך להצליח בכלום. כי את מנסה לעמוד בקריטריונים שאינם שלך. אף אחד לא יכול להצליח ככה. כל השיפוט העצמי שלך מבוסס על קריטריונים חיצוניים, ומטרפד כל התפתחות בשטח. הקול הפנימי המכתיב את החיים הוא: "אני דפוקה וכזאת אשאר". (כמו אבי ואחותי - הם מין גיבוי כזה, ותעודת ביטוח לכך, שהדפוס שלהם מחייב גם אותך, ללא מנוס).
כדי למצוא את הקול שלך, צריך לזהות את השיפוט העצמי ולהתנקות ממנו.
במקביל,
האם אני צריכה להפסיק לנסות להצליח להמריא כלכלית, יצירתית, פשוט להיות יומ-ביומו לחיות.

בהחלט פשוט לחיות, בכל מקרה. כמה שיותר פשוט - יותר טוב. ההיפך מ"אני דפוקה" הוא פשוט להיות.
להפסיק לנסות? לא. אבל להתחיל לחפש את ההבדלים בינך ובין מה שנדמה לך שהעולם (בדמותו של אמא) מצפה ממך.
מה שמקובל להחשיב כהצלחה, הוא הרועץ העיקרי . כלומר, להתחיל לגלות מה גורם לך עונג אמיתי. מהי הצלחה משמעותית ואמיתית עבורך? איזה מימושים קטנים וחסרי משמעות ל"עולם", את יכולה להתחיל לממש מיד?
חדר משלך, סטודיו משלך, פינה משלך - יוכלו לעזור, אך גם אותם יהיה עליך להפוך לשלך, כלומר - תוך ניקוי הקריטריונים החיצוניים המשתקים.

להפסיק לנסות להצליח להמריא כלכלית, יצירתית.
תראי כמה מילים גבוהות במשפט אחד קטן, להצליח, להמריא, כלכלית, יצירתית, כל מילה כזאת טומנת בחובה עולם שלם של ציפיות ואכזבות. נסי להתחיל להגיד "רוצה להרוויח כסף", במקום "להצליח כלכלית", "רוצה לתת ליד שלי לזרום על הנייר ושיקרה מה שיקרה, לתת לציור ללמד אותי לצייר" במקום "להיות יצירתית".
נסי לרדת מעץ הציפיות הגבוהות, אלו שקבלת מאחרים. הן אינן מאפשרות מימוש. הן חלק אינטגרלי מדפוס הכשלון.
להתרכז בדברים ה"קטנים": סוד עלה קמל, נוגה פרי בשל... לאפשר לעצמך להיקסם, להיגנב, לצלול לדברים, בלי לחשוב על התוצאות... לתת לקסם להוביל אותך...
כל מה שאת מחפשת יוכל להתחיל לצמוח משם.
זה מצריך עבודה, תהליך.
את לא יותר דפוקה מאף אחד. את לכודה בדפוס פשוט ושכיח שאפשר לצאת ממנו.
צריך ללמוד לזהות את השיפוט העצמי, כל פעם שקצה זנבו צץ, ולהתנקות ממנו, טיפין טיפין.
לאפשר לעצמך להיקסם - מה שיכול לקרות ברגע שקולו של השיפוט העצמי יחלש קצת.

[פלוני_אלמונית*]

לאפשר לעצמך להיקסם.
נפוליאון
יופי של מילה תקשיבי ותתרכזי

[ענת_שן_לוי*]

פלוני אלמוני, תודה לך. אתה מאיר את עיני שוב ושוב.
באמת באמת תודה לך.

[פלוני_אלמונית*]

יש לך עוד הרבה יותר ממה שאת חושבת
רק תלכי בדרך הנכונה.
ותמסרי לנועה להתקשר דחוף

[אילה_א*]

האם מה שאנחנו עוסקים בו הוא מי שאנחנו?
יש אנשים שכן ויש כאלה שממש אין קשר
ולפעמים כאלה שפתאום מוצאים קשר
>לאילה נראה שזה מה שקורה לה אבל עודמוקדם לדבר על זה<

[פיית_צמר*]

אני מאמינה שייעוד הוא משהו מאוד כללי
_מבחינתי המילה 'ייעוד' היא בכלל דבר שעשוי להעיק, להגביל ולחסום אותנו בדרך ההגשמה והמימוש העצמי.
לחפש ולתהות לגבי הייעוד העתידי שלי זה קצת כמו לפספס או לא להיות לגמרי נוכח בהווית ההווה שלי._

לא בהכרח, אני מאלה שבמשך שנים לא ידעתי מה אני אהיה כשאהיה גדולה. תודות לכך שפוטרתי הלכתי ללמוד ושם בערך באמצע שנה ב' הבנתי שזה מה שבעצם רציתי לעשות ולהיות והיום, אני חיה בידיעה פנימית עמוקה ביותר , שזו המתנה שלי לעולם, שאחת הסיבות שאני כאן זה כדי לעשות את מה שאני עושה וכן במילים אחרות זהו יעודי, אבל מתוך הסתכלות של כאן ועכשיו ולא משהו עתידי .

[פלוני_אלמונית*]

במילים אחרות זהו יעודי

[ענת_שן_לוי*]

פלוני אלמוני, לאיזו נועה?

[פלוני_אלמונית*]

שפתאום מוצאים קשר.

נועה?
לא של אריק של שרון

היא תמצא את הייעוד שלה כאן

ותוכל לפטפט גם כאן
היי-טק בשדה הקרב מאת עדי ...זו השורה האחרונה בלחישה

[פאקו_פקו*]

הנושא מאד קרוב לליבי. ובעיקר ההגדרה של "מה לעשות שאהיה גדולה" ויהיו כאלה שיגידו שאני כבר גדולה.. והרי אני בת 27. ואין לי מושג מה הוא ייעודי ... אני יודעת מה אני לא רוצה להיות (רו"ח למשל, ויסלחו לי אלה שזהו מקצועם) ואני מסיימת תואר, והתנסתי בכמה דברים. ואני לא רוצה לוותר על כלום. ומפחידה אותי המחשבה בצורך להחליט. כי אין משהו, לפחות כרגע או עכשו, שממש עונה על מה שאני מחפשת. ואני מאמינה שהוא יגיע כי זה דרכם של דברים. אבל כבר אמר פה מישהו: צריך להתעורר. ועוד יותר מפחידה אותי המחשבה שפתאום אני אסתכל אחורה ולא אהיה מרוצה. וייעוד, זו איכשהו מילה גדולה. ואולי אפילו קצת מלחיצה. אבל אני מסכימה כי יש איזה שהוא ייעוד. או שלמות מסוימת שאתה מרגיש שיש חיבור בין מה שאתה עושה או חווה כרגע לבין מה שאיכשהו אמור להיות ולקרות. תחושה של משהו "נכון". אבל בנתים חווה את הרגעים האלה בנקודות מסוימות וכל רגע מגיע ומשנה את קודמו. (שמחה על הדף, מדבר על נושא עכשוי עבורי, אבל בתקופה מבולבלת ונראה לי שזה יוצא בכתיבה)

[נועה_בר*]

תודה ענת@} המילים שלך יעזרו גם לי, ובטח לרבים אחרים פה.
_את לא יותר דפוקה מאף אחד. את לכודה בדפוס פשוט ושכיח שאפשר לצאת ממנו.
צריך ללמוד לזהות את השיפוט העצמי, כל פעם שקצה זנבו צץ, ולהתנקות ממנו, טיפין טיפין._

שכנה של זורבה
בעלי אומר שבאתי לעולם כדי לתת אהבה, "את מרגשת אנשים הוא אומר לי", מגדלת בנות נפלאות, ליבך ענק.
נכון, לא מביא לחם מהמכולת, אבל ממלא את הלב במתיקות, בחום ובטוב כזו שמאפשרת ללכת ולהתפרנס מבלי להיות חמוצה כל כך במשך היום, או בסוף היום.
מאוד התחברתי למה שכתבה לך ענת ( רק לא הייתי מצליחה לנסח זאת כך ) ורצה להדגיש כמה פנינים
מיהו עשיר? השמח בחלקו, בין אם הוא רואה את יעודו בברור ובין אם לא.
וגם:
החיים מזמנים הפתעות גם ל"בעלי יעוד". היעוד אינו מגן עליהם מבעיות, מפחדים, מאובדן, משינויים של מיקוד בחיים.

האם העניין הוא להוכיח את עצמך ולהוציא מוצר מוצלח? כזה שנשפוט אותו על פי כמה כסף הוא מביא?
כל עוד אני יוצרת הכל נפלא, ברגע שאני יוצאת מפתח הבית למכור לעולם את עצמי הכל קורס.
אני לא פורצת החוצה, כולם אומרים שאני פצצת יצירה, אם רק ארצה........

