על ידי נקניק_אדום* » 12 נובמבר 2006, 22:20
לא נעלמתי - עודני כאן, מדי פעם מרפרף באתר.
יש לי קושי מסוים בלבטא את עצמי באופן רציף ותדיר, במיוחד אם דיונים הולכים ונהיים תפלים, ונגועים בדיעות קדומות (אני מדבר בעיקר על הדיונים הפוליטיים באתר - ויהיה מי שיקרא את מה שאני כותב לך ויתפלץ... - אני כבר רגיל לזה:)).
יש משהו בקהילה הזו שהתבגרה קצת, התמסחרה קצת, ונעשתה מרירה ונרגנת. תמהיל לא בריא של רוב נשי, ואמונה עיוורת בדרך אחת בתוך המכלול השלם של האופן הטבעי. בלי לשים לב האנשים כאן, שנואשות מנסים להתרחק מהמיינסטרים, מביאים אותו איתם לכאן. ותיקים כחדשים. והופכים אג'נדה מסוימת לנחלתם הפרטית על דיעותיהם המצומצמות. לא כותב את זה ממקום חמוץ, אלא ממקום מפוכח, שבא אחרי הפסקה של כמה חודשים. שלאחריו שיבה למה שראיתי בו תקופה מסוימת ביתי הוירטואלי השני. עולם חדש עם הרבה כפתורים משונים שצריך ללחוץ עליהם. ואיך לומר זאת בעדינות - חטפתי כאן סתירה מצלצלת. קראתי את כל הדפים בהם התדיינו. וכל כך כעסתי על עצמי. שהייתי צריך לבזבז כ"כ הרבה זמן פה בלהסביר לאנשים עם תפיסת עולם של פקיד שומה, למה יש יותר מדרך אחת נכונה להציע, ולמה שווה מדי פעם לבדוק את זה. במקום זה הייתי הולך לחבק עוד קצת את הילדה, ללטף ת'אשה, ולנשק את הילד. אולי אפילו לצאת לריצת לילה, או להיתקע עם ספר טוב בשירותים כמו שאני אוהב.
בכולופן, אתה אל תפסיק לכתוב גם אם אין תגובות. לא תמיד אנשים ממוקדים במה שהם רוצים לומר, וגם אם כן - כשהם באים לכתוב את זה הם קצת נתקעים.
תכתוב, תכתוב כאילו אין מחר, תכתוב מתי שאתה יכול וכמה שיותר. זה משחרר, זה מפרק וכשהילדים שלך יקראו את זה הם יעשו דרך קצרה יותר למקום שבו אתה נמצא היום.
תכתוב, כי עוד 20-30 שנה נהיה בני 60-70, וניזכר בזה. איזה recover נעשה לזה אז? מי יודע? אבל המחשבה על זה ממש מגניבה (לא כולל הקטע הכרונולוגי).
נקניק
לא נעלמתי - עודני כאן, מדי פעם מרפרף באתר.
יש לי קושי מסוים בלבטא את עצמי באופן רציף ותדיר, במיוחד אם דיונים הולכים ונהיים תפלים, ונגועים בדיעות קדומות (אני מדבר בעיקר על הדיונים הפוליטיים באתר - ויהיה מי שיקרא את מה שאני כותב לך ויתפלץ... - אני כבר רגיל לזה:)).
יש משהו בקהילה הזו שהתבגרה קצת, התמסחרה קצת, ונעשתה מרירה ונרגנת. תמהיל לא בריא של רוב נשי, ואמונה עיוורת בדרך אחת בתוך המכלול השלם של האופן הטבעי. בלי לשים לב האנשים כאן, שנואשות מנסים להתרחק מהמיינסטרים, מביאים אותו איתם לכאן. ותיקים כחדשים. והופכים אג'נדה מסוימת לנחלתם הפרטית על דיעותיהם המצומצמות. לא כותב את זה ממקום חמוץ, אלא ממקום מפוכח, שבא אחרי הפסקה של כמה חודשים. שלאחריו שיבה למה שראיתי בו תקופה מסוימת ביתי הוירטואלי השני. עולם חדש עם הרבה כפתורים משונים שצריך ללחוץ עליהם. ואיך לומר זאת בעדינות - חטפתי כאן סתירה מצלצלת. קראתי את כל הדפים בהם התדיינו. וכל כך כעסתי על עצמי. שהייתי צריך לבזבז כ"כ הרבה זמן פה בלהסביר לאנשים עם תפיסת עולם של פקיד שומה, למה יש יותר מדרך אחת נכונה להציע, ולמה שווה מדי פעם לבדוק את זה. במקום זה הייתי הולך לחבק עוד קצת את הילדה, ללטף ת'אשה, ולנשק את הילד. אולי אפילו לצאת לריצת לילה, או להיתקע עם ספר טוב בשירותים כמו שאני אוהב.
בכולופן, אתה אל תפסיק לכתוב גם אם אין תגובות. לא תמיד אנשים ממוקדים במה שהם רוצים לומר, וגם אם כן - כשהם באים לכתוב את זה הם קצת נתקעים.
תכתוב, תכתוב כאילו אין מחר, תכתוב מתי שאתה יכול וכמה שיותר. זה משחרר, זה מפרק וכשהילדים שלך יקראו את זה הם יעשו דרך קצרה יותר למקום שבו אתה נמצא היום.
תכתוב, כי עוד 20-30 שנה נהיה בני 60-70, וניזכר בזה. איזה recover נעשה לזה אז? מי יודע? אבל המחשבה על זה ממש מגניבה (לא כולל הקטע הכרונולוגי).
נקניק