אהבת עולם אהבתיך בלוג

שליחת תגובה

המחנך מהווה מופת אפילו אם אינו "מתנהג למופת".
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: אהבת עולם אהבתיך בלוג

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי כרית_רכה* » 17 ינואר 2012, 16:01

'לצד הנרטיב המוכר הזה, נדמה שאפשר לאתר ב"אלבומים" נרטיב משלים, פחות מפורש ויותר מעניין, שמדבר על המהות של אלבומי בכורה גדולים. אלבומים כאלה הם בדרך כלל שיר הלל לחוסר המודעות של אנשים צעירים. האנשים האלה מחפשים משהו ולא יודעים שהם כבר מצאו אותו. זה פרדוקס בעל עוצמה גרעינית בלתי מתכלה, וכשהוא מתועד על דיסק התוצאה היא התפוצצות יצירתית שמשגרת גלי הדף אל התרבות.'

היי אהבת עולם, התגלגלתי לבלוג וקראתי מעט, פעם ביקרת אצלי בדף, ונחמד להחזיר ביקור. ציטטתי פה למעלה משהו שסימנתי לי 5 דקות קודם בכתבה ב'הארץ' על תכנית חדשה של קוטנר., שמתעסקת באלבומי בכורה של זמרים צעירים, שהפכו לאלבומי מופת.
זה מתקשר לי לזה שכתבת שהיום את במקום אחר ולא רוצה להתכחש למי שהיית פעם, ולמחשבות שלי, על שינויים וגדילה, על חיפוש, ועל מה שכבר יש.
התחשק לי לחלוק את זה עם מישהו. {@

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 16 אפריל 2011, 21:09

תעדכני (:

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 05 אוגוסט 2010, 01:29

כיוון שבבלוג הזה אני הרבה פעמים מגיחה אחרי זמן רב שלא הייתי -
יוצא שאני לפעמים יותר מעדכנת, מאשר פשוט כותבת.

אבל יש לי כלכך הרבה לעדכן, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.
והאם זה אכן חיוני?

קורים הרבה דברים טובים.
ואני ממשיכה לגדול.

אני לא מצליחה למצוא את המילים לדברים שרציתי לכתוב.

אולי אצטט את אורי יורמן מ-אורי יורמן בוקע מהביצה:
_סימן מספר 119 שאתה בתקופה טובה -
במקום לא למצוא שום דבר מעניין לעשות, אתה לא מצליח למצוא זמן לכל התשוקות שלך, ומוותר על חלק._
:-)

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 05 אוגוסט 2010, 01:24




עברו כמעט 9 חודשים מאז שכתבתי לאחרונה.
כשחשבתי עכשיו לכתוב כאן, הרגשתי מין פרפרים בבטן.

מחקתי מכאן כמה קטעים שכתבתי בזמנו שדעתי לא נוחה מהם כרגע. יחד איתם יצא שמחקתי גם כמה תגובות שהיו קשורות.
אל דאגה - זה שמור אצלי :-).

האם אני רוצה לחזור לכתוב כאן? מה?

תהיתי אם לפתוח דף חדש.
בכל זאת, אני שוב מרגישה שאני במקום אחר משהייתי כשכתבתי פה.
ויחד עם זאת - משתדלת לא להתכחש למי שהייתי. לא 'להחביא' אותה איפשהו מאחורה.

רק שנראה לי שבסוף השיקול הפרקטי ייקח - כי הדף הזה כבד מדי.
ובינתיים - אתחיל כאן, ונראה....

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 23 דצמבר 2009, 00:48

אז, הגיע הזמן להוציא את הטוסיק החוצה בגאון (כמו הטוסיק הגדול של הכושיות, רק שהוא לא חייב להיות גדול בשביל להבליט אותו happy) - ולתפוס לי מקום בעולם !!!
נפלא! מוציאה את הטוסיק ביחד איתך :-)

וגם אני חושבת שאת כותבת הרבה דברים חכמים והרבה פעמים הדברים שלך מעוררים בי הרבה מחשבות.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 21 דצמבר 2009, 00:00


מעתיקה משהו שכתבתי עכשיו ביומן שלי.
(זה כתוב מאוד גולמי כי כתבתי את זה לעצמי, בלי להתכוון שמישהו יקרא את זה, אבל אין לי כוח עכשיו לנסח בצורה יותר 'ניסוחית')
אז זה מה שכתבתי:

תובנה שהייתה לי היום - על הקשר בין הטוסיק לבין להרגיש נוח עם עצמי:

יש את הקטע הזה שיש לי נטייה כל הזמן להכניס את הטוסיק, בצורה כזו שאני דוחפת את האגן פנימה ככה שעמוד השדרה יהיה ישר, והטוסיק נראה יותר שטוח.

אין לי מושג למה אני עושה את זה.
נדמה לי שמתישהו אמרו לי או הבנתי שזה טוב לעמוד השדרה. כי הרי לא טוב שיש בעמוד השדרה את הקשת הגדולה הזאת, סימן שצריך לדחוף את הטוסיק פנימה, לא?.

אבל קראתי לאחרונה בדף יציבה טבעית, שבשבטים שבהם היציבה שלהם היא הכי בריאה, אז הטוסיק בולט אחורה והבטן בולטת קדימה וככה זה אמור להיות, וזה יותר בריא ומייצב את הגוף.

ניסיתי ככה להוציא את הטוסיק, וזה הרגיש לי טוב.
אבל כל הזמן בלי להרגיש אני שוב מוצאת עצמי דוחפת את האגן קדימה, ו'משטיחה' את הטוסיק. (אני שמה לב לזה, כי זה ממש עושה לי כאבי גב, ואני לא מצליחה להפסיק).

אז שמתי לב שאני עושה את זה הרבה גם במצבים שאני מרגישה לא נוח עם עצמי.
ואז אני מחזיקה ככה את כל הגוף מתוח, וההכנסה הזאת של האגן מה זה מגדילה לי את כאב הגב.

אז חשבתי פתאום שאולי יש קשר בין התחושה לביטוי הגופני.

כשאני מרגישה לא נוח עם עצמי, שאני מפריעה או 'לא בסדר', אז יש לי נטייה לכווץ את עצמי, להיעלם.
ועלה בדעתי פתאום שיכול להיות שהטוסיק קשור לזה, כי אפשר לראות את הטוסיק כמייצג את ה'מקום שלי בעולם'. (שהרי עם מה 'תופסים מקום'? עם הטוסיק !)

כך שאם אני מרגישה שאין לי מקום בעולם, טבעי שאני אדחף את הטוסיק פנימה !

***********

אז, הגיע הזמן להוציא את הטוסיק החוצה בגאון (כמו הטוסיק הגדול של הכושיות, רק שהוא לא חייב להיות גדול בשביל להבליט אותו :-)) - ולתפוס לי מקום בעולם !!!

|אייקון של טוסיק גדול ונינוח|
:-)

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 17 דצמבר 2009, 22:57

נראה שאני מקבלת תקשורים שאני צריכה להביא ילדים.
זה עדיין לא ברור לי.
אני מנסה להקשיב

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 17 דצמבר 2009, 22:49


קראתי עכשיו באיזה מקום:

_לאלוהים יש שלוש תשובות אפשריות לבקשות שלך:
  • כן.
  • כן, אבל לא עכשיו.
  • לא. כי יש לי משהו יותר טוב בשבילך._

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 17 דצמבר 2009, 22:37

--

נוח מאוד שלא כותבים לי. אני לא צריכה להתעכב על התשובה.
יש גם את הצד הזה.

<המחכימון: נוכחותך חשובה לי מדעתך>

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 17 דצמבר 2009, 00:06

קראתי עכשיו את כיוון נוסף בדף פרידה או לא פרידה:
המצב שבו את נמצאת נקרא בעגה המקצועית תסמונת ויאטנם ובהשאלה למציאות שלנו תסמונת לבנון. פירוש הדבר הוא שבגלל שהשקענו הרבה בדבר מסוים אנחנו מסרבים לראות את מצבו האוביקטיבי. לכן אנחנו משקיעים עוד בתקווה להציל את מה שכבר השקענו ובפועל אנחנו פשוט מפסידים גם את ההשקעה הנוכחית. לפעמים צריך להודות בכך שמה שהושקע ירד לטמיון במקום להשקיע שם עוד.

והבנתי שהוא עזר לי למצוא את המילים למשהו שהרגשתי היום:
דכדוך.
ואז אני אומרת לעצמי: נו, מה, כמה עוד תהיי מדוכדכת. בטח את יכולה לעשות איזה סוויץ'.
ואז אני שומעת מין איזה קול כזה: מה, עד שהשקעתי עד עכשיו בדכדוך הזה, עכשיו סתם ככה פתאום אני אסכים לשמוח? לא חבל על כל ה'השקעה'?

:-0

כאילו הדכדוך הוא מין מחאה על איזו מציאות לא רצויה, ואם אני במילא מבטלת אותו פתאום במחי יד, אז בשביל מה בזבזתי חלק גדול מהיום בלהיות מדוכדכת?

(ברור שזה קול שההגיון שבו לא ממש ברור, ושהקול הזה בטח קיים בתוכי הרבה, אבל בדרך כלל לא ממש מודע לי - והיום הצלחתי קצת להציף אותו למודע).

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 16 דצמבר 2009, 23:59

קיזי, תודה. :-)
היה נעים לי למצוא כאן את תגובתך, וממש חיממת את ליבי.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי קיזי_הילדה_הצוענייה* » 16 דצמבר 2009, 21:56

אני יודעת שאני כותבת את זה ישר אחרי שכתבת שאת מצפה לתגובות וכו', אבל באמת באמת שהפוסטים האחרונים שלך היו ממש מעניינים בעיני ובאמת גרמו לי לחשוב. גם אני מתמודדת עם הרבה ממה שאת מתארת (המבוכות היומיומיות האלה והפחד שלא יאהבו אותי... בתוספת של השוואה אובססיבית של עצמי לאחרים) ומה שכתבת ממש עזר לי להסתכל על זה מזווית אחרת. במיוחד הקטע הזה


_אני מסוגלת לפעמים לראות שתחושת החסר עולה כאשר אני חושבת על זה ש'לאחרים יש'. ואז 'למה לי אין?'
אבל אם לא הייתי חושבת על זה שישנה אפשרות כזאת, ושיש כאלה 'שיש להם'
אז נדמה שלא הייתי מרגישה שום חוסר._


וגם זה ממש מעניין ומתחבר לי לשאלות שעולות אצלי לפעמים:



_לפעמים אני חושבת שאהבה זה לא דבר שמרגישים, ואם זה משהו שמרגישים אז זו לא באמת אהבה.
כלומר,שלאהבה-באמת המילה 'אהבה' היא לא רלוונטית._


ואני חושבת שאת כותבת דברים נורא חכמים ומרתק לקרוא אותך.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 16 דצמבר 2009, 21:41

אני חושבת שאני הרבה פעמים כותבת דברים נורא חכמים.
כשזה קורה, אני די מצפה לתגובות של הערכה.... אבל הן רוב הזמן לא מגיעות.
זה מתסכל אותי.

יחד עם זה, אני מבינה שגם הצורך הזה לקבל הערכה נובע מהצורך המוזר שלי ב'אהבה'.

ולהתחשב ולקנח את האף בחוץ נשמע לי הגיוני,
לי ממש לא.

מוכנה לסחור איתך תמורת: 'מה זה לא איכפת לי מה הם חושבים עלי'.
אם זה היה סחיר הייתי מוכנה לשלם על זה הרבה מאו-ד !

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 16 דצמבר 2009, 21:26

לפעמים אני חושבת שאהבה זה לא דבר שמרגישים, ואם זה משהו שמרגישים אז זו לא באמת אהבה.
כלומר,שלאהבה-באמת המילה 'אהבה' היא לא רלוונטית.

גם לא 'אהבה עצמית'.
כלומר, כמו שלרצות אהבה מאנשים זה לא רלוונטי, אז גם להגיד 'אני אוהבת את עצמי' זה לא רלוונטי לשום דבר.

האהבה העצמית היא תמיד קיימת ממילא.
ואם זה משהו שאני צריכה 'לעבוד עליו', ליצור אותו, לחזק אותו וכו' - אז כנראה שאני לא מדברת על אהבה.

(כבר התייאשתי מלנסות להיות ברורה).

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי שחף_אהובי* » 16 דצמבר 2009, 16:48

אני מזמן איבדתי את המחשבה 'אני רוצה שהם יאהבו אותי' וזה לא שוס כל כך גדול.
מוכנה לסחור איתך תמורת: 'מה זה לא איכפת לי מה הם חושבים עלי'.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי יערה* » 16 דצמבר 2009, 11:28

|Y| עכשיו קראתי גם את דברי החכמה שלך -וכל הכבוד!! תמיד כשאני קוראת אותך אני רואה בברור את ייצר הרע שלך

_חרא !
פשוט אין לי עם מי לדבר.
אין._
וגם את ייצר הטוב שב"ה קיים למשל-

_ואז הרגשתי בי מין הרגשה כזאת שאני בעצם בסדר גמור.
שלא חסר לי כלום עם עצמי.
והיה לי פתאום נעים כזה._
כל רגע וכל מעשה הוא משמעותי.
אז מאחלת לך לראות את הטוב כל רגע

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי יערה* » 16 דצמבר 2009, 10:19

לדעתי הרצון לאהבה הוא לא דבר שלילי ולהתחשב ולקנח את האף בחוץ נשמע לי הגיוני,
לא צריך להתחנף כדי לזכות באהבה, צריך פשוט להתחשב ולאהוב אותם גם. ובמקום לשמוח על שיש לך אפשרות להפגין התחשבות נכנסת לעמדת התגוננות של "מה עם הרצון שלי?"

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 16 דצמבר 2009, 00:46

ועוד דבר אחד מהיום:

בדרך חזרה מהיוגה באוטובוס חשבתי שוב על זה ששוב ושוב אכפת לי מה אנשים חושבים עליי, כי אני רוצה ש'יאהבו אותי'.
וכמה כואב לי כשנדמה לי שאני 'מאבדת' חיבה של מישהו. או שזה עלול לקרות.
זה כמעט תמיד אכפת לי מול כמעט כל אחד.

ואז נזכרתי במשהו ששמעתי פעם אצל ביירון קייטי שהפעים אותי: האפשרות התיאורטית שפתאום לא הייתי מסוגלת לחשוב איזושהי מחשבה שאני רגילה לחשוב.

מכיוון שאחת המחשבות הדומיננטיות בחיים שלי היא 'אני רוצה שהם יאהבו אותי' (לא משנה באיזה 'הם' מדובר).
שאלתי את עצמי פתאום:
איך היו החיים שלי נראים אם לא הייתי מסוגלת לחשוב את המחשבה: 'אני רוצה שהם יאהבו אותי'?

אם לא הייתי מסוגלת לעולם לחשוב שאני רוצה שמישהו בעולם יאהב אותי?!

************

כן. נגיד שאפילו אם הייתי רוצה לחשוב את המחשבה הזאת - לא הייתי מסוגלת. זהו. אין. היא לא בסיסטם.
'אני רוצה שהוא יאהב אותי, אני רוצה שהיא תאהב אותי, אני רוצה שהם יאהבו אותי'...
זהו. זה לא קיים אצלי יותר.

איך היו החיים שלי נראים בלעדי המחשבה הזו?

(וואו. זה תרגיל נפלא לעשות. ממש בא לי להיכנס לתוך השאלה הזאת....)

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 16 דצמבר 2009, 00:33

בשיעור יוגה כשקינחתי את האף, שמתי לב שאני מתכווצת.
בגלל ההיא שפעם שעברה כעסה עליי שזה עשה לה רעש. והפחד שהיא שוב תכעס עליי.

עלה בי רעיון *כשאני פוחדת 'מה יחשבו' או 'אם יכעסו' -
לראות את עצמי גדולה גדולה*
כאילו האנרגיה שלי גדלה כלכך שאני בגודל של נגיד, חצי כדור הארץ (לא פיזית, אבל אנרגטית. אולי כמו שלפעמים כשעושים מדיטציה, אז מרגישים כאילו נורא גדולים... זה קרה לי כמה פעמים... אולי לא בגודל של חצי כדור הארץ, אבל קרה שהרגשתי שאני בגודל של בית... :-)).

אז כשאני מרגישה 'התכווצות' מול אדם אחר,
אם אני באותו רגע מצליחה לראות את עצמי נורא גדולה,
אז לא יודעת להסביר איך
זה עוזר

(כאילו, אולי, האנרגיה שלי כלכך גדֵלה שהיא מכילה גם אותו, ובגלל זה האנרגיה שלו הופכת לחלק ממני, ואז היא לא יכולה לפגוע בי כי היא חלק ממני ולא משהו חיצוני... או משהו כזה?)

