כתבתי את זה לפני יומיים, אחרי שקיבלתי את תוצאות הבדיקה.
כל הדברים למטה מאוד לא נוגעים לכאן ועכשיו, אבל מופיעים לי בראש והרגשתי צורך להוציא אותם מאורגנים החוצה.
אמא שלי אומרת שינקתי עד גיל 8 חודשים. כשהפסקתי היא ניסתה לתת לי תמ"ל אל לא רציתי, אז פשוט עברתי לאכול אוכל רגיל.
כנראה הכרתי קצת את באופן גם אז... ולא רציתי מזון מעובד... (לא ששאר השנים מאז לא אכלתי במבה/קולה/שניצל תירס וכו'.... דברים שעכשיו לא ייכנסו לבית של אמא שלי, אבל בתור ילדות תמיד היה).
הייתה לי מטפלת מבוגרת. אישה טובה. אני זוכרת את הבית שלה, ואת המשפחה. היו לה 4 ילדים, מבחינתי כולם היו גדולים אבל בדיעבד אולי הקטן היה צעיר יחסית? 2 הגדולות נשואות עם ילדים, ו2 הבנים גרו עדיין בבית. אבל נראה לי גם היו גדולים כאלה. אהבתי כשהם היו משחקים איתי.
היא הייתה עירקית, כנראה בגלל זה אני כל כך אוהבת אורז.
הייתי רוצה לפגוש אותה ולחבק אותה. אבל כנראה שהיא כבר נפטרה... לפני כמה שנים אני ואמא שלי ראינו אותה ברחוב, בכיסא גלגלים עם מטפלת. זאת הייתה הפעם הראשונה שאני זוכרת שראיתי את אמא שלי בוכה.
אחר כך הלכתי לגן של "הדתיות". ככה אני זוכרת אותו. אין לי הרבה זיכרונות משם..
ואחריו לגן עם גננת חמודה. ואחר כך לגן שפחות אהבתי.
אמא שלי אומרת שהייתי כל הזמן מדברת עם חברה ומפריעה בזמן הריכוז, אז הגננת הייתי שולחת אותנו למטבח בתור עונש. אהבנו את העונש הזה כי היינו יכולות להמשיך לדבר שם.
אני זוכרת שהייתי רבה הרבה עם חברות. הייתה לי חברה אחת ממש טובה, שהיינו רבות כל הזמן ומשלימות אחרי 5 דקות. ועוד חברה שהייתה מעליבה אותי.... נראה לי שהרבה שנים כעסתי עליה ולא כל כך אהבתי אותה. אבל בבגרות פגשתי אותה בכמה הזדמנויות והיא דווקא חמודה. כנראה בתור ילדה היה לה קשה למצוא את עצמה בדרך אחרת.
ביליתי במשך השנים בהרבה גנים, גם בתור אדם בוגר.
לא הייתי רוצה שהילדים שלי יצטרכו לבלות שם. ולו בגלל ש: רועש, יש יותר מדי אנשים כל הזמן, אין מספיק נחת.
את בית הספר חוויתי כמשעמם כל היום היה לי משעמם וחיכיתי שהוא ייגמר כבר.
את החומר גם ככה יכולתי ללמוד לבד, כנראה שמהר הרבה יותר.
ומבחינה חברתית לא מצאתי את עצמי אף פעם, תמיד הרגשתי בחוץ. תמיד כהרגשתי שונה מכולם. תמיד הרגשתי שיותר מדי לי, שקשה לי למצוא את עצמי בין מיליון האנשים.
או שהייתי עם עצמי בצד, או עם חברה אחת (שהייתה פחות ב"מקובלים". אני תמיד הייתי בין הקבוצות ,היו לי חברות משם ומשם), או שהייתי עם חברות והשיחות שלהם לא היו מעניינות אותי (בנים ובגדים ואני לא יודעת מה).
כשכבר נגמר בית הספר הייתי אבודה. ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז הייתי כל היום בטלוויזיה ובמחשב.
גם עכשיו זה קורה לפעמים בחופש, אבל פחות. לקח לי שנים ללמוד מה התחביבים שלי, מה אני אוהבת.
לצייר, לרקום/לסרוג/לתפור כשיש לי מצב רוח לזה, לעשות יוגה, לבשל, לעבוד בגינה, לטייל בחוץ.
כמה קשה לי להביא את עצמי לעשות את הדברים האלה במקום רק לבהות במסך...