גם אני ניסית לשווק את עצמי פעם במשהו שחשבתי שאני טובה בו. זה נורא קשה !
את כמו מביאה את עצמך בעיני כל אחד לשפוט אותך, טובה או לא. וזה סיוט. מוריד כל בטחון עצמי בעיקר כשקשור ליצירה, לנתינה, למשהו שמחובר לנשמה שלנו.
זה לא סתם מוצר שמצאתי בסופר שאני חושבת שהוא נהדר ומנסה למכור לך אותו.
זו את שם בתוך היצירה שלך.
בקיצור, אם יש לך רעיונות נפלאים, אולי למצוא מישהו שיתלהב וירצה לפתח אותם איתך, שיהיה מישהו שמאמין בך מצד אחד ומצד שני שיכול להביא את הרעיון שלך צעד אחד קדימה.
אבל זה לא באמת העניין, אלא, להיות שלמה עם מה שאת עושה, ולהרגיש טוב עם מה שכבר יש, גם כשאת ממלאה את הבית בריח של תבשיל מדהים, גם כשאת מציירת וגם כשאת יורדת עם הזבל.....
פרנסה כרגע יש? זה לא כל כך רע, אולי ההפך, מאפשר לך להתחבר ללא ציפיות עם עומקים שישנם בך.
ללא הציפיות בטח תגיעי רחוק.

הייתי רוצה ממלכה של יצירה שלי, ארמון קטן עם מחשבים, צבעים, חרוזים, מכונות תפירה.
נשמע כייף. וגם נשמע שיש לך המון אפשרויות לעשייה. לדעתי זהו עושר שלא רבים זוכים בו.
אולי מימוש הוא קודם כל לעשות את מה שאוהבים ורוצים, בלי כל קשר לפרנסה?

[נורית*]

לחפש ולתהות לגבי הייעוד העתידי שלי זה קצת כמו לפספס או לא להיות לגמרי נוכח בהווית ההווה שלי.

מסכימה.

מאז שהייתי קטנה רציתי ללמוד משהו שקשור ברפואה. כשבגרתי למדתי ביולוגיה. במהלך הלימודים נהנתי באופן חלקי, אבל היה נראה לי מענין לעסוק במחקר. עבדתי בזה תקופה קצרה לאחר הלימודים וראיתי שזה לא בשבילי.

מאז ומתמיד היה לי קשר טוב עם ילדים, אם כי לעסוק בהוראה לא היה בא בחשבון (מקצוע שאמא שלי ואחותי עוסקות בו). בעקבות לידת ביתי נחשפתי למקצוע ריפוי בעיסוק והחלטתי ללמוד אותו. אני שלמה עם הכיוון שבו בחרתי אבל עם הרבה חששות לגבי התקופה של הלימודים והמאמץ שאני ובני ביתי נדרש לו.

אני מרגישה שהמקצוע הזה יהיה כמו כפפה ליד עבורי ואני מניחה שזה מה שיעודד אותי בתקופה של הלימודים. יש כמובן את האופציה שיקרה לי שוב מה שקרה עם ביולוגיה, אבל כרגע אני מרגישה שזה מה שיהיה נכון עבורי, ואני מקווה שמשפחתי לא תשלם מחיר גבוה מידי בעבור השאיפות שלי.

[שכנה_של_זורבה*]

לכל האנשים הנהדרים, תודה
אתמול ראיתי סרט נחמד "תחת שמי טוסקנה" ונתפסתי על רעיון שאהבתי.
(הגיבורה כבר לא מסוגלת לחכות למיועד שלה, יותר מדי לבד, חברה מייעצת לה לשחרר וכיצד?
מספרת לה סיפור מהילדות: " תמיד רציתי לתפוס חיפושיות משה רבנו, רק כשנרדמתי על הדשא, כשפקחתי את עיני הן הגיעו".
נחמד.
אני מרגישה שאין לי אפשרות לשחרר, הדפוס חזק ממני. כמו מכונת זירוקס אני משכפלת את החיים של הורי, של אימי.
מחפשת את ההצלחה החומרית בכל הינף מכחול/עכבר.
יש אנשים שהיעוד גלוי לעין, מגיל 6. אצלי הוא עובר בדרך האלמינציה. אני כמו נחום תקום, בודקת מה אני לא.
וכל פעם מעמיקה את השריטה פוגעת בעצמי מחדש.
אני כבר מבינה שיש פה דפוס אחרת לא הייתי חוזרת עליו,
יצירה - התחברות לעולם בחוץ - כישלון - יצירה מחדש וכן הלאה.
איך אפשר לשבור דפוס, דיסק שרוט צריך לזרוק.
אני לא מסוגלת לזרוק את המתנה של היצרתיות, ממשיכה לחרוש בקלות הבלתי נסבלת.
ודרכה אני מנסה להתחבר לעולם, אבל האינטליגנציה הגבוהה כאילו מקיאה אותי החוצה. למה הייעוד לא שקוף לי.
למה אני צריכה למרוד באימי, לבנות את עולמי באלימינציה, איך זורקים חלק מעצמי, על איזה כפתור לוחצים?
מה שבטוח האתר הזה מוכיח לי שאם, אני יוצאת לעולם דרך הלב, אני כן מקבלת תגובות, האנטליגנציה הגבוהה, מראה לי
שהעולם מגיב אלי, ודווקא לא בכסף.
למה אני מתרגמת יצירתיות לכסף, או לאהבה מבחוץ, למה שיקנו אותי?
אתמול ראיתי את לאה קניג אצל חיים כהן, היא הזמינה אותו להצגה, ולמה? כי יש לה הבטחה, "אני טובה אתה הולך להנות".
חיים שאל אותה למה משחק? והיא אמרה שהיא אוהבת שאנשים מסתכלים עליה. וחיים אמר שהוא נולד מהסירים אוהב לבשל,
ואוהב להאכיל. האין זאת אנושיות. שמישהו בחוץ יאהב את מה שאנחנו עושים. מין תן וקח.
הרי אני לא יכולה לחיות לי בבועה של יצירה, לחוות עם עצמי את המתנה שלי.
ואולי כן, ואני לא מבינה משהו בסיסי מהותי על נפש האדם.
ושוב תודה לכולם, החשיפה הזאת מאוד עוזרת לי להתגבש.

[פלוני_אלמונית*]

_אני לא מסוגלת לזרוק את המתנה של היצרתיות, ממשיכה לחרוש בקלות הבלתי נסבלת.
ודרכה אני מנסה להתחבר לעולם, אבל האינטליגנציה הגבוהה כאילו מקיאה אותי החוצה. למה הייעוד לא שקוף לי._
שכנה של ז' שבת שלום (ברשותך כמה מחשבות)
אני לא מזדהה בשם כי לא בא לי
הייעוד שלך שקוף אך את מסרבת לקבל אותו או לראות שהוא מתחת לאף.
אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת אבל זה לא מונע ממני כלום ובמקום שהאינטילגנציה תקיא אותי
אני עושה מעליה בקשת. ומתוך כך לפעמים אני פוגע.
לא תמיד זה ברור אבל לכל דבר יש קשר וגם בירה נשר זה רמז, לפעמים.
מכל מקום סבור אני כי בישוב (שניתן לתרגם אותו על שם משפחתי) גרים אנשים בתוך חומה
ובשכנות למלאך שמרפא חולים.חלקם עובדים ורובם מרחפים , כולם יודעים את שפת הספרים.
מה הסוד שלהם?
למה זה כל כך מעניין אותי?
האם יש מכנה משותף?
אני לא קדוש ולא מקודש, אבל אני רחמן וביום שיהיה בידי השיקוי אני אתן אותו בחינם לכל מי שירצה,
וזה רק בגלל שהקשבתם לי ואהבתם אותי, אפילו שלא הבנתם שום דבר.

[ענ_בל*]

אני לא מסוגלת לזרוק את המתנה של היצרתיות
לא לזרוק. זו מתנה מופלאה.
המחשבות שלך מצטלבות לעיתים עם מחשבות שיש לי.
אצלי הן מגיעות בעוצמה פחותה. פתחתי פעם דף שלח לחמך
תראי אם יש שם דברים שיכולים לתרום לך.

הייעוד שלך שקוף אך את מסרבת לקבל אותו או לראות שהוא מתחת לאף.
יש לי תחושה שהמשפט הזה נכון לגביך, והאמת פשוטה ביותר.
באהבה.

[ש_מים_וארץ*]

אתמול ראיתי את לאה קניג אצל חיים כהן,
גם אני ומעניין שגם שמתי לב לשיחה הזו בין הבצק והדלעת....רק מכיוון אחר.

מהדברים שלך עולה הבילבול הנפוץ בין הגשמה להכרה.
כשאנו מוּנעים מתוך הצורך לזכות בהכרה אנו מראש שמים לעצמנו מקל בין הגלגלים, מפספסים ובגדול.
דמייני לעצמך את חיים כהן כמה פריימים אחורה, בונה לעצמו את הקריירה בלי שהוא בכלל יודע שהוא עושה את זה.
תראי איך הוא שׁם (בעבר) פשוט עסוק מידי בבישולים ובמרקחות שלו, לא חולם על 'להיות מפורסם' לזכות בהכרה.

אולי אם תשחררי את ה'אובססיה' ל הכרה תוכלי להתחיל להתפנות ל הגשמה.

