על ידי ד* » 30 ספטמבר 2011, 00:09
גם אני כאן נפרדת לא נפרדת מאימי, שנה ושבועיים אחרי מותה.
לא נפרדת כי אני לא רוצה לכתוב את ההרגשות האלה, את הזכרונות שלי ממנה כאילו תהיה זו הודאה שהיא לא תחזור. ואני קוראת את מה שאת כותבת ומוצפת געגועים וכאב..
ואיך את מדברת אליה בכזאת אהבה..
היתה לי שנה לעכל את הפרידה הזאת, והיתה לי הגנה של קטנצ'יק ששמר עליי בתוך הבטן, ואחותו הקטנה מבחוץ, ואחרי הלידה שניהם רככו את הכאב של הפרידה הזאת, ועזרו לי לעכל יותר לאט.
ואני גם רוצה לדבר ככה לאימי, בערוץ פתוח כזה, להרשות לעצמי לכאוב את הכאב שלה, של הפספוס שלה, של מה שמגיע לה והיא לא חוותה, את האהבה הגדולה שיכלנו לתת לה לפני מותה, יותר, והרבה מגע, ושמחה ותמיכה. ולכאוב את הכאב שלי על זה שהיא לא תהיה פה יותר, עם החיוך שלה, והשמחה שלה והידיעה שלה אותי.. מתי אני צריכה חיבוק, מתי אני צריכה שיעזרו לי לרדת מהעץ, מתי אני זקוקה לליטוף או למילה טובה. וכמה היא ראתה את הטוב בנו, בילדים שלה, והאמינה שנוכל להגיע לירח אם רק נרצה, ופעם כעסתי עליה שהיא חושבת שאני יכולה לעשת הכל, אבל היום אני מבינה אותה, כי אני מרגישה ככה כלפי ביתי, ויודעת שהיא הבינה על מה היא מדברת, ואני לא. ואני רוצה לכאוב את הכאב שלה על זה שהיא לא תזכה לראות את א' גדלה, ואת יומולדת שלוש שלה שהיה השבוע, ולא זכתה לראות את ג' נולד, ואותו גדל , וכמה הוא נפלא , וכמה היא נפלאה. ולהגיד לה מפה שאת פשוט נפלאה. שאני מתחילה להבין דברים, מתקופת הגירושין ואת הכעסים שהיו מוחבאים לי שם, והכעסים הם לא עליה, היא היתה העוגן שלי, ולכן לא יכולתי להודות ביני לבין עצמי שהיא חולה, שזו מחלה סופנית, שהיא יכולה למות. ואני רוצה להגיד לה למה לא אמרת לי, ולמה שמרת עליי מזה (למרות שאני מבינה שזה בגלל שהייתי בהריון) אבל אני כל כך חסרת אונים וכועסת שלא אמרת לי, שהגנת עליי, למה שמרת עליי ולא נתת לי לעזור לנחם לחבק להיות שם בשבילך, לתת לך אחרי שכל כך נתת לי ? אני רוצה להיות איתך שוב לתת חיבוק אוהב, להסתכל בעיניים אוהבות, להגיד לך סליחה, שלא הייתי, שלא יכלתי להבין ולהכיר במצב, שלא רציתי.. לא הסכמתי להפרד להכיר בזה שאלו הרגעים האחרונים ואני מתגעגעת אליך!!! אני רוצה להיות שוב הילדה הקטנה שלך.. הגדולה הזאת בעיניים שלך שאומרות לי שאני יכולה לעשות הכל, שאת תמיד תהיי שם. חשבתי שיש לי חוזה עם אלוהים בגלל הגירושים הקשים שכלום לא יקרה לך, שאת שמורה תמיד, שתשארי איתי עד הסוף, אז הרשיתי לעצמי לכעוס, לא להיות, לא להכיר במציאות, לא להתכונן ולהפרד.
אני שואבת כוח מכך שאת כבר לא סובלת, מכך שהיית חזקה, שנפרדת, שבחרת את הדרך שלך. אני שמחה שהחלטתי לכבד את הדרך שלך ולהיות איתך ולפחות להחזיר לך צלם אנוש בנושא הזה.