הקטע הזה מכיל בתוכו המון חששות שמתגנבים אליי בימים האחרונים (מעבר לברורים מאליהם - שהוא לא יתפתח, שתהיה איזו בעיה בהתפתחות. דברים שאני ממש מפחדת לחשוב עליהם).
החששות מהעתיד הקצת יותר רחוק.
שלא אצליח להניק.
שלא אצליח להיות מי שאני, לעמוד על שלי, מול הרופאים, המשפחה (משהו שחשבתי עליו אתמול הרבה כשהייתי עם המשפחה).
החשש שאהיה חסרת סבלנות.
שלא אצליח להישאר איתו בבית לאורך זמן.
שלא אדע ליצור לו סביבה חברתית מתאימה (אני פרח בית, אוהבת להיות בבית ולבד...).
מצד אחד הייתי כל כך רוצה להיות בבית, בחינוך ביתי. לאורך שנים. אולי אפילו לתמיד.
ומצד שני חוששת - מהשיעמום, מהלבד, מהקושי הכלכלי...
יודעת שאני קופצת כל כך קדימה.. וכנראה קראתי יותר מדי דפים בבאופן... אבל יודעת שאלו דברים שאצטרך להתמודד איתם ולפעמים המחשבות מזדחלות כבר עכשיו.
מה שכן דאגתי לו כבר בשנה האחרונה, זה לחסוך מספיק כסף כדי שאוכל להישאר בבית לפחות חצי שנה אחרי חופשת הלידה בתשלום, מבלי שזה ישפיע עלינו מבחינה כלכלית. ככה שלפחות לא אצטרך לעמוד במצב של לשלוח תינוקון בן 3 חודשים החוצה מהבית. ככה שלפחות לגבי הבעיה הזאת אני יודעת שיש לי עוד זמן עד להתמודדות איתה.
ועוד נושא - ימים כמו היום שהייתי בו היום מזכירים לי כמה אני אוהבת את המקצוע שלי וכמה אני רוצה להמשיך ולהתפתח בו (היה יותר קל אם הייתי עובדת בעבודה משרדית שמשעממת אותי, והיה לי ברור שלהיות בבית זה מעניין יותר..).
זה מוביל אוי להרבה מחשבות על הבחירות המקצועיות שאולי אעשה בעתיד, לאיזה כיוונים אלך.
מחשבות שגם מאוד מעודדות, רעיונות לדברים שהייתי רוצה לעשות - דברים שמעניינים אותי, שמסקרנים אותי. דרכים בהן אוכל לעבוד באופן עצמאי, אולי גם להרוויח קצת יותר. וגם לנהל את סביבת העבודה ואת הדרך המקצועית שלי באופן שמתאים לי.
ומצד שני מפחידים אותי מאוד. המחשבה שאני אצטרך ליזום יותר, להיות עצמאית יותר (מלחיץ גם כלכלית וגם מקצועית), "למכור" את עצמי. להיות בטוחה בעצמי ובידע שלי. ביכולת שלי לתרום לאחרים. דברים שבאים לי באופן פחות טבעי, דברים שאדרש להרבה למידה בשבילם.
השנה הייתה לי התחלת התנסות בזה, כשהדרכתי מישהי צעירה שרק סיימה את הלימודים. עשיתי את זה כמעין "טובה" למערכת, מאחר והיא הייתה צריכה להיכנס לעניינים מהר. וזאת הייתה חוויה מאוד מעצימה מבחינתי. הרגשתי שבאמת יש לי איך לעזור לה. זה קצת הפתיע אותי בהתחלה...
הדברים שאמרתי הועילו לה, היא הרגישה שהיא לומדת כשצפתה בטיפולים שלי (תמיד כשמישהו צופה בטיפול אני מיד מרגישה שזה טיפול גרוע ואני לא יודעת מה אני עושה..), הרגשתי שהצורך לתמלל עבורה את מה שאני עושה עזר לי לחדד את החשיבה הקלינית שלי, לחשוב לעומק על הדברים שאני עושה.
השיחות על הטיפולים שלה גרמו לי לשים לב לידע שצברתי בשנים האחרונות. לניסיון שכבר יש לי, לאינטואיציה ולדברים שכבר ברורים לי מאליהם (ורק לפני 3 שנים לא היה לי מושג לגביהם).
בסוף השנה היא הודתה לי, ואני אמרתי לה שגם נתרמתי הרבה מהשיחות שלנו, שהרגשתי שהן היו מאוד מלמדות מבחינתי.
