[u]הרעיון שצריך לוותר על עבודת האמהות בשביל עבודות אחרות (ולהפך) הוא בעייתי בעיני. זו לא דרך טובה לבנות חברה אנושית, וזו לא הדרך שלי.[/u]

לגמרי! ויתר מזה - זוהי הפמניזם לשמו!
לפעמים שאני עסוקה במשהו טיפשי כמו להתעסק עם הטלפון ואז היא רצה אלי אני נעה בין אשמה של "מה אני עושה?! עוד שנייה היא כבר לא תרוץ אלי ודברים אחרים יעניינו אותה" לבין "טוב היא יכולה ללמוד מזה שאני לא תמיד זמינה".
(טוב פה את גם יכולה להרגיע אותי שאולי גם כנערה תאהב אותי ותרצה בחברתי? מה הסיכוי? חחח)
אם זה משהו חשוב עבודה/לימודים, אז לרוב אין אשמה ואפילו להפך מרגישה שעושה זאת בהשראתה ובשבילה (להתפתח, לשמש דוגמא, שתהיה גאה בי, כדוגמא לחברה שלהיות אמא לא אומר שנגמרו חייך אפרופו מה שרשמת, וכו )

כפי שכתבתי קודם, לא ״יצאתי״ לעבודה אלא התחלתי לעבוד מהבית. ככה שלא היה תהליך פרידה אלא רק תהליך דיוק סדרי עדיפויות בכל רגע נתון: האם עכשיו אפשר להתרכז בעבודה, או שעכשיו עדיף להיות קשובה לילדים, או בכלל לעזוב את העבודה ולעשות איתם דברים, או לעשות איתם דברים אבל בינתיים לחשוב על העבודה, וכן הלאה....
זה לא משהו שהיה והשלמתי, אלא משהו שאני ממשיכה לעשות גם עכשיו כשהם נוער.

הרעיון שצריך לוותר על עבודת האמהות בשביל עבודות אחרות (ולהפך) הוא בעייתי בעיני. זו לא דרך טובה לבנות חברה אנושית, וזו לא הדרך שלי.

יש איזה משפט מדהים שמהדהד לי בראש מאז ששמעתי אותו (בסרט של "סקס והעיר").
מירנדה אמרה - אני אוהבת את בני הכי בעולם אך להיות אם לא מספיק לי ומתגעגעת לעבודתי" מישהי זוכרת את זה? זה חלק מקטע ממש חזק ששתי האמהות של הקבוצה (מירנדה ושרלוט) יושבות ומשתכרות ופותחות את הלב...יש מצב שעוד לא הייתי אמא שראיתי את זה אבל בכל זאת נגע לליבי....כי אני אמא מלידה (אבל לא רק (; )

הי יונת (: תודה על התשובה...אחשוב על תשובה טובה ואחזור ...הלכתי להשכיב את הילדה (;
אשמח אם תספרי לי איך הרגשת לגבי תהליך ה"פרידה" הזה (יציאה לעצמאות או איך שלא נגדיר את זה)...האם היו ציוני דרך ספציפים שאת זוכרת?

יכול להיות שהנושא שאת מחפשת הוא מה שנדון בדף [po]ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה[/po]?

בכל מקרה, אני חושבת שבת 20 חודשים היא עדיין תינוקת, עדיין בשלב שההשקעה מאוד אינטנסיבית ואין מספיק פניוּת לעסוק בדברים אינטנסיביים אחרים.
בעיני לגדל ילד זה כמו להקים סטארטאפ: בשנים הראשונות זה משתלט על החיים, ואי אפשר לצפות לעשות עוד כל מיני פרוייקטים מהצד.
אבל בהמשך הם גדלים וצריכים אותנו באופן פחות אינטנסיבי. ואז יש יותר זמן להגשמת חלומות אחרים, טיפוח קריירה, או פשוט עבודה.

אצלי הרגשתי שמתפנה לי זמן כשהבן הצעיר היה בן שלוש. לאט לאט התארכו פרקי הזמן הפנויים. קשה לראות את זה בשנים של הטיפול האינטנסיבי, אבל זה קורה מעצמו עם הזמן.

במה את מתלבטת עכשיו? מה יכול לעזור לך?

הי פלוני...ממש תודה על התגובה (: כן בהחלט קראתי בכל מיני דפים פה באתר הרבה דיונים מרתקים שמתקשרים באופן כזה או אחר לתחום של חינוך ביתי בפרט והאיזון בין אנחנו לילדים בכלל...לצערי הכל היה מלפני כמה שנים טובות...ניסיתי לפתוח דיון כזה כאן ושיתופים של האמהות של היום בינתיים לא זרמו איתי. .יכול להיות שלדבר על ההורות שלנו זה כבר פאסה באתר הזה? בשבילי זה אחד הנושאים המרתקים למרות שיש לי עוד המון עניינים בחיי חחח אפרופו נושא הדיון (;

[po]סיור מודרך באתר[/po]

שלום אמא,

אני חושבת שהשאלות שלך חשובות ומעניינות.
אני לא ממש נמצאת במקום שלך, אז אין לי הרבה לתרום לדיון, אבל האם כבר עשית [po]סיור מודרך [/po] באתר? או הצצת ב [po]מפתח נושאים[/po]? אני חושבת שתוכלי למצוא המון דפים עם דיונים בנושא, גם אם הם נכתבו לפני 15 שנים.
זה כמובן לא סותר את הדיון פה! זו רק המלצה שלי...

רינה מה שלומך? הרבה זמן לא רשמת לי...
תוכלי לפרט לגבי מה שרשמת שכל פעם שלחת מוקדם יותר? זה מאוד נגע לליבי (ראי מה עניתי לך למעלה )

אוקי אז יכול להיות שלא הסברתי את עצמי טוב.
אני ממש לא מצפה שהפרנסה תהיה מקור יחד לסיפוק וגם לא שכל סיפוק יביא פרנסה .
וזה ממש לא עניין של יתרונות וחסרונות שמן הסתם כל בנאדם מבוגר מודע לדבר הזה ולא נראה לי שמישהו מחפש עבודה (או כל דבר אחר) שרק יהיה לו [b]כיף[/b]. כך שכל זה לא רלוונטי. העניין הוא מיצוי היכולות שלנו והגשמת החלומות שלנו וכמה הילדים שלנו עונים על שני אלה.
יש אמהות שהכניסו לגן בגיל 3 חודשים ויש אמהות שמשאירות בבית 3 שנים ואף יותר, כולן אמהות טובות וכל אחת והשקפות עולמה ודרך חייה.

מעניין אותי לשמוע שיתופים איך אתן מתמודדות או התמודדתן עם הדילמות הללו (פרידה/לא פרידה. מסגרת/בית. קריירה/אמהות. וכדומה )

כמובן השאלה רלוונטית לכל אמא ולא רק של חינוך ביתי וגם לאבות לצורך העניין.

אנחנו לא מכירים אחד את השני ולכן בעיני זה פלטפורמה טובה לשיתופים והצגת הלבטים ופחות לביקורת והטפות. יום קסום לכולם...

[u]השאיפה שלי ומניחה של הרבה אנשים זה כן למצוא עבודה שהיא גם מספקת וגם מקור סביר להתפרנס.[/u]

אז את מגבילה את עצמך. את מגבילה את עצמך בפרנסה רק לדברים שיתנו לך גם סיפוק רגשי, ואת מגבילה את עצמך בסיפוק לדברים שיתנו לך פרנסה.

גם אם היית עובדת במשהו שאת אוהבת, עדיין חלק מהעבודה היה כולל דברים שאת לא אוהבת.
למשל, גם מי שאוהבת לעבוד עם ילדים, עדיין צריכה לכתוב דוחות או לבדוק עבודות.
גם מי שאוהבת לעבוד עם מחשבים, עדיין צריכה להיות בפגישות ולדבר עם לקוחות.
גם מי שאוהבת ליצור אומנות, עדיין צריכה למכור אותה ולקדם את עצמה.
וגם מי שאוהבת את הילדים שלה יותר מהכל, עדיין צריכה לקנח להם את האף, וגם את הישבן.

אז נכון שלא כדאי לעבוד במשהו שאת רק סובלת ממנו, או עם אנשים שרק קשה לך איתם. אבל גם לא לצפות שהעבודה תהיה המקור העיקרי לסיפוק והגשמה. זה מגביל גם את העבודה וגם את הסיפוק וההגשמה.

[u]האם עד גיל חמש למעשה היית בבית עם הילדים?[/u]

אני עדיין בבית עם הילדים. אני עובדת מהבית, וגם עם הילדים (כשהם בבית).

מעניין. .
בעצם מעלה את השאלה [b]איזה מקום יש לחינוך הילדים שלנו (ביתי או לא ) בחיים שלנו? קריירה, התפתחות וכדומה..[/b]
רינה:
כשאמרת שאת חושבת על ה כאן ועכשיו הזכרת לי שאני מכירה כמה נשים שמסתכלות אחורה על חייהן בצער ש"בזבזו" על להיות עם הילדים ולא עשו משהו עם עצמן. אני אישית לא מאמינה שהילדים עוצרים את חיינו אלא הם עוד תוספת מדהימה ומרתקת אליהם, אבל אני בשלב כזה מאוד נוח [b]וזמני[/b], לא יודעת מה יהיה בהמשך.

כשאמרת שכל פעם הבנת ששלחת מוקדם מידי זה מאוד נגע לליבי, תוכלי לפרט?

גם אצלי מחשבות על מסגרת הולכות ובאות, ויש חששות ושאלות רבות בעניין...

[u]רינה - אני מבינה שיש לך עוד ילדים מלבד התינוק, האם תמיד עבדת מהבית?[/u]
[u]האם כיום כל הילדים שלכם בחינוך ביתי יונת ורינה?[/u]
עברנו (וממשיכים לעבוד) הרבה תקופות. סוגי עבודה שונים שלי ושל האיש, תקופות של חינוך ביתי, תקופות של מסגרות, תקופות של חלק מהילדים ככה וחלק ככה... כל תינוק נשאר איתי בבית זמן ארוך יותר מקודמו (תמיד גיליתי בדיעבד ששלחתי מוקדם מדי...), ולפעמים לא רק התינוק היה איתי.
בגדול אנחנו חושבים בעיקר על הכאן והעכשיו. כל כמה זמן הנסיבות המשפחתיות משתנות, כל כמה זמן מנסים לעשות שיקול כולל איפה אנחנו עומדים, ואיזו בחירה תעשה הכי טוב לכל בני המשפחה. לא מרגישים מחויבות לדבוק בהחלט לטווח ארוך... כל החלטה היא לשעתה.

וגם - האם כיום כל הילדים שלכם בחינוך ביתי יונת ורינה?

הי בנות תודה על השיתופים. ממש אשמח לשמוע עוד.
כמה שאלות : רינה - אני מבינה שיש לך עוד ילדים מלבד התינוק, האם תמיד (מאז שאת אמא הכוונה חח ) עבדת מהבית? גם אצלנו בעלי הוא התפרנס העיקרי, כלומר היחיד, אני סטודנטית. ואנחנו חולקים את המשמורת עליה וזה מדהים ומאתגר כאחד. גם אנחנו חיים כרגע באופן מספק לנו, מהיד לפה, לא חוסכים כלום. אולם מניחה שגם מהבחינה הזו זה לא משהן שיכול להימשך ומתישהו צריך להתחיל לחשוב על העתיד לא? (כבר דיון שלם אחר, ראיתי מישהי באתר שאלה על קניית בית בכספי פנסיה). וכן גם מהבחינה שלי מתישהו אסיים את הלימודים וכן ארצה לעבוד בתחום שלי. ולא להיות "רק" אמא, [b]עם זה שזה המקצוע הכי מדהים מספק ומרתק שיש בעיניי אבל עדיין[/b] מה שמביא אותי לשאלה הבאה שלי - [po]יונת שרון[/po] תוכלי לחדד מעט את המשפט האחרון? השאיפה שלי ומניחה של הרבה אנשים זה כן למצוא עבודה שהיא גם מספקת וגם מקור סביר להתפרנס.
האם עד גיל חמש למעשה היית בבית עם הילדים?

