^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש עצה שלי אישית עזרה - להניח קרש גיהוץ על המיטה כשהוא נשען על הקיר בזוית כמה שיותר ישרה (70% גם טוב), לשכב על הקרש כשהראש למטה והרגליים למעלה, להניח קצת קרח (איגלו זה מצוין) במקום שחושבים שהראש נמצא, ולהניח מוזיקה בין הרגליים/מתחת לבטן. לשכב כך כ20 דקות כמה פעמים שאפשר (אמרו לי 5 פעמים ביום, אבל זה לא היה מעשי בכלל, אז עשיתי פעם ביום וזה גם עזר). הרעיון הוא שהתינוק לא אוהב קור ומאד אוהב מוזיקה, וכך מגרים אותו להסתובב. עשיתי כך כמה פעמים, כל פעם הרגשתי תזוזה רבה מאד של העובר וכאבים חזקים בבטן, גם כמה שעות אח"כ, אבל הרגשתי ממש שהוא מתהפך. בהצלחה

בשני ההריונות עברתי היפוכים.
כאב ולא היה קל ועם זאת חויות
מאד משמעותיות וחיוביות בחיי.
בכל דבר יש סיכון, גם בניתוח
כל אחת שתרגיש מה מתאים לה

עצה שאני שמעתי להיפוך עובר : לזחול על שש. נשמע הגיוני.

רוצה לתרום למאגר ולשתף בחוויה מרגשת וחיובית ביותר של היפוך חיצוני שעברתי השבוע ב"מאיר". ד"ר טל בירון, הפכה בעשר שניות (בחיי!) וללא כאבים את התינוקת שלי. בכך הגיע החודש הזה מלא הלבטים והבית אפוף עשן המוקסה שבין שבוע 33 לשבוע 37 לקיצו. לדעתי שווה תמיד לנסות את ההיפוך החיצוני, כי כשזה קל, זה קל בצורה בלתי נתפסת ממש. בהצלחה לכולן!!!!

הריוניות יקרות.אם העובר במנח עכוז אני ממליצה לניתוח קיסרי. העיקר שייצא בריא. ההיפוך היום ממש מסוכן וזה סיכון. אני ממליצה למי שיש עכוז לעשות ניתוח. נכון שאחר כך הסיכות כואבות ויש צלקת ויש כאבים אבל זה שווה את זה כשיש תינוק בידיים מאשר לעשות היפוך ידני ולקחת סיכון של החיים. תחשבו על זה...

אני עברתי שני היפוכים עם דר שיה מירושלים. אחד קל ואחד קשה . אני מודה לו מקרב ליבי. אני חושבת שחשוב מאד לסמוך על הרופא כי יש היפוכים לא קלים.

התכוונתי
סיפור לידה של נאוה

שלום לכם,
מוזמנים ומוזמנות להקרנת הסרט A Breech In the System.
http://www.youtube.com/watch?v=vRjSmR9QmYg
סרט על לידת עכוז בבית חולים באוסטרליה. זה קורה אצלי בבית- 25 ליולי 2012 , יום ד' 20:00 ברח' ירושלים 35 בכרכור.
אחרי הסרט תתקיים שיחה בנושא לידת עכוז ואפשרות הבחירה בלידה.
אשמח לדעת כמה מגיעים, אנא השאירו לי הודעה במייל: [email protected]

אני ילדתי במצג עכוז לפני שנתיים וחצי בבית עם אבנר שיפטן. אפשר לקרוא את הסיפור ב:
סיפור_ לידה של נאוה

להתראות,
נאוה.

בסוף מה שעזר זה לקיים יחסי מין בתנוחת "דוגי סטייל", כולל השארות שלי בתנוחה גם אחרי. אני מניחה שאני מבינה מה הרציונאל שעומד מאחורי זה: מצד אחד אחרי יחסי מין התינוק פעיל מאד וזז כל הזמן, ומצד שני התנוחה הזו, על שש, מאפשרת לו את מקסימום המרחב שאפשר לתת לו כדי להתהפך. השילוב של שניהם כנראה מגדיל בהרבה את הסיכוי להיפוך.

יש בזה היגיון, אבל גם מכשלה... אחרי יחסי מין הרחם לא ממש רפוי (או ממש לא רפוי) ונראה לי שזה אחד הדברים החשובים.

אהלן
אנחנו ילדנו עכוז בבית בלידה ראשונה והיה נפלא. ד"ר שיפטן מבצע לידת עכוז בבית ובמקרה שלנו לא היה צורך להתערב כלל.
העכוזית "רקדה עצמה החוצה" כדברי הרופא והמיילדת.נראה לנו שמצב עמידה מקל על היציאה לעולם. שיהיה רק טוב ובאהבה.

יש מה לעשות
חשוב לדבר עם העובר הרבה פעמים מפחד ממשהו
מאד מומלץ ללדת עכוז מבמים...

לידת עכוז מסוכנת
לא מדויק. פעם הרבה ילדים נולדו בלידת עכוז. היום המצב הוא שהרופאים והמיילדות לא רוצים להיכנס לשום סיכון (מכירה את המושג כסת"ח?) ולכן מפנים לניתוח קיסרי כל דבר עם שמץ סיכון. עוד מצב שנוצר הוא שמיילדות רבות בכלל לא יודעות איך ליילד עכוז כי לא מיילדים היום. (חברה שלי ילדה לידה ראשונה בעכוז והביאו את כל הסטודנטים לצפות בה, כי זה נדיר)
שמעתי שב"ביקור חולים" בירושלים מנהל מחלקת יולדות מתמחה בלידות עכוז ולכן אחוז הקיסרי שם הוא יחסית נמוך.
שוה לך לבדוק את הענין.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בשבוע 36 ויום חמישי האחרון אמרו לי באולטרסאונד שהעובר במצג עכוז ואני לא רוצה ללדת בניתוח ומצד שני גם לידת עכוז מסוכנת ואומרים שגם היפוך חיצוני מסוכן ואני כלכך מיואשת ולא יודעת מה לעשות מי יכול להגיד לי מה הסיכויים שהעובר יכול להתהפך ואם כדי לי לנסות ללכת לרפלקסולגיה ?

וואי, איך עוד אין כאן את עצת הסבתא הקלאסית של כל הזמנים?
דוגי סטייל.
אני רצינית לגמרי.

בהריון הקודם גם היתה לי ילדה במצג עכוז. לא רציתי היפוך חיצוני ידני, ורופא סיני שאליו הגעתי (מומחה לנושא) העיף מבט אחד על הבטן ואמר שהיא כבר ירדה, ואין לו יותר מה לעשות.
בוכה ומבואסת חזרתי הביתה, ונסיתי כמה מן הדברים שכבר הוזכרו כאן בדף (אור/פנס,מדיטציה, עמידות הפוכות..).
בסוף מה שעזר זה לקיים יחסי מין בתנוחת "דוגי סטייל", כולל השארות שלי בתנוחה גם אחרי. אני מניחה שאני מבינה מה הרציונאל שעומד מאחורי זה: מצד אחד אחרי יחסי מין התינוק פעיל מאד וזז כל הזמן, ומצד שני התנוחה הזו, על שש, מאפשרת לו את מקסימום המרחב שאפשר לתת לו כדי להתהפך. השילוב של שניהם כנראה מגדיל בהרבה את הסיכוי להיפוך.

לשכב 10 דקות על צד ימין. אח"כ להתהפך ולשכב על צד שמאל למשך 10 דקות. ולהמשיך להתהפך כך לסירוגין כל 10 דקות, במשך 80 דקות, למשך 3 ימים.
עדיף לפני שבוע 35.
הוא טוען שזה יעיל בלמעלה מ 90% מהמקרים.
אין מה להפסיד- שווה לנסות
זו המלצה שקראתי כאן בדף

אני בשבוע ה-35 והעובר במצב עכוז הרופא המליץ על ניתוח קיסרי ואני מפחדת.

מה עושים?

ילדתי את בתי לפני כשבועיים בתל השומר בלידת עכוז.בשבוע 39 היתי באיכילוב ושראו הרופאים שמנח העובר עכוז קבעו חד משמעית שהאופציה היחידה זה ניתוח קיסרי ואף קבעו לי תור לניתוח לכמה ימים אחרי.מכיוון שלא רציתי ניתוח קיסרי נסעתי לתל השומר ושם היציעו לי היפוך.ההיפוך לא צלח אז שאלו אותי אם אני מעונינת ללדת עכוז ואמרתי שכן.למרות שאמרו לי שהעובר לפחות 3.5 קילו והיה לי סכרת הריונית וזה מעלה את החשש לעובר גדול "הלכתי" עם תחושותי ועם אמונתי.ובסופו של דבר ילדתי את בתי בלידת עכוז ללא אפידורל וללא תפרים במשקל 2.880.ואני שמחה שלא נכנעתי ללחץ הרופאים ועשיתי קיסרי.
על כל פנים אני ממליצה בחום על תל השומר ועל ד"ר מורן שמיילדת עכוז ומודה להם שנתנו לי את האפשרות ללדת לידה רגילה.

