+
הספר 'לאכול, להתפלל, לאהוב' של אליזבת גילברט+ (שכבר הזכרתי כמה פעמים לאחרונה) -
נדמה שכן מביא תקווה.
היא מתארת שם
תהליך שהיא עוברת מהשפל שבשפל מבחינת המצב הרגשי, שהגיעה אליו אחרי גירושים קשים מאוד בתוספת סיפור אהבה אחר שהתפרק -
אל תחושה של איזון ואושר מתמשך.
אל זה היא מגיעה
בעזרת כמה שלבים שהיא עוברת, במסע של שנה שלמה: בהתחלה באיטליה - דרך התמסרות לתענוג, אח"כ בהודו - דרך מדיטציה, ובסוף באינדונזיה - תוך שילוב של האיכויות הרוחניות עם האיכויות ה'התענגותיות' שרכשה, ושם גם מוצאת אהבת אמת עם גבר.
זהו סיפור אמיתי שנכתב בגוף ראשון. (ועם הרבה הומור)
והתהליך שלה בהחלט מעורר קנאה.
בהמון דברים היא מזכירה לי אותי.
למשל, בצורך הגדול שלה באהבה (מתארת את עצמה כ'צורת החיים הכי שופעת חיבה על פני כדור הארץ - משהו כמו הכלאה בין גולדן רטריוור ועלוקה'
).
המסע המיוחד שהיא עושה - עוזבת הכול ויוצאת למסע של שנה.
אפילו בתיאור הכמויות שהיא מסוגלת לאכול, או בזה שבדומה לי גם היא מאוד נתפסת למילים וסמלים (למשל, באיזו אות מתחילות שמות הארצות שהיא מטיילת בהן...
)
ועוד כל מיני דברים בדקויות.
וגם היא כמוני, מזל עקרב.
בגלל הדמיון הזה, היה לי יותר קל להתחבר לספר.
אבל מה, במה היא ממש לא דומה לי - בחברותיות העצומה שלה. בכל מקום יש לה חברים. בכל מקום חדש היא מתחברת בקלות. זה, לצערי, לא כל-כך יש לי....
וגם, מה שהטריד אותי תוך כדי הקריאה ביחס לעצמי:
בתחילת התהליך שלה עם המדיטציה היא מתארת קושי גדול, וכל המאבקים עם הפעילות של המוח בזמן המדיטציה נשמעים לי כ"כ מוכרים.
ואני אומרת לעצמי: 'או, גם בזה היא דומה לי, אז
אולי אצליח ללמוד ממנה משהו, על דרך ההתמודדות עם הקושי הזה.'
ואכן, נראה *שדי מהר היא מצליחה לצלוח את הקשיים האלה - ולהגיע לרמות מאוד גבוהות של
התעלות במדיטציה*.
עד שבשלב מסוים היא ממש מתארת את זה כ: 'אני נישאת במפתיע דרך שער ביקום, ונלקחת אל מרכז כף ידו של אלוהים'.
תהליך מדהים ! מרגש ! מעורר קנאה !
אבל
אני לא בטוחה מה מזה יכול להועיל לי.
אני כבר שנים עומדת מול הקשיים האלה ולא יודעת מה לעשות איתם. לרוב לא מצליחה באמת להיכנס למדיטציה.
והנה פתאום היא באה, עם אותם קשיים בדיוק, ותוך כמה ימים מצליחה.
אולי זה כרוך בזה שהיא הייתה בתוך אשרם, ויש שם תמיכה מסוג אחר.
אולי זה כרוך בזה שיש לה גורו שמנחה אותה.
אלו דברים שלי אין.
אבל אני לא מרגישה רצון לאמץ לי גורו (בעבר, שנים הייתה לי תשוקה לזה, ועכשיו ממש לא), ואין לי מסוגלוּת כרגע לשבת באיזה אשרם (אולי בעבר הייתי חושבת על דבר כזה ברצינות).
אם בכלל אני מסוגלת להושיב את עצמי ממש למדיטציה (כמעט כל פעם שאני מנסה, אני מתייאשת. שלא לדבר על זה שממש קשה לי עם הגב...)
ואולי זה בכלל בגלל שבסופו של דבר לה כן יש יכולות ש-לי אין . וגם המחשבה הזו כמובן לא מעודדת.
אבל
הסיפור שלה בכל זאת עשה לי חשק לנסות שוב.
אז, כפי שכתבתי לפני 3 ימים, מצאתי לי מין
מדיטציה כזו, שהיא רק שכיבה והתבוננות במחשבות.
יום אחר-כך
פיתחתי את זה להתבוננות קצת שונה - לא בדיוק על איך המחשבות באות, אלא על איך כשהן באות אני מאמינה להן, ונסחפת איתן. (נותנת להן להשפיע עליי רגשית, נותנת להן למשוך אותי לתוך סיפור סבוך, מאמינה להן ש'ממש חשוב לחשוב אותן עכשיו', נותנת להן לשכנע אותי שיותר חשוב עכשיו לחשוב עליהן מאשר להיות בהווה - או שהמחשבה עליהן עכשיו יכולה להשפיע באיזושהי צורה על העתיד וכו' וכו').
הייתי מאוד מרוצה מהמדיטציה הזו שפיתחתי. במיוחד שהצלחתי להתבונן בחדות, ולעצור כל מיני 'סרטים' שהתחילו להתגלגל בראשי - יחד עם הרגשות הנלווים להם.
בדרך כלל כשאני מוצאת שיטה חדשה אז בפעמים הראשונות היא עובדת לי ממש טוב. (ואחר כך...
)
זה היה בשבת. ובמוצאי שבת די עלתה בי תחושת קבס מכל ההתמכרויות והבריחות שאני בורחת אליהן שוב ושוב מעצמי, מהיות מול המחשבות שלי.
שמתי לב איך בלופים אני חוזרת למחשב, לטלוויזיה, לאוכל, למחשב, לטלוויזיה, לאוכל. (מדי פעם גם שיחות טלפון).
ופשוט הרגשתי
עומס נוראי ממילים ומחשבות, ותחושת גועל מוחלט.
ופתאום
החלטתי שאני רוצה עכשיו שבוע - להיות בצום רק על מים (כבר עשיתי תקופות הרבה יותר ארוכות משבוע...),
להיות בשתיקה: לא לדבר עם אף אחד, ובלי אינטרנט ובלי טלוויזיה, ולהיות עם עצמי, ולעשות הרבה מהמדיטציה הזאת.
מה אני אגיד לכם.
כל הכבוד לי.
יומיים הצלחתי בזה.
הצום דווקא היה החלק הפחות קשה.
אבל ההיות כל הזמן עם עצמי בחדר (בגלל החולשה מהצום גם לא יצאתי לטייל ברגל או משהו), ושוב ושוב מול הסרטים של עצמי....
- גם עם המדיטציה וכל ההתבוננות, ובאמת שהצלחתי הרבה, הרגשתי שזה כבר ממש עומס.
המוח שלי ממש שיגע אותי.* 'עבד' עליי, כאילו אני מצליחה לעשות משהו - אבל זרק מחשבות וסיפורים וסרטים בקצב מטורף. לא נתן מנוחה לרגע.
אמנם, מדי פעם, כדי לברוח מהשיגועים שלו, קראתי קצת בספר הנ"ל, אבל ניסיתי לא 'לברוח' יותר מדי.
בסוף אחרי יומיים נשברתי.
- לא כעסתי על עצמי שנשברתי. אני חושבת שעשיתי מעל ומעבר.
אבל מאוד מאוד התאכזבתי מחוסר היכולת שלי לממש את זה.*
שנִים היו לי שני סוגים של פנטזיות:
- להיות סגורה באיזה כלא לשנים רבות, ושם אהיה רק עם עצמי ובלי עול של שום ציפייה מצד החיים והעולם - ואוכל להקדיש את עצמי לקריאת כל הספרים שבעולם, למדיטציות ולפיתוח העצמי.
- להיות באיזה מקום מבודד בטבע המון זמן - בלי כלום כלום, גם בלי ספרים, וללמוד להיות רק עם עצמי ועם מחשבותיי.
אחרי היומיים האלה אני בכלל לא בטוחה שהייתי עומדת בזה. נראה לי שאחרי יומיים הייתי אוכלת את הקירות (- או את האדמה, בהתאם לפנטזיה) מרוב טירוף.
אז אם אני עד כדי כך לא מסוגלת להיות עם המחשבות שלי, ולא מסוגלת בשום פנים לשלוט בפעילות המוח שלי - איזה סיכוי יש לי?!
- אם גיבורת הספר נתנה לי תקווה שכן אפשר למצוא אושר, למרות תנאי חיים מאוד קשים, כאשר האושר בא בעזרת מדיטציה, מבפנים -
אז התקווה הזאת כמו נכזבה*. כאילו - אולי זה קיים בשבילה אבל לא בשבילי.
אני כלואה בדפוסי החשיבה שלי. אני ממשיכה לחשוב בלי סוף, ולהאמין למחשבות שלי.
אני אפילו לא ממש מסוגלת לרצות לשנות אותן, כי אני מאמינה להן שהן נכונות, ולפיכך כאילו 'חובה קדושה' היא להיאחז בהן עד עולם.
אין לי שום מושג איך יוצאים מהן לרגע - ומה הסיכוי שלי להיות מאושרת?
ועוד
נכזבתי מחוסר היכולת שלי להפסיק לברוח. (להכול - לטלוויזיה, לאוכל, למחשב, לספר, לטלפון, לשיחת רעים וכו' וכו')
האם נועדתי עד עולם לברוח מבריחה לבריחה? מהתמכרות להתמכרות?
האכזבה הייתה כ"כ גדולה, שממש הפילה אותי לקרשים.
לילה מאוד קשה היה לי הלילה של אתמול. לילה מלא ייסורים.
דבר אחד החלטתי:
אני ממש לא מתכוונת בזמן הקרוב לנסות שוב להיגמל מההתמכרויות שלי. רק אחרי שאלמד איך להתחבר לשקט הפנימי (ואז הגמילה בטח תקרה באופן טבעי).
כל זמן שאין לי משהו פנימי חזק להיאחז בו - ההתמכרויות האלה, הסחות הדעת האלה פשוט חיוניות לי.
והניסיון להיות בלעדיהן - פשוט מציב אותי מול משהו שאני לא יכולה לעמוד מולו.
מסקנות נוראיות, אני יודעת.
עוברים עליי ימים קשים, כבר אמרתי?
+[b]הספר 'לאכול, להתפלל, לאהוב' של אליזבת גילברט[/b]+ (שכבר הזכרתי כמה פעמים לאחרונה) - [b]נדמה שכן מביא תקווה[/b].
היא מתארת שם [b]תהליך שהיא עוברת מהשפל שבשפל[/b] מבחינת המצב הרגשי, שהגיעה אליו אחרי גירושים קשים מאוד בתוספת סיפור אהבה אחר שהתפרק -
[b]אל תחושה של איזון ואושר מתמשך[/b].
אל זה היא מגיעה [b]בעזרת כמה שלבים שהיא עוברת, במסע של שנה שלמה[/b]: בהתחלה באיטליה - דרך התמסרות לתענוג, אח"כ בהודו - דרך מדיטציה, ובסוף באינדונזיה - תוך שילוב של האיכויות הרוחניות עם האיכויות ה'התענגותיות' שרכשה, ושם גם מוצאת אהבת אמת עם גבר.
זהו סיפור אמיתי שנכתב בגוף ראשון. (ועם הרבה הומור)
והתהליך שלה בהחלט מעורר קנאה.
[b]בהמון דברים היא מזכירה לי אותי[/b].
למשל, בצורך הגדול שלה באהבה (מתארת את עצמה כ'צורת החיים הכי שופעת חיבה על פני כדור הארץ - משהו כמו הכלאה בין גולדן רטריוור ועלוקה' :-)).
המסע המיוחד שהיא עושה - עוזבת הכול ויוצאת למסע של שנה.
אפילו בתיאור הכמויות שהיא מסוגלת לאכול, או בזה שבדומה לי גם היא מאוד נתפסת למילים וסמלים (למשל, באיזו אות מתחילות שמות הארצות שהיא מטיילת בהן... :-P)
ועוד כל מיני דברים בדקויות.
וגם היא כמוני, מזל עקרב.
בגלל הדמיון הזה, היה לי יותר קל להתחבר לספר.
אבל מה, במה היא ממש לא דומה לי - בחברותיות העצומה שלה. בכל מקום יש לה חברים. בכל מקום חדש היא מתחברת בקלות. זה, לצערי, לא כל-כך יש לי....
וגם, מה שהטריד אותי תוך כדי הקריאה ביחס לעצמי:
[b]בתחילת התהליך שלה עם המדיטציה היא מתארת קושי גדול[/b], וכל המאבקים עם הפעילות של המוח בזמן המדיטציה נשמעים לי כ"כ מוכרים.
ואני אומרת לעצמי: 'או, גם בזה היא דומה לי, אז [b]אולי אצליח ללמוד ממנה משהו, על דרך ההתמודדות עם הקושי הזה[/b].'
ואכן, נראה *שדי מהר היא מצליחה לצלוח את הקשיים האלה - ולהגיע לרמות מאוד גבוהות של
התעלות במדיטציה*.
עד שבשלב מסוים היא ממש מתארת את זה כ: 'אני נישאת במפתיע דרך שער ביקום, ונלקחת אל מרכז כף ידו של אלוהים'.
תהליך מדהים ! מרגש ! מעורר קנאה !
אבל [b]אני לא בטוחה מה מזה יכול להועיל לי.[/b]
[b]אני כבר שנים עומדת מול הקשיים האלה[/b] ולא יודעת מה לעשות איתם. לרוב לא מצליחה באמת להיכנס למדיטציה.
והנה פתאום היא באה, עם אותם קשיים בדיוק, ותוך כמה ימים מצליחה.
אולי זה כרוך בזה שהיא הייתה בתוך אשרם, ויש שם תמיכה מסוג אחר.
אולי זה כרוך בזה שיש לה גורו שמנחה אותה.
אלו דברים שלי אין.
אבל אני לא מרגישה רצון לאמץ לי גורו (בעבר, שנים הייתה לי תשוקה לזה, ועכשיו ממש לא), ואין לי מסוגלוּת כרגע לשבת באיזה אשרם (אולי בעבר הייתי חושבת על דבר כזה ברצינות).
אם בכלל אני מסוגלת להושיב את עצמי ממש למדיטציה (כמעט כל פעם שאני מנסה, אני מתייאשת. שלא לדבר על זה שממש קשה לי עם הגב...)
ואולי זה בכלל בגלל שבסופו של דבר לה כן יש יכולות ש-לי אין . וגם המחשבה הזו כמובן לא מעודדת.
אבל [b]הסיפור שלה בכל זאת עשה לי חשק לנסות שוב.[/b]
אז, כפי שכתבתי לפני 3 ימים, מצאתי לי מין [b]מדיטציה כזו, שהיא רק שכיבה והתבוננות במחשבות[/b].
יום אחר-כך [b]פיתחתי את זה להתבוננות קצת שונה - לא בדיוק על איך המחשבות באות, אלא על איך כשהן באות אני מאמינה להן, ונסחפת איתן[/b]. (נותנת להן להשפיע עליי רגשית, נותנת להן למשוך אותי לתוך סיפור סבוך, מאמינה להן ש'ממש חשוב לחשוב אותן עכשיו', נותנת להן לשכנע אותי שיותר חשוב עכשיו לחשוב עליהן מאשר להיות בהווה - או שהמחשבה עליהן עכשיו יכולה להשפיע באיזושהי צורה על העתיד וכו' וכו').
[b]הייתי מאוד מרוצה מהמדיטציה הזו שפיתחתי. במיוחד שהצלחתי להתבונן בחדות[/b], ולעצור כל מיני 'סרטים' שהתחילו להתגלגל בראשי - יחד עם הרגשות הנלווים להם.
בדרך כלל כשאני מוצאת שיטה חדשה אז בפעמים הראשונות היא עובדת לי ממש טוב. (ואחר כך... :-P)
[b]זה היה בשבת. ובמוצאי שבת די עלתה בי תחושת קבס מכל ההתמכרויות והבריחות[/b] שאני בורחת אליהן שוב ושוב מעצמי, מהיות מול המחשבות שלי.
שמתי לב איך בלופים אני חוזרת למחשב, לטלוויזיה, לאוכל, למחשב, לטלוויזיה, לאוכל. (מדי פעם גם שיחות טלפון).
ופשוט הרגשתי [b]עומס נוראי ממילים ומחשבות, ותחושת גועל מוחלט. [/b]
ופתאום [b]החלטתי שאני רוצה עכשיו שבוע - להיות בצום רק על מים[/b] (כבר עשיתי תקופות הרבה יותר ארוכות משבוע...), [b]להיות בשתיקה: לא לדבר עם אף אחד, ובלי אינטרנט ובלי טלוויזיה, ולהיות עם עצמי, ולעשות הרבה מהמדיטציה הזאת.[/b]
מה אני אגיד לכם. [b]כל הכבוד לי.[/b]
[b]יומיים הצלחתי בזה.[/b]
הצום דווקא היה החלק הפחות קשה.
אבל ההיות כל הזמן עם עצמי בחדר (בגלל החולשה מהצום גם לא יצאתי לטייל ברגל או משהו), ושוב ושוב מול הסרטים של עצמי....
[list]
[*] גם עם המדיטציה וכל ההתבוננות, ובאמת שהצלחתי הרבה, הרגשתי שזה כבר ממש עומס.
[/list]
המוח שלי ממש שיגע אותי.* 'עבד' עליי, כאילו אני מצליחה לעשות משהו - אבל זרק מחשבות וסיפורים וסרטים בקצב מטורף. לא נתן מנוחה לרגע.
אמנם, מדי פעם, כדי לברוח מהשיגועים שלו, קראתי קצת בספר הנ"ל, אבל ניסיתי לא 'לברוח' יותר מדי.
בסוף אחרי יומיים נשברתי.
[list]
[*] לא כעסתי על עצמי שנשברתי. אני חושבת שעשיתי מעל ומעבר.
[/list]
אבל מאוד מאוד התאכזבתי מחוסר היכולת שלי לממש את זה.*
[b]שנִים היו לי שני סוגים של פנטזיות:[/b]
[list=1]
[*] [b]להיות סגורה באיזה כלא לשנים רבות[/b], ושם אהיה רק עם עצמי ובלי עול של שום ציפייה מצד החיים והעולם - [b]ואוכל להקדיש את עצמי לקריאת כל הספרים שבעולם, למדיטציות ולפיתוח העצמי.[/b]
[*] [b]להיות באיזה מקום מבודד בטבע המון זמן - בלי כלום כלום, גם בלי ספרים[/b], וללמוד להיות רק עם עצמי ועם מחשבותיי.
[/list]
[b]אחרי היומיים האלה אני בכלל לא בטוחה שהייתי עומדת בזה[/b]. נראה לי שאחרי יומיים הייתי אוכלת את הקירות (- או את האדמה, בהתאם לפנטזיה) מרוב טירוף.
[b]אז אם אני עד כדי כך לא מסוגלת להיות עם המחשבות שלי, ולא מסוגלת בשום פנים לשלוט בפעילות המוח שלי - איזה סיכוי יש לי?![/b]
[list]
[*] אם גיבורת הספר נתנה לי תקווה שכן אפשר למצוא אושר, למרות תנאי חיים מאוד קשים, כאשר האושר בא בעזרת מדיטציה, מבפנים -
[/list]
אז התקווה הזאת כמו נכזבה*. כאילו - אולי זה קיים בשבילה אבל לא בשבילי.
[b]אני כלואה בדפוסי החשיבה שלי[/b]. אני ממשיכה לחשוב בלי סוף, ולהאמין למחשבות שלי. [b]אני אפילו לא ממש מסוגלת [u]לרצות[/u] לשנות אותן, כי אני מאמינה להן שהן נכונות[/b], ולפיכך כאילו 'חובה קדושה' היא להיאחז בהן עד עולם.
אין לי שום מושג איך יוצאים מהן לרגע - ומה הסיכוי שלי להיות מאושרת?
ועוד [b]נכזבתי מחוסר היכולת שלי להפסיק לברוח.[/b] (להכול - לטלוויזיה, לאוכל, למחשב, לספר, לטלפון, לשיחת רעים וכו' וכו')
האם נועדתי עד עולם לברוח מבריחה לבריחה? מהתמכרות להתמכרות?
האכזבה הייתה כ"כ גדולה, שממש הפילה אותי לקרשים.
לילה מאוד קשה היה לי הלילה של אתמול. לילה מלא ייסורים.
דבר אחד החלטתי:
[b]אני ממש לא מתכוונת בזמן הקרוב לנסות שוב להיגמל מההתמכרויות שלי[/b]. רק אחרי שאלמד איך להתחבר לשקט הפנימי (ואז הגמילה בטח תקרה באופן טבעי).
כל זמן שאין לי משהו פנימי חזק להיאחז בו - ההתמכרויות האלה, הסחות הדעת האלה פשוט חיוניות לי.
והניסיון להיות בלעדיהן - פשוט מציב אותי מול משהו שאני לא יכולה לעמוד מולו.
מסקנות נוראיות, אני יודעת.
עוברים עליי ימים קשים, כבר אמרתי?