[u]שחייבים שקט מהילדים שלהם לכמה שעות על מנת שיוכלו להתפנות אליהם רגשית יותר טוב בשעות שהם כן יחד[/u]
על עצמי הגעתי למסקנה שמהלך חשיבתי כזה יוצר את עצמו - בתקופות שהילדים שלי כולם היו איתי, וידעתי שלא צפוי מפלט בקרוב :-) אז לא הייתה לי ברירה אלא למצוא דרכים שהשהות המשותפת תהיה הכי נעימה שאפשר. מצאתי לי דרכים להישאר ממוקדת בעצמי ובתחושות שלי ולא לכבות את כל אלה כשאני איתם, להקפיד על מה שחשוב לי, לשלב את הדברים שאני משתוקקת לעשות (לא לדחות למתי שהם לא יהיו באזור), למצוא דרכי רגיעה והיתמכות בקשיים... עשיתי כל מה שאפשר כדי שהזמן שלי איתם יהיה זמן טוב, יהיה כיפי, יהיה נעים ומספק. לעומת זאת בתקופות שהילדים יוצאים למסגרות בכל יום לכמה שעות, הרבה יותר קל לי להדחיק קונפליקטים ואי-נעימויות, להגיד לעצמי "רק עוד קצת והם הולכים, נחזיק מעמד..." התוצאה של זה היא שהזמן המשותף נהיה מין קושי כזה שחייבים לגייס בשבילו איכשהו את מרב הסבלנות כדי לצלוח אותו בשלום.
לא בטוחה אם הצלחתי להסביר. אם הנקודה שלי לא ברורה, תרגישי חופשי לשאול.

[u]אמהות אחרות שעבדו עם ילדים צעירים יותר, אפילו עם תינוק[/u]
מתפּקדת. אני עובדת מהבית עם תינוק. בעיקר בשעות השינה שלו. זה לא הכי נוח, אבל זה עדיף לי על-פני לשלוח אותו למסגרת.
מה שכן, בעלי הוא המפרנס העיקרי, והמשכורת שלו גבוהה מספיק כדי לאפשר לכולנו קיום נאה (אולי רמת חיים קצת נמוכה ביחס לסביבותינו, אבל לגמרי מספקת בשבילנו). אם הוא היה מורה ביסודי, אז אולי זה לא היה מספיק בשבילנו.

רלוונטי: [po]ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה[/po]

מזווית של אמא לנוער, אני יכולה לספר שעד גיל 3 ההורות היא מאוד אינטנסיבית, אבל אחר כך הולכים ונוצרים פרקי זמן פנויים ארוכים יותר ויותר. ואז, כשהילדים צריכים אותנו, זה כבר לא משהו של תכף ומייד, אלא יותר של מתישהו בהזדמנות.

כשהצעיר היה בן שלוש, מצאתי את עצמי מדי פעם עם חצי שעה פנויה, אחר כך שעה, אחר כך יותר.
היום הצעיר בן 12 ויש לי ימים שלמים פנויים. וגם כשילדים צריכים אותי הם יכולים לחכות שאסיים את מה שאני עושה קודם.

כרגע אני עובדת מהבית. התחלתי לעבוד בתשלום כשהצעיר היה בן 5. אני מכירה אמהות אחרות שעבדו עם ילדים צעירים יותר, אפילו עם תינוק.

אני חושבת שכדאי להפריד בין פרנסה, הגשמה, ו-[po]מנוחת אחריות[/po]. זה לא חבילה אחת, כל אחד מהדברים האלה חשוב, ואצל הרבה אנשים הם לא באים כולם ממקור אחד.

הי אנשים קראתי קצת בדף הזה וגם בעוד כמה דפים של חינוך ביתי פה באתר וממש עניין לקרוא סיפורים של הכותבים (הרוב היו מלפני הרבה שנים לצערי) היה לי מאוד מעניין לקרוא דיעות בעד ונגד החינוך הביתי.

רק משהו אחד לא קיבלתי עליו תשובה - מה לגבי עבודה? האם כל מי שילדיו בחינוך ביתי עצמאי או לא עובד? אני כרגע סטודנטית ובעלי עצמאי כך שכרגע היא איתנו בבית. אבל בהמשך אני כנראה (עם כל הקושי ) ארצה לצאת לעבוד והיא תלך לגן. אשמח לשמוע איך זה עובד אצלכם מבחינת היחס בין ההתפתחות האישית שלכם לבין הרצון (המבורך כמובן ) להיות עם ילדכם.

באופן כללי אני מאמינה שחינוך ביתי אפילו בגילאים צעירים ממש לא מתאים לכל אחד ויש הרבה אנשים שחייבים שקט מהילדים שלהם לכמה שעות על מנת שיוכלו להתפנות אליהם רגשית יותר טוב בשעות שהם כן יחד. אני אישית כרגע בשלב שחייבת כמה שעות ביום אתה וכן כמה שעות בלעדייה. כשהייתה צעירה יותר לא יכולתי אפילו שעה בלעדיה. כשהיה עוד יותר צעירה לא יכולתי אפילו שתי דקות (ואנשים התעצבנו עלי שאני לא משחררת ). אני חושבת שיש לנו מאין "עוף גוזל" הדרגתי מושלם כזה...

אשמח לשמוע איך זה אצלכם בכללי אבל גם ספציפי לגבי חינוך ביתי לאורך שנים (כלומר שכולל ביחס ולא רק גן ) - איך זה מסתדר או הסתדר לכם עם ההגשמה האישית שלכם?

יופי שעדכנת, ונהדר שמצאת פתרון מציאותי וטוב.

< [po]אין ייאוש[/po] בניק החדש>

חזרתי לעדכן
אז.. קודם כל, ניהלתי שיחות קצת יותר רציניות על הנושא עם האנשים הקרובים אליי בעולם האמיתי (קודם דיברתי, אבל בדיעבד זה היה בקול ענות חלושה).
כשהייתי יותר ברורה לגבי זה שאני לא רוצה סתם עידוד אלא באמת מתלבטת, וגם הייתי יותר ברורה לגבי מה הרצונות שלי ומהיכן נובעת ההתלבטות - גם ההתייחסות אל הנושא הייתה הרבה יותר רצינית.
הגעתי להחלטה להמשיך בעבודתי הנוכחית למשך תקופה מסוימת, תוך זה שהפחתתי עוד את שעות העבודה (הצלחתי לצמק ל-6 ברוב הימים +מדי פעם בערב אחרי שהתינוק הולך לישון). בתום התקופה שהחלטתי עליה, אני פונה לכיוון אחר, שגם עליו כבר החלטתי, ויאפשר לי עבודה גמישה יותר, במינון נמוך יותר, בבית חלק מהזמן. אני גם אוכל לעשות בה הפסקות לתקופות יותר משמעותיות אחרי הלידות הבאות. זה יהיה שינוי מאוד משמעותי באורח החיים ואני מרגישה טוב מאוד לגביו.
עדיין בתיאוריה הייתי רוצה להיות בבית עכשיו ולא אחר-כך, אבל במציאות הגעתי למסקנה שפיתרון של פשרה הוא טוב יותר עבורי במכלול השיקולים.

תודה רבה לכל מי שפינתה מזמנה כדי לענות לי - [po]אמא בבית[/po] , [po]אין ייאוש[/po] , פלונית
ותודה מיוחדת ל [po]לילה טוב[/po] , על הרגישות הרבה והכנות.

:-)

[po]אין ייאוש[/po], תודה. חשבתי קצת על מה שהצעת. כרגע זה לא יעבוד, אבל אם אני אשאר איפה שאני אולי אאמץ את זה כשהקטנטן יגדל קצת ויהיה לו פחות קשה בנסיעות.

[po]לומדת לבקש[/po] , בעניין החמצת הזמן עם הילד אני יכולה להבין אותך מאוד ולהזדהות אתך. אני לא עובדת הרבה השנה, ובכל זאת במוצאי יום חופשי, שנישקתי בו את בן השנתיים שלי ללא הפסקה, אני לא מבינה איך אני הולכת להיפרד ממנו למחרת.
ובעניין [u]הרבה פעמים אני מרגישה שהילד מתגעגע אליי ורוצה דווקא אותי[/u] בלי להמעיט מהצורך של ילד באימו, ייתכן מאוד שאם אבא היה נעדר מהבית וחוזר אחרי העבודה, הילד היה מפגין געגועים גדולים גם אליו.
וחוץ מזה, מסכימה עם הכיוונים שטלי העלתה.

טלי, האם ראית ההצעות שלי?

[po]לומדת לבקש[/po] - תרשי לי להציע נקודה למחשבה. האם העוינות שאת מרגישה היא בגלל שאת מאשימה את בעלך במצב הנוכחי, שבו הוא טרם מצא עבודה, או בגלל שהוא לא מעריך את מה שאת היית רוצה שיהיה לך (להישאר בבית)? אם זה הראשון, אולי יש משהו שאפשר לעשות כדי לקדם את המצב? אם זה השני, נראה לי שזה משהו שעדיף שתעבדי עליו עם עצמך, כי הוא לא חייב להרגיש כמוך בנוגע להישארות בבית.
בכל מקרה - כמו [po]שלילה טוב[/po] אמרה, זה כנראה מצב זמני. תסתכלי על הצד החיובי - בפרספקטיבה של כל החיים, כנראה שאת עדיין תהיי עם הילד בבית יותר, אבל הקשר שלו עם אביו לנצח יישאר מחוזק בזכות התקופה הזו שהם ביחד.

דאלי ואין יאוש תודה על התגובות. זה עוזר מאוד!
התכוונתי שנראה לי שאני מחמיצה דקות יקרות. דקות יקרות עם הילד. וקשה לעשות את ההבחנה איפה זו האשמה שלי ואיפה הצורך האותנטי של הילד. בעלי כאמור הוא באמת מקסים, אבל לפרקים קשה לו, לא כל כך עם הילד עצמו כמו עם התחושה שהוא נשאר איתו בבית לא בהכרח מתוך רצון, אלא מהעדר בחירה. שנינו היינו מעדיפים שהמצב יהיה הפוך אבל הוא לא. ובאיזשהוא אופן דווקא כל הקריאה פה באתר מאד הכבידה עליי את המשא כי נראה שזו תמיד האמא שנשארת עם הילד ועל חשיבותה מדובר רבות ובאמת הרבה פעמים אני מרגישה שהילד מתגעגע אליי ורוצה דווקא אותי.

