סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

שליחת תגובה

כאשר הטיפה מגיעה אל הים, איננה אובדת שם.
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי ע_ע_ע* » 16 יולי 2010, 19:14

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 01 פברואר 2009, 22:27

נדמה לי שכבר סוכם בעבר שלא לשמור ארכיונים של בלוגים.

לוטם, דבר ראשון, למיטב זכרוני מעולם לא סוכם דבר בעניין ארכיונים של בלוגים, אלא בעניין ארכיונים של דפי בית.
שזה עניין אחר לחלוטין.
בדפי בית באמת לרוב ההתכתבויות כבר לא רלוונטיות לאחר זמן, בשונה מאוד מתכנים של בלוג.

כמו כן, יש באתר אינספור בלוגים נוספים שאינם פעילים. ובדיוק כרגע מתנהל על כך דיון בדף הדפים הארוכים ביותר.
(דעתי, כמובן, שהעובדה אם בלוג הוא פעיל או לא ממש לא רלוונטית. ושהבלוגים באשר הם מעשירים את האתר)

מכיוון שבדף ההוא מתנהל דיון על כלל הדפים - אין כל טעם להתדיין על הדף שלי ספציפית.
אלא אם תיפול החלטה כללית בעניין זה - כי אז כמובן תוחל גם על הבלוג הזה.

ועד אז - בבקשה תעזבו את הבלוג הזה בשקט.

************

כמו כן, אני ביקשתי לא להמשיך כאן את הדיון הזה, מכיוון שכל הודעה נוספת גורמת לדף להיתקע יותר, ואז אין אפשרות לראות את ההודעות שנוספו ולא להגיב עליהן.
(ממש במזל הצלחתי עכשיו לפתוח את הדף אחרי שכל היום לא הצלחתי)

אז אני ממש מ ת ח נ נ ת:
אם יש לכם עוד מה לומר בנושא - אנא עשו זאת בדף הבית שלי, או ב-הדפים הארוכים ביותר.

רוב שלומות.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי לוטם_מרווני* » 31 ינואר 2009, 01:47

נדמה לי שכבר סוכם בעבר שלא לשמור ארכיונים של בלוגים.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 30 ינואר 2009, 22:31

לכו להציק למישהו אחר.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 30 ינואר 2009, 20:46

אחרי שתעברו על כל הבלוגים באתר, ואחרי שתמחקו את כל שאר הבלוגים באתר, תבואו להציע את הבלוג הזה למחיקה. עדיין דנים בנושא. לא הוצע שום בלוג אחר למחיקה. למה דווקא זה? כי הוא הדף הארוך ביותר? לכו להציק למישהו אחר.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 30 ינואר 2009, 15:29

עורכת, נדבר על זה רק אם יוסכם משהו בנוגע לכל הבלוגים או הארכיונים באתר.
אין שום דבר שונה או מיוחד בבלוג הספציפי הזה. (מלבד זה שהוא מקסים כמובן :-))

ובכל מקרה, לא נדבר על כך בדף הזה.
אם זה בנושא הכללי - אז דרך הדפים הארוכים ביותר, ואם זה אישי - אז בדף הבית אהבת עולם.
אנא לא לכתוב לי כאן יותר הודעות.

(מה שכן, אני רוצה למצוא דרך לקצר קצת את הבלוג הזה, כדי שלא ייתקע כשמעלים אותו)

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי יעלי_לה » 29 ינואר 2009, 07:30

כי אחרת, איך נוכל לקרוא בו?!
אני לא מבינה, יש באתר הרבה בלוגים שכבר לא כותבים בהם. אז מה? למה שהם לא יהיו זמינים לנו?
ולמה דווקא הבלוג הזה? כי הוא ארוך? אז מה? זה עושה איזה נזק לאתר? מה ז"א על חשבון הקהילה?!
מציעה לנהל את הדיון הזה בדף אחר (למשל, הדפים הארוכים ביותר) כי עכשיו אנחנו סתם מאריכות את הדף עוד יותר.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי עורכת* » 28 ינואר 2009, 22:30

הבלוג הזה כבר לא מתקיים- זה בעצם דף ארכיון שצריך לרדת מהשרת למקום אחר.
יש הרבה אתרים שיכולים להחזיק אותו בחינם-
BLOGSPOT של גוגל למשל.
או ההארד דיסק של סוסת פרא עצמה.
למה בעצם לקיים על חשבון הקהילה את ארכיון הבלוג הזה כאן?

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 18 ינואר 2009, 18:58

כאילו רוב האינפורמציה בבלוג - מראות משתקפות של חלקים חשוכים ופגועים שלך מהעבר
גם פגשתי השליה של "אשמה" בתגובות שכיבלת
אוהב את תדר הווייתך- גם אך שאת אומרת בצורה שאת כותבת
לפי דעתי –
שחררי לשלום את בעבר...
ללא כל חשש היפתחי לחדש

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 31 דצמבר 2008, 11:16

הי סוסת פרא
אני מתייחסת לבקשתך לדעת לחיות בטבע, בלי להיות תלוייה באף אחד
נדמה לי שארגון "שומרי הגן" מלמד את המיומנות הזו.
האם בחנת את האפשרות?

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 28 ספטמבר 2008, 01:37

תודה בן עמי. {@

************

הבלוג ממשיך ב-סוסת פרא ממשיכה לשעוט בדרכי החיים.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי בן_עמי* » 26 ספטמבר 2008, 10:13

בס"ד
טוב, זה לא פלוני.
זה המחשב שלי שהיה יותר מידי זמן בחופש, כניראה..

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 26 ספטמבר 2008, 10:05

בס"ד
טוב, כנראה שאני הראשונה שכותבת אחרי החזרה מהחופשה..:-P
מה העניינים, סוסת?
את בטבע?
אצל ההורים?
משפחות?
ברור שהבלוג שלך, וממשיכים לידהור, ולא משנה מי צודק, כי זה בלוג, ולא דיון בביהמ"ש..|L|
משנה רק איפה יהיה לך הכי מתאים להיות, ואיך יהיה לך הכי מתאים לחיות.
ובאיזה תדירות של ביקורים הקשר עים ההורים יהיה הכי טוב.
הביקור בבית זה צומת, השאלה לאיזה כוון את ממשיכה מכאן הלאה.
בהצלחה.{@

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוניה_זרחי* » 13 ספטמבר 2008, 23:42

הלוואי ואני אהיה האחרונה שכותבת לך לפני היציאה לחופשה
את מקסימה
את יקרה
את בסדר!
ומבטיחה לך ש"המסע" זה ה דבר
את יכולה לענות לי בלב. כי אני ברגע זה הולכת לישון.
it's now or never
לילה טוב ושקט
סוניה

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 23:32

עם כל הכבוד להבנת הצד של ההורים שלי - הם פגעו בי מאוד.
ואף אחד כאן לא יודע במה וכמה.
אז אפשר לנקוט קצת ענווה כשבאים לדבר על זה.

ונכון שיש את שני הצדדים - את שלי ואת של ההורים.
ולשנינו היה קשה וכואב.
וגם אני מבינה אותם.
אבל אני מצפה שפה בבלוג שלי אני אקבל קצת יותר תמיכה.
כי כאן אני שופכת את לבי וחושפת את הכאב שלי. וזה הבלוג שלי.
וזה ממש לא משנה מי צודק.
מה שמשנה זה שחוויתי המון כאב, ושהוא עדיין הולך איתי. ושאני צריכה תמיכה.

אני במצוקה נורא גדולה עכשיו מול הקשר איתם, עם המון כאבים ומשקעים ישנים שאין לי מושג איך לפתור -
וכל מה שיש לכם להגיד זה ביקורת ועוד ביקורת ועוד ביקורת. :'(

(וממש לא צריך לענות. תודה)
(אלא אם כן יש לכם משהו מעודד להגיד, בלי טיפה אחת של 'אבָל')

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 22:13

_מה היה לא מכבד בהודעה שלי??
גם אני לא מבינה._

שירי, אני בכלל לא דיברתי על ההודעה של הרגליים. (אתם רואים למה זה בעייתי כשיש כ"כ הרבה פלונים אלמונים).
אני דיברתי על ההודעה של אלמוני פלונית, שאותה העברתי לדף הבית שלי.

דווקא ההודעה של הרגליים הייתה כתובה בצורה מאוד מכבדת, והיא מבחינתי דוגמא לאיך כותבים ביקורת בצורה מכבדת.

ממש לא היה בא לי בבית של ההורים שלי להרגיש כמו אורחת כמו שהייתי אצל אנשים.
הרי גם אצל אנשים זה קשה לי שאני על תקן 'אורחת' וצריכה כל הזמן להתאים את עצמי. את חושבת שזה לא כרוך במתח מתמיד?
אז מה, אין שום מקום בעולם שבו מקבלים אותך כמו שאתה?
(זה לא נשאל לשם תשובה)

חוצמזה, שירי, שעם כל האכפתיות שלך ממני, נראה לי שקצת הגזמת הפעם עם ה'שטיפה' שלך.

ועוד חוצמזה, נמאס לי כבר להתדיין עם אנשים על כל פיפס שאני מוציאה מהמקלדת. אז חלאס.
(שלא לדבר על זה שאני כותבת כ"כ הרבה דברים יפים בכ"כ הרבה נושאים, והדבר היחיד שאנשים פה מוצאים לנכון לדסקס עליו - זה רק על מה שלא מוצא חן בעיניהם).

כל דיון נוסף בעניין - בבקשה בדף הבית !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 13 ספטמבר 2008, 21:40

לגבי הדלקת עיניים - טיפול מעולה ומהיר אבל לא נעים
שן שום מקולפת - להעביר על המקום המודלק.
חוצמזה, להמעיט בתזונה שומנית...

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 21:21

ועוד הבנה שהייתה לי על ביקורת:

חשבתי לעצמי שהרי מה שמפריע לי בביקורת זה שאני מאמינה לה ומרגישה שאני 'לא בסדר'.
אבל אם יש ביקורת שאני לא מאמינה לה - אז היא לא צריכה להפריע לי, נכון?

אבל אז חשבתי, שגם אם תוכן הביקורת לא יפריע, אם היא תבוא באנרגיה לא טובה - אז יהיה לי קשה עם התחושה שהאדם שמעביר את הביקורת לא אוהב אותי.
וזה כבר לא משנה מה בדיוק הוא אומר. זה משנה שהוא משדר לי אנרגיה של חוסר אהבה.

ולמה מפריע לי אם הוא לא אוהב אותי?
כנראה שמפריע לי שמישהו לא אוהב אותי, כי אני מרגישה שאם הוא לא אוהב אותי זה אומר שאני 'לא בסדר'.

ושוב זה חוזר לסוגיית ה'לא בסדר'. :-P

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 21:15

הייתה לי קודם עוד מחשבה בקשר למה שכתבתי על הקשר עם ההורים:

שוב, שהעניין זה לא מי צודק או לא -
העניין הוא שמאז ומתמיד האהבה שלהם הרגישה שברירית כזאת. על תנאי.
זה מה שכואב לי.
נותנים אהבה, אבל ברגע שמשהו לא מוצא חן בעיניהם - מיד הם אוספים אותה בחזרה אליהם.
'אם זה מה שאת עושה - אז לא תקבלי'.
'אם את לא עושה מה שאנחנו רוצים - נעיף אותך מהבית' (גם בתור ילדה. אם אפילו לא נדבר על עכשיו)

מאוד רעוע. מאוד שברירי.
לא משהו שאפשר לבטוח בו.
לא אדמה מוצקה להניח עליה את הרגל.

אני הייתי רוצה לדעת שהאהבה לא עומדת יותר על תנאי. אף פעם. לעולם.
ולא משנה איך אני אהיה או מה אני אעשה.
האהבה לא עוד מותנית בזה.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי אלמונית_פלוני* » 13 ספטמבר 2008, 19:58

מה היה לא מכבד בהודעה שלי?? אני באמת חושבת שאת לא מבינה שההורים שלך אולי כבר רוצים להנות מהעובדה שהם גידלו בנות שעכשיו הן בוגרות ועצמאיות ואולי גם הם רוצים להיות לבד בבית. אם אני הייתי יושבת לאמא שלי ככה בבית עם הרגליים על השולחן ,כשהיא יודעת שאני אפילו לא מסוגלת לפרנס את עצמי ברמה הכי בסיסית ,ובטח לא לשכור דירה ולהפסיק להפריע לה בבית שלה...היא היתה מעיפה אותי מהבית ובצדק. קשה לשמוע, אני יודעת, אבל לזה בדיוק התכוונתי - ההתבגרות היא ההבנה שלהורים שלך יש חיים שלמים שלא תמיד יש לך חלק בהם. ולא תמיד את המרכז שלהם. זה כל מה שאמרתי ואני ממש מצטערת אם חשבת שהדברים נאמרו בתורה גסה ולא מכובדת. לא כך הוא הדבר.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי קיזי_הילדה_הצוענייה* » 13 ספטמבר 2008, 18:23

אמא שלך נשמעת מדהימה.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 18:23

המשפטים שאני חוזרת ואומרת מאז הפגישה עם המטפלת ב'תטא הילינג' (מעורב מה שהיא נתנה לי עם 'tuch' שלי :-)):

*- אני, פראית בת ש', ראויה לאהבת הבורא.
  • אני, פראית בת ש', אוהבת את עצמי ומקבלת את עצמי כפי שאני.
  • אני, פראית בת ש', ראויה לחיי זוגיות טובה ולחיי משפחה.
  • אני, פראית בת ש', בריאה לחלוטין - בגופי, בנפשי וברוחי.*
אני ממש מרגישה את ההשפעה.
גם של הטיפול שלה, וגם של האמירות האלה.
אני באמת מרגישה הרבה יותר ראויה, ובהרבה יותר קבלה עצמית מאז. (וזוגיות... בדרך. :-))

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 18:07

ויחד עם זה, דברים אחרים ששמעתי מאמא שלי:

היא קראה שכתבתי שבגלל שהיא קוראת בבלוג לא אוכל יותר לכתוב עליהם מה שאני רוצה.
היא אמרה שמצידה אני יכולה לכתוב מה שאני רוצה, כי היא יודעת לְמה היא הייתה מסוגלת, ואין לה עוד רגשי אשמה על זה.

עוד דבר שריגש אותי,
שסיפרתי לה על התוכנית בערוץ 8 'איך מגדלים תינוק' - מה שכתבתי בדף באופן טבעי בתקשורת, על שיטת הגידול המפלצתית של טרובי קינג - בלי מגע עם התינוק, בלי קשר עין וכו'.
היא אמרה שבזמנה זה היה שכיח, ושככה גידלו אותם.
ושבצעירותה היא גם האמינה שצריך לגדל בקשיחות, אבל עכשיו היא מאמינה שצריך לגדל עם כמה שיותר אהבה ועם כמה שיותר מגע !
איזה מדהים לשמוע את זה מאמא שלך !

{@

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 17:55

רציתי שוב לכתוב בעניין של ההורים שלי, וזה קצת קשה לי, אז אני דוחה את זה ודוחה, ובינתיים כותבת על כל דבר אחר.

מי שזוכר, היה המפגש עם המטפלת ב'תטא הילינג' לפני קצת פחות מחודש -
שסיפרתי שאמרה שרואה את ההורים שלי נעוצים בהילה שלי כמו קרס, ושהיא תעזור לי לשחרר את זה -
אז גם סיפרתי שהתחזק לי אז הכאב בגרון, זה שאני מרגישה כבר שנים כמו גוש שתקוע וחונק אותי (שקשור לדברים שחנקתי מהילדות) -
ואני הבנתי את התחזקות הכאב בצורה חיובית, כחלק מהתהליך, וקיוויתי לשחרורו.
אבל, מאז המשיך להיות לי כאב חזק בגרון, שבחלק מהזמן הרגיש כמו כאב גרון פיזי ממש ובא עם צינון, ואח"כ שוב הכאב האנרגטי הזה.
ואולי עכשיו זה כבר לא כמו בזמן כשהתחזק, אבל ברור לי שעדיין משהו תקוע לי בגרון.
וקיוויתי שאחרי השיחה עם אמא שלי זה ישתחרר. אבל זה עדיין תקוע.
כלומר, השיחה הורידה לי איזה אבן מהלב, ופתחה פתח לשחרור, אבל השחרור עדיין לא קרה. עדיין מחכה לקרות...

וגם, בערב לפני שהגעתי לכאן, כשהייתי בירושלים, ולא הייתי בטוחה אם אני רוצה להגיע ליומולדת של אמא שלי -
זה היה כשחזרתי מה'חרדית' והלכתי ברחוב והרגשתי שדברים עומדים בתוכי כמו מורסה מלאה מוגלה שכבר חייבת להתפוצץ.