דף לעריכה (פירוק לגורמים?)

a

יש תרגילים טוב להיפוך עובר שמופיעים בספר "לידה פעילה" של בלייקסלי, לי זה עזר הוא התהפך לעכוז ב32
(גם יוגה וגם בשחיה)
חוץ מיזה שווה גם לברר איפה יש רופאים שמיילדים לידה רגילה במצג עכוז
כמו למשל ביקור חולים בירושלים
בהצלחה

אני עשיתי היפוך אצל פרופ הוד בשבוע 38
וילדתי לידה טבעית - מה שהיה לי מאוד חשוב
מצד אחד עדיף למשוך כדי להגדיל את הסיכויים לסיבוב טבעי של העובר
מצד שני אם דוחים הסיכוי להצלחת ההיפוך קטן (ולא בטוח שעושים בשבוע מאוחר יותר) כי צפוף יותר
לאחר ההיפוך קיבלתי טבלית לזירוז כי התנאים שלי ללידה היו בשלים, ונאמר לי שאחרת הסיכויים גדולים שהעובר יחזור למצג עכוז ולא מבצעים היפוך פעם שנייה
בהצלחה
בינתיים תנסי תנוחות הפוכות כדי לפנות מקום לעובר להסתובב

דמיון מודרך, שאפשר לעשות בעצמך, תוך הרפיית הגוף, לדבר אל העובר, לבקש ממנו להסתובב. הרבה פעמים מצג עכוז מעיד על סיבה אצל העובר, שהוא אינו מתהפך, אך לדעתי יש משתנים נוספים, אני חושבת שהאמא צריכה להרפות. יכול להיות שהאזור הזה מאוד לחוץ , צפוף, אולי זה גם משדר לעובר מסר של קושי...
קודם כל , אני מאמינה, שתפילות הן משפיעות ויכולות לשנות את המצב הזה... ויש גם את ההשתדלות של האמא והעובר. האמא צריכה להרפות, לשדר מחשבות חיוביות על העולם לעובר, מחשבות של הודיה, והעובר... הוא ממילא קולט את מה שמשדרים אליו, צריך לעודד אותו להתנועע...
אולי מאוד יעזור אם אשה צריכה להרפות, ללכת לים או לברכה, כשהגוף צף במים אזי לא מרגישים את המשקל של החודש-חודשיים אחרונים ויותר קל להיכנס להרפייה, לשקט, לאפשר לעובר ולחיים לעשות את שלהם.
הרבה הצלחה ומי יתן ואף אחת לא תזדקק לעצות כגון אלו ואחרות... שילך בקלות ובשמחה. אתן מביאות אותו לעולם שיש בו שמחה, תסבירו לו

עונה לך גם פה (-:
בעיקרון אפשר, במישוש, וגם לפי מיקום ה"בעיטות". אצלי, אבל, ביקשתי מהמיילדת שתבדוק (רציתי ללמוד בעצמי כיצד לזהות כשהיא התהפכה), והיא דווקא אמרה שלולא ידעה שהתינוקת במצג עכוז הייתה מאמינה שהיא במצג ראש (כלומר, במילים אחרות, שלבת שלי יש פרצוף תחת (-;{{}}). בקיצור, תלוי במנח המאוד ספציפי של התינוק בבטן, עד כמה הוא מסכים לגלות...

שאלה: האם ניתן להרגיש באיזה מנח העובר?

לידיעת העכוזיות, תתעודדו: איגוד הגינקולוגים יוזם מהלכים לצמצום מספר הלידות בניתוח קיסרי

ב-2000 התפרסם בכתב העת "לאנסט" מחקר נרחב שנערך ב-121 מרכזים ב-26 מדינות, לרבות ישראל, ובחן את האפשרויות ללידת עוברים במצג עכוז בקרב 2,083 נשים. החוקרים קבעו כי במצב זה ניתוח קיסרי טוב יותר ליילוד מאשר בלידה טבעית. המחקר הוביל להפסקה כמעט מוחלטת של לידות טבעיות לעוברים במצג עכוז במערב, אולם ממצאים ממחקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות מעמידים את הקביעה החד-משמעית בספק.
במחקר המקורי אובחנו 16 מקרים של מוות עוברי, ובהם 13 מקרי תמותה בקבוצת הנשים שילדו במצג עכוז בלידה טבעית. אולם בהמשך התברר בבדיקה פרטנית של המקרים כי ברוב מקרי התמותה לא היה קשר בין מות העוברים לבין הלידה. במאמר שהתפרסם בינואר 2006 בכתב עת אמריקאי, קרא הפרופ' גלזרמן לחוקרים הקנדים מבצעי המחקר משנת 2000 לקבל אחריות ולהסתייג מקריאתם להימנע מלידות טבעיות במצג עכוז. בהמשך עדכנו האיגודים הגינקולוגים בארה"ב וקנדה את המלצותיהם, והם מאפשרים כיום גם לידות טבעיות במצג עכוז.
"יש לזכור כי ניתוח קיסרי מסוכן יותר לאשה מלידה וגינאלית, ויש בו סיכונים גבוהים יותר לתמותה אמהית וסיבוכים אצל היולדת."
שנאמר, בוקר טוב אליהו.

בתל השומר מאפשרים לידה רגילה במנח עכוז

גיליתי שלשום ומאז אני רצה לספר לחברה.

מצאתי קישור למאמר הכולל הנחיות לטפול ביולדת עם עובר במצג עכוז.
עדכני יוני 2009 מארזון המיילדים הקנדי ( אלה שפירסמו את המחקר ב2000 על הסיכונים שבלידת עכוז )
המלצה לאפשר ניסיון לידה נרתיקית בהתאם לבקשת היולדת בתנאים שבהם העובר בשל בהערכת משקל 2500 -4000 גר', במצג של עכוז מלא או פראנק כשהראש בפלקסיה.http://www.sogc.org/media/pdf/advisorie ... eechJune09 e[/po].pdf

שיטה להיפוך (כולל איך נודע לי עליה):
ביקרתי חברה שנמצאת לקראת סיום ההריון.
עד לפני שבועות ספורים, התינוקת היתה במצג עכוז.
במקרה היא גילתה דרך פשוטה ויעילה להיפוך.
בהריונות קודמים שלה היא היתה מטופלת של ד"ר שוורץ יעקב. הוא היה מאד בכיר בבי"ח בנהריה, היה המורה של מי שהיום הוא מנהל המחלקה ברמב"ם (או מאד בכיר שם).
האיש בן למעלה מ 80 ויצא לפנסיה לאחרונה (וגם עבר לגור בראשל"צ).
מה שהוא אמר לה לעשות זה כך:
לשכב 10 דקות על צד ימין. אח"כ להתהפך ולשכב על צד שמאל למשך 10 דקות. ולהמשיך להתהפך כך לסירוגין כל 10 דקות, במשך 80 דקות, למשך 3 ימים.
עדיף לפני שבוע 35.
הוא טוען שזה יעיל בלמעלה מ 90% מהמקרים.

כשחברתי שאלה אותו למה הוא שומר את זה בסוד, הוא השיב ש"כולם יודעים". היא שאלה מי זה "כולם" והוא נקב בשמות של עוד שני רופאים כנראה מוכרים, שגם הם בני למעלה מ 80.

אצל חברתי, ביום השני, במהלך הסחרחורת שהיא עשתה לעובר(ית) היא הרגישה אותה מתחילה לזוז אינטנסיבית, ולמחרת היא בדקה וראתה שזה עבד.

מה שבטוח, שאין מה להפסיד.

רק עכשיו קראתי עד הסוף...
מרגש!

את מוכנה לספר יותר? אשמח מאד מאד לשמוע.
גמני... רק אם את מוכנה @}

הדולפין הקטן מופלא. אין מילה בעולם שתתאר את יופיו הרב, את שמחת היותו, אותו...
הוא באמת מקסים... שלושתכם בעצם

_היתה לידה טבעית. מצויינת.