זה שהילד מפתוח וחברותי לא אומר שהוא בשל ומוכן לפרידה מאמא וזה בעצם מה שאת רואה ומרגישה.... על הצורך החברתי שלו (ושלך ;-) ) אפשר לענות באמצעות מפגשים עם אמהות אחרות לילדים קטנים כמו אלה שיש סביבך או אחרות שאפשר למצוא דרך האתר. זה ללא ספק יכול לרענן לך את היומיום ולשחרר את תחושת הלבד בגידול שלו !! יכול להיות שבעוד שנה / שנתיים תרגישי שהוא יותר בשל וגדול ויכול להתמודד עם הפרדות ממך למספר שעות בכל בוקר {@

גם אני מתלבטת... בני בן שנתיים אוטוטו...היינו ביחד בבית עד כה- בעצם עדיין וכעת אנחנו בתקופת קליטה בגן... הזוי. יש לי המון לבטים. מסביבי מספר חברות שנשארות עם הילדים בבית גם השנה (מגיל 2-3) כך שזה לא זר לי. אנחנו החלטנו לפני חצי שנה שנרשם לגן- ספטמבר היה רחוק וגיל שנתיים עוד יותר ופתאום זה הגיע- יום בהיר אחד...
יש בי שני צדדים ולכן זקוקה לעזרתכן/ם.
מצד אחד אני מ-ו-ת-ש-ת!!! עברתי לידה מאוד טראומית שלאחריה דיכאון קשה ופוסט טראומה. אחרי שנה בערך התאוששתי... היום אני כבר בסדר נפשית (הרבה הדחקות) אך מותשת מהשהות האינטנסיבית והטיפול. אןי לי הרבה עזרה חוץ מבעלי כך שהגידול הוא די עלינו ושנינו עייפים אך כמובן מרוצים ומתים על הבן שלנו. שמנו את גיל שנתיים כגיל סביר להכניס לגן . הבן שלנו מאוד חברותי ואני ממש רואה את ההתפתחות איך בחודש האחרון הוא ממש התחיל לשחק עם ילדים אחרים ולחפש את האינטרקציה איתם. ואז אני אומרת לעצמי שבגן יהיה לו את זה בשפע מה שאני לא יכולה לארגן לו כל הזמן. כמו כן, פרט שולי... אני עובדת מהבית בדר"כ בצהריים כשהוא ישן ופעמיים בשבוע אחה"צ כשאבא איתו- אז גם זה מתיש.
מצד שני התחלנו את הקליטה בגן וזה קשה!!! אני ועוד אמא אחת היחידות שאחרי 10 ימים עדיין עם הילדים בגן (ח-ח לגננת שמאפשרת). זה קשה לראות 18 ילדים עם 4 אנשי צוות. אני לא מצליחה לדמיין את הרגע שאעזוב אותו לבד. כשאנחנו שם הוא דואג שאהיה בקרבתו ומאפשר לי להתרחק לכמה דקות בלבד. אני מרגישה שהוא יהיה אבוד שם לגמרי. מתוך מה שאני רואה לא ניתן באמת להתייחס לכל ילד ( לא שחשבתי שזה יהיה אידיליה אבל בכל זאת...) כל הזמן אומרים לי כמה זה יהיה לו טוב ללכת לגן להיות עם עוד ילדים... אני מרגישה שהצוות שם לא מספיק חם- אין מספיק חיבוקים ויש תחושה של בלאגן- לא יודעת אם זה בגלל הקליטה או זו האוירה שם באופן כללי. ויש עוד ועוד עניינים. כולם אומרים לי שלא ניתן למצוא גן מושלם ותמיד יהיה לי מה לומר על הגן ושאני צריכה לשחרר...
בקיצור אני מבולבלת- מצד אחד עייפה ומותשת מלהיות בבית מצד שני ממש לא מרגישה בטחון בגן.
אנא עזרתכן/ם

גם אני לא הבנתי את המשפט
[u]אני כל דקה נראית לי מבוזבזת,[/u]

אבל גיל 1.5 זה תינוק. לא היתי קוראת לזה "חינוך ביתי" אפילו. לא חושבת שצריך לחנך בגיל הזה. "רק" לתת לילד חום ואהבה, ולהענות לצרכים שלו, אם אפשר לא למרכז אותו - מה טוב...
נשמע לי מצוין מה שאתם עושים. אם הבעיה היחידה שהאב לא רוצה להיות בבית - אבל עדיין [u]איש חם ומקסים ומאד מאפשר לילד מרחב ולא ממרכז אותו[/u] - נשמע נורמלי לחלוטין :-) גם אני לא כל כך רציתי להיות בבית. אבל היתי בבית כי ידעתי שזה טוב לילדים שלי. ומאז אני עוד ועוד קוטפת את הפירות של ההשקעה שלי. גם אם היא לא היתה 100% בלב שלם. היא היתה 90% וזה נראה לי מספיק.

[po]לומדת לבקש[/po] ,
מה התכוונת ב [u]ואני כל דקה נראית לי מבוזבזת[/u] ?
על פניו, [u]הוא איש חם ומקסים ומאד מאפשר לילד מרחב ולא ממרכז אותו[/u] עושה רושם מצוין עבור הילד.

[po]טלי מתלבטת[/po] ,
האם יש אפשרות לקחת את תינוקך לעבודה? אולי רק לחלק מהזמן? אולי בלִוויית סבתא, שתטייל אתו, תבלה אתו בגינה הציבורית הסמוכה וכו', ותקפוץ אלייך בזמני ההנקות וכשיש לך הפסקה?

[u]הוא לא ממש רוצה להיות בבית[/u]
נראה לי שזאת הבעיה. אבל אם כל המצב הוא זמני אז אולי כדאי לקחת אוויר ולחכות.

אני מכירה לא מעט ילדים שנשארים בבית עם אביהם, ואין מאושרים מהם. למה את חושבת שיגרם לבנך נזק? האם את מרגישה שאביו עושה משהו "לא נכון"? האם אביו מתבעס מעצם היותו בבית, או חושב שהילד צריך ללכת לגן?

יכול להיות שזה לא הדף הנכון אבל לא מצאתי אחד מתאים יותר. הבן שלי בן שנה וחצי והוא בהחלט בחינוך ביתי אבל מגיל שנה עם אבא שלא מצא עבודה. אני חייבת לפרנס ומחבבת את הפרנסה שלי אבל מתחילה לפתח עוינות כלפי האב כי הוא לא ממש רוצה להיות בבית ואני כל דקה נראית לי מבוזבזת, רק שכרגע אין ברירה. אני תוהה אם לטעמכם יש הבדל משמעותי או נזק מכך שהוא נשאר עם האבא? אני חייבת לציין שהוא איש חם ומקסים ומאד מאפשר לילד מרחב ולא ממרכז אותו ועדיין...

לי נשמע מדברייך שאת יותר הגיונית מאשר מדברת מהבטן. השיקולים הרציונלים חזקים אצלך. בהצלחה במה שתבחרי. אני אישית בעד להיות עם התינוק.

[po]אמא בבית[/po]
לא זוכרת מתי קראתי אותך כל כך נחרצת וברורה וחד משמעית באתר. מעניין :-)
(אלמונית בכוונה)

שימי לב! קיבלת עכשיו הצעת עבודה הכי חלומית שיכולת לדמיין, הרבה יותר חלומית ונחשקת מהעבודה הנוכחית שלך - להיות אמא של התינוק שלך.
להריח אותו, להניק אותו, לראות אותו מתפתח, לחיות איתו.
ממש עוד מעט הצעת העבודה הזאת כבר לא תהיה רלבנטית. הוא יתרגל להסתדר בלעדייך ולאכול מבקבוק, את תתרגלי לראות אותו רק אחר הצהריים. אפשר לחיות ככה אבל תקשיבי לאינסטינקטים שלך, זה לא פינוק זה צורך אנושי בסיסי.
אני נחרצת אבל מבינה את הדילמה ואת הקושי מול המיינסטרים החברתי והתרבותי שאנחנו חיים בו. חשוב לאדם מבוגר שיהיו לו תחביבים והוא יוכל לפרנס את עצמו אבל יש זמן לכל דבר. לפני הילדים יש זמן לקריירה וגם כשהם גדלים. כשיש תינוק, זה הזמן שלך לגדל אותו.

[u]הדילמה שלך היא ממשית ומשמעותית[/u]
פתאום הבנתי כמה ההכרה הזו עוזרת לי (תודה), כי באמת שאף אחד סביבי לא מבין מה ההתלבטות הגדולה.

[u]אני כבר שנים לא עושה קריירה אלא מתפרנסת, למרות שיכולתי הרבה יותר. זה לא מדכא כלל.[/u]
אני חושבת שמה שהתכוונתי ב"מדכא" זה - האם לא קשה יותר לוותר על זמן עם הילדים כשזה לטובת משהו שאנחנו לא באמת רוצים?

[u]את מתארת תחושה חזקה לכיוון מסוים, ובוחרת להתייעץ דווקא באתר שהכיוון שלו הוא להישאר עם תינוקות רכים לפחות בבית[/u]
כן, זה כנראה אומר משהו. וגם אני מרגישה סיפוק ושליחות בטיפול בילד שלי, אבל האם זה לא דועך עם הזמן, ככל שהם גדלים ופחות זקוקים לנו?

אוף, באמת [u]החיים זורמים לפעמים לא כמו שתכננו[/u]

[u]ואז אני תוהה אם לא יהיה לי יותר מדכא כשאחזור לעבוד יום אחד בעבודה שהיא אולי מצומצמצת יותר בשעות, אבל שאותה אני עושה לצרכי פרנסה בלבד.[/u]
זה עניין של גישה. אני כבר שנים לא עושה קריירה אלא מתפרנסת, למרות שיכולתי הרבה יותר. זה לא מדכא כלל. למרות שבשנות הקריירה מאוד אהבתי את העיסוק וחשבתי שהוא חשוב, משמעותי ומספק. היום אני פשוט משווה את המחיר שהייתי משלמת על המשך העיסוק הזה, ויודעת שזה לא מתאים לי.
בשנים הראשונות הללו יותר חשוב לא לחנוק את ההקשבה לעצמך ולתינוק. לחזור לעשייה תמיד אפשר, למרות מה שמספרים לנו.

[u]ושלו בעצם טוב[/u]
הרשי לי להיות נחרצת. לדעתי לא טוב לתינוק כה רך להיות בלי אמא שלו. הדילמה שלך היא ממשית ומשמעותית. אני יודעת שאני, כשבגיל חצי שנה של בתי הראשונה הציעו לי עבודת שחלמתי עליה, בתנאים סופר נוחים, לא יכולתי לעזוב את הבת שלי. אני מאמינה באינסטינקטים. זו באמת לקיחת סיכון. באמת לא חזרתי לקריירה הזו. אבל אחרי 12 שנים בחינוך ביתי עם שלוש בנות, גיליתי שאני בכלל רוצה לעסוק בדברים אחרים והצלחתי להתחיל לעבוד בתחום שמעניין אותי, בתנאים שהם אולי לא אידיאליים אבל אפשריים מבחינת המשפחה שלי (אני מתכוונת לשעות עבודה בעיקר) ואפילו למצוא מסגרת חינוכית שאני מאוד אוהבת לבנות.
הבת הצעירה שלי כמעט בת 7 ואני עדיין מרגישה לפעמים שמוקדם לה מדי להיפרד, להיות בלעדיי כל כך הרבה שעות (5 ולפעמים יותר אבל זה תלוי בבחירה שלה).
החיים זורמים לפעמים לא כמו שתכננו. אבל עבודות בעיניי זה משהו שאפשר תמיד להשיג, והתינוק הרך שלך שזקוק לך עכשיו ברגע זה, שאת זקוקה לו (אני בכל אופן הייתי זקוקה להיות ליד הבת שלי, ובעיניי זה לגיטימי לגמרי להתחשב ברגש הקדמוני והחשוב הזה, שלא סתם אנחנו מרגישות אותו), זה לא יחזור. את יודעת מה, אולי גם העבודה הפנטסטית הזאת לא תחזור. אבל מה יותר חשוב?
יכול להיות שאם היה לי מקצוע שהשקעתי בו המון והיתה לי תחושת שליחות בלעשות אותו הייתי מרגישה אחרת. לא יודעת. תחושת השליחות שלי אחרי שנולדו לי ילדים היתה לגמרי מכוונת אליהם. וכל אחת מאתנו היא אחרת, אבל כיוון שאת מתארת תחושה חזקה לכיוון מסוים, ובוחרת להתייעץ דווקא באתר שהכיוון שלו הוא להישאר עם תינוקות רכים לפחות בבית, ובד"כ גם הרבה יותר, אז.. אני מרשה לעצמי להגיד.
בהצלחה בהחלטה הקשה הזאת.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

רק אוסיף שאני יודעת שאולי זה לא הדף הכי מתאים, כי בגיל הזה קשה לקרוא לזה "חינוך ביתי" (אולי אפשר לקרוא לזה טיפול ביתי?). אבל הרגשתי קצת מבוכה לפתוח דף חדש בתור מי שכותבת כאן פעם ראשונה, אז עמכן הסליחה...