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 16 דצמבר 2009, 00:24

וקצת קודם לכן, כשנכנסתי לגינה ההיא הנעימה והחשוכה,
עוד נכנסתי עם מחשבות לא כלכך טובות. כבדות כאלה.
על זה שאני 'לבד' וכל מיני כאלה.

ואז הרגשתי בי מין הרגשה כזאת שאני בעצם בסדר גמור.
שלא חסר לי כלום עם עצמי.
והיה לי פתאום נעים כזה.

(ואז התיישבתי וכל המחשבות שלעיל...)

************

אני מסוגלת לפעמים לראות שתחושת החסר עולה כאשר אני חושבת על זה ש'לאחרים יש'. ואז 'למה לי אין?'
אבל אם לא הייתי חושבת על זה שישנה אפשרות כזאת, ושיש כאלה 'שיש להם'
אז נדמה שלא הייתי מרגישה שום חוסר.

(לפעמים נפתח לי פתאום פתח בשמיים או בתחתית של חרוט הסערה :-), שדרכו זורמות אליי הבנות טובות, שעוטפות ואופפות אותי במתיקות...)

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 16 דצמבר 2009, 00:13

הֵי יערה, רק עכשיו ראיתי שכתבת לי. איזה כיף !

היום הלכתי לשיעור יוגה.
התלבטתי קודם אם ללכת.
מאוד רציתי.
אבל הייתה לי עבודה היום לפני כן. הרבה שעות. ולא ישנתי טוב בלילה. והייתי עייפה.
וגם הייתי צריכה לנסוע ישר מהעבודה, ואז לחכות לשיעור איזה שעה.

טוב. בסוף נסעתי. אני מרוצה מעצמי על זה.

הגעתי שעה יותר מוקדם, ובינתיים ישבתי בגינה שליד.
אז היה חושך כבר, והיה בגינה חשוך ונעים.
ישבתי וחשבתי על זה שהגעתי שעה קודם, ועכשיו אני צריכה 'סתם' לחכות שעה, ואם זה בזבוז זמן.

ואז עלה בי קול שאמר שזה לא יכול להיות בזבוז זמן.
כי כל דבר בחיים יכול להיות משמעותי.
ואם יש דברים בחיים שאני עושה אותם רק כדי להגיע לאיזו מטרה מסוימת, ואם לא אשיג את המטרה אראה את הדרך כבזבוז זמן - אז משהו בגישה הזאת כנראה לא נכון. (או שלא כדאי לי לבחור דברים מהסוג הזה. הדרך גם היא חייבת להיות משמעותית)

חבל שאני לא מצליחה לשחזר לעצמי את המחשבה כפי שהייתה בדיוק בדיוק.
כי זו הייתה הבנה מאוד נעימה.
בגדול היא אמרה שאין דבר כזה בזבוז זמן ולא יכול להיות.

***********

וכשחזרתי מהיוגה והאוטובוס נתקע המון זמן בפקק, אז נזכרתי במחשבה ההיא, ופתאום היה לי נעים פשוט להתרווח לי באוטובוס.
כי איך יכול להיות דבר כזה בזבוז זמן?
כל רגע וכל מעשה הוא משמעותי.

(ובהקשר לזה מוחשת בי ההרגשה - שאין רגע שהוא משמעותי יותר מרגע אחר, או מעשה שהוא משמעותי יותר ממעשה אחר.)
(או שטוב יותר להיות במקום א' מאשר במקום ב')

**********

אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את ההבנה ואת התחושה.
זה נובע ממקום מאוד מסוים בנפש.

(אני רואה את זה בתמונה כזאת בעיני רוחי:
כמו מין סערה כזאת בצורת חרוט. שהכול נדחס לחלק החיצוני של הסערה, ומהריק שבמרכז, בנקודה התחתונה של החרוט - משם עולה ההבנה.
וגם את זה אני אולי לא מסבירה טוב.)

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי יערה* » 09 דצמבר 2009, 17:23

(()) את לא לבד,
אני רואה גם מגמה טובה אצלי. |Y| זו הדרך- לראות ולהגדיל את הטוב וכך הפחות טוב יוקטן וישכח (מקווה שזה לא אחת ה"קלישאות" או עצות תפלות שמעצבנות אותך...)
|L| כל טוב

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 09 דצמבר 2009, 02:36

לאחרונה מאוד קשה לי ריגשית.
  • זה גם העניין הזה שאני לא מוצאת עבודה. וזה די מוריד אותי. גם כי מכניס אותי לדאגות - כסף ופרנסה ומגורים עם ההורים ומה יהיה וכו' וכו'...., וגם כי מוריד לי את הדימוי העצמי - אני יודעת שאני מטפלת מעולה, וחשבתי שזה יהיה לי מאוד פשוט למצוא עבודה, והנה... מה קורה פה?
  • ובהמשך לנ"ל זה גם כל ההתמודדות הזאת עם מטלות ה'חיים' - הלחפש, והלהרים טלפונים, וביטוח לאומי ועוד כל מיני. שמעיק, מעיק, מעיק. מפחיד אפילו.
כבר שנים רבות ולא הצלחתי עדיין להבין מה כלכך מפחיד אותי בהתמודדות עם הדברים האלה, ולמה אני דוחה את זה מיום ליום בכזה פחד פנימי, וצריכה כל פעם מחדש לגייס את כל כוחות הנפש שלי כדי להתמודד עם מטלה פשוטה.
יש לי איזו בעיה רגשית קשה בתחום הזה. כבר כתבתי, לדעתי סוג של נכות.
  • ובימים האחרונים זה גם העניין הזה עם, שוב, הצורך בזוגיות. הכאב הזה על שאיננו.
במיוחד עם הפוטנציאל שהופיע לאחרונה ולא התממש (כתבתי לפני כמה ימים על כמה אפשרויות שהיו והתפוגגו). שאז זה עוד יותר מוריד אותי. ממש כמו בעיטה בבטן. גוש שחור. כואב כואב.

**********

בעניין הצורך בזוגיות -
ישנה התחושה הזו שאני שוב ושוב ננטשת.
שאין אף אדם בעולם שבאמת רוצה ומוכן לאהוב אותי. לגמרי לגמרי.

והספיקות העצמיים: אולי אני בלתי אהיבה?
אולי אני בלתי אפשרית?
אולי אני חסרת תקנה?
אולי אין תקווה?
אולי זה באמת לא יקרה לעולם?

וחוסר הבנה:
האם אני באמת גרועה יותר מכל אדם אחר בעולם?
גם אנשים שרוטים בעולם הזה נאהבו ונאהבים. ורק אני לא?!
עד כדי כך אני?!

**********

אז אחרי שההוא שהתלהב ממני בג'ינגה לא רצה אותי (למרות שגם אני עוד לפני כן לא התלהבתי, כבר כתבתי על זה) - שוב חזרו לי כל הכאבים האלה.
הספיקות העצמיים המכרסמים.
תחושת חוסר התקווה.
תחושת הנטישה העמוקה הזאת, שהיא כמו חור שחור ענק ואימתני באיזור הסרעפת. לופתת אותי ולא עוזבת. שואבת אליה כל מה שנקרה בדרכה.

זה מוריד אותי למטה למטה למטה.

כמעט רק בקשר לגברים אני חווה את התחושה הזאת.
והיא קשה לי כמעט מכל תחושה.

ברור לי שהיא לא רציונאלית.
ברור לי שהיא לא קשורה לכאן ועכשיו.

אבל היא חוזרת ומכה בי. שוב ושוב ושוב.
ואני לא יודעת איך למגר אותה. איך לשחרר אותה. איך לחזור ולהיות קלה....

**********

למזלי עברו כמה ימים, וחזרתי להרגיש יותר טוב בעניין הזה. (או לפחות קצת פחות רע)
אם אני לא יודעת מה לעשות עם הכאב הזה, לפחות הזמן עוזר.

מה שכן, זה לא רק זה.
זה לא רק העניין של חוסר בזוגיות.

זה בכלל.

זה לא רק שאני לא רואה בעולם הזה אפילו אדם אחד שרוצה ומוכן ויכול לאהוב אותי.
זה אפילו ברמה של תקשורת עם אנשים בכלל - אני לא מרגישה שיש אדם אחד בעולם שבאמת מבין אותי.
מבין !

אני כלכך זקוקה להבנה, וזה קיים בשבילי כל כך מעט. (יש קצת טיפה פה בוירטואלי. גם זה לא הרבה. ובזה בערך זה מסתכם).
כמעט כל ניסיון שלי לשוחח עם מישהו, לשוחח באמת, מהעומק, מביא אותי למפח נפש.

ממש לא מרגישה שיש לי עם מי לדבר.

גם - לא על הדברים העמוקים שבי, על הרגשות העמוקים שלי ועל תפיסות העולם שלי - באופן כללי.
וגם- לא כשיש לי רגשות קשים וכואבים - באופן ספציפי.
אין לי אף אחד שמבין - לא את זה ולא את זה.

למשל עם כל הרגשות הקשים שאני מרגישה לאחרונה - אני נמצאת לבד לבד.
אין לי את מי לשתף בהם. פשוט אין.
אין. אין. אין.

אין לי ממש חברים, וכמעט אף פעם לא היו לי חברי נפש. (אם היו, אז לתקופה ממש קצרה וזה נגמר).
יש לי כמה ידידים, יש לי שתי אחיות וזוג הורים.

נכון, זה גם הרבה וזה חשוב.
אבל זה לא ברמה של מישהו שיכול להקשיב. מישהו שיכול להבין. מישהו שיכול לתמוך.

סתם לפטפוטים, לדיבור על נושאים כלליים או 'צחוקים' - כן, אפשר.
אבל על מה שבאמת חשוב לי - זה לא הולך.

ואף אחד מהם הוא לא מישהו לפנות אליו כשאני מרגישה קושי רגשי.
  • או שלא מבינים בכלל על מה אני מדברת.
  • או שגם אין סבלנות.
  • או שיודעים לענות רק בקלישאות או עצות תפלות, שלא עוזרות לי בכלום ורק מעצבנות אותי. ('אלה החיים', 'אין מה לעשות', 'אין מאה אחוז', 'בחיים צריך לדעת להתפשר', 'פשוט תתמודדי', וכל מיני כאלה...)
  • או שעל כל מה שאני מספרת, במקום לתת לי הבנה ואמפתיה - הופכים את מה שסיפרתי למקור לביקורת עליי.
  • או ש... (בעיקר ההורים שלי) - שכל קושי שאני מנסה לשתף אותם בו מכניס אותם לדיכאון. אז מה בדיוק יצא לי מלשתף אותם? אני עוד צריכה אותם בחיים (מעבר לזה שאני אוהבת אותם, אני גם לצערי די תלויה בהם) - אז אני לא רוצה שהצרות שלי יקצרו להם את החיים (לפחות זה מה שאני מרגישה שעלול לקרות, או מה שהם נותנים לי להרגיש).
חרא !
פשוט אין לי עם מי לדבר.
אין.

(כן. יש אמנם את האופציה של פסיכולוג. אבל גם המחשבה שאני צריכה לשלם 300 שקל כדי שמישהו פשוט יקשיב לי היא די מכאיבה. וכאילו ששעה אחת מוגדרת בשבוע באמת תספיק לי כדי לפרוק מהלב...)

ואני, כל מה שאני רוצה - מישהו שיקשיב, שיקשיב בסבלנות, שיתעניין, שיגיד 'אני מבין', שיביע אהדה, אמפתיה, חיבה, הערכה.

זה ממש חסר לי.
וזה כמעט אף פעם לא היה לי.

**********

אז מעבר לזה שחסרה לי זוגיות, נוכחות קרובה ותומכת של אדם מסוים -
חסר לי גם להרגיש עם בני אדם בכלל: מובנת, אהובה, רצויה.

וכל זה מאוד כואב לי.

**********

בכל זאת, למרות כל הקושי הרגשי לאחרונה,
אני רואה גם מגמה טובה אצלי.

סיפרתי קצת קודם, שפתאום חזרתי לתרגל יוגה בקבוצה, ופתאום התחלתי לצאת להליכות, ואני יותר רוקדת, ונמצאת יותר בפעילות גופנית.
פתאום יש לי ממש חשק לזה.
הגוף שלי ממש משתוקק לתנועה הזאת.

וגם שפתאום התחלתי לעשות לי רסק ירוק כמעט כל בוקר.

ועוד כל מיני דברים כייפיים.

בסך הכול, כן יש לי הרבה תשוקת חיים.
יש לי הרבה אפשרות לשמוח. המון.

*********

מה שקורה, שזה בא לי בגלים:

למשל, אני מתקשה לקום בבוקר, כי מתוך שינה אני זוכרת את המטלות שיש לי, וזה מעיק עליי ומפחיד אותי, אז אני דוחה ודוחה את שעת ההתעוררות.

ואז אני מתעוררת מאוחר. ואז אני עוד יותר במועקה גם בגלל זה שחצי יום כבר הלך ועוד לא עשיתי כלום. ומרוב מועקה ופחד ודיכאון אני מתקשה להביא את עצמי לבצע את המטלות שרציתי. ואז אני מרגישה עוד יותר מועקה ועוד יותר פחד וכו'.

אבל אז, לפעמים, אני מצליחה סוף סוף לדחוף את עצמי לעשות משהו קטן. ואז עוד משהו. ואז האנרגיה שלי כבר מתחילה לזוז. (נגיד, בסביבות אחר הצהריים, או הערב).

ולפעמים אני גם הולכת ליוגה, או להליכה או רוקדת - ואז אני שוב בפרץ טוב של אנרגיה. ושוב מרגישה חשק ושמחה. והחיים פתאום נראים לי יותר מאירי פנים.

ואז אני הולכת לישון, ובבוקר למחרת שוב פחד, וקשה לי לקום. וחוזר חלילה....

וכל יום מחדש אני צריכה ממש לדחוף את עצמי, לעלות למעלה מתוך הכאב והקושי והמועקה, לדחוף את עצמי, למשוך את עצמי....

זה כל פעם לגייס את כל הכוחות שלי בשביל זה.

ונדמה, שאם רק הייתי יכולה כל החיים רק לעשות יוגה וללכת לים ולרקוד - אז הייתי המאושרת באדם.
אבל כשזה מגיע למטלות פרקטיות - שם נהיה לי קשה. שם נהיה לי כואב. שם האנרגיה שלי נופלת, ושם אני מרגישה כאילו 'החיים יושבים לי על הראש'. בכל כבדם.

וזאת ההתמודדות. כל הזמן מחדש.

***********

והלוואי שהייתי יכולה פשוט למצוא את הערוץ הנכון לי, שבו אני פשוט שוטפת ושוצפת קדימה ללא מעצורים.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 09 דצמבר 2009, 01:45

עוד משהו בקשר ל'עידון' רגשות (או לא):

לא מזמן הייתי במסיבה של הג'ינגה.
כרגיל, רקדתי והשתוללתי, צחקתי וצרחתי את נישמתי, כמו שאני אוהבת.
אני באה לשם כדי לרקוד וכדי להשתחרר.

מחוץ לאולם של הריקודים יש אולם ישיבה, ויצאתי לשם לפטפט עם ידיד שלי, ואז מצאתי שם כמה בלונים ישנים קשורים על חוט, והתחלתי לרקוד עם זה באולם ההוא של הישיבה. סתם, הייתי במוד כייפי כזה.

בחורה אחת ישבה שם גם ושאלה אותי אם זו אני שצועקת. אמרתי שכן. אז היא שאלה 'למה את צועקת?'

הייתה לי הרגשה שזו לא סתם התעניינות, אלא ביקורת.
אמרתי לה 'אני צועקת כי אני מרגישה צורך לעשות את זה. אז אני פשוט מממשת את הצורך שאני מרגישה'.

אמרתי לה את זה, תוך כדי שאני ממשיכה לרקוד לעצמי עם הבלונים.

אז היא אמרה משהו כמו 'את לא חייבת לצעוק. את יכולה לעשות לצורך הזה סובלימציה'.
(עוד אחת 'רוחנית' עאלק נפלה עליי....)

אמרתי לה:
'טוב, אז אולי גם כשאני מרגישה צורך לסקס אולי אני לא אעשה סקס, אלא אעשה סובלימציה לצורך בסקס?!
נכון שאם אין לי עם מי לעשות סקס זה משהו אחר, אבל אם יש לי דרך לממש את הצורך אז למה לא פשוט לממש אותו?
מה, רציתי לרצוח מישהו שאני צריכה לעשות לזה סובלימציה?'

ואז חשבתי רגע והוספתי 'בעצם, אני גם רוצחת. בדמיון'.

היא אמרה בהפתעה: 'את רוצחת אנשים בדמיון?'
אמרתי 'כן, הרבה'.
היא אמרה (נראה לי קצת בלחץ :-)): 'את מי?'
אמרתי 'את מי שמעצבן אותי'. >:)

כל השיחה הזאת הייתה תוך כדי שהמשכתי לרקוד עם הבלונים, ודיברתי איתה כאילו בדרך אגב.
אבל האמת, שהיא מה זה הביאה לי את החלסטרה.