יצאתי ממנה שבורה לחתיכות קטנטנות._

זה נשמע כמו דבר והיפוכו...

את מוכנה לספר יותר?
אשמח מאד מאד לשמוע.

קראתי את הדף הזה מתחילתו ועד סופו. וו'או. אני כתבתי? ממרחק הזמן הצלחתי לקרוא כאילו זו מישהי אחרת, אבל דמעות ההתרגשות לא איחרו לבוא.

אישה, ספרי מה קורה איתך היום? את עוד כאן?
כאן
וכ"כ רוצה לספר את ההמשך, את מסע הלידה.
קשה לי.
היתה לידה טבעית. מצויינת.
יצאתי ממנה שבורה לחתיכות קטנטנות.
בתקופה האחרונה מרגישה שיכולה לנסות לשחזר ולכתוב ולגעת בזה.
היום אנחנו מאושרים. מאוד מאוד מאוד.
הדולפין הקטן מופלא.
אין מילה בעולם שתתאר את יופיו הרב, את שמחת היותו, אותו...

אישה, ספרי מה קורה איתך היום? את עוד כאן?

אני מלתי שני בנים, ואם יהיה עוד אחד, בהנחה שמה שאני יודעת היום לא ישתנה עד אז, הוא לא יהיה נימול. אם את צריכה חיזוקים בעניין הזה, תתקשרי אליי.

דף התמיכה במילת הבנים, שנפתח היום, מעסיק את גופי ונשמתי ללא הרף.
גם אותי... גם אותי... שנינו לא יכולים לחשוב על למול את הילד. והתיאורים משאירים אותי חסרת נשימה ודומעת.

אל תפחדי. אתם לא תהיו לבד. כשאנחנו החלטנו לא למול גילינו המון שקט שלא מל סביבנו. גילינו גם כמה חברים שמלו ובכל זאת מאד מבינים ומפרגנים. ממה יש לפחד כל כך אם לא מהפחד עצמו?

אם אנחנו כבר בענייני ציטוטי שירה, אז אני יודעת שאני לא ממציאה את הגלגל, ואת בטח מכירה, אבל הקטע הזה של ג'ובראן חליל ג'ובראן מתוך הנביא ממש מסמן את תחילת הדרך שלי לשינוי:
_יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם
אֶלָּא פְרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם.
בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לׂא מִכֵּם,
חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַיָּכִים לָכֶם.
תְּנוּ לִיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם,
אַךְ לא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,
כי לָהֶם הְגִיגֵיהֶם.
גוּפָם יִשְׁכּוֹן בְּבָתֵּיכֶם אַךְ לא נִשְׁמָתָם
כִּי נִשְׁמָתָם מִסְתּוֹפֶפֶת בְּבֵּיִת הַמָּחָר,
שָם לא תּוֹכְלוּ לָבוא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם._
כשחושבים על זה ככה, ממש מבינים כמה אין לנו שום זכות. שום זכות לקעקע ולסרס את הגוף שלהם בשם הפחדים שלנו.

השינוי הזה אצלי התחיל מלהבין כמה שאני רואה את הילדים העתידיים שלי באופן שונה מאיך שאמא שלנו רואה אותנו, והמשיך לעוד הרבה שינויים מודעים, ביקורתיים וברוכים.

איך זה שגדלתי בבית כ"כ קונבנציונלי ואני מהרהרת ומערערת על כמעט כל סוגייה חברתית מקובלת?
ורק נימה דקיקה של הערכה יש לך לזה? לי יש הערכה עמוקה כלפייך על היכולת להרהר ולערער.

יש לי חברה שהיתה שופכת אבקת סודה לגרון ועליה מים אמרה שזה מציל

סבתא שלי הראתה לי איך היא מערבבת סודה לשתיה עם מים בכוס של יין, אומרת "שמפניה" (כי זה תוסס) ושותה.

<לא היה לי אומץ לנסות>

קוראת אותך ונהנית{@
בעניין הצרבות, ניסית סודה לשתיה?
יש לי חברה שהיתה שופכת אבקת סודה לגרון ועליה מים אמרה שזה מציל
(נשמע :-p אני יודעת)

דף התמיכה במילת הבנים, שנפתח היום, מעסיק את גופי ונשמתי ללא הרף.
האיש הגיע מהעבודה והתבקש לקרוא. אני זו שמתלבטת, הוא לא מסוגל לחשוב על למול את השתיל הרך שלנו.
מחפשת אצלו תמיכה והקשבה ללבטי, ומוצאת, למרות דעתו החד משמעית.
משוחחים, עד לנפילת החשמל בכל הבית באחת עשרה בלילה.
נרות, חוברת אנשי המקצוע בעיר נשלפת, וחשמלאי בדרך. התיקון דורש דקות ספורות, עולה לא מעט, אבל נפלנו על איש נחמד ועכשיו אפשר להפסיק לדאוג שמא נזדקק למים חמים הלילה ולא יהיו...
יושבים לאכול סלט ירקות, בחצות, מתכננים להיכנס לאמבטיה ממש עוד רגע ולא להתחמק מהעיסוי היומי.
נרדמים "כפיות" לרוחב המיטה למשך שעתיים, מתעוררים, האיש עובר לישון לאורכה, ואני מטפחת מאז צרבת איומה.
נכנסת לדוש, עושה לה קולות אאאאאאאאאאאאאאאאאאאה, נושמת אותה החוצה, אומרת לעצמי שזה אחת שתיים שלוש ניסיון לקראת צירים שיהיו "קצת" יותר מטרידים... קוראת, מסתובבת בבית ונושמת, מדברת אל הדולפין מילות אהבה ,מנשנשת קרקר "כוסמין" ( עם שם כזה...איך לא להתענג ?) שמזכיר לי את הצרבות של לפני מספר חודשים - אז הסתפקתי ב"לחמית".
איך זה שגדלתי בבית כ"כ קונבנציונלי ואני מהרהרת ומערערת על כמעט כל סוגייה חברתית מקובלת?
קשה להיות במקום הזה, לפעמים יש בי אפילו מעט רגשות אשם על כך ש"מסבכת את הכל". טוב, אלו בעצם שייכים להאשמות שהטביעו בי ההורים, במיוחד אמא שלי, שטוענת שאני תמיד מוצאת את הדעות ואת האנשים ה"שונים והמשונים" כשהרוב אינם כאלו, אז "איך את עושה את זה?"... (לא, לא בטון של פליאה והערכה, אלא במרירות ואכזבה קלה) אבל אני (חושבת שאני) יודעת לזהות (לפעמים) נימה דקיקה של הערכה למי שגדלתי להיות, בינות לטענות שלעיתים נשמעות לי מוזנות בהרבה פחד מאיך אתמודד עם התובנות הללו שלי אל מול הרוב... כאילו היא רוצה שבעיקר יהיה לי קל, ועבורה, הקל הזה הוא כמו כולם.
הסתבכו לי קצת המילים.
חמקתי מעט מנושא המילה (ברית , בעבורי, זו לא)
"קשה לי העיניין הזה", אמרתי.
"את צריכה לחשוב מה קשה לך שם", אמר האיש.
מאיפה מתחילים? קיבעון חברתי, תרבותי, אסתטי. אילו מילים גדולות וחסרות משמעות אל מול הכאב שניגרם ליצור חסר ישע.
לא ניגרם, אני גורמת. אם אני מחליטה למול, אני זו שאחראית למעשה ולהשלכות שלו.
ומה עם ההשלכות של לא למול? קראתי את כל הדפים הרלבנטיים, עכשיו זו אני והפחדים שלי.
כמו אמא שלי?
הפחדים, שכמו בכל דבר כמעט, הם אלו שמזינים ומכתיבים ומסמאים. בוראים מציאות פחדנית ומובסת. כולם יוצאים מופסדים ממנה, אבל היא מביטה עלינו בעיניים רעבות לעוד קצת, לא לקחתם אחריות, אז לקחתי אני עוד ביס, בנשמתכם המפוחדת.
לא תמיד אני יכולה להם.

הדולפין ניתר והזכיר לי לנשום... לתוך הפחד,
והאושר הגדול שכבר כאן, וזה שמחכה לי.

חשבתי שהצרבות שייכות לחלק אחר של ההריון, בטח לא לתקופה העכשוית, כשהבטן ירדה.
השבועיים האחרונים מאופיינים בהן . הורמונים? אין לי תובנות, רק צרבות
קמה להכין לי איזה תה יסמין מריר, בניגוד לכל ההמלצות ההריוניות.