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

שלום,
מקווה להתארח כאן לצורך התייעצות... ואולי בסוף להישאר.
יש לי תינוק צעיר בן מספר חודשים. חזרתי לעבודה כשהוא היה בן שלושה חודשים - ומאז ממש רע לי עם זה.
מצד שני, אני מרגישה שנוצר איזשהו שילוב נסיבות שבהן החזרה לעבודה היא הבחירה ההגיונית, וקשה לי מאוד לשנות אותה עכשיו. קודם כל, כשאני בעבודה הבן שלי נשאר עם מישהו שאני סומכת עליו מאוד. בנוסף, אני עובדת בעבודה שאני מאוד אוהבת, והיא נותנת לי סיפוק ותחושת ייעוד. גם היום אני נהנית מהעבודה - אבל מתגעגעת לבני. אני צריכה לקחת בחשבון שאם אני עוזבת, יש סיכוי ריאלי שלא אוכל לחזור לסוג כזה של עבודה בעתיד. אני לא חושבת שאוכל להישאר בבית שנים על גבי שנים (אבל מי יודע?) ואז אני תוהה אם לא יהיה לי יותר מדכא כשאחזור לעבוד יום אחד בעבודה שהיא אולי מצומצמצת יותר בשעות, אבל שאותה אני עושה לצרכי פרנסה בלבד.
מבחינת ההסתגלות שלו - בהתחלה נראה שממש טוב לו, אבל - תחושת הבטן שלי לא טובה. מצד שני, כולם אומרים לי שאני משליכה עליו את הקושי שלי להיפרד, ושלו בעצם טוב.
ההבחנה הזו חשובה לי, כי אם הקושי הוא רק שלי, אולי אני אהיה מוכנה לסבול אותו קצת למען האושר שלי בעתיד.
אני לא יודעת איה סוג של עצה אני מחפשת כי ברור לי שבסוף [b]אני[/b] אצטרך להחליט מה יותר חשוב לי ועד כמה אני מוכנה להמר. אבל אולי למישהי יש בכל זאת איזו פרספקטיבה חדשה או מעניינת להציע?

וואו אילה,
זה כאילו שאת מכירה אותם..
מה שהצעת מאד מאד מתאים להם.
(אפילו חזרתי אחורה לקרוא את דבריי ולבדוק כמה פרטתי.. :-) )
אלו דברים שהם אוהבים אני מקווה שהם ירצו לעשות את זה גם תוך כדי "שיכרון החופש"

(מהניסיון הרב שלי שכולל קריאת בלוגים באתר :-) אני רואה את שכרון החופש כדבר שחוזר על עצמו אצל ילדים שיוצאים מבית ספר. ואכן, קיויתי למשהו שהוא יותר מחופש גדול שהתארך יתר על המידה.
כנראה שעוד אצטרך לחשוב על הקצב שמתאים לי.)

[u]חפשי באיזור המגורים שלך קבוצות חינוך ביתי. זה מקל על ההתמודדות עם הסביבה מאוד, ומחזק את ההתמודדות הפנימית גם כן[/u]
אנחנו מפתח תקוה, ואני מאוד אשמח לדבר עם אימהות בחינוך ביתי מהאיזור.

הי אמא בבית-איזה יופי שאת פה- מוסרת לך ד'ש.

לא הבנתי בדיוק מה התכוונת לגבי
[u]מבחינת התארגנות - מיטות נוחות,[/u]

וגם שהכי טוב זה לצור קשר עם 'הרשימה הלבנה'(דף שקיים פה באתר) לגבי בירור מי המשפחות שגרות בסביבה.


============
לי זה נראה מאוד הגיוני להחליט על פרק זמן שכזה.
לא אין לי ניסיון.הילדים שלי תמיד היו בבית.

לי דווקא נראה שכדי שבחודשים הללו תהיה איזו עשיה ואיזו צמיחה ולא סתם חופש גדול שהתארך יתר על המידה בגלל שלאמא המוזרה שלכם אין חשק להתעמת איתכם בבוקר-
צריך להיות לתקופה הזו תוכנית מוגדרת ויעדים ברי השגה .
עם הילד שאוהב ללמוד זה יהיה יותר קל- להציע לו לעשות פרויקט בנושא שחביב עליו,או ללמוד איזו מלאכת יד למשל, להיות אצל אומן בסטודיו- דבר שלו היה הולך לבית ספר לא היה לו זמן לזה.
לדעתי ,מבחינה כלכלית -אל תצפי לגדולות. לא יעסיקו אותו תמורת תשלום בגיל הזה.
הוא יכול לעשות עבודות גינון או שמרטפות - בערך כמו כולם.אף אחד לא רוצה להסתבך עם החוק.אבל ללמוד באופן שבו מבוגרים לומדים- כן.(וכמובן שזה עולה הרבה יותר מאשר חוג ממוצע במתנ"ס)למשל, אני נוסעת עם עוד נערה בת 13 לסטודיו של קרמיקאית ושתינו לומדות.

עם זה שלא אוהב ללמוד- להחליט שבתקופה הזו אתם כן תמצאו משהו שמענין אותו תוך כדי שהוא יעבור מסע אל תוך עצמו.אולי אפילו מסע אמיתי עם תרמיל בשביל ישראל. משהו אתגרי מאוד.משהו שבו המרץ שלו יהיה נקודת החוזק של העינין. הוא לא יפריע אלא ינהיג,יראה לאן האינטואיציה שלו לוקחת אותו.
אולי את בעצמך אוהבת לטייל -אז תטיילו יחד.
אולי תחפשי מדריכים, אולי שומרי הגן או משהו כזה.
הוא בגיל שלא הייתי מאפשרת לו לטייל בעצמו בכל מקרה.רק לגיחות קצרות באזור מוכר . מה שחשוב זה להתבונן בו ולגלות , ביחד איתו מה כן מענין אותו.אולי הוא נמשך לעולם החי והצומח, אולי הוא תיקשורתי ויוזם שיחות עם אנשים שהוא פוגש,אולי עצם הפעילות הגופנית זה מה שחשוב לו.לא יודעת מה.

[hr]
סדר יום ו[b]קצב[/b] של משפחה בח"ב , שהיתה כזו תמיד שונה מאוד מסדר יום של משפחה שכן שולחת למסגרות .אתם תצטרכו למצוא את הקצב שלכם.
אני יכולה להעיד שיש כל מני מקצבים.
אני חושבת שהיכולת שלנו כמשפחה לעמוד במשימות שאנחנו מגדירים לעצמנו ,לעמוד בלו"ז -למשל- מוכיח שאנחנו לא עד כדי כך מוזרים ויוצאי דופן.
מי שמוזר ויוצא הדופן הם אלו שאפילו לא מגדירים לעצמם ובכלל לא נותנים את הדעת לאלו משימות שהם שואפים לעמוד בהן...

אז שיהיה בהצלחה.

[po]אמא בבית[/po] את נותנת לי חשק להתחיל
זה נשמע כיף, אני יכולה רק לדמיין את הפנים שלהם בעת הודעה כזו..
(בינתיים לא מדברת כי זה לא סגור)
ואני גם יכולה לדמיין את הפנים של הסבים והסבתות היקרים שפחות יהנו מהרעיון.. :-P
אני לא חוששת מזה שלא ירצו לחזור לבית ספר, כי גם היום בית ספר הוא ויכוח יומיומי.

[u]הנקודה היא לתת להם חופש. זה לא פשוט לרובנו.[/u]
נכון. בגלל שמדובר בזמן קצוב אולי יהיה לי פשוט יותר לאפשר להם את החופש הזה ולראות מה קורה.

הבעיות הגדולות שאני צופה באופן כללי הן החברה + שאלת היכולת שלי להיות יוצאת דופן/מוזרה/מהאלה.
אבל, נו, מדובר בכמה חודשים בנסיבות נוחות יחסית אז אני מניחה שאוכל לעמוד בזה..

[u]ושאלה אחרונה: אשמח להמלצות איך להתכונן לתקופה כזו מבחינה נפשית/ התארגנותית[/u]
לדעת שהם יהיו שיכורי חופש, לתת להם לעשות מה שרוצים בגבולות שלך, לתת להם להתעורר מתי שהם רוצים, לנהל את היום שלהם, לפרגן להם על הרבה שינה וכו'. זה לא אומר שאת חייבת להסכים שהטלויזיה תהיה פתוחה כל היום או כל דבר אחר שאולי מפריע לך. אפשר לדבר לפני זה, לומר שרוצים לנסות משהו חדש אבל זה מחייב את כולכם להתחשב אחד בשני ואת הדברים שמפריעים לך כמו טלויזיה בבוקר, פירורי אוכל בסלון לדוגמא (זה מה שמפריע לי) . הנקודה היא לתת להם חופש. זה לא פשוט לרובנו.
מבחינת התארגנות - מיטות נוחות, הרבה אוכל, הרבה ספרים מעניינים, לשאול אותם אם הם רוצים קשר עם ילדים בחינוך ביתי ואם כן, לכתוב בככר השוק איפה את גרה ומישהו יתן לך פרטים ליצור קשר.
בהצלחה!
את מוזמנת להעלות כאן עוד התלבטויות ושאלות וגם לכתוב לי למייל שנמצא בדף בית.

אין זמן מאוחר מדי להשתחרר!
אם לא טוב להם בבית ספר והם מסכימים לצאת ממנו (שזה לא מובן מאליו בגיל הזה), שום נזק לא יכול להגרם מכמה חודשי חופש. לדעתי חמישה חודשים זה זמן מכובד שמאפשר להיות שיכורי חופש אבל גם לצאת מזה וקצת לחשוב מה עוד רוצים לעשות
מה שכן, צריך לקחת בחשבון שזו תקופה לא קצרה ואולי לא תוכלי להחזיר אותם למקום שהם לא אוהבים אחרי שטעמו את החופש.
יכול להיות שאחד מהם ירצה להמשיך בבית ספר ואחר בבית או שימצאו בית ספר פתוח יותר וירצו ללכת אליו.
כשאני קוראת אותך אני רק חושבת - איזה כיף להם! הימים הראשונים האלה של החופש שאפשר לעשות מה שרוצים ועוד לא מעכלים שלא חייבים ללכת כל יום לבית ספר. זה כמו להתחיל לראות צבעים בעולם שהיה עד עכשיו שחור לבן.

אני משתעשעת ברעיון לנסות לא לשלוח את הילדים לבית הספר לכמה חודשים. נוצרה הזדמנות כזו לא "קיצונית" מדי. (אחר כך נראה)

ילד בכיתה ה' שמאד שונא ללמוד. מאז ומתמיד. ציונים גרועים, מפריע בשיעורים ולא מקשיב. משתעמם.
אני רוצה להניח לו לטייל, לקרוא מה שמעניין אותו, לשחק, בקיצור פשוט להניח לו לכמה חודשים ולראות מה קורה.
ילד בכיתה ח' שאוהב ללמוד ושונא בית ספר.
גם לגביו אני חושבת שכמה חודשים בבית יעשו לו טוב.