[יעוד_בסימן_שאלה*]

נועה ברקת
איכשהו אני מרגישה שזה קשור גם בגורל. ז"א שבאנו לעשות משהו כאן ואם נדע להקשיב לזה, נגלה את היעוד שלנו מסביבנו. ("כי קרוב אליך הדבר מאד")
האם היעוד הוא העשייה שלנו בחיים, דהיינו המקצוע בלבד, או האם ייעוד הוא בכלל משהו אחר, מטרה, תפקיד של התפתחות רוחנית, הגעה להוויה מסויימת, וכל השאר מקצוע, זוגיות וכו' הם רק הדרך ולא הייעוד כשלעצמו. תהייה

נועה בר
גם אני לא חושבת שאפשר לחפש יעוד, או שיש או שאין.
מה זאת אומרת או שיש או שאין? מי שאין לו ייעוד ברור בחיים האלה, מי שמרגיש קושי במימוש עצמו, מי שמרגיש את הצורך החזק להתחבר אבל לא יודע למה, מי שלא חווה "עקרון רצף" שעיצב את דרכו. מה התפקיד שלו בחיים שלו. להיות אומלל ולא מאושר, או לחפש את ייעודו?

ואולי בכלל הדבר הנכון אם אין לך ייעוד הוא להמציא לעצמך ייעוד, ליצור את ייעודך, להתחבר למשהו וליצור באופן מלאכותי רגש ומוטיבציה מתאימים שיניעו אותו קדימה, האם זה אפשרי מה אתם אומרים?

[יעוד_בסימן_שאלה*]

ליזה ליזה
הלכתי ללמוד וגיליתי שלא משנה מה אני לומדת (מדעי הרוח), כמעט הכל מעניין אותי.
גם אני מרגישה ככה רוב הזמן, אבל האמתי היא שזה "תפסת מרובה לא תפסת", או "עדיף ציפור אחת משתיים על העץ" לא? בכל אופן אני מרגישה שה,מעניין אותי הכל" גרם לחיים שלי להיות בלי פרות קונקרטים שאני יכולה לגעת בהם. 1. אני יודעת לעשות הכל קצת. אין משהו שאני יכולה להגיד עליו בוודאותף את זה אני יודעת לעשות טוב. מכירה איך ליצור את זה מכל הזוויות האפשריות. ו2. בעקבות הריבוי והתנועה אין פרות כלכליים בחיים שלי וזה מתסכל.

[יעוד_בסימן_שאלה*]

שכנה של זורבה
_האין זאת אנושיות. שמישהו בחוץ יאהב את מה שאנחנו עושים. מין תן וקח.
הרי אני לא יכולה לחיות לי בבועה של יצירה, לחוות עם עצמי את המתנה שלי._
אני מזכירה לך משהו שכתבת בפסקה הקודמת
בעלי אומר שבאתי לעולם כדי לתת אהבה, "את מרגשת אנשים הוא אומר לי", מגדלת בנות נפלאות, ליבך ענק.
זה כדי להזכיר לך גם את המתנות שאת כן נותנת. האין הן חלק מהייעוד שלך שמוגשם, כדאי גם להסתכל עליהן.

[תזמורת_הים*]

ה זאת אומרת או שיש או שאין? מי שאין לו ייעוד ברור בחיים האלה, מי שמרגיש קושי במימוש עצמו, מי שמרגיש את הצורך החזק להתחבר אבל לא יודע למה, מי שלא חווה "עקרון רצף" שעיצב את דרכו. מה התפקיד שלו בחיים שלו. להיות אומלל ולא מאושר, או לחפש את ייעודו?
תראי, גם מי שלא חווה את עקרון הרצף יכול לדעת בברור מה היעוד שלו, או במלים פשוטות יותר- מה הוא רוצה לעשות בחיים, או לפחות ברגע נתון. קשה לי עם המלה יעוד, זו כזו מלה גדולה וטעונה, וכמו שאמרתי לי לא ידוע אם יש לי יעוד או מהו, אני רק יודעת איזה עבודה אני אוהבת ורוצה לעשות, למרות שלא גדלתי לפי עקרון הרצף- כמו כמעט כולנו פה, כמה מאיתנו גדלו כך בישראל של שלהי המאה העשרים? באמת מאד קשה למצוא יעוד- אין לי מושג איך אפשר להתחיל בכלל- אבל למצוא עבודה מענינת זה קצת קצת יותר פשוט. אולי במקום לדבר על לחפש את היעוד כדאי לדבר במונחים יותר פרקטיים?
את כותבת שאין לך פרות כלכליים- השאלה היא האם את מצליחה לפרנס את עצמך? לא תמיד אפשר ממש להצליח כלכלית כשעושים מה שאוהבים. מבחינתי להצליח להרוויח את הקצת הדרוש לי למחייה הוא הצלחה.

[שכנה_של_זורבה*]

שאלה על עקרון הרצף?
בנותי גדלות לתוך עולם של יצירה-עבודה, הן רואות את אמא ואבא במחשב, הן רואות עבודות שלנו, מקבלות דפים למיחזור.
הקטנות שלנו מאוד דומיננטיות, בזמנו עבדנו בבית והחלטנו לצאת החוצה כי נוכחותן לא איפשרה להתרכז בעבודה.
אין מצב להביאן לסטודיו,
מה אני נותנת לבנותי, איזה מורשת? נראה לי שהן יצטרכו כמוני לעצב מחדש את עולמן.
אם אני מבולבלת ולא בטוחה שהעיסוק/פרנסה - זה היעוד שלי, כנראה שלא אוכל להובילן בדרך שלי.
ואין לי, בנק, עיתון, להוריש להן?
לכן אני שואלת מה האפקטיביות של עקרון הרצף בחברה שלנו?
איך הרצף משרת ילדים בני 5 שמתחילים להבין שיש לנו מקום עבודה, מחוץ לבית, הם לא חיים אותו כמונו.

[ענת_שן_לוי*]

הרבה פעמים הדומיננטיות של הילדים היא עוד איתות לחוסר הקשר שלנו עם החלקים הפנימיים שלנו. כשתהיי מחוברת לעצמך, הן יוכלו גם לעבוד איתך בסטודיו. (-:

[נועה_בר*]

מה זאת אומרת או שיש או שאין? מי שאין לו ייעוד ברור בחיים האלה, מי שמרגיש קושי במימוש עצמו, מי שמרגיש את הצורך החזק להתחבר אבל לא יודע למה, מי שלא חווה "עקרון רצף" שעיצב את דרכו. מה התפקיד שלו בחיים שלו. להיות אומלל ולא מאושר, או לחפש את ייעודו?
מנסה להסביר את עצמי:
לדעתי אם את לא יודעת מהו היעוד שלך, כנראה שאין לך. לזה התכוונתי או שיש או שאין.
אבל אם אין לך כרגע זה לא אומר שלא יכול להיות לך, או שתהיי אומללה בשל כך.
התאור שנתנה פיית צמר ליעוד, אלי מאוד מדבר:
הבנתי שזה מה שבעצם רציתי לעשות ולהיות, והיום, אני חיה בידיעה פנימית עמוקה ביותר , שזו המתנה שלי לעולם, שאחת הסיבות שאני כאן זה כדי לעשות את מה שאני עושה וכן במילים אחרות זהו יעודי.

מי שמרגיש קושי במימוש עצמו?
לפחות יודע מה הוא רוצה לעשות עם עצמו. למרות הקושי. לפחות יש לו כיוון חזק בחיים, משהו שחשוב לאני הפנימי ( ולא משנה הסיבה ).
מה התפקיד שלו בחיים שלו. להיות אומלל ולא מאושר, או לחפש את ייעודו?
תפקידים יש לנו הרבה מאוד בחיים ובכל אחד מהם לעיתים אנחנו יותר מאושרים ולעיתים פחות.
אבל לא נראה לי שכדאי להכנס כאן לדיון מהו האושר, זה ממש שייך לדף אחר.
איך להיות מאושר
הדרך אל האושר
ילדות מאושרת
מחפש אדם מאושר
רגעים של אושר
שכחתי מה זה אושר

בכל מקרה כדאי לעשות הכל כדי לא להיות אומללים ולחפש אחר הדבר שיביא לנו טוב.
מי שהולך אחר הצו הפנימי שלו יכול לקרוא לזה איך שהוא רוצה. לא תמיד הכל חייב הגדרה.
חוזרת על עצמי:
אולי מימוש הוא קודם כל לעשות את מה שאוהבים ורוצים, בלי כל קשר לפרנסה?

[נועה_בר*]

_אם אני מבולבלת ולא בטוחה שהעיסוק/פרנסה - זה היעוד שלי, כנראה שלא אוכל להובילן בדרך שלי.
ואין לי, בנק, עיתון, להוריש להן?_
למה את צריכה להוביל אותן בדרכך???
תני להן להוביל אותך והן יראו לך מי הן. מי שהן יהיה השילוב המנצח של מה שיקבלו ממך, מאביהם, מהסביבה
והכי חשוב מה שהן מביאות מבפנים - שזה השילוב הכי אמיתי ושלם שיש עם החיים.
ומה יש לך להוריש להן? תני לי להזכיר לך....
בעלי אומר שבאתי לעולם כדי לתת אהבה, "את מרגשת אנשים הוא אומר לי", מגדלת בנות נפלאות, ליבך ענק.
זה ה-מ-ו-ן !!!
את חוזרת לממון כי זה מטריד אותך, זה ברור. אבל הדרך הפנימית היא לא שם.
מי שרוצה לעשות המון כסף לא בהכרח הולך להיות רופא!
אין קשר בין יעוד, מימוש וכסף. ואם יש זהו מזל גדול, וזה נחמד אבל לא העיקר.
נוכחותן לא איפשרה להתרכז בעבודה. אין מצב להביאן לסטודיו,
יש עוד המון זמן להראות להם את כל העולם, חכי, לאן את ממהרת? בנות כמה הן?