אישה, אני חושבת שזה דף בלוג, התחדשי? @}

_אך הגשם שלנו יבוא
עננים כבר זעים במרחק.
הגשם שלנו קרב, קרב
בצעדי ענק._
קרֵב... קרֵב... וכל כך מרגש...

הריון עודף, עזבי הגדרות, העתיד כבר כאן
הרבה הצלחה!

^{(מצטרפת למעגל)}

"בסוף השבוע את נכנסת לקטגוריה של "הריון עודף" ולכן תלכי למיון ב"ליס" מידי שלושה ימים, למעקב.
אני מכירה את זה מאחרות, יודעת שזו הפרוצדורה, לא עושה עיניין - לא ביני לבינו ולא ביני לביני.
הכל ממשיך כרגיל.
לא ממש הקפדנו על העיסוי... מבקשת מהאיש שהיום נתרגל, ומחר פעמיים, וכמה שנספיק.
כבר מלקה את עצמי על כך.
עדיף שלא. אין טעם.
אני יודעת שהדולה שלי עסוקה מחר וזה מכניס אותי למתח - שמא הדולפין יחליט שמחר הוא היום, ואני לא מעוניינת בגיבוי של מישהי אחרת. סומכת עליה מאוד.
דולפין קטן מתוק, יום שני לא מתאים
ועכשיו נראה אם תעמוד בפיתוי של "אהה, ככה? אז הינה אני מגיע עוד הלילה, מי חשב שאני אתאפק כשאומרים לי לא עכשיו?"...
אבל נדמה לי שזה יחכה לנו לגיל שנתיים של ה"דובי לא לא" הלא כך?

מקשיבה לך, עוקבת אחריך.

אנחנו מעגל הנשים הוירטואלי שלך...מברכות אותך ומתרגשות איתך לקראת הלידה הקרבה

תודה לכן,
שיהיה שבוע נעים .
שהגוף שלי ימשיך להכין את עצמו לרגע,
שיגיע הרגע,
כשיהיה לו נכון.
ברוך בואך שבוע 40.

הייתי חייבת להיזכר במילים. כמובן, תרצה אתר המופלאה (והמלנכולית).

• גשם הקשב לנשים

יעל לוי
מילים: תרצה אתר
לחן: נפתלי אלטר*

עד רדת הערב, גשם.
הקשב לנשים בחלון,
עד רדת החושך. גשם, הקשב
לנשים הצופות בוילון.

גם לנו אדמה שמחכה
למשהו מלמעלה.
גם בנו יש אימה וזעקה
למשהו פורח... וכן הלאה...

עד סוף השבוע, גשם.
הקשב לנשים בחלון,
עד קץ השבועיים. גשם, הקשב
לנשים העומדות ומחכות.

גם לנו בחצר גינה קטנה
ריקה מזוהר דשא.
גם אנו מצפות עד אין בינה
למשהו ברוך כמו הגשם.

גם בתוכנו מחכה, שותקת,
חלקת ארץ קטנה, חרבה.
והגשם שלנו איחר לרדת.
הגשם שלנו
טרם בא.

אך הגשם שלנו יבוא
עננים כבר זעים במרחק.
הגשם שלנו קרב, קרב
בצעדי ענק.

הקשב לנשים בחלון.
גשם אדיר ונוהר.
הקשב, איך קוראות הן בזו אחר זו -
הוא חוזר
הוא חוזר
הוא חוזר.


מילים עצובות, אפילו קודרות באופן מאיים, כמעט החלטתי למחוק מכאן.
איכשהו, כשנזכרת בקול של יעל לוי, המתוק משהו, זה נשמע אחרת.
מצפות, ציפייה, מתחבר לי להוויה שלי עכשיו, אבל ממקום עם הרבה טוב, תקווה ואופטימיות.
היום, לאורך הטיילת של יפו, התעופפו לי חיוכים גדולים כמו בועות סבון ברוח.
"מתוק שלי", אני אומרת לו, שוב ושוב, ומלטפת את הטוסיק שלו . הוא עונה בשינוי תנוחה. טוסיק עובר מימין לשמאל, וחוזר חלילה. אני מתמוגגת. זה קורה 100 פעמים ביום, אני מתמוגגת 100 פעמים
כל רבע שעה אני חייבת להשתין, תופסים איזה סלע , מכונית חונה או סתם פינה, האיש מסתיר אותי (פחות או יותר, בעיקר פחות, אבל מה אכפת לי..) ואני כורעת. הלחץ של ראשו מורגש אז היטב.

מול המחשב, עם "אבישי" ברקע - דיסק שקיבלתי ללידה, מומלץ.

עוד שבת של ציפייה מאחורינו, ציפייה לסיומה, כי לא רצינו לידה בשבת, זה מצמצם מעט את חופש התנועה ב"לניאדו".
הצלחתי לישון בלילה 6 שעות, ארוע מיוחד ונעים , מה ששינה את מצב הצבירה שלי למשך השבת לסביר פלוס. קימה מאוחרת והכל בנחת, ארוחת בוקר על המרפסת עם טעם של קצת קיץ. ההליכה על חוף הים לוותה כבר ברוח עזה וקרה.
עכשיו הגשם לא מפסיק לרדת. נזכרת בשיר "גשם הקשב לנשים בחלון"...בקולה הכובש של יעל לוי, ממש נוסטלגיה מתוקה.

הי אישה! אנחנו מעגל הנשים הוירטואלי שלך...מברכות אותך ומתרגשות איתך לקראת הלידה הקרבה @}
לפני הלידה אני מצאתי שקט מול הים,עם הגלים החול והרחש המונוטוני המיוחד...אפשר גם בלילה בעונה הזו עכשיו!
את יודעת חמותי הורידה עץ בחצר האחורית שלה כדי שלא ילכלך ויסתיר את האור בחלונה.
הרגשתי קצת כמו שכתבת,עצב על האובדן הזה של חיים שלמים בין העלים והענפים.
אני תמיד רציתי עץ ליד החלון,כאחת שגדלה הרבה שנים בצל בנייני בטון.לכי תביני אנשים...
שבת שלום

הגיע איש, עשיר נורא...רכש את הביניין הסמוך (את כולו ! ) ו"הוריד" את העץ, פיקוס ענק וטוב לב שיכול היה להיות סבא של המתעשר השחצן הזה.
אוף! קשה לשמוע סיפורים כאלה. כזה חוסר כבוד!
מאד מזדהה...

אחד הרחובות הכי יפים כאן, בעיר תל אביב.
רק שלשום אמר לי האיש כמה הוא אוהב את הכניסה אליו, כאל פרוזדור שמעליו גג עלווה צפופה, עצים ותיקים וטובים , רק לאחר הליכה קצרה, מתגלים השמים. ירוק וכחול משחקים ביניהם בריקוד מאפשר.
אבל אז בא האדם הלבן...
אתמול בבוקר, כל מה שנשאר מהעץ העצום הזה, הוא גזע מרוט.
איך? איך אפשר להיות כזה בריון?
הגיע איש, עשיר נורא...רכש את הביניין הסמוך (את כולו ! ) ו"הוריד" את העץ, פיקוס ענק וטוב לב שיכול היה להיות סבא של המתעשר השחצן הזה.
"למה?!" שאלתי .. "אתם לא מבינים כלום, עכשיו המרפסות המיוחדות גלויות ומוארות..."
לא יכול היה לדלל מעט, לאוורר.. רק לחתוך את הכל, באותו הינף יד בו הוא מנהל עסקים חובקי מיליארדים.
הוא מתעתד למכור את כל הדירות , מפנה מרפאה וטרינרית ותיקה השוכנת גם היא במבנה.
עשרות רבות של עטלפים נהגו להתגורר בין הענפים,
חתולים רבים, שטופלו במסירות על בסיס יומיומי , הסתתרו בין עליו, קפצו ממנו ועליו כשכלבי הרחוב חלפו בטיולם היומי על פניהם. מצאו בו מסתור מהשמש הלוהטת ומרבץ מגונן מהקור.
אנחנו..נו, אנחנו נמשיך להסתתר בין קירות דירותינו, משלימים עם תאוות הבצע, קהות החושים והרוע. פשוט רוע.
הדמעות זלגו ללא שליטה, התבישתי בהן.. אין מקום לרגשנות שלי בעולם הקשוח הזה. עצים, חתולים, עטלפים, למי איכפת?
ניסיון להיות מעשית ( מה זה כבר יעזור עכשיו? ) הוביל אותי למוקד העיריה, לבירור על חוקיות המעשה.
שלוש שעות של נסיונות, ובמחלקת גנים ונוף לא עונים לי. אפילו שם..
הטלפן במוקד העיריה מסביר לי שכנראה הם עסוקים בשיחות עם קבלנים.
מקבלת טלפון של האגרונום , אבל הוא כבר לא נמצא. אולי ביום ראשון..
מקווה שעד אז ידעכו הזעם והכעס,ואוותר, כי את מי זה יעניין בכלל?
השאלה הנצחית - האם לוותר מראש ולהימנע מכאב הלב הכרוך במאבקים מסוג זה, ואחרים..
או למצוא בי את הכוחות והיכולת להיאבק ולשמור על עצמי, בו זמנית..
וכשאתה, דולפין קטן ומתוק, תגיח, אספר לך על הפיקוס הזה, אבל אראה לך את השמים שנגלו ואולי נחליט ביחד לראות את חצי הכוס המלאה.. כי אין לנו ברירה.
איזו אחריות, לגונן עליך, שתיל רך.. ולהעניק לך נקודת מבט אופטימית ושמחה על העולם ,כנקודת מוצא לחיים שלך כאן איתנו.
שתמצא את השקט בתוכך, את אותו שקט שאני מחפשת ממש בימים אלו,
את המקום שרוצה שממני, אליך, ואל עולמך, ימתח חוט של כח ורכות שלובים זה בזה, ויכולים לכל הרעשים שבחוץ,
לכל אנשי הנדל"ן באשר הם, להם לא יהיה מקום בחוויה הפנימית שלך.