השאלה, אם לדעת האנשים המנוסים והחכמים פה זמן של כמה חודשים (כ 5 חודשים) הוא מספיק כדי שמשהו חדש יתחיל לצמוח או שזה כמו חופש גדול והם לא יספיקו "להתנקות".

עוד שאלה - האם יש נשים שהוציאו ילדים מבית הספר בגילאים אלו.
אני קוראת פה הרבה על ילדים בבית שנהנים מהחיים ומשחקים, ואז כשהם נהיים בני נוער הם מתחילים לעבוד/ להיות יצרניים באופן אחר ולא רק לשחק.
לשחרר ילדים גדולים נראה לי מאוחר קצת. או שלא?

ושאלה אחרונה: אשמח להמלצות איך להתכונן לתקופה כזו מבחינה נפשית/ התארגנותית
תודה

[u]הבכור שלי בן 7,[/u]
אויש חשבתי שיש לך בנים בחטיבת ביניים - הבנתי לא נכון...
אני עדיין ממליצה שתבואו למפגש השנתי בירדן :-)
בכ"מ בהצלחה!!!

[u]אני בינתיים מנסה להתרכז בחיפוש אחרי עוד ילדים בחינוך ביתי בירושלים, ולא מצאתי עדיין משהו רציני היתכן?[/u]
לא. יש קבוצה ירושלמית. אני יודעת שיש מפגש קבוע בגן החיות.
לדעתי, [po]לילה טוב[/po] מכירה ויכולה להפנות.

חוץ מזה, יש באזור בית שמש כמה משפחות.

הבכור שלי בן 7, כנראה ילד היפראקטיבי. (בתהליך איבחון)
אני לא יכולה להשאיר אותו בבית, ובטח לא שישגיח על אחיו...

אני בינתיים מנסה להתרכז בחיפוש אחרי עוד ילדים בחינוך ביתי בירושלים, ולא מצאתי עדיין משהו רציני :-P היתכן?

נראה לי מגניב ללכת עם ההורים לסידורים
בכלל, כל מקום עם אבא או אמא מגניב יותר/חי יותר/קיים יותר

אתי אם הבנתי יש לך גם ילדים גדולים יחסית לא?
אז אותם נראה לי לא צריך לסחוב לסידורים, והם לא מספיק אחראים להשגיח על הקטנים?
בלי שום קשר - אפשר לעודד אותם לפעילויות נוער חברתיות כמו תנועת נוער או חוגי סיור

[u]זה גם החשש שלי עם החינוך ביתי. לסחוב אותם איתי לסידורים, שתהיה יותר מידי צפיפות גם...[/u]
יש ילדים שלא משחררים ויש הורים שלא משחררים - אז את כל הקניות והסידורים עושים יחד (או למשל, לפעמים פוגשים חברים ואחד מהילדים בחר להיות עם אמא בזמן שאם היה בוחר להיות עם אבא או עם חבר אחר היה לו יותר מעניין....) - זה מעייף ומנג'ס אבל לומדים לחיות עם זה, לומדים להתייעל, לומדים להיות סובלניים.

[u]מה אפשר לעשות עם כל מני טיפוסים שברגע שיצאת מהאוטו מתחילים לנפנף את כל הגוף שלהם כמו גורילות?..[/u]
:-D גמרת אותי עכשיו... את מתכוונת לילדים?

לדעתי ,זה עינין של תקופות בחיים.לפחות אצלנו זה ככה.
יש תקופות של שיפוצים בבית,אז יש הרבה אטרף סביב זה.
היות ואני יודעת שאני סוחבת איתי שני ילדים ,אני מתכננת לי יעדים מאוד לא גרנדיוזיים.
הכל בסלאו מושן.

יש ימים שאני חושבת שזה מיותר להם,אז יש אופציה להשאר אצל חברים.היות והילדה הקטנה שלי בת 4 ואפשר להגיד שהיא רוצה להיות אצל חברים כל הזמן,ועדיף שהמשפחה הזאת פשוט תאמץ אותה ,מבחינתה(אני רק מתקשה לשחרר).


תינוק קטן/פעוט:כל עוד מקבל את הזמן שלו לישון ,גם אם זה במנשא ,הרי זה משובח להיות עם אמא.בכל מצב צבירה שהוא.

השאלה אם אמא אוהבת את החיים שלה?,את איך שהם נראים?את הקצב את העומס ,את האוירה האנושית,מה אפשר לעשות עם כל מני טיפוסים שברגע שיצאת מהאוטו מתחילים לנפנף את כל הגוף שלהם כמו גורילות?..

אצלנו הסידורים לא כל כך מעיקים עליהם, לדעתי. הם רגילים מגיל צעיר להתלוות לאבא לבנק, לקניות וכו', ובשבילם ביקור במוסך זה יום של בילוי מרגש (אם כי עכשיו אנחנו משתדלים להמעיט בבילוי הזה בגלל הפיח והחום ואמא הפנויה יחסית). הם יודעים שליד הדואר יש גינה X וליד הסוּפּר גינה Y, והרופא הוא בכלל ליד גינת "דוּגנוֹב" הנערצת עליהם. וכמה סידורים כבר יש בחיים?

אצלנו הם באים איתי לסידורים קניות. לא תמיד הם אוהבים, אבל זה חלק מהחיים.
חוץ מזה, יש הרבה שנעזרים בעזרה בתשלום. מישהי שמגיעה לכמה שעות כשצריך להתאוורר.
יש המון פתרונות לזה. הסידורים הם לא כל החיים, הם רק חלק קטן מהשבוע.

ולדעתי, יש קבוצה קבועה בירושלים.

[u]ריבים של אנשים שהוא קולט[/u]
באמת עדיף שיילך לגן, שם לא רבים ולא מושכים בשיער ;-)

גם אני תוהה לא מעט על התפר הזה שבין עולם המבוגרים לעולם הילדים. צריך למצוא איזשהו איזון ביניהם, לפי הילד הספציפי (אבל אני לא חושבת שזה בריא לאף ילד להיות כל הזמן בעולם הילדים).

[u]אתי, יש כמה קבוצות מפגש קבועות בירושלים וקרוב אליה. כדאי לך להסתכל ב [po]הרשימה הצהובה[/po] ולחפש משפחות ירושלמיות, וכדאי לך גם להירשם ב [po]הרשימה הלבנה[/po] , כך ש [po]יונת שרון[/po] תשלח את הפרטים שלך למשפחות שגרות באזור שלך והן תוכלנה לתת לך מידע רלוונטי.[/u]

תודה על הטיפ אני תיכף ניגשת לשם...

_גם אנחנו בבית (בינתיים, גיל 3 וקצת) בעיקר בגלל השיקול הזה... אבל אחרי יום שלם בטאבו ובבנקים, ושאיתמר אמר לי עכשיו בחיוך- "אני משכנתא!", אני תוהה האם באמת כל כך כיף להיות אמנם כל היום עם אמא ואבא- אבל המון בסידורים של גדולים (פעם צריך לקחת את האוטו למוסך, או לטסט, ופעם את החתול לניתוח, ועכשיו בנקים ומשכנתא...והוא קופץ איתי גם לרופאים, פגישות עבודה ולימודים ועוד) , או שאולי עדיף היה לו, לפחות בימים כאלה- להיות בגן, יותר בעולם של ילדים, לשחק, להיות באיזה סדר יום...
ברור שיש גם ימים אחרים והרבה הרבה יותר רגועים, אבל הימים האלו והחשיפה הזו לבלגן של עולם הגדולים- למצוא חניה, לעמוד בתור, מעליות, פיח, ריבים של אנשים שהוא קולט, וכל אלו גורמים לי לתהות לפעמים..._


זה בהחלט שיקול...
במיוחד שהם בבית ספר פרטי פתוח יחסית בסדר, ואני לא יודעת כמה יהיה להם כיף להיות איתי כל שבוע בבהק ובשאר הסידורים...

_אולי תוכלי למצוא סידור אחר. למשל, שבעלך יקח אותה. ובכלל, למה שלא תראי איך אתם בבית עכשיו, בחופש? יכול להיות שהיא אוהבת להיות בגן אבל אוהבת יותר להיות בבית?
אגב, אצלנו הילדים בבית כרגע כי זה מה שטוב לנו, ההורים. לא חייבים לצאת בהצהרות על חינוך ביתי. לאט לאט תדעו מה טוב לכם._

הלוואי והיה לי סידור...
גם כשילדתי, מהבית חולים נסעתי להוציא את הילדים מבית הספר...
זה גם החשש שלי עם החינוך ביתי. לסחוב אותם איתי לסידורים, שתהיה יותר מידי צפיפות גם...

אני אעשה כדברייך. אני אחכה קצת אהנה מהחופש, ואבדוק במקביל מה האופציות...

[u]אגב, אצלנו הילדים בבית כרגע כי זה מה שטוב לנו, ההורים. לא חייבים לצאת בהצהרות על חינוך ביתי. לאט לאט תדעו מה טוב לכם[/u]

גם אנחנו בבית (בינתיים, גיל 3 וקצת) בעיקר בגלל השיקול הזה... אבל אחרי יום שלם בטאבו ובבנקים, ושאיתמר אמר לי עכשיו בחיוך- "אני משכנתא!", אני תוהה האם באמת כל כך כיף להיות אמנם כל היום עם אמא ואבא- אבל המון בסידורים של גדולים (פעם צריך לקחת את האוטו למוסך, או לטסט, ופעם את החתול לניתוח, ועכשיו בנקים ומשכנתא...והוא קופץ איתי גם לרופאים, פגישות עבודה ולימודים ועוד) , או שאולי עדיף היה לו, לפחות בימים כאלה- להיות בגן, יותר בעולם של ילדים, לשחק, להיות באיזה סדר יום...
ברור שיש גם ימים אחרים והרבה הרבה יותר רגועים, אבל הימים האלו והחשיפה הזו לבלגן של עולם הגדולים- למצוא חניה, לעמוד בתור, מעליות, פיח, ריבים של אנשים שהוא קולט, וכל אלו גורמים לי לתהות לפעמים...

_אחד העניינים המושכים אותי בחינוך ביתי הוא לא להתארגן בבוקר מוקדם לנסוע לגן חצי שעה כל כיוון (שזה אומר שעתיים ביום באוטו).
אם אני שולחת את הבת אני מאבדת את זה..._
אולי תוכלי למצוא סידור אחר. למשל, שבעלך יקח אותה. ובכלל, למה שלא תראי איך אתם בבית עכשיו, בחופש? יכול להיות שהיא אוהבת להיות בגן אבל אוהבת יותר להיות בבית?

אגב, אצלנו הילדים בבית כרגע כי זה מה שטוב לנו, ההורים. לא חייבים לצאת בהצהרות על חינוך ביתי. לאט לאט תדעו מה טוב לכם.