אני רוצה שיהיה לי זמן לדבר איתך על כל כך הרבה דברים, על הפחד מהמוות, על התחושות שלך לגבי הדרך, פתאום אני מבינה שבכל כך הרבה דברים את בחרת, ולא ברחת כמו שחשבתי. בחרת לשמוח ולהיות ברגע ולא להתלונן ולכאוב, גם כשמאד כאב לך. וכואב לי מאד שאני מבינה את זה רק בדיעבד. אבל אני מאמינה שזוהי בחירה של הרבה אומץ. ואני מאד מעריכה אותה ומקווה שיהיה לי גם אומץ כזה ברגעים קשים, לאהוב ולשמוח כמוך. ויודעת שהיתה לי זכות לקבל אמא נהדרת אוהבת ומדהימה. את הדברים החשובים- כבוד, הערכה, הקשבה, הסתכלות אמיתית עלינו ועל הצרכים שלנו, נתת לנו ובגדול. ומבחינתי - זה הבסיס. והיום כשיש לי את הבסיס הה אני יכולה לעוף, למרות הקשיים. כי האהבה והבטחון והעיניים הנוצצות שלך שם בשבילי. ואת תמיד איתי. חלק ממני, מהנשמה שלי מאיך שאני חווה דברים, מהדנ"א שלי, את צרובה בתוכי וגם בביתי, דרכי. ואני אוהבת אותך. ומתגעגעת עד אין קץ..
ועכשיו, אחרי הפסקה קטנה להנקה אני מבינה שדרך הכתיבה שלי אלייך ממש היית איתי ברגעים האחרונים, והייתי רוצה לכתוב לך יותר..
תודה דנדוש על השיתוף, ועל היושר שלך מול הכאב, בלי השמטות או קיצורים, בידיים חשופות. בזכותך הצלחתי לגעת בכאב שלי.
והגעגוע משתנה ומקבל הרבה צורות אבל שומר אותן איתנו. תודה גם לו.
גם אני כאן נפרדת לא נפרדת מאימי, שנה ושבועיים אחרי מותה.
לא נפרדת כי אני לא רוצה לכתוב את ההרגשות האלה, את הזכרונות שלי ממנה כאילו תהיה זו הודאה שהיא לא תחזור. ואני קוראת את מה שאת כותבת ומוצפת געגועים וכאב..
ואיך את מדברת אליה בכזאת אהבה..
היתה לי שנה לעכל את הפרידה הזאת, והיתה לי הגנה של קטנצ'יק ששמר עליי בתוך הבטן, ואחותו הקטנה מבחוץ, ואחרי הלידה שניהם רככו את הכאב של הפרידה הזאת, ועזרו לי לעכל יותר לאט.
ואני גם רוצה לדבר ככה לאימי, בערוץ פתוח כזה, להרשות לעצמי לכאוב את הכאב שלה, של הפספוס שלה, של מה שמגיע לה והיא לא חוותה, את האהבה הגדולה שיכלנו לתת לה לפני מותה, יותר, והרבה מגע, ושמחה ותמיכה. ולכאוב את הכאב שלי על זה שהיא לא תהיה פה יותר, עם החיוך שלה, והשמחה שלה והידיעה שלה אותי.. מתי אני צריכה חיבוק, מתי אני צריכה שיעזרו לי לרדת מהעץ, מתי אני זקוקה לליטוף או למילה טובה. וכמה היא ראתה את הטוב בנו, בילדים שלה, והאמינה שנוכל להגיע לירח אם רק נרצה, ופעם כעסתי עליה שהיא חושבת שאני יכולה לעשת הכל, אבל היום אני מבינה אותה, כי אני מרגישה ככה כלפי ביתי, ויודעת שהיא הבינה על מה היא מדברת, ואני לא. ואני רוצה לכאוב את הכאב שלה על זה שהיא לא תזכה לראות את א' גדלה, ואת יומולדת שלוש שלה שהיה השבוע, ולא זכתה לראות את ג' נולד, ואותו גדל , וכמה הוא נפלא , וכמה היא נפלאה. ולהגיד לה מפה שאת פשוט נפלאה. שאני מתחילה להבין דברים, מתקופת הגירושין ואת הכעסים שהיו מוחבאים לי שם, והכעסים הם לא עליה, היא היתה העוגן שלי, ולכן לא יכולתי להודות ביני לבין עצמי שהיא חולה, שזו מחלה סופנית, שהיא יכולה למות. ואני רוצה להגיד לה למה לא אמרת לי, ולמה שמרת עליי מזה (למרות שאני מבינה שזה בגלל שהייתי בהריון) אבל אני כל כך חסרת אונים וכועסת שלא אמרת לי, שהגנת עליי, למה שמרת עליי ולא נתת לי לעזור לנחם לחבק להיות שם בשבילך, לתת לך אחרי שכל כך נתת לי ? אני רוצה להיות איתך שוב לתת חיבוק אוהב, להסתכל בעיניים אוהבות, להגיד לך סליחה, שלא הייתי, שלא יכלתי להבין ולהכיר במצב, שלא רציתי.. לא הסכמתי להפרד להכיר בזה שאלו הרגעים האחרונים ואני מתגעגעת אליך!!! אני רוצה להיות שוב הילדה הקטנה שלך.. הגדולה הזאת בעיניים שלך שאומרות לי שאני יכולה לעשות הכל, שאת תמיד תהיי שם. חשבתי שיש לי חוזה עם אלוהים בגלל הגירושים הקשים שכלום לא יקרה לך, שאת שמורה תמיד, שתשארי איתי עד הסוף, אז הרשיתי לעצמי לכעוס, לא להיות, לא להכיר במציאות, לא להתכונן ולהפרד.
אני שואבת כוח מכך שאת כבר לא סובלת, מכך שהיית חזקה, שנפרדת, שבחרת את הדרך שלך. אני שמחה שהחלטתי לכבד את הדרך שלך ולהיות איתך ולפחות להחזיר לך צלם אנוש בנושא הזה.
אני רוצה שיהיה לי זמן לדבר איתך על כל כך הרבה דברים, על הפחד מהמוות, על התחושות שלך לגבי הדרך, פתאום אני מבינה שבכל כך הרבה דברים את בחרת, ולא ברחת כמו שחשבתי. בחרת לשמוח ולהיות ברגע ולא להתלונן ולכאוב, גם כשמאד כאב לך. וכואב לי מאד שאני מבינה את זה רק בדיעבד. אבל אני מאמינה שזוהי בחירה של הרבה אומץ. ואני מאד מעריכה אותה ומקווה שיהיה לי גם אומץ כזה ברגעים קשים, לאהוב ולשמוח כמוך. ויודעת שהיתה לי זכות לקבל אמא נהדרת אוהבת ומדהימה. את הדברים החשובים- כבוד, הערכה, הקשבה, הסתכלות אמיתית עלינו ועל הצרכים שלנו, נתת לנו ובגדול. ומבחינתי - זה הבסיס. והיום כשיש לי את הבסיס הה אני יכולה לעוף, למרות הקשיים. כי האהבה והבטחון והעיניים הנוצצות שלך שם בשבילי. ואת תמיד איתי. חלק ממני, מהנשמה שלי מאיך שאני חווה דברים, מהדנ"א שלי, את צרובה בתוכי וגם בביתי, דרכי. ואני אוהבת אותך. ומתגעגעת עד אין קץ..
ועכשיו, אחרי הפסקה קטנה להנקה אני מבינה שדרך הכתיבה שלי אלייך ממש היית איתי ברגעים האחרונים, והייתי רוצה לכתוב לך יותר..
תודה דנדוש על השיתוף, ועל היושר שלך מול הכאב, בלי השמטות או קיצורים, בידיים חשופות. בזכותך הצלחתי לגעת בכאב שלי.
והגעגוע משתנה ומקבל הרבה צורות אבל שומר אותן איתנו. תודה גם לו.