מקשיבה

עוד לילה לבן מגיע לסיומו, עם האור החיוור בחוץ.
ציוצים עליזים, של אלו שמתעוררות משנתן.. הראש שלי כבד והעיניים גם, ויודעת שמתישהו באמצע היום אצליח לישון,
מעט.
הדאגה שלי היא מכך שאגיע ללידה מותשת.
בינתיים אין כזו, רק צירצורים, אפילו צירצו, בלי הרים ובלי גבעות.
מידי פעם כמו זרם קל בחגורה התחתונה של הגב.
בלילה הקודם, באופן מפתיע ומבאס, אחרי שעות ארוכות של תחושה רעה, הקאתי את כל ארוחת הערב, האיש התעורר ועזר לי להירגע .אני מתעבת הקאות, זה אחד הדברים שממש קשים לי .
אח"כ ליטף ארוכות מתחת למים הזורמים , תה ומילים חמות.
הימים האחרונים היו מאוד מתוחים, תחת התחושה שכל רגע זה קורה.
נראה לי שצריכה להניח לזה, כמה שאוכל, למרות הקושי הפיזי שמתעצם.
להסיח את דעתי ולנסות להנות מהרגע.
גם הנפש מתקשה להרגע, ולאחר הריון נטול סערות רגשיות, אני נוטה עכשיו לדמוע .
רציתי מאוד להזמין כמה חברות לערב קליל, לקבל חיבוק , להתחזק,
התחלתי להזמין, ולאחר כמה שיחות טלפון בודדות, הפסקתי. לאחר מס' שעות התקשרתי שוב לבטל את ההזמנה והסברתי שאני חשה שזה כל רגע...ושאני מותשת ורוצה - אבל לא מרגישה שיכולה למיפגש כזה כרגע.
כך קרה פעמיים בשבועיים האחרונים.
והינה, אנחנו בשבוע 40.
הצורך האמיתי הוא, כנראה, להסתגר. להתכנס. לא לפגוש 20 חברות ולהיות תקשורתית.
אבל גם הצורך בתמיכה קיים, במילים מחזקות ובהסחת הדעת מהציפייה והמיחושים השונים ומשונים.
איך מסיחים את עצמי מעצמי?... מבפנים, בלי להזדקק לחוץ ,
ולהצליח לנטרל רעשים שכרגע אין בהם אלא נחמה רגעית ולא מעצימה.
מנסה לגעת בצבעים שמזמן לא נסחטו מהשפופרת, ויוצא מאולץ, כי הכח ששולט כרגע זה הצורך בשליטה.
צריכה לתת לדולפין את המקום האמיתי והכי נכון ביחסי הלידה, במובן של לתמרן את יציאתו החוצה בדרכו ובזמן שלו.

חושבת עלייך גם.

היי ואני חשבתי לי שקראתי את מה שאמרה: "איך הייתי רוצה להיות מסוגלת ללדת כמו כלבה לבד בחדר רק לא בשכיבה." הכל תלוי בפרספקטיבה של החווה. סתם מחשבה שעלתה לי למקרא הדברים האלה ורעיון לידה ללא מיילדת.
חושבת עלייך

כתבת מדויק מאוד.

"שכבתי כמו כלב לבד בחדר וילדתי אותך".

סתם מחשבות שלי - אולי כך היא אומרת לך "את לא תהיי לבד, אמא שלך תהיה זמינה לך". לא מחייב אותך להסכים, כמובן...

כתבת מדויק מאוד.

אני בדרך לחברה לקבל ממנה קצת תמיכה לקראת הלידה.
יש לי מחשבות רבות על הקושי אל מול ההורים , בימים שאני לקראת לידה.
אולי זה קשור למקומות בהם אני רוצה לראות את עצמי שונה מהם, והם מהווים איזשהו איום.
אני חושבת (ואולי טועה) שאם אין קשר מאוד טוב לפני, לדוגמא ביחסי אם-בת, לא ניתן/כדאי עכשיו, לקראת הלידה עצמה, להעמיד את זה במבחן. יותר מידי לחצים יש סביב זה, ותקווה, והכנות.
היא מבטאה את הצורך שלה, שהוא יותר תרבותי-חברתי (לשבת על הספסל מחוץ לחדר הלידה), להיות שם, מאשר משהו שהוא פועל יוצא של האינטראקציה שלנו.
הוא בהחלט לא כזה.
אני חושבת שצריכה להיות בי הרבה חמלה למקום הזה, של שתינו, לחוד וביחד.
לתת את הדעת לצרכים שלי, לשלה, ואיך נמצא את שביל הזהב.
חמלה שמקורה יכול להיות ביום ההוא , בו "שכבתי כמו כלב לבד בחדר וילדתי אותך".
הכל היה שונה, היא היתה ועודנה, שונה, ואני - מקווה שנמצא את המשותף, או את המקרב, עם הולדת הדולפין.
זה לא ברור מאליו וזה לא פשוט, אבל זה יהיה חבל אם לא.

אני חשבתי וקיוויתי שאוכל לעבור לידה בלי ההורים שלי בסביבה ובלי לשתף אותם, ובדיעבד זכיתי למטר טלפונים בדיוק בזמן הצירים (שכמובן תרמו לחוסר ההתקדמות והכניסו אותי ללחץ), וגם לביקור שלהם בחדר לידה - הם פשוט התקשרו וביררו באיזה חדר אני.
אני "מריחה" שההורים כאן עשויים מאותו החומר. סוגרים דלת, הם נכנסים דרך החלון.
לכן ההמלצה שלי היא להקדים תרופה למכה. אם כי זה בהחלט לא חייב להיות באמצעות השתתפות בלידה .

למרות הלחץ והצפיפות, את חייבת לאפשר להם איזושהי דרך שבה יוכלו להשתתף בסיפור הזה,
דווקא בעיני ממש אין חובת השתתפות בלידה.
יהיה מספיק במה להשתתף אחריה. אם אין תמיכה מלאה אז אפשר להודיע אחרי: "מזל טוב אתם סבא וסבתא"
יותר חשוב להיות רגועה ולא לחשוב מי מאחורי הדלת, וגם ההתנפלות מיד אחרי הלידה יכולה כך להדחות בכמה שעות (בלב אני אומרת כמה ימים) ולתת לדולפין אמא אבא קצת זמן היכרות לפני המהומה.
לנעול אותם בחוץ לעולמים
לא לעולמים אבל לכמה שעות - בהחלט
(ממש חסר אייקון של דולפין)

שיחכו בחוץ, יותר טוב מאשר יחכו בפנים

(וכבר אמרתי: למרות הלחץ והצפיפות, את חייבת לאפשר להם איזושהי דרך שבה יוכלו להשתתף בסיפור הזה, ואם כבר - כדאי שזה יהיה בדרך שלך. אם תצליחי לשכנע אותם שזה יעזור שבאותו זמן הם יעשו סידורים פרקטיים עבורך איפשהו, אפילו דברים ממש מינוריים, אולי זה יעזור. אבל אין דרך שתוכלי לנעול אותם בחוץ לעולמים ולזרוק את המפתח (עד כמה שזה מפתה ).
הדולפין הוא לא רק הבן שלך ושל אבא שלו, הוא גם נכד.