_גם לי יש מחשבות בעניין אבל אני מאד רחוקה מזה - רק ילד אחד ובן 7 חודש :)
בכ"א חשבתי לגבי האמצעית שלך שאוהבת גן, אולי כדאי להניח לה שם? הרי מתישהו הגן יהפוך לבית ספר ואז יכול להיות שזה כבר לא יתאים לה? ואז תוכלי לצרף אותה, נשמע לך הגיוני?
לגבי בן הזוג, אני הייתי פשוט שואלת שאלות בלי להתוכח, הרי כששואלים אנשים למה שולחים ילדים לבית ספר התשובה הראשונה במיוחד בגילאים צעירים זה חיברות. תשאלי אותו אם הוא מאמין שבבית הספר הם ילדמו חיברות טובה? (יש הרי התנסויות מאד קשות חברתית בבית הספר, תלוי לאיזה ילדים, אבל בטח לADHD)
אולי תבקרו משפחה בארץ עם מודל שמדבר אליך של חינוך ביתי? תחפשי פה באתר ותראי אם את מוצאת דוגמה שמדברת אליך ונראה לך שתדבר אליו ולכו לבקר
בכל מקרה המון המון בהצלחה... זה לא מתבקש, בטח למורה, להבין שהאחריות על החינוך לא חייבת להיות בידי הממסד.. זה קונספט מהפכני מחד וכ"כ נכון מאידך...אני בידיוק חווה אותו :)_

תודה על נקודות המחשבה :-)
אחד העניינים המושכים אותי בחינוך ביתי הוא לא להתארגן בבוקר מוקדם לנסוע לגן חצי שעה כל כיוון (שזה אומר שעתיים ביום באוטו).
אם אני שולחת את הבת אני מאבדת את זה...
אני מאבדת גם את העניין של הקשר המשפחתי...
שאלתי באמת את בעלי כפי שהצעת, וכפי שאמרת הוא דיבר על הקניית ידע, קשירת קשרים חברתיים, והסתגלות למסגרת.
אני צריכה לברר אם יש בירושלים משהו חברתי מאורגן לגיל של הילדים שלי. כי זה מאד יכריע אם כן או לא חינוך ביתי...
וכן, את צודקת...התפטרתי כשהלל, הבן הקטן שלי נולד כי זה נהיה כבר אבסורד לגדל ילדים של אחרים. חשבתי שמאוחר מידי לאחרים.
אבל הבן שלי הגדול כל כך רגוע כשהוא לא הולך לבית ספר, שאני כולי בחששות מהחזרה...

[po]התלבטות לגבי חינוך ביתי גיל 9[/po]
[po]מתלבטת בנוגע לחינוך ביתי[/po]

הנה הזדמנות נהדרת להכיר משפחות ש"עושות את זה":
כמדי שנה אנו נאספים בפארק הירדן לחופשה (והמנוחה) השנתית. וגם, כמדי שנה, אנו ממשיכים להוסיף ימים. הפעם נפגש לשבועיים.
תאריך -מיום חמישי 3/9/09 ועד יום רביעי 16/9/09.

גם לי יש מחשבות בעניין אבל אני מאד רחוקה מזה - רק ילד אחד ובן 7 חודש :)
בכ"א חשבתי לגבי האמצעית שלך שאוהבת גן, אולי כדאי להניח לה שם? הרי מתישהו הגן יהפוך לבית ספר ואז יכול להיות שזה כבר לא יתאים לה? ואז תוכלי לצרף אותה, נשמע לך הגיוני?
לגבי בן הזוג, אני הייתי פשוט שואלת שאלות בלי להתוכח, הרי כששואלים אנשים למה שולחים ילדים לבית ספר התשובה הראשונה במיוחד בגילאים צעירים זה חיברות. תשאלי אותו אם הוא מאמין שבבית הספר הם ילדמו חיברות טובה? (יש הרי התנסויות מאד קשות חברתית בבית הספר, תלוי לאיזה ילדים, אבל בטח לADHD)
אולי תבקרו משפחה בארץ עם מודל שמדבר אליך של חינוך ביתי? תחפשי פה באתר ותראי אם את מוצאת דוגמה שמדברת אליך ונראה לך שתדבר אליו ולכו לבקר
בכל מקרה המון המון בהצלחה... זה לא מתבקש, בטח למורה, להבין שהאחריות על החינוך לא חייבת להיות בידי הממסד.. זה קונספט מהפכני מחד וכ"כ נכון מאידך...אני בידיוק חווה אותו :)

כשילדתי את בני הבכור (כיום בן אוטוטו 7), לא היתה לי מודעות שזה אפשרי בכלל וכמו כל ה"חברים" הכנסתי אותו ל"מסגרת" בגיל 3 וחצי חודשים (!! כן, כן, אני יודעת....)
עם האמצעית (כרגע בת 4 וחצי) קצת השתפרנו והיא נכנסה למסגרת קטנה בגיל שנה ושמונה.
האמצעית התחננה להיכנס לגן. כבר ביום הראשון היא נופפה לי בשלום עם חיוך ענק, ממש מאושרת. ועד היום, היא ממש אוהבת ללכת לגן, מעריצה את הגננת, נהנית לשחק משחקי דימיון במשך שעות בפינת בובות וכו'...אני חושבת שהיא גם נהנית להיות כמה שעות ביום רחוקה ממני, מהאח הקטן היונק והדורש, ומהאח הגדול וההיפראקטיבי והדורש לא פחות...
הקטן שלי איתי ולא יזוז ממני עד שלא יתבע אותי

החופש הגדול התחיל ואנחנו בבית. ואין מאושרים מאיתנו.
ואני כבר בלחץ מזה שאוטוטו זה נגמר ואצטרך להחזיר אותם למערכת.

והיות ונהייתי קוראית די פעילה כאן ובפורום "הורות טבעית" המחשבות שתמיד היו על חינוך ביתי נהיות רציניות עוד יותר...
לאור העובדה שאני מורה במקצועי, אין לי בעיה לספק לילדים שלי את החומר הלימודי, וביתר קלות לבן שלי שמאד מתקשה לשבת שיעור שלם...

אבל יש לי כמה פחדים...

[list=1]
[*] הבת האמצעית מאד אוהבת להיות בגן. טוב לה שם היא מתפתחת שם, ואני לא רואה את עצמי שולחת רק אותה ונשארת עם השאר...
[*] אני לא שמעתי על קבוצות של חינוך ביתי לגילאים גדולים בירושלים שנפגשים באמת בקביעות. ואני באמת לא רוצה להפריד אותם מחברים. איך אני מבררת על דבר כזה?
[*] אין לי שום עזרה. לא ממשפחה, ולא מבן זוגי מבחינת גידול ילדים,
[/list]
אין אתן מחזיקות מעמד. מה אתן עושות כשאתן צריכות ללכת לסידורים שבהם קשה להיסחף עם שלושה ילדים? האם אין רגעי משבר שבהם זקוקים לקצת שקט?
[list=1]
[*] האם יש לזה דרך חזרה? אם אוציא אותם ממסגרת, האם הם יצליחו להשתלב שוב?
[/list]
לפחות הם נמצאים בבית ספר פתוח פרטי עם כיתו קטנות ויחס אינדיבידואלי במידת האפשר, אבל בכל זאת, זה לא כמו להיות בבית...ועוד בעיה...
[list=1]
[*] איך אני משכנעת את בעלי שיחשוב שאני מטורפת?
[/list]

סליחה על ים השאלות...
אני פשוט מרגישה שזה כלכך נכון הביחד הזה שבו אנחנו נמצאים כל היום, שקשה לי לחשוב שעוד חודשיים אשאיר אותם שוב במסגרת...

(())

[u]שם הדף מכיל טעות בעברית. אין דבר כזה "להתלבט ל...". יש "להתלבט בנוגע ל"[/u]
התלבטות בנוגע לחינוך ביתי
מתלבטת בנוגע לחינוך ביתי

מתרגשת עד דמעות מכל מה שכתבתן. אני ביום סוער במיוחד מבחינה רגשית, התראיינתי היום לתפקיד ששלחתי בשבילו קורות חיים לפני כחודש. היה מדובר במשרה חלקית ופתאום בראיון התברר שזו תהייה בסופו של דבר משרה מלאה, תפקיד קשה ותובעני אבל גם מתגמל. הם רוצים אותי נורא שם. לא הצליחו להשיג אף מועמד מתאים. מזמן לא זכיתי לחיזור כזה. כבר הספקתי לדבר עם שתי נשים משמעותיות בחיי שאוהבות אותי אהבת נפש והן מצרות מאוד מאוד על כך שאני עומדת לוותר על זה. אף אחד לא יכול להבין למה מי שלמד חמש שפות, בילה שליש מחייו באוניברסיטאות שונות וראה קצת עולם, בוחר פתאום לשבת בבית עם הילדים. מה שאתן כותבות רק מחזק אצלי את ההחלטה לפחות לנסות ללכת על חינוך ביתי, עם המון למידה, כמובן (אבל אני מאוד אוהבת ללמוד, אלה פשוט לימודים לא כל-כך קונבציונליים....). כבר כשחזרתי הביתה ולקחתי את הילדה מהמשפחתון (והיא דרשה את הפרס שלה, שכשנגיע הביתה נאכל שוקולד), הייתי בהלך רוח אחר לגמרי. שמחתי על כך שאני מבינה מה יותר חשוב ומה פחות חשוב.

שם הדף מכיל טעות בעברית. אין דבר כזה "להתלבט ל...". יש "להתלבט בנוגע ל"

האם אפשר לשנות את שם הדף?

הי אביטל,
אני כמעט לא באתר, אז יופי שכתבת גם בדף הזה.

בהודעה הראשונה שכתבת, מה שקראתי ממך הכי חזק אלה הדברים הבאים:
[list]
[*] הילדה שלי כל כך סובלת במשפחתון עכשיו, שהיא כל הזמן חולה.
[*] אני מרגישה חסרת ביטחון כאמא, כי אני שופטת את עצמי בחומרה ויוצאת לא מושלמת P-:
[/list]

אז ככה:
הגישה שלי אומרת קודם כל להקשיב לילד, ולכן אני אגיד תיכף ומייד בלי כחל וסרק, שילדה שאומרת בצורה כל כך מפורשת שהמשפחתון לא טוב לה, לא משנה מה אנחנו המבוגרים חושבים על זה. הילדים מקסימים מגובה 1.70 (או 1.55, לא יודעת כמובן מה הגובה שלך (-: ) - לא מגובה 90 ס"מ... עובדה! היא אומרת בכל דרך אפשרית שלא טוב לה שם.
לכן, הדבר הראשון שאני הייתי עושה (רק אני, כמובן), הוא להוציא אותה משם. ולא לשלוח לשום מקום, בטח לא מקומות שאת לא שלמה איתם.
מה יגידו? קודם כל, את יודעת שמה שלא תעשי, מישהו יגיד משהו. ישראל פה. כדאי ללמוד מגיל צעיר, והעצות של [po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po] מעולות (רואים שיש לה קילומטראז' גדול בהתמודדות עם נשמות טובות (-: ).

תינוקת שעוד לא בת שלוש, בכלל לא בנויה ללכת לשום "מוסד", לא משנה איך קוראים לו. היא מתוכנתת ביולוגית מכל הבחינות להיות צמודה לאמא. לכן, היא לא נזקקת ולא תלותית ולא נצמדת ולא נדבקת ולא שום דבר כזה - היא פשוט תינוקת. ממש לפי ההגדרה. ככה היא אמורה להיות בגילה, והאמת, אילו היא לא היתה נצמדת לאמא שלה (ועוד יותר אחרי שכבר חוותה פרידה מאמא, שזה שוב, לא דבר שהיא בנויה לספוג אותו ביולוגית, פשוט בחברה שלנו זה הפך לנורמה אבל זה עוד לא הופך את זה לטוב או מתאים לתינוקות) - אני הייתי מאוד מודאגת.

תינוקת בגילה שלא "תלויה" - זה די סימן אזהרה למשהו לא תקין...

אז יופי, היא נשמעת תינוקת חכמה, מחוברת לעצמה ולרגשות שלה, יודעת להביע את עצמה בצורה גלויה, רגישה לסביבה, קשורה היטב לאמא, ובאופן כללי |Y| לאמא שגידלה אותה.

