^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

11 שנים אמא בלעדייך, הקיר הזה סופג את כל הנכתב, נחבא מעיני כל המכירים אותי בשמי.
ומה התחדש אמא?, ומה קורה? לפעמים אני מתפתה לפנות לאלה הנפגשים ומעלים את המתים, ולשמוע ממך דרישת שלום.
ואת הרי יודעת משם כל מה שמתרחש.
אז יש לי נכדה אמא, ויש עוד חתונה, של י' שלי, והיא כמראת נפשך אמא, ואף שאני שמחה שהיא בונה את חייה, הרי שמשהו ממני נלקח, וקשה לשחרר את החבל אמא.
וט' התעלתה על עצמה, התגברה על כל הקשיים, הסייגים, והיא ב"ה צועדת במסלול חייה,
וה',צועדת אט אט, מנסה למצוא את מקומה היא,במרחב החיים.
וא' היקר,עדיין שם בניכר אמא, ודמעותי עוד לא החזירוהו הביתה. האם עוד לא מלאו סאת דמעותי? האם אצטרך כמוך לחכות 5 שנים?
כי הן עוברות כל כך לאט אמא. וכל כך מהר. ו
למ' יש היום יומולדת, והיא אמא ורעיה,וחברה כל כך טובה.
וברכתך אמא שורה מעל כולם. שלחי ברכת ברכה והצלחה. שלחי ברכת רפואה והקלה לאבא.

9 שנים, אתמול מאז נלקחת למעלה, 9 שנים היום, אחורה, ואני צועדת אחרי אלונקת גופך הדומם, אין משקל כמעט מתחת למה שעוטפך,
נמצאת בחלום רע שרק רוצה להתעורר ממנו, כבר 9 שנים,לקום והנה את פה.
ומשיח כל כך מתעכב,וכל כך הרבה הצטרפו אליך, מי במחלה, ומי בשרפה, ומי בתאונה, ואוי כמה אלקים כמה תחת סכין מגואלת בדם.
9 שנים, והשבת הסתופפנו כולנו אצל אחי, נהנים בשבת אחים גם יחד,
רק א' בני שלי, כמו גלגל חוזר נמצא שם, במקום שעליו שפכת כל כך הרבה דמעות עבור בנך, אימא.
ראש חודש אדר אמא , נקברת בראש חודש אדר, וכל שנה אני מגייסת מחדש את השמחה הזו ששכנה בך,הלאה,
לתלמידים, לחברות, לא' שלי, מנסה לא ליפול לעצבות, לייאוש, לחוסר התקווה, משאירה את הדמעות מאחור.
והיום כשאגיע לבית הספר, אחבוש כובע מצחיק, ואתעקש על שירי פורים,
כי משנכנס אדר מרבים בשמחה.
גם אם הלב כואב גם 9 שנים אחרי.

הי אמא, ביום חמישי האחרון הו' בתי, הנכדה שכל כך אהבת התחתנה, והו' כל כך בקשה שלא אבכה, והצטרפו אליה גם שאר הילדים,
אז בימים לפני מצאתי לי רגעים לפרוץ מתוך השמחה, הלחץ והדאגה, והשיגעון, והריצות והטלפונים,ולבכות לך אימא, שכל - כך רצית ולא זכית,
זוכרת את המילים בשפתך " שיזכה אותי ה' לרקוד בחתונה של הו' " ולא זכית, כמה כאב היה במילותיך כשכבר הבנת שזה הסוף, שאחד הדברים שכואב לך הוא שלא תראי בחתונות של נכדיך ונכדותיך, אז בכיתי לך אימא, ואני בוכה עכשיו, כשסערת החתונה שככה. והיית צריכה להיות גאה בי אימא, שלא בכיתי לא בקבלת הפנים,
ולא כשראיתי את בנותיה של חברתי שהלכה 4 שנים אחריך,
ולא בחופה, ולא כשראיתי את אבא,
מתי כמעט נשברתי? כהו' חיבקה את אביה א' , ובאה לחבק אותי, אז הפציעו כמה רסיסי דמעה שעצרתי מיד, זה לא הזמן,אמרתי לעצמי, זה זמן שמחתה של הו'.
ואימא שלי, היה כל כך שמח,
והנכדים שלך היו כל-כך יפים, וכל כך מאוחדים ביחד הזה, שתמיד פיללת אליו, אותה צוואה שהעברת לנו האחים, מתקיימת מול עיני. בילדי,
וכמו חלום עבר הערב, משאיר עוד סימן לכך שהזמן בלעדייך ממשיך לעבור, רושם במסכת הזמן אירועים שלא זכית לקחת בהם חלק.
אבל השארת מאחוריך אימא את הברכה, הברכה לחתנים טובים, וכלות טובות, ואימא זה מתגשם. כבר 4 מנכדיך התחתנו, יש לך כבר 6 נינים (טפו... טפו... טפו... )
אבל לא סיימת את העבודה מלמעלה, ח', ומ', ט' וי', מ' וש', ואלה הקטנים מהם, מחכים למישוש ברכתך.
מחכה לפגוש אותך שוב, כמו אחרי שהו' הודיעה שהיא מתחתנת ואני כל כך דאגתי על 101 דברים, ואת באת לי בחלום יושבת על הכורסה וקראת לי אליך לשבת בחיקך,
ואני תמהה ושואלת: "אימא, אני כבדה, איך תוכלי להחזיק אותי?" ואת בחיוך הטוב שלך אמרת: "לאמא יש תמיד מקום, תמיד כוח"
ונכנסתי אל בין זרותיך כמו תינוקת בחיק אמא, והרחתי את הריח של אמא שכמעט ונשכח ממני, ואת בשקט לוחשת באוזני ואומרת" יהיה בסדר" ותו לא.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הראשון לספטמבר 2015, תחילתה של שנה חדשה, תקוות חדשות, מתחילה ללמד שנה שמינית בלעדייך, בלי ברכת הדרך שלך בבקר הזה. אתמול די במפתיע התקשר ג' לאחל לי שנה טובה ובהצלחה, ולרגע קט ממש חזרתי אחורה אליך.... אבל הייתי בחתונה אז שמתי מחסום לדמעות.התחלות חדשות- אמא ה' מתחתנת, כל כך רצית לרקוד בחתונה שלה, אני רוצה לבכות עכשיו את חסרונך,כך שהדמעות יגמרו עד לחתונה, אך אפשרי לשים מחסום לרגש? תמיד אמרת כשכאב לי "זה יעבור עד לחתונה" אבל לא אמרת שזה פועל רק בכאב חיצוני. לפני כמה שבועות, חלמתי אותך לשניונת, כירבלת אותי בין זרועותיך כאילו אני תינוקת, כשאמרתי לך שאני גדולה,ואיך יהיה לך מקום, ענית אצל אמא יש תמיד מקום, וכך לרגע עטופה בין זרועותיך הרגשתי ביטחון ושלווה, שהכל יהיה בסדר, הכל יסתדר, וכן אמא לשניה קיבלתי את מתת הריח, ריח של אמא, שאף בושם לא יריח טוב כמוהו. שש וחצי אמא. צריך להתכונן. "שלום כיתה א'" גם אחרי שנים. יש פרפרים. הם עפים מהר ברגע הכניסה, משאירים שובל של התרגשות של טרם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד מעט יתמלא הבית קולות, עמיתות לדרך הפרשת חלה לעילוי נשמתך אמא, 7 שנים אמא בלעדייך, רק עוד אתמול היית ועם זאת החוסר הוא כל כך נורא שנראה שכבר עבר המון המון המון זמן שאת כבר לא איתנו.
מאז השנה שעברה נולדו לך 2 נינות, ואני הרחתי אותן, נישקתי אותן ודמיינתי את שמחתך בלידתן, והייתי שם אחרי שנולדו, גם בשבילי, אבל בעיקר בשבילך אמא, להראות שגם אם את לא כאן בפועל אז מי שממשיך את דרכך שם בשבילך. ואין חדש אצלי אמא, ודומה שמה שעבר עליך אני עתידה לעבור, א' רוצה לטוס לחו"ל, מחזיר אותי לדמעותייך בלילות שבת, עד שהצלחתי מעט לא לבכות את לכתך ערב שבת קודש. גם זה סוג של הליכה. עד לקצה העולם.
וה' ומ' עם חברים ואני שחררתי אמא, בזמנו ובעיתו. וזהו , הולכת להתפיח את הבצק, אותו הבצק שלא עשיתי ורק עכשיו מתוך הכרח? למדתי לעשות. אח.... אמא. מסכן זה שאין לו אמא, אמרת ועזבת אותי ללא אמא.
זכרך תמיד ברוך, ויש פעמים שאני נזכרת בך בחיוך ולא בבכי. הזמן אמא? עושה את שלו?

הי סגולה אין מקרה בעולם אלא קרה מה', השבת היתה יפה כל כך, כאילו את שם איתנו, ולא בכיתי אימא, חוץ מקצת בסעודה שלישית אבל מיד התעשתתי,,זו היתה שבת שמחה, לגמרי, לזכור אותך מתוך האור הגדול שהיית מקבלת אותנו,כנראה שהתפללת טוב אימא, כי ב' כיצחק קיבל את א' כרבקה שהמשיכה במידותיה הטובות את פועלה של שרה. וגם הנכדות הולכות ב"ה באותה הדרך.
היום יום הולדת עברי של מ', היית גאה בה אימא, איזה עוצמה,איזה חיוך, איזה יופי פנימי וחיצוני כאחד. כמו שהיית אומרת נומנומה.....(ההפך מישנה...), עכשיו נשאר לך אמא לדאוג לה לזיווג משורש נשמתה, היא כ"כ מיוחדת אימא, שזה צריך להיות מישהו מיוחד שיכיל את העוצמה הזאת, אז אני אעשה השתדלות מלמטה, ואת מלמעלה ויחד הגבול הם השמיים, (את לא יכולה לעשות הפסקה ולרדת לכמה דקות?...... טוב אני אסתפק גם בחלום... אבל כזה אמיתי כמו שהרגשתי פעם איך את מחבקת אותי בתוך החלום, וקמתי בוכה מהתרגשות על שזכיתי, ועל שלא....).
ולכל אלה שכתבו לי היו ברוכים.