[ב_דחילו*]

נראה לי שהן יצטרכו כמוני לעצב מחדש את עולמן. יש בכלל אפשרות אחרת? את חיה חיים של יצירה ועשייה, והן חוות אותה דרכך. דרך השיחות שלכם, דרך הרגישויות שלכם וגם דרך ההפרדה של העבודה מהבית. אמנם זה לא מתבצע 'כמו בעקרון הרצף', אבל זה לוא דווקא סותר אותו.

אני מניחה שב'עקרון הרצף' ילד חש בכל חושיו ואבריו את חרדת הקודש במקום מסוכן. לא לוקחים אותו למסע ציד עד שהוא לא מבין איך להתנהג - וגם את יכולה להבהיר זאת - מי שרוצה לבוא לעבוד ולעזור, חייבת להתנהג לפי הכללים בעבודה.

אנחנו רוצים 'להחזיק את המקל בשני קצותיו', גם להיות רכים וקשובים לילדים ולהענות להם וגם לאפשר להם להיות בסביבת העבודה. אני מניחה שב'עקרון הרצף' ההורים פחות מגוננים על ילדיהם מאיתנו. בזמן ציד הוא יכול להפגע ולקלקל אם לא ינהג לפי הכללים ולכן מאוד ברור מי יוצא ומי לא. גם בסטודיו.

בכלל, האינסטינקט שלנו לפקפק בדרך שלנו, לחשוב שהאמת נמצאת במקום אחר: 'זה לא יכול להיות הכל', 'זה לא מה שהבטיחו לנו'. מה אם ילחשו לך שזה זה? זו הגשמה ואת מממשת את עצמך?

[.מי*]

אני רוצה לתרום פה משהו ברוח הייעוץ ההדדי, כפי ששמעתי מאבי בוטביה (אני מציינת זאת כי אני לא בטוחה אם זה חלק תיאוריה ששייך לייעוץ הדדי או לאבי), שמנסה להסביר את המצב של חוסר ידיעה מה מעניין אותי ומה אני רוצה לעשות. הרי כשעוזבים את המונחים המיסטיים של "ייעוד" אותו צריך "לגלות" נשארים בסופו של דבר עם השאלה, שכל אחד אמור להיות מסוגל לענות עליה די בפשטות בכוחות עצמו, מה אני רוצה לעשות, מה מלהיב אותי, מה מעניין אותי, במה אני רוצה להתעסק. אז איך יתכן שאנשים לא יודעים את התשובה? איך יתכן שבחורה בת עשרים שסיימה צבא צריכה ללכת למכון השמה כדי לברר מה מתאים לה ללמוד? (בדיוק שמעתי ע ל אחת כזאת השבוע). אז בקיצור:

על פי התיאוריה הזאת מצוקות נגרמות עקב מחסור בסיפוק הצרכים של התינוק/הילד בגיל מוקדם.
תינוק זקוק לאהבה, בטחון והכרה:
אהבה זה ברור לכולנו, וחוסר בזה יוצר מצוקות של עצב ובדידות;
בטחון זה במישור פיזי, קיומי, התינוק צריך לחוש שדואגים לקיומו, לאוכל, חום, הגנה וכו'. חוסר בזה יוצר מצוקות של פחד;
והכרה זה הכרה ביכולת, בכישורים, בישות האוטונומית, וזה קשור לענייננו, כי חוסר בזה יוצר מצוקה המכונה, לדעתי בשם קצת מטעה, "שיעמום".
הכוונה ב"הכרה" נניח שאם ילד מראה לך ציור שהוא צייר את יכולה להגיב בצורה אוהבת מאד אבל עדיין בלי לתת לו "הכרה" - נניח אם תגידי סתם "נפלא נפלא" בלי שהוא ירגיש שבאמת מעריכים פה את היכולת שלו. כאשר ילד לא זוכה להכרה בכישורים וביכולות שלו, על פי התיאוריה הזאת, הוא גדל תוך מצוקה של קושי להעריך את שיקול הדעת שלו. אלו הם האנשים שלא יודעים אם מה שהם חשים זו באמת אהבה, אם מה שהם עושים באמת מעניין אותם, מה בעצם הם רוצים; אלו אנשים שמתלבטים המון, שלא יכולים להחליט אם כן להתחתן או לא, אם כן להתגרש או לא, אם לעזוב את העבודה או לא. כל מה שתציע להם תמיד יוציא מהם את טיעוני הנגד למה העצה שלך לא טובה.
הפורקן של המצוקה הזאת הוא הכי קשה. קשה מאד לעבוד עם אנשים עם המצוקה הזאת, כי כל כיוון שנותנים להם לפורקן מיד הם מתחילים להסביר לך למה זה לא כיוון טוב עבורם. הם נואמים ומנתחים את מצבם לכאן ולכאן וזה כאילו נחזה כפתרון אבל בעצם זה עצמו חלק מן המצוקה. הדרך לעבוד אתם היא פשוט בלהקשיב להם תוך תשומת לב מלאה ותוך התפעלות, כלומר, תוך מתן הכרה - כי מתן ההכרה סותר את המצוקה שנגרמת כתוצאה מחוסר בהכרה. היועץ צריך בעיקר להקשיב לנועץ ולהתפעל מן הכיוונים שהנועץ מציע ואחר כך מן ההסברים של הנועץ למה בעצם הכיוונים שלפני רגע הוא הציע הם לא מוצלחים. ראיתי וחוויתי די הרבה סשנים כאלה, שהם די מתסכלים מבחינת הנועץ, אבל אם ממשיכים בהם לאט לאט מסתמן שינוי בתחושת חוסר הידיעה והיא הופכת יותר ויותר לידיעה.

[ב_דחילו*]

נניח אם תגידי סתם "נפלא נפלא" בלי שהוא ירגיש שבאמת מעריכים פה את היכולת שלו מזכיר קצת את בלמידה מתמדת של הולט, שבכלל מסתיג ממחמאות ומתמקד יותר בעשייה.

בספר של אורניה ינאי / 'לכל איש יש שביל' היא מיחסת חשיבות לקשר של הורינו לעולם העבודה ולהגשמה האישית שלהם. היא קוראת לזה 'גניאולוגיה תעסוקתית' (אבא עשיר אבא עני ). גדילה לצד הורה מתוסכל מהויתורים בחייו 'מדבקת' ואפילו מביאה אותנו להמנע מהצלחה, במקום שהוא נכשל. משהו כזה.

[יעוד_בסימן_שאלה*]

בתור יעוד בסימן שאלה יש לי שאלה:

אני נעה במשך הרבה שנים על השדה של הערכים חופש - בטחון.
אחד הדברים המדהימים שגיליתי יום אחד כשעשיתי תרגיל מדהים (אם יהיו בקשות אתאר אותו כאן) שקשור בהבהרת ערכים פנימיים הוא שבמקום הראשון של הדברים שחשובים לי היה חופש ובמקום השני בטחון. ואכן הסתירה שבאה לידי ביטוי בתוצאות התרגיל הזה מלווה את כל חיי העשייה שלי:
כל פעם כשאני הולכת לעבוד בעבודה מסודרת (קרי משכורת, תלוש וכד', לא גבוהה אולם "בטוחה") אני "נגנבת" וחייבת לברוח לחופש, שבו יש לי מלא תחומי עניין והמון דברים שאני רוצה לעשות וגם עשיתי בחלקם, אבל שלא מספקים לי פרנסה מספיקה. וגם "החרדה משתקת קצת" ולא מאפשרת זמן מספיק בעשייה כדי לקטוף פירות.
אז תמיד השאלה שלי היא איך אני נשארת מספיק זמן למרות הפחדים ההישרדותייים ויותר מזה איך פותרים את זה. כי באופן ריאלי זה המצב. שאין לי כסף בצד, ולחילופין יש לי חובות.

כעת אני נמצאת במצב כבר הרבה זמן של "סוג של שיתוק" יש לי עדיין המון רעיונות, אבל אני לא עושה. וכל רעיון איך שהוא עולה בגלל חוסר המימוש מתמסמס לו מיד בתוך עולם הדימויים שלי. ומצד שני אני גם לא עובדת. נראה לי שיש לי גם צורך ללמוד את נושא ההתמדה בחיים שלי, אם כי אני לא בטוחה לגבי זה, כיוון שיש שדות בחיי שבהם אני כן מתמידה. (מגורים, חיפוש רוחני, וכו')

אם אני חושבת על דברים שעושים לי באמת טוב (דהיינו אולי הם קשורים באיזה שהוא אופן למימוש האבוד שלי) אלו הם:
ילדים...יצירה (בעיקר כתיבה)..נתינה...אוכל...תיאטרון......דברים טבעיים..........מממ...יש עוד המון אבל אלו הם אלו שחוזרים ומציצים בזמן לאורך החיים.