לגבי חוסר הביטחון שלך כאמא, את יכולה להרגיש מה אני חושבת על הציפיות שלנו להיות "האמא המושלמת"... D-:

(במלים מפורשות: מומלץ להשקיע בעבודה עצמית ולהיפטר מהן).

[u]אני לא הסטראוטיפ של אמא של חינוך ביתי (מצטערת על השיטחיות אבל כבר יש לי בראש תדמית כללית לפחות). אני לא טיפוס שאנטי רגוע, לא הינקתי אף אחת מבנותי יותר מכמה חודשים (וגם זה היה לפעמים מלווה במאמץ רב), לא משתגעת אחרי איסוף כל מני דברים מהרחוב כדי לבנות מהם משהו יצירתי אחר כך, מעולם לא חשבתי ללכת על קריירה בחינוך, אף פעם לא בא לי ללכלך את הסלון בכל מני קמחים וחולות (סליחה, סליחה על הפולניות הנוראית, זו מחלה תורשתית ואין לי שליטה על זה).[/u]
זה נורא הצחיק אותי.
תרשי לי לשתף אותך:
אני ממש ההיפך משאנטי LOL
אני בכלל לא רגועה
הנקת כמה חודשים, כל הכבוד, מה רע? תהיי גאה בעצמך, במקום לחפש את השלילי...
איסוף דברים מהרחוב זה ממש לא הקטע שלי...
לבנות משהו יצירתי - גם זה לא הקטע שלי. מעולם לא עשיתי את זה כאמא, אני משאירה את זה לילדים שלי. הם מגיעים לשלב הזה בגיל יותר מאוחר.
קריירה בחינוך זה ממש לא חינוך ביתי. להיפך. זוועה להיות מורה בכיתה של ילדים על כל מה שכרוך בזה. בעיני זה ההיפך הגמור מלחיות בכיף עם הילדים שלי.
ללכלך את הסלון בקמח וחול - חלילה וחס. לא יקום ולא יהיה אצלי בבית.
בקיצור, לפי המדדים שלך אני נכשלת בגדול כאמא איסטניסית בחינוך ביתי.
כיוון שאני ממש לא מרגישה כישלון, וכיוון שאני עושה אך ורק מה שטוב לי ולא מה שאני שונאת, המסקנה שלי דווקא אחרת:
שיש בעיה עם המדדים שלך (-:
במקום לחפש איך את שונה מאמהות מהסוג שנהנה להתלכלך עם הילדים ושהבית שלהן נראה בהתאם,
מה דעתך לחפש מה [b]את[/b] אוהבת לעשות, ממה את נהנית, ואיך כיף לך לבלות את היום עם הבנות שלך? עם תינוקת קטנה, בוודאי חלק גדול מהיום מושקע בעיקר באוכל/פיפיקקי/הרדמה/התעוררות/על הידיים. מה עוזר לך? מה כיף לך? מה מאוורר אותך?

את אוהבת לשיר שירים לילדות שלך ולרקוד בסלון?
לקפוץ בחבל?
לעשות עמידת נר?
לבשל?

אני מודה שפעולות כמו קריאה, כתיבה, גלישה באינטרנט וכיוצא באלה הן פעילויות בלתי אפשריות עם תינוקות. רק כשהם ישנים או כשמישהו אחר איתם. אבל בהרבה דברים אחרים אפשר לשתף אותם בכיף. ייקח יותר זמן, אבל הי, מי אמר שיש דד ליין. אם לקח שעה למיין כביסה כי היא נהנתה להתפלש בערימות וערבבה את הכביסה הלבנה עם הצבעונית זה לא חשוב. בסוף, היא תלמד למיין כביסה וזה יהיה לה כיף כי זו היתה פעילות משותפת בנחת עם אמא, מוצמדת לזכרונות ילדות אהובים וחמימים (-:
מקווה שנתתי לך כמה רעיונות שאולי יעזרו, אולי תמצאי פה דבר אחד שישמש אותך או לפחות דבר אחד שייתן לך השראה לדרך משלך.
בהצלחה בכל מקרה!

[u]העניין הוא שכל הזמן מנקרים בי הספקות כי אני לא הסטראוטיפ של אמא של חינוך ביתי (מצטערת על השיטחיות אבל כבר יש לי בראש תדמית כללית לפחות).[/u]

זה שוב השפעות הסביבה, ונראה לי שככל שתקראי יותר ובעיקר תפגשי אנשים תביני איזה "קבוצה" מגוונת זו.

אני יכולה להגיד לך שגם לי עדיין קשה להתפכח מהאשליות על כל מי שבחינוך ביתי ובכלל באתר, תמיד שאני פוגשת אנשים מהאתר אני אומרת לעצמי: "היי, רגע, היא לובשת משהו מקסטרו... ושם בפינה יש טלוויזיה... ומה? מה זה? יכול להיות שזה פריכיות לא אורגניות?..." :-) הבנת את הנקודה.

זה דבר יפה ומרענן לגלות בכל מיני מצבים, אשליות ותפיסות שהן לא נכונות בכלל ומכתיבות לנו סדר יום אחר לגמרי ממה שמתאים לנו.

אביטל,
מחר ובכל יום שני מתקיים המיפגש של משפחות חינוך ביתי ב"ראש ציפור".
מגיעות יותר מ10 משפחות , רוב הילדים כרגע בני כ 3 ולחלקם אחים צעירים. אנחנו מעוניינים שיגיעו בני כל הגילאים וכל מי שמבקש חברת משפחות ח"ב.
את יכולה להירשם לרשימת התפוצה ולקבל מייל שבועי,
על כל זה בדף [po]מפגשים בתל אביב[/po]
מוזמנות {@

[u]חשש נוסף שיש לי הוא לאבד את הלקוחות, את המקצוע, את השנים הרלוונטיות ברזומה, ואז להישאר בשלב יותר מאוחר בבית ולא בשביל לחנך, כי הילדים כבר יגדלו.[/u]
את כבר דואגת 10 שנים ושני ילדים קדימה :-P
תתחילי מהחודשיים-שלושה האלה ותראי לאן זה לוקח אותך. את לא צריכה להתחייב על כלום, גם לא להבטיח כלום, חוץ מאשר לעשות מה שמתאים לרעות ולך בכל שלב ושלב.
( גם אחרי שמבצעים את השינוי, זה לא עוזר בכל פעם לבדוק "זה כבר בסדר? זה כבר בסדר?" החיים יותר חזקים מזה).

תודה רבה קרוטונית. את האמת, היא הייתה כל כך חולה בחצי השנה האחרונה שהפסידה ממילא לפחות 25 אחוז מהימים ששלימנו עליהם בכסף מלא. יש לי עזרה ממטפלת ברוב הפעמים שאני צריכה. אני די סגורה על זה שזה מה שטוב לה. רק מקווה שלא אשתגע תוך חודשיים שלושה ואז אצטער שלא עובדת עם מבוגרים... ברור שצריך הרבה פעולות "איוורור". חשש נוסף שיש לי הוא לאבד את הלקוחות, את המקצוע, את השנים הרלוונטיות ברזומה, ואז להישאר בשלב יותר מאוחר בבית ולא בשביל לחנך, כי הילדים כבר יגדלו. אני מניחה שזה עניין של סדר עדיפויות ופילוסופיית חיים. אם זה מספיק חשוב אז עושים את הקורבן הזה בלי יותר מדי דילמות.

[u]העניין הוא שכל הזמן מנקרים בי הספקות כי אני לא הסטראוטיפ של אמא של חינוך ביתי[/u]
אני מצטרפת לקודמותי וחושבת שהסיסמאות והכותרות רק מסבכות לך את החיים.
זה בכלל לא "חינוך ביתי" ולא משנה הכותרת של מה שתעשי - את קודם כל רואה את טובת ילדתך, וכך צריך להיות. לא טוב לה במשפחתון, את רואה את זה, והשאלה היא איך תצליחי להשאיר אותה בבית ולהסתדר עם זה. מטפלת כמה שעות זו לגמרי אופציה, את יודעת.
לסביבה - הייתי פשוט אומרת שהיא כל הזמן חולה במשפחתון הזה ושאתם מחכים עד שתמצאו מסגרת טובה יותר. בקיצור, למרוח. לא להיכנס על זה בשיחה. להנהן לכל מה שאומרים לך (יגידו לך כמובן שהמחלות הן שלב שצריך לעבור ושהן טובות למערכת החיסונית שלה... תהנהני). לא צריך לעבור דירה בשביל לחיות כמו שבא לכם, רק לצאת "מתחת לרדאר".
בנוסף, ישנו הדף [po]פעוט בבית דעי את אשר תשיבי[/po]
לגבי [u]קמחים וחולות[/u] - גם כן לא חייבים, בטח לא בסלון. צאי איתן החוצה לגינה ותני לילדה להתעסק כמה שבא לה בדשא ובעלים, ואיך שתיכנסו הביתה תרחצי אותה. באמת שלא צריך יותר מזה בגיל 3, וגם לא אמא עם תואר דוקטור בחינוך. את כבר תראי מה היא צריכה.

בהצלחה!

תודה לכן על ההמלצות. אני קוראת המון על זה בזמן האחרון, עושה שיעורי בית. רק הפרקטיקה עוד צולעת. בן זוגי תומך במה שנראה לי נכון. הוא סובלני כלפי כל השגעונות כי הוא בעצמו טיפוס יצירתי. בלי התמיכה שלו לא הייתי מגיעה בכלל לשלב של להיכנס לדף הזה. העניין הוא שכל הזמן מנקרים בי הספקות כי אני לא הסטראוטיפ של אמא של חינוך ביתי (מצטערת על השיטחיות אבל כבר יש לי בראש תדמית כללית לפחות). אני לא טיפוס שאנטי רגוע, לא הינקתי אף אחת מבנותי יותר מכמה חודשים (וגם זה היה לפעמים מלווה במאמץ רב), לא משתגעת אחרי איסוף כל מני דברים מהרחוב כדי לבנות מהם משהו יצירתי אחר כך, מעולם לא חשבתי ללכת על קריירה בחינוך, אף פעם לא בא לי ללכלך את הסלון בכל מני קמחים וחולות (סליחה, סליחה על הפולניות הנוראית, זו מחלה תורשתית ואין לי שליטה על זה).
לכן אין לי מספיק ביטחון עצמי להיות אמא של חינוך ביתי. מה אם לא אתמיד בכל מני פעילויות שאני פחות מתחברת אליהן? הילדה שלי תישאר בלי חברים!
מצד שני אני עוסקת בכל מני דברים שונים ומשונים כמו החתלה בחיתולי בד, ריצות לכיור עם הקטנה בת השבעה חודשים כדי שתוריד שם את הקקי שלה (ומדברת על כך באריכות עם הגדולה), מכבסת עם אגוזים ולא עם סבון ועוד ועוד. אז אולי בכל זאת אני מתאימה? הרי האמהות ה"נורמליות" מסתכלות עלי כמשוגעת עם החיתולים המוזרים האלה, שלא זורקים לפח ושוכחים מהם. לאחרונה התחלתי לצפצף קצת. שיגידו. אבל המידור החברתי שאני עלולה להביא על הבת שלי מפחיד אותי קצת. אנחנו גרים באיזור שנוטה לנובו-רישיות בשנים האחרונות. חושבים לעבור למקום אחר אבל יהיה קשה מאוד לתמרן עם העבודה של בן הזוג שעובד גם לילות.