אז אני חשבתי שאולי זה טוב שאגיע, כדי שדברים ייפתחו סוף סוף, שהמוגלה תצא, תתנקה.

הייתה לי שיחה חשובה עם אמא שלי.
והסברתי לה במה אני מרגישה חנוקה, ומה הייתי רוצה לבטא יותר בחופשיות. והיא אמרה שמעכשיו לא תעמוד בדרכי בעניין הזה.
אז למה אני עדיין לא מרגישה חופשייה בכלל?
כמה קשה לי להגיע לשחרור אמיתי של הדפוסים הישנים.

************

ויש דברים שבכלל שכחתי במהלך השיחה איתה.
אבל בימים שעברו מאז נזכרתי בהם כשחוויתי אותם.

למשל, זה שהם כל הזמן אומרים לי שאני 'מפריעה'. כבר כתבתי על זה.

וזה שאמא שלי חלק גדול מהזמן נמצאת באנרגיות עצבניות שמאוד משפיעות עליי.
היא הרבה מדברת בקול עצבני, צועקת, מתלוננת ומאשימה. על כל מיני דברים יומיומיים, לא רק על דברים 'גדולים'.
למשל היא חוזרת הביתה ונראה לה שמשהו זז לה במחשב, היא לא מפסיקה לתחקר אותי אם נגעתי במחשב, מה עשיתי לה, למה זה התקלקל לה. ואם באמת השתמשתי במחשב, אז ברור שזה 'בגללי' ואני 'קלקלתי', ולא חשוב שאני בכלל לא הזזתי כלום ממה ש'זז' לה.
אז עד שהבעיה לא תיפתר היא ממשיכה לקטר, ולנסות למצוא אשמים, ולהתלונן בקול.
הרבה פעמים היא מתחילה לקטר בחדר, וממשיכה תוך כדי הליכה לחדר אחר, ומצפה שאני אמשיך להקשיב למה שהיא אומרת.
היא פשוט מדברת אל עצמה, אבל יש הרגשה שהיא מצפה ממני להגיב.
זה מאמץ גדול בשבילי.

זה עושה לי ויברציות מאוד עצבניות, אני מרגישה במתח ובלחץ.
כל הזמן נדמה לי שאני אשמה במשהו, או שאני צריכה להוכיח שאני לא אשמה.
וגם אם העניין בכלל לא קשור אליי, והיא עצבנית על משהו אחר, אני מתכווצת.
כי גם כשהיא עצבנית על משהו אחר, היא משליכה את זה כל כל מי שמסביב.
ובכלל כל הדיבורים העצבניים שלה, הצעקות והתלונות שלה - פשוט שורטים לי את הנפש. נורא קשה לי להישאר בשוויון נפש.
כשהיא ממשיכה להתלונן ולהתלונן בלי סוף וכאילו 'מדברת לעצמה' ובכל זאת מצפה שמישהו יתייחס, אני אומרת לעצמי שזה לא ענייני. שתמשיך לדבר. ואני לא מגיבה.
זו כבר התקדמות מבחינתי.
אבל בתוכי - כיווץ.
ממש ממש קשה לי שזה לא ישפיע עליי.

אז אני יודעת שהיא לא אשמה בעניין, ואני לא יודעת אם זה בכלל דבר שאפשר לפתור -
אבל זה מביא אותי להבנה *שגם אם יש הרבה דברים שדיברנו עליהם והגענו בהם לפתרון והסכמות, שזה נורא חשוב -
עדיין יש את הדבר הזה שפשוט קיים, וזה מקשה עליי להיות קרוב אליה.*
היא לא אשמה בזה. אבל זה גורם לי סבל. רצון לברוח הכי רחוק שאני יכולה....

**************

עוד דבר,
מזמן עוד כשהייתי כאן שמתי לב שכשאני בבית לבד ואני שומעת אותם מגיעים, משהו בתוכי מתכווץ. רוצֶה להסתיר את עצמו.
ישר אני חושבת אם יש משהו שאני מהר צריכה להסתיר, כדי שלא אקבל על כך הערות.
מה הם יגידו על זה שאני כ"כ הרבה שעות מול המחשב למשל, או על מה שעשיתי או לא עשיתי היום, וכו'.
לידם, משהו בתוכי מנסה להוריד פרופיל.
מרגיש לא מספיק טוב, אשם במשהו, ראוי לגינוי.

שמתי לב שגם עכשיו זה לא עבר לי.
כשאני שומעת אותם מגיעים - אני מתכווצת.
אוף. למה?

וגם שמתי לב, שאני כאילו מצפה מעצמי להוכיח להם שהשתניתי במהלך הזמן הזה.
שאני יותר עצמאית למשל, או שאני מנצלת את החיים שלי יותר טוב.
ולכן אני לא מאפשרת לעצמי להיות כפי שאני.

אמא שלי למשל, תמיד שנאה שאני יושבת על המחשב עד הבוקר, והיא שנאה לראות אותי ליד המחשב כשהיא קמה. היא הייתה צועקת ומאיימת אם זה היה קורה.
אז גם עכשיו מצאתי עצמי כשישבתי על המחשב עד לפנות בוקר, שאני משתדלת לסיים מהר מהר כדי שהיא לא תראה אותי כשהיא קמה.
גם - כדי שהיא לא תחשוב שאני עדיין אותו הדבר.
וגם - כדי שהיא לא תתעצבן עליי.

אז אני חושבת:
  1. למה אני צריכה להוכיח להם שהשתניתי? נכון, השתניתי בהרבה דברים. אבל לא שום דבר שצריך להוכיח. אני צריכה להיות בדיוק כמו שאני. וגם לולא השתניתי בכלום - זה גם היה בסדר. מה פתאום שאני אהיה טובה רק על תנאי?
  2. למה לכל הרוחות אני צריכה לפחד מאמא שלי? איזו מין מערכת יחסים זאת? שאני כל הזמן במתח 'שהיא רק לא תתעצבן'.
ומה, האם הפתרון היחיד הוא שלא יהיה אכפת לי שהיא מתעצבנת, ושאני אהיה מוכנה בכל רגע לעזוב את הבית שלהם במקרה שיחליטו שוב 'להעיף' אותי?
רק ככה זה יכול להתנהל?

אולי אפשר שזה יהיה גם אחרת?

**************

עכשיו, בעניין אבא שלי.
עליו בכלל לא דיברתי עד עכשיו. ואיתו גם לא דיברתי על הדברים.

כמה שזה נראה שאמא שלי היא שהייתה הדומיננטית בחיים שלי, וכאילו היא זו שיותר רלוונטית -
נראה לי שזו טעות.
אבא שלי השפיע עמוק בנפשי, אבל בצורה סמויה, ולאו דווקא פחות פוצעת.
רק שבגלל שזה סמוי, הרבה יותר קשה לפתוח את זה.
וגם יותר קשה לי לנהל איתו שיחה של ממש. הוא הרבה פחות פתוח לזה, והרבה פחות מודע לעצמו.

טוב, אולי הייתי צריכה לנסות, אבל איכשהו, כמה שהיה נראה שעם אמא שלי זו 'הבעיה' - דווקא לשיחה עם אבא שלי עדיין לא הבשלתי.

הבעיה, שהוא לא מודע לדברים שדיברתי עם אמא שלי, ולא מודע להסכמות שהגעתי אליהן איתה (לא יודעת אם היא סיפרה לו), וגם אם הוא מודע - לא בטוח שהוא מסכים להן.

אחד הדברים החשובים שדיברתי עם אמא שלי זה, שהיה לי מאוד קשה, שעל כל דבר שלא הלך לפי רצונה - מיד הייתה גולשת לשימוש בכוח, באיומים ובעונשים.
זו הייתה הדרך היחידה שלה להתמודד. הדרך היחידה שלה להשיג את מה שהיא רוצה.
ואמרתי לה שמפריע לי שזו עדיין הדרך שלה. (כתבתי כבר, כמו שמאיימת שהיא 'תעזוב את השולחן' אם נמשיך באותה התנהגות, או שהיא תעיף אותי מהבית....)
והיא הבינה אותי, ואמרה שתנסה להגיב אחרת, גם אם אעשה דברים שאינה מסכימה איתם.

עכשיו, עם אבא שלי זה יותר קשה.
גם הוא לא מכיר דרכים אחרות מלבד 'כוח', איומים ועונשים.

אמא שלי לפחות יודעת שהדרך שגידלו אותנו לא הייתה הדרך הנכונה, ושמכות למשל, זו לא הדרך.
וזה מנחם לפחות שהיא יודעת את זה היום.
אבא שלי לעומת זאת יכול לצאת ביציאות מסוג: 'לא הרבצנו לכן מספיק, בגלל זה יצאתן ככה'. ונדמה שהוא באמת מאמין בזה. (צריך ממש להחזיק חזק כדי לא לצאת משיווי המשקל כשהוא אומר דברים כאלה....)

שלשום שאלתי אותו איפה נמצא יישוב מסוים בארץ, הוא אמר לי שזה בוואדי ערה, וישר נלחץ שאולי אני רוצה לנסוע לשם (לא היו לי כוונות), אז הוא אומר לי: 'שלא תעיזי לנסוע לשם בטרמפים. את שומעת? אם את נוסעת לשם בטרמפים, אז זהו. אני לא מדבר איתך יותר'.

קודם כל, אני לא אהבתי לגלות שזה שהוא מכיר את הבלוג גורם לו להתערב לי בחיים עכשיו !

שנית, אני ממש לא אהבתי את זה שישר הוא גולש לאיום.
הוא יכול להגיד את דעתו, אבל שלא יאיים ב'עונש' !
מה אני, ילדה בת 3?
וגם על ילדה בת 3 לא צריך לאיים בעונשים !

זו הדרך היחידה שהוא מכיר.

קצת אחר-כך ישבתי לידו על הספה, וכאבו לי הרגליים (סיפרתי כבר שיש לי כאבי שרירים. זה במיוחד ברגליים), אז הרמתי אותן על השולחן של המחשב.
אבא שלי יש לו משהו רציני נגד רגליים, אז ישר הוא אומר לי 'תורידי ת'רגליים'.
'אבל הן כואבות לי'.
'תורידי ת'רגליים'.

לא משנה אם הוא צודק או לא, מה שמשנה זה - שאם אני לא הייתי עושה מה שהוא אומר - אז מיד זה מגיע למקום של שימוש ב'כוח'. עונש.

בגלל שהמצב מאוד רגיש עכשיו, לא רציתי שהוא יידרדר, אז הורדתי את הרגליים.
זה היה עלול להגיע לעזיבה נוספת את הבית.
אני הרבה פחות פוחדת מזה עכשיו, אבל לא רציתי לקלקל משהו טוב שהתחיל.

ובכל זאת, זה נורא נורא חורה לי.

אני חושבת על זה שיש משפחות, שההורה אומר לילד 'תוריד את הרגליים' והילד לא יוריד.
איך הוא מתמודד עם זה? אני לא יודעת. יש כל מיני דרכים.
אולי הם יריבו, אולי יהיו צעקות, אולי יהיו הסברים, מישהו יוותר, לא יודעת.
אבל עדיין הם מתמודדים כשווים אל שווים.
ההורה לא הולך להשתמש ב'כוח' שיש בידו, ולאיים על הילד בכך שיעיף אותו מהבית בגלל זה.

הבעיה עם אבא שלי, שדווקא משום שהוא מרגיש כה חסר אונים ולא שולט בסיטואציה - הוא חייב להשתמש בכוח, כדי לשמור על ה'כבוד' שלו.
ובעיניו זה עניין של כבוד אם אני שמה רגליים או לא.

הדרך היחידה שלו להתמודד עם חוסר האונים שהוא מרגיש כשלא עושים מה שהוא אומר - זה לאיים ולתת עונש.
אין דרך אחרת.

אני הייתי רוצה לפתוח את ההתמודדות הזאת להתמודדות של שווים.
אתה רוצה משהו אחד. אני רוצה משהו אחר.
אתה מוותר מראש על הנשק הזה של הכוח עליי. מוכן להיות עם תחושת חוסר האונים. לחפש דרכים אחרות להתמודד
עכשיו נראה מה קורה....

אז שוב,
  • לא משנה מי צודק בויכוח ספציפי כזה או אחר.
מה שמפריע לי נורא זה הנטייה שלהם להשליט את הרצון שלהם ע"י שימוש ב'כוח' העומד לרשותם*.
זהו נשק הנשלף בקלות בכל סיטואציה בעייתית.

ונמאס לי להיכנע תמיד. (זאת הרי הסיבה שעזבתי אז את הבית).

************

מובן *שהסיטואציה הזו עם אבא שלי שוב נתקעה לי כעצם בגרון.
פלא שהכאב בגרון לא משתחרר לי?*

נמאס לי להרגיש נתונה לכל גחמה שלהם.
אם פלוני אלמונית הזכירה את כאסקופה הנדרסת - אז כאן בדיוק אני מרגישה את זה.
מול האיומים האלה.

ואם אני מתנגדת להיכנע ל'איומים' - אז יכול להיות לזה מחיר גבוה.

אני שוב ושוב מרגישה שאני צריכה או לוותר על עצמי - או להיות מוכנה לעזוב פעם נוספת את הבית.
שבכל רגע זה עלול להתפוצץ מחדש.

זה כואב מדי ונראה כחסר מוצא.
אני לא יודעת מה לעשות.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 16:40

אני כבר כמה ימים כמעט לא קמה מהמחשב. זה זוועה.
ידעתי שאם אהיה כאן יהיה לי כאן המון מה לעשות.
אבל קצת מבאס שלא יוצא לי לטייל קצת בחוץ וכו'.( יש אוויר כזה טוב בימים האחרונים. ואני לא רגילה להיות במרכז ולא ללכת לפחות פעם אחת לים :-().
פשוט, יש המון דברים שאני מרגישה שאני צריכה להספיק לפני שאני ממשיכה.

(טוב, בעצם, בימים ש-ת' היה כאן, לא ממש הצלחתי להיות על המחשב ולעשות את מה שרציתי. אז עכשיו אני משלימה...
מזל שהוא הלך, למרות שהיה לי מקסים איתו)

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 16:33

נושא אחר:

לאחרונה לי ול-ת' יש הרבה דיונים על אלוהים.
  • ת' קרא את ישעיהו לייבוביץ' והתרשם עמוקות. לדעתו של ת' (שכנראה שואבת מהדברים שקרא) אלוהים ברא את העולם, אך אין השגחה ואלוהים לא רלוונטי לעולם. הוא טוען שאלוהים ברא את העולם אך לא נמצא בתוך העולם אלא מחוצה לו.
  • לי הגישה הזו מאוד מפריעה, כי בעיניי הכול זה אלוהים, ואלוהים נמצא בתוך העולם כפי שהוא מחוצה לו, ואין שום דבר בעולם שהוא לא אלוהים. וכמובן שיש השגחה, ולא סתם השגחה אלא השגחה פרטית בכל רגע ורגע. ואיך אפשר בכלל לחיות אם מאמינים אחרת?!
בהתחלה התווכחתי איתו, אך הבנתי שזה לא מוביל לשום מקום, ושבכלל לאף אחד מהצדדים אין שום דרך להוכיח, אז אני מנסה להימנע מהשיחות האלו.
שיאמין במה שהוא מאמין, ואני מאמינה במה שאני מאמינה.
וגם לו נניח אני טועה, אז מה? אני מוכנה להשאיר סימן שאלה קטן בצד של המוח, ועדיין להמשיך בדרך שאני מאמינה בה.

***********

דבר שעלה בשיחות בינינו,
הוא טוען שאם יש מצב קיים בעולם - סימן שאלוהים רוצה שככה זה יהיה. למשל, סבל, שנאה, קנאה, רוע וכו'. וצריך לקבל את זה כך. (נדמה לי שגם את זה שאב מלייבוביץ').
אני טוענת שברור שאם זה קיים עכשיו_, סימן שאלוהים רוצה את זה _עכשיו. אבל זה לא אומר שהוא לא רוצה שנשנה את זה לאחר-כך.
אדרבה, הקיום של הרוע בעולם (וכל השאר) זה לא בגלל שאלוהים רוצה שזה יהיה קיים תמיד, אלא כי אלוהים רוצה שנשנה את זה.
בגלל זה הוא שם את זה בעולם.
כדי שאנחנו נשנה את זה. כדי שנתפתח.