התכוונתי רואה ויצאה שגיאת מקלדת מדליקה כי את רואה את האור שלכם ככה.

דנדוש אהובה.
שאני קוראת אני מרגישה שאת אורה את עצמך בעד עיניה של אמא
זאת דרך מיוחדת לראות את עצמך מחוץ לעצמך.
ואין ספק שהיתה לך דרך משמעותית בשש השנים האלו (האמת עוד מלפני כל זה...)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זו אני דנדוש לא משתתפת חדשה, אולי מתחדשת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שש שנים אמא , היום בערב, אחרי הקידוש, כאילו אתמול זה אירע,ועם זאת הכאב עדיין כל-כך גדול כאילו כבר שנים על גבי שנים, והעולם ממשיך, וגלי החיים ממשיכים לנוע, לפעמים שקטים ורגועים, ולפעמים מאיימים להציף את פני השטח, נפגשים כולנו אמא השבת, לכבודך, בבית הזה שכל-כך רצית לזכות להיות בו ולא זכית, אבל פירות אהבתך יהיו שם, הנינים שכ"כ חלמת לראות, ואלה שבדרך, והמלאכים הקטנים שעדיין מחפשים את אימם ואביהם. (נו כבר הו' ),
לא כולם יהיו שם, א' שקשה לו עם הדרך שבו גדל, ח' וט' שאלה שבתות מיוחדות עבורם מבחינתה אחרת, ואני מנסה להיות כמוך אימא עם יכולת הכלה אין סופית, אבל זה כל כך קשה לפעמים אימא, ויותר קשה שאת לא שם לשמוע את הקושי, האובדן אז מכה בחוזקה, מזכיר לך את מה שהיום יום מצליח לפעמים להדחיק.
גדלתי אימא, אני חושבת שהיית גאה לראות מה צמח ממני,דברים שזרעת באהבה רבה פורחים ומלבלבים, בתחום המקצועי, בתחום האישי, רק כואב שאת לא לקצור יגיע כפיך.
אני יודעת שאת משגיחה שם מלמעלה, לפעמים אני רוצה לנער את עצמי ולזכור להגיד לעצמי, היא עדיין חיה ,דרכך, דרך הילדים, דרך המעשים והמורשת שהנחלת לנו, אבל עדיין, זה לא את אימא.
זה לא הריח, המגע, המבט,
תני רק רגע אימא, לחזור אל אותו לילה שאמרת, בואי אלי בינתי, חבקי אותי חזק, הה...
.וחיבקתי אותך אלי בחוזקה, ולא רציתי לחשוב על העצמות האלה, שפתאום הפכו להיות כל כך דקות, ועל איך שעצרתי את עצמי לחבק בכל הכוח שלא ישברו חלילה,
ואיך שפעם הבשר יה מלא, ורך, וחי כל כך........
אימא, תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.
אוהבת תמיד.

תודה על השיתוף

שלשום הייתי באשדוד. תפסתי אוטובוס לא נכון וגיליתי רק אחרי 40 דקות, בתחנה האחרונה.
אבל באוטובוס התיישבה לידי אשה מבוגרת, 70+, וממנה נדף בדיוק אותו הניחוח של אומה - סבתא שלי.
כל הנסיעה הקשבתי בחצי אוזן לסיפורי מלחמת העולם השניה של האדון השמח שכניראה פגשה הגברת בתור לאוטובוס,
חשבתי על אומה שלי, כשהיתה בחיים ולפני הדמנסיה, מייצגת בגבורה את כל מה שיציב ואוהב בעולם. הנה היא - מניחה על הסדין המעומלן
צלחת חרסינה לבנה עם כמה קוביות שוקולד בישול מריר, מרכיבה משקפי קריאה ומחזיקה ספר בגרמנית, מספרת לי על החורף ההוא מתישהו בשנות
העשרים של המאה הקודמת, כשזאב יצא מהיער אל האגם הקפוא, אל בין המחליקים על הקרח וחטף פעוט ורץ משם, שכלב גדול ושחור פרץ מבין האנשים, רדף
אחרי הזאב והציל את הילד.
והנה אני באשדוד וגם בגבול רומניה-הונגריה בחורף הגדול של עשרים ומשהו, רוכן טיפטיפה לכיוון השכנה שלי כדי לשאוף עוד קצת מהריח החמקמק הזה, אומה, אומה.
מהדירה הקטנה בבית הדו-קומתי ברוממה, חיפה, היא עברה עם סבי לזכרון יעקב, קרוב למשפחה, שם הוא מחק את עצמו לאט לאט עד מותו, אחר כך היא, בית אבות, שכחה, ביקור
אחרון, צילום של הבוציקית הקטנה שלי על ברכיה, שתיהן כל כך שמחו להתחבק אפילו שמסיבות של שלב שונה בחיים לא היה להן מושג מי זאת הזאתי.

שלא לפי הסדר הטוב, אמא שלי הלכה לפניה, אחרי הסבא אבל לפני אומה. איתה עדיין אני צריך להשתמש בקטליזטור, כמו הזכרון של אומה, כדי לבכות, כדי להצטער.
כמו להניע בדרדור.
לא הייתי מספיק קרוב, כי לא רציתי לראות, כניראה. והאבל הוא גם על כל מה שלא נישאל ולא נאמר אז. הבוציקית הגרילה את העיניים שלה. היא אומרת,
"סבתא נאוִי חברה שלי" ו"אוסקר יושב על הברכיים שלה" בכזה שכנוע שלרגע אני מקנא בחתול הז"ל הזה.

תודה על הדף.

צוויל

גם אני כאן נפרדת לא נפרדת מאימי, שנה ושבועיים אחרי מותה.
לא נפרדת כי אני לא רוצה לכתוב את ההרגשות האלה, את הזכרונות שלי ממנה כאילו תהיה זו הודאה שהיא לא תחזור. ואני קוראת את מה שאת כותבת ומוצפת געגועים וכאב..
ואיך את מדברת אליה בכזאת אהבה..
היתה לי שנה לעכל את הפרידה הזאת, והיתה לי הגנה של קטנצ'יק ששמר עליי בתוך הבטן, ואחותו הקטנה מבחוץ, ואחרי הלידה שניהם רככו את הכאב של הפרידה הזאת, ועזרו לי לעכל יותר לאט.
ואני גם רוצה לדבר ככה לאימי, בערוץ פתוח כזה, להרשות לעצמי לכאוב את הכאב שלה, של הפספוס שלה, של מה שמגיע לה והיא לא חוותה, את האהבה הגדולה שיכלנו לתת לה לפני מותה, יותר, והרבה מגע, ושמחה ותמיכה. ולכאוב את הכאב שלי על זה שהיא לא תהיה פה יותר, עם החיוך שלה, והשמחה שלה והידיעה שלה אותי.. מתי אני צריכה חיבוק, מתי אני צריכה שיעזרו לי לרדת מהעץ, מתי אני זקוקה לליטוף או למילה טובה. וכמה היא ראתה את הטוב בנו, בילדים שלה, והאמינה שנוכל להגיע לירח אם רק נרצה, ופעם כעסתי עליה שהיא חושבת שאני יכולה לעשת הכל, אבל היום אני מבינה אותה, כי אני מרגישה ככה כלפי ביתי, ויודעת שהיא הבינה על מה היא מדברת, ואני לא. ואני רוצה לכאוב את הכאב שלה על זה שהיא לא תזכה לראות את א' גדלה, ואת יומולדת שלוש שלה שהיה השבוע, ולא זכתה לראות את ג' נולד, ואותו גדל , וכמה הוא נפלא , וכמה היא נפלאה. ולהגיד לה מפה שאת פשוט נפלאה. שאני מתחילה להבין דברים, מתקופת הגירושין ואת הכעסים שהיו מוחבאים לי שם, והכעסים הם לא עליה, היא היתה העוגן שלי, ולכן לא יכולתי להודות ביני לבין עצמי שהיא חולה, שזו מחלה סופנית, שהיא יכולה למות. ואני רוצה להגיד לה למה לא אמרת לי, ולמה שמרת עליי מזה (למרות שאני מבינה שזה בגלל שהייתי בהריון) אבל אני כל כך חסרת אונים וכועסת שלא אמרת לי, שהגנת עליי, למה שמרת עליי ולא נתת לי לעזור לנחם לחבק להיות שם בשבילך, לתת לך אחרי שכל כך נתת לי ? אני רוצה להיות איתך שוב לתת חיבוק אוהב, להסתכל בעיניים אוהבות, להגיד לך סליחה, שלא הייתי, שלא יכלתי להבין ולהכיר במצב, שלא רציתי.. לא הסכמתי להפרד להכיר בזה שאלו הרגעים האחרונים ואני מתגעגעת אליך!!! אני רוצה להיות שוב הילדה הקטנה שלך.. הגדולה הזאת בעיניים שלך שאומרות לי שאני יכולה לעשות הכל, שאת תמיד תהיי שם. חשבתי שיש לי חוזה עם אלוהים בגלל הגירושים הקשים שכלום לא יקרה לך, שאת שמורה תמיד, שתשארי איתי עד הסוף, אז הרשיתי לעצמי לכעוס, לא להיות, לא להכיר במציאות, לא להתכונן ולהפרד.
אני שואבת כוח מכך שאת כבר לא סובלת, מכך שהיית חזקה, שנפרדת, שבחרת את הדרך שלך. אני שמחה שהחלטתי לכבד את הדרך שלך ולהיות איתך ולפחות להחזיר לך צלם אנוש בנושא הזה.
אני רוצה שיהיה לי זמן לדבר איתך על כל כך הרבה דברים, על הפחד מהמוות, על התחושות שלך לגבי הדרך, פתאום אני מבינה שבכל כך הרבה דברים את בחרת, ולא ברחת כמו שחשבתי. בחרת לשמוח ולהיות ברגע ולא להתלונן ולכאוב, גם כשמאד כאב לך. וכואב לי מאד שאני מבינה את זה רק בדיעבד. אבל אני מאמינה שזוהי בחירה של הרבה אומץ. ואני מאד מעריכה אותה ומקווה שיהיה לי גם אומץ כזה ברגעים קשים, לאהוב ולשמוח כמוך. ויודעת שהיתה לי זכות לקבל אמא נהדרת אוהבת ומדהימה. את הדברים החשובים- כבוד, הערכה, הקשבה, הסתכלות אמיתית עלינו ועל הצרכים שלנו, נתת לנו ובגדול. ומבחינתי - זה הבסיס. והיום כשיש לי את הבסיס הה אני יכולה לעוף, למרות הקשיים. כי האהבה והבטחון והעיניים הנוצצות שלך שם בשבילי. ואת תמיד איתי. חלק ממני, מהנשמה שלי מאיך שאני חווה דברים, מהדנ"א שלי, את צרובה בתוכי וגם בביתי, דרכי. ואני אוהבת אותך. ומתגעגעת עד אין קץ..
ועכשיו, אחרי הפסקה קטנה להנקה אני מבינה שדרך הכתיבה שלי אלייך ממש היית איתי ברגעים האחרונים, והייתי רוצה לכתוב לך יותר..
תודה דנדוש על השיתוף, ועל היושר שלך מול הכאב, בלי השמטות או קיצורים, בידיים חשופות. בזכותך הצלחתי לגעת בכאב שלי.
והגעגוע משתנה ומקבל הרבה צורות אבל שומר אותן איתנו. תודה גם לו.