מרגישה שאלו כיוונים שמסקרן אותי מאוד ללכת בהם, אבל כל הזמן מרגישה שעדיין לא, שאני עדיין לא יודעת מספיק, אין לי מספיק ניסיון. שעוד קצת ואז. לפעמים מרגישה שזה באמת מוצדק, ולפעמים שאני סתם פחדנית
כמו שאפשר לראות המוח שלי מאוד עמוס בימים אלו (כנראה אחד הדברים שמשפיעים על השינה...). המחשבות נעות מדבר לדבר. המון מחשבות על העתיד הקרוב (הבדיקה בשבוע הבא), הקצת יותר רחוק (איך אצליח לטפל שנה הבאה מבלי לפגוע בהריון?...זה דורש כל כך הרבה מאמץ פיזי), זה שאחריו (לידה, תחילת ההורות), וגם שנים קדימה (נגיד, לאיפה אקח את החיים בעשור הקרוב...)
לאיפה אקח את החיים בעשור הקרוב
וואו, כמה מפתיע שניסחתי זאת כך. ולא "לאיפה החיים ייקחו אותי בעשור הקרוב". ניסוח שנראה לי שהייתי נוטה להשתמש בו בעבר. הייתי הולכת לאיפה שהיה אפשר, קל, פנוי...
אני חושבת שהמקום הראשון שבו בחרתי באמת היה תחום הלימודים. התחלתי בתחום אחר והרגשתי שהוא לא מתאים לי, למרות שמבחינת ציונים וכו הצלחתי בו בסדר גמור. כבר כמעט סיימתי את השנה הראשונה של התואר כשהחלטתי לנסות להתקבל למקצוע הנוכחי שלי. סיימתי את השנה ההיא, ובשנה הבאה כבר התחלתי לימודים בתחום אחר לחלוטין, מאפס (הקורסים מהשנה הראשונה לא נחשבו כמעט בכלל). כל כך שמחה על ההחלטה הזאת. שבאה ממקום מאוד יוזם, אקטיבי. והייתה כל כך נכונה עבורי.
וזה מה שאני מרגישה שהכי מאתגר אותי בכל הדברים שכתבתי למעלה.
שהם דורשים המון יוזמה. החלטה. לקחת את החיים בידיים.
דברים שקשים לי, אבל כשאני מצליחה לעשות אותם עושים לי מאוד טוב.
מרגישה שאני עובדת בלמידה וההתנסות הזאת כל הזמן.
כתבתי את זה לפני יומיים, אחרי שקיבלתי את תוצאות הבדיקה.
כל הדברים למטה מאוד לא נוגעים לכאן ועכשיו, אבל מופיעים לי בראש והרגשתי צורך להוציא אותם מאורגנים החוצה.
[hr]
אמא שלי אומרת שינקתי עד גיל 8 חודשים. כשהפסקתי היא ניסתה לתת לי תמ"ל אל לא רציתי, אז פשוט עברתי לאכול אוכל רגיל.
כנראה הכרתי קצת את באופן גם אז... ולא רציתי מזון מעובד... (לא ששאר השנים מאז לא אכלתי במבה/קולה/שניצל תירס וכו'.... דברים שעכשיו לא ייכנסו לבית של אמא שלי, אבל בתור ילדות תמיד היה).
הייתה לי מטפלת מבוגרת. אישה טובה. אני זוכרת את הבית שלה, ואת המשפחה. היו לה 4 ילדים, מבחינתי כולם היו גדולים אבל בדיעבד אולי הקטן היה צעיר יחסית? 2 הגדולות נשואות עם ילדים, ו2 הבנים גרו עדיין בבית. אבל נראה לי גם היו גדולים כאלה. אהבתי כשהם היו משחקים איתי.
היא הייתה עירקית, כנראה בגלל זה אני כל כך אוהבת אורז.
הייתי רוצה לפגוש אותה ולחבק אותה. אבל כנראה שהיא כבר נפטרה... לפני כמה שנים אני ואמא שלי ראינו אותה ברחוב, בכיסא גלגלים עם מטפלת. זאת הייתה הפעם הראשונה שאני זוכרת שראיתי את אמא שלי בוכה.
אחר כך הלכתי לגן של "הדתיות". ככה אני זוכרת אותו. אין לי הרבה זיכרונות משם..
ואחריו לגן עם גננת חמודה. ואחר כך לגן שפחות אהבתי.
אמא שלי אומרת שהייתי כל הזמן מדברת עם חברה ומפריעה בזמן הריכוז, אז הגננת הייתי שולחת אותנו למטבח בתור עונש. אהבנו את העונש הזה כי היינו יכולות להמשיך לדבר שם.