ת' לא מבין למה שאלוהים ירצה שנתפתח. 'הוא הרי היה יכול לברוא אותנו כבר מפותחים'.

חשבתי על תשובה, ועלתה לי תובנה, אולי קצת פשטנית, אבל מדברת אליי:
זה כמו שאמא פשוט נהנית לראות את התינוק שלה מתפתח. זה מסב לה הנאה.
לו הייתה יולדת ילד שהיה נולד כבר מוגמר, בן 18 נניח - איזו הנאה הייתה בזה?

אלוהים לא רוצה ליצור אותנו מוגמרים, כי הוא נהנה לראות אותנו מתפתחים.
כנראה זה התענוג שלו.
(וגם שלי... :-))

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 16:15

ועכשיו גם האומץ ללכת עם השיער כפי שהוא.
זה צעד ועוד צעד ועוד צעד ועוד צעד.

אני פתאום הרבה פחות מתרגשת מבחורות יפות, ופחות מקנאה.

מרגישה שזה מה שיש לי, זה מה שאלוהים נתן לי, וזה מה שצריך להיות, ועם זה ננצח....

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 16:12

מאז הסולחה אני מרגישה שינוי בגישה שלי לגופי, לעצמי.
כבר כתבתי שבסולחה הרגשתי הרבה יותר נוח עם עצמי. ופחות צורך להרשים. 'מי שנועד לי כבר יקלוט אותי. כמו שאני.'

מסתבר שהסולחה הייתה כנראה גם סולחה עם עצמי ועם גופי.
משהו עמוק מאוד יש בה.

ומאז, כמו יש יותר נינוחות עם הגוף.
לא התאפרתי מאז. ופתאום עכשיו בבית של ההורים אני מרגישה נכונות לעשות צעד אמיץ ולהשאיר את האיפור בבית.
יותר קל לי ללכת עם חולצה קצרה, רואים את הבטן.
ואני מרגישה, שהרי אם הייתי בהריון, הייתי נושאת בטן כזו בגאון. אז למה לא כבר עכשיו?
מי קבע מה מוסיף כבוד ומה מוסיף בושה? ועוד שהמראה ממילא די דומה? אז זה רק בראש. עניין של גישה...

שנים אמרתי לעצמי שזה הגוף היחיד שיש לי ועליי סוף סוף ללמוד לקבל אותו לגמרי כמו שהוא כי 'אם לא עכשיו אימתי'. אמרתי אמרתי, אבל לא ממש הצלחתי לעשות זאת. רק חלקית. לפעמים.
פעם ראשונה בחיים לאחרונה שהרגשתי שאני ממש במקום הזה.

אז נכון שזה בא בגלים.
לאחרונה הרגשתי שאני ממש ממש במקום הזה.
ועכשיו קצת פחות.
אבל אני רואה התקדמות עצומה.

פתאום לא נראה לי חשוב להיות יפה !!!!!!!!!!!!!!!!
אחרי ששנים הביטחון העצמי שלי תלוי ב'אם אני יפה' או לא.
נראה לי שקפצתי כמה מדרגות. בהחלט.

***********

בנוסף, ת' לא אוהב שמנות.
מאז שהכרנו אני כמה פעמים ירדתי ועליתי במשקל.
כשנדמה לו שאני אוכלת 'יותר מדי' הוא מתחיל להעיר לי. לא משנה שהסברתי לו שזה גורר תוצאות הפוכות.

בפעם האחרונה שהיה אצלי, גם ראה תוכנית בטלוויזיה על בחורות שמנות.
הוא הסתכל עליי 'שלא תעיזי להשמין, הא?'

בניגוד לעבר, שהייתי עלולה להילחץ מאמירה כזו (ואפילו להתחיל לריב איתו), אני הרגשתי כזה שוויון נפש.
אין לי שום כוונות לנסות לשלוט במה שאני אוכלת כדי למצוא חן בעיניו.
אני מנסה למצוא את האיזון בתוך עצמי מתוך תהליך.
אם אני אשמין יותר מדי לטעמו ולא ירצה להיפגש איתי - שיערב לו. מה זה ענייני?

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 15:57

שוב פתחתי אתמול את הקישורים בתלתלים.

מאז שפתחתי לפני כחודש, והרגשתי לא נוח עם השיער הנפוח שלי, ושזרתי את השיער מחדש - משהו *מפריע לי בזה שהתלתלים קשורים.
כאילו האנרגיה לא יכולה לזרום באופן חופשי.*

אז שוב הייתי אמיצה ופתחתי.
שוב השיער נפוח, אבל אני ממש רוצה להתרגל אליו כפי שהוא, בגלל שזה מה שיש לי.

זה אמנם לא היה 'חטא' גדול לשזור את התלתלים באופן קבוע (כל תלתל מחולק לשתי קווצות שזורות זו בזו) - אבל אני יודעת שגם אם זה מייפה אותי, זה לא המראה האמיתי שלי. זה מפריע לי.

העניין הוא שכשהתלתלים שזורים, זה הרבה יותר בטוח שרוב הזמן זה ייראה טוב, ולא משנה אם רק הרגע קמתי משינה, או שהסתובבתי שבוע בטבע.
אבל כשהם פתוחים באופן חופשי - אז אני נתונה לשגעונות של השיער. יום אחד זה יכול להיראות מדהים ויום אחר זוועה.

אני מתכוונת להיות אמיצה הפעם, ולתת לזה להיות כמו שזה.
וואו.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 15:35

פלוני אלמונית (אותה אחת שכתבה קודם, או אחרת?)

אולי הקושי בעבודה העצמית הזו נובע מהכיוון שלה - למטה, ועוד למטה, ועוד למטה.. עד בירא עמיקתא.
'למטה' זו פרשנות.
מבחינתי הכיוון הוא להשיל כמה שיותר קליפות ולהגיע יותר ויותר פנימה.

יש סכנה באיבוד העצמיות ושרידי הכבוד העצמי
זה חבל שאת לא סומכת עליי.

אבל אני מעריכה את דאגתך. {@

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 15:23

יש לי המון לכתוב ואני לא מצליחה להתקדם עם זה, כי אני מוצאת עצמי כל הזמן בדיאלוגים עם אנשים.
אבל האמת, גם מה שיוצא בדיאלוגים הוא חשוב.

נזכרתי שיש לי 'חובות' מהימים האחרונים, אז ככה:

שירי בן דב,
אני מודה שלאחרונה חשתי התנגדות כלפיך. כל פעם שעולה אצלי רגש כזה, אני יודעת שהדבר שאני מתנגדת אליו הוא בעצם משהו בתוכי שהאחר משקף.
אני מעריכה אותך שאת מצליחה לראות את השיקוף, ולא רק להיות בהתנגדות.

"אהבה אינה רגש. אהבה היא החומר ממנו עשויים כל הדברים בעולם". מקסים.

מה שאת מחפשת לקבל "בחינם" זה אהבה. אולי עדיף לקרוא למה שאת מחפשת- אהבה ללא תנאי?
נכון. את צודקת וממש הארת לי כאן משהו.
אך מעניין שהצורך שלי בין השאר, הוא שהאהבה הזו תתבטא בצורה חומרית, בפיזי. מעניין למה זה בא חזק דווקא בתחום הזה?
למה אני מקשרת את זה לאהבה?

ההתנגדות שהייתה בי היא כפי הנראה כלפי הצד שבי שמחפש גם הוא אהבה ללא תנאי. אני מבינה עכשיו שבעצם זה הדבר שכולם מחפשים כל הזמן, בכל דבר שאנו עושים. להתנגד לזה זה בעצם להתנגד לטבע האנושי שבנו. בזכותך היום אני לומדת לקבל את הטבע הזה שבי. ושוב תודה לך.
תודה גם לך על ההבנה הזו. {@

את באמת חושבת שאם תשכרי דירה המסע שלך ייגמר? המסע הוא פנימי ונצחי. זה לא משנה אם את גרה בדירה שלך או שוכרת, או קונה או בונה , או גרה באוהל, או חיה מנדיבות ליבם של אחרים הפותחים בפניך את ביתם.

בוודאי שהמסע לא ייגמר אז. הוא לא ייגמר לעולם !
אבל, הצורך שלי במסע הנדודים עדיין קיים. ואם לא אשלים אותו - אשאר בתחושה של חוסר עמוק. שלא השלמתי משהו חשוב. שלא העזתי ללכת עד הסוף. זה מחיר כבד.

***********

יעלי לה,
_אני חושבת כמוך, אלוהים ממש לא רוצה "תמורה", ברור שהוא נותן נטו.
השאלה היא אחרת,
האם יש ביקום דבר כזה, "תנועה חד כיוונית".
האם אפשר באמת רק לקבל.
האם המקבל לא נותן משהו ממילא, אם הוא מתכוון ואם לא (לאו דווקא ישירות לנותן, לאו דווקא דבר שהוא לקח בחשבון)._

אני חושבת שאת צודקת. בשורה התחתונה אין 'נתינה בלבד' ואין 'קבלה בלבד'. זה תמיד יהיה דו כיווני, בין שמתכוונים לכך ובין שלא.
כמו כשמישהו נותן לי חיבוק - הרי באותו רגע הוא מחובק בעצמו, לא?

אך נראה לי שמה שאני התכוונתי, זה להרגיש שהצד השני נותן לי מתוך כוונה שזה יהיה לגמרי בחינם.
וגם להיות מסוגלת בעצמי להרשות לעצמי שזה יהיה לגמרי בחינם.

מה שמשנה לי כאן זו הכוונה. ברור שבתוצאות תמיד יהיו נתינה וקבלה משני הצדדים.

*************

בן עמי,
יש משהו בעיר הזאת שגם אני אוהבת.. זו ההרגשה הנהדרת כשיוצאים מימנה, ואפשר לנשום.. :-D.
לא התכוונתי דווקא לעיר הזו, אלא לעיר בכלל. (העיר הזו הוריי גרים בשוליים שלה למזלי הרב....)

ומשלב מסויים אים יש לך" יותר מידי" - השפע הולך וחסר...
נראה לי שאפשר לחיות בשפע של כסף בלי להתבלבל.
זה לא מפריע הכסף, כל זמן שאתה זוכר בשביל מה אתה צריך אותו. (ותאמיני לי שאני יכולה לעשות המון דברים טובים עם כסף, וגם אם יהיה לי הרבה הרבה....)

_'כד הקמח לא תכלה, וצפחת השמן לא תחסר'.
אליהו נתן את הברכה הזאת רק אחרי שנתנה לו את ה"פרוסה" האחרונה שנשארה ..
ושהושגה תוך עבודה קשה. (אים אני לא תועה, בשדה..)_
נכון.

*************

פלוני אלמונית,
_בני אדם מהווים צינור לנתינה של ה', לפעמים ביד רחבה לפעמים ביד קמוצה.
ברגע שאת מתחילה לסמוך על הנתינה של בני האדם, את בבעיה._
יצא לי לכתוב על זה כמה פעמים.
כפי שאמרת, בני אדם מהווים צינור לנתינה של ה'. אז אני משתדלת לסמוך על ה' שישלח לי 'צינורות' כאלה.
הלסמוך כאן הוא לא על בני האדם, אלא על ה' שמתווך בינינו.
והידיעה, שאם צינור אחד ייסתם - אז אחר ייפתח ('אם ננעלו דלתי נדיבים - דלתי מרום לא ננעלו).
זאת העבודה !
כי למראית עין אנחנו תמיד תלויים באנשים אחרים. זה בלתי אפשרי שלא. אבל חשוב בפנים לזכור שלא באמת בהם אנחנו תלויים, אלא במי שיוצר את הקישורים.

לא חסרים סיפורים על אנשים שנסעו למרחקים כדי למצוא מה שיש להם בבית.....
בדיוק !
שהרי כדי לגלות מה יש להם בבית הם היו צריכים לנסוע למרחקים. זה מה שאיפשר להם לגלות !
אז מי שמלכתחילה בוחר להישאר באותו מקום ולגלות שם - טוב לו.
אבל מי שמרגיש צורך לנסוע למרחקים - כנראה ששם הוא דווקא נועד לגלות את מה שיש לו בבית.
אני חושבת שכל דרך היא טובה. ובלבד שאתה מקשיב ללב.

************

תודה לכל מי שכתבו לי על המחשבה, ההשקעה והאכפתיות.
{@

נ.ב.
אני שוב מבקשת מכל ה-פלוני אלמונית לבחור כינוי אישי, כי כבר התרבו כל כך הפלוניות אלמוניות אצלי, שאני לא יודעת מי זה מי.
זה מבלבל אותי.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 14:57

נגיד, לא באמת, כאילו, שאת עכשיו זורקת את כל הרשימות שלך לפח
אה, נעמה, רק עכשיו הבנתי שהתכוונת רק לדמיין את זה.

אני דמיינתי דברים כאלה הרבה פעמים, והם אפילו במידה מסוימת משאת נפשי.
רק שאני עדיין לא מרגישה מוכנה.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 14:54

נעמה,
ובקיצור כשעובר הענין בכיס המרה מתחיל הענין של הגניקולוגית, ואז זה עובר ומתחילה דלקת בעיניים , ואז ואז ואז...
אני יכולה להוסיף לך עוד...
מיגרנות, פריצת דיסק, כאבי שרירים, עייפות.... :-P
אכן, לא הייתי אומרת שאני במצב מאוד מאוזן בריאותית - שזה אומר כנראה גם אנרגטית ונפשית, אבל מצד שני - יש תקווה.

מה הכל אומר- שיש לך צורך בלתי נדלה להתעסק עם עצמך
כן, כנראה יש לי צורך להתעסק עם עצמי.
האם בגלל זה בעיות הבריאות? מקווה שלא.
יש הרבה מה להתעסק בעצמי גם בלי בעיות בריאות, לא? :-)

אני מתוסכלת מהמצב הבריאותי, אבל, בלי קשר בהכרח - ההתעסקות בעצמי כנראה צורך נפשי שקיים כרגע בחיים שלי. ומקבלת.

ואם תהיי בריאה כל הזמן והעצמך הזה יעבור התמרה ויהפוך לעיסוק בכספים שאת מרויחה מהעבודות הרבות והטובות שאת מקבלת, להתעסק למשל עם הדירה החדשה ששכרת [...]
לא הבנתי מה את מציעה. שאהיה בריאה אך אמשיך להתעסק עם עצמי בתחומים אחרים 'בריאים' יותר?
הלוואי.
אשתדל. :-)

אך זה לא אומר שאני בהכרח חייבת להפסיק את המסע ולחיות בצורת החיים שתיארת.
אני יכולה להיות בריאה בכל מקום.

בכל מקרה, הייתי מעדיפה להגיע לשלב של להתעסק בעצמי פחות. אבל אני מקבלת את הצורך שקיים בי עדיין.
אני מאמינה שבריאות פיזית ונפשית תְפַנה לי מקום.

נגיד, לא באמת, כאילו, שאת עכשיו זורקת את כל הרשימות שלך לפח, ולא מעבירה כלום לאתר? אני בטוחה שהתגובה הראשונית שלך היא חבל, אני לא יכולה חעשות את זה, זה ממש צורך חזק ממני, אבל מה אם את מצליחה? נסי לשבת רגע ולנשום לתוך הסיטואציה הוירטואלית הזאת? מה קורה לך בגוף?
כבר עשיתי דברים כאלה. זרקתי רשימות מושקעות של שנים. הפסקתי לכתוב.
חשבתי שזה יקדם אותי.
אבל האם זה קידם אותי?
מעניין אותי, מה גורם לך לחשוב שזה כדאי?

על כל פנים, זה במילא הולך לקרות עכשיו 12 ימים. :-P (האתר יוצא לחופשה)
מה קורה לי בגוף? אני בקריז... :-D

וברצינות, אני באמת חושבת *שאם יגיע הזמן שאוכל פשוט לזרוק את הרשימות ולשבת בשקט - זה יהיה דבר מדהים.
אבל אני לא רוצה לעשות את זה 'בכוח', נגד הטבע שלי.*
כי אני יודעת מנסיון העבר, שכשעשיתי דברים כאלה כשעדיין לא הייתי בשלה - זה לא עשה לי טוב, נשאר פצע פעור, ומהר מאוד חזרתי לדפוסים הישנים.
בהסתכלות לאחור זה לא באמת קידם אותי.

זה כמו פצע שצריך להגליד, ונוצר עליו קרום.
אפשר לתת לפצע לסיים להחלים באופן טבעי, ואז הקרום ינשור לבד.
ואפשר לנסות לזרז את התהליך, למשוך את הקרום בכוח, ואז הפצע נפתח מחדש, וצריך להתחיל שוב את תהליך ההחלמה.
ככה זה כשמנסים לזרז תהליכים, ולא נותנים לדברים לקרות באופן טבעי.