ערב פסח, הבית כמעט נקי,ולא יודעת איך ,כל הגעגועים מתנקזים לימים האלה, הדמות שלך נדמה שהיא הולכת ומטשטשת, ורק התמונות בפינת האוכל מחזירים אותך לרגע קל אלי,
מזמן לא חלמתי אותך אמא, והלב כל-כך שורף, רוצה אותך ולו לרגע,
הדמות שלך בימים אלה עובדת כל כך קשה, ריח התבלינים, צלצול המדג, התנועה הסיבובית של היד מערבבת את החילבה,
הדמעות שיורדות מחריפות הסחוג, ולפעמים הדמעות הם געגועים לאלה שלא איתנו עוד, ועכשיו זה עבר אלי.תורי.
והכי גרוע אמא, שאין את הריח שלך בבית שם.
וכמו שביקשת הבית שלי הוא צומת המפגש. מפגש של שמחה של צחוק, של אוכל,של כל דכפין יתיי ו...לא זוכרת ת' המשך.
והכל באהבה שהיא מורשת ממך, גם כשהלחץ מאיים לסגור עלי, את שם בטח נותנת לי ליטוף של עידוד,ואת הכוח להמשיך אני שואבת ממך,
גם היום אני שואבת ממך, בוכה, מתגעגעת וממשיכה.

אוטוטו 4 שנים אמא מאז שהלכת ולא שבת, והימים זורמים להם, לעיתים שוצפים, לעיתים רגועים, ואת אינך.
ע' נכדתך הראשונה התחתנה לפני חודש, ואני עומדת בחופה והדמעות של שמחה ושל עצב מתערבבות זו בזו, איך אנחנו שמחים ואת לא כאן?
הרי כל כך חיכית ציפית לחתונה של נכדותיך,ונכדיך,
ובסתר לבי ,קויתי שאם יש משהו שאולי יכול לנצח את המחלה הארורה הזו, היא הציפיה ליום הזה,
אך גם צ' השניה כבר מתחתנת, וביום חמישי הקרוב האירוסין שלה, וגם שם לא תהיי.
א' עוד מעט מתגייס, דאגי לו אימא משם ממקום מושבך, התפללי עליו שיכוון אותו ה' לדרך הנכונה.
ולה' נכדתך שאהבת כל-כך והגיעה לזמן ההכרויות, דאגי לה ,אימא, כמו שאני יודעת שאת וסבתא התפללתן עלי, ואיזה זכות נפלה בחלקי שא' שלי.
אבא מאושר, אימא, בחרת והתפללת היטב, נ' דואגת לו, והתרגלה לשיגיונותיו,וגם לו טוב, והוא מצר אימא, שלא עזר לך יותר, שלא היה שם בשבילך יותר,
ואני בערבי חג, מוצאת עצמי בוכה ,מתגעגעת בכאב חורה, וביום יום קשה לי, שאין לי זיכרון תמידי שלך,
רק שיר מתנגן שאהבת,
ריח של בישול אהוב,
ותמונתך המחייכת בקיר הסלון.
מזכירים לי שאת לא איתי בגוף,
ובנפש את חרוטה לי עד עולם.

אמא, עוד ציון דרך ואת לא כאן. אתמול א' סיים ללמוד , עמדתי שם בטקס כל-כך גאה, כל כך שמחה, על המעמד הזה שלא היה מובן מאליו.
בין דמעות השמחה והגאווה השתרבבו גם כמה דמעות עליך אמא, שאת לא פה איתנו, לחגוג את ניצחון האהבה, האמונה בצדקת הדרך, והתודה לה' שהביאנו עד כה.

אמא,היום יום הולדת של ה',היא כבר ממש על סף היציאה לחיים, בגיל שלה הזה הייתי כבר חזק בזוגיות עם א', את לא העלית על דעתך, מה ילדתך האהובה עושה. האם את זוכרת את ההתרגשות? את הלחץ? אני זוכרת אמא את ההתרגשות שלך, בת ראשונה מהבת היחידה שלך, על הבוקר התייצבת עם תרמוס הנס-קפה, זה שלא שתיתי 8 ומשהו חודשים בגלל ההריון, איזה טעם היה לקפה, טעם גן עדן, והאושר שלא ידעתי להעריך, את הנוכחות שלך לצידי, את האושר שלך, ואת אין סוף האהבה שהרעפת, יום שמח היום אמא, יום שמח ויום עצוב כי כל כך רצית לרקוד בחתונה שלה, ולא זכינו אמא, החטא שלנו כל כך גדול , שה' החליט למנוע אוחך מאיתנו.
היום אחרי הלימודים נסעתי אליה, חיבקתי אותה, נישקתי אותה, ואחר-כך נסעתי לכותל להתפלל עלמי שצריך. אם לא הייתי בוכה עליך מא , לא היה מתעורר הצורך שלי לנסוע אליה, אז תודה אימא, גם משם מסדרת לנו את העניינים.

הי אמא, את רואה למרות שלא ביקרתי כאן שנה עוד לא מחקו אותנו אימא, תודה לך עורכת עם ערכים,
שנתיים אימא, הנר כבר דולק לעילוי נשמתך, קניתי נר ל-3 ימים אמא, ליום חמישי שעוד חגגת עימנו בחדוות חיים, כאותו נר שדולק לאור גדול לפני שנכבה, ליום שישי 3:00 לפנות בוקר בו הוצאת מפיך מילים אחרונות קוראת בשמו של אבא, של דודה ובשם אישה עלומה, ליום שישי בערב , מלאכי השרת לא יצאו עת סיימנו אחי ואני לשיר לך שלום עליכם, הם חיכו בסבלנות)4.5 שנים אז מה זה עוד כמה דקות???) וכך אחרי ברכת המזון נשמת לך עוד 3 נשימות... חיכית שנצא החוצה... ונפרדת מאיתנו בנשימה אחרונה כאילו אומרת לנו, הנה אני עוד איתכם, עד נשימתי האחרונה בהחלט, נדמת אימא, קול נשימתיך פסק, רוחך עולה מעלה, עת "שמע ישראל " נשמע בחלל החדר, קבלת הדין "ברוך דיין אמת" אבל למה על אימא שלי?
אמא, ככל שעובר הזמן, קשה להגיע לבית, כבר איני כותבת ביתך, אישה אחרת תפסה את מקומך, דאגת לו היטב לאבא, ישר נכנסת לעיניינים גם שמה אימא, הה? הצלחת אימא, יש לךמחליפה טובה, באמת בלי ציניות, אחת כזו שדואגת לנכדייך, דואגת לנו, דואגת לאבא, כן, דאגת היטב, רק את לא שם.
פסח מתקרב אימא, את כבר יודעת מה קורה, אל תשאירי אותנו יתומים אמא בבקשה....

@}

עוד שבועיים לשנה, סוגרת מעגל שלעד ימשיך להסתובב בכאב (הלוויה, שבעה, חודש, שנה,),אתמול חלמתי אותך, היינו בדרך חזרה המטיפול, לפתע במדרון הרכב התדרדר ופרץ את החומה שמתחתיה היתה רק תהום הרכב מוטה עלפי התהום ואני מנסה להשתחרר ולהוציא אותך וכמו במחזה איטי ,אני רואה איך את נופלת למקום ממנו לא תחזרי. מה את רוצה להגיד לי אמא? איזה מסר יש לך עבורי? הדמעות ממשיכות להתגלגל, הזכרונות פורצים פעם בחיוך והרבה פעם בבכי, היום א' הביא לי מוסיקה שאני אוהבת, רק שטפו הצלילים את הסלון, ואני רואה אותך רוקדת, בשפתך אמרת "לו יזכה אותי אלוקים לרקוד בחתונה של ה." ואחרי שהמחלה הכריעה אותך אמרת לי " אני לא חושבת שאצליח לחיות עד לחתונה של ה"
כמה חוכמת חיים היתה לך אמא, איך ידעת לצפות את אשר יקרה, אבא מתחתן שבועיים אחרי יום אזכרתך, כבר נצבע החדר, הוזמנה המיטה, הכלים שלה מתחילים להחליף את כליך, ועוד מעט הסלון ששימרת (למה בדיוק) יותר מ-30 שנה ,גם הוא ילך אחר כבוד,(כמה פעמים ביקשת לקנות חדש?) ובית החם שהיה איננו, מתפוגג והולך, ריחות חדשים אשר לא ידעו אותך, תופסים את מקומך, אמרו חז"ל סופו של המת להשתכח, אבל את חקוקה בדם כאבי, חיוכך צחוקך,אפילו כעסך שמורים איתי, היי שלום אימא נוחי בשלום על משכבך, יהא חלקך עם מלאכי מעלה,ליד כסא הכבוד.

יום שישי שוב, 9 חודשים בלעדיך, ודוקא בימי שישי הזיכרון בך עולה יותר בחדות,ואין צורך בשיר ואין צורך בשום דבר, עצם היום שהוא גם יום פטירתך די בו, וכל השבוע עובר כה מהר, ואין זמן לנשום, ורק כשאני עם עצמי במכונית את חוזרת אלי ביתר חדות, מדמה אותך לצידי,כמו שהיה אז כשהיינו הולכות לקניות בשבילך וחלק לא קטן מהקניות היה מגיע אלי, או כמו בנסיעות לבית החולים, ושיחותיך איתי איך לאט לאט הכנת אותי לקראת העומד לבוא, ,ואין הכנה מספקת אימא, אין,
איננו נוסעים כמעט לאבא לשבת הוא מעדיף לבוא אלינו, ואני כל כך רוצה, דווקא שם, אצלך, אף שאת כבר לא שם,
עוד 3 חודשים ימלאו שנה למותך, מצד אחד זה נראה כאילו רק אתמול היית עוד איתנו, ומצד שני החוסר כל-כך גדול שנראה שהמון זמן את חסרה,
את עושה איתי חסד, באה לבקרני אחת\שתיים פעמים בחודש, וכל פעם כזאת ממלא חלל גדול אצלי, אז תמשיכי אימא, אני מחכה ללילה, בכמיהה שתבואי ואראך בחלום, אם לא במציאות.
שבת שלום אימא ,חלקך עם המלאכים הסובבים את כיסא כבודו, וכשאשיר היום "שלום עליכם מלאכי השלום מלאכי עליון", אולי אראה את פנייך, לו יהי.
שבת שלום.

יום חמישי, ,כל הבית מתגייס לנקיון לכבוד שבת, ברדיו מתנגן לו רשת ג', פתאום צלילי שיר, מרעידים מיתר של זיכרון בתוך הלב, פורצים לתוך התודעה, מביאים את פרץ הדמעות שהיה חבוי כל כך הרבה זמן, מתחת לפחד, לאשמה, של אנשים שאמרו לי מה כן, ומה לא, בקשר לדמעות שלי עליך אימא, והיום צלילי השיר אחות קטנה.חומות חימר של מרגול פרץ את הסכר של הכאב, של החסר, של הגעגוע לבלתי נתפס עדיין שאת לא כאן ואת שם וטוב לך כפי שאת בדאגתך הרבה טרחת ליידע.... ועם זאת אימא , הדמעות לא על מה שהיה, אלא על מה שכבר לא יהיה, והדמעות זלגו, והקול נישא, והמשא הכבד פורק מעט מעל נפש דאבה וכואבת, לו רק היית פה, כדי לספר לך עד כמה את חסרה....

חלום הצפון יתגשם בזמנו ובעיתו, אני מאמינה שעוד נגיע לשם-אמן!

חלום הצפון יתגשם בזמנו ובעיתו, אני מאמינה שעוד נגיע לשם , העיתוי כרגע לא מתאים, איך אימא ידעה? אני לא יודעת, משהו בחוש השישי, כמו שהיתה יודעת כמעט לפני שאני בהריון, כמו שידעה לקרוא אותנו על מצבי הרוח של כולנו (כולל אבא,), וגם שם מלמעלה מסתבר שהיא יודעת.....

וואלה,זריז אבא...
איך אמא ידעה הכל...?
מתוקה,בטח לא קל לך (האמת -אפילו לי קשה לקרוא את זה עכשיו...)
אבל את יודעת שבשבילו,ובאופן עקיף גם לכם השינוי הזה יהיה מבורך,

הי, אולי עכשיו תוכלי להגשים את חלום הצפון?

אבא-אתמול פגשנו אותה, את המיועדת להחליף את אימא בליבך, בביתך, במיטתך, אומרים שאין דבר כזה אדם שאין לו תחליף אבל מסתבר שאצלך יש, אבל לאמא, כאמא שלי אין תחליף, אז נכון שאמא ביקשה לפני מותה אותך ואותנו שלא תישאר לבד, גם ברגעיה האחרונים היא חשבה והתחשבה, בך, בנו . בך- מתוך הכרות של 45 שנה ידעה שאתה לבד לא תוכל לשרוד, ואותנו, שלא תהיה עלינו לעול,(כבר אמרו חכמים אמנם על אמהות ולא על אבות- שהורים יכולים לגדל 10 ילדים,ועשרה ילדים לא יכולים לגדל הורה אחד),ועם כל השתדלותינו איתך,להקשיב, לעודד, לפרגן, עדיין בפנים , בשכבה שלפני הפרצוף המחייך, המפרגן,המעודד,זה שמנסה להבין,הכאב עמוק, חותך, מסרב להניס לתודעה את המציאות העכשווית, אמא שם למעלה, ואתה פה,עומד להכניס אישה חדשה תחת כנפיך,כזאת שתעמוד במטבח של אימא שלי, ותבשל בסירים של אימא שלי, ותישן בחדר של אימא שלי (מזל שהיא מתעקשת על מיטה חדשה), ותקבל חלק מהתכשיטים שקנית לאימא שלי, רק שלא הספיקה להינות מהם מחמת מחלתה,והריח כבר לא יהיה ריח הבושם של אמא שלי,וריח הבישולים של אימא שלי, וריח הבית של אימא שלי, ואבוא לשם כאורחת בביתה של אימי ואבי, כשמישיהי אחרת תהיה שם במקומך אימא, והלב מסרב להאמין, אימא- ואת בחכמתך הרבה גם שם למעלה שלחת לי מסר, אישור לחששות הללו שהעליתי פה, ונתת לי להבין שאת כבר לא פה, את שם, ושהכל יהיה בסדר,וחיבקת אותי במלוא העוצמה שיכולה לעבור בכזה מסר,
כן- אז אתמול פגשנו אותה, וחייכתי , ונישקתי (כזאת אני,) וברכתי, ואפילו צחקתי, עם לב שוטט דם, אך עם הידיעה שאת שם למעלה דואגת להכל,

דנדוש,חגים הם הזמן להוציא את כל המטענים המשפחתיים,דווקא שרוצים את הקירבה והחום פתאום עולים דברים אחרים,
כעס
קנאה
טינה
אכזבה
עומס
וכל זה מביא אותנו למקום לא טוב,לנחיתות הזאת .

אף אחד לא מושלם.
מן הסתם גם הילדים שלנו יקחו מאתנו מטען,לפעמים כבד...

תניחי לאבא,תחשבי מה קורה אצלך עכשיו.מה את צריכה מבחינה רגשית שחסר לך.אולי זה משהו שאפשר למלא לבד...
או להתקשר אלי
אוהבת (בוינה,איזו הברקה היתה לך ערב שבת...)

חג סוכות ראשון בלי אמא, שנה שעברה התחננתי לך, אבא, שתתן לנו להיות עם אמא, לא הסכמת, אמרת שהיא חלשה מדי, אמרתי לך, אני אעשה הכל ,אבשל, אנקה, אסדר, ועדיין לא הסכמת, בדיוק כמו השנה האחרונה של סבא מצד אמא, גם היא ביקשה ממך ללכת בסוכות לאביה, הוא ידע שהוא הולך למות ובכל זאת למרות התחנונים, עדיין לא הסכמת, היא לא שכחה ואני חושבת שגם לא סלחה, ואני לא אשכח, ואני מקווה שהשנים יעדנו את את אי הרצון לסלוח,
חג סוכות ראשון בלי אמא, באופן ניסי הסכמת אבא שנבוא כולנו, כמובן בתנאים ההכרחיים, היה כל כך טוב וכל כך חסר, גיסתי אמרה שהיא לא יכולה לראות את עצמה מבשלת ארוחת בוקר בלי אמא, אבל מה שלא עושה הרצון עושה ההכרח, והכל היה נפלא, אפילו רעש הילדים, טריקת הדלתות, אי היכולת לישון צהריים, העבודה הרבה שפתאום נופלת עלינו האימהות,
והיית איתנו שמה, דימיתי אותך יושבת במקומך הקבוע ליד הכניסה לסוכה בהיכון ללכת למטבח להביא מה שחסר, אוכלת תמיד אחרונה , "אמא, בואי שבי תאכלי, " לא, ענית , "זאת ההנאה שלי, לראות את כולם אוכלים," וכשהיה נדמה שהרעש רב מדי,ואי אפשר לשאתו, שמעתי אותך אומרת לי, זה לא הבית שלך, זה הבית שלי, תני להם להרעיש,
ואני רק חושבת לעצמי- כל שנה היתה מלחמה מחדש, כן נבוא כולנו, לא נבוא כולנו?, והיית צריכה להתחנן, לרכך, לשכנע, עד שבסופו של דבר האישור ניתן, וגם בתנאים, בשמירה על שקט, והינה עכשיו דוקא שאת אינך, פתאום הכל בסדר, אפילו הרעש, למה היינו צריכים לאבד אותך אמא? למה לא יכולנו להעריך את עמידתך לאורך השנים , אל תביאו כלום, אני אעשה הכל, 3 בבוקר ואת עומדת על הסירים, 11 בבוקר והכל מוכן , גם הבית, רק שיבואו, רק שיספיק, רק שירעישו, וילכלכו, שהבית יהיה חי, הבית חי אימא, ואת איננה.

ערב יום כיפור, ופתאום אני זאת שצריכה לעלות לקבר, מבחינתי אין בכך ממש, רק מצבה ואותיות שמך, אבל חרוט לי כל -כך המנהג שלך אימא, זוכרת שיחות בימים קודמים, אמא מה את עושה היום? היום אני עולה לקבר ערב יום כיפור היום, מנקים, משוחחים, קצת בוכים, אמא אבל זו רק מצבה!- לא בתי- זה זמן לזכור להזכר,ערב היום המקודש, לבקש גם עלינו,
יום חמישי - עולים לקבר אבא ואני, עץ הברוש שמעל המצבה משיר עליו, טיפות קטנות של שרף נדבקות לאבן השיש הקר, כאילו דמעות, כן, גם העץ בוכה על לכתך אימא. לא רחוק מאיתנו אזכרה לאימא אחרת, אצלנו לא נהוג לעשות אזכרות לאחר השנה הראשונה , כך שקבעתי לי ולך פגישה פעם בשנה אמא- בערב יום כיפור- לזכור, להזכר, קצת לשוחח, קצת לבכות, לבקש עלינו אלו שנשארו מאחור.