יש לי הרגשה שהיא יצאה מזועזעת מהשיחה, ושאם היא לא סבלה אותי קודם (כנראה הצרחות שלי מעצבנות אותה), אז עכשיו בכלל...

שוב, מה אני אעשה?
יש אנשים שלא סובלים אותי.

ולי עדיין חשוב לבטא את עצמי. (במיוחד כשאני באה למקום כזה שמאפשר את זה יותר מכל מקום אחר).
לא בא לי לחנוק את הביטוי העצמי שלי בגללם.

(חוצמזה, אני לא מחזיקה מאנשים שחושבים שאלימות בדמיון שווה לאלימות במציאות.
אלה אנשים צרי מוחין לדעתי.
אז שתזדעזע...)

********

אני שונאת שאנשים שואלים דברים כאילו מהתעניינות (כזה שמפיל אותי בפח לענות להם בפירוט וברגש רב), אבל בעצם הם שואלים את זה מביקורת. או כדי לבדוק אם לבקר אותי. או שהם חושבים שהם שואלים מהתעניינות, אבל בדיעבד הם בעצם שופטים את מה שאני אומרת.

כאילו מביאים מקום בטוח, רשת ביטחון שארגיש בטוח לקפוץ אליה, אבל בדיעבד מתברר לי שזו הייתה רשת דייגים. :-P

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 09 דצמבר 2009, 01:25

נדמה לי שסיפרתי שחזרתי לתרגל יוגה בקבוצה. זה מאוד משמח אותי.
היום היה לי 'קטע' ביוגה.

הגעתי כנראה קצת עמוסה רגשית. זו תקופה שיש לי הרבה קושי ומועקה.
כשהגעתי התברר שהמקום שאני רגילה אליו היה תפוס (קשה לי עם שינויים, או עם מצב שאין לי מקום שאני מרגישה בו מספיק בנוח, מספיק מרחב וכו'). ואז לא הצלחתי למצוא לי מקום שהרגשתי בו נוח, ואז פתאום העבירו אותנו לחדר אחר יותר גדול, ואז שמחתי ומיהרתי 'לתפוס' לעצמי מקום טוב, ואז ביקשו ממני לעבור ממנו.
וככה קרה שכשהתחיל השיעור הייתי כלכך עצבנית מכל זה שהייתי חייבת לבכות. (כמובן שזה לא מזה, זה רק היה הטריגר). והלכתי לשירותים בכיתי ובכיתי.

ואז חזרתי לשיעור, והיו תרגילי נשימה.
בגלל כל הבכי (שדרך אגב לא ממש נגמר בשירותים ועוד הייתי צריכה להתמודד איתו כשחזרתי לאולם), אז הייתי צריכה הרבה לקנח את האף כדי להצליח לעשות את התרגילי נשימה.

היה לי נדמה שהבחורה שלידי מסתכלת עליי בעוינות מה, אבל לא התעמקתי בזה. (למרות שיש לי 'סנסורים' לדברים האלה, נראה לי שלפעמים אני מדמיינת, אז העדפתי לא לחשוב על זה).
אחר כך כשקינחתי שוב את האף, ראיתי שהמדריך עושה לי סימנים, ולא הבנתי מה הוא אומר. חשבתי שקשור לקינוח האף, אבל לא הייתי בטוחה.

בגלל החשש שלי מראש שיגידו שאני מפריעה, אז לפעמים אני מדמיינת שחושבים ככה. או שאני מראש מחפשת את התגובות האלו מסביב.

ואז המדריך באמת ניגש ושאל אותי אם אני יכולה אולי לקנח יותר בשקט, או לרדת לקומה מתחת כדי לקנח.
:-0

אמרתי 'לא'.

הפתעתי את עצמי לטובה.
לא.
פשוט לא.

לא, אין לי יכולת לקנח יותר בשקט. אם הייתי יכולה זה מה שהייתי עושה.
ולא, אני לא חושבת שזה הגיוני שאני צריכה לצאת מהכיתה כל פעם שאני צריכה לקנח את האף.

הצורך לקנח את האף זה דבר טבעי. ואם יש מישהו שזה מפריע לשקט היוגי היומרני שלו - זו בעיה שלו.

הבחורה עשתה פרצוף ואמרה למורה משהו על זה שאנשים יכולים לגלות התחשבות.
ועברה למקום אחר.
תודה לאל !

אחר כך עוד זמן מה היה לי קשה לשחרר אותה מהראש, והמשכתי לחשוב על זה שהיא בטח שונאת אותי.
אבל באופן מפתיע לטובה, לא לקחתי את זה יותר מדי קשה.
היא שונאת אותי? שתשנא.

היא נראתה מין 'יוגית' כזאת, שהולכת לאט לאט, ומדברת בשקט בשקט. כולה 'שקט ושלווה'. אם היא באמת כולה שקט ושלווה, אז היא מתעצבנת כלכך בקלות?
אין לי סבלנות לפלצנות הרוחנית הזאת.

כשבן אדם צריך לקנח את האף הוא צריך לקנח את האף !
לפחות להפליץ אני משתדלת בשקט. :-P

***********

מה שכן, שמתי לב איך עלה בי הפחד 'להפריע'.
ואיך היה לי קשה עם המחשבה שחושבים שאני 'מפריעה'.
ואיך אני כלכך רגילה לצורת הקיום הזאת.

התחושה שכל תנועה שלי, וכל נשימה שלי - מפריעה למישהו.
ושאני כל הזמן צריכה להגביל את עצמי, לחנוק את עצמי - כדי לא להפריע !

לכן אהבתי את איך שעמדתי על שלי.
מותר לי להיות !

החיים הם לא סטריליים.
וגם היוגה לא צריכה להיות סטרילית.

ואני לא צריכה להשתיק את עצמי על כל פיפס של מישהו. ועל כל אחד שיש לו בעיה איתי.
מרוב 'התחשבות', 'התחשבות' - איפה אני ?!

אני הרגשתי שהייתי ממש בסדר עם עצמי הפעם.

(וזה בכלל מתאים לבלוג השני שלי, אבל הרגשתי צורך גם לכתוב את זה פה).

***********

אבל מה,
אחר כך לקח לי זמן להירגע.

הרי גם הייתי כלכך עמוסה עוד לפני השיעור, ואז כלכך עצבנית ממה שקרה לפני תחילת השיעור, ועכשיו הבחורה הזאת - שהרגשתי רגשות ממש אלימים כלפיה.

הבנתי לאחרונה *שזה בסדר גמור מבחינתי 'לממש' רגשות אלימים בדמיון.
לא, אני לא צריכה לנסות 'לעדן' אותם או 'להתמיר' אותם.
אני מדמיינת את כל מה שבא לי לעשות לבן אדם הזה, אפילו הדברים הכי נוראיים שיכולים להיות - אם זה מה שאני מרגישה. וזה די מספק, ונותן פורקן לרגשות האגרסיביים שלי.
ומבחינתי, כל זמן שזה נשאר בדמיון - זה סבבה. כמה שאני רוצה...*

פעם הייתי פוחדת שאולי זה לא טוב לי אנרגטית, ושזה מכניס לי אנרגיות שליליות. ושלכן אולי כדאי לי לנסות להפוך את זה ל'אור ואהבה'. (ולא בהכרח שזה היה עובד :-P).
אבל עכשיו אני חושבת שאם יש לי רגשות אלימים וצורך לבטא אלימות - אז הדמיון זאת הצורה הכי טובה לעשות את זה.

אז זה גם מה שעשיתי הפעם. ואולי אני אחסוך מכם את התיאורים של כל מה ש'עשיתי' לה, אבל אסתפק בציון העובדה שדם נמרח על הקיר.

**********

למזלי, לאט לאט זה נרגע.
ואחר כך רוב השיעור שכחתי שהיא בכלל קיימת. (משהו שלרוב לא הייתי מצליחה להגיע אליו. ברוב המקרים הייתי ממשיכה להיות מוטרדת מהנוכחות שלה, ו'לטחון' ו'לטחון'...)

אז זו גם נקודה לזכותי !

ואפילו הצלחתי לצאת מהשיעור יותר רגועה.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 09 דצמבר 2009, 00:48

ושוב בעניין ילדים -

האמת, אני בכלל לא בטוחה שאני באמת לא ארצה ילדים.
יש לי רגעים שהרצון עולה בי.
(הבעיה, אין אצלי באמצע. או שאני מרגישה שאני לא רוצה ילדים בכלל, או שאם כן - אז לפחות שלושה, אם לא שישה !)

לפעמים אני רואה אמהות עם ילדים, ואני מקנאה. בעיקר אם אני רואה קשר טוב. אם אני רואה התנהלות יפה. אהבה.
נראה לי שאני בעיקר מקנאה באפשרות לעצב נפש של ילד, לתת אהבה שאני לא קיבלתי.
ולא שבכלל בטוח שאפשר לעצב כמו שרוצים. אבל יש לי תשוקה להיות יכולה להשפיע אחרת.

אחרי שכתבתי כאן את כל הקולות 'למה לא', התפנה בתוכי שוב מקום לאפשרות שכן.
כרגע בכל אופן זה לא הזמן.
ולבד לא נראה לי.
אבל מאוד יכול להיות שבזוגיות טובה הצורך יעלה מאליו, והאפשרות כבר לא תאיים עליי.
אם אהיה במצב של זוגיות שארגיש בה אהובה ובטוחה, יכול להיות שיתפנה לי פתאום מקום לילד, ואז זה ירגיש לי ממש מתאים.
(גם במקרה כזה, אני מאמינה שלפחות בתקופה הראשונה של הזוגיות אני ארצה זוגיות 'נטו'. ורק אחרי שארגיש באמת מלאה ממנה, אז יכול להיות שאעלה על גדותיי מספיק כדי לרצות להעביר את זה הלאה....)

כל זה נכון ואפשרי.
אבל !
אני מרגישה שאני לא רוצה שגבר יצפה לזה ממני מראש.
שבלעדֵי זה הוא יהיה מוכן לוותר עליי.
אני רוצה שקודם כל יאהב אותי. לגמרי. אותי. שאני הראשונה שאהיה חשובה לו. הכי חשובה.

ומתוך המקום הזה אולי יתאפשר ליצור משהו נוסף בינינו.
מתוך המקום הזה של 'קודם כל את זו שחשובה לי'. וההבנה. וההקשבה.
לא לבוא אליי מהתחלה מתוך ציפיות 'לעמוד בתקן'.

וחוץ מזה, מה אני, איזה כלי? מכולה?

אם ארגיש שאני רוצה ילדים, ואם זה יעלה מתוך הקשר - אז טוב מאוד.
אבל אני לא איזה כלי בשביל לייצר למישהו ילדים ולאחסן אותם בתוכי. לא מתאים לי להיות במצב שזה מה שמצפים ממני.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 09 דצמבר 2009, 00:35

מתוקה אם אני הייתי עוברת את הבדידות הזאת החירפון שלי היה מתעמק.
סבטקסט, תודה גדולה ! מאוד עשה לי טוב לקבל את ההבנה הזאת לרגשותיי. במיוחד לאור מה שאת בעצמך עוברת. (())

**********

אנהאטה,
תמיד יש לי הרגשה בבאופן שאני כמו פיל בחנות חרסינה.
מוכר לי. :-P
ובכל זאת, היה נעים לי שהיית לצידי :-).

הפלונית הרגיזה אותי והרגשתי צורך להגיב. אפשר להעמיק ולכתוב לך למה? בכל זאת, זה הבלוג שלך, אז אני דיי חוששת לכתוב לך פה דברים שהם בעצם מתקבלים יותר טוב בלוג אישי שלי-שאין לי.
מעניין אותי לשמוע מה שרצית לכתוב. אבל אני לא יודעת אם זה לא יסיט מהקו שאני רוצה להמשיך בבלוג. אז אולי תכתבי לי לדף בית?

_לא מזמן הגעתי לתובנה שאנשים כמונו, שעברו ועוברים כל כך הרבה סבל, מגיעים למקומות גבוהים רוחנית, עד כדי כך שקשה לאנשים אחרים להשיג ולהבין על מה אנחנו מדברות.
לא כותבת את זה מתוך התנשאות, אלא שכך אני מרגישה. שיש דברים שאף אחד לא יוכל להבין, פשוט מפני שחייהם של האחרים הם...פשוט אחרים._

כן. מסכימה.
ותודה על ההזדהות. עושה לי טוב !
{@

**********

_חיבוק גדול גדול שממיס את הגוש של הכאב.....
מכירה את הכאב הזה היטב._

אמא ללי, כבר אמרתי לך שאני תמיד אוהבת את הדברים שאת כותבת לי, נכון?
יש בהם משהו כלכך מכיל ומקבל כזה. ממש עושה לי דמעות כל פעם מחדש, איך שאת איתי ובעדי, ואיך שאת מבינה אותי.

תודה !!!!

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 08 דצמבר 2009, 20:54

חיבוק גדול גדול שממיס את הגוש של הכאב.....
מכירה את הכאב הזה היטב.

(())

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אנהאטה* » 06 דצמבר 2009, 08:04

אנהאטה, את חמודה, תודה !
אני חמודה?! תמיד יש לי הרגשה בבאופן שאני כמו פיל בחנות חרסינה. כולן כל כך יודעות מה השניה מרגישה ותמיד יש להן עצות חכמות מהבטן ורק אני באה ותמיד גורמת לאנשים להתקומם על התגובות שלי שהן מגעילות, מעצבנות, דוחות ובלתי נעימות בעליל. אז תודה על התואר חמודה :-)

(ובכלל, אני שמחה לגלות אותך בדף שלי flower בדרך כלל אני קוראת אותך בשקט, אבל הפלונית הרגיזה אותי והרגשתי צורך להגיב. אפשר להעמיק ולכתוב לך למה? בכל זאת, זה הבלוג שלך, אז אני דיי חוששת לכתוב לך פה דברים שהם בעצם מתקבלים יותר טוב בלוג אישי שלי-שאין לי.

השם הקודם של הדף ההוא היה מצעד הפרוטות. בטח זה השם שאת נתת.
מתאים לי לתת שם כזה :-)
כן, זה השם שאני נתתי לדף, אבל במקור בכלל לא רציתי לכתוב על נושא הזנות.

אולי זה גם קשור לצורך שלי להיות מין 'אמא אדמה' כזאת.
שיר מקסים ועוצמתי. יש לי חברה כזאת שממש מתאים לה התיאור של השיר הזה, גם היא מין אמא אדמה ולמרות שהיא בעלת בעיות רבות ומגוונות, בלי בן זוג וזקוקה בעצמה לתמיכה, יש סביבה אנשים שמקבלים ממנה המון תמיכה ועצות- כמוני.
לא מזמן הגעתי לתובנה שאנשים כמונו, שעברו ועוברים כל כך הרבה סבל, מגיעים למקומות גבוהים רוחנית, עד כדי כך שקשה לאנשים אחרים להשיג ולהבין על מה אנחנו מדברות.
לא כותבת את זה מתוך התנשאות, אלא שכך אני מרגישה. שיש דברים שאף אחד לא יוכל להבין, פשוט מפני שחייהם של האחרים הם...פשוט אחרים.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי סבטקסט_כפול* » 05 דצמבר 2009, 22:38

מתוקה אם אני הייתי עוברת את הבדידות הזאת החירפון שלי היה מתעמק.
( () )
שה' ישלח לך את הזיווג שלך...

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 05 דצמבר 2009, 21:51


האנרגיה שלי עכשיו קצת ירודה.
מועקה בחזה ובבטן.
אין דמעות, אבל הן כאילו מחכות מאחורי העיניים.

זה קשור גם להתמודדות שלי עם העולם.
היא קשָה לי.
כל המטלות שיש לעשות. הדברים שיש להתמודד איתם.

וכנראה גם לתחושת הבדידות.
צורך לחלוק את חיי עם מישהו. |

**********

אני חושבת שעניינים עם גברים לאחרונה לא מוסיפים.

כתבתי שכבר מזמן לא הייתי ממש בקשר עם מישהו.
גם לא יצאתי לפגישות עיוורות.
וגם לא עשיתי סקס.
לפחות חצי שנה.

ולאחרונה שָכֵן של אחותי ביקש את הטלפון שלי.
הוא בן אדם חמוד, אבל מאוד רחוק מהעולם שלי, ואני לא מרגישה פוטנציאל גדול לחיבור.
בכל זאת אנחנו נפגשים קצת. נפגשנו כמה פעמים השבוע.
אני לא סוגרת אפשרויות.
אם משהו בכל זאת יתפתח - אז טוב. אני אשמח.
אבל ממה שראיתי עד עכשיו בפגישות איתו - אני די סקפטית בעניין.

ואתמול, כתבתי, התחילו איתי אנשים בג'ינגה.