תודה

[תזמורת_הים*]

אני חושבת שכדאי לך לשאול את עצמך בנוגע לעבודה כשכירה, מה גרם לך לעזוב את כל מקומות העבודה? האם היתה כל פעם סיבה קונקרטית- נגיד, בוס אנטיפט, עבודה משעממת, שעות לא נוחות וכדומה, או שהכל היה בסדר ובכל זאת "נגנבת" מעצם העובדה שאת בתוך מסגרת מחייבת?
במקרה הראשון יתכן שכדאי לך להיות יותר בררנית כשאת מחפשת עבודה "מסודרת" ולהגדיר מראש מה לא מקובל עליך (אופי העבודה, מקום, שעות, משכורת, אופי האנשים..). אמנם את כותבת שמצבך הכלכלי לא טוב, אבל אם עבודה יותר מתאימה לצרכייך תאפשר לך להתמיד בה לטווח ארוך, בסופו של דבר יהיה יותר כלכלי להיות בררנית.
במקרה השני, אולי כדאי לך לרדת לגמרי מהאפשרות של עבודה מסודרת ולהתמקד באופציה של עצמאית בלבד. לא לכל אחד מתאים לעבוד במקום מסודר, ואין סיבה שתכריחי את עצמך לעשות זאת אם זה לא מתאים לאופי שלך. שוב, אולי את מרגישה שאת חייבת להתפשר כי אין לך כסף, אבל אם בלאו הכי את עוזבת כל עבודה מסודרת כי את נגנבת אולי עדיף שתותרי על כך מראש ותחפשי עבודה שכן תוכלי להתמיד בה.

אני חושבת שהתמדה כרוכה ביכולת לקבל את המציאות גם כשהיא שונה מהציפיות שלנו. כשמתחילים עבודה חדשה, כל דרך חדשה בעצם, צריך בהתחלה לזרום אתה לאן שהיא מובילה, ולא לנסות להסיט אותה לאן שהיינו רוצים שהיא תגיע. לפעמים הכל נראה שונה לגמרי ממה שחשבנו ויש תחושה של אכזבה, של "אני מתבזבזת כאן במקום לעשות את מה שבאמת מענין אותי"; למעשה, אם מחכים קצת, לפעמים מגלים שהמציאות בעצם לא כל כך שונה מהציפיות, שיש צדדים חיוביים גם בדברים שלא ציפינו להם, ואפשר לעשות את מה שבאמת מענין גם במסגרת שלכאורה אין בה חופש. אם מתיאשים מיד ועוברים לנסות דבר אחר זה הופך למעגל קסמים שחוזר על עצמו שוב ושוב, כי כשמנסים לעשות משהו אחר שוב מתנפצות הציפיות ושוב מתחילים מחדש...

לדעתי כדאי לך להיות הרבה יותר בררנית לפני שאת בוחרת עיסוק חדש (כעצמאית או שכירה, לא משנה)- לא לקפוץ מיד על כל רעיון רק כי הוא קשור לתחום שאת אוהבת או נראה מפתה: לבחון לעומק, להשוות עם אפשרויות אחרות, להסיק מסקנות מהעבר (האם עזבת עיסוקים דומים, ולמה?), והכי חשוב- לחשוב גם על החסרונות והקשיים, לצפות להם, לא להתעלם מהם. לדעת שהם יגיעו ולחשוב מראש איך תתמודדי אתם. אבל מרגע שבחרת- לא לוותר כשמגיעים הקשיים. כדאי להגדיר מראש תקופה מסוימת שלפני תומה לא תעזבי את העבודה, לא משנה כמה קשה לך.

[שכנה_של_זורבה*]

יעוד בסימן
נראה לי שאת יכולה לסמן דפוס בחייך
באה הולכת, לא נשארת לא מתייצבת
כמו שכתבתי never ending story נשמע מוכר
אני יכולה להגיד שאני נותנת לעצמי אפשרות להסתכל על מה שקורה לי, למה כל כך הרבה החלפות
למה, למה, למה יהפוך להסתכלות פחות ביקורתית.
יש תהליכים איטיים שאין לנו שליטה עליהם.
אם היית יודעת מהו התחום שהיית יכולה להתמיד בו, מזמן היית הולכת לשם, או שהיית מוצאת תרוץ מה לא בסדר.
אני מציעה לתת לדברים לקרות למענך, רב הנעלם על הגלוי, אבל זו הדרך שלך, איטית ומעורפלת.
ובקשר לפרנסה אין ברירה אלא להיות פרגמטית. לא יפלו לך שקלים מהשמים.
כן, תצטרכי לצאת ולהשיג אותם להתפטר מדי פעם, ולהיות נאמנה לעצמך, את לא יכולה להתחייב לחיי עבדות.
מדי פעם תרימי ראש את לא חייבת לצלול למצולות שיש בהן דיכוי.
ומי אמר שעבודה יציבה זה ערובה לחיי אושר והגשמה.
מי אמר שהחיפוש שלך עובר בשבילי אספלט, סלולים ונקיים.
אולי דווקא שדות מאובקים, עם הרבה שמיים ופרחים וטעם של עוד.
כל טוב

[יעוד_בסימן_שאלה*]

תודה על התגובה המפורטת והקשובה.

תזמורת הים
מה גרם לך לעזוב את כל מקומות העבודה? האם היתה כל פעם סיבה קונקרטית- נגיד, בוס אנטיפט, עבודה משעממת, שעות לא נוחות וכדומה, או שהכל היה בסדר ובכל זאת "נגנבת" מעצם העובדה שאת בתוך מסגרת מחייבת?
אני חושבת שמה שגרם לי לעזוב עבודות היה שילוב של עבודה משעממת והגנבות מהמסגרת המחייבת. אני גם חושבת שהרבה שנים אני שבוייה ברעיונות של צריך ל..... "קולות של אבא ואמא" למיניהם, ולא נותנת לקול האמיתי שלי להתבטא.

אני גם חושבת שאחד הדברים שמניעים אותי להיות בתוך מסגרות הוא פחד חזק מדחייה, היינו כשלון. ולכן כשאני הולכת לכיוון של חופש אז הפחד הזה ישר זורק אותי בחזרה. נראה לי שאולי עבודה רצינית עם המקום הזה בתוכי יכולה לפתוח שערים.

התמדה....רעיונות יש לי למכביר. המון!!! הם תמיד מתמוססים או מאבדים את הכיוון שלהם אחרי צעד או שניים, בשביל להיות בחופש המימושי, זה עוד מקום שאני צריכה לעבוד איתו. ואולי...הוא קשור לגמרי למקום הראשון של הפחד מדחייה.

בזמן האחרון אני חווה עייפות גדולה מליצור, "להתחיל את עצמי מחדש" כל פעם שאני מתעוררת עם רעיון חדש, ניצוץ חדש, הוא מתמוסס כבר בשלב החשיבה עליו...זה כאילו שהתעייפתי מעצמי.

אולי זה מקום טוב להתחיל ממנו?!

תודה@}

[יעוד_בסימן_שאלה*]

שכנה של זורבה

_באה הולכת, לא נשארת לא מתייצבת
כמו שכתבתי never ending story נשמע מוכר_
למה זה מוכר לך? את עוסקת המון זמן באותו דבר. בעיצוב. נראה לי דווקא שההתלבטויות שלך מגיעות ממקום אחר. לא?

_אם היית יודעת מהו התחום שהיית יכולה להתמיד בו, מזמן היית הולכת לשם, או שהיית מוצאת תרוץ מה לא בסדר.
אני מציעה לתת לדברים לקרות למענך, רב הנעלם על הגלוי, אבל זו הדרך שלך, איטית ומעורפלת._
זה נכון מה שאת אומרת אם הייתי יודעת בטח הייתי הולכת לשם, אבל אולי אני יודעת? איך אני יודעת אם אני יודעת?
וחוץ מזה אני עייפה מהדרך האיטית והמעורפלת. אני רוצה להיות במקום שלי כבר. ולכן אני מרגישה ששדות מאובקים הם בחירה נכונה אם היא בחירה שאני עושה מתוך קבלה ומודעות, ולא מתוך מצב של חוסר אושר.

תודה @}

[יעוד_בסימן_שאלה*]

• יש מקום אחד שהוא שלך, הוא מחכה לך תמיד

הוא נמצא בתוך ההרגשה. יש מקום אחד שלו במהומה, שמתחוללת מסביב והוא קיים שם בשבילך.
יש מקום אחד עמוק יותר מהימים, הוא לא דוחף לשום כיוון.
יש מקום אחד מתוק בכל המרירות, והוא נמצא בהרגשה אחרי הפחד.
בסוף הטרוף, בסוף היאוש, בתוך ההרגשה, מעבר לבדידות, מעבר למלים, אחרי הפחד. מעל לכל ספק, בתוך ההרגשה, אחרי כל הדמעות, העצב התקוות, רחוק רחוק, קרוב קרוב, מקום ללא מלים, מקום ללא צורה, מעל לכל ספק, מעבר לחומה, בתוך ההרגשה.
אתה*
(ארז)

נראה לי שאולי הייתי צריכה לפתוח את הדף הזה עם השיר הזה

היום הרגשתי משהו. מין תובנה קטנה...
בתור "מבולבלת ותיקה", אחת שחיה בריבוי כמצב תמידי, מחפשת נצחית.......
אני מרגישה שהייעוד שלי מעבר לעשייה זו או אחרת קשור להקדשה. אני מתכוונת לתחושה הזו שבה "אני מקדישה את עצמי" לרגע הנוכחי. לגבר שלי, לעשייה שלי, לאכילה שלי, לגוף שלי. וגם אם אני עושה 2-3 דברים ביום, וזהו. אני עושה אותם אתי.
אני מרגישה שהייעוד שלי קשור להפחתה, זמן, הקשבה ודיוק.

לקחתי היום שלושה קלפים מסדרת קלפים של מרלין הקוסם, שאלתי על הייעוד שלי, זה מה שיצא:

1. למצוא את השקט בתוך ההמולה
2. לפעול בשיתוף
3. להיות טבעית, להופיע בצבעים הטבעיים שלי.

איזה יופי. תודה

[נועה_בר*]

ליעוד..
אני שבוייה ברעיונות של צריך ל..... "קולות של אבא ואמא" למיניהם
מכירה מעצמי את המצב הזה שנוח לי "להאשים" את אימא ואבא והמורים וכו' על הקשיים.
מרגישה היום, שנכון, הקולות האלו "הושתלו" בתוכנו במשך השנים ע"י המבוגרים כי כך ראינו ושמענו אותם חיים, זו הדוגמא החיה שקיבלנו. ונכון, הם קיימים בנו, אך בכל זאת הם שלנו! והם באים מבפנים אבל הבחירה (המודעת או לא מודעת) איך להתייחס אליהם היא שלנו!
ואם אני, כאדם מבוגר, בוחרת להישמע "לקולות האלו" סימן שיש להם צורך אצלי, שהם משרתים אותי.
ואולי זה לא כל כך גרוע. אולי כמו לכל דבר שישנו בעולם, גם לכך יש סיבה או צורך? אולי אחת המטרות הנסתרות היא גם לכוון אותך? אולי לא לגמרי "נכון" להסתובב ללא כל 'צורך' בעולם?

שאחד הדברים שמניעים אותי להיות בתוך מסגרות הוא פחד חזק מדחייה, היינו כשלון. ולכן כשאני הולכת לכיוון של חופש אז הפחד הזה ישר זורק אותי בחזרה
שוב, מאמינה שגם לפחד יש תפקיד. מעבר להיותו מאוד אנושי. לטוב ולרע הוא משרת אותנו.

אולי אם תניחי לרגשות לעלות, תתבונני בהם קצת למשך תקופה ללא שיפוט או צורך שדוחק בך לעשות החלטות הגיוניות, תקחי אותם איתך אבל לא תתני להם להשתלט עליך ולהחליט במקומך, תוכלי יותר בנחת לזרום עם מה שיש? אולי אז 'יבוא אלייך' הדבר הנכון? כאילו משום מקום, אבל בעצם מהמקום הכי עמוק ואותנטי?

בזמן האחרון אני חווה עייפות גדולה מליצור, "להתחיל את עצמי מחדש" כל פעם שאני מתעוררת עם רעיון חדש, ניצוץ חדש, הוא מתמוסס כבר בשלב החשיבה עליו...זה כאילו שהתעייפתי מעצמי.
אולי העייפות הגדולה היא מההתעסקות הבלתי פוסקת במה ואיך יהיה?
מנוחה לראש וקבלה של הלב, נראה לי שיביאו לך שלווה והשלמה, ומתוך כך זרימה חלקה לתוך העתיד.
אולי? הלוואי.

[תזמורת_הים*]

הרבה שנים אני שבוייה ברעיונות של צריך ל..... "קולות של אבא ואמא" למיניהם, ולא נותנת לקול האמיתי שלי להתבטא.

אני גם חושבת שאחד הדברים שמניעים אותי להיות בתוך מסגרות הוא פחד חזק מדחייה, היינו כשלון. ולכן כשאני הולכת לכיוון של חופש אז הפחד הזה ישר זורק אותי בחזרה.

נשמע לי שהקולות של "צריך ל" והפחד מכשלון מגיעים מאותו מקום. את מפחדת מכשלון משום שהקולות האלה אומרים לך שאת לא עושה מה שצריך. לא קל. צריך ללמוד איך לבטוח בעצמך למרות הקולות האלו. לכולנו יש אותם במידה זו או אחרת. השאלה היא עד כמה את מאפשרת להם להיות דומיננטיים.

התמדה....רעיונות יש לי למכביר. המון!!
זהו, שכדי להתמיד לא צריך המון רעיונות. מספיק אחד, אבל צריך לדבוק בו, לא רק להפריח אותו לאוויר. נסי להתמקד ברעיון אחד, ולחשוב- איך מממשים אותו, תכלס? לא ממקום של אשמה ופחד, אלא מתוך נחישות.
נראה לי שמרוב רעיונות כל פעם שאת מתמקדת באחד מהם את מתחילה לפחד שאולי הייעוד שלך הוא דווקא הרעיון האחר שזנחת, וזה גורם לך לנסות כל פעם משהו אחר, במקום להקדיש את עצמך למה שיש לך באותו רגע.

מסכימה עם מה שנועה כתבה: אולי העייפות הגדולה היא מההתעסקות הבלתי פוסקת במה ואיך יהיה?

[ענת_שן_לוי*]

בזכות נוצת הכסף , נתקלתי שוב במקרה בדף קטעים יפים ומצאתי שם ציטוט ישן, שנשמע לי רלוונטי לכאן:

מתוך הספר "מפות לאקסטזה" של גבריאל רות, מורה רוחנית באמצעות תנועה וריקוד, אמריקאית. היא מספרת על התבגרותה והשלבים שעברה עד שפיתחה את השיטה שלה.
היא פגשה רקדנית צועניה שהפעימה אותה בריקוד רב עוצמה.
חודשים אחר כך היא חלמה שהיא פוגשת את הרקדנית הצועניה ואומרת לה: אני רוצה לרקוד כמוך.
האשה ענתה לה: אז תרקדי כמוך, טפשה!

[יעוד_בסימן_שאלה*]

אלו התובנות שהיו לי בימים האחרונים לגבי עשייה. אני חושבת שבאופן עקיף הן עונות גם לתגובות היפות שכתבתן לי (תזמורת הים, נעה בר)
לאורך החיים שלנו אנחנו מקבלים כל מיני שיעורים לעשות ובמקביל חלק אנחנו לומדים ועוברים הלאה, ובחלק אנחנו לא לומדים ועושים טעויות. כל מיני בחירות לא נכונות או תשובות, או עיכובים וכו' וכו'. אבל החיים לא נותנים לנו לא לשלם חובות. איפה שהשארתי חוב הם תמיד ידאגו שאותו שיעור יחזור אלי שוב ושוב עד שאשלם. בקיצור אי אפשר להתחמק. אני מרגישה שהשיעור שלי שקשור בעשייה ובמציאת ביעוד שלי קשור בבחירה. עשייה של בחירה.

בעומק שלי אני מבינה שהשיעור שלי לא קשור במה, או בהתמדה. כי יש לי המון רעיונות. ולגבי התמדה אני מספרת לעצמי סיפורים. אז אני חושבת שהאמת קשורה לבחירה ולקיחת אחריות על הבחירה שלי. אני יושבת כל הזמן על כמה כסאות או בין הכסאות. ואז גם אם כבר אני מביאה את עצמי לידי עשייה אני תמיד מרגישה שאני צריכה להיות במקום אחר שיותר מתאים לי. וזאת כי לא עשיתי את הבחירה. למשל יש בי חלק שרוצה לכבוש את העולם ולעשות כסף, יש בי חלק שרוצה לתרום חברתית ולשנות את העולם, יש בי חלק שרוצה לשבת בבית ולגדל ילד. וכו וכו'. (אני לא אומרת שצריך לעשות רק משהו אחד אחרת העולם שלנו היה מקום די נורא למשל אם כל מיני אנשים שעושים משהו אחד לא היו מוצאים דרך בחלק מהזמן שלהם לעזור ולתרום לחברה) אבל אני כן אומרת שאני צריכה לשבת על כסא אחד.

אז זהו בחרתי כסא. אני יוצאת לדרך. תודה.

[מתוקה_מתחילה_מחדש*]

זיכרון ילדות חזק מאוד שיש לי מסביבות גיל חמש, שואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה ואני מיד בלי להסס אומרת "זאת שמקבלת ראשונה את התינוק כשהוא נולד" (דהיינו מילדת) טיפה אחר כך כשהבנתי שזה כרוך בהרבה התעסקות עם דם, החלפתי למטפלת ומאז לא התחרטתי, הייתי המון שנים מטפלת בתינוקות, עבדתי ועדיין עובדת עם ילדים, והיום אני גננת ומטפלת באמנות, בעברית מטפלת היא גם מי שמטפלת בתינוקות וגם מטפלת במטופלים, ולכן אפשר לאמר שכבר אז ידעתי מה אני רוצה להיות והגשמתי את זה.

[נועה_בר*]

אז זהו בחרתי כסא. אני יוצאת לדרך. תודה.
המון הצלחה לך בדרכך @}

[לוונדר_סגול*]

ערכתי השבוע סרט יומולדת לאשה בת 60.
היא כל הזמן עסוקה, מאובקת, מרימה ערמות חציר, מאכילה את החיות, מטפלת בחולים, מלמדת מבקרים, שוטפת ביצים. יש לה משק חי.
ובתוך כל אלה היא אומרת - החיים שלי הם כייפים, אני כל היום בסטלבט...
סטלבט? שואלת ביתה המשתאה
כן, כשאוהבים את העבודה, זה לא עבודה, זה סטלבט.

[יעוד_בסימן_שאלה*]

איזה יופי, זה ממש ככה....בסך הכל אנחנו מבלים חלק כל כך גדול מהחיים שלנו במה שקשור לפרנסה. אם אנחנו לא מאושרים מהחלק הזה, אנחנו לא מאושרים מחלק כל כך גדול של החיים שלנו לא?

אני התיישבתי בינתיים על "כסא העצמאית" כבר כמה שבועות שאני מנסה להקים עסק קטן משלי בתחום המזון לאירועים ועוד'...עוד אין לי תוצאות בשטח אבל בצורה מסויימת מרגישה שזה "מחזיר אותי לחיים" אחרי כל כך הרבה זמן שישבתי בבית בבהיה, פתאם יש לי כל כך הרבה מוטיבציה ורצון, ויכולת לתקשר עם אנשים ורעיונות, ויצירתיות ועוד ועוד... כדי להשקיט גם את החלק שלי שמחפש בטחון, החלטתי לאפשר לעצמי בינתיים לעבוד כשכירה בחצי משרה גמישה, וזה מה שאני מחפשת עכשיו.

ברור לי לגמרי שאני צריכה להיות עצמאית, זה גורם לי להיות פעילה ומאושרת. אני צריכה ללמוד איך להתמודד עם הפחדים שדוחפים אותי ל"צד ההוא", שבו אני מרגישה כבויה ומרוקנת. אני מניחה שזה לא שחור ולבן ובטח יש הרבה פרמטרים לכאן ולכאן שאלמד אותם עם התהליך...אבל אני מוכנה להתחיל ללכת בו.

זה מצחיק...סיפרתי לאבא שלי באופן חלקי על מה שאני עושה והוא פירגן מצד אחד ומצד שני טרח להוסיף: יופי שאת עושה אבל זה עד שתמצאי עבודה מסודרת שתתן לך פנסיה ותנאים...אהבתי אותו באותו רגע. זה העולם שלו הוא לא יכול לראות אחרת. אבל הוא מעניק לי את האפשרות גם לא לשכוח שזה באמת חשוב. אני בת 38, וצריכה לחשוב גם על הדברים האלה, הוא מזכיר לי..הוא אבא. מקווה שאוכל בקרוב גם לדאוג לצד הזה בחיי.

תודה

>יעוד בסימן שאלה מעדיפה להיקרא מעכשיו יעוד בסימן קריאה <

[ענת_שן_לוי*]

"כוחם של צרופי מקרים" של דיפאק צ'ופרה. ספר שנותן הרבה תשובות יפות וחכמות לשאלות שעלו כאן.

[לוונדר_סגול*]

אפשר להכנס לתור לספר?...

< יש לי ספרים אחרים שלו להחלפה >

[ענת_שן_לוי*]

בסדר, בסדר. תבואי תקחי.

<בלי החלפות ובלי טובות D-:>

[ארץ_נהדרת*]

בס"ד

הרהורים על יעוד...
ההתייחסות ביהדות לנושא הזה של יעוד היא קצת שונה וחורגת מהמקום הזה שבו אני המרכז ומחפשת דברים, יעוד מימושי שיהפוך אותי להיות מאושרת.
כיהודים יש לנו תפקיד - יעוד מסויים שהוא תפקיד שלנו כצביר (כעם)לא רק לנו אלא לכל עם יש את התפקיד שלו במערך הגדול הזה שנקרא עולם, לחלק הזה לא אכנס עכשיו...אבל חוץ מזה יש לנו את התפקיד האישי של כל אחד מאיתנו. התפקיד הייחודי של הנשמה שלנו. וזה לא קשור למקצוע או עשייה מקצועית זו או אחרת. אלא לתיקון האישי שלנו. תהליך של תיקון המידות. ז"א כל אחד בא לעולם כדי לתקן את המקומות שקשים לו. וכדי להפוך להיות אדם יותר טוב. זאת אומרת שהייעוד שלנו נמצא דווקא במקום שבו אנו משלימים את אותם מקומות שקיבלנו כקשים יותר. מעבר לזה אם קיבלנו כשרון מסויים כמו מוזיקה או אומנות או יכולת הנדסית או מה שלא יהיה, אלו המתנות שקיבלנו ולכן אנחנו אפשר להגיד מחוייבים להשתמש בהן וגם אם אפשר להעניק מהן לזולת.
בנוסף יש כל מיני תפקידי מהות של גבר ואשה שהם מאד ברורים ועבורי גם מאד מתחברים למהות שלי כאשה, יותר ויותר. האשה היא אור הבית, הבינה , הגבר חוכמה וכו וכו'...

בתור אחת שעבורה הייעוד היה תמיד משא כבד, הצורך להגשים את עצמי מצד אחד ומצד שני איך לעשות את זה בעולם שבו אני כה מבולבלת עם מליון רצונות ובמצב כלכלי הישרדותי. אז עבורי הרעיונות האלו משחררים. אני פתאם מתמקדת בעיקר שהוא לחלוטין שונה ומתוכו צומחים לי כל מיני רעיונות והרגשות ויכולות שאני מרגישה שהם הרבה יותר מדוייקים עבורי.

הרבה אור

[שיר*]

כן, כשאוהבים את העבודה, זה לא עבודה, זה סטלבט

אני כל כך עצובה בנושא הזה
יש לי מקצוע שחרקתי בו שיניים למין ההתחלה
כשבחרתי ללמוד אותו הייתי עם הרבה תקוות ושאיפות ומשהו מת באיזשהו שלב מאוד התחלתי
והיום יותר טוב אבל עדיין קשה ועדיין חורק
והבעיה שלי זה שאין לי שום דבר אחר שאני רוצה
שום דבר אחר שאני מוכנה ללכת ללמוד ולעשות מאמצים ולהפוך את סדרי המשפחה על פיהם כדי להגיע למה שאני רוצה (מכירה כאלה אנשים וגם אמהות)

הבעיה היא גם שאני לא בטוחה שהבעיה היא לגמרי בעניין עצמו במקצוע,אולי יותר בפחד מלקחת אחריות על משהו,בפחד לא לדעת, בפחד שלא יהיו לי אנרגיות להשקיע באמת.
אולי הבעיה היא לא העניין והיעוד עצמו.
בכל מקרה הנושא יושב עליי כבר שנים. איזה יושב, מרביץ ומכאיב כבר שנים. ואין לי מוצא ממנו.
הייתי בטיפול די בראשית עיסוקי במקצוע אצל מטפלת שעזרה לי מאוד (אבל בתחומים אחרים יותר ולא בהקשר המקצועי דוקא) וכשדיברתי איתה על זה היא אמרה שהיא לא בטוחה שבשבילי הפתרון זה לעזוב לגמרי (אז בתחילת חיי המקצועיים) כי אולי הכל זה פחד,ואם אזוז הצידה לא בטוח שיהיה לי אומץ לחזור אי פעם.
בינתיים עברו הרבה שנים ואין לי מושג אם היא צדקה או לא כי אין מושג איפה יושבת הבעיה.

בינתים אני עובדת במקצוע שלי, לפעמים סובלת,לפעמים נהנית ממה שמסביב (הצוות,החברה בעיקר). החלפתי מספר מקומות עבודה.
ובגדול,קשה לי. גם אם אני קמב כל יום לעבודה ועושה את עבודתי. וחושבת על זה שגם קשה לי עם הבית והילדים ואני קמה כל בוקר ועושה מה שצריך. ובכל זאת זה שונה.

[סאלי_תדמור*]

ובגדול,קשה לי. גם אם אני קמב כל יום לעבודה ועושה את עבודתי

קוראת אותך!
מה הכי קשה לך? מה הגרעין?

[שיר*]

לא יודעת. לא יודעת
(בא לי לבכות)
אבל אני אחשוב על זה

[סאלי_תדמור*]

לא יודעת. לא יודעת
אני ממש מתפעלת שאת אומרת את זה.
לרוב יש לנו תחושה רעה ואנחנו חושבים שאנחנו יודעים למה. בעוד הסיבה היא לא בדיוק זה. משהו בסביבה, אבל לא בדיוק זה.
אם את אומרת שאת לא יודעת, זה אומר שאת כבר בחיפוש. אחר העניין המדויק שמציק לך כל כך. זה טוב.
אביב הוא זמן מעולה לשינוי, הביולוגיה שלנו תומכת בזה.

[שיר*]

תודה על העידוד
באמת שאלת שאלה מאוד מדוייקת
והשאלה טיפה הפתיעה אותי, כי היא היתה מאוד נכונה
אבל כשחשבתי על זה עוד קצת גיליתי שבעצם אני חושבת כבר על השאלה הזו רק במילים אחרות זמן רב.
בכל תקופת ההתמודדות הארוכה שלי לקח לי זמן עד שהגעתי לשאול ולנסות לדייק. ולא הגעתי לתשובה עדיין (לא משנה איך השאלה מנוסחת). כשאגיע לתשובה,בתקווה שאגיע,אולי תהיה לי יכולת לעבודה על הקושי הזה. בינתים מרגישה שאין לי עם מה לעבוד בכלל.

[סאלי_תדמור*]

אני כרגע עם האוזניות על הראש וג'נדלין מדבר ברקע, הוא כל חייו חוקר את השאלה הזו של thinking freshly from experiencing. למצוא את העדין מתחת לדרמטי. השינוי נמצא בתוך העדין, התחושה העדינה לגבי נושא מסוים, לא בתוך הרגשות הדרמטיים. השינוי נמצא בדיוק. זה מה שעושים בהתמקדות ובטכניקה נוספת שהוא פיתח (TAE).

[שיר*]

אני חושבת שהמקור הוא פחד (אולי זה ברור,כי תמיד המקור יהיה פחד?)
פחד מאחריות
פחד מביקורת
פחד לא להיות טובה מספיק במקצוע ולקבל על כך ביקורת

מה שיוצא זה שאני לא מרוצה מללכת לעבודה,לא נהנית מהעבודה וכתוצאה מזה גם רק רוצה לסיים כל יום עבודה וללכת הביתה אל הדברים היותר חשובים לי. ואז משקיעה פחות,ונהנית פחות,ופוחדת שיעבירו עליי ביקורת בדיוק על הדברים האלה :שאני משקיעה פחות ושמישהו בעבודה חלילה יגלה שאני בכלל לא אוהבת את העבודה. מוסיפה לעצמי פחדים על פחדים.
(ועכשו,אחרי שהייתי בחופש ארוך בחג,אני מתה מפחד לחזור. ונכנסת לדכאון רק מהמהחשבה על לחזור לעבודה. )

נדמה לי. זתומרת, ברור שכל מה שכתבתי נכון, אבל לא יודעת אם זה המקור של הכל. הגרעין.

[סאלי_תדמור*]

שיר, אהבתי מאוד את מה שתמר כתבה לך.
התגובה הרגילה שלנו לפחד היא נסיגה. לסגת מהמקום הזה, לזוז הצידה כדי שהפחד לא יתגשם.
אבל תמר מציעה לך משהו אחר - להתקדם אליו. לבדוק אותו, להסתכל שם. למה את כמהה? מה את רוצה? הפחד מכיל גם את זה, הוא מכיל את מה שאת לא רוצה אבל מתחתיו מסתתר מה שאת כן רוצה. ולכן להתבונן לשם עוזר.

[שיר*]

לא כל כך הבנתי את הקשר בין דברים שתיכן.


כשיש חוסר שביעות רצון זאת בעצם מתנה המסווה.
לא מרגישה את זה בכלל. יכולה באיזשהו מקום מעורפל להבין את זה שיש בזה הגיון כלשהו. אבל אחרי שנים של חוסר שביעות הרצון הזו בלי שהתקדמתי עם זה אני לא מרגישה עם זה כמתנה כלל.
לא עד הסוף הבנתי מה הצעת,אבל מבינה שהצעת לי לכתוב מה קשה לי ומה אני רוצה,אז אנסה לכתוב על דף ואראה.
בהרגשה שלי כל כך קשה לי והדבר הזה-הקושי הלא ברור הזה- כל כך גדול וכל כך מקיף הכל שדבר קטנטן כמו מסאז' או חוג, אין לו ולא כלום עם גודל הקושי והפחד שלי.

אני מרגישה שאני לא מחפשת משמעות כי היא חסרה לי שאולי זה המובן שבו אנשים מחפשים מימוש. בכלל לא מעניין אותי המימוש כרגע. לא מעניין אותי כלום,לא מרגישה שחיה בחוסר משמעות וזה חסר לנשמה שלי, לא מרגישה בשעמום, לא מרגישה שחסר לי שאני לא מצליחה לבטא את עצמי באמת. אני רק רוצה להפסיק להרגיש רע. לא להרגיש פחד כל כך וקושי כל כך כלפי העבודה.
עצוב מה שאני כותבת. כל כך הרבה אנשים סביבי מחפשים אתגרים מחפשים מימוש עצמי,משהו שידליק אותם שיעניין אותם. ואני-כלום. לא רוצה כלום,רק להרגיש רגועה יותר ובלי פחד.


להתקדם אליו. לבדוק אותו, להסתכל שם. למה את כמהה? מה את רוצה? הפחד מכיל גם את זה, הוא מכיל את מה שאת לא רוצה אבל מתחתיו מסתתר מה שאת כן רוצה. ולכן להתבונן לשם עוזר.
אנסה להתבונן שם

מעורפל לי מאוד מה שכתבתן.אבל אנסה להתחיל ממשהו.

[סאלי_תדמור*]

מעורפל לי מאוד מה שכתבתן.אבל אנסה להתחיל ממשהו.
@}
זה לא כל כך קל לגעת בדברים מורכבים כאלה דרך הכתב...
זה קצת כמו לעזור לך לחבוש פצע, אבל בלי להיות שם, בלי לראות מה קורה איתו בדיוק, ומה את עושה ואיך זה משפיע.

ואני-כלום. לא רוצה כלום,רק להרגיש רגועה יותר ובלי פחד.
אני לא חושבת שזה נכון. זו השכבה הכי גלויה. זה מה שאת מרגישה כרגע. מתחת - כן יש רצון. והפחד הוא אחד הביטויים של הרצון הזה. פחד = רצון שלא יקרה לנו משהו, או שנחווה משהו. אבל יש שם יחד עם זה גם רצון שכן יקרה ונחווה משהו אחר. אני קצת חוזרת על עצמי, אולי הצלחתי להבהיר טיפה.

אלו נושאים גדולים. בד"כ עובדים עליהם יחד עם עוד אדם. ניסית משהו כזה?

[שיר*]

ניסיתי בזמנו טיפול פסיכולוגי כמו שכתבתי. שעזר מהרבה בחינות אחרות, אבל לזה לא הגענו,או לא הגענו מספיק כי היו עניינים אקוטיים יותר.
ואחר כך עוד טיפול אחד קצת פחות מוצלח.
שניהם ארוכים יחסית.
כל הזמן חושבת על זה שוב. אבל הכסף... אם אחליט שזה מה שצריך נוכל לעמוד בזה אבל זו באמת הוצאה ענקית וזה יבוא על חשבון דברים אחרים.מפחדת לשלם הרבה וששוב לא יהיה מוצלח כמו הטיפול השני.
לכן אני מנסה קצת בדרכים אחרות, של פרחי באך שמאוד מאוד עזרו ועבודה עצמית.

ייתכן שאני מאלה שצריכים טיפול שבועי קבוע כל החיים. אבל זה כנראה לא יתאפשר...

[פלוני_אלמונית*]

הבעיה היא גם שאני לא בטוחה שהבעיה היא לגמרי בעניין עצמו במקצוע,אולי יותר בפחד מלקחת אחריות על משהו,בפחד לא לדעת, בפחד שלא יהיו לי אנרגיות להשקיע באמת.
שיר יקרה, אבל במציאות מה קורה? את לוקחת אחריות? את יודעת? את משקיעה אנרגיות?

אם התשובות חיוביות- אז נראה שאת מתישה את עצמך בסרטים שחורים. (שאלה בצד- את גם מדמיינת אסונות לילדים?).
יש לנו מוח מופלא, בני האדם.
למחשבות ולדמיונות יש אפקטים רגשיים כאילו עברנו את זה במציאות...אפילו יותר. אם נדמיין מצבים מפחידים/עצובים- נרגיש מדוכאים ועייפים. אם נדמיין כמה פעמים כל יום- נהיה מותשים. אבל דברים מפחידים קורים לנו פעם בהמון זמן אז יוצא שאנחנו יותר סובלים מהדמיונות מאשר מהמציאות.
אז אם כבר לדמיין, לא כדאי ללכת על סרטים שמחים ואופטימים?
ואולי עדיף לדמיין פחות ולהסתכל למציאות ישר בעיניים? במציאות את אדם, אשה ואם שעובדת ומביאה פרנסה וגם עובדת בלהצמיח אנשים חדשים (הילדים שלך) וגם עובדת בלדאוג לקן חמים ומטופח. זה המון עיסוקים ואת כל זה את עושה כבר שנים. אם יש ימים שאת חולה, את עושה פחות והעולם לא מתמוטט. גם אם יקרו דברים לא מתוכננים, תמצאי את הדרך החדשה שתתאים.
תסמכי על עצמך. החיים עד כה הראו לך שאת יכולה ועושה המון דברים.
כשתצליחי להרפות מהסרטים ולהחזיר לעצמך את השמחה על מה שיש- אולי יהיו לך כוחות לבדוק (בנחת ושלווה) אם יש משהו שהיית רוצה להחליף או להוסיף בחייך.
<בהצלחה מרוזמרין>