אמא, אתמול התכנסנו כולנו, אחי ואני וילדינו לעשות על האש, היתה שם שמחה אמא, שמחה על עצם קיומינו, על עצם היותינו, הסיבה היתה שהנכדה הראשונה שלך יוצאת לשרות, כן זו ששתינו בכינו בדמעות של שמחה, שהינה הוא חיכה וחיכה לאחת והיחידה , וברגע המתאים הגיעה ונתנה לו ילדה מופלאה.(ועוד אחריה), אני בטוחה שהסתכלת עלינו מלמעלה אימא ושמחת יחד איתנו, בקשתך מתמלאת, ואנו בקשר הדוק אימא, שומרים, תומכים, מעודדים, צוחקים וכבר לא בוכים אמא, ואני רק שאלתי את עצמי, למה לא עשינו יותר, שהיית ביננו, ראיתי את האושר של אבא, וכ"כ רציתי שגם את תהיי שם. והיית ביננו, ולא בכינו אמא , לא בכינו.

דנ דוש,
אני חושבת שדווקא שנת האבל מאפשרת את הבכי,את הזמן הזה של עיבוד השכול.
אולי בכי טוב בזמן הזה ישחרר אותך בעתיד ממועקה מתמשכת,
אולי פרידה אמיתית תאפשר לך לשחרר אותה לעולם טוב יותר.

תקשיבי לצורך שלך,נכון שהכאב הוא שלך,על היתמות שלך.
אז מה ? בגלל זה, זה לא לגיטימי ?
תבכי מותק,
את איבדת את אמא שלך.
שאף אחד לא ינסה לכוון לך את הרגשות,כל עוד את מכירה את המקום שלך,את הצורך הזה-זה תהליך בריא.
אני מכירה אותך,את לא מגזימה,את בסדר גמור !

אוהבת אותך

כמה אנשים כבר אמרו לי לשחרר אותך, ללכת לדרכך , לא לבכות, לא להיות בצער, כי הצער הוא לא עליך אלא עלי- רחמים עצמיים?, איך אפשר אמא, שלא לבכות לך, עליך, איך אפשר לנצור את הדמעות, את הפצע המדמם ,זה שבפנים, שכמה שננסה לתאר, המילים קטנות מידי לחוות את ההרגשה, אני אוהבת אותך אמא, גם אם אסכין לא לבכות לך זה לא בגלל שאינני רוצה, מתוך האהבה הגדולה שלי אליך אליך, אני אומרת לך אמא, תמשיכי הלאה לעלות לך בינות מלאכים, בינות אלה שעלו בזמנם ואלה שלא בזמנם, אלה ששיכחה זדונית שלחה נשמות רכות למעלה,ואלה שיד זדונית שלחה ידם בהם, ואלה שנלקחו באהבה להיות שוכני-מעלה תחת כנפי שכינה או קרוב לה, בתוך האור הגדול, הלבן הצח, שם כאב וצער,לא ישכנו, ואם מידי פעם הדמעות יברחו ,אני מבקשת סליחה אמא מראש.

וכל הכבוד על הפיתות!
הטעם הוא אחד החושים שיכול לזרוק אותנו מעבר לזמן,
לאכול משהו בטעם של אמא כאילו נותן קצת משהו ממה שטעמנו פעם...
גם זאת דרך לגשר על תהום הפרידה.להכניס הביתה שוב את המאכלים של סבתא.

יום שישי אמא , יש לי זמן לנסיונות, הכנתי פיתות אמא, מה שלא עשיתי בחייך אני עושה עכשיו, אתמול הייתי אצל א', ראיתי איך היא עושה ויאללה לדרך, ולא להאמין אמא, זה יצא לי, ואיך שרציתי להתגאות ולרוץ לספר לך, בבבוווםםם, אין לי למי לספר, ומרוב שכל-כל רציתי, דמעות של שמחה( שסוף סוף הצלחתי ובשבילי זה הרבה) ודמעות של עצב שטפו וזלגו להם גם יחד, את זוכרת אמא, איך הצטערת שאת לא מכינה פיתות בעוד שכל שכנותיך עשו, בטאבון, בגריל, לפחות התנחמת שאת הלחוח שלך אף אחת לא מצליחה כמוך, וכך קערות הוחלפו זו מביאה פיתות וזו מחזירה בלחוח, גם בשמחות וגם באבל היו שואלים, איפה הלחוח שלך, לאט אמא לאט אני מתחילה להעז, הרי כל-כך נח היה שהבאת, שהכנת שבישלת, וככה פתאום הלכת לי ואני אינני יודעת לבשל כמוך, ולא ידעתי לנצל את זמן היותך, וגם בעת מחלתך כשעוד יכולת לעמוד וללמד אותי, פחדתי אמא, פחדתי פן תהיה זו בבחינת הצהרה, כן, היא הולכת, צריך להספיק, ואת בעדינותך לא לחצת , לא אמרת מילה, רק את אבא העמדת במטבח, והוא שמימיו לא בישל כמעט דבר ,לימדת בסבלנות אין קץ, אני רואה אותך בפינת המטבח, מחלקת הוראות לאבא, אם זה לא היה כל-כך עצוב הייתי צוחקת למעמד הבלתי אפשרי הזה, המתאפשר רק בנסיבות כואבות שכאלה, וכן אמא, אבא מארח, וטעם כמעט בישוליך מתנוסס בחלל המטבח, ורק התבלין העיקרי ושמו אמא, חסר.

דנ דוש יקרה,
אני יושבת פה ובוכה ובוכה... את נכנסת ישר ללב, נשמע שהיה לכן קשר משגע, שאתן שתיכן מיוחדות ועל אף הקושי הגדול שפורץ מכל מילה שלך, זה פשוט מחמם את הלב.
אני רוצה לאחל לך רגעים רבים של אושר שאולי יקלו במעט על הסבל שהוא מנת חלקך בחודשים האלו. שיהיה רק טוב.

גלי ים

שבוע שעבר הייתי אצלך , כמו רוח רפאים התהלכתי בבית, מנסה לקלוט שיירים של מה שהיה, אבא לא בבית, הבית שלי ושל אמא לכמה רגעים כמה שעות, ובכיתי לך אמא,בכיתי על מה שהיה וכבר לא יהיה, בכיתי על הסבל שעברת, בכיתי על הזכות שהיתה לי להיות בתך,ובכיתי שאלוהים כל כך אהב אותך שרצה אותך לידו לפני תום שנותיך,נכנסתי לחדר שלך אמא, והצד שלך חלק ישר, ואין את ריח ההוואי שאהבת לחפוף איתו את השער,פתחתי את הארון ואין ממך כלום שם, רק שחזור תמונת הבגדים שמילאו בעבר את המדפים, ובכיתי אמא, קראתי אליך בכל כוחי, מנצלת את הזמן את הרגע,לצעוק לזעוק על האובדן, על החוסר, על האין, במירוץ החיים המטורף שאנו נמצאים בו אינני יכולה לעצור לפרוק את הגעגוע האיום, רק ברגעים מעטים שבו הזכרונות משתרבבים להם ,אני עוצרת את הדמעה אוצרת אותה לזמן שבו אהיה לבד אצלך, אולי דוקא משם מלמעלה את יכולה יותר לעזור אמא? עוד מעט אני נוסעת לאבא, לבית שלך שהוא כבר לא שלך הנוכחות שלו ממלאת כל-כך את הבית שלא נותר הרבה מקום לך, ורק התמונות הקירות מזכירות זמנים מהעבר שכבר לא יחזרו, אמא אני מזמנת אותך ליומי, לרגעי לחיי, אמא, אני מזמנת אותך לחלומותי, לצריבה במרחבי התודעה, אמא, אמא שלי, את חסרה לי.

כואב לקרא.
מאחלת לך חלומות לרוב. (כשאני חולמת על אהובים שכבר לא איתי, אני קמה בחיוכי חיוכים ואושר).

כמה תובנות מחלחלות לאט,
איך בכאב הזה יש תמיד חסד,
ואיזה מזל שאת יודעת לראות את זה.

אוהבת אותך|L|

חזרנו משבת אצל אחי, בלי עין הרע , הבית קטן והלב רחב רחב, בערב שבת כשאחי קידש, זה לקח אותי אחורה , קידוש ערב שבת קודש, אחי ואני שרים שלום עליכם בחדר בבית חולים, רק שהמלאכים לא יצאו ששרנו צאתכם לשלום , הם חיכו בסבלנות, נתנו לנו להפרד מאמא לעוד כמה דקות ואז לקחו אותה עימם לשמה, לפני כיסא הכבוד, כשהרגשתי שאני רוצה לבכות שדוקא בזמן הזה היא אינה איתנו, ולא תראה איך הפרחים האלה נכדיה ונכדותיה גדלים מתפתחים, מתחתנים, הרגשתי פתאום כאילו שהיא שם, אומרת לי, כן, אבל כן הספקתי, הנכדה האחרונה, עוד בר-מצווה, עוד בת מצווה, בחרתי להלחם במקום לפרוש אחרי חודשיים, תודה לך אמא,

תודה דנדוש
את מלמדת אותי מחדש להעריך ולהודות על מה שיש.

תודה

תסבירו לי איך זה, שאני חוזרת למקום שבו היתה אימא רק לפני 4.5 חודשים, וכבר אין שם ממנה כלום??., אין ריח, אין רוח, אין ואין ואין, יש רק המון ריק, זה לא נתפס לי, איך היא שהיתה עולם ומלואו פשוט איננה, אומרים שסופו של המת שהוא משתכח, ובאמת ההחיים ממשיכים, הילדים גדלים, חוויות חדשות נצברות, ורק שאין אימא לחלוק איתה את הדבר, אמרו לי לפני שהיא נפטרה להיות איתה כמה שיותר, ואני אומרת לכולם לא לחכות למחלה לא עלינו, לחבק לנשק, לאהוב, כבר עכשיו, כי מגיע מצב אחר-כך של אין, פשוט אין,
גימס בונד- כן, היה לנו קשר כזה, ואני לא אומרת שאמא היתה מושלמת, כי אין דבר כזה, אבל אני יודעת שהיא עשתה הכל, כדי שיהיה לנו טוב,גם אם היו טעיות בדרך, ואני רק מתפללת שאני בעזרת ה' אוכל להמשיך את דרכה ולהיות אמא לא מושלמת כמוה.
פלונית אלמונית-אימי היתה, הינה, ותהיה, חלק מחיי, העניין זה הפסיביות והאקטיביות שבעניין, עכשיו העניין זה רק זיכרון, משהו שאין בו ממשות, אין בו ריח,אין בו טעם, אין בו הוויה, אין.
אני מדברת איתה הרבה, בערבי שבת, בנסיעה במכונית כשאני לבד, ברגע של התלבטות, תחשבו כמה זה היה פשוט קודם להרים טלפון ולשמוע את הקול של אימא.

דנדוש,אם היה לכם קשר כזה, את ואמך בנות מזל.לא כל בת זוכה לאמא תומכת ואוהבת...לא כל אמא חולה זוכה למות בכבוד.

איכשהו חלפתי באתר והכותרת "קפצה לי" גם אני כמותך איבדתי את אמי לפני שבעה חודשים, וגם לי היום האחרון ללמודים
גרם לי לבכות, בכל פעם לקראת החופש היינו מתכננות ומדמיינות את שנעשה יחד בחופשה .
אני מקווה שנמצא כוחות להמשיך כפי שהאמהות שלנו היו רוצות וזכרי, כל עוד יש מי שאוהב, זוכר, מדבר על מישהו
גם אם הוא נפטר מן העולם הזה הוא לא מת.
אני בטוחה שאמך תוסיף ותהייה חלק מחייך ומחיי ילדייך.

יום אחרון ללימודים, יום של געגוע, זוכרת איך היית מתקשרת להגיד חופשה נעימה, רומזת לא בעדינות יתירה לשמור על הסבלנות עם הילדים, נוסעת ליום האחרון לבית- הספר ובוכה, בוכה במכונית, הדרך מטושטשת מהדמעות, אבל הידיים כבר נוהגות לשם באופן טבעי,הברכות שלך עזרו אמא, יש קשיים, אבל יותר קל לשאת אותם, כשדברייך מהדהדים בראש, עידוד , דחיפה, קבלה, ויש אמא, יש תוצאות, מגיעה לבית הספר, החברה הכי טובה בבית הספר ישר קולטת, מחבקת אותי, הדמעות שהכרחתי להיעלם בדרך מהמכונית לכניסה, מאיימות שוב לפרוץ, כמה מצליחות להגיע אל העין,אבל אני לא נותנת להן לרדת,

אתמול חלמתי את אמא שבריר של זמן,שאני רוצה להקפיא אותו ולשמור אותו קרוב ללב,אתמול נסענו לבקר את אבא, ככה סתם מוצא"ש, הרוח מתפוגגת והולכת, הריח הולך ונעלם, ואמא כבר לא שם,
ערב שבת מדליקה נרות לפני כן מדליקה נר נשמה,ממלמלת ברכות אחרי ההדלקה ששמעתי מפי אמא,רגע התייחדות עם הכאב , הצער, האין, לפעמים בתוך היום יום אני משתאה כיצד החיים סוחפים אותנו בשיטפון הזמן והאירועים, עד שאני מרגישה שאין זמן, אין לי מתי לעצור, לחשוב, לזכור, חוץ מאותם שברירי זיכרון יום יומיים, לעיתים חולפים כל-כך מהר שאני תוהה אם חשבתי אותם בכלל, כשאני מוצאת זמן, אני יושבת וקוראת את שכתבתי פה, חוזרת אחורה, נזכרת ברגעים קטנים,של צחוק, של בכי, ולרגעים אחדים שוב אמא איתי.

תזמיני אותה לחלום
וגם,אני מציעה,לדבר אליה,במחשבה,
התשובות מגיעות,מתוך ההכרה שלך את נשמתה ,התשובות נמצאות אצלך.
תשאלי אותה,
היא מקשיבה.

((-))((-))

תזמיני אותה לחלום

4 חודשים- יש ימים שאני מצליחה להדחיק את החסר הגדול, ויש ימים שאני רק רוצה לבכות לך ,אמא. החופש מתקרב, הילדים בבית וצריך לגייס מלאי נוסף של סבלנות, את לא פה כדי למתן, את לא פה להקשיב כשקשה, את לא פה שיהיה אפשר לברוח לחצי יום של פינוק של אמא ,עם אוכל של אמא, וחיבוק של אמא, יש ימים שאני רוצה להצטרף אליך אמא ולו לשעה קלה ,לנשום אותך, לחבק אותך, להריח אותך, ואז תאמרי לי מספיק, מספיק, ותחזירי אותי בחזרה, למציאות של האין.

@}

יום רביעי, היום הגיע תור המפות, הסדינים, המגבות, דברים שנאגרו במשך שנות חיים, מפות וסדינים שהצהיבו בלא שימוש, אוי, כמה שאני כמוך אמא, אוהבת לאגור, אולי נשתמש, אולי נצטרך, ואם לא יהיה? בתוך הארון ממתינים המצעים שהכנת לדור הבא, דור הנכדות, כמה שמחת בסתר ליבך, על כי יש לך נכדות רבות כל-כך, אני זוכרת את דבריך מלפני המלחמה במחלה,איך דימיינת עצמך רוקדת בחתונת הנכדות כפי שזכתה אימך ז"ל לרקוד בחתונתי, לא זכית אימא, לא תזכי לראות את בנותינו גדלות(וגם בננו), לא תזכי לראותי בוכה בחתונתם, בלידת הנכד\ה שלנו,לנין\ה הנכסף, סבתא זכתא לראות בחתונת הנינים, ואת אימא כיצד לא זכית לראות אף בחתונת הנכדים... ,

מחר חוזרים לשגרה, שגרה בלי אמא, ואבא רוצה להוציא מחר את כל הבגדים, לא יכול להיות עם המציאות שאין גוף ממשי הנכנס בבגדים אלה, ואני רוצה לצעוק ולאמר לו: רק עוד רגע אבא ,רק עוד רגע קט, איך אפשר יהיה לפתוח את הארון,ולא לראות לפחות את הבגדים, אם אין אמא???, על מה אבכה ואתרפק בזמן שאני מגיעה, ואני יכולה לצעוק את כאב חסרונה של אמי נוכח בגדיה??? איך אשב מחר ואכניס במו ידי את בגדיה היפים כל כך של אמא לארגז, ואומר, את היא לבשה כש...., ואת זה היא קנתה לכבוד הברית, ואת החצאית הזו גם כבר שלא עלתה עליה אמרה חבל אולי אני ארזה.... ואחר כך כשרזתה מחמת המחלה שאיכלה את בשרה פנתה אלי ואמרה: אה... תראי, זה עולה עלי...., את החלוקים המרופטים שהיינו צריכים להתחנן שתחליף לכבוד שבת, וכשקנינו לה חלוק מיוחד לכבוד שבת, לבשה את המרופט ואמרה: חבל שאני אלכלך את החדש, או בזה (המרופט) יותר נוח לי.....,לאט לאט הולכים הכלים, הבגדים, רק התמונות שלה נוספו על הקיר כאילו אומרות הנה, הנני, אני עוד פה,

החג עוד מעט נגמר, יש תחושה של מה יהיה, החזרה לשגרה שלפני הטיפול באימא קצת מפחידה, פתאום אין מישהו שזקוק לך, הימים הארוכים האלה של הקיץ מעייפים, תחושה של סוף שנה, האביב הזה עשה לי תמיד געגועים למשהו שלא ידעתי לקרוא לו בשם, ופתאום יש לו שם, יש לו ריח, יש לו תחושה, אמא.

שהיית גאה בנו אימא, לראות איך בגרנו בבלי דעת בבלי רצון מתוך המציאות החדשה המתהוות, אין לי מה להוסיף...את כותבת יופי,תמשיכי!

ליל הסדר עבר בסדר, אפילו יותר טוב ממה שחשבתי, בתחילת ההגדה היה הבכי על האין, אבל אחר-כך ממש הרגשתי איך את איתנו אמא, איתנו שמה, מובילה אותנו בערב הזה שאמור להיות לכאורה כל כך קשה, והיה כל כך טוב כל כך יפה, גם בבוקר קמנו מאוחר אבא עמד לחזור מביה"כנ ושום דבר עוד לא היה מוכן , 20 דקות והכל היה מוכן, בלעתי את החשש שמשהו לא יסתדר שיהיה כעס אולי אפילו בכי שכשאת היית היה הכל מוכן בזמן, מתוקתק, אני חושבת שאבא וגם אנחנו נצתרך להתגמש להתפשר, מאלה שפונקו על ידיך אמא, (אל תבשלי, אני אעשה הכל... אל תקומי תמשיכי לישון.. לכי לנוח אני אקח את הילדים לגן השעשועים) רק כשיצאנו בדרך הביתה הגיעו הדמעות, תחושת האין חדרה אל תוך העצמות,זאת שאבדה כשרוחך היתה סביבנו,בין צחוק הנכדים המשתובבים בבית, בעת קריאת שיר השירים,פגה כשהתרחקנו בדרך הביתה. אמרתי לך בין הדמעות שהיית גאה בנו אימא, לראות איך בגרנו בבלי דעת בבלי רצון מתוך המציאות החדשה המתהוות,

פלונית אלמןנית שמעלי זו אני, לא שמתי לב.

יום קשה היום, דוקא בגלל שכמעט סיימתי לפסח ואין אולי משהו שיעסיק את המחשבה, מנסה להתרומם ויש רק דמעות, עושה סדר בארון ומוצאת את כיסוי הראש שאיתו נפטרה, הריח עוד שם, נושמת אותו לקרבי ומדמיינת רק לרגע שאני רוכנת אל ראשה של אמא, ומנשקת את הראש שעליו הכיסוי, והריח של אמא לרגע מציף, לרגע מנחם, עד להתפכחות, היא כבר לא פה, לעולם לא אריח את ריחה, לעולם לא אריח את הקרם שהיתה שמה, את בושם ה"קרטייה" או ה"אופיום" שאותו אהבה, ונמנעה מלשים כשבאה או כשבאתי אליה כי ידעה שלא אהבתי אותו, לעולם לא אריח את ההוואי שאיתו היתה חופפת, אז זהו מעכשיו יש רק ריחות שמזכירים, ואין את הדבר האמיתי.

החג שמתקרב בטח יעצים את החיסרון,תכיני את עצמך,זה לא קל.
אם את זוכרת, אחותי המאומצת נפטרה בחודש אדר,הגענו להורים לליל הסדר והיה כל-כך קשה...
אני לא יכולה לשכוח את הרגע בו אבא עמד לקדש,הוא אחז בגביע,אמר מילים ספורות מהקידוש ונחנק מבכי.הוא לא הצליח לשוב ולאמר את המילים המוכרות ,לקח זמן שהיה נראה כמו דקות רבות עד שאסף את עצמו והמשיך בברכה.
אני כותבת ומרגישה בגרון את הדמעות...

אני רוצה כאן ועכשיו. כאן ועכשיו זה בדיוק העיניין ! הבעיה מתחילה שאת נכנסת לעתיד,למה יהיה...
אם את פועלת כאן מתוך מה שיש עכשיו זאת העבודה האמיתית,וזהו תהליך משמעותי.
מה אני יכולה לעשות מהמקום בו אני נמצאת,איך אני יכולה להסתכל בצורה חיובית על הקושי ממנו אני מנסה לצמוח עכשיו.
למשל : אני עיפה,הילד שלי מנדנד שהוא רעב (שבאמת הוא רעב לתשומת לב), אלו נתונים של כאן ועכשיו.
איך אני מסתכלת למציאות הזאת ? אני מתחילה להתרגז ? אולי אני עוצרת רגע,עוצמת עיניים וחושבת,מה הוא באמת צריך עכשיו? ומה אני יכולה לתת לו?
את מבינה דנדוש,הצמיחה היא לא מאיזה מעשה הירואי,הצמיחה היא מהפרטים הקטנים שמרכיבים לנו את היומיום.

איך לומדים לקבל את עצמינו כפי שאנחנו? לי עוזר לחשוב על עצמי כילדה קטנה שזקוקה לעזרה וה' הוא כמו מיטיב עצום שרואה אותי בקושי שלי ואוהב אותי,תמיד רוצה רק בטובתי.
ואם הוא אוהב אותי,אז שאני לא אוהב את עצמי ???:-)

איך לומדים לקבל את עצמינו כפי שאנחנו? איך לא נופלים לבור של אני בחיים לא אשתנה? איך לומדים משמעותה של סבלנות ולדעת ששינויים הם עניין של תהליך? כל-כך קשה לי בקטעים שכתבתי עכשיו. בהיותי טיפוס אימפלוסיבי אני רוצה כאן ועכשיו.

יש בשביל מי לקום מחר בבוקר. מתוקה,איזו ראיה בריאה יש לך !
סליחה שלא הייתי מספיק בקשר בזמן האחרון...אוהבת

אתמול היתה האזכרה, המון משפחה, חברים, שכנים, באו להפרד מאמא, בית הקברות היה מלא, הלוויה מסתיימת , הלוויה מתחילה, החזיר אותי אחורה, ההלוויה היתה מבחינתי משהו הזוי, כאילו ראיתי את עצמי את המשפחה את החברים מהצד, משתתפים בסצנה מתוך סרט עצוב שבו הייתי כניצבת,קפואה על עומדי, ללא דמעות. אבל אתמול המפגש עם המצבה, השם החרוט באבן, חתימת הגולל על אימא, ההכרה שזהו באמת זה קרה,אימא כבר לא פה... ואז בכיתי, בכיתי על החור שנפער בלב, על הריק בחלל הזמן, על מה שכבר לא יהיה ניתן לשאול, לתהות, לבכות, לשמוח, להתייעץ, לכעוס, פשוט מציאות של אמא שהיא מציאות של להיות, הכתיבה אתמול כאן , אלו דברי הפרידה שאמרתי ליד הקבר,היכולת שלי להפתח פה בפניכם, פתחה צוהר לכאב הפרידה לצאת, להאמר, מסך המחשב אינו קולט את הדמעות הנשפכות בעת הכתיבה, אבל המילים בוכות הן בפני עצמן. וצריך לחזור לשגרה,להיות רעיה, לחזור להיות אימא שנמצאת בבית, ללמד, לבדוק מה מכניסים לפה, והכל נראה פתאום כזה חסר חשיבות, ובכל זאת צריך לקום על הרגליים, לנגב את העיניים, לישר את הגב שכפוף מצער,(פעם חשבתי שזו רק מליצה.) "וצריך להמשיך ללכת... וצריך להמשיך לצעוד.... וגם אם תהיה מעידה בדרך יש מי שיושיט לי יד, יש מי שימחה את הדימעה, יש בשביל מי לקום מחר בבוקר.

דנדוש
אוהבת ,ציפ.

יהי זכרה ברוך. ריגשת אותי . שלא תדעו עוד צער.
יעל

חודש עבר, מאז הלכת מאתנו, אמא, חודש שכל יום בו עוסק בך אימא, ניסיון לדלות זכרונות מפעם , אלא שזה אינו בא כשאנחנו רוצים, זה בא באיוושה של ריח, קול של צחוק, טעם של מאכל, דיבור חופשי של הילדים המזכירים אותך, אני יושבת לכתוב עליך אמא , לאזכרה, וכל כך קשה, כאילו לחתום את הידיעה שאת כבר לא איתנו, לא במובן הפיזי של המילה,להתחיל לדבר עליך בלשון עבר, ולקבל את העובדה שאת איננה, התתכן מציאות כזאת?התתכן מציאות שבשעת בישול שלי את לא תעני בטלפון לשאלה דחופה?, לא אראה אותך יושבת על המדרגות האחריות בשבת חורפית לתפוס קצת שמש? לא נשב ביחד בערב ובוקר שבת להכין סלט ירקות ושם אשפוך בפניך את כל הבעיות או ההשגים האחרונים במשפחתי? למי אבכה אימא בעת שמחה וגאווה? למי אבכה אימא השעת משבר? מי ידחף לשקית עוד משהו לבית אחרי ביקור אצלך? מי יבקר אותי ב- נ6:00 כשאהיה חולה שוכבת בבית חולים ? מי ישמח איתי כשהבנות והבן יתחתנו? מי יהנה מהבית שלי זה שאת אוהבת לבוא אליו אפילו שהוא מבולגן, אני זוכרת את המילים שלך אמא אוי לו לאדם שמתה עליו אימו, אז עכשיו אוי לי ואבוי לאחי שהלכת מאיתנו אימא, לא יספיק הדף לספר את מסירותך אלינו אימא, את הגב החזק שעמד לצידנו כל השנים, את העצות הנבונות ,את העמידה לצד אבא, כמה רצית תמיד שהכל יהיה בסדר, כמה בכית, וגישרת, ועשית הכל למען שלימות המשפחה,אימא השארת לנו צוואה לכל אחד באופן פרטי ולנו כמשפחה, נעשה הכל כדי להשאר באחדות הזאת שכל-כך רצית ואהבת,נשמור על אבא,נשמור על האחווה בין האחים, כמו שאמרת לפני שהלכת ,אני לא דואגת יש לי ילדים טובים,הם ידאגו לאבא שלהם ואחד לשני, נשתדל שביתנו יהיה פתוח בפני כל קרוב ורחוק שירצה לבוא, ושליבנו יהיה רחב כמו ליבך אימא לכל הנזקק לאוזן קשבת, לעצה טובה, לעזרה ותמיכה בעת צרה,להשתתפות השמחה,זו המורשת שהנחלת לנו, ובעת היזכרינו בך לעיתים נבכה, לעיתים נצחק כמו שאהבת את החיים ואהבת לצחוק על כל דבר,
תמה מלחמתך אימא
נוחי לך, כי מלאה גדת יסורייך,
כמעט 5 שנים נלחמת,ורק הסתכלת קדימה,
בלא התרסה אל יושב במרומים,
קיבלת באהבה את כל היסורים, עם חיוך לרוב, בשעות קשות
בקבלת הדין בבוא החדשות
מה מעטות המילים
מה דלים התיאורים
בבואי לספוד לך אימא.
רעיה, סבתא, אחות, גיסה, חברה לחיים,
חברה לספסל האוטובוס, "הכותל המערבי"
את איתנו אימא- בילדים, במאכלים,
במינהגים, בחוכמת החיים,
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

דנדוש,חזרתי ואני שמחה שביקרת,
לא מפסיקה לחשוב עליך ועל אמא,מה שאת מתארת,השיח הפשוט הזה עם ה',זאת ההתבודדות שר' נחמן מדבר עליה כל כך הרבה,פשוט להיות בחיבור ישיר,לדבר מהמילים הכי ישירות שלנו.
וזה באמת בסדר לרצות את אמא כאן,עכשיו,אמיתית וחיה.
למרות הכאב,זה בסדר גם להניח לה ללכת לדרכה,
למקום בו אין לכאב דריסת רגל,
בו את מחוברת עם חוט של חסד לכל מה שהיה וכל מה שיהיה.
אוהבת אותך|L|

אלמונית יקרה, תודה ששתפת אותנו בסיפורך, אמא שלי לא מפחדת מהמוות, היא אומרת תמיד: אני מקבלת את כל הקורה לי באהבה. אני גם לא מפחדת מהמוות , אני מאד אנוכית ומפחדת מהמצב שאחרי, שפתאום אין אמא ל דבר איתה, לקחת מתכון, לבכות לה על הילדים שמעצבנים, לחגוג בחגים, למצב הזה של ריק., לכן עם כל הכאב והצער שהיא עוברת, באנוכיות שלימה אני שמחה, כי עדיין יש מציאות של אמא,למרות שאולי היא כבר לא רוצה לסבול. בקשר למזמור, כרגע נורא קשה לי להתחבר כמעט לכל דבר, אני מצליחה לקרא ספר קריאה ולא מתחברת לתהילים, נורא נכון? דודות שלי שבאות קוראות ואני לא, אבל אני מדברת עם ה' ככה מול החלון, למראה הגשם הניתך, לאור היום הדועך, באמצע הלילה שאמא שותה נס-קפה כל-כך בהנאה. אז אין אומנם מסגרת אבל יש איזשהו שיח. תודה על עוד יום אמא איתנו.

אל ציף ציף דנדוש ומי שקורא
בשבוע שעבר ניסיתי לכתוב את מה שהיה מה שנחווה מה שהרגשתי,
אך חששתי שאולי אפגע במישהו, אולי העציב , ולמה בעצם אני רוצה לספר......
אבל אחרי אתמול אני כן רוצה לספר זו עוד נקודת הסתכלות, והרי אין נכון ולא נכון.
דודתי - אישה מבוגרת, מאוד מיוחדת, נפתרה מסרטן השבוע, אבל היא לא נפתרה מסרטן
היא התמזגה עם אור גדול
כשהגעתי לבקר אותה , מאוד חששתי,
לא הייתי בטוחה שזה בסדר שאני מגיעה,
ובכל זאת באתי,
ניסתי לקנות לה את התפילה שבמזמור קכא בתהילים, שלהקת שבע עם מוש בן ארי מנגנים
אבל לא הצלחתי,
כשישבתי לידה , היה לי קשה לא לפחד אפילו שהיא נראתה שלווה
אז בתוכי בתוך ליבי זימרתי את המזמור והפסקתי להיות זרה והתחברתי וראיתי שהיא באור גדול אור שלו ורך
וכך קצת פחות פחדתי
וראיתי כמה היא מיוחדת וגיבורה

יום למחרת בבוקר היא נפתרה
והייתי בלוייה והרגשתי שהיא שם בטוב באהבה

אתמול הייתי בשבעה וקראתי מה שהיא כתבה בחנוכה ,כשהיא ידעה שאין לה עוד הרבה זמן להיות כאן
היא כתבה שהמוות הוא חלק מהחיים
ושהיא לא מפחדת מהחיים ולא מהמוות
שהיא חייתה חיים מלאים וטובים ושלא נהיה עצובים בלכתה.

אני כן עצובה בלכתה על אף שלא היינו ממש קרובות
ואני גם כן מפחדת מהמוות, אבל למדתי שאפשר
ללכת מאהבה להפרד מאהבה מתוך אמונה גדולה
ושהשם איתה בצאתה.

@}

לדנדוש
מזמור קכא בתהילים
בשבילי אלו המילים המדויקות עם המנגינה של שבע.

דנדוש,כמה תמיכה שאת נותנת לאמא.
כמה טוב לה לדעת שהיא גידלה בת מסורה כמוך,מי כמוני יודעת כמה היא איתך גם כשאת עוזבת אותה.כמה הקשר בינכן הדוק,
למרות שנים לא פשוטות,נתתן המון אחת לשנייה,וזה ישאר תמיד!
הנתינה הזאת,האהבה שאינה תלויה בדבר,הרצון הטוב והאכפתיות,
עצוב שהיא סובלת כל כך,הלוואי והיתה דרך יותר קלה ופשוטה לגלות את כל זה...
מה אנחנו יודעים...מי אנחנו בכלל...אמא שלך מזככת כל רסיס של אבק של משהו לא טוב שעשתה,היא מכינה את עצמה להגיע לפני ריבונו של עולם נקייה,טהורה,כמו מלאך.
לך מתוקה אני שולחת חיבוק גדול! <ניסיתי להתקשר בשישי אבל ישנת>
אוהבת אותך.

במלחמה כמו במלחמה, הפעם את לקחת את המערכה,אני רוצה לאמר פוחדת אבל אומר במקום:אני גאה, הצלחת לשתות, אבא התקשר, כמה אנו שמחים על דבר פשוט כמו היכולת לבלוע מים." ברוך אתה ה'... שהכל נהיה בדברו" את המערכה של הלילה ניצחת, ואני אהיה לידך עוד מעט, אסיים ללמד ואבוא, לאמר לך בלי מילים אמא כל הכבוד, ואומר לך ישר -כח, ופתאום יש למילה "כוח" כל-כך הרבה משמעות.

אני יוצאת מהבית שלי אליך, לא יודעת מה אמצא כשאבוא, הפסקת גם לשתות, בכוח עליון את שותה את הכדורים המונעים ממך את הכאב, אבל את המים הנותנים לך מרווח של חיות, את כבר לא מסוגלת, את רוצה למות בבית, כמה קשה לנו לכבד את בקשתך, אנו רוצים לגנוב לך עוד זמן שתהיי איתנו, את אומרת מי יטפל בי יותר טוב ממכם? איך את צודקת, איך אבא , דודה ר. המטפלת והשכנה י. , השכנה ר., והשנה ל. שקיבלה מאמא שלה הוראה לשבת איתך שעה שעה וחצי ביום, ואנחנו כל-כך רחוקים ממך, אף שזה שעת נסיעה אין זה היום יום שהייתי רוצה להיות לידך,לטפל בך במסירות שאבא מטפל בך יום יום שעה שעה, המעט שאנו עושים אינו מכיל את השלם, אבל אני נקיה בפני אלהים ואדם. אמא, את איתנו עכשיו בהוויתך, השמיים קודרים וגשם מטפטף יום צום י' בטבת, יום של אבל, דוקא היום אינני יכולה לצום אני אוגרת כוחות לשעות הבאות, הכנתי תיק , אני לא עוזבת אותך אימא, אהיה לידך כמה שאוכל, תמיד אהבת את א. בעלי, אמרת לי שהתפילות של אימך התקבלו בשמיים, לכן אני יכולה להיות לצידך בלי לדאוג, לטפל בך במה שעוד נשאר, סבתא שומרת עלי מלמעלה, נראה שהיא קוראת לך אליה, עוד לא אימא, רק עוד רגע, תחבקי אותי חזק, תחבקי אותי.

אוי מתוקה שלי,עם מה שאת מתמודדת...
אשתדל להתקשר עוד מעט(אנחנו נוסעים לשבת)
אוהבת אותך המון,המון,המון!!!((-))

דנדוש
אני בוכהאיתך
המורה שלי אמר לי פעם שברגעים האלה הכי חשובה הכנות ולהיפרד "כמו שצריך"
לומר את כל התודה ואת כל מה שמרגישים.
את כנה מאוד והתברכת שזוהי אימך
ועצוב לי איתך,
מקווה שבשיתוף יש הקלה על הכאב

תפילה-
תן לי כח אלהי,לקבל באהבה גזרותיך,
תן לי כח אלהי, לא ליפול בעת כאב,
תן לי כח אלהי - לא לתהות על החלטותיך,
תן לי כח אלהי-לפתוח את הלב,
תן לי כח אלהי-לעשות מה שצריך באורך-רוח,
תן לי כח אלהי-לא לשפוט ולא להישפט,
תן לי כח אלהי- לא לרחם על עצמי,
תן לי כח אלהי-לקבל מילים שאני לא רוצה לשמוע,
תן לי כח אלהי-להכיל את הצער,
תן לי כח אלהי- עדיין לאמר בלב שלם:אלהי נשמה שנתת בה טהורה היא,אתה בראת,אתה יצרתה, ואתה עתיד ליטלה ממנה.....

}{ציפ ציף (2007-01-04T23:36:12):
חזרתי עכשיו מדנדוש,היינו יחד ליד אמא שלה,
אמא שנלחמת לחיות,שלא מוותרת מהר לכל הרופאים שקצבו שעות ספורות.
היא אחזה בידי וחשתי את הדופק שפועם בעוצמה בידה,היא לא הרפתה,
השפתיים לחשו-"שבו ,אני רוצה לישון " אבל היד המשיכה לאחוז בי.
"קשה לי לעזוב אותך" אמרתי ",כן,גם אני ככה",היא ענתה והרפתה.

ודנדוש מנסה לאחוז בפיסות החיים האלו,להרוויח עוד זמן יקר עם אמא.
להרוויח עוד מצוות כיבוד אם.
כמה היא מכבדת את אמא שלה...

למרות הקושי להגיע,נהניתי מקרבתה של דנדוש,
שמחה שיש משהו שאני יכולה לעשות כדי לתמוך ולו במעט.

יצאתי מבורכת,"ה' תמיד יהיה איתך" היא ברכה אותי.
אמן.

"מילים יוצרות מציאות" לא תמיד, לפעמים המציאות קיימת המילים רק מתארות אותה, כואבת נורא, לא יכולה לישון, המחשבות לא עוזבות אותי, בוכה לי בשקט הזה של לפנות בוקר,האדם שאני הכי אוהבת בעולם (חוץ מבעלי) עומד ללכת ממני, ולי קשה כל-כך הפרידה, אמרת לי אין יאוש בעולם, אבל אפילו אני כבר התיאשתי,שותה בצמא את מראיה, צורבת אותו בזיכרון ,יחד בזיכרון עם ימים מאושרים יותר,שותה בצמא ומקליטה בראש את המילים הבודדות שעוד נשמעות,יש לה עוד כוח לברך את מי שמסביבה, ואותי,ולי קשה כל-כך לדבר איתה, רק הבאנליות של: איך לעזור לך? את רוצה לשתות? את רוצה שאוזיז לך את הרגל? בעוד שמה שאני רוצה זה לתפוס אותה חזק חזק ולצעוק לה, אמא אל תעזבי אותי, אני עוד זקוקה לך, עוד מוקדם כל-כך. אמנם אני אמא, אבל לידך אני עוד אותה ילדה שחיבקת שעודדת, שידעת לאמר מילים כדורבנות, אני מחבקת אותך ואין כמעט בשר להאחז בו, מחבקת אותך בעדינות כי הכל כואב, וגם אז את אומרת די, די, אני אוחזת בידיך. הידיים האלה שכל הזמן עבדו כדי שיהיה לנו הילדים הכל, הידיים האלה שחיבקו אותי אחרי הלידות יחד עם משהו טעים מוקדם בבוקר,הידיים האלה שהיו אצלי בבית-חולים כשאחד הילדים היה מאושפז, הידיים האלה ששמרו לי על ילדי כשלמדתי או יצאתי,
,אמא, את לא מפחדת? איך את נושאת הכל בגבורה? איך את יודעת לשמור את הדמעות לזמן שאף אחד לא לידך? מדי פעם את עוד מצליחה לחייך, עושה את העווית הזאת בפנים, קימוט האף , שבימים יותר טובים אמר: צאי מזה, החיים יפים, החיים עכשיו לא יפים, קר בחוץ וקר בלב, ואני מנסה לחשוב עליך כמו פעם, ולזכור את הזמן שאמא היה משמעותו חום, עכשיו אמא הוא ביטוי לסבל שלך, לכאב שלך, קשה לי לשמוע אפילו את הילדים שלי קוראים לי אמא.
אמא שלי , אני אוהבת אותך.

דף תמיכה
בלוג פרידה מאמא אהובה,מוזמנים לקרוא,להגיב ולתמוך.