על הפצע הנפשי שלי נוצר קרום, כי הפצע שלי מנסה להחלים.
הקרום הזה מתבטא בצורך להתעסק בעצמי, בצורך לחשוב כ"כ הרבה, לכתוב כ"כ הרבה, בכל מיני צרכים הישרדותיים ובעוד הרבה דברים אחרים.
זה קרום זמני, אבל הוא חיוני.
אני דואגת לתת לעצמי תנאים להתרפא,
ויחד עם זאת *מחכה שהקרום הזה מעל הפצע ינשור לבד.
כשיגיע הזמן.*

תודה לך, נעמה. {@

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 13 ספטמבר 2008, 14:38

יש סכנה באיבוד העצמיות ושרידי הכבוד העצמי ובאימוץ תודעה של קבצנית, נזקקת לרחמים ולעזרה, אסקופה נדרסת.
את צעירה ובריאה יחסית, יש לך יכולת לשונית טובה, וכמה חושים לא רעים - עשי עם זה משהו במקום לצמצם ולאיין את עצמך ואת תוכן התרמיל שלך. אולי הקושי בעבודה העצמית הזו נובע מהכיוון שלה - למטה, ועוד למטה, ועוד למטה.. עד בירא עמיקתא. ואולי הדברים שבך שאת נלחמת בהם הם לא יותר מהעצמיות והשפיות שלך המתחננות שתחוסי עליהן מההתאבדות הנפשית שחלק אחר בנפשך מנסה לכפות עליהם. נאמר בכאב.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 13:21

תמר, תודה שחיפשת בשבילי אצל לואיז היי.

האמת, הייתי אמיצה כששאלתי אותך מה למשל אני לא רוצה לראות. כי פחדתי שזה יפתח פתח להמון ביקורת. שעכשיו פתאום כולם 'יתנדבו' לומר לי מה אני לא רוצה לראות. :-P
אז תודה שהיית עדינה איתי. :-)

בכלל, לאחרונה, מאז שהתחילה להגיע ביקורת, אז כל פעם שאני רואה במה חדש תגובות בדפים שלי - אני שמה לב שאני באיזה סוג של פחד להיכנס ולראות מה כתוב שם.
ואם אני מגלה שכתוב משהו טוב, אני בתחושת הקלה. ואם כתובה ביקורת, אז קצת קשה לי. (אבל כפי שכבר אמרתי, זה לרוב הרבה פחות נורא ממה שאני פוחדת).
זה כמו לפתוח קופסא שאתה לא יודע מה יש בפנים, ממתק או מפלצת. ואתה ניגש מאוד בחשש ובזהירות.

והחשיבה החדשה צריכה להיות : אני משתחרר מן הצורך להיות צודק. אני שלו. אני אוהב ומעריך את עצמי.

אוהו, השחרור מהצורך להיות צודק. הלוואי.
זה בדיוק קשור למה שכתבתי עליו אתמול.
(נורא מוזר שאנחנו תמיד לוקחים צד אחד. הצד של עצמנו.
וגם, הקושי כשחושבים שאני 'לא בסדר' והצורך המיידי לתקן את זה.)

***********

אין אדם שחושב על עצמו דברים רעים.
אז מאיפה באים לי כל הדברים הרעים שאני חושבת על עצמי? בוודאי שאנחנו חושבים על עצמנו המון דברים רעים.

העניין הוא שאנחנו לא יכולים לסבול את הדברים הרעים שאנחנו חושבים על עצמנו.
כפי שכתבתי אתמול, התחושה של 'אני לא בסדר' אומרת לנו ש'אתה לא ראוי להיות קיים'. וזו תחושה שהיא פשוט בלתי נסבלת.
ודווקא בגלל זה אנחנו מחפשים להצדיק את עצמנו בכל דרך.
כל דרך שבעולם, הגונה או פסולה, העיקר שנצא 'בסדר', העיקר שנצא 'צודקים'.
המלחמה בקולות הרעים הפנימיים היא כל-כך עזה, שאנו מוכנים בגללה גם לעצום עיניים ולאטום אוזניים ולפגוע באחרים.

אז ככה שבפנים אנחנו מלאים בקולות רעים על עצמנו,
אבל בגלל שאנחנו כל-כך טורחים להסתיר את זה, לנסות לטשטש את הקולות הללו -
אז כלפי חוץ זה נראה שכולנו חושבים על עצמנו רק דברים טובים.

אבל !!!
  • זה שאדם מתעקש להוכיח שהוא צודק ושהוא 'בסדר' -
זה רק מראה שבתוכו הוא מלא קולות רעים.*
אחרת לא היה לו דחף כזה חזק להוכיח את צדקתו.

אם לא יהיה אכפת לי להרשות לעצמי להיות גם במקום של ה'לא בסדר' - אז באמת אוכל לשחרר את הצורך להיות צודקת. ולהיות פשוט מה שאני.

בעיקר מאז שאני משתדלת להפסיק "להיות נחמדה" כל הזמן, ולהפסיק להיות עסוקה ב"מה יחשבו עלי".
זה באמת דבר חשוב.
רק בוודאי שהפחד שלך מ'מה יחשבו עליי' מבוסס על קולות רעים שיש לך כלפי עצמך בתוך עצמך 'הייתי לא בסדר. איזו אגואיסטית אני. איך אני יכולה לא לעזור לו כשהוא בצרה.' וכד'.
הקולות האלה עוברים לך בראש, הם קיימים בתוכך. ונגדם את יוצאת. לא נגד הקולות החיצוניים.
כי ברגע שהקולות האלה ייגמרו בתוכך, האמיני לי שלא יהיה אכפת לך כלל 'מה חושבים'.

בהצלחה {@

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 12:27

תמר, כתבנו ביחד.

אולי יש משהו שאת לא רוצה לראות?
מה למשל?

אם את בכיוון הטבעי ומנקה את עצמך למה את ממשיכה להשתמש בגלולות? זה כל כך לא בריא
האמיני לי שאני יודעת ומצרה על כך.
גם להיכנס להריון לא רצוי ולעשות הפלה זה לא בריא. ושם עוד יש יצור נוסף שזה 'לא בריא' לו.
הספיקה לי פעם אחת.
(אחרי שנכשלתי עם שיטת ה'תכנון הריון באופן טבעי' :-P)

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 12:22

מבחינה רוחנית, מה זה אומר שיש לי דלקת בעין? דווקא עכשיו?

לא שיש לי הרבה רעיונות.
אבל נדמה לי שלעין הימנית מייחסים את ראיית הטוב (לעומת השמאל שהיא הביקורתית).

אולי עליי להשתפר בראיית הטוב - באחרים, בעצמי, במציאות? בהורים?

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי תמר_מסיני* » 13 ספטמבר 2008, 12:19

איך זה קשור למצב התודעה שאני נמצאת בו?

באיזה מצב תודעה את נמצאת?

אולי יש משהו שאת לא רוצה לראות?

אם את בכיוון הטבעי ומנקה את עצמך למה את ממשיכה להשתמש בגלולות? זה כל כך לא בריא

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 12:04

התברר שבגלל בלבול במערכת, הצלחתי להשתחל כמטופלת חדשה לגניקולוגית מעולה שכבר 6 שנים לא מקבלת מטופלים חדשים !

זו גניקולוגית שגם שמעתי עליה שהיא טובה, וגם נהניתי מאוד מאוד מהסבלנות והחביבות שלה.
זה משהו שאני מחפשת בנרות כבר שנים. (גם אצל רופא משפחה חיפשתי את זה, אך עדיין לא מצאתי).

היא שמעה שאני מטפלת בעצמי בפטריה באופן טבעי (GSE), ומשתמשת בטמפון רב-פעמי, והביעה התרשמות והערכה על כמה שחשוב לי להשתמש בדברים טבעיים ואקולוגיים.
זאת למרות שהיא לא שמעה אף פעם על טמפון רב פעמי.
קצת הצטערתי שהיא לא שאלה אותי על ה-GSE, כי זה יכול לעזור להרבה נשים, בלי צורך בתרופה כימית.
אבל נראה שבתור רופאה היא לא יכולה להמליץ על משהו שהיא לא שמעה מ'מקורות מהימנים'. זה עלול להיות לא מקצועי. חבל.
גם הצטערתי שהיא לא התעניינה יותר מה זה הטמפון הרב פעמי. ולמרות שהיא הייתה מאוד סבלנית, כבר לא נשאר זמן שאנסה לדבר איתה על זה.

לעומת זאת, רופא המשפחה, שהייתי אצלו שוב לקראת סוף השבוע, כששמע על ניקוי האבנים הטבעי שעשיתי, מאוד התעניין, ורשם מפי את כל פרטי התהליך, ואת שם האתר של חולדה קלארק. וזה היה יפה מאוד לדעתי שהוא מתעניין גם בדברים טבעיים ורוצה להביא את המידע למטופלים שלו.
(למרות שזה רופא שבד"כ עושה לי ויברציות לא טובות, הוא בקלות מגיע לחוסר סבלנות, ולא ממש בא לי ללכת אליו. אני הולכת אליו רק למרשמים והפניות ודברים כאלה. אבל התרשמתי מההתעניינות שלו)

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 11:56

אני מסתכלת בדברים שכתבתי אתמול, ואני מאוד מרוצה. מאוד מאוד מרוצה.
לפעמים אני ממש נהנית לקרוא את עצמי.
מרגישה שהדברים לפעמים יוצאים לי ממש כמו שאני רוצה, אפילו יותר טוב ממה שהתכוונתי, ובלי לדעת אפילו איך - הם כאילו נשפכים ממני.
ושאם הייתי צריכה לחשוב על זה - בכלל לא הייתי יודעת איך ומה לכתוב. אבל זה פשוט כמו נכתב לי.
וזה כזה יופי.
לפעמים אני חושבת שאני כותבת ממש יפה ומדויק.

(אבל יש גם פעמים שנדמה לי שאני כותבת משעמם. :-P)
(אולי לפעמים אני כותבת משעמם ולפעמים יפה ומדויק.)
(ואולי לפעמים מדויק ומשעמם? :-))

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 11:50


בוקר טוב !
מיהרתי אל המחשב, כי יש לי כ"כ הרבה דברים להספיק לפני שהאתר יוצא לחופשה. וגם לפני שאני עוזבת כאן.
אני משתדלת להיות עכשיו ממש חרוצה.

אני גם ישבתי אתמול להעתיק לעצמי לוורד דברים מהפנקס שאני לוקחת איתי כבר 7 חודשים.
כי יש בו כ"כ הרבה דברים חשובים, שאני כל הזמן מתפלצת רק מהמחשבה שאני עלולה לאבד אותו.
ויש כ"כ הרבה להעתיק !

הספקתי להעתיק רק את הנושא של 'פריצות דרך'.
(סיפרתי פעם שאני אוספת פריצות דרך שלי, כל מיני התקדמויות קטנות וגדולות שאני רואה בי, לפעמים אפילו באופן יומיומי, ורושמת לעצמי אותן).
כבר העתקתי 9 עמודי וורד - ועוד היד נטויה....
(תחשבו מה זה אומר, כמה פריצות דרך היו לי רק ב-7 החודשים הללו).
(תחשבו גם באיזה כתב קטן אני כותבת, אם כל זה נכנס בכמה עמודים של הפנקס הפצפון הזה ! :-P).

ויש לי גם המון פרטים של אנשים להעתיק לוורד.
ועוד כל מיני קטגוריות שאספתי בהן חומר ומידע. הכול בפנקס.
הייתי רוצה שהרוב יהיה מגובה.

אז גם לכתוב בבלוג, וגם להעתיק את הפנקס - המון המון עבודה.

אה, ויש לי גם להשלים המון חומר בדפים של ההצעות לאירוח. (לא זוכרת אם סיפרתי שיש לי טבלאות של הצעות האירוח, שאני מעדכנת כל איזו תקופה).
הצטבר לי הרבה מאוד חומר של זה באופן מפוזר, ואם זה לא יהיה כתוב בצורה מסודרת - רוב הסיכויים שאני לא אזכור את האפשרויות.
(ואני אפילו לא בטוחה שאני רוצה להמשיך כרגע עם האירוחים. אבל אולי בהמשך אני ארצה...)

בנוסף, הגיעו אליי תיקים שהשארתי בעבר אצל אחותי ואצל ידיד שלי, ואני צריכה לפרק אותם.
ובמקביל, להחליט אם יש דברים מזה שאני בכל זאת צריכה לקחת איתי עכשיו.

אני קצת מודאגת, כי עד שהצלחתי לדלל את התיק באמת למצב סביר שאפשר לסחוב על הגב -
מתחיל כבר להיות קריר, ואני עשויה להצטרך לסחוב דברים שקודם יכולתי להשאיר מאחוריי. זה שוב מסרבל את העניין.

אז שוב יש לי לעשות החלטות בקשר למה אני לוקחת ומה לא.
נדמה שזה לא נגמר.

והאמת, כשהגעתי לכאן, ראיתי בארונות דברים שבעבר הרגשתי צורך לשמור אותם, אבל עכשיו אני מרגישה שאפשר להעיף חלק גדול מהם.
ואני כ"כ אוהבת להעיף. לנקות. להשאיר נקי אחריי.
לו היה לי זמן - היה בא לי לטפל גם בעניין הזה.

השבוע הזה שחלף היה מאוד פורה מבחינת הספקים של דברים מעשיים שהייתי צריכה לעשות.
כבר בתחילת השבוע הלכתי לרופא לקבל הפניה לכל מיני בדיקות, כי עלה חשד שחסר לי B12, ורציתי גם לדעת מה מצב הלבלב שלי בעקבות ההתקפים בכיס המרה, ובכלל - לבדוק אם הכול בסדר (כי לפעמים אני מרגישה חסרת אנרגיות. וגם הכאבי שרירים שיש לי באופן קבוע....), והייתי צריכה מרשם לגלולות ועוד כל מיני.
ואז הספקתי מיד באותו בוקר ללכת לעשות את הבדיקות. (בדיעבד, התברר שלא חסר לי כלום. חוץ מקצת ברזל.)
ואיכשהו הצלחתי להידחף לבדיקת שיניים שגרתית בלי תור - ותודה לאל הכול בסדר.
וגם לגניקולוגית הייתי צריכה ללכת - והצלחתי להידחף בלי תור. (בכלל, התברר שבגלל בלבול במערכת, הצלחתי להשתחל כמטופלת חדשה לגניקולוגית מעולה שכבר 6 שנים לא מקבלת מטופלים חדשים ! פשוט ניסי-ניסים ! :-))
ועוד כל מיני סידורים חשובים, טלפונים וכדומה.
שלא לדבר על ניקוי הכיס מרה.
וגם, להשלים בבלוג המון חומר שהצטבר לי.
פשוט שבוע פורה ביותר.

נדמה לי שאני צריכה ללכת שוב לגניקולוגית, וזה קצת מבאס אותי, כי לא בא לי להתעסק עם זה מחר. ושוב לנסות להשיג תור בלי תור. אבל אני רוצה לעזוב כאן, אז אם אני רוצה ללכת לגיניקולוגית, אני לא יכולה לחכות לתור.

ואחרון חביב - עדיין אין לי מושג לאן אני רוצה ללכת. אוי.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 04:01

דיברתי אתמול עם ה'מתקשרת' מהאתר שעזרה לי להרגיש טוב עם ההחלטה לעשות את ניקוי האבנים בכיס המרה.
אני מזכירה שהיא אמרה לי אז שהיא רואה כמו אבן תודעתית שאני מסתובבת סביבה ומתקשה להיכנס אל תוכה.

דיברתי איתה אתמול, כמה ימים אחרי הניקוי.
היא אמרה שהיא רואה שגודל האבנים קטן מאוד משמעותית וגם המאסה.
אך עדיין יש משקע בקרקעית כיס המרה וגם הרירית טיפה מגורה - כנראה מנוכחות של עצם קשיח בתוכה.

היא טוענת שזה שהמקור הוא מגלגולים קודמים - זה מה שהופך את זה כ"כ קשה לפירוק.
מבחינת הגוף - הוא לא מפריש מספיק מרירות שתוכל לפרק את האבנים.

והמשמעות של זה, שבאיזו נקודה אני לא מסכימה להתמודד עם המר שבחיים. לקבל שיש מר בחיים. לא מוכנה להכיל את זה כחלק מהחיים.
הגוף והנפש מבקשים לחבק את המר הזה.