אני זוכרת שהייתי רבה הרבה עם חברות. הייתה לי חברה אחת ממש טובה, שהיינו רבות כל הזמן ומשלימות אחרי 5 דקות. ועוד חברה שהייתה מעליבה אותי.... נראה לי שהרבה שנים כעסתי עליה ולא כל כך אהבתי אותה. אבל בבגרות פגשתי אותה בכמה הזדמנויות והיא דווקא חמודה. כנראה בתור ילדה היה לה קשה למצוא את עצמה בדרך אחרת.
ביליתי במשך השנים בהרבה גנים, גם בתור אדם בוגר.
לא הייתי רוצה שהילדים שלי יצטרכו לבלות שם. ולו בגלל ש: רועש, יש יותר מדי אנשים כל הזמן, אין מספיק נחת.
את בית הספר חוויתי כמשעמם כל היום היה לי משעמם וחיכיתי שהוא ייגמר כבר.
את החומר גם ככה יכולתי ללמוד לבד, כנראה שמהר הרבה יותר.
ומבחינה חברתית לא מצאתי את עצמי אף פעם, תמיד הרגשתי בחוץ. תמיד כהרגשתי שונה מכולם. תמיד הרגשתי שיותר מדי לי, שקשה לי למצוא את עצמי בין מיליון האנשים.
או שהייתי עם עצמי בצד, או עם חברה אחת (שהייתה פחות ב"מקובלים". אני תמיד הייתי בין הקבוצות ,היו לי חברות משם ומשם), או שהייתי עם חברות והשיחות שלהם לא היו מעניינות אותי (בנים ובגדים ואני לא יודעת מה).
כשכבר נגמר בית הספר הייתי אבודה. ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז הייתי כל היום בטלוויזיה ובמחשב.
גם עכשיו זה קורה לפעמים בחופש, אבל פחות. לקח לי שנים ללמוד מה התחביבים שלי, מה אני אוהבת.
לצייר, לרקום/לסרוג/לתפור כשיש לי מצב רוח לזה, לעשות יוגה, לבשל, לעבוד בגינה, לטייל בחוץ.
כמה קשה לי להביא את עצמי לעשות את הדברים האלה במקום רק לבהות במסך...
[hr]
הקטע הזה מכיל בתוכו המון חששות שמתגנבים אליי בימים האחרונים (מעבר לברורים מאליהם - שהוא לא יתפתח, שתהיה איזו בעיה בהתפתחות. דברים שאני ממש מפחדת לחשוב עליהם).
החששות מהעתיד הקצת יותר רחוק.
שלא אצליח להניק.
שלא אצליח להיות מי שאני, לעמוד על שלי, מול הרופאים, המשפחה (משהו שחשבתי עליו אתמול הרבה כשהייתי עם המשפחה).
החשש שאהיה חסרת סבלנות.
שלא אצליח להישאר איתו בבית לאורך זמן.
שלא אדע ליצור לו סביבה חברתית מתאימה (אני פרח בית, אוהבת להיות בבית ולבד...).
מצד אחד הייתי כל כך רוצה להיות בבית, בחינוך ביתי. לאורך שנים. אולי אפילו לתמיד.
ומצד שני חוששת - מהשיעמום, מהלבד, מהקושי הכלכלי...
יודעת שאני קופצת כל כך קדימה.. וכנראה קראתי יותר מדי דפים בבאופן... אבל יודעת שאלו דברים שאצטרך להתמודד איתם ולפעמים המחשבות מזדחלות כבר עכשיו.
מה שכן דאגתי לו כבר בשנה האחרונה, זה לחסוך מספיק כסף כדי שאוכל להישאר בבית לפחות חצי שנה אחרי חופשת הלידה בתשלום, מבלי שזה ישפיע עלינו מבחינה כלכלית. ככה שלפחות לא אצטרך לעמוד במצב של לשלוח תינוקון בן 3 חודשים החוצה מהבית. ככה שלפחות לגבי הבעיה הזאת אני יודעת שיש לי עוד זמן עד להתמודדות איתה.
ועוד נושא - ימים כמו היום שהייתי בו היום מזכירים לי כמה אני אוהבת את המקצוע שלי וכמה אני רוצה להמשיך ולהתפתח בו (היה יותר קל אם הייתי עובדת בעבודה משרדית שמשעממת אותי, והיה לי ברור שלהיות בבית זה מעניין יותר..).
זה מוביל אוי להרבה מחשבות על הבחירות המקצועיות שאולי אעשה בעתיד, לאיזה כיוונים אלך.
מחשבות שגם מאוד מעודדות, רעיונות לדברים שהייתי רוצה לעשות - דברים שמעניינים אותי, שמסקרנים אותי. דרכים בהן אוכל לעבוד באופן עצמאי, אולי גם להרוויח קצת יותר. וגם לנהל את סביבת העבודה ואת הדרך המקצועית שלי באופן שמתאים לי.
ומצד שני מפחידים אותי מאוד. המחשבה שאני אצטרך ליזום יותר, להיות עצמאית יותר (מלחיץ גם כלכלית וגם מקצועית), "למכור" את עצמי. להיות בטוחה בעצמי ובידע שלי. ביכולת שלי לתרום לאחרים. דברים שבאים לי באופן פחות טבעי, דברים שאדרש להרבה למידה בשבילם.
השנה הייתה לי התחלת התנסות בזה, כשהדרכתי מישהי צעירה שרק סיימה את הלימודים. עשיתי את זה כמעין "טובה" למערכת, מאחר והיא הייתה צריכה להיכנס לעניינים מהר. וזאת הייתה חוויה מאוד מעצימה מבחינתי. הרגשתי שבאמת יש לי איך לעזור לה. זה קצת הפתיע אותי בהתחלה...
הדברים שאמרתי הועילו לה, היא הרגישה שהיא לומדת כשצפתה בטיפולים שלי (תמיד כשמישהו צופה בטיפול אני מיד מרגישה שזה טיפול גרוע ואני לא יודעת מה אני עושה..), הרגשתי שהצורך לתמלל עבורה את מה שאני עושה עזר לי לחדד את החשיבה הקלינית שלי, לחשוב לעומק על הדברים שאני עושה.
השיחות על הטיפולים שלה גרמו לי לשים לב לידע שצברתי בשנים האחרונות. לניסיון שכבר יש לי, לאינטואיציה ולדברים שכבר ברורים לי מאליהם (ורק לפני 3 שנים לא היה לי מושג לגביהם).
בסוף השנה היא הודתה לי, ואני אמרתי לה שגם נתרמתי הרבה מהשיחות שלנו, שהרגשתי שהן היו מאוד מלמדות מבחינתי.
מרגישה שאלו כיוונים שמסקרן אותי מאוד ללכת בהם, אבל כל הזמן מרגישה שעדיין לא, שאני עדיין לא יודעת מספיק, אין לי מספיק ניסיון. שעוד קצת ואז. לפעמים מרגישה שזה באמת מוצדק, ולפעמים שאני סתם פחדנית :-P
כמו שאפשר לראות המוח שלי מאוד עמוס בימים אלו (כנראה אחד הדברים שמשפיעים על השינה...). המחשבות נעות מדבר לדבר. המון מחשבות על העתיד הקרוב (הבדיקה בשבוע הבא), הקצת יותר רחוק (איך אצליח לטפל שנה הבאה מבלי לפגוע בהריון?...זה דורש כל כך הרבה מאמץ פיזי), זה שאחריו (לידה, תחילת ההורות), וגם שנים קדימה (נגיד, לאיפה אקח את החיים בעשור הקרוב...)
[u]לאיפה אקח את החיים בעשור הקרוב[/u]
וואו, כמה מפתיע שניסחתי זאת כך. ולא "לאיפה החיים ייקחו אותי בעשור הקרוב". ניסוח שנראה לי שהייתי נוטה להשתמש בו בעבר. הייתי הולכת לאיפה שהיה אפשר, קל, פנוי...
אני חושבת שהמקום הראשון שבו בחרתי באמת היה תחום הלימודים. התחלתי בתחום אחר והרגשתי שהוא לא מתאים לי, למרות שמבחינת ציונים וכו הצלחתי בו בסדר גמור. כבר כמעט סיימתי את השנה הראשונה של התואר כשהחלטתי לנסות להתקבל למקצוע הנוכחי שלי. סיימתי את השנה ההיא, ובשנה הבאה כבר התחלתי לימודים בתחום אחר לחלוטין, מאפס (הקורסים מהשנה הראשונה לא נחשבו כמעט בכלל). כל כך שמחה על ההחלטה הזאת. שבאה ממקום מאוד יוזם, אקטיבי. והייתה כל כך נכונה עבורי.
וזה מה שאני מרגישה שהכי מאתגר אותי בכל הדברים שכתבתי למעלה.
שהם דורשים המון יוזמה. החלטה. לקחת את החיים בידיים.
דברים שקשים לי, אבל כשאני מצליחה לעשות אותם עושים לי מאוד טוב.
מרגישה שאני עובדת בלמידה וההתנסות הזאת כל הזמן.