אמא שלי לא זוכרת מתי נולדתי, כלומר, שעת הלידה. אפילו לא באיזה חלק של היממה.
לא ינקתי (לא הונקתי).
בגיל 3 חודשים הושמתי אצל מטפלת . אמא שלי חזרה לעבוד במשרה מלאה.
המחשבות שיש לי בשנים האחרונות לגבי איך אני רוצה לגדל את ילדי, לא נוחות לה. היא בעמדת התגוננות מולן.
כל ניסיון לשאול אותה על הלידות שלה, נתקלו בתגובות כמו " מה כבר יש לספר? ילדתי, כמו כולן" בנימת כעס, מה פתאום אני שואלת בכלל.
בפעם אחרת, אמרה "שכבתי כמו כלב לבד ולא היה אפילו מי שיתן לי כוס מים"...
עצוב, חבל שאי אפשר לפתוח, לגעת בכאב, לפרגן לי משהו אחר.
כששמעה ממני על הרצון והתקווה ללדת מוקפת באיש, הדולה, וחברה - באווירה תומכת פיזית וריגשית, באור רך, אולי נרות, אולי מוסיקה, מים , שמנים ועיסוי... ובעיקר להצליח לעבור חוויה מעצימה בלי משככי כאבים (מלבד הטבעיים שמקווה להפריש בטונות )
הגיבה בסקפטיות, ציניות, לא ממש הקשיבה ובטח שלא ניסתה להיות שותפה לחוויה שלי.
השבוע נדהמתי שהיה לה ברור שהם יגיעו לבית החולים לשבת על הספסל בזמן שאלד...
הסברתי שזה לא טוב, לנו, ונדמה לי שגם להם...
הם לא מבינים, נעלבים, אבל אני צריכה עכשיו לחשוב על עצמי ועל כך שזה לא מה שטוב לי.
זה מאוד יקשה עלינו לדעת שהם שם בחוץ מחכים למישהו שייצא , זה מרגיש לא מתאים, מיותר, אפילו מלחיץ.
נפגשים הערב לארוחה משפחתית, במסעדה. התיאבון שלי כרגע לא משהו. בסיבוב שחזרנו ממנו, הרגשתי לחץ חזק, פה ושם רטיבות לא ברורה, בלבול מחשבתי, פיזור נפש שאולי מרמז על משהו?
חוששת לאכול ארוחה רצינית, שמא זה ממש מגיע, וארגיש אח"כ על הפנים.
יומולדת לאבא, לאחותי, יום נישואין להם... לא רוצה לאכזב. שהכל יעבור בנחת ושהדולפין ישתף פעולה...
דולפין מתוק,תבחר: שבת? לא לניאדו, כנראה. אולי מאיר.
או, הצלחתי להעביר למישהו את האחריות
שבת טובה.

שבת שלום @}

ברגע אחד, הרגשתי איך הבטן יורדת, ונכנסתי לעמדת כוננות. חצות, קצת לפני או אחרי, הדולפין מרגיש לי כמו שאף פעם לא עדיין: נובר למטה,ממש למטה. יכולתי לדמיין איך מישהו שם חופר, קצת כאב, מעט דיגדג, בעיקר הבהיר שמשהו כאן מתקדם.
הדחנו כלים, קיפלנו כביסה, ועוד מכונה ולתלות ולהשקות עציצים ולטאטא ובשתיים בלילה, התחלנו להאזין לדיסקים שמזמן לא , כדי למצוא משהו שנעים לנו. האיש אומר שלא נרצה בכלל מוסיקה בלידה. אני לא יודעת מה ארצה ומה לא.
האיש והחתולה נפלו שדודים , אני עד ארבע לא מצאתי מנוחה. ישבתי מתחת למים הזורמים, נרות ושקט, ודיברתי אל הקטן, קראתי עוד קצת ב"לידה פעילה" וב"טבעי ללדת" , מעט ליטופים לבטן עם שמן, מבטים אוהבים לאיש והחתולה שישנים חבוקים, ונרדמתי גם אני.
התעוררתי מהתכווצות אימתנית של השוק, צעקתי והערתי את כל הבית... קפה על המרפסת ויום שישי כאן.
יוצאים לקנות שמן שקדים, שיהיה אחד סגור, לפי כל הכללים.

תודה נשים יקרות.
היום נשארתי בבית, כל היום כולו, בתחושה של אפיסת כוחות. שבוע 38 מסתיים. כואב לי בכל מיני מקומות ולוחץ, והוא משתולל באופן מרשים, חובט ובועט כמו שתמיד עשה. הבטן כמו הר געש לפני התפרצות, הוא כמו לבה בפנים, וכולי גלים, כבר כואבים ומבקשים קצת רוגע. חשבתי שבשלב הזה הוא לא ינוע כ"כ, אבל לא כך הוא. הבטן משנה צורתה , עולה ויורדת , לפעמים בעדינות, פעמים רבות בעוצמה שמטלטלת אותי וגורמת לי להגיב בקולות של הפתעה וכאב.
שינת הלילה קלה מאוד, אם בכלל, וקיוויתי להשלים קצת במשך היום. בעיקר בהיתי, השקיתי את העציצים - שתילים עונתיים חדשים בהם ,לכבוד האביב שהגיע וזה הפרטי שלנו שאוטוטו. בחמש בבוקר, צינה נעימה, מדמיינת את הדולפין על מזרן איתי במרפסת, משזפים לו את הטוסיק קלות ובוחנים ביחד את העורבנים שמגיעים לגנוב מהאוכל של החתולה.
עדיין לא החלטנו אם פנינו ל"לניאדו" או ל"מאיר".
יתכן שנעדיף לא להגיע ללניאדו בסוף השבוע, בשל המגבלות של השבת שיחולו עלינו.
האם זה משנה, אם נוכל להדליק או לא נרות, להשמיע מוסיקה ולצלם?...נדמה לי שההתערבות הרפואית כאן היא המינימלית ביחס לכל בית חולים אחר, והזמן שניתן ליולדת וההזדמנות ללידה טבעית - הינם מתחשבים יותר. אה, גם להשתחרר בשבת לא ניתן, במידה ונצליח ללדת כמו שרוצים היינו, ופשוט לחזור הביתה כמה שיותר מהר.
ואולי ב"מאיר" יעזור לנו גז הצחוק ששמענו שעשוי להקל על הכאב? גם החדרים המשופצים הרגישו לנו נעימים יותר מאלו עם המראה הארכאי בלניאדו, אליהם נעבור במקרה הצורך כולל רצון שלי באפידורל... שזה לא ממש צורך, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה שאצליח להתמודד עם לידה טבעית.
המרכז הטבעי בלניאדו יכול לעזור לעמעם את הצורך בהתערבות הרפואית. אולי.
בעיקר תחושה של לקראת הלא נודע ורצון לקבל את זה בהשלמה, ומהמקום הזה להתחזק.
מזכיר לי שפעם, באיזו מסגרת של קבוצת דיאטה, דובר על להיכנע. לא הבנתי את זה, עד שכן.
עד שיכולתי לא לשאול "למה" ו"כמה" ולקבל על עצמי את הכללים.
לקבל את הכאב שלפני, לתת לו לעבור דרכי החוצה, לפנות לו מקום של כבוד ולא להיאבק בו. אחרת - הלך עלי
כמה מדברים על להרפות. איך יהיה ברגע האמת? אני מדמיינת את עצמי נושמת, נאנקת ומוציאה קולות. לפעמים זה גורם לי לדמעות של פחד, לפעמים הן מתערבבות בדמעות ההתרגשות ממראה הדולפין שלי שיוצא ממני ומונח עלי.
היום האיש סיפר לי שבהפסקת האוכל שלו הוא חשב על הרגע הזה, והתחיל לבכות. הופתעתי , אולי לא לגמרי, אבל קצת.
למה חשבתי שרק אני מדמיינת לי את התמונות הללו?
עיסוי הפרינאום נעשה בעצלתיים, ובכל פעם כזו אני חושבת שאם אלד הלילה, עדיין לא עשינו מספיק.
אם הייתן רואות את התיקים שארזנו... : כמה תתי תיקים, לפי נושאים
אחד לדברים הקשורים למזון, שתיה, תה כזה ואחר לצירים , להתכווצות הרחם וסתם לכייף של הדולה והמלווים,נישנושים
לאנרגיה, לימון וסוכריות ושוקולד ויין ו...
תיק לדולפין עם חיתולי בד, כמה בגדים ושמיכה. צריך עוד משהו?
תיק בגדים לנו, תיקי רחצה ושמנים והספרים שליוו אותנו בהריון ומוסיקה ומבער ונרות ופדים ועוד ועוד.
כשבעצם כל מה שאני צריכה לעשות זה ללדת...