שאלתי אותה בעניין המשקעים שאני נושאת איתי, שלהבנתי הם היוצרים את המשקעים בגוף.
תשובתה הייתה: להסכים כרגע לא לפתור - אלא להסכים להכיל.

***********

ואני חושבת שאולי ביחס שלי לביקורת למשל מתבטא מה שהיא אמרה.
זה שאני לא רוצה לשמוע ביקורת. או לא מוכנה לתת לה כאן את הבמה.

אז זה לא שאני פתאום אאמין בביקורת כדרך יעילה או מצמיחה. בכלל לא.
אבל עובדה שבדיעבד הרבה פעמים הביקורת הוציאה ממני דברים טובים (גם אם לא הדברים שהתכוונו אליהם המבקרים :-P).
אז אולי אני כן יכולה לחבק את המר הזה.

(ויש לי עוד נקודות למחשבה -
שלמרות שאני לא חושבת שהמר צריך להיות עיקר החיים - איפה אני יכולה לפחות לקבל את זה שיש מר בחיים.)

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 03:14

בעבר (ב- 01.03.2008 16:07) כתבתי איזושהי תובנה על הצורך הקיומי העמוק שלנו תמיד להרגיש 'אני בסדר', וששום דבר לא יצליח לערער את זה.
כי אנו מרגישים שכאילו בזה תלוי הקיום שלנו.
ושלכן ביקורת זה דבר נורא כואב, כי היא אומרת 'אתה לא בסדר', שמזה כנראה משתמע לנו באופן עמוק 'אתה לא ראוי להיות קיים'.
ואז יש צורך מיידי למצוא מזור לאמירה הזו. לבטל אותה. למצוא ניחומים. עידודים. חיזוקים.
האמירה של 'אתה לא בסדר' היא כמעט בלתי נסבלת.

ואני שואלת את עצמי: למה?
האם באמת הקיום שלי תלוי בזה?
  • ומה יקרה אם אניח לאנשים לחשוב שאני 'לא בסדר'?
ומה יקרה אם אניח אפילו לעצמי לחשוב שאני 'לא בסדר'?*
ומה יקרה אם פשוט אשאר עם התחושה הזו. בלי לנסות 'לתקן' אותה.
אז מה יקרה?

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 03:07

אני תוהה מה יהיה אם יום אחד אני פשוט אסכים עם הביקורת שאנשים אומרים עליי:
'את צודקת, אני באמת אגואיסטית, ואני מסכימה איתך שזה דבר מגעיל'.
'אתה צודק, אני באמת רק מדברת בלה בלה בלה כל היום'.

מה יקרה אם פשוט אביע הסכמה, ולא מתוך ציניות, אלא פשוט אסכים?
כאילו שאני פה מסתכלת על בן אדם אחר מבחוץ, ולכן לא מרגישה את הצורך להתגונן...

מה יקרה, אם בכלל, אני אצטרף לחבר המבקרים אותי, ועוד אוסיף משלי:
כן, ותדעו לכם שהיא גם כזאת וכזאת וכזאת....

נורא מוזר שאנחנו תמיד לוקחים צד אחד. הצד של עצמנו. :-P
למה שלא ניקח פעם את הצד השני דווקא?

אתם צודקים, סוסת פרא היא באמת בן אדם נורא.

כמה משחרר ואפילו מצחיק זה יהיה להגיד את זה.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 02:57

ולפעמים אני שמחה על הביקורת, כי היא מוציאה ממני כל-כך הרבה דברים טובים.
כל-כך הרבה דברים יפים שכתבתי, לא היו עולים לולא ביקורת שעלתה.

דווקא זה שאני צריכה לעמוד מול השאלות הללו, שקיימות בתוכי ממילא - עוזר לי למצוא את התשובות שלי.
למקד את התובנות שלי.

************

כשבאה ביקורת מבחוץ - אם אני עוצרת לרגע לחשוב, אני מגלה שבדיוק אותן מחשבות עברו בי עוד קודם לכן.
לפעמים הן עברו בצורה לא ממש מורגשת. חלפו בי באיזו מחשבת בזק.
אבל אני לא חושבת שיכולה להיות איזושהי ביקורת שלא חשבתי אותה על עצמי קודם.
זה לא שאני מסכימה איתה כשהיא חולפת בי, אבל ישנם הקולות האלה בתוכי, שאומרים את הדברים האלה.
קולות עתיקים שנספגו בי, וממשיכים לשחזר את עצמם ללא תכלית.
וברור לי שיש בתוכי איזושהי ציפייה לשמוע את הקולות האלה גם מבחוץ.

אז, כשהם סוף סוף באים מבחוץ, עם כל כמה שזה קשה, יש גם איזו תחושת הקלה כמעט סמויה.
שסוף סוף זה בא.
הפחד הזה מאילו קולות יופיעו. כמה נורא זה יהיה.
ואז הם באים.
בום !
זה נוגע בדיוק במקום הכואב. במקום של הביקורת העצמית. של הקולות הפרטיים שלי.
אבל כשזה בא, אז אפשר לראות את השד הזה, ואיזה גודל באמת יש לו, ולבדוק אם זה באמת כ"כ מפחיד.
גם אם הוא שד לא נעים, הוא כמעט אף פעם לא נורא כמו השד שבמחשבות שלנו.
הוא לא יכול להיות נורא כמו הביקורת שיש לי על עצמי, הוא אפילו לא נורא כמו מה שאני רק פוחדת שיחשבו עליי.

אז אני פוחדת פוחדת פוחדת מהביקורת שתבוא,
ואז כשהביקורת באה - הקלה. כואב, אבל נשארתי בחיים.

זה כמעט להגיד 'תודה רבה שהעברת עליי ביקורת, משהו בתוכי כל-כך חיכה לזה, ותודה שהסכמת למלא את התפקיד'.
תחושה הזויה כמעט.
כן. תודה רבה שתקעת לי סכין לתוך הפצע, כי באופן חולני, הפצע הזה רוצה שיתעסקו בו - כמו כאב בשן.

ובימים האחרונים אני מבחינה, שהשיעור שלי כשמגיעה ביקורת, הוא לשים לב אם שמעתי אותה קודם בתוכי.
ואם כן - אז מה יש לי להתרגש.
וגם מה יש לי לכעוס.
אני הזמנתי את זה או לא הזמנתי? ברור שהזמנתי.

אף אחד לא יכול לומר לי שום ביקורת חדשה שלא חשבתי אותה בעצמי על עצמי עוד קודם.
מצחיק שאנשים עדיין מתאמצים.

*************

ואז כשבאה ביקורת, וזה כואב במקום שכבר כאב עוד קודם
יש את הרגע הראשון הזה של הבום בבטן. החנק בגרון. הרצון ישר להתגונן. להגן.

אחר-כך יש קול שאומר, מה את מתייחסת לכל דעה של אנשים עלייך. תחליקי.

ואז אני מבינה שאני לא יכולה להחליק, כי יש לי שם משהו לא פתור.
ואני מרגישה צורך לענות.
ואז אני מסכימה לעצמי.

אני הבנתי היום שהצורך שלי לענות על ביקורת - זה בעצם הצורך לענות לקולות שבתוכי.
סוף סוף לא להסכים להם, לא להסכים להאמין למה שהם אומרים.
לחזק את עצמי מולם.

הרי כל-כך הרבה שנים האמנתי להם. ולכן גם כל-כך פחדתי שמישהו מבחוץ פתאום יגיד אותם.
זה היה פחד מוות.
אבל עכשיו, אני לא מסכימה יותר להאמין להם.
וכל קול שעולה - אני עומדת מולו ואומרת את האמת שלי.

הרבה יותר קל להתמודד עם הקולות האלה כשהם באים מבחוץ - כי אז אני רואה איזו צורה יש להם.
זו בעצם מתנה שהם באים.
הם עוזרים לי לפתור סכסוכים של שנים עם עצמי.
אני מודה על כך.

************

אני אפילו שוקלת להסיר את הווטו על כתיבת ביקורת בבלוג.

אבל חוששת שהסכר ייפרץ ללא שליטה שלי.
אמאל'ה.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 02:32

  • יש לי צורך רגשי חזק לקבל.
יש לי צורך נשמתי חזק לתת.*

לפעמים הצורך הרגשי מאפיל על הצורך הנשמתי.
בגלל שהוא כל-כך חזק. וכל-כך חנוק. ואולי תופח יותר דווקא בגלל שהוא חנוק. הוא רוצה ביטוי....

כדי שהצורך הנשמתי יוכל להתגלות, עליי לרפא את הצורך הרגשי.
רק כך הוא יוכל לפנות דרך.

איני רואה את הדרך בלהתכחש לו, או לנסות בכוח להסיר אותו מדרכי.
איני רואה את הדרך בלנסות להיות גבוהה יותר ממה שאני כרגע, ולהכריח את עצמי לתת יותר ממה שאני באמת רוצה, או שלא להעז לבקש לקבל את מה שאני רוצה.
זאת לא הדרך.

אני יודעת יודעת יודעת וזוכרת זוכרת שמתחת לצורך הרגשי החזק לקבל מסתתר צורך נשמתי חזק לתת.
הרבה פעמים הצורך לתת עולה ופורץ ובא לידי ביטוי פשוט וטבעי ממני.
ולפעמים הוא מכוסה.
אני מקבלת את זה כי אני זוכרת שהוא קיים, ויודעת לאן אני רוצה להגיע.

יש לי כאן ילדה קטנה לטפל בה. אני לא יכולה לשכוח את זה. אני לא יכולה לרוץ קדימה ולהשאיר אותה מאחור.

הכול זה תהליך.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 13 ספטמבר 2008, 02:24

ואיך אפשר להגיד לצורך הרגשי אם הוא נכון או לא נכון. אם הוא בסדר או לא בסדר.
הרי צורך זה צורך.
האם עליי לשפוט את הצרכים הרגשיים שלי?

האם אי פעם אנחנו מעזים לומר את הצרכים הרגשיים שלנו באמת?

אולי לפני שאני שופטת אותם, אני יכולה פשוט קודם כל להעז לבטא אותם.
לגלות אותם - בפני עצמי, ואז בפני העולם.

לומר: 'יש לי צורך רגשי חזק לקבל'.
ולא להתבייש לומר את זה.

הרי זה מה שקיים.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 12 ספטמבר 2008, 22:10

מעתיקה לכאן משהו שכתבה לי היום למייל אישה יקרה מהאתר:

_אני קוראת בימים האחרונים את הדברים שאת כותבת, כמו שאת כותבת אותם, ברצף מדהים
וכל הזמן רוצה לכתוב לך (אבל לא רוצה בפומבי) כמה אני נדהמת, מתרשמת, מלאת הערכה לדרך שאת עושה. ובעיקר ליכולת שלך לכתוב את זה וע"י כך לעשות בעצם את התהליך הנפשי
את עושה בעצמך, בתבונה רבה, באומץ לא מובן ובנחישות את מה שאני (ובטח רבים) עושים בשנים של טיפולים וסדנאות מכל הסוגים
ואני אכן עושה, וזה מרתק אותי, התהליך שאני עוברת
והנה, אני קוראת אצלך ומוצאת הד לכל כך הרבה דברים שאני מרגישה ומזדהה
מעריצה אותך! במובן החיובי ביותר של המילה_


תודה. {@

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 12 ספטמבר 2008, 21:14

איזה כיף.
עכשיו דיברתי עם ת' בטלפון.
הוא אמר שהוא קרא את הדברים שכתבתי בבלוג.
אז הוא אומר לי, מה זה הדברים שכתבו לך. אני לא מסכים עם הגישה שלגבר צריך לטפח ת'אגו.
(התכוון לקביעה ש- גבר חייב פירגון ולדעת שהוא הכי טוב בעולם)

דווקא מה שהוא אוהב אצלי זה שאני אמיתית, כמו ילד.
שהוא יכול לסמוך על זה שמה שאני אומרת זה אמיתי.

ושבאמת נכון הדבר שכתבתי, זה שהיה חשוב שהגענו להבנה שאין אשמים. שאנחנו רק רוצים להבין אחד את השני.

איזה ממי. ממש ריגש אותי.

{@



(אמר גם שלא אוהב שאומרים כל מיני דברים מכלילים על המין הנשי והגברי)

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי בן_עמי* » 12 ספטמבר 2008, 17:47

בס"ד
את באמת חושבת שאם תשכרי דירה המסע שלך ייגמר? המסע הוא פנימי ונצחי. זה לא משנה אם את גרה בדירה שלך או שוכרת, או קונה או בונה , או גרה באוהל, או חיה מנדיבות ליבם של אחרים הפותחים בפניך את ביתם.
{@

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי שירי_בן_דב* » 12 ספטמבר 2008, 16:12

את באמת חושבת שאם תשכרי דירה המסע שלך ייגמר? המסע הוא פנימי ונצחי. זה לא משנה אם את גרה בדירה שלך או שוכרת, או קונה או בונה , או גרה באוהל, או חיה מנדיבות ליבם של אחרים הפותחים בפניך את ביתם.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 12 ספטמבר 2008, 10:11

מחשבה, לא עצה.


זה נכון שאלוקים נותן הכל בחינם,
בדיוק בגלל זה אנחנו מתפללים: "ונא אל תצריכנו ה' אלוקינו לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלואתם. אלא לידך המלאה והרחבה. העשירה והפתוחה".
בני אדם מהווים צינור לנתינה של ה', לפעמים ביד רחבה לפעמים ביד קמוצה.

ברגע שאת מתחילה לסמוך על הנתינה של בני האדם, את בבעיה. יש לך קצת בלבול שם, אולי מכוון. בכל מקרה, לא חסרים סיפורים על אנשים שנסעו למרחקים כדי למצוא מה שיש להם בבית.....יש חוכמה לא קטנה דווקא להשאר במקום ומשם לעשות את העבודה. לא "חוכמה" להיות בודד על גבעה ולעבוד שם, זו לא העבודה. אלא שלב.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי בן_עמי* » 12 ספטמבר 2008, 09:00

בס"ד
'כד הקמח לא תכלה, וצפחת השמן לא תחסר'.
אליהו נתן את הברכה הזאת רק אחרי שנתנה לו את ה"פרוסה" האחרונה שנשארה ..
ושהושגה תוך עבודה קשה. (אים אני לא תועה, בשדה..)

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי יעלי_לה » 12 ספטמבר 2008, 07:19

אני חושבת כמוך, אלוהים ממש לא רוצה "תמורה", ברור שהוא נותן נטו.
השאלה היא אחרת,
האם יש ביקום דבר כזה, "תנועה חד כיוונית".
האם אפשר באמת רק לקבל.
האם המקבל לא נותן משהו ממילא, אם הוא מתכוון ואם לא (לאו דווקא ישירות לנותן, לאו דווקא דבר שהוא לקח בחשבון).
<מתפלספת בלי לחשוב על זה לעומק בעצמי>

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי שירי_בן_דב* » 12 ספטמבר 2008, 04:30

אני ממשיכה, ההתנגדות שהייתה בי היא כפי הנראה כלפי הצד שבי שמחפש גם הוא אהבה ללא תנאי. אי מבינה עכשיו שבעצם זה הדבר שכולם מחפשים כל הזמן, בכל דבר שאנו עושים. להתנגד לזה זה בעצם להתנגד לטבע האנושי שבנו. בזכותך היום אני לומדת לקבל את הטבע הזה שבי. ושוב תודה לך. כמובן שאת מוזמנת לסעוד איתנו בפארק הירדן כל אימת שמתחשק לך. לכבוד ולעונג יחשב לנו הדבר. באהבה וחיבוק גדול. אני חושבת שאת גדולה מהחיים.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי שירי_בן_דב* » 12 ספטמבר 2008, 04:25

_שיש פראית, את יודעת שכמו רבים אחרים אני עוקבת לעיתים אחריך דרך הבלוג שלך. אני מודה שלאחרונה חשתי התנגדות כלפיך. כל פעם שעולה אצלי רגש כזה, אני יודעת שהדבר שאני מתנגדת אליו הוא בעצם משהו בתוכי שהאחר משקף. לא תמיד אני יודעת מה זה . אני חושבת שאני מתחילה להבין.
את כותבת "יש לי צורך נפשי חזק לקבל דברים בחינם.
עדיין לא לגמרי ברור לי למה, אך אולי יתברר בהמשך.
משום כך, בין השאר, אני לא יכולה להרשות לעצמי עכשיו להיות עם כסף.
כי אני צריכה 'תירוץ' לקבל דברים בחינם."
הצורך הזה הוא צורך באהבה בלתי מותנית. אורנה שיפרון ציטטה באוזני פעם את מרטין בובר שאמר ש"אהבה אינה רגש. אהבה היא החומר ממנו עשויים כל הדברים בעולם". המשפט הזה מהדהד אצלי מאז חזור והדהד. אני מאוד אוהבת ומתחברת אליו. בהנחה שהמשפט הזה נכון, מה שאת מחפשת לקבל "בחינם" זה אהבה. אולי עדיף לקרוא למה שאת מחפשת- אהבה ללא תנאי?