כתבתי לפני שקראתי את [po]ש י ר י[/po]
בהצלחה@}

[u]לא תהייה לי תמיכה מהמשפחה, חברים ושכנים בנושא הזה[/u]
כשיש תמיכה זאת הקלה גדולה, מצב שמאפשר עזרה ומוסיף אנרגיות חיוביות,
אבל, הרבה מאוד פעמים אין תמיכה (לפחות בהתחלה, אחר כך כשרואים שהשד לא כל כך נורא משתפים קצת פעולה..).

קודם כל את צריכה "מאוד" לרצות לחיות עם ילדייך ללא מסגרת מקובלת על מנת שתרגישי שלמה עם ההחלטה, בנוסף לכך, ההחלטה בחינוך ביתי תלויה רק בך ובבן זוגך ובנכונות של שניכם - הסביבה לאט לאט תפנים ותתמודד, אתם יכולים להפנות אותם לאתר הזה. כדאי שהמסר אליהם יהיה - "אנחנו חברים ומבקשים שתכבדו את ההחלטה שלנו, אנחנו לא מעוניינים שהנושא הזה יגרום לסיכסוך" ואם בכל זאת ההחלטה שלכם תגרום להם להתרחק, הרי עם הזמן תכירו חברים חדשים בחינוך הביתי.

לגבי עניין חינוך הביתי - בדרך כלל חינוך ביתי מתייחס לילדים שלא לומדים בגן חובה ובבית ספר,החוק מחייב מגיל 5 אישור ממשרד החינוך. (חלק מהמשפחות כוללות גם את הגיל הרך כחינוך ביתי וזאת מפני שמשפחתונים/מעונות/גנים פרטיים מאוד מקובלים בזמננו).
אני מציעה (כך אני נוהגת) לעבור שנה-שנה, עם היד על הדופק, החיים דינמיים ואת לא חייבת להתחייב לחינוך ביתי לכל החיים.

(יש כאן - [po]להסביר חינוך ביתי[/po] [po]שאלות נפוצות בחינוך ביתי[/po] [po]שאלות מתקילות על חינוך ביתי[/po] ועוד ועוד דפים במדור חינוך ביתי),
ממליצה לקרוא ולהתרשם (תכנסי ל [po]מפתח נושאים[/po]).

היי אביטל, ברוכה הבאה @}
קודם כל - אני מציעה לך (אם יש לך זמן פה ושם) לקרוא בלוגים ודפי ייעוץ על החינוך הביתי פה באתר. יש בהם המון שיתוף ותובנות חשובות.

דבר שני וחשוב מאוד לדעתי - יש או תהיה לך תמיכה מהבעל בעניין הזה? כי תמיכה של 100% מהבן זוג מורידה את הלחץ וההתמודדות מול הסביבה באלף אחוז בערך...

ממה שאת כותבת נשמע שאת פוחדת בעיקר מהסביבה הקרובה, כי למרות שקשה עם שתי קטנטנות תיארת מצב די רגוע בשגרה.
לפי דעתי זו ההוכחה האולטימטיבית לכך שהדרך שאת הולכת בה כרגע מתאימה לכם. זה לא אומר שחתמת על חוזה חינוך ביתי, וזה לא אומר שלא תשלחו אותה בעתיד לגן/בי"ס, אלא שעכשיו זה מתאים לכם.
אולי עדיף בהתחלה במיוחד, לא להיכנס להגדרות והצהרות. שמתי לב לדוגמה, שהרבה הורים "נכנעים" לתחנוני הילדים וישנים איתם במיטה אפילו רוב הלילה, וזה עוד איכשהוא בסדר, אבל ברגע שאת אומרת "אנחנו ישנים במיטה משפחתית" אז מתחילים להרים גבות. אז לדעתי באמת עדיף לשים את ההגדרות בצד.

עוד דבר - חפשי באיזור המגורים שלך קבוצות חינוך ביתי. זה מקל על ההתמודדות עם הסביבה מאוד, ומחזק את ההתמודדות הפנימית גם כן.
@}

שאלה לבשמת (וגם אחרים מוזמנים לענות). בתי בת שנתיים ושמונה חודשים. היו לי מספר אפיזודות קרייריות מאז שנולדה והייתה לנו מטפלת נהדרת שעזרה לי ועוזרת לי עד היום עם התינוקת שלי, שנולדה לפני קצת יותר מחצי שנה. היה לי מאוד קשה להישאר עם הגדולה בזמנו לבד בבית. גם בחוץ היה לא קל כי אני לא פריקית של טיולים לצערי (מקנאה באימהות שיכולות להעלים עין על כל הג'יפה ולבלות בכיף בטיולי אחר הצהריים (-: יחד עם זאת, כל הרעיון של גן די דחה אותי. אני לא סובלת את ה"גישות החינוכיות" האלה, ההתחנפות להורים שרק יירשמו את הילדים שלהם (בזכות איזה חוג יוגה בסדר יום של 8 שעות של טירטרים). הבת שלי אוהבת לשחק הרבה לבד, היא אפילו לא מקשיבה לפעמים למה שמדברים אליה כשהיא מרוכזת במשהו (אני לא מודאגת מזה, כנראה תכונה שהיא ירשה מבן זוגי, שגם מסוגל להתנתק עוד מילדות באופן שקצת מפחיד את הסובבים. היום הוא עוסק במקצוע כירורגי קשה מאוד והוא אפילו ידידותי...). בגיל שנתיים, חצי יום עם מטפלת והשאר איתי, כבר היה לי ממש קשה עם הדרישות שלה להיות כל הזמן קרובה אלי ולנסות להתעסק בכל דבר שאני עושה (מחשב, הפעלת מכשירים, הכנת אוכל), וגם לא הצלחתי למצוא מספיק חברות עם ילדים קטנים - אשמתי. אחרי הלידה היה קשה לי לחתל ולהניק ולא לישון בלילה וגם להיענות לה - שוב אשמתי. הרגשתי שהיא גדולה עלי וזקוקה לפיעלות מגוונת יותר ממה שאני מסוגלת לספק. שלחתי אותה למשפחתון, חודשיים אחרי שנולדה אחותה הקטנה. בהתחלה הייתה אופוריה. היא כל כך שמחה מכל הריקודים והשירים, מהמשחקים והעבודות. המטפלות מאוד טובות ויש רק עשרה ילדים. אווירה מצויינת ותקשורת טובה עם ההורים. כעבור כמה שבועות נמאס לה ובמקביל החלה לחלות מאוד. עברנו חורף מאוד קשה, נדבקנו ממנה כל הזמן והיא הייתה נורא מסכנה. גם הפסיקה לרצות ללכת למשפחתון. כל יום מלחמה בבוקר כדי לצאת ומלחמה בצהריים ללכת לישון (עייפה פחד אבל רוצה להישאר עירה איתי). החלה לפתח גם כעסים כלפינו (אבא ואמא) ולהרביץ מדי פעם לתינוקת. אני הצלחתי למתן את הכל בסבלנות אין קץ ובהמון אטרקציות שאני טובה בהן. לאט לאט גילינו "תחומי עניין" משותפים... היום היא עובדת איתי במטבח, מנקה איתי את הבית, תולה כביסה ומאכילה את אחותה הקטנה. איזה ליכלוך ובלגן יש לי בבית בגלל זה, אבל בסך הכל אני מאושרת מהאפשרויות החדשות שגילינו. היא מעדיפה חברת ילדים גדולים יותר ולא כאלה שיש במשפחתון. היא גמולה כבר מלפני גיל שנתיים ושם כולם עם חיתולים. היא מדברת על זה שהיא לא אוהבת את הילדים במשפחתון (לדעתי הם מקסימים). החלה להחטיף קצת מכות גם שם. לדעתי כבד עליה חמש שעות של פעילות אינטנסיבית (ועושים איתם המון דברים שם). אני מתחילה יותר ויותר להעריך את הרעיון של חינוך ביתי לאחרונה. אין שום גן שאני מרגישה שרוצה לשלוח אותה לשם. קשה לי יותר במהלך השבוע מאשר בסופי שבוע, על אף שבחלקם אני לבד עם הבנות כי בן זוגי עובד. המריבות סביב הגן ממש מתישות אותי. מצד שני זה רעיון קיצוני לפי הסטנדרטים החברתיים שלנו לא לשלוח ילד לגן בגיל 3. לא תהייה לי תמיכה מהמשפחה, חברים ושכנים בנושא הזה. מתלבטת נורא. אשמח אם תגיבי.

קראתי. במה את עוסקת?
המרגיעון: "כולנו זקוקים לחיבוק."
יש כמה דפים בנושא:
[po]חינוך ביתי ועבודה מהבית[/po]
[po]עבודה מהבית[/po]
[po]רעיונות לעבודה מהבית[/po]
ולגבי בן זוגך לדעתי זה פן מאוד חשוב בכל הנושא
אני חושבת שכדאי להתמקד בדיונים בנושא
אחכ לחשוב מה האפשרויות ואז לבחור
ולא להלחץ מהראשון בספטמבר אפשר גם להוציא מהחינוך אחכ יותר חשוב שתהיי ערוכה ותוכלי להתמודד.
חינוך ביתי זו דרך עם הרבה שיעורי בית לכולם
אין פתרון אינסטנט

יש אמהות בחינוך ביתי שגם מפרנסות. בשביל זה צריכים להיות יצירתיים.
אפשר לחשוב מה את יכולה לעשות במסגרת הזאת למשל עבודה על מחשב יום בשבוע כשהתינוקת אצל הסבתא ואת מביאה עזרה חלקית להיות עם הגדול
והשלמות עבודה בצהריים אם הם ישנים או בלילה. (אני מכירה מישהי בחינוך ביתי שעובדת בחנות וירטואלית באינטרנט. היא מצלמת את המוצרים וכותבת כמה מילים על כל מוצר ומעלה הכול לאתר שלהם. העבודה שלה לא תלויה בשעות מסויימות כך שזה מסתדר גם עם הילדים)
אפשרות אחרת, לטפל בעוד ילד כך שתהיה חברה לגדול והכנסה לך.
אפשר לבשל, לאפות, ללמוד איזשהו תחום טיפולי שתוכלי לעבוד בו בצורה חלקית אולי פעמיים בשבוע כשאבא בבית.
תתני כיוון מה את עושה ומה מעניין אותך כך שיהיה אפשר לחשוב איתך @}

ממשיכה-
כרגע, עם ההוצאות הנוכחיות שלנו (משכנתא, חשבונות וכו'), אני צריכה לייצר הכנסה (גם אם נחליט להשאיר את הגדול בבית).
יש כמה אפשרויות על הפרק:
הבן הגדול- בבית/ במשפחתון קטן בלי אפשרות להוציא בצהריים/ בגן עירייה עם אפשרות להוציא בצהריים (במשפחתון יש אפשרות מעשית להוציא בצהריים אבל זה לא יחסוך כסף)
התינוקת- בבית/ עם מטפלת/ במשפחתון
אני- במשרה הנוכחית (7.5 שעות ביום) או שאצליח לשכנע לעבור ל- 80% משרה או משהו כזה/ לעבוד מהבית/ לעבוד חלקי בעבודה אחרת
סבתא יכולה ומוכנה לשמור על התינוקת יום בשבוע. חוסך כסף וגם משפר את הקשר ביניהן
בעיות:
כאמור, אני צריכה ליצור הכנסה כלשהי גם אם אני בבית עם הגדול והתינוקת
בעלי ממש לא מתלהב מחינוך ביתי
חוץ מזה יש קושי נפשי שלו להיות מפרנס יחיד
אני מאד רוצה לנסות חינוך ביתי
יש עצות? הערות? הארות?
תודה למי שקרא (אשמח גם אם רק תכתבו שקראתם, כדי שאדע זאת)