אתמול הוערך הדולפין במשקל של עד 3 ק"ג, לאחר הסטייה האפשרית בהערכה. אני מדמיינת אותו מחליק ממני בקלות החוצה, ומקווה שאכן כך יהיה.
בהתחלה זה כואב, אח"כ יוצא החוצה. שיכאב, אבל במידה, שאוכל לעמוד בהתנסות הזו .
בעיקר בוא כבר. טוב, לא ממש עכשיו, חכה ליום ראשון, עוד שבת איתך בבטן ושלנו כאן , אולי עוד סיבוב בשדירה יעזור להבין את גודל הרגע שלפנינו, שאתה מגיע, אנחנו מתעלפים מהמחשבה, ומסתבר שכל אחד מאיתנו מזיל דמעות ממנה.
בדיוק האיש הגיע עם מרק ירקות מופלא. תכף אתה תטעם ממנו בתיאבון.

תמיד קיימת אופציה להחליף רופא, אפילו ממש בסוף ההריון (ז"א אם הוא ימאס עליך לגמרי)

my thoughts exactly

_את חזקה,את מודעת,את קשובה לעצמך לגופך ולעוברך
את מתחילה את התהליך המופלא של הלידה!_
תמיד קיימת אופציה להחליף רופא, אפילו ממש בסוף ההריון (ז"א אם הוא ימאס עליך לגמרי)

יש רופאים שלא מסוגלים להרפות מדרמות השליטה והפחד שלהם...טוב שיש לך את היכולת להבחין בכך ולהגיב בהתאם,ולא להגרר לסרטים שלו.
את חזקה,את מודעת,את קשובה לעצמך לגופך ולעוברך
את מתחילה את התהליך המופלא של הלידה!

מה שהן אמרו @}
בעיקר -
התרכזי בגופך. בעצמך. ברחם, בדולפין הקטן. יש בך הכוח, העוצמה, האהבה הענקית בכדי ללדת דולפין בריא לאם בריאה.

אישה,
נראה לי שהרופא שאת הולכת אליו חושב שתפקידו להתערב בכל היבט אפשרי ולעשות דברים בדרך מאד מסוימת שמאד לא מתאימה לציפיות שלך.
יש הרבה דרכים להתייחס להריון וללידה, הרופא שלך בוחר להתערב כמה שיותר.
יכול להיות שהגישה שלו עוצבה בבית הספר לרפואה ויכול להיות שבמהלך שנות עבודתו זו הדרך שהוא מוצא שעובדת הכי טוב במרפאתו.
בקיצור מה שאני רוצה לומר הוא שהגישה שלו לא מעידה עליך שום דבר, את אישה יפה וחושבת. אשריך.

הרפי מהרופא, הוא רק כלי שיעזור לך, אין טעם להיעלב או להילחם בו.
התרכזי בגופך. בעצמך. ברחם, בדולפין הקטן. יש בך הכוח, העוצמה, האהבה הענקית בכדי ללדת דולפין בריא לאם בריאה.

נראה שהרופא באמת רוצה להמשיך לשלוט בעניינים...התרכזי בגופך. בעצמך. ברחם, בדולפין הקטן. יש בך הכוח, העוצמה, האהבה הענקית בכדי ללדת דולפין בריא לאם בריאה.

אתמול השובב נצפה עם הראש למטה, כמובן ששמחתי.
יש צירצורים קלים, כאב קל מזה מס' ימים הדומה לכאבי הוסת, כבדות ועייפות, התרגשות וחששות .
מעסיקה אותי, עדיין, הסיטואציה שהיינו בה, על חלקיה השונים :
תגובת רופא הנשים שלי - בסוף שבוע 35, תחילת 36, בסך הכל, הוא כבר היה עם העט ביד לתת לי הפניה למרפאה טרום ניתוחית. כשהדמעות זלגו, הוא נראה פשוט המום, וכשהצעתי שנבחן את כל האפשרויות האלטרנטיביות, הוא הגיב בציניות קלה.
אין לנו מושג איזה מהטיפולים הרבים בהם השתתפנו, היווה סיבה ישירה/עקיפה להיפוך של הדולפין שלנו.
אם בכלל.
וזה לא משנה בכלל.
האם זה הגיוני לבחון את המצב משבוע 35, 36, כפי שעשה הרופא, מפני שלפי הסטטיסטיקה רוב העוברים נמצאים כבר במצג ראש בשלב הזה? האם הסטטיסטיקה הזו יכולה לפגוע כך, במי ש"מתאחר" מעט, כפי שפגעה בנו?
אותנו היא הכניסה לכאב לב וחרדה ואכזבה... אנחנו לא חלק מסטטיסטיקה, לצורך העיניין שלנו, אלא זוג שמצפה בכמיהה לילדו הראשון ומקווה ללידה טבעית, טובה ומעצימה.
מה שבטוח, שאנחנו , כמו כל הורה, מקווים שהכל יהיה בסדר וכולנו נהיה בריאים... אופציית ההיפוך יצרה קושי גדול בבחירה אם כן או לא, מהחשש שמישהו יפגע כאן.
אז מפריעה לי הקביעה שהיתה שאנחנו איחרנו את הרכבת ושרק התערבות תעזור, אולי.
ומה שהוסיף לתחושה הקשה שלי, היתה הבדיקה שלשום אצל הרופא. בישרתי לו שהדולפין התהפך לבד,ושריר לא זז בפניו, הוא לא הביע שום שמחה.
הרגשתי כאילו הוא חש מאויים, הדברים יוצאים ,מבחינתו ,משליטתו .
זה היה מאכזב.
לא עברו דקות ספורות, והוא התנפל על איזו תוצאה חריגה בבדיקות שלי, שמראה על רמת טריגליצרידים גבוהה.
העובדה הזו ידועה מתחילתו של ההריון, והוא עקב אחריה ודיברנו על "להיכנס בזה" לאחריו.
לפתע הוא אמר לי שהוא מבקש ממני בדיקה בעוד כשבוע, ואם היא תראה על עלייה נוספת בערכים,
הוא ישלח אותי מייד למיון עם בקשה לתת לי זירוז ולהתחיל את הלידה..
כל האווירה היתה מעט הזויה: אנחנו שמחים והוא מתוח לאור הסיכוי שלא יהיה צורך בהתערבות רפואית ממשית.
ממש התנפל על ההזדמנות להמשיך דיאלוג בתנאים שלו, כלומר, תוך שליטה מדומה במצב הזה, הכל כך טבעי, של ההריון.
הרי הוא חש בזבוז של כליו כשאין בהם צורך.
ואולי יבחין בכך שהוא יכול פשוט להיות הרופא שלי ולראות אותי, מעבר לרשימת הבדיקות והסטטיסטיקות האינסופית?

שלום אישה, שמחה מאוד שדולפין התהפך.
שתהיה לך ולדולפין לידה נפלאה קלה ומעצימה.

קראתי את הדף שלך, אישה יקרה ,
איזה יופי !
שיהיה בהצלחה .והמון מזל טוב .
}לנשים אחרות שהיו אולי רוצות לחלוק איתי ועם לנה את המצב הזה של מצג עכוז ושנוכל לתרום להן מהדברים שלמדנו :[email protected]

היי שמחה לשמוע שהקטנציק התהפך אך בכל זאת לכל מקרה מספרת לך שלפני שנתיים גם התינוק שלי היה בעכוז התלבטתי אם להפכו והחלטתי שאתן לו להחליט .ילדתי בניתוח ואחרי הניתוח הרופא אמר שחבל הטבור היה מסובב על העובר ולא היה לו מספיק חבל להתהפך ומזל שלא ניסיתי להפכו. אי אפשר לראות את זה באולטראסאונד.
בנוסף לפני ההחלטה על הניתוח מנהלת המחלקה אמרה שאפשר לנסות עכוז אך שאדע שכיוון שרוב היולדות מחליטות על ניתוח אין להם ניסיון מספיק בלידת עכוז ויש לקחת זאת בחשבון. אז שייהיה בהצלחה .

איזה יופי של סיפור!!! שמחה איתכם!!!
רציתי להגיד שעדיף לחכות לצירים, שיתחיל לפחות כלידה טבעית, שאני ילדתי וגינלית בעכוז בלה....בלה....בלה....בלה...

שתהיה לכם לידה נהדרת @}

טוב לשמוע.
כדי לעזור לו להשאר במצבו: ללכת הרבה, נענועי וסיבובי אגן (ברגליים לא סימטריות), עליה במדרגות, כריעה... השענות קדימה ולא אחורה.


שתהיה לידה טובה!

good good good
i am so very happy for you

איזו הפתעה משמחת!
נכנסתי להתעדכן איך היה בהיפוך אבל לזה לא ציפיתי.

הדולפין הקטן יוולד ברכות.

הידד!
הדולפין הקטן יוולד ברכות.

הידד! (כלומר, עם הראש למטה!)

אנחנו נוסעים לים, אוכלים ארוחת בוקר, שוכבים בשמש שעות, בדרך הביתה נכנסים לצריף מקסים שהוא חנות פרחים ליד שפך הירקון לים וחוזרים עם פרגים כתומים וכלי קרמיקה כחול לשתילי העגבניות.
איזה כייף

הוא ממילא יעשה מה שהוא רוצה
נכון וטוב שכך...

עכשיו תזכירי לו כל הזמן שזה המצב הנכון. שטוב לו ככה. ושייתאמן על יציאה מהירה ובלי לקרוע כלום

כן, כבר תהיתי איך משאירים אותו שם...
לא רוצה לבקש ממנו שלא להתהפך שוב,
לא לתת לו רעיונות
זו באמת שאלה טובה, אם יש מה לעשות כדי לשמור אותו שם.
אה, שוב שליטה.. לשחרר מהר.
הוא ממילא יעשה מה שהוא רוצה.

כמו שהיה אצלנו
איזה יופי. עכשיו תזכירי לו כל הזמן שזה המצב הנכון. שטוב לו ככה. ושייתאמן על יציאה מהירה ובלי לקרוע כלום!

אבל מודה שהאופטימיות שורה במעוננו והלב רחב .


אמן.

איזו יופי. כבר הילד מביא נחת.

כבר אמרתי לך בטלפון, אבל אני אומרת שוב: יששששש!
יבורך הדולפין הקטן והמתהפך.

ואם אפשר דולפין קטן, תן סימן, שנבין מה נכון לך ולנו , בהצלחה מחר, אל תדאג, הכל יהיה בסדר

נתן סימן, ועוד איזה סימן.
לא ממש הצלחתי להירדם בלילה. לאחר שינה קצרה קמנו, העמסנו על האוטו את התיקים למצב שנישאר בבית החולים, ונסענו.
פקקים, שיחות מהדרך לארגן שליחתו של טופס 17, קצת רוגז שלי על כל שטות ("למה לא ניקינו את האוטו ,כמה ג'יפה יש כאן... תראה, אנחנו מאחרים - איך תמיד אנחנו יוצאים ברגע האחרון... " האיש בלע בשקט ובעיקר ניסה להרגיע אותי ) הייתי מתוחה, מרוטה, דואגת ומפוחדת.

מגיעים, הדולה שלנו מחכה לנו (תודה) ועולים למחלקת יולדות.
אחרי שאני משתינה פעמיים מבקשים ממני לא, כי שלפוחית מלאה יכולה לעזור להיפוך (עכשיו נזכרתם?)
אנחנו מחכים לבדיקת אולטרה-סאונד ובינתיים מתבקשים לקרוא ולחתום על טופס שבו בין היתר כתוב שהיו מקרים נדירים של מות עוברים שלא יכולים לקשר/או לא את מותם באופן ישיר לנסיון ההיפוך, אבל...
אני חושבת שלא ברור לי שאוכל לחתום על דבר כזה ולעבור את הבדיקה, משתדלת לנשום עמוק, מוזמנת להיכנס לחדר ושם דר. קאנטי מקבל אותנו בחיוך גדול .

"תסתכלי, הראש שלו למטה"
סליחה? מדברים אלי? לא ברור לי. אני שולחת מבט שואל.
"הוא התהפך לבדו "
נאמרו שם עוד כמה דברים, אני כבר הייתי בתוך עצמי, לא שומעת ולא רואה את הדר. ואת הדולה שלנו ואת האיש (נדמה לי שנישק אותי) ומסך של דמעות התרגשות והקלה עומד ביני לבין העולם שמסביב,
רק אליו דברתי " אתה גאון " והדר. שאל "אני? "
כולם שמחו, עוד כמה מילים וברכות שלא שמעתי...
אנחנו בחוץ, בדרך שבר ענן, גשם שוטף ולאחריו שמש נפלאה.
אנחנו נוסעים לים, אוכלים ארוחת בוקר, שוכבים בשמש שעות, בדרך הביתה נכנסים לצריף מקסים שהוא חנות פרחים ליד שפך הירקון לים וחוזרים עם פרגים כתומים וכלי קרמיקה כחול לשתילי העגבניות.

אחחח... איזו נחת לאבא ואמא,
אנחנו מאושרים.
אפשר לחזור לתכנית המקורית, או לפחות להתכוונן אליה במיוחד .
אני נזהרת במילותי ובציפיות... אבל מודה שהאופטימיות שורה במעוננו והלב רחב .

אין לי שום מושג בנושא אז אם לא רלוונטי תמחקי ותתעלמי אבל אולי את יכולה ללכת למטפל אייפק שמטפל עם עוברים כמו למשל מאשא בר שלום ולשוחח קצת עם העובר שלך?

מה חדש?

הדימוי שיש לי בראש בימים האחרונים, הוא, כאילו יש בידינו שני כרטיסי טיסה, לשני יעדים שונים, לאותו היום ואותה השעה :
ואנחנו מתייחסים אליהם כאילו בשניהם נשתמש. כאילו אין יעד אחד אליו מתכוננים, אלא שניים בו זמנית.
הרפתקה מפוקפקת.
לידה ואגינלית היא אפשרות רצויה בהחלט, ולקראתה יש לעסות את הפרינאום ולתרגל נשימות ותנוחות ולשתות כל מיני חליטות ולתרגל בדמיון מודרך הרפיה ועוד ועוד. חלק גדול מהבירורים הנדרשים כבר נעשו.
ניתוח קיסרי דורש הכנות מסוג אחר , כולל כל מיני בירורים טכניים ומחשבה מיוחדת על ההנקה בסיטואציה זו ועוד.

העיסוי נעשה קצת פחות מרגש ואפילו מבאס כשתמונות של חדר ניתוח עולות לנגד עיני. ובכל זאת - אם לבסוף יקרה/ייעשה ההיפוך המיוחל, כדאי שנהיה מוכנים.
התיק ללידה ניצב מזה מס' ימים בחדר ועכשיו אירגנתי אותו עם שינויים קלים לניתוח. מה, יתכן שכבר מחר? הסיכוי קטן, אבל כדאי להסתכל לזה בעיניים ולהגיע עם מה שצריך. מה צריך? הבנתי שאין כאן כרגע שום בגד עבור הדולפין, הכל עדיין אצל ההורים שהתכוונו להביאם בשבת הקרובה, אז שאלתי מהשכנה כמה דברים שהיו של הילדה שלה. כולם ורודים...
הכנו סנדוויצ'ים למקרה שיום המחר יתארך, ובעצם נדמה לי שכדאי לקחת את מה שהוכן מראש ללידה.

כשהתבשרתי שהוא בעכוז ויתכן שנזדקק לניתוח, נכנסתי מתחת לשמיכה לכמה שעות של בכי מתוסכל.
עכשיו מה שנשאר מזה אלו התקפות בכי קצרות אך אפקטיביות פעמיים -שלוש ביום . ביניהן אני משתדלת להיות פרקטית.
אולי המילה פרקטית אינה המתאימה למה שעשיתי אתמול בלילה, אבל מצאתי את עצמי מנסה לגלות שיש לי
קולוסטרום...מה שבטוח בטוח
כמה לחיצות, וטיפה מופלאה בגוון פנינתי הופיעה, ואני - לא ידעתי את נפשי מתדהמה ושמחה. יש לי אוכל לדולפין,
הוא יהיה בטוח כאן, אנחנו מחכים לו בכמיהה ואהבה.
ואם אפשר דולפין קטן, תן סימן, שנבין מה נכון לך ולנו , בהצלחה מחר, אל תדאג, הכל יהיה בסדר.

מאחלת לך שעם או בלי הגשמת הפנטזיות, תחווי לידה מעצימה ובריאה.

בכל מקרה מחזיקה לך אצבעות בידיים וברגליים למחר