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 12 ספטמבר 2008, 03:38

את בטוחה שיש כזה דבר?

בעצם, כשאני חושבת על זה שוב - חייב להיות דבר כזה !

הרי אלוהים הוא נותן לנו כל הזמן דברים בחינם בחינם בחינם.
משפיע עלינו חסד אינסופי, סתם ככה, מתוך אהבה. מתוך 'רצון להיטיב'.

לא נראה לי שהוא מבקש תמורה.
גם לפי מי שגורסים שהוא רוצה מאיתנו משהו - זה לא בהכרח תמורה על מה שהוא נותן.
איך שאני רואה את זה - את מה שהוא נותן, הוא נותן בכל מקרה. רק מאהבה, כזו שאין בה תנאים.

אז אם זה קיים, איפשהו בעולם, איפשהו ביקום, אם זה קיים אצל אלוהים -
תמיד יש סיכוי שנמצא את זה בתוכנו.
אנחנו שיקוף של אלוהים.
כל מה שיש באלוהים, ביקום - נמצא בתוכנו בזעיר אנפין. זה ידוע.

אז אני חושבת שזאת הוכחה לכך שחייב להיות דבר כזה.
באיזשהו מקום לפחות.

*************

רק, כפי שכבר אמרתי, זה שמישהו נותן_ דברים לגמרי בחינם - זה לא אומר שהשני מצליח _לקבל לגמרי בחינם.
כי גם זה שמקבל צריך להיות פנוי ופתוח לקבל את ה'לגמרי בחינם' הזה.
להרגיש ראוי. להרגיש טוב. להרגיש שזה בסדר. לא לשאול שאלות.
זאת עבודה פנימית רצינית !

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 12 ספטמבר 2008, 03:29

_לקבל דברים בחינם
את בטוחה שיש כזה דבר?_

יעלילה, אני לא יודעת.
זה מה שאני מנסה לגלות.

אני מרגישה שאני רוצה את זה.
אני מאמינה שזה קיים.
אני מחפשת את המקום שרוצה לתת לי את זה, ואת המקום בתוכי שמוכן באמת באמת לקבל את זה.

דווקא החלק שלי בעניין יותר קשה לדעתי.
להיות מוכנה לגמרי לקבל, בלי להרגיש חייבת ובלי להרגיש אשמה.

שאפילו אם יש מישהו שבאמת באמת רוצה לתת לי משהו נקי ואמיתי ללא תמורה כלל - שם עולה הקושי ממני.

אני בוחנת.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 12 ספטמבר 2008, 03:25

פתחתי דף ניקוי טבעי לאבנים בכיס המרה.

לקח לי הרבה הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, כי כל הזמן נזכרתי בעוד משהו שכדאי לכתוב.
וגם הלכתי לחפש את זה באיזה אתר באנגלית באינטרנט, וגם העליתי משם ממצאים.

אז רק שתדעו שהשקעתי הרבה בדף הזה.
ושזה היה כיף. {@

מקווה שיעזור למישהו. ואפילו לרבים.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי יעלי_לה » 12 ספטמבר 2008, 00:01

לקבל דברים בחינם

את בטוחה שיש כזה דבר?
באמת באמת?
במובן של תנועה חד סתרית?

(לא בטוחה בכלום בעצמי)

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 11 ספטמבר 2008, 23:50

אני רואה עכשיו ברור דבר-מה:

שיש לי צורך נפשי חזק לקבל דברים בחינם.
עדיין לא לגמרי ברור לי למה, אך אולי יתברר בהמשך.

משום כך, בין השאר, אני לא יכולה להרשות לעצמי עכשיו להיות עם כסף.
כי אני צריכה 'תירוץ' לקבל דברים בחינם.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 11 ספטמבר 2008, 21:51

תודה קרפדה.
מאחלת לעצמי שאוכל לחשוב בצורה שאת מתארת.
(())

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי קרפדה_ירוקה* » 11 ספטמבר 2008, 21:26

פראית מתוקה , סליחה אם פגעתי זו לא היתה כוונתי.
התחושה שלי כאשר קראתי מה שכתבת זה שיש בינכם מאבק כוח מאד גדול והוא במקרה סביב הנושא של המין.
אני גם קוראת עכשיו את ביירון קייטי . מה שלקחתי ממנה זה לחשוב על השני באופן טוב, אם את רגילה לחשוב שהוא לא נוגע כי אין לו כוח(האם זו אמת????) אז לחשוב הוא מאד אוהב אותי הוא רוצה לעשות לי טוב, הוא ילמד לאט...
גברים באופן כללי מאד לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, צריך המון המון המון סבלנות ואהבה.
לדעתי אין דבר כזה לא מתאימים, זה כל ענין העבודה בעולם

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 11 ספטמבר 2008, 20:24

ברור שלא יהיה לו חשק כי את משגעת אותו
ומה עם 'ברור שלי לא יהיה חשק כי אני לא מגורה?'

זה לא הוגן להגיד שאני משגעת אותו.
אני לא יכולה בכוח להעלות לעצמי את רמת הגירוי כשאני לא מגורה.
אוננות לא עושה לי את זה, וזה גם לא מה שאני רוצה. כי אני צריכה מגע בגוף.
אולי יש דרכים טנטריות להעלות את האנרגיה המינית לבד, אבל אני לא מכירה אותן עדיין.

אז אפשר להגיד אולי ששנינו 'משתגעים' מהמצב. אבל לא שמישהו משגע מישהו.
עדיף שאני 'אשתגע' בתוכי ולא אוכל לדבר על מה שמפריע?

וזה שאין לו הרבה חשק, תאמיני לי שבאמת לא קשור אליי. הוא כזה. הוא אומר שהוא לא צריך הרבה סקס.
ומצידו, יש לו פנטזיה להתנזר.

אנחנו פשוט לא מתאימים במיוחד מבחינה מינית.
המזל שלי, שזה לא מאוד מאוד מטריד אותי כי אנחנו לא זוג. אז אני יודעת שזה לא לנצח.
(חוץ מזה, לאור ההידברות בינינו, יכול להיות ששינויים יחולו במשך הזמן.
כי גם הסקס באופן כללי השתפר בינינו מאוד).

אני חושבת שבמקרה הזה אני מאוד מייצגת צרכים נשיים, בעוד שהוא נמצא במקום הגברי הקיצוני.
יש לי צרכים נשיים מאוד טבעיים שלא באים על סיפוקם.
אז זה לא הוגן להשליך עליי את ה'בעיה'.
זה כאילו לא נותן הכרה לכך שזה דבר באמת חשוב. וכאילו אני צריכה 'להיכנע' להלך הרוח הגברי, של 'למטרה מיד ועכשיו'. למה?

והוא באמת 'הכי טוב בעולם' בהרבה דברים אחרים במיטה.
אבל כשאני לא נרטבת אני לא נרטבת. אני ממש לא יכולה לשחק אותה רטובה.
אז שאני לא אדבר על זה? לסבול בשקט?
הרי חייבים לעשות עם זה משהו.

גבר חייב פירגון ולדעת שהוא הכי טוב בעולם
אני רוב הזמן מאוד מפרגנת לו.
ועל כל דבר טוב שהוא עושה הוא מקבל ממני אלפי תשבחות.
כשאני נהנית מהסקס בחדירה, אני ממש לא מסתירה את זה - לא תוך כדי ולא אחר-כך.
אני יכולה להגיד לו שאני מרגישה בגן עדן, שזה הסקס הכי טוב בעולם, שהוא מדהים וכו'.
וגם כשמדובר לא בחדירה אלא ב'מגע אירוטי' - כל פעם שהוא נוגע בי נעים אני אומרת לו.
כל פעם שאני מרגישה שהמגע שלו בי השתפר, האינטואיציה במגע - אני אומרת את זה. אני מראה את זה. אני מגיבה בצורה חיובית.
הבעיה, שפשוט אין לו כ"כ סבלנות לגעת.
אז גם כשהוא נוגע בי נעים ואני אומרת שזה נעים לי - הוא כאילו לא שומע את זה.
כי אני רואה שהוא כן יודע איך לגעת, אבל הוא כאילו לא מקשיב למה שאני רוצה.
מצידו - רק חדירה וזהו.
אני לא רואה סיבה שהוא ישנה את זה, אם אני לא אגיד שאני צריכה עוד משהו.
למשל, הוא מספר שעם החברה הקודמת שלו, תמיד היו עושים כמעט רק חדירה. 'ולא הייתה לה בעיה עם זה'.
אז היא לא ביקשה ממנו את זה, ואני לא רואה שזה בא ממנו בסופו של דבר.
אז מה זה יעזור שאני אשתוק ואלך איתו עם איך שהוא רוצה?
מה שייצא זה, שתמיד תהיה רק חדירה וזהו.

המקום של האשה מול הגבר זה התמסרות, או מתשוקה או מאהבה טהורה
מאוד מאוד מתחברת לזה.

אך אני חושבת שזה יותר ישים מול מישהו שאני מאוד אוהבת.
ואנחנו לא זוג, ואין בינינו ממש אהבה ממיסה, אלא יותר חיבה.
וגם בקטע של התשוקה, היא קיימת, אך זו לא הכי תשוקה שיכולה להיות.

ואני באמת הייתי רוצה לדעת להתמסר.
משתוקקת לזה...

(ועד שאלמד להתמסר, אני רואה לעצמי את הזכות לדבר על דברים, ולבקש להגיע להרמוניה, וסיפוק של שני הצדדים).

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי קרפדה_ירוקה* » 11 ספטמבר 2008, 19:43

סליחה על ההערה אבל נורא חשוב לי להוסיף משהו על יחסי מין.
ברור שלא יהיה לו חשק כי את משגעת אותו, גבר חייב פירגון ולדעת שהוא הכי טוב בעולם ואז לאט לאט למצוא דרכים לדבר על דברים קטנים שעושים נעים. מאד חזוב לבוא ממקום של פירגון.
קראתי משהו שצפריר כתב ומאד אהבתי, המקום של האשה מול הגבר זה התמסרות, או מתשוקה או מאהבה טהורה

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 11 ספטמבר 2008, 19:03

כרגע חשוב לי מאוד מאוד מאוד לפתח אמון בשפע שיש ביקום.

אמנם נכון, התקדמתי מאוד בתפיסת השפע, ואני רואה הרבה שפע במסע הזה, ומקבלת המון שפע.
אך עדיין, משהו חסר. עדיין האמון שלי לא שלם.

ושאלתי את עצמי מה חסר.

ושמתי לב פתאום, שבעצם, למרות שאני מאמינה שיש הרבה שפע ביקום - אני מאמינה שיש 'הרבה' אך לא 'בלי סוף'.
כלומר, כמה הרבה שיש, אני מרגישה שזה סופי. שזה ייגמר מתישהו.
אז זו לא תפיסת שפע אמיתית.
זה עדיין משאיר אותי בתחושה של חסר. בפחד.

כמו שכבר כתבתי, שגם כשיש לי שפע כרגע, משהו בתוכי אומר: כן, עכשיו יש לך. אבל מה יהיה מחר?
וגם, נניח אם מצאתי לעצמי הרבה אוכל, קשה לי להתחלק בזה. כי אמנם יש שפע, ואלוהים נתן לי, אבל האם יש מספיק לכולנו? ומה אעשה אם אתחלק וזה ייגמר ושוב לא יהיה לי מספיק?

אני רוצה לפתח את תפיסת השפע, באופן שמרגיש שיש 'בלי סוף'.
שזה לא הולך להיגמר.
'כד הקמח לא תכלה, וצפחת השמן לא תחסר'.

וגם, להיות יכולה להתחלק בקלות.

בבקשה, אלוהים, תעזור לי בזה.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 11 ספטמבר 2008, 18:46

חושבת שאם אני ארצה לחיות עם כסף - אני ארצה הרב-ה כסף.

כרגע אני לומדת על עצמי איך זה לחיות בלי כסף, ואיך זה פותח פתח לכל מיני מתנות אחרות מכל מיני סוגים, ואיך זה להיות תלויה בחסדים של אנשים אחרים ושל אלוהים.

אבל אם אני אחליט שאני רוצה לחיות עם כסף - אני ארצה לחיות ברווחה.
אני ארצה שיהיה לי כסף לכל הריפוי הפיזי שאני צריכה, ולכל ההתפתחויות הרוחניות שאני רוצה לעשות, וכדי לפזר ביד נדיבה, לתת מתנות, לתרום תרומות, כדי לגור במקום שאני אוהבת, וכדי לארח אנשים ברוחב לב, כדי לחיות בריא ולאכול אורגני, וכו' וכו'.
וכמובן, לדאוג לעצמי לכל צרכיי האמיתיים בלי לעשות חשבון.
לחיות מתוך רווחה ושגשוג.

יש בזה משהו שקוסם לי.

אני מרגישה שעד שאני לא מלמדת את עצמי איך אפשר לחיות בלי כסף לגמרי לגמרי, אני לא יכולה לאפשר לעצמי לחיות בשפע של כסף.
אני חייבת קודם לעבור דרך צד אחד עד הסוף, להכיר אותו על בוריו, כדי שאוכל אחר-כך להכיר את הצד השני.

אני מנסה להבין למה, ואולי בהמשך תקפוץ לי תובנה.
אבל אני יודעת שאני מרגישה בי התנגדות כשאני חושבת כבר עכשיו לזמן לי הרבה כסף.

כאילו, שאם כבר עכשיו יהיה לי הרבה כסף, אז יש הרבה התנסויות שלא אזכה לחוות, ושאני חייבת לעצמי לחוות אותן.

אז כן, קוסם לי שיהיה לי הרבה כסף. וגם בטח יהיה לי, אם אחליט יום אחד שאני רוצה. אני ממש רואה את זה.
אבל קודם אני חייבת להיות בלי כסף, לחיות על חסדים, לפעמים על קבצנות, ולגלות סוגים אחרים של שפע, ובתוכי את האמון.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 11 ספטמבר 2008, 18:30

בכל מקרה, אני הבנתי *שאחד מן השניים חייב לקרות:
  • או שאני 'משדרגת' את המסע (באופנים שדיברתי עליהם).
  • או שאני מוצאת 'חיים רגילים' שיעשו לי טוב.*
להמשיך כמו קודם כבר אי אפשר ולא כדאי.
חייבת ללכת קדימה...

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 11 ספטמבר 2008, 18:27

אני שמה לב כשאני כאן, איך הייתה חסרה לי הנוחות הזאת של בית.
יש בזה משהו מאוד מושך. שואב. ממכר.

בנוסף, אני שמה לב גם שלעיר התגעגעתי.
יש משהו בעיר שאני אוהבת. ובמיוחד את העיר פה, במרכז. ת"א-ר"ג-ב"ב.
כמה שמכוער ומלוכלך ומזוהם, אני אוהבת את האנרגיות ההומות האלה, אנשים באים, אנשים הולכים, חנויות והכול.
אני גם אוהבת את זה שהכול כאן במרחק הליכה - בנק, קופת חולים, מכולת, חנויות, בית מרקחת... (זה גם קל, וגם אקולוגי).

זה מוזר.
  • מצד אחד אני נמשכת לטבע.
מצד שני אני אוהבת את האנרגיות של העיר.*
מצד אחד אני אוהבת שקט, ולא טיפוס חברתי במיוחד.
מצד שני אני אוהבת שיש סביבי הרבה אנשים.

יש משהו עוטף ומנחם בעיר. קשה לי להסביר את זה.

מה שעוד מוזר, שתמיד כשאני מדמיינת את עצמי אם יום אחד אחליט לשכור דירה ולעבוד והכול - אז אני מדמיינת את עצמי כאן במרכז, בת"א-ר"ג.
בלי להיכנס לזה מבחינה פרקטית, המחירים וכל מה שמסביב, זה מעניין שאני צמודה לרעיון להיות דווקא כאן.
האם זה רק מתוך הרגל?

בכל מקרה, במסע הזה עדיין לא ראיתי מקום שמושך אותי לגור בו. לא בערים ולא בכפרים.