אני הרגשתי שם די בודדה. ושוב קינאתי באלה שבאים בזוגות. וזה כלכך טבעי להם, ובטוח.
גם אם רוקדים כל אחד לעצמו, אז יודעים שיש עוגן. ויש אל מי לחזור.
וכאבתי שאף אחד לא רואה אותי שם. ייחלתי בלבי שמישהו יתחיל איתי.

ואז בחוץ במזנון מישהו התחיל לדבר איתי.
והיה נראה שהוא מתלהב ממני.
ולמרות שאני לא הרגשתי את אותה התלהבות כלפיו - זה היה נעים לי שהוא מתלהב, וגם מעריך את הדברים שאני אומרת, ואת הכנות שלי - אז חשבתי שאולי בכל זאת כדאי לבדוק את זה.

אבל כשהוא הלך, אמרתי לעצמי שאני מקווה שהוא לא יתקשר מחר, כי אני לא מרגישה שזה זה.

גם כשיש לי הרגשה לגבי מישהו שזה לא זה, אם הוא רוצה ומחזר, קשה לי להגיד לא (אלא אם כן זה ברור לי מעבר לכל ספק ש'לא').
אני פוחדת שאני טועה ושאחמיץ משהו חשוב.

בכל אופן, ההוא כבר הלך, ואני המשכתי לרקוד. (הוא רצה שאבוא איתו, אבל היה לי חשוב לרקוד. ממש צורך גופני-נפשי עז).
ואז לקראת סוף הג'ינגה מישהו אחר התחיל איתי, כלומר בעצם הוא התחיל לרקוד איתי, ואז היה נראה שאני מוצאת חן בעיניו ורצה לדבר, אבל כבר הייתי צריכה ללכת כי הג'ינגה נגמר ומצאתי טרמפ.
הוא הציע שאשאר איתו קצת ושהוא יחזיר אותי והסכמתי, אבל אז הוא נזכר שאין לו ת'מפתחות של האוטו, אז הייתי צריכה בכל זאת למהר לטרמפ שמצאתי.
ואז בדרך כשכבר נסעתי משם, נזכרתי שיש מוניות שירות במרחק הליכה ברגל מהאיזור ההוא, ושיכולתי בכל זאת להישאר עם הבחור, ודי אכלתי את עצמי שלא נשארתי.

כי בעצם, למרות שכמעט לא הספקנו לדבר, היה בו משהו שמצא חן בעיניי. יותר מהראשון.
לא שכבר ידעתי מה, אבל רציתי את ההזדמנות להישאר לדבר איתו ולראות.
אבל מה,
אפילו אין לי מושג לאיזו מטרה הוא התחיל איתי. אם בגלל שהוא סתם היה חרמן, או שהוא מחפש קשר.
עם הראשון לפחות זה היה די ברור מהתחלה שהוא מחפש קשר, שזו כבר התחלה טובה.

חזרתי הביתה עם תחושת החמצה כזאת.
כאילו, יש מלא אפשרויות. אבל אף אחת לא ממומשת.

והנה אני בכל זאת לבד.

***********

קיוויתי היום שהשני יתקשר.
קיוויתי שהראשון לא יתקשר.

ואם השכן של אחותי היה מתקשר, אז לא הייתי בטוחה מה אני רוצה לעשות.

בסוף השכן של אחותי התקשר כשישנתי, ואז כשחזרתי אליו התברר שהוא כבר נסע. אז לא הייתי צריכה להחליט אם להיפגש איתו או לא.
השני מהג'ינגה שקיוויתי שיתקשר, לא התקשר.
הראשון שקיוויתי שלא יתקשר, דווקא התקשר לא מזמן.

מתברר שהוא חשב שוב על הדברים שדיברנו -
משום מה על ההתחלה התחלנו לדבר על דברים מאוד רציניים וכבדי משקל שקשורים לְזוגיות,
ואני לא בטוחה אם זה חכם, אבל ככה זה יצא -
ויש לו ילדה, ואמרתי לו בכנות שזה מדאיג אותי.
אני רוצה את מלוא תשומת הלב. לא רוצה להתחלק בה. לפחות לא בהתחלה.
לא כשעדיין אף פעם לא הרגשתי שאני במרכז תשומת הלב.
אולי אחר כך זה יתמתן.

חוצמזה, יצא לי לומר לו שאני לא יודעת אם אני רוצה ילדים.

אתמול היה נראה שלמרות הדברים האלה שאמרתי, אני מוצאת חן בעיניו. וזה לא מרתיע אותו.
והוא המשיך לנסות להתקרב, אפילו אחרי שאמרתי את כל זה.
וזה מצא חן בעיניי.

אבל עכשיו הוא אמר שהוא חשב על זה שוב, ולא נראה לו שתוכל להיות בינינו ממש זוגיות.
אז אולי בינתיים.... עד ששנינו נמצא... אולי נוכל להיות באיזה סוג אחר של קשר.... פגישות נחמדות כאלה...? הוא מציע (כמובן שהוא מתכוון לפגישות עם סקס, אלא מה).
לא ולא !

אני אמרתי מה פתאום. אני רוצה הכול. ה-כ-ו-ל !
לא עצמות מתחת לשולחן.
די כבר.
נמאס.

כן. אני לא יודעת כרגע אם אני רוצה ילדים (אין לי מושג איך הגענו לדבר על זה בשיחה הראשונה).
זה לא אומר שאני לא ארצה.
אולי מתוך זוגיות טובה אני ארצה.
אני לא יודעת.

אבל אני לא רוצה שהדברים יהיו תלויים בזה.

אני רוצה מישהו שקודם כל ירצה אותי.
אותי !!!

שכך או כך ירגיש שבלעדיי 'חייו אינם חיים'.
שקודם כל אני זו שאהיה חשובה לו.

אחר כך, מה שיבוא מתוך זה - שיבוא.
אני לא יודעת מה יבוא.
אולי דברים טובים מאוד יבואו.

אבל אם זה מרתיע אותו, אין לי מה לעשות.
אם אני לא מוצאת חן בעיניו עד כדי כך שזה הדבר העיקרי שחשוב לו, אז מה אני אעשה?

זאת האמת שלי.
זאת האמת שלי כרגע.
לא יכולה לשנות את הרצונות שלי או התפיסות שלי כדי שירצו אותי. כדי למצוא חן בעיני מישהו.

אני רק מקווה שיש מישהו שיחשוב שככה, כמו שאני, על הכול - הוא רוצה אותי.

*********

בכל מקרה, אני מרגישה הקלה שהוא בעצמו ירד מזה.

כי כפי שכבר אמרתי, לא ממש התלהבתי בעצמי, רק שהיה קשה לי לקחת סיכון להחמיץ משהו.
ובדיעבד אני גם שמחה שאני לא אצטרך עכשיו להתעמת עם מצב של גבר עם ילדה. לא רוצה.

**********

הוא כל הזמן התפעל מהכנות שלי,
ואני חושבת שבצדק.

יחד עם זה, אני יודעת שיש משהו שלא העזתי להגיד,
זה כשהוא שאל אותי אתמול אם הוא מוצא חן בעיניי, ואמרתי 'חצי',
אז כשהוא שאל מה כן ומה לא - אמרתי את מה שחשבתי -

ורק לא אמרתי שבעיקר מה שמוצא חן בעיניי בו זה שהוא מגלה בי עניין,
וזו בעיקר הסיבה שאני משתפת איתו פעולה.

בעצם, אני מעצמי לא ממש הרגשתי משיכה אליו,
רק נמשכתי אל זה שהוא נמשך אליי.

(וזה קורה לי הרבה. שאני 'מסכימה' לקשרים עם אנשים שמעצמי אין לי עניין בהם, ורק בגלל שהם מגלים בי עניין אני חושבת ש'אולי בכל זאת יש כאן פוטנציאל'.)

**********

אז הסיכום זה ש:
  • הראשון מהג'ינגה יצא מחיי כלעומת שבא. ויש בזה הקלה ויש בזה כאב.
  • השני מהג'ינגה לא התקשר. ובגלל שאין לי מושג מה הוא בעצם רצה ממני, אני לא יודעת אם כדאי לי ליצור איתו קשר.
  • השכן של אחותי בכל זאת לא התקשר עד עכשיו, זאת אומרת שהיום כנראה כבר לא ניפגש. אבל אני בכל מקרה נפגשת איתו רק כדי 'לתת צ'אנס'. בעוד הרגָשתי היא שזה לא זה.
והסיכום של הסיכום הוא ש:
אני עדיין לבד !

לבד. לבד. לבד.
אוף |אוף|

************

החזה והבטן שלי מלאים גוש של כאב ומועקה עצב ופחד מהחיים.
ואם לפחות היה לי מישהו לצידי. שמבין. שאכפת לו.

ודי כבר עם המועקה הזאת של הנטישה.

כאילו שלא משנה איך אני, אני אף פעם לא מספיק טובה כמו שאני בשביל מישהו.
לכל אחד יש סיבה אחרת 'למה לא'.
(טוב, גם אני בעצמי לא רציתי. ועדיין מרגישה 'נטושה'.)

ואני בסך הכול רוצה להתחבר עם עוד אדם.
להתחבר באמת.
להתחבר מתוך מה שאני.

זה מה שאני רוצה.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 05 דצמבר 2009, 19:23

כתבתי לפני כמה ימים:
_מישהי כתבה בבלוג שלה פוסט מאוד יפה, עם תובנות יפות (שגם עזרו לי היום אבל לא אכנס אליהן עכשיו).
בין השאר, היא תיארה משהו שמאוד הזדהיתי איתו, מצב של הסתכלות שוב ושוב על השלילי, על מה שאין.
וכשקראתי את זה חשבתי לעצמי: 'באמת, למה זה ככה בעצם? למה אני לא מסתכלת על מה שכן יש? למה זה כלכך קשה להסתכל על מה שיש?'_

אני התייחסתי אז לדברים שקראתי בבלוג של ב עילום.
ומעבר לתובנות שהגעתי אליהן בעקבות מחשבות על מה שהיא כתבה (מה שתיארתי כאן לפני כמה ימים), הדברים עצמם שהיא כתבה שם, התובנות שהיא הגיעה אליהן, מאוד עזרו לי בימים האחרונים.
אז זה "הפוסט"ב עילום (2009-11-30T09:54:03) שהתכוונתי אליו.

***********

מעתיקה חלק מהדברים העיקריים בשבילי בפוסט הנ"ל (עם הדגשות שלי):

_כל בוקר אני קמה חצי שעה מוקדם וכותבת.
כותבת בדפי בוקר שמלאים בטרוניות, באכזבות , בהלקאות עצמיות.

היום הופיע בהם משהו אחר.

כל המקומות הללו , משקפים אצלי מקומות לא מחוברים, לא מאוזנים.
הדרך לרפא ולצמוח בהם היא בחיזוק עצמי.
[...]
  • להביט במקום שבן זוגי לא נותן את מה שהייתי רוצה ובמקום לעשות לו שיחות עקרות שגורמות לו להסתגר ולי להרגיש רע, לקבל שיש בי מקום שמרגיש שאינו ראוי ליחס טוב ולבקש עבורו ריפוי.
להביט במקום שאין לי שפע חומרי ובמקום לשבור את הראש בניסיונות להביא עוד עבודה- לקבל שיש בי חלק שלא מאמין שמגיע לו שפע, לא מאמין שהוא באמת ראוי לכך ולבקש עבורו ריפוי.*

ככה כל המקומות הללו הופכים ממקור לסבל ובושה למורי דרך מלאי חמלה:
הנה, יקירה, אומרת לי התחושה שאני לא מקבלת מספיק בזוגיות, הנה מקום שאת עדיין לא נוכחת בו והגיע הזמן לרפא אותו ולצמוח איתו..._

מה שתפס אותי זה:

_להביט במקום שבן זוגי לא נותן את מה שהייתי רוצה ובמקום לעשות לו שיחות עקרות שגורמות לו להסתגר ולי להרגיש רע, לקבל שיש בי מקום שמרגיש שאינו ראוי ליחס טוב ולבקש עבורו ריפוי.
להביט במקום שאין לי שפע חומרי ובמקום לשבור את הראש בניסיונות להביא עוד עבודה- לקבל שיש בי חלק שלא מאמין שמגיע לו שפע, לא מאמין שהוא באמת ראוי לכך ולבקש עבורו ריפוי._

***********

אני כתבתי לה היום על כך:

_חזרתי כדי להגיד לך שבמשך כל הימים שחלפו אני ממשיכה להשתמש בזה, וזה ממש ממש עוזר לי.
במקום המלחמות הבלתי נגמרות האלה בתוכי עם המקומות הקשים, כשהם עולים אני נזכרת במה שהצעת ואומרת את זה לעצמי, ופתאום הסערה שוככת. אני מרגישה הקלה, נחמה...._

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 05 דצמבר 2009, 17:25

_וגם אם לא לזה התכוונת, מה בכך?
העיקר שאת מבינה את עצמך
יאללה, תזדייני_

אנהאטה, את חמודה, תודה !
:-)

(ובכלל, אני שמחה לגלות אותך בדף שלי {@)

ופתאום זיהיתי שאני האלמונית שכתבה ראשונה בדף, כן, זאת עם הצהבת והפרוטות , (נראה לי שלא אני נתתי את השם לדף, אלא העבירו את זה מדף אחר או משהו כזה.)
השם הקודם של הדף ההוא היה מצעד הפרוטות. בטח זה השם שאת נתת.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 05 דצמבר 2009, 16:50

_אני לא רציתי ילדים ..
היום אני לא רואה את עצמי בלעדיהם._
אולי זה יקרה גם לי. מי יודע?

ולנושא הזנות, את מכירה את הדף על הזנות?
קראתי אותו בעבר, אבל אחרי ההפניה שלך שוב.
די הזדהיתי עם הצד שהעלה רועי שרון.

יחד עם זה, אני לא רואה קשר ישיר לדברים שכתבתי כאן.
אני מכוונת למשהו אחר.

************

אבל אם בכל זאת להתייחס לנושא הדף ההוא, ולנושא מעמדן ומצבן של הזונות,
אני עדיין טוענת שיחס אחר לזנות, כאל משהו נעלה ומוערך, אבל באמ-ת - היה יכול לגרום לכך שמעמד הזונות ומצבן היה שונה לחלוטין מאשר היום. ורוב הסיכויים שאז מי שהייתה עוסקת בזה, הייתה עושה זאת מתוך בחירה.

זה חלק מהאוטופיה שלי עבור החברה.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אנהאטה* » 03 דצמבר 2009, 12:44

בסדר אהבת. לדעתי את רוצה להיות זונה במיטה. זה נהדר! אם יש גבר שאיתו את יכולה לממש את זה, זה נפלא.
יש סקס ויש סקס.
סקס בטוח עם הפרטנר שאת מרגישה הכי בטוחה בעולם ונותנת דרור ליצרייך, זה לא זנות, זה דבר נפלא מאין כמוהו. ובמילה סקס בטוח, אני ממש לא מתכוונת לקונדום :-)
אני מתכוונת לזה שאת מרגישה בטוחה איתו עד כדי שאת יכולה להתנהג כזונה ולהרגיש עם זה נפלא. אפשר לתעל את הרגשת ה"זנות" להתנהגות מסויימת במיטה.
וגם אם לא לזה התכוונת, מה בכך?
העיקר שאת מבינה את עצמך
יאללה, תזדייני

ואשה שכן רוצה ש"יזיינו" אותה זו אשה אלימה שמתעללת בבן הזוג שלה ורוצה שהוא "יחזיר" לה במיטה
פלוני אלמונית, הדעות שלך איך לומר, כל כך מקובעות ואומללות. אני חושבת שהבלוג הזה כל כך חושפני ואמיתי מתוך הקישקע של אהבת עולם, עד כדי שאין בו מקום לאמירות כוללניות כאלה. ברמה האישית אני מכירה יותר מאישה אחת שאוהבות סקס חזק ואפילו אלים, והן לא מתעללות כלל בבני זוגם. איך הגעת למסקנה כזו?
ועוד משהו לגבי זנות:
יש אנשים שנשארים עם האישה (או במקרה של אישה עם הגבר) בנישואין לא בגלל אהבה - שאיננה, אלא בגלל כסף. זה לדעתך לא זנות?

ולנושא הזנות, את מכירה את הדף על הזנות?
זה כל כך הצחיק אותי.התחלתי לקרוא את הדף ופתאום זיהיתי שאני האלמונית שכתבה ראשונה בדף, כן, זאת עם הצהבת והפרוטות :-) , (נראה לי שלא אני נתתי את השם לדף, אלא העבירו את זה מדף אחר או משהו כזה.)

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי בעדינות_בעדינות* » 02 דצמבר 2009, 16:20

שלום אהבת עולם,
אני לא רציתי ילדים ..
יש לי ילדים כי בעלי מאד רצה,
ואני מאד אוהבת אותו :-)
היום אני לא רואה את עצמי בלעדיהם.

ולנושא הזנות, את מכירה את הדף על הזנות?

@}

יסמין

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 01 דצמבר 2009, 16:46

אחחחחח, אמא ללי, התגעגעתי אלייך ! |יש|
תמיד נעימה לי....

בהצלחה עם מה שיש לך לעשות, ושתרגישי מרוצה מעצמך כך או אחרת.
(())

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 01 דצמבר 2009, 15:45

טוב להתעדכן אחרי הרבה זמן שלא קראתי אותך.... חשבתי שאני אקרא רק קצת מהסוף אבל לא יכולתי לוותר, בסוף קראתי את כל מה שהחמצתי מאז הפעם האחרונה :-)
ניסיתי היום את השיטה שלך עם הרשימה, אבל לא הצלחתי להרגיש מרוצה אחרי שעשיתי דבר אחד ממנה, וגם לא שניים :-/
אבל לפחות עשיתי שני דברים, גם זה משהו. ואני חושבת שהרשימה הניעה אותי לעשות אותם.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 01 דצמבר 2009, 01:19

עוד דבר כייפי, כשחזרתי מההליכה, התחשק לי לנסות מתכון ל'חומוס חי' שמצאתי לא מזמן בגליון של 'חיים אחרים' (מאת בחורה ושמה שירלי בר שעוסקת ב'רואו פוד').

רוב חיי לא אהבתי להתעסק עם הכנת אוכל.
אבל סיפרתי כבר שבימים האחרונים התחלתי להכין לעצמי רסק ירוק, שעל זה אני מאוד גאה בעצמי.
ועכשיו, היה את המתכון הזה שצד את עיני, ונראה לי מאוד קל להכנה, אז התחשק לי להכין אותו.

האמת, הופתעתי מאוד לטובה.
יצא משהו שלטעמי ממש דומה לחומוס עד שלא נראה לי שהייתי מבחינה בהבדל (וזה בכלל לא עשוי מחומוס ! זה עשוי מקישואים חיים ! |יש|)
ומה שנחמד זה - שזה יותר בריא מחומוס רגיל. וזה אפילו לא מבושל.
והכי קל בעולם להכנה !

הייתי סופר סופר סופר גאה בעצמי שעשיתי את זה.
וגם מאוד מאוד מרוצה מההצלחה של העניין.

אני מעתיקה את המתכון (הגענו לימים טובים, שיהיו אצלי מתכונים בבלוג :-). תכף יהיה גם בלוג מוזיקלי, ואחר כך גם סחבקייה... :-D).
אז ככה:

5-6 קישואים קלופים וחתוכים
1/2 כוס טחינה גולמית
4 שיני שום קלופות
1/4 כוס לימון
3 כפות שמן זית
1/2 כפית מלח

כל הנ"ל למעבד מזון, עד קבלת מרקם חלק.
(לי יצא מרקם קצת גרגרי, אבל חשבתי שזה יותר מגניב. נראה ממש כמו חומוס).

:-9

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 01 דצמבר 2009, 01:02


טוב, אני לא אמשיך כרגע עם הנ"ל כי בא לי לכתוב דברים אחרים.

היה לי היום מצב רוח לא טוב. המון דאגות, כאבים, פחדים.
בכל זאת דרבנתי עצמי ללכת לשיעור יוגה.
נדמה לי שכתבתי שחזרתי לאחרונה לתרגל יוגה בקבוצה, וזה מרגיש פשוט נהדר.
אז התרגול גם היום עשה לי טוב, ושיפר קצת את הרגשתי.

אחר כך נסעתי עם ההורים שלי לפארק להליכה.
הם כבר הולכים איזו תקופה בהוראת הרופא, ולי לא התחשק בעבר להצטרף. ופתאום בשבועות האחרונים נהיה לי חשק והתחלתי להצטרף אליהם. וזה ממש ממכר.

בתחילת ההליכה היום עדיין היה לי מצב רוח לא הכי טוב.
ואז נזכרתי במשהו שקראתי היום פה באתר.
מישהי כתבה בבלוג שלה פוסט מאוד יפה, עם תובנות יפות (שגם עזרו לי היום אבל לא אכנס אליהן עכשיו).
בין השאר, היא תיארה משהו שמאוד הזדהיתי איתו, מצב של הסתכלות שוב ושוב על השלילי, על מה שאין.
וכשקראתי את זה חשבתי לעצמי: 'באמת, למה זה ככה בעצם? למה אני לא מסתכלת על מה שכן יש? למה זה כלכך קשה להסתכל על מה שיש?'

ואז בהליכה בפארק, כשהמצב רוח שלי היה ירוד כזה, אמרתי לעצמי 'יאללה, תרגיל. זה קשה להסתכל על מה שיש? אני מרגישה שאין כמעט 'יש' שאפשר להסתכל עליו? אז בוא נתחיל בלראות מה יש'.
והתחלתי להגיד לעצמי רשימה:
יש רגליים שהולכות, יש פארק ללכת בו, יש אוויר טוב, יש ריאות שיכולות לנשום את האוויר הטוב, יש עצים יפים, יש שביל סלול, יש דשא, יש יכולת לשמוח, יש הבנות עמוקות, יש רצון טוב, יש מי שלוקח אותי לכאן, יש מכוניות בעולם, יש איך להגיע ממקום למקום, יש פנסים, יש חשמל, יש אף לנשום ולהריח, יש אפשרות לזהות דברים לפי הריח...
ועוד ועוד ועוד ועוד.

בדברים שלא הרגשתי שאני יכולה להגיד בפשטות ש'יש' אותם, אז ציינתי את זה כאפשרות. למשל, אם אני לא בטוחה שאני שמחה, אני אומרת 'יש יכולת_ לשמוח' (מזכירה את היכולת, או את האפשרות), או 'יש שימחה' - כי הרי _לפעמים בכל אופן יש שימחה, נכון? ואני עכשיו מתמקדת רק במה שיש, ולא משנה אם זה הרבה או קצת: אם זה ישנו, אני מציינת את זה.

ובדומה, גם דברים שבד"כ אני לא מרגישה שיש לי מהם הרבה, אם זיהיתי שיש לי מהם אפילו משהו - ציינתי אותם כ'יש'.
יש כסף. יש פנאי. יש מגע. יש סקס. יש בריאות.
יש? יש.
אם יש אז יש.

וכשנכנסו מחשבות של 'כן, אבל', כמו: 'כן, יש, אבל לא מספיק' או 'כן, יש, אבל לא בדיוק כמו שאני רוצה', אז הזכרתי לעצמי שעכשיו המשחק זה לראות מה יש. זה הכול. השאר לא רלוונטי כרגע. (לפחות כרגע).

וזה הרגיש לי גם יותר טוב מלהגיד את זה בצורת תודות. למרות שגם יש זמנים שלהגיד תודות עושה לי טוב. לא יודעת, לאחרונה קצת קשה לי, כי אני לא יודעת למי אני אומרת תודה.
כאן זה פשוט היה משחק לראות 'מה יש'.

***********

כל זה עשה לי ממש הרגשה טובה.
זה היה משחק מאוד כייפי.

וכששמתי לב שהמחשבות שלי שוב נודדות ל'בעיות' ולְמה שאין - אז חזרתי לשחק את המשחק.

וככה רוב זמן ההליכה.
ומאוד נהניתי בהליכה.

גם ככה ההליכה הזו מהנה מאוד. זה כיף ללכת. ויש אוויר טוב.
וגם, אני לא הולכת על המסלול היצוק, אלא על הדשא ועל החול, כי מרגיש לי יותר נעים בגוף, ויותר בריא.

והיום גם היה מין ערפל מיוחד כזה, שנח על כל הפארק מסביב סביב. וזה גם הוסיף ליופי, ולהרגשה הטובה שלי.

חזרתי הביתה מלאה אנרגיות טובות.
(ותודה ענקית לבעלת הבלוג ההוא שנתנה לי את ההשראה)

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 30 נובמבר 2009, 20:48

יש לי זמן לעוד דבר קטן,

בקשר לריגשות אשמה- אין דרך להיפטר מהם ככה סתם , יש להם תפקיד._

לרגשות אשמה אכן יש תפקיד: להפעיל אותנו כפי שאחרים רוצים להפעיל אותנו.
וזה לדעתי התפקיד היחיד שיש להם.
וזה תפקיד רע מאוד.

רגשות אשמה זה הרגש הכי מרעיל שיכול להיות, הכי ממאיר שיכול להיות, ודבר טוב לא יכול לצאת ממנו.

יש סיבה לא לגנוב - וזה רגש פנימי שאומר לי מה נכון.
רגש אשמה זה אף פעם לא הסיבה הנכונה.

המשך יותר מאוחר...

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 30 נובמבר 2009, 20:36

אין לי עכשיו כ"כ זמן להגיב. אז רק דבר אחד:

גבר שהולך לזונה זה דבר עצוב עצוב עצוב
ברור !
בדיוק בגלל זה המקצוע הזה הוא קדוש.

(בדומה לאנשים שהולכים למטפלים אלטרנטיביים. זה נורא עצוב שהם זקוקים לזה. אבל תודה לאל שיש מטפלים אלטרנטיביים !)

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 30 נובמבר 2009, 19:15

לדעתי להיות זונה זה מקצוע קדוש, וראוי להרבה יותר הערכה בחברה.
הדעות שלנו כל כך שונות שקשה לי לא להגיב.
בעיני גבר שהולך לזונה זה דבר עצוב עצוב עצוב לא משנה מאיזה זוית שמסתכלים על זה.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 30 נובמבר 2009, 15:19

המורה לציור נהגה לכתוב לי בתעודה בחטיבת הביניים:
'פוטנציאל עצום אך בלתי מנוצל'.

סיפור חיי????!!!!

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 30 נובמבר 2009, 15:17

הפער בין מה שאני רוצה לבין מה שיש הוא כלכך עצום, שמהחלל שנפער בין שניהם יוצא כל הכאב, כל השחור וכל המוגלה.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 30 נובמבר 2009, 15:12

הדיסק שקיבלתי אתמול היה דיסק של 'קווין'.
אני די בתולה בתחום המוזיקה, ככה שלא ממש הכרתי.

רקדתי אותו, ומשפט אחד שם תפס אותי:
"I want it all, and I want it now".

המשפט של החיים שלי !

(כנראה לא סתם ההורים שלי קראו לי בשם שמשמעו 'הכי הרבה' !!!)

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 30 נובמבר 2009, 15:09


לדעתי להיות זונה זה מקצוע קדוש, וראוי להרבה יותר הערכה בחברה.

אבל כמו הרבה תפקידים חשובים בחברה שלנו (למשל בתחום ההוראה) לא מקבל את ההערכה המגיעה לו.

{@

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי א_ל_א_ן* » 30 נובמבר 2009, 08:04

ובנוסף גם 2009. איזה יופי

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי א_ל_א_ן* » 30 נובמבר 2009, 08:03

תש"ע=תשע=9

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 30 נובמבר 2009, 01:13

_אפרופו זונה (סליחה שאני מתעלמת מהכן ילדים/לא ילדים, אבל זנות נראה לי יותר מעניין) - מה עם סרוגייט?
אם כבר מדברים על מקצוע מעניין ואף מועיל לחברה._

טוב, שחף, אולי סוף סוף אני אענה לך.

כן, סרוגייט זו אפשרות שחשבתי עליה. אם כי לא ממש העמקתי בנושא. אני לא ממש יודעת מה המשמעות של זה ואיך זה מתבצע. ויכול להיות שבאמת אגיע לזה בהמשך.
חשבתי גם על האפשרות להיות חונכת טנטרית. שזה נראה לי אפילו יותר מועיל, ובכיוון שמדבר אליי.

אך, למרות שטנטרה נראה לי כיוון טוב, אני לא מספיק מכירה, ואם מדובר על האפשרות להשתמש באנרגיות המיניות ולשלוט בהן, בעזרת עבודה עם הנשימה, ריכוז וכל מיני טכניקות נוספות - אז בכלל, אני לא בטוחה אם אני יודעת לעשות את זה.

בלי קשר ל'חונכת טנטרית' או לא 'חונכת טנטרית' אני כבר הרבה זמן מפנטזת על ללמוד טנטרה. אבל באמת. לא השטויות האלה שמלמדים בכל סדנא שמתיימרת ללמד טנטרה.
אני באמת באמת רוצה ללמוד איך להשתמש באנרגיות המיניות שלי. כי הן מאוד חזקות, ואם רק הייתי יודעת לנווט ולנתב אותן, הייתי יכולה לעשות דברים מדהימים !!!!!!!!!!

מה גם, שאני הרבה מתוסכלת מכך שאין לי בן זוג, כיוון שאז אין לי אפשרות לממש את המיניות (-המתפרצת והשופעת והמשפריצה לכל עבר-) שלי (נכון, אפשר לאונן, אבל.... :-P), ואז אני חושבת שאם רק הייתי יודעת להשתמש באנרגיות המיניות שלי, לא כמו אוננות סתם, אלא ממש להפעיל את האנרגיות - אז אולי הייתי יכולה לממש חלק הרבה יותר גדול מהאנרגיות המיניות שלי בעצמי, אפילו ביני לבין עצמי, ולא הייתי מרגישה נזקקת לבן זוג בשביל זה. (נראה לי זה היה מוריד לי חלק מהלחץ ומהרחמים העצמיים על זה שאני לבד, ואז גם חיבור לבנזוג היה יותר ב'איזי'...)

בקיצור, מה שאני רוצה להגיד,
נראה לי שטנטרה (אמיתית !), יכולה לעשות לי טוב - קודם כל לעצמי.
ואחר כך גם להוסיף נופך משמעותי לקשר עם בן זוג.
ואז (או לפני הבןזוג) אולי אפילו כמקצוע של חונכת טנטרית.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 29 נובמבר 2009, 23:50

איזה כיף,
אני ממשיכה בימים האחרונים להכין לי רסק ירוק, וזה יאמי, וזה הרגשה נהדרת.
(בהשקעה ממש קטנה אני מרגישה כאילו אני מה זה משקיעה בעצמי. :-)).

עד עכשיו זה היה בעיקר על בסיס פטרוזיליה וסלרי (עם פירות משתנים), ורציתי לגוון קצת בעלים הירוקים + פחות נחמד לי במחשבה על הריסוס,
אז החלטתי לחפש את הגבעה ההיא שליקטתי בה בשנה שעברה עלים ירוקים.

די התאכזבתי, כי הצמחיה הייתה ממש דלילה. ואני תוהה אם יכול להיות שפשוט לא ירד עדיין מספיק גשם.
בכל זאת הצלחתי ללקט כמה עלי גדילן (צעירים למדי, שזה אפילו חיובי כי הרבה פחות דוקרים), וקצת חרציות וכובע הנזיר - שאין לי מושג איך הם ברסק ירוק, אבל לפחות בסלט אני יודעת שהם מאוד מוסיפים. וזהו.
בתור התחלה זה נחמד.
מקווה למצוא שם יותר שפע בקרוב.

אז הכנתי לי הערב שייק גדילנים עם בננה וקצת קצת תמרים - יצא משובח.
אהבת עולם - כל הכבוד !!!!!!!!!!!!!!!!
|יש|

********

הליקוט הקט הזה + זה שקניתי היום סוף סוף איזה משהו קטן אך רב משמעות בשבילי שחיכה כבר חודשיים - נתן לי אחלה תחושה של אנרגיה.

וכשנסעתי באוטובוס ללקט עוד משהו חביב מ'אגורה', ראיתי בצד הדרך ערימת בגדים שקרצה לי, ולמרות הסיכון שבזה, כי כמובן אף אחד לא הבטיח לי שהם יהיו במצב טוב או במידה שלי - ירדתי מהאוטובוס באמצע הדרך והלכתי לבדוק את הסחורה.
מה שיצא, שליקטתי גם בגדים. שווים. והרבה !

********

חזרתי הביתה בשלל רב.

תרגלתי את 'השיטה שלי' ('הגוף יודע' וכל זה....), שהיה היום ממש מוצלח.
ואחר כך ריקוד נהדר עם דיסק חדש שקיבלתי מתנה, והתברר כשווה ביותר לריקודים.

הגוף שלי עבד הרבה היום.
ותחושה של הספקתי, ועשיתי, וקיבלתי, והתחדשתי.....

עושֶה לי הרגשה טובה.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 29 נובמבר 2009, 23:45

תודה, יערה.
:-) {@

האמת,
שמתי לב לפעמים בחיים שלי, שאחרי שאני מעזה לשטוח עד הסוף התנגדות שיש לי למשהו, אז היא פתאום מתמוססת.
ואז באורח מצחיק, דווקא אחרי שהבעתי אותה בכל העוז, פתאום אני מרגישה בדיוק ההפך.

טוב, אז בעניין הבאת ילדים, לא הייתי אומרת שאני מרגישה את ההפך.
אבל כן לפעמים קצת בא לי. והיום למשל זה חלף בי.

אולי אני פשוט מאוד נמשכת לחמידות הזאת שלהם. לחוכמה התמה שלהם.
אולי אני פשוט אוהבת לחבק ילדים. להקשיב להם.

אבל, אני חושבת,
קודם כל, הם לא נשארים חמודים קטנים לנצח. (אולי הם הופכים לחמודים גדולים, אבל, לא תמיד.... :-P).
שנית, לא בטוח שזה יהיה כמו שאני רוצה. אז השאלה אם אני פתוחה לכל אפשרות. (למשל, אני יכולה לפנטז על ילדים בגלל שאני נורא אוהבת לחבק ילדים, ובסוף עלול לצאת לי ילד ששונא חיבוקים ונשיקות ורק מנסה להתחמק מהם... אוי ואבוי, רק לא זה ! 8-)).

בקיצור, לא יודעת לא יודעת לא יודעת.
כן רוצה לא עכשיו.
למה אי אפשר לחכות 30 שנה?
יש לי עוד מ-ל-א מה לעשות לפני זה.... !!!!

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי יערה* » 27 נובמבר 2009, 09:50

_בשביל מה אנחנו קיימים בעולם הזה? רק כדי להמשיך את המין? זו התכלית
זו מצווה


את קצת כועסת עליי?
מה פתאום כועסת(-: , רציתי להבין את החשיבה שלך והבנתי , את אכן לא בשלב של רצון\מוכנות להביא ילד...זכותך... את נשמעת אשה שמחה וזה מה שחשוב.
שבת שלום אהבת עולם יקרה.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 27 נובמבר 2009, 00:09

זו השנה התשיעית מהיובל, וזה השנה.
אה, תודה יעלי על ההסבר. :-)

**************

ברור שזה מזעזע ומטורף, אבל איך אפשר לא לרצות את זה? מה יש לעשות בחיים יותר חשוב מהדבר המזעזע הזה? למה לא להזדעדזע קצת בחיים? אז מה את רוצה מהחיים אם לא את זה? סתם לחיות לחיות ולחיות ואז למות? אני באמת לא מבינה!
יערה, לא יודעת. אני מרגישה אחרת.
אני לא רואה את זה כ'סתם לחיות'. אני מרגישה שאני חיה חיים מלאי משמעות, ושאני רק רוצה להעמיק בהם עוד ועוד. ולמרות שכמעט כל מי שהביא ילדים לעולם אומר את ההפך, בהרגשה שלי ילדים יפריעו לי להעמיק לתוך מה שאני רוצה.

שלא לדבר על זה שאני כרגע בקושי מטפלת בעצמי, גם טכנית, גם כלכלית, גם ריגשית, כך שאני מרגישה שאני צריכה לעשות עוד הרבה דרך כדי לעמוד על הרגליים של עצמי. אז אני לא רואה איך אני פתאום מכניסה כאן גורם של ילד. לדעתי זה רק יפגע בו, ובי.

וחוצמזה, כשאני חושבת על זה, קשה לי להבין איך עיקר החיים יכול להיות סביב גידול ילדים.
שהרי אז מה הטעם?
אם אני רואה את עיקר חיי בגידול ילדיי, ובזה אשקיע את רוב מרצי - כדי שהם בבוא הזמן יוכלו לראות את עיקר חייהם בגידול ילדיהם וישקיעו בזה את רוב מרצם - כדי שילדיהם יוכלו לראות את עיקר חייהם בגידול ילדיהם, וכן הלאה...
אם זה העיקר ולא הנלווה לשאר החיים - אז מה הטעם?
שוב, זה מרגיש לי עקר.

ללדת ילדים, כדי שהם יילדו ילדים, כדי שהם יילדו ילדים וכו' וכו'....

בשביל מה אנחנו קיימים בעולם הזה? רק כדי להמשיך את המין? זו התכלית?
אבל בשביל מה להמשיך את המין?!
למין שלנו, לאנושות, יש תפקיד. והתפקיד הזה הוא מה שחשוב קודם כל. והמשכת המין היא אחד האמצעים כדי להמשיך לקיים את התפקיד הזה.
אז התפקיד הוא העיקר, והבאת הצאצאים היא הנלווית לו, ולא ההפך.

אז אם אני מוצאת דרך להתפתח מ{{}}גידול ילדים, וגם להמשיך להתפתח במקביל לזה - אז כן יש טעם. כי העיקר הוא ההתפתחות.

ועדיין, גם אם אני יודעת שגידול ילדים יתרום להתפתחותי - אני חושבת שזה לא מספיק.
גם הרגש צריך לרצות את זה.

אולי הרגש שלי לא רוצה, כי באמת אני עדיין לא מוכנה לכך.
ואולי אני באמת צודקת, שלו הייתי מביאה ילדים עכשיו - זו הייתה קטסטרופה גם בשבילי וגם בשבילם וגם בשביל כל מי שמסביב.

כן, הדרך שאמא שלך בחרה להתבטא באמת גרועה,ואני מבינה שהיתה לך התבגרות לא פשוטה, אך את יכולה לעשות תיקון עם הקמת משפחה משלך, לא כמו "של כולם" אלא- שלך.

וזו כנראה הסיבה שרוב חיי התעניינתי בגידול ילדים. ולא סתם הגעתי לאתר הזה.
כבר שנים שהלכה איתי התשוקה 'לעשות את זה אחרת'.

אבל לאחרונה נהייתי קצת סקפטית בקשר ליכולת שלי לעשות את זה אחרת.
אני רואה שאני עדיין מאוד מאוד מדשדשת בביצות של עצמי, ולפעמים לא רק מדשדשת אלא כמעט טובעת.
אבל ככה, כשאין מישהו שתלוי בי אני עוד רואה תקווה להוציא את עצמי מהמקומות האלה. יש לי יותר אפשרויות לטפל בעצמי. אני מתקדמת לאט, אבל מתקדמת.
אבל עם יצור קטן תלוי עליי ותלוי בי - לא רק שלא אוכל לטפל בעצמי, לא יהיה לי זמן לזה ולא כסף ולא משאבים נפשיים - גם רוב הסיכויים שההורות רק תוציא ממני עוד יותר את המקומות האפלים.

נכון שיש כאלה שיגידו שזה קרה אצלם להפך, וההורות זה מה שעזר להם להתרפא.
אבל יחד עם זאת אני קוראת וקראתי כאן באתר מספיק דפים על הורות קשה מאוד, וחוסר יכולת לשלוט בג'יפה שעולה, ואין זמן ולא משאבים לטפל, וכולם נסחפים לתוך מערבולת קשה ומטורפת.
וגם אם האמא תתקן, כמה נזק היא כבר גרמה?
אני לא רוצה להיות במקום הזה.
  • זה גם שאני רוצה לראות תקווה בשבילי לשינוי, ואני לא רואה איך זה מתאפשר לי כשאני כל כולי 'כבולה' למישהו או משהו.
  • וזה גם שאני לא רוצה לחשוב שיש סיכוי שאני אפגע בילדים שלי כמו שההורים שלי פגעו בי, או אפילו בדומה.
התקן תוך רחמי... זה הפיך? ז"א אפשר להוציא אותו?
בוודאי. לא חושבת שהייתי מעזה לעשות משהו בלתי הפיך. מה, אני משוגעת? (בגלל זה גם אף פעם לא רציתי לעשות קעקועים).
ברור שאני יכולה לשנות את דעתי.
זה בעיקרון יכול להחזיק 5 שנים. אבל אפשר להוציא אותו קודם מתי שרוצים.
רק בינתיים הוא נותן לי שקט.

לא יודעת קשה לי לקבל את ההתנגדות שלך לטבע,
את קצת כועסת עליי?

באמת, אז מה משמח אותך? מה מחיה אותך?
המון !
לרקוד, לשיר, לצחוק, לבכות, לשבת מול הים, לחבק עצים (כמובן, זה שאני מתנגדת ל'תכתיבים' של הטבע, זה לא אומר ש-ים ועצים ואור ואוויר זה לא דברים חיוניים וממלאים עבורי), 'להתנגע' עם אנשים, לעשות סקס ארוך ומשובח, לקבל מסאז' (ארוך ומשובח :-)), שמפנקים אותי, ללמוד דברים חדשים, להבין דברים עמוקים, שיש לי כסף, לקנות או לקבל דברים שעושים לי טוב, להרגיש שעשיתי טוב למישהו, להגיע להבנות עם אנשים, לראות דברים טובים שקורים בעולם, לחבק ילדים, להיות 'ילדה' בעצמי, להשתנות לטובה, להרגיש את אלוהים, ועוד ועוד....

מה, אם הייתי יכולה הייתי רוצה לחיות 5000 שנה.
יש לי כלכך הרבה שאני רוצה לעשות כאן.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי יעלי_לה » 26 נובמבר 2009, 21:51

פתאום נראה לי שזו הייתה טעות וזה בטח מייל משנה שעברה, כי השנה התשיעית זה בטח תשס"ט, ועכשיו כבר תש"ע. אבל לא חשוב, כי לא שמתי לב לזה ולקחתי את זה ברצינות

זו השנה התשיעית מהיובל, וזה השנה.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 26 נובמבר 2009, 21:12

תשובות לשחף וליערה בהמשך....
(כן, כן, שחף, תצטרכי להישאר עוד קצת במתח... :-))

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 26 נובמבר 2009, 21:05

בא לי לחזור ללקט עלים ירוקים.
אמנם בעיר אין הרבה, אבל בשנה שעברה סיפרתי שגיליתי בעיר צלע גבעה עם מלא עלים ירוקים, ואני מאוד מקווה שזה עדיין שם.
הלוואי שאחזור לזה.
אני אתכוונן על זה.

*************

והמחכימון שיצא לי עכשיו 'מה את רוצה?'

לפני כמה ימים כשקיבלתי את אותו מחכימון, אז ברגע הראשון התעצבנתי כמו תמיד, ואז חשבתי לעצמי שאני לוקחת את האמירה הזאת כמשהו ביקורתי בסגנון: 'מה את מבזבזת את הזמן שלך פה באתר, ועל כל מיני דברים שוליים? אולי תחשבי מה את רוצה באמת, ותפסיקי עם השטויות?!' - שזה תמיד מקפיץ לי את הפיוז, בעוד שבעצם יכול להיות שאין בזה שום ביקורת.
זאת אני שהחלטתי שזאת ביקורת עליי. (גם מחשבים יכולים למתוח ביקורת, תתפלאו ! לפני הרבה שנים כשלמדתי מחשבים, אז כשהייתי מנסה לעשות פעולה שהמחשב לא קיבל, הוא היה כותב 'נודניק'. איך נעלבתי !).

אז מה אני רוצה?

היום כתבו בככר השוק שזו שעת רצון לפי הקבלה.
כתבו שזו הייתה השעה התשיעית ביום התשיעי של החודש התשיעי בשנה התשיעית.
פתאום נראה לי שזו הייתה טעות וזה בטח מייל משנה שעברה, כי השנה התשיעית זה בטח תשס"ט, ועכשיו כבר תש"ע. אבל לא חשוב, כי לא שמתי לב לזה ולקחתי את זה ברצינות....
(כן, נכון, כתבתי שאני כבר לא כלכך מאמינה בתפילות. אז מה? מה, נגיד שזאת באמת 'שעת רצון', ולי יש הרבה מה לבקש, אז הלכתי על זה....)

אני רוצה להיות בריאה לגמרי - בגוף ובנפש.
אני רוצה להיות שמחה.
אני רוצה להיות שלווה ובשלום עם עצמי ועם הסביבה.
אני רוצה זוגיות טובה, שמחה, מבורכת, אוהבת, מפרה, קשובה, תומכת.
אני רוצה להיות מסוגלת לקבל את הכול ואת כולם.
אני רוצה לאהוב את עצמי אהבה מוחלטת.
אני רוצה תמיד להרגיש יפה ורצויה.
אני רוצה הרבה כסף.
אני רוצה עבודה טובה, מהנה, מספקת ומכניסה כלכלית.
אני רוצה להיות נדיבה, ונותנת בשמחה.
אני רוצה לב פתוח לכול, ולהאמין ולסמוך, תמיד.
אני רוצה חברים טובים, שאני מרגישה שמבינים אותי, שמקבלים אותי, שמכילים אותי, שיש להם אנרגיה טובה בשבילי.
אני רוצה לבטא את עצמי בכל הדרכים האפשריות - בקול, בתנועה, בדיבור, כמה ואיך שאני רוצה.
אני רוצה הרבה סקס טוב.
אני רוצה הרבה מגע טוב.
אני רוצה להרגיש שיש לי שפע מהכול: שפע כסף, שפע חומר, שפע אהבה, שפע מגע, שפע סקס. אני רוצה לחיות מתוך תחושת שפע.
אני רוצה לדעת מה אני רוצה, ולהיות מחוברת לרצונות האמיתיים שלי.
אני רוצה למשוך לחיים שלי אנשים שטובים לי, ורק אנשים שטובים לי.
אני רוצה לגור במקום משלי, ולהיות עצמאית.
אני רוצה לממש את כל המתנות שאלוהים נתן לי.
אני רוצה להיות מדויקת וממוקדת, וללכת קדימה כל הזמן.
אני רוצה להיות בקשר טוב עם אלוהים, ולהרגיש את האהבה שלו.
אני רוצה את כל זה גם בשביל כל אדם בעולם, ובשביל כל הקיים !!!

אלה הדברים שאני רוצה.
(כשאמרתי את זה אמרתי כל משפט ב'יהי רצון ש...')

אז אמן לכל זה, וגם למה ששכחתי לומר.
אמן !

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 26 נובמבר 2009, 20:44

לפני כמה ימים קיבלתי בלנדר מאתר אגורה.
ועכשיו הכנתי את הרסק הירוק הראשון שלי !!!

(בעבר שתיתי רסק ירוק כמה פעמים אצל אחרים, אך זו הפעם הראשונה שאני מכינה בעצמי).

לשם הניסוי:
אחד עם פטרוזיליה, סלרי, בננות ותמרים.
והשני עם פטרוזיליה, סלרי, אפרסמונים ותמרים.

יצא יאמי.
וגם שמחתי שעשיתי עוד צעד לטובת הבריאות שלי.
(אמא שלי כמובן לא הסכימה לטעום. דברים בריאים תמיד נראים לה מגעילים.)

לעשות יוזמה כזאת זה ממש לא מובן מאליו בשבילי (מי שקצת מכיר אותי אולי מבין...). אז כל הכבוד לי !

מבחינתי זה 'צעד קטן לאנושות, צעד גדו-ל לאהבת עולם' :-).

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי יערה* » 25 נובמבר 2009, 22:33

התחושה שיש מישהו שחי 1.בתוכי 2. על חשבוני ועל חשבון קיומי - מגופי ומדמי - גורמת לי לזעזוע.
ברור שזה מזעזע ומטורף, אבל איך אפשר לא לרצות את זה? מה יש לעשות בחיים יותר חשוב מהדבר המזעזע הזה? למה לא להזדעדזע קצת בחיים? אז מה את רוצה מהחיים אם לא את זה? סתם לחיות לחיות ולחיות ואז למות? אני באמת לא מבינה! אני כל כך מיזדהה עם הדברים שאת עוברת ואפילו השירים שכתבת בגיל 15 הזכירו לי את השירים שגם אני כתבתי בגיל הזה.אבל לא לרצות הריון?? ומה שסיפרת על ש
לפני כמה חודשים הכנסתי התקן תוך רחמי... זה הפיך? ז"א אפשר להוציא אותו? אני מקווה שכן, לא יודעת קשה לי לקבל את ההתנגדות שלך לטבע, באמת, אז מה משמח אותך? מה מחיה אותך? (אני באמת שואלת, אני רוצה להבין את הראש שלך) כן, הדרך שאמא שלך בחרה להתבטא באמת גרועה,ואני מבינה שהיתה לך התבגרות לא פשוטה, אך את יכולה לעשות תיקון עם הקמת משפחה משלך, לא כמו "של כולם" אלא- שלך.

_דרך אגב, האם את יערה שנפגשתי איתה?
סקרנית אנוכי... )_ לא נראה לי שנפגשנו יערה זה לא שמי האמיתי.(-: ומחקתי אז את מה שכתבתי כי לא אהבתי את עצמי שם, הרגשתי קצת מסכנה אולי בגלל המשפט "משרתת של אימהות" ואולי הגזמתי במשהו... לא חשוב ענית על מה שהיה חשוב.
בקשר לחזרה בתשובה, זו אני, הדרך שלי לגמרי, אין דבר יותר מחזק ומשמח מהאמונה. הכל יותר ברור,בהיר,מסודר,פשוט,. ואין לי מילים כ'כ לתאר כמה מודה על הזכות הזאת זה כמו לראות בצורה יותר רחבה ועמוקה את המציאות הזאת ,וזה מרגיע, ארחיב בנושא הזה אם זה מעניין אותך.
תודה על מה שכתבת לי בדף "שלי" (פגישות עיוורות)
מאחלת לך שתמצאי בקרוב מאוד את מה שאת מחפשת.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי יעלי_לה » 25 נובמבר 2009, 18:25

_יעלי, איזו מצחיקה את. ברור שאת יכולה לגריין.
רק אני סקרנית, למה דווקא ת'משפט הזה?_

כי הוא מגרה לקרוא ולהבין באיזה הקשר הוא נכתב, וזו המטרה של הגריינים. אז הוא "גריין טוב".
כאילו תחשבי, מישהו פותח את אתר באופן טבעי, שכל הגולשים בו, כידוע, הם מחבקי-עצים משטאנץ אחיד ;-), ופתאום הוא רואה למעלה:
אני מתעבת את הטבע (אהבת עולם מתוך אהבת עולם אהבתיך בלוג)
הוא יהיה פשוט חייב להיכנס...
(())

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי שחף_אהובי* » 25 נובמבר 2009, 16:28

המתח, המתח הורג אותי

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי שחף_אהובי* » 25 נובמבר 2009, 16:28

טוב, טוב, אבל אפשר אולי רמז בינתיים? (כן לא שחור לבן?)

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 25 נובמבר 2009, 16:20

שחף, את שאלתך עדיין זוכרת. ומתכוונת לענות עליה בהמשך...
(())

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 25 נובמבר 2009, 16:15

דרך אגב, לפני כמה חודשים הכנסתי התקן תוך רחמי.
הגעתי סוף סוף למסקנה שזה הרע במיעוטו, ובטח יותר טוב מגלולות.
ולו רק הקדמתי לעשות את זה, אולי לא הייתי צריכה לעשות ניתוח כיס מרה. (יש תאוריה שטוענת ששימוש בגלולות עשוי להגביר היווצרות אבני מרה).

<גם ההתקן חי לו בתוך גופי. אבל הוא לפחות לא גדל, ולא דורש תשומת לב. תודה לאל !>
< בניגוד לאבני מרה, לתולעים ולתינוקות... :-P>

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 25 נובמבר 2009, 16:11

אז אם אני אחזור לנושא של היחס שלי להריון ולידה -
אני מנסה להבין מה שורש תחושת הגועל שאני מרגישה כלפי העניין הזה.

הצעתי כבר את הרתיעה מ'להיות כמו כולם', והצעתי גם את ההתנגדות ל'תכתיבים של הטבע', ועדיין לא בטוחה שעליתי על שורש העניין.

נדמה לי שגם יש משהו בהריון עצמו שמרתיע אותי.

אני מנסה להעלות בדעתי מה...

אני מבחינה שקשה לי למשל לחשוב על זה שיצור אחר גדל בתוכי. זה מגעיל אותי.
אני לא יכולה לסבול את המחשבה שיצור אחר יהיה טפיל בתוכי.
מבחינתי התחושה כלפי טפילים בגוף וכלפי עובר היא די דומה.
התחושה שיש מישהו שחי 1.בתוכי 2. על חשבוני ועל חשבון קיומי - מגופי ומדמי - גורמת לי לזעזוע.
כמו שהיה מזעזע אותי לחשוב שיש יצורים אחרים שחיים בתוכי וניזונים ממני (אני לא מדברת על חיידקים, אבל יצורים שאני יכולה לראות בעיניים), אפילו המחשבה על תולעים שחיות בתוכי מזעזעת אותי עד עמקי נשמתי - אז, לא נעים לי להגיד, אבל נראה לי שככה אני מרגישה כלפי יצור אנושי שיחיה בתוכי.

אני פשוט לא יכולה לסבול את המחשבה על טפילים בגופי. (אולי לא רק בהקשר לגופי, אבל קודם כל).
וכמה שאני בעצמי כנראה טפילה בעולם בהרבה מובנים - עדיין לא יכולה לסבול את זה שמישהו יהיה טפיל עליי. לא בתוך הגוף שלי בכל אופן... ברררררררררררררררר.......

יודעת שזו הסתכלות מאוד מאו-ד לא שגרתית על הנושא, ואולי זה אפילו קצת חולני לראות את זה ככה.
אבל, לא יודעת, זה מה שאני מרגישה.

(כמובן, שוב, מאוד יכול להיות שיגיע המצב שאני אהיה בהריון, וכל ההסתכלות שלי והתחושות שלי ישתנו לחלוטין. מאוד מאוד יכול להיות. אף פעם אי אפשר לדעת. במיוחד לא אצלי... :-)).

********

ודבר נוסף, נדמה לי שכתבתי את זה בעבר באחד הבלוגים שלי,
משהו מהילדות שאני חושבת שאולי יש לו קשר לתחושות שלי -
  • בילדות, כשאמא שלי הייתה רוצה לומר משהו בסגנון של 'את חייבת לי',
הייתה נוהגת לומר 'את יצאת מהתחת שלי'* :-0.
(או בלשון רבים - לי ולאחיות שלי).

נראה לי שזה משפט שלא משאיר ממש רושם חיובי בנוגע לנושאי היריון ולידה.
(השאיר לי בעיקר תחושת גועל. כנראה בסופו של דבר כלפי הנושא של הריון ולידה באופן כללי, ובאותו זמן במיוחד למחשבה שגדלתי בתוך האישה הזאת ושיצאתי מהגוף שלה.... |חבל שאין אייקון של 'הולך להקיא'|).

<אז הנה, הצלחתי אולי להסביר למה אני 'דפוקה' ולמצוא הסבר טוב לְמה שאני מרגישה, ועכשיו אולי לא יכעסו עליי שאני מדברת ככה על הנושאים הכי מקודשים פה באתר, ובעולם בכלל כנראה... :-P>

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 25 נובמבר 2009, 15:50

_אני מתעבת את הטבע
את מרשה לי לגריין?_
יעלי, איזו מצחיקה את. ברור שאת יכולה לגריין.
רק אני סקרנית, למה דווקא ת'משפט הזה?

<אהבת עולם מלא פעמים עוברת על דף הגריינים בתקווה למצוא שם איזו פנינה מתוך אינספור פניניותיה, וכשמישהו כבר כן מגריין אותה, לרוב מתברר שזה דווקא המשפט הכי מעפאן שכתבה, או בכלל ציטוט שציטטתה מדברי מישהו אחר. :-P>

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 25 נובמבר 2009, 15:43

ואני מדגישה את עניין היחסים, כי למשל אצלי אף פעם לא היה הצורך בילדים או הריון כצורך בפני עצמו, ואני מאד מבינה את הרתיעה שכתבת עליה מללכת בתלם, בעדר. הרבה שנים סירבתי לזה בכל תוקף והרגיז אותי שבחברה שלנו מקדשים הבאת ילדים. זה עשה לי אנטי. ודווקא מתוך זוגיות, ויחסים, הגיע הרגע שבא לי שיהיה ילד משותף

אני, תודה על מה שכתבת.
זה בהחלט מה שעובר לי בראש לפעמים. שיכול להיות שברגע שתהיה לי זוגיות מקסימה, אז פתאום כל ההתנגדות הזאת שלי לא תיראה רלוונטית, והרצון לילדים יעלה כמו מעצמו.
אולי.

כרגע אין לי זוגיות (זה 'רגע' קצת ארו-ך הייתי אומרת :-)),
ואני כלכך כמהה לזוגיות, שיש לי הרגשה שגם כשתהיה, אז הרב-ה זמן אני רק ארצה לחוות אותה ולהרגיש סוף סוף ולעומק ועל כל הגוונים איך זה להיות בזוגיות, שאני לא כלכך אמהר להכניס לשם 'גורם שלישי'.
(ככה נראה לי, אבל מה אני יודעת).

כרגע הכמיהה שלי היא לזוגיות. לא לילדים.

***********

אבל כן כשקראתי את: אחר כך כבר כן ראיתי שלהיות בהריון זה מדהים, ושהאימהות זה ההתפתחות הכי גדולה והשיעור הכי גדול, ושמעולם לא הרגשתי ככה מה זה לגעת בחיים., אז קצת קינאתי.
ונדמה לי שבאיזשהו מקום אני כן קצת רוצה את זה.
כן, כנראה שאני רוצה את זה. רק לא בשלושים השנים הקרובות.
אוף, אם רק היינו יכולים לחיות 5000 שנה. כלכך מתאים לי.

אני רוצה את הכו-ל. אבל איך אפשר להספיק הכול בזמן כלכך קצר?

***********

יתכן שבכלל , ביולוגית, אין לנו מנגנון של לפתח בחירה או החלטה בעניין הזה, אולי אנחנו בנויים ככה שזה פשוט קורה, בלי שחייבים החלטה מודעת...

לא מקובל עליי !
('אנטי טבע', כבר אמרתי? :-P)

(אם יש משהו שעליו אני ממש לא באותו ראש עם 'אלוהים' זה הקטע הזה שהוא ערבב סקס עם ילדים. מה הקטע? לא היה יכול סתם ככה לתת לנו ליהנות, עד הסוף, בלי השלכות? פולני, או מה? >:))

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 25 נובמבר 2009, 15:32

יערה, ראיתי שכתבת משהו ומחקת. למה מחקת? קצת הצטערתי...
ובעצם, גם היה לי מה להגיב.

אז בכל מקרה, אגיב באופן כללי -
רציתי להגיד שזה תמיד מפליא אותי מחדש לשמוע על חיים קודמים של חוזרות בתשובה. ברגע שהן אומרות לי שהן חוזרות בתשובה אני רואה לנגד עיניי בחורות דתיות, וקשה לי לזכור שהיו להן חיים חילוניים, על כל המשתמע מכך. (וזה למרות שגם אני חוזרת בשאלה - חוזרת בתשובה - חוזרת בשאלה...)

ובעניין להרגיש משרתת של אמהות במקום להיות אמא בעצמי -
אני מאוד מכירה את ההרגשה הזאת.
גם מעבודה שלי עם ילדים.
וגם, כשהייתי בּ'מסע' שלי והתארחתי אצל אנשים, הרגשתי לפעמים טפילה על חיים של אנשים, במקום 'למצוא לי חיים משלי'.

אבל עדיין לא מצאתי בהרגשה הזאת סיבה מספיק טובה להביא ילדים. וזה כנראה בשונה ממך, שאת ממש מרגישה כמהה לילדים, כפי שהבנתי.

אולי היה עוד משהו שרציתי להגיב אליו, אבל אני כבר לא זוכרת...
(אם יבוא לך, אשמח אם תחזירי את מה שכתבת. אבל רק אם יבוא לך כמובן).

(דרך אגב, האם את יערה שנפגשתי איתה?
סקרנית אנוכי... :-))

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אני* » 22 נובמבר 2009, 22:09

אני חושבת שלא סתם ילדים נולדים כתוצאה מיחסי מין. ברור שאפשר שהצורך בילדים יעמוד בפני עצמו, ואז אפשר לעשות ילד מתרומת זרע ועוד כל מיני קומבינות
אבל הדרך בה זה נעשה מימים ימימה- זה דרך יחסים. ואני מדגישה את עניין היחסים, כי למשל אצלי אף פעם לא היה הצורך בילדים או הריון כצורך בפני עצמו, ואני מאד מבינה את הרתיעה שכתבת עליה מללכת בתלם, בעדר. הרבה שנים סירבתי לזה בכל תוקף והרגיז אותי שבחברה שלנו מקדשים הבאת ילדים. זה עשה לי אנטי. ודווקא מתוך זוגיות, ויחסים, הגיע הרגע שבא לי שיהיה ילד משותף (אחר כך כבר כן ראיתי שלהיות בהריון זה מדהים, ושהאימהות זה ההתפתחות הכי גדולה והשיעור הכי גדול, ושמעולם לא הרגשתי ככה מה זה לגעת בחיים. כן, אפשר גם לקרוא לזה שנהייתי 'כמו כולם'. אבל פתאום זה בכלל לא רלוונטי. לא אכפת לי בכלל)
אז זו דרך אחת, ולפני המצאת אמצעי המניעה, אנשים היו מכירים, עושים סקס, מכל מיני מניעים- ולפעמים היה יוצא ילד. כלומר, יתכן שבכלל , ביולוגית, אין לנו מנגנון של לפתח בחירה או החלטה בעניין הזה, אולי אנחנו בנויים ככה שזה פשוט קורה, בלי שחייבים החלטה מודעת...

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי יעלי_לה » 21 נובמבר 2009, 01:44

אני מתעבת את הטבע
את מרשה לי לגריין?

רציתי לכתוב לך משהו על זה:
ולצורך קיום קשרים בריאים, בעולם הזה - מה שמכסה את המהות הוא לא פחות מהותי.
אבל המחשבה שלי לא מספיק בהירה כרגע (תראי את השעה)
מקווה שאזכור בהמשך @}

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי שחף_אהובי* » 20 נובמבר 2009, 05:08

לילה טוב!
אצלי רק מתחילה שעת הכתיבה.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 20 נובמבר 2009, 04:43

שחף, ראיתי את ההודעה שלך אחרי שכתבתי.
נראה לי שכבר מאוחר לי לענות עכשיו, אז אנסה מחר.

אבל כיף שהופעת לי פתאום ! :-)

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 20 נובמבר 2009, 04:41

בעצם, לא.
חשבתי על זה שוב.
למה מגעיל אותי הריון ולידה.
אני לא בטוחה אם זה העניין של ה'להיות כמו כולם'.

נראה לי שזה יותר ההתנגדות שלי 'להיכנע לתכתיבים של הטבע'.

פפפפפפפ..... זהו ! אמרתי את זה !

אני מתעבת את הטבע.
לא רוצה שהוא יכתיב לי מה לעשות.

אז מה אני עושה באתר הזה בכלל? |אוף|

תמיד חשבתי שאני מאמינה בטבע, רוצה ללכת בעקבותיו, רוצה להכיר אותו, להיות חלק ממנו.
זה הרי מה שאני עושה כבר איזה 15 שנה, לא?!
והנה, דומה שאני מתחילה לגלות לאט לאט, שבאיזשהו מקום אני פוחדת ממנו, כועסת עליו, שונאת אותו, מתנגדת לו קשות.

(נשמע דומה ליחסים שלי עם אלוהים?
כנראה לא במקרה. :-0)

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי שחף_אהובי* » 20 נובמבר 2009, 04:27

אפרופו זונה (סליחה שאני מתעלמת מהכן ילדים/לא ילדים, אבל זנות נראה לי יותר מעניין) - מה עם סרוגייט?
אם כבר מדברים על מקצוע מעניין ואף מועיל לחברה.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 20 נובמבר 2009, 04:26

לעומת זאת, נראה לי שדווקא מטיפול בילדים אני עדיין כן יכולה ליהנות.

כי קודם אחותי סיפרה על עבודה חדשה שיש לה עם תינוק שהיא מטפלת בו, וראיתי שאני די מקנאה.
מאז שהייתי עם התאומות שטיפלתי בהן, זה חסר לי. אני מאוד מתגעגעת לזה.
אני פשוט הייתי מחכה אז כל בוקר להגיע ל'עבודה' כדי להיות איתן.
יש לפעמים דברים מבאסים בעבודה כזאת, אבל בסך הכול, אם זה תינוק ממש מתוק שאני מתחברת אליו - זה הופך להיות ממש כיף.

אוף, אני בהחלט מתגעגעת להיות עם איזה יצור קטן או שניים.
אם אני לא הולכת בקרוב לעבוד במשהו אחר, אז הלוואי שאני כבר אמצא איזו נשמה מתוקה שאני מתחברת אליה, כדי להיות איתה וללוות אותה כברת דרך.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 20 נובמבר 2009, 04:14

להיות מטפלת זה לא פשוט מבחינה ריגשית במיוחד אם את בגיל שאת בעצמך מוכנה להיות אמא
יערה, נגעת בנושא שבדיוק גם ככה רציתי לדבר עליו, אז אני אנצל את ההזדמנות. :-)

אז זהו, שאני ממש ממש ממש לא מרגישה מוכנה להיות אמא.
כאילו, ככל שהזמן עובר אני רק כאילו מתרחקת מזה יותר ויותר.
אם בעבר חשבתי שאולי אני רוצה, לא ידעתי, חשבתי אולי לא עכשיו אבל בטח קצת יותר מאוחר, הכנתי את עצמי לזה שנים על גבי שנים -
בשנה האחרונה זה נהיה 'כלכך לא'.
כאילו ממש נהייתי אנטי לזה.
'לא רוצה וזהו ! תעזבו אותי בשקט !'

לטפל בילדים? כן. ליהנות מילדים של אחרים? כן. ליהנות מלהיות עם ילדים? כן. ללמוד ולקרוא על ילדים? כן.
ילדים משלי? לא ולא !

בנושאים של הריון ולידה המצב אפילו יותר גרוע: כבר מזמן התפלאתי לגלות שאני נורא מתעניינת בנושא של גידול ילדים, אבל הריון ולידה לעומת זאת ממש לא מושכים אותי. כמעט לא נכנסת לדפים בנושאים האלה.
רק שאם בעבר הריון ולידה 'סתם' לא משכו אותי - הרי שעכשיו הנושאים האלה ממש דוחים אותי. בררררר....

אני לא יכולה להסביר את זה. אבל נדמה לי שנהייתי מודעת לזה לראשונה כשנכנסתי להריון בהפתעה לפני כשלוש שנים. ברגע הראשון אז חשבתי שאולי אמשיך עם ההריון. אך ברגע הבא הרגשתי ממש אנטי לכל העניין הזה. והבנתי שפשוט מגעיל אותי להיות בהריון.
מה זאת אומרת 'מגעיל'? לא יודעת.


ניסיתי לחשוב הרבה מה שורש התחושה הזאת של הגועל.
אני לא בטוחה אם זה העניין, אבל חשבתי שאולי זה קשור לכך שמגעיל אותי להיות 'כמו כולם'?

הרי בשביל מה אני באתר הזה דווקא? זה גם משהו שהבנתי בשנה האחרונה. נראה לי שאחת הסיבות שנעים לי באתר הזה היא שאני אוהבת להיות 'אאוטסיידרית'. דווקא בגלל שאני לכאורה לא שייכת לפה, נטע זר, חריגה בנוף - בגלל זה אני מרגישה פה בבית.
אם אני פתאום אהיה 'עוד אחת בהריון', 'עוד אחת שהולכת ללדת', 'עוד איזה אמא מבין שלושת אלפים אמהות' וכו' וכו' (והכי נורא, אם אני אקרא לעצמי 'אמא של'!), זה נראה לי כזה... כזה... אני לא יודעת מה המילה.... כזה.... עקר !
כן, עקר !
זה מוזר שדווקא זאת המילה שמִתקשרת לי לכאן.

אני לא בטוחה אם זאת הסיבה שאני נרתעת מהנושא של הריון ולידה.
נדמה לי שיש שם עוד משהו שדוחה אותי.
אולי חוסר חיבור לגוף? חוסר חיבור למחזוריות הנשית? (עוד נושא שאני מתעבת ! מחזוריות ! מחזוריות נשית ! איכככככסה !)
בטוח שמעניין לבדוק מה שורש העניין.
למרות שאני לא בטוחה אם זה משהו שכדאי לנסות לשנות, או שפשוט ככה זה ודי.

ויכול מאוד להיות שהמחשבות שהעליתי הן מחשבות ילדותיות.
גם זה שאני נרתעת מ'להיות כמו כולם', וגם זה שאני לא רוצה ילדים.

אבל מה זה משנה. הרי זה מה שאני מרגישה עכשיו.
זה כמובן יכול להשתנות בכל רגע נתון. אפילו מחרתיים.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי יערה* » 19 נובמבר 2009, 22:26

להיות מטפלת זה לא פשוט מבחינה ריגשית במיוחד אם את בגיל שאת בעצמך מוכנה להיות אמא. כן, (מניסיוני )זה כייף לטפל בילדים אבל כשהם לא שלך יש תחושה קצת של "חוסר פריות" ושל חוסר מימוש עצמי, טווב זו דעתי, אני גם בערך באותו מצב אך מחפשת עבודה בלי קשר לילדים.
יש את חברת "תינוקיס" בחורה בשם נטע שמתווכת בין משפחות למטפלות, אולי תמצאי באינטרנט. בהצלחה בכל אופן, הכל לטובה! מוזמנת להגיב על מעללותי בדף "פגישות עיוורות"

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 19 נובמבר 2009, 21:43

אני צריכה עכשיו כסף. אני צריכה להרוויח.
אני לא יכולה 'להתחרטט'. גם אם יש לי דברים 'יותר גדולים' להגיע אליהם.
לא יכולה לעשות את זה על חשבון הפרנסה שלי.
צריכה קודם כל להרוויח כסף.
במקביל - להמשיך לצמוח.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 19 נובמבר 2009, 21:33

אני כבר כמה חודשים מחפשת עבודה חדשה בתור מטפלת.
בתקופה הראשונה חיפשתי לפי קריטריונים מאוד מאוד מסוימים, וכל מה שלא התאים לזה ירד מהפרק. רציתי להאמין שאני יכולה למצוא ממש את מה שאני רוצה, ולא רציתי לסטות מזה.
אחרי תקופה שראיתי שאני לא מוצאת, התחלתי להתגמש עם הקריטריונים, והסכמתי בתוכי לדברים שונים ממה שרציתי בהתחלה. (לא בכל הדברים, אבל בחלק - למשל, יותר ימים, יותר שעות, יותר מוקדם וכד').
ובכל זאת עדיין לא מצאתי.

קודם כל, אני מוצאת ממש מעט פרסומים באתרים שאני נכנסת אליהם. ונראה לי שנכנסתי לרוב האתרים הרלוונטיים. אני לא מבינה איך זה כלכך מעט משפחות שצריכות מטפלת. או, איפה הן מתחבאות?
ואם כבר מישהו מפרסם או פונה אליי - אז או שהוא צריך ממש מעט מדי שעות או ממש הרבה מדי, או חושב לשלם הרבה פחות ממה שאני רוצה, או גר רחוק מדי, או כל מיני כאלה.
זה משגע אותי. אני לא מבינה את זה.

הייתי בטוחה שזה ממש קל למצוא עבודה בתחום הזה, במיוחד אם אני אסכים למשרה מלאה.
ובפרט, שאני מטפלת ממש מעולה.
ואני גם בטוחה שלא חסרות משפחות שצריכות מטפלת, ובטוח יש בינהן כאלה שיכולות להתאים למה שאני רוצה וצריכה.
אז מה קורה כאן?

(אני מתחילה לקבל דה-ז'ה-וו לתחום הזוגיות. ואני ממ-ש לא אוהבת את זה ! :-P ).

***********

בכל זאת, יש לי הרהורי כפירה.

לפעמים אני חושבת אולי אני בכלל לא רוצה להיות מטפלת.
יש רגעים שאני ממש קצה בזה.
חושבת, מה לי ולזה?
יש לי דברים אחרים הרבה יותר בוערים בתוכי.

אז אולי לא מצאתי כי אני לא באמת רוצה?
אולי אני רוצה משהו אחר?
אולי אני מכינה לי את הקרקע למשהו אחר?
אבל מה???!!!

אני בטוחה שנועדתי למשהו אחר, אני רק לא מרגישה שהמשהו הזה כבר התגבש אצלי.
וכרגע, כשעדיין לא התגבשתי, אין לי מושג מה עוד אני יכולה לעשות חוץ מלהיות מטפלת.
לפחות מלהיות מטפלת אני גם נהנית. זה בניגוד לכל עבודה אחרת שאני יכולה לחשוב עליה. (מבחינת עבודות שנראה לי שאני מסוגלת כרגע לעשות. לא מבחינת מה שאהיה מסוגלת בעתיד.)

כשאני חושבת על העבודה האחרונה שהייתה לי עם התאומות שטיפלתי בהן, אני נזכרת בתענוג הגדול שהיה לי איתן. כלכך נהניתי. אני ממש מתגעגעת אליהן.
זה כן. זה אפשרי.
אבל משהו בנפש שלי אומר 'הכול טוב ויפה, אבל לא רוצה את זה יותר'.

אז מה, בלית ברירה?
ואולי ההתנגדות הזאת היא משהו זמני שיחלוף?
או שעדיין כן מתאים לי, לבינתיים, לכרגע, אבל זה יילך וינשול ממני?

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 19 נובמבר 2009, 20:29

יערה, איזה כיף מה שכתבת לי.
תודה רבה !!!

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי יערה* » 19 נובמבר 2009, 19:42

למרות שזה כבר לא היום(-:

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי יערה* » 19 נובמבר 2009, 19:41

הלוואי הלוואי הלוואי.

מתוקה יום הולדת שמח ! מאחלת לך את כל מה שאת מאחלת לעצמך ועוד, מהכרותי אותך פה באתר מעריכה אותך וחושבת שאת רגישה , חכמה ונפלאה.
(())|*||#| מזל טוב!

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 19 נובמבר 2009, 19:34

עוד מעט המשפחה חוגגת לי יום הולדת. למרות שזה כבר לא היום.

איזה כיף שחזרתי לכתוב בבלוג.
זה היה חסר לי.

**********

חשבתי על עניין הזנות שכתבתי עליו.
ברור לי למה אנשים מוקפצים מהעניין הזה.
אבל כפי שניסיתי לנסח, אני לא מתכוונת לזנות במובן הרגיל שלה. או לפחות לא בגישה המקובלת.

יש לי מחשבה על משהו שהייתי קוראת לו 'זנות אלטרנטיבית'. :-)

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 19 נובמבר 2009, 19:28

התחלתי היום טיפול חדש בפרחי באך.
זה תמיד מרגש כזה.
יש לי ציפייה לראות בי את השינויים. לאט לאט, אבל בעצם לאט-מהר, כמו נס.

מבין הדברים שאני רוצה לעבוד עליהם, הזכרתי במפגש קודם כל את תחושת הבושה העמוקה שלי בעצמי.
כבר כתבתי כאן על הנושא הזה הרבה. בעיקר בבלוג השני (וגם פה ושם בבלוג הזה ובקודמים).
המטפלת ניסחה את זה כתחושה של 'לא ראויה'.
המקום הזה נורא כואב בתוכי. אני ממש רוצה לראות שם שינוי.

וגם, הקשר הפגום שלי עם 'אלוהים'. זה מהילדות. זה מהדת. זה ש'שופט אותי' ו'כועס עליי' ו'מעניש אותי'.
כל רגשי האשמה האלה, והפחדים.
הלאה כולכם....

והרגישות הגדולה שלי כלפי השפעות מהסביבה. הנטייה לקחת הכול פנימה.

ותחושת החנק בביטוי העצמי מול החברה, מול 'מה חושבים'.

והעכבות בסקס. פחדי הנטישה, רגשי האשמה....

כן, יש הרבה דברים לעבוד עליהם.
הלוואי הלוואי הלוואי שזה ייקח אותי קדימה והלאה מזה.

הלוואי הלוואי הלוואי.
יש לי כלכך הרבה לפתוח, יש לי כלכך הרבה לגלות, יש לי כלכך הרבה לתת, יש לי כלכך הרבה מה שרוצה לפרוץ קדימה, מה שיכול לפרוץ, הלאה והלאה והלאה.....

כן ! כן ! וכן !

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 19 נובמבר 2009, 19:09


בקשר לדברים שקורים לי עם אנשים הבנתי קודם משהו מעניין -

העניין הוא, שיש לי נטייה ויכולת לראות את המהות של האדם. להתחבר לטוב המהותי שבו.
אבל אני שוכחת שבעולם הזה יש לא רק את המהות.
יש גם את הקליפות שמסתירות את המהות. ולצורך קיום קשרים בריאים, בעולם הזה - מה שמכסה את המהות הוא לא פחות מהותי.
אני חושבת שאי אפשר בתור בן אדם להתחבר רק למהות. זו אשליה.

בקיצוני, נניח שיש אדם אלים, שאני רואה בו שבעצם, באמת, בפנים, מתחת לכל זה - המהות שלו מאוד גבוהה. אז מה זה עוזר לי שהמהות שלו גבוהה?
כאן על פני האדמה הוא אדם אלים, וזה מה שאני אפגוש רוב הזמן. ואולי המהות האמיתית שלו תבליח מדי פעם. אבל כנראה לא מספיק. לא מספיק בשבילי בכל אופן.

אולי הייתי רוצה להיות 'בודהה' שרואה רק את הטוב, ולעזור בכך לאנשים לחשוף את המהות שלהם. אבל גם זו תהיה אשליה מצדי. וזה פוגע בי בסופו של דבר.

אז נכון שאנחנו במהות ישויות רוחניות, אבל אני לא יכולה להתעלם ממה שקורה כאן על פני האדמה.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 18 נובמבר 2009, 11:53

מתברר שאני בכל זאת אוהבת בּרכוֹת.
סיפרתי לעוזרת שלנו עכשיו בשמחה שיש לי יומולדת והיא בירכה אותי עם כל הלב, ואני הנהנתי עם כל הלב, ואמרתי תודה תודה. (באמת שאני מרגישה שהיא אומרת כלכך בהתכוונות שזה חייב להשפיע. היא כזאת מתוקה).

ומה המחכימון שיצא לי עכשיו? 'הסָפֵק מבורך'.
זה מצחיק - זה גם המילה 'מבורך' כשדיברתי על ברכות.
וגם 'הספק מבורך' שזה בערך רוח הדברים של רוב ההודעות שכתבתי מאתמול. (אפילו הסָפֵק בקשר לברכות. :-))

<דרך אגב, אפשר לקרוא את זה גם 'הֶספֵּק מבורך' וגם 'הסַפָּק מבורך' :-D.>
<סתם משתטה...>

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 18 נובמבר 2009, 11:46

תודה גם מתחדשת !
רק עכשיו ראיתי שגם את פה.
{@

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 18 נובמבר 2009, 11:45

חוצמזה, נראה לי שעשיתי לו 'טיפול בהלם' :-).

אם לא הייתי מדברת איתו אז, אולי עד היום הוא היה מתקשר ומציק לי.
אבל אחרי ש'בלבלתי לו את המוח' כלכך הרבה, אני חושבת שבחיים לא יתחשק לו יותר לנסות את זה שוב. :-D

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 18 נובמבר 2009, 11:41

תודה אנדלוסיה.

תראי, אומרים שכדאי לעבוד במה שאוהבים.
אני מאוד אוהבת סקס על כל גווניו.
לכן הייתי רוצה גם ליהנות מסקס וגם להתפרנס ממנו באותה עת.
זה לא להיות זונה מהסוג המוכר, זה 'זונה' מסוג אחר.

האמת, אין לי מושג עדיין איך, וגם יש לי יותר מדי עכבות רגשיות כרגע.
אבל אני מפנטזת על זה.

*************

אולי מתוסבך וזכותו להיות מתוסבך, אבל הוא התקשר כדי להטריד אותך; לא היה אכפת לו מה את חושבת, מה דעתך, אם את מעוניינת בזה.
את צודקת.
נדמה לי שאני לפעמים נותנת לאנשים יותר מדי קרדיט על חשבון הגבולות של עצמי.
יש לי נטייה 'להבין' אנשים, להבין מאיפה הם באים, למה הם פועלים כך, לשפוט אותם לכף זכות בגלל שאני מבינה שהם פועלים מתוך חולשות ולא מתוך רוע.
אולי בגלל שאני מכירה את עצמי :-).

אני חושבת שיש יופי בזה שאני מוכנה לתת קרדיט ולהתבונן בדברים מעבר להסתכלות המקובלת, מצד שני אולי לא תמיד ברור לי איפה צריך לעבור הגבול.
נראה לי שבזכות זה או בגין זה, חוויתי דברים שאחרים לא - גם לחיוב וגם לשלילה.

זה קצת כמו הגמישות שיש לי בגוף. אני נורא גמישה, וזה יכול להיות מאוד כיף, מצד שני נדמה שאני לא ממש יודעת איך להחזיק את הגוף, ויש לי הרבה כאבי גב וכאבי שרירים. נדמה לי שזה מתויג כ'גמישות יתר'.
אני מרגישה שאני בחיים כמו בגוף.

*************

אני עדיין חושבת שהבחור ההוא אדם טוב ומותק. אבל אם אני צריכה להיות איתו בקשר - זה מוטל בספק. ולאו דווקא בגלל אותה פעולת 'הטרדה' ראשונה, אלא בגלל דברים אחרים שבאו אחר כך. אבל כנראה שבכל זאת אפשר ללמוד משהו על בן אדם שמתקשר להטריד - כמה הוא אמפתי לרגשות של אחרים. למרות שכמובן זה יכול להיות מקרה חד פעמי של איזה השתטות רגעית או מעשה נואש של בדידות או משהו כזה. אז לא הייתי רוצה להגיע למסקנות גורפות.

אהבת עולם אהבתיך בלוג

על ידי מתחדשת* » 18 נובמבר 2009, 11:24

_זה סופר אגואיזם להתחשב באחרים - כי זה מגדיל את תחושת ה'אני' - מ'אני' שהוא בגבולות הצרים של האישיות המוכרת של עצמי, ל'אני' שכולל גם אחרים, או את כל החברה האנושית, או את כל היקום.
זה עדיין 'אני', אבל אני הרבה יותר רחב._

לגמרי!!!

(())

(היו עוד כל מיני דברים שרציתי להגיב עליהם אבל לא מוצאת את המילים כרגע)

חזרה למעלה