קיוויתי שבמהלך המסע גם יתברר לי איזה מקום בארץ אני אוהבת במיוחד, כדי שאם יום אחד ארצה להשתקע - אז אדע היכן.
אבל לא התברר לי.
אהבתי כל מיני מקומות בדרך. אך לא ברמה של לגור בהם.

************

בתוך המסע הזה מדי פעם אני מפנטזת על 'חיים רגילים'. ובימים האחרונים זה חזר יותר פעמים.
לא כתבתי את זה אמנם עד עכשיו, אך זה קורה.

אני מפנטזת לפעמים על למצוא דירה ועבודה, ולחיות עם כסף ברווחה, ולהמשיך בטיפולים שיעשו לי טוב, ולהתפתח רוחנית, וכד'.
לא שאני יודעת עם עבודה במשרה מלאה, כמה זמן יישאר לי לטיפולים ולסדנאות ול'התפתחות רוחנית' - אבל לפעמים יש לי מחשבות שאולי זה אפשרי.

לפעמים המחשבה היא שאם לא תהיה לי ברירה ולא אמצא דרך להמשיך את המסע, אז פשוט אמצא לי 'חיים רגילים'.
ולפעמים המחשבה באה לא בהקשר של 'אין ברירה' אלא כי זה קוסם לי במשהו.

בכל מצב, לא הייתי רוצה שבחירה ב'חיים רגילים' תהיה מתוך אין ברירה.
כמו שאני לא רוצה שהבחירה במסע הזה תהיה מתוך אין ברירה.

בין שאני בוחרת להיות במסע, ובין שאני בוחרת לחיות 'חיים רגילים' - אני רוצה שזה יהיה מתוך בחירה מלאה.

***********

אז היו לי פתאום בימים האחרונים מחשבות: אולי אני אמצא עבודה ודירה וזהו?

אבל, איך אפשר. אני עדיין לא השלמתי את המסע שלי.
ממש לא.
בכלל עוד לא הגעתי אל הגרעין.
אני רציתי להגיע במסע למשהו הרבה יותר עמוק מזה.
להעז דברים שעדיין לא העזתי, ולהצליח דברים שעדיין לא הצלחתי.
להגיע לרמת חופש שעדיין לא הגעתי.
  • המסע עדיין לא נשלם.
מבחינות מסוימות, הוא בקושי התחיל.*
אז איך אפשר עכשיו?!

***********

עוד דבר אני חושבת,
איך הצלחתי להגיע לכל-כך מעט שאני נושאת איתי בתרמילים. אני ממש גאה בעצמי. (וכפי שכבר כתבתי, עוד יש מה להתקדם).
וכשאני מסתכלת בבית של ההורים על מה שיש לי בארונות, ותאמינו שזה ממש מעט ביחס לאנשים אחרים, זה נראה לי כל-כך הרבה יותר מדי. מיותר.

אבל אני יודעת, שכשיש בית - יש נטייה לצבור. זה קל מדי.
ברור שכשהתיקים על הגב, אז חייבים לדלל.
אבל עם בית - מה מונע לשמור עוד חפץ ועוד חפץ.
אפילו מי שלא מחזיק הרבה - זה בד"כ עדיין יותר משצריך.
שומרים דברים לשנה הבאה, דברים שאולי נצטרך מתישהו.
ובכלל, גם הרבה דברים שכן 'צריכים' - אבל צריכים אותם רק בגלל שיש בית.
כמו כלי אוכל, וחומרי ניקוי, וכלי הגשה לאורחים, ותמונות.... שלא לדבר על ציוד כבד - מקרר ומכונת כביסה ותנור ורהיטים וכו' וכו'.
ואז יש לך עוד ועוד ועוד ועוד חפצים ומכשירים ורהיטים ומה לא, וזה נערם ונערם ונערם, עד שאתה מוצא את עצמך קבור מתחת.
זאת ההרגשה שלי.
לא שזה חייב כל-כך להעיק. אבל לי באופן אישי מאוד מעיק כשיש לי הרבה דברים.

************

ובכל זאת, כבר יש לי מחשבות, אולי אמשיך את המסע, ובאיזה נקודה בעתיד הלא רחוק 'אתיישב'.
והרי רציתי כל החיים לנדוד?
והרי רציתי לחיות בלי בית?

אני לא יודעת.
אולי בכלל אפשר לשלב.
כמו נניח, לעבוד ועדיין לחיות באוהל.
או איזושהי קומבינציה כזאת.

אבל כרגע אני לא מרגישה שאני רוצה לעבוד.
ואני עדיין ממש רוצה לתרגל חיים בלי כסף.
לא שאני רק רוצה להמשיך בזה, אני מרגישה שעדיין לא ממש נכנסתי לזה לעומק.
כי, בכל אופן כל הזמן היה לי איתי איזה סכום קטן למקרה הצורך.
וגם כי, עדיין לא הרגשתי ממש ראויה לזה.

************

אני שואלת את עצמי מה אעשה אם ארצה לחזור לעבוד.
העבודה היחידה שעבדתי בה בשנים האחרונות, והיא גם היחידה הידועה לי כרגע שאפשרית לי וגם סבירה בעיניי - זה עבודה עם ילדים. בתור בייביסיטר או מטפלת.
זה הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לסבול לעשות וגם נהניתי ממנו.

רק שלפני שיצאתי למסע גם זה קצת נמאס לי, והרגשתי בתוכי קצת חוסר סבלנות.
אז אני לא יודעת אם יבוא לי כ"כ להיות שוב עם ילדים.
אבל מה כן?

אין שום עבודה אחרת שאני יכולה לחשוב עליה שקורצת לי.

אני מקווה שמתישהו בעתיד, אם ארצה 'לעבוד', אז כבר אמצא את התחום שאני הכי טובה בו (זה בטח יהיה בתחום הרוחני-נפשי-אינטואיטיבי-טיפולי), וזה כבר יתברר לי מעצמו.
ואז אוכל גם בטח להרוויח הרבה כסף על מעט עבודה. כי זה יהיה המשהו המדויק לי שיבוא לי עם חשק גדול.

אבל עד אז, שום עבודה אחרת לא נראית לי. ורק עבודה עם ילדים, עוד איכשהו...

טוב, בינתיים לא אכנס לזה לעומק, כי אני עדיין רוצה להמשיך במסע.
ודברים בתוכי יכולים כל הזמן להשתנות.

אז נראה מה יילד יום.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 11 ספטמבר 2008, 16:10

אני עדיין לא יודעת לאן אני ממשיכה מכאן.
התכוונתי להיות עד יום ה', אך עכשיו נראה שאהיה פה גם בשבת.
יש לי כ"כ הרבה דברים לסיים לפני שאני נוסעת.

ההורים שלי חוזרים היום מהנופש, ומחר נוסעים לאחותי לשבת. כך ששוב אהיה כאן לבד.
יש בזה יתרון, ליישוב הדעת שאני צריכה כדי להתארגן להמשך הדרך.

ואני אפילו לא יודעת לאן אני רוצה להמשיך.
ויותר חשוב מזה: איך אני רוצה להמשיך.

כרגע על הכוונת שני דברים:
  • פארק הירדן
  • שביל ישראל
לפארק הירדן מלכתחילה תכננתי לבוא, אפילו לכל הימים.
אבל, כבר כתבתי, שעכשיו אני לא בטוחה שאני רוצה לבוא, בגלל כל מיני אנרגיות לא נעימות שעלו כלפיי באתר לאחרונה.
גם, זה מרגיש לי הרבה פחות מזמין עכשיו, ואני פוחדת לחוות דחייה, או אפילו רק את החשש מדחייה, מול אנשים שאין לי מושג באיזה צד של העניין הם.
וגם, פשוט באופן טבעי, גם לולא חששתי, סתם ירד לי החשק.

מלבד זאת, יש לי חלום לעשות את שביל ישראל, ולאחרונה החלום הזה התחיל יותר לדחוק בי.
וזאת למרות שאין לי מושג איך עושים את זה, מה צריך לשם כך, מה מידת הקושי, איך אני אסתדר עם אוכל, וכד'.

אבל, אני חושבת לעצמי שאם אני מתכוונת לעשות זאת - עכשיו הזמן הטוב.
כי תכף יתחיל להיות יותר ויותר קריר. וכשקריר יותר - צריך לסחוב יותר. וגם ככה יש לי מספיק מה לסחוב, שזה לא כ"כ קל בהליכה מרובה.

משהו אומר לי: פשוט תתחילי ודי. בלי שום תכנונים. הכול כבר יקרה לבד.

אז אני מחכה שאדע מה לעשות.
תמיד כשמגיע הרגע - אני כבר יודעת. (לצערי, בד"כ לא רגע קודם :-P)

**********

לו רציתי להתארח אצל אנשים - יש בידי די הרבה הזמנות שעדיין לא ניצלתי, ונראות לי נחמדות בהחלט.

רק אני מרגישה עכשיו שלא בא לי להתארח אצל אנשים.
או שמיציתי את הכיוון הזה,
או שאני פשוט צריכה הפסקה. (אולי עכשיו להיות יותר בטבע, ובחורף כשקר יותר לחזור להתארח אצל אנשים?)

שתי סיבות לעניין שלא בא לי אצל אנשים:
  1. אני שמה לב שכשאני אצל אנשים, לא עוזב אותי העניין הזה של ה'לא נעים', ו'אולי אני מפריעה', ו'אולי הם מצפים ממני למשהו'.
ואני כל הזמן בדריכות, במתח. מרגישה צורך להתאים את עצמי, פוחדת 'לא להיות בסדר'.
כמה שעבדתי על זה, זה לא ממש השתנה. ראיתי את זה בהתארחות האחרונה שהייתה לי אצל המשפחה בירושלים.
כשישבתי ליד המחשב והילדים בחדר השני קצת רבו ביניהם והיו צרחות, והרגשתי שאני מתכווצת בתוכי. כי גם אם לי אין ממש מה לתרום באותו רגע, אני מרגישה כאילו אני מצופה לעשות משהו. לא נעים לי שהאמא מתמודדת ואני ליד המחשב.
הרבה פעמים אין לי מה לתרום בעניין, אבל גם לו יכולתי - לא תמיד בא לי להתחיל עכשיו להתעסק עם ילדים וכל זה. זה שאני נמצאת לכמה ימים בבית של מישהו, ואולי אפילו רק ללילה אחד, זה לא אומר שבא לי לקחת על עצמי באותו זמן את החיים שלהם על כל בעיותיהם.
ויכול להיות שהם בכלל לא חושבים שאני אמורה לעשות משהו באותו רגע, אבל אני מרגישה 'מצופה'. והתחושה הזו היא תובענית ומייגעת אותי מאוד.
  1. כי, כפי שכבר כתבתי כמה וכמה פעמים, אני מרגישה שהטיול האמיתי שלי אמור ללכת לכיוון של חיי טבע. וזה משהו שרק לאחרונה התחלתי לעשות בקטן, אבל אולי הגיע הזמן שאעשה את זה יותר בגדול.
אז אולי זה לא סתם שקצת נמאס לי להיות אצל אנשים, כי משהו בתוכי נמשך למשהו אחר. כיוון אחר. סגנון אחר לגמרי.

*************

אני מרגישה שהטיול שלי עכשיו צריך להשתדרג. ממש חייב.
משהו בדרך שבה אני עושה את הדברים צריך להשתנות. שהגיע הזמן.

ושוב, הופעת השפירית, מסמנת שינויים משמעותיים ויציאה מאשליות.
אז אולי זה בדיוק הזמן שזה יקרה.

כבר כתבתי איך הייתי רוצה שהטיול שלי באמת ייראה.
עם שחרור הרבה מהדברים שאני נושאת איתי עכשיו, הרבה מהצרכים שלכאורה עדיין יש לי, בספונטניות מוחלטת, בלי להחליט מראש, בלי לתאם, בלי לדעת לאן, בלי כסף בכלל, בלי ניירות, בלי מסמכים, בלי טלפון.

אבל זה די מפחיד.

אני חושבת שאולי אני לא חייבת להתחיל עם הכול בבת אחת.
אולי לקדם רק חלק מזה.

************

כשהייתי אצל ה'חרדית', היה אצלה איזה ספר רוחני, שכחתי את שמו, של אותו אחד שכתב את 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו'.
לא היה כוח ממש להתעמק בספר, אבל פתחתי בעמוד מסוים, והכותרת הייתה משהו כמו: 'הגיע הזמן לקחת סיכונים'. (או רק 'לקחת סיכונים?')
וברפרוף ראיתי שכתוב שעל ערש דווי, אנחנו לרוב לא נצטער על סיכונים שלקחנו, אבל כן נצטער על סיכונים שלא לקחנו. נראה לי מאוד נכון.

בכל מקרה, הרגשתי שזה מסר בשבילי, מתאים לנקודה שאני נמצאת בה כרגע.
נקודה שבה אני מתה לזנק קדימה, אך מהססת.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 11 ספטמבר 2008, 15:19

לא כדאי לקנות?
אולי כדאי. במצב רגיל בטח הייתי קונה...

**********

הקורא, עדיין לא התייחסתי לדבריך.
אני די מסכימה עם מה שכתבת לגבי אמא שלי. תודה.
(רק תיקון קטן, אני הייתי בת 14 כשהיא הייתה בגילי.)

בעניין המיניות, מודה לך על העצות. אולי נוכל ליישם אותן.
יש קצת בעיה בעניין, והיא שאנו לא נמצאים יחד קבוע כדי שנוכל לעשות 'שיעורים' במינונים קטנים כל פעם.
אנו לרוב נפגשים לכמה ימים - פעם בכמה שבועות או אפילו חודשים. זה קצת מקשה על העניין.

בנוסף, הוא הרבה פעמים לא רוצה סקס (כבר כתבתי פעם שיש בינינו פערים די גדולים בליבידו). ואני מוצאת עצמי מנסה 'לפתות' אותו לסקס.
ואז, אם הוא כבר מתעורר ורוצה - אז אני מנסה 'לא לעשות בעיות', כדי שלא יירד לו החשק, ולכן הרבה פעמים נכנעת לרצון שלו לעבור ישר לחדירה.
אז במצב כזה, לא יודעת אם נצליח להכניס גם 'שיעורים' לעסק. כי אז בכלל לא בטוח שיהיה לו חשק.
ולעשות 'שיעורים' בזמן שלא מגורים במיוחד ולא מחפשים סקס - לי זה יכול להתאים. אבל הוא לרוב טוען שכשזה לא לכיוון של סקס, אז לא בא לו 'להתנגע'. זה משעמם. :-P
ואם כבר כן נעשה את זה וניגע רק לשם התרגול כפי שהצעת, אז בטח כן נרצה להמשיך לסקס. כי, כפי שכתבתי, זה לא שיש לנו הרבה ימים ביחד, אז לא בטוח שנרצה לוותר על האפשרות לסקס.
כך, שמבחינתי הייתי שמחה לעשות את מה שהצעת, רק שאני לא בטוחה אם בשטח זה יעבוד.

על כל פנים, הרבה תודה. כתבת רעיונות טובים.

כמובן שחלק מהרעיון זה גם לשחרר מהצורך "להצליח" שהוא אמצעי המניעה הכי טוב בעולם
משפט חכם.
בהתחלה לא הבנתי למה 'שחרור מהצורך להצליח' הוא אמצעי מניעה טוב.
אח"כ הבנתי שהתכוונת דווקא ש'הצורך להצליח' הוא אמצעי המניעה. אכן.
אבל אל דאגה, במקום שצריך אמצעי מניעה הוא דווקא 'מצליח' יפה. :-D

***********

בן עמי,

תגידי, את בטוחה שאנחנו שנינו מאותו הכפר?
אופס, שכחתי שאנחנו מאותו הכפר.
כי בכפר שלי אחרי שהורים היו קוראים דברים כאילה, השאלה היתה רק מי נופח את נשמתו- ההורה או זה שכתב..
:-D
_אים אני הייתי מעבירה ביקורת על ההורים שלי באינטרניט, הם היו כל כך מתלהבים , שאים הייתי באה לבקר-
הם היו מעיפים אותי מכל המדרגות, ובמקרה שהיו מתלהבים קצת יותר- אז מהחלון._
:-D

מה עם "את יכולה לזכוף לזכותך את ההחלטה שלי למצא ליווי"...
ממי, צריך לתת לתהליכים להבשיל.
אולי הזרע שזרעת ינבט אצלי. נראה.
בינתיים אני לא רואה איך ומה.

אבל, אני לא חושבת שזה בִּמקום לכתוב בבלוג את כל מה שעולה לי.
אין לי בעיה עם לשתף בבלוג גם בדברים אינטימיים.

הבעיה היחידה בבלוג, זה לכתוב דברים שנוגעים לאנשים אחרים שקוראים כאן, וזה עלול לפגוע בהם, או לא רוצים שאני אכתוב.
ולזה מצאתי פתרון - אנשים קבועים שאני כותבת להם במייל את מה שאי אפשר בבלוג.
אז באמת, חסרה לי האפשרות לכתוב את זה בבלוג. אבל אני מקבלת את זה שיש מגבלות מסוימות.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 11 ספטמבר 2008, 14:22

אני לא רגילה שאין לי ירקות. בימים האחרונים לא יכולתי לאכול סלט ירקות, וזה היה לי מאוד חסר.
לא כדאי לקנות? נראה לי שווה בריאות.... או שאת מחכה שאלוהים יעשה לך משלוח אורגני :)

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 11 ספטמבר 2008, 14:02

לא נשארו כאן בבית ירקות כמעט בכלל בכלל.
אני לא רגילה שאין לי ירקות. בימים האחרונים לא יכולתי לאכול סלט ירקות, וזה היה לי מאוד חסר.
מצאתי את עצמי אוכלת בעיקר לחם לחם לחם. בההההה

נשארו לי מלפפון אחד שעברו עליו זמנים טובים יותר, ושני גזרים מלפני חודש וחצי.
אז החלטתי לעשות סלט קטן.

בסוף נזכרתי שבזמני מצוקה אפשר להוסיף פירות לסלט ירקות, וזה גם יוצא טעים.
אז מצאתי כמה תפוחים עתיקים, והוספתי 3 לסלט.
הוספתי גם תירס מקופסא.
וגם בצל.

יצא סלט טעים טעים. איזה כיף.

***********

קצת התבאסתי שהשתמשתי בתירס מקופסא.
כל פעם אני אומרת לעצמי להשתדל לא להשתמש בדברים מקופסאות, כי זה עושה הרבה זבל וזה מאוד לא אקולוגי, וכל פעם אני שוכחת ונזכרת רק אחרי שהשתמשתי.
למשל, קופסאות שימורים, או קופסאות של יוגורט או גבינה וכד'.
בגלל שאני כ"כ רגילה לזה, אז זה כמו אוטומטי אצלי. ולוקח לי זמן להיזכר שבעצם זה לא רצוי בעיני.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 11 ספטמבר 2008, 13:05

בן עמי, תודה לך. עשית לי טוב עם ההודעה שלך. ועוד איזו הודעה מושקעת. (אני מבינה שכתבת אותה בפעם השניה :-P)
ותדעי לך שאת יכולה לזקוף גם לזכותך את ההחלטה שלי לבוא.
(())

ממש סרט פורנו
אני כותבת דברים פשוטים שעולים מהחיים. לא רואה את הקשר לפורנו.
חוץ מזה, אף פעם לא ראיתי בסרט פורנו שמנשקים את הצוואר או עושים נעים בגב. :-P (חבל דווקא, אני הייתי מלמדת אותם איך עושים סרט פורנו כמו שצריך).

גם אני חשבתי שאולי כתבתי הרבה מדי. אבל אני חושבת את זה כמעט על כל מה שאני כותבת :-D.
רק שהבנתי שאין מה לעשות בעניין, כי הדברים נכתבים לי לבד. הם פשוט רוצים להיכתב.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 11 ספטמבר 2008, 10:06

ממש סרט פורנו וכל הקוראים סוטים- ככה אני הרגשתי כשקראתי וזהו יותר אני לא נכנסת.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 11 ספטמבר 2008, 01:53

too much information!!!!!!!!!!!!!!!!!
אולי תשאירי גם כמה דברים אינטימיים שיהיו רק בינכם?

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי הקורא* » 11 ספטמבר 2008, 01:33

שתי קטנות לגבי אמא שלך:
א. אם החישוב שלי נכון את כבר היית בת 10בערך כשהיא היתה בגילך. תחשבי כמה את התפתחת בעשר השנים האלו, איזו מין אמא את היית אם היית אמא בעשור הזה. את לא צריכה לקבל את ההתהנהגות שלה, אבל אני חושב שאת עולה על דרך שמבינה שזה בא מהמגבלות האנושיות שלה, ואת זה את יכולה להכיל מתוך חמלה ולא רק לבחון מהעיניים של איך זה השפיע עליך.
ב. להרבה אנשים שהכרתי שעברו תהליך של התפתחות יש את הנקודה שבה אתה מסתכל על ההורים כאנשים בדיוק כמוך, ולעיתים אחר כך כאנשים שנתקעו במקומות שאתה הצלחת לפרוץ ולהתקדם מעבר להם. זו הרגשה מוזרה אבל גם מאוד חיובית, כאילו כל דור מתקדם קצת, ומצד אחד אני מקווה כמובן להיות מקור גאוה ודוגמה לילדים שלי תמיד אבל מאידך שאולי בכל זאת הם גם יגיעו רחוק יותר, יצליחו להתפתח יותר, ואולי להביט אלי במבט מלא חמלה.

ולעניין המיניות עם ת', נשמע שאתם ממש פתוחים בנושא וזה אחלה אז רק טיפ קטן שעלה לי: נשמע כאילו אתם מנסים כל פעם "להצליח", לעשות את זה נכון והכל, אולי יעזור לכם לשחרר ולהנות מלמידה ולא מההצלחה. אני מתכוון למשל להגיד שעושים הפעם רק שיעור שבו הוא לומד משהו (לא את כל התורה, משהו קטן) ולא ממשיכים או מסתפקים בשיפור הקטן ושהשאר יהיה כמו קודם. או שיעור שאת מנסה להגיע לבד הכי גבוהה ואז לתת לו סקס "בלי עבודה". או שיעור במה את יכולה לעשות שמענג אותו במגע אירוטי, וכו'.
זה כמו שספורטאי לא מנסה לשבור שיא עולמי בכל מקצה אלא מתאמן כל פעם על משהו אחר בטכניקה.
כמובן שחלק מהרעיון זה גם לשחרר מהצורך "להצליח" שהוא אמצעי המניעה הכי טוב בעולם (-:

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 11 ספטמבר 2008, 00:54

אני חייבת להגיד שלמרות כל זה, אני ממש מתה עליו.
ואנחנו התנהגנו מאוד יפה אחד לשני.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 11 ספטמבר 2008, 00:49

ממה שכתבתי לעיל יכול להשתמע כאילו רק אני עשיתי את העבודה הפנימית. אבל לא.
גם ת' מאוד נפתח. יותר קל להקשיב. יותר קל להידבר. יש בו יותר חמימות, ויותר ראיית הטוב.
כך כפי שאני ראיתי, על כל פנים.
ובכלל, יכול להיות שהוא עושה הרבה יותר עבודה פנימית ממני.
אז אל לי להתגאות.
אולי הכול בזכותו דווקא.

**********

ועל אף כל הטוב הזה, חזרה ועלתה בינינו נקודה מתסכלת, שהולכת איתנו כבר מתחילת הכרותנו:
פער בצרכים המיניים שלנו.
  • הוא תמיד טען שאני צריכה יותר מדי 'משחק מקדים' ושאין לו כוח לזה.
  • אני טענתי שהוא לא מספיק נוגע בי, ורק רוצה לחדור ישר, וגם אם אני רוצה להיות מאוד נחמדה, זה לא עוזר - כי אני לא מספיק מחורמנת.
  • הוא טען שאפשר להתחרמן גם רק מהחדירה, ושאני צריכה לעשות סוויץ' במוח.
  • אני טענתי שהחדירה מעלה אותי לרמות אנרגיה מינית הרבה יותר גבוהות אם אני מחורמנת לפניה, וזה מתסכל אם לא.
  • הוא טען שאני צריכה להעלות בעצמי את האנרגיות של עצמי.
  • אני טענתי שאני לא יודעת איך, ושבלי קשר, זה מתסכל שלא נוגעים בכל הגוף מדי פעם. הגוף כולו צריך מגע.
  • הוא טען שכשהוא ממש ממש חרמן קשה לו להתחיל לעשות כל מיני דברים, ושצריך להיות לפעמים סקס ישר גם בלי 'משחק מקדים'.
  • ואני טענתי ש'איזה לפעמים' זה מה שקורה כמעט תמיד, ושאני שונאת את הביטוי 'משחק מקדים'. כי זה לא 'משחק', וזה לא 'מקדים'. זה לא פחות חשוב מכל השאר ! חייבים למצוא ביטוי אחר.
  • הוא היה אומר שהוא לא יכול שכל פעם שהוא רוצה סקס הוא צריך להתחיל 'לעבוד שעה'.
  • אני אמרתי שזה לא שעה, ואני לא רוצה שהוא 'יעבוד' אלא ייהנה מזה. ועובדה שהרבה גברים עושים את הדברים האלה מכיף, ולא חושבים שזו עבודה.
  • הוא אמר אז תעשי לי גם את למה רק אני אעשה לך?
  • אני אמרתי, בסדר גמור, אבל קודם כל אתה בכלל לא מתמסר לי כשאני עושה לך וכאילו עושה טובה ואתה לא ממש מתגרה בגוף כי אתה רגיש רק בזין אז מה הכיף בזה, ושנית אני בכל זאת צריכה משהו מגרה לפני החדירה.
  • הוא היה אומר, שהוא כן רוצה שאני אעשה לו דברים (אבל כשהייתי עושה אז כרגיל לא היה מצליח להתמסר לזה), ושאם כשהוא רוצה לחדור הוא צריך 'לעבוד' במקום לחדור - אז החשק יורד לו. וכבר לא בא לו בכלל.
  • אני הייתי מתבאסת שלא יהיה סקס בכלל, אז הייתי מעדיפה סקס 'בתנאים שלו' מאשר בכלל לא, ואומרת 'טוב, נו...'.
  • הוא היה הרבה פעמים עושה קצת, כדי לרַצות אותי, משמוש פה, משמוש שם, ואז חושב שזה מספיק וכבר רוצה לחדור.
  • אני הייתי מרגישה שזה עדיין מאוד מעט, והדברים לא ממש מצליחים להתרומם. אבל כמה פעמים מסכימה לזה ככה כדי 'לא לבאס את הסקס', ואז כבר מרגישה שאני לא יכולה. רוצה יותר מגע ! וכמעט מתפוצצת.
  • הוא היה אומר ש'הרי נתתי לך מגע, זה אף פעם לא מספיק לך'
  • ואני: '5 דקות מגע כדי לצאת ידי חובה זה נקרא שנתת לי מגע?'
  • הוא: 'אני עובד שעה שלמה ואת אומרת שלא עשיתי כלום'
  • אני: 'על מה אתה מדבר? איזה שעה? כולה כמה דקות'.
  • כשהוא כבר כן רוצה ללכת לקראתי הוא נורא משתדל ומשקיע, אבל לא ממש מקשיב למה שאני רוצה.
  • אני לא ממש מתחרמנת מאיך שהוא עושה את זה, אבל פותחת את הרגליים כי 'מגיע לו פרס על השתדלות'. ושוב מתוסכלת.
  • הוא אומר: עד שהשתדלתי 'שעה' את גם לא היית רטובה.
  • אני: כי אני לא חייבת אפילו 'שעה', אם רק תעשה עשר דקות - אבל כמו שאני אוהבת. זה כבר עדיף.
  • הוא: אני עושה כמו שאת אוהבת. אני לא יודע מה את רוצה.
  • אני: אתה שוב ושוב מתחיל משהו שמגרה אותי ומפסיק. מתחיל ומפסיק. כבר כל-כך הרבה פעמים הסברתי לך שזה מכבה אותי אם אתה מפסיק בדיוק כשאני מתחילה להתגרות.
  • הוא, בקול בוכים: אבל אני לא יכול להמשיך שעה.
  • אני: שוב אתה אומר 'שעה', ומי בכלל דיבר על שעה. אם לפחות היית ממשיך 5 דקות. אם לפחות היית עושה את אותו מסלול 5 פעמים. --אני לא יכולה לסבול שאתה עושה כל דבר פעם אחת וקופץ ממקום למקום.
  • הוא: אני לא קופץ, נשארתי הרבה זמן באותו מקום.
  • אני: כן, נישקתי אותי שלוש נשיקות בצוואר ואתה בטוח שזה הרבה.
  • הוא: אז מה את רוצה תסבירי לי מה את רוצה.
  • אני: אני רוצה 2 דברים: אחד - שתישאר מספיק זמן במקום אחד. שתים - שתעבור ממקום למקום במסלול קווי ולא בקפיצות.
  • הוא: זה טכני מדי. זה לא יכול לעבוד ככה.
  • אני: גם נגן כינור מוכשר התחיל מלימוד עקרונות טכניים. אני כינור !
  • הוא: טוב, די, אולי אנחנו צריכים לעשות פחות סקס?
  • אני, נזעקת: לא, מה פתאום, אני רוצה סקס !
  • הוא: לא חייבים.
  • אני: אבל אני רוצה !
  • הוא: אבל את לא נהנית.
  • אני: אבל אני רוצה שתעשה ככה שאני כן אהנה.
  • הוא: אבל את לא רוצה חדירה.
  • אני: אני נורא רוצה חדירה ! אוף, למה אתה לא מבין. אני רוצה להיות חרמנית בשביל ליהנות מהחדירה. אני כן רוצה חדירה ! אני נורא רוצה סקס.
  • הוא: אמרת שאת לא מספיק רטובה לסקס ועכשיו את אומרת שאת רוצה סקס.
  • אני: כן, אני רוצה סקס. אבל לא עדיין. אני רוצה להיות מספיק רטובה לסקס.
  • הוא: אין לי כוח. אני הולך לישון.
  • אני: טוב, בוא תיכנס ככה, נו...
אז זהו.
כמובן שלא כל שיחה הכילה את כל הדיאלוג הזה, אבל חלקים שונים מהשיחה היו חוזרים שוב ושוב בווריאציות שונות. (יש רק כמה חלקים שאמרנו רק לאחרונה, או רק אתמול)
אוף |אוף|, איזה תסכול !

אתמול זה שוב קרה.
הוא הרגיש שהוא 'עשה המון' ושהוא כל הזמן מוותר לי. ואני הרגשתי ש'ההמון' שלו היה בעצם די מעט, ושרוב הפעמים אני ויתרתי לטובת חדירה מהירה.

אז החלטנו שאנחנו חייבים לדבר על זה.
התחלנו בבית, והמשכנו בפארק מול האגם.

די אמרנו את רוב הטיעונים שכתבתי לעיל, אבל בצורה מסודרת, והשתדלנו להקשיב.
למרות שדיברנו יפה והקשבנו, גם השיחה הזו הייתה די מתסכלת, כי היה נראה שהיא מובילה למבוי סתום.

אבל לפחות הצלחנו להגיע בשיחה לכמה הבנות:
  • יש פער גדול בין הצרכים שלו בסקס לצרכים שלי.
  • יש פער גדול בין איך שכל אחד מאיתנו תופס את משך הזמן ואת מידת ההשקעה. (מה שבשבילו נראה 'המון זמן' לי נראה כמו 'כמה שניות'. ולפעמים אני מצטערת שאין שעון למדוד, או מצלמת וידאו שתוכיח, כי הפער בתפיסת המציאות הזה כ"כ מתסכל).
  • כל אחד מאיתנו מרגיש שהוא זה שמוותר.
  • אין אשמים. ולא מדובר בכעס. אנחנו מדברים על תסכול הדדי.
  • לא קוראים לזה יותר 'משחק מקדים' - כי זה ביטוי שעושה עוול לדבר עצמו. השם החדש: 'מגע אירוטי'. (אלא אם נמצא משהו יותר מדויק. אולי 'עינוגים אירוטיים?')
הקטע של 'אין אשמים' לדעתי היה קטע מאוד חשוב.
כי היה שלב שהוא כל הזמן אמר דברים מסוג 'את מאשימה אותי בזה', 'את מאשימה אותי בזה', 'זה את אשמה לא אני'.
ואז אני עצרתי ואמרתי 'רגע. צריך להוציא את המילה אשְמה מהלקסיקון. אנחנו לא מדברים על אשמים. כל אחד מאיתנו הוא לגמרי בסדר. אבל אנחנו מתוסכלים כי כל אחד רוצה משהו אחר ומבין אחרת. יש כאן תסכול. אבל אנחנו לא מאשימים אחד את השני ולא כועסים'.
ושנינו הסכמנו על זה.
זה מה זה שדרג את הדיאלוג שלנו ברמות.

ידעתי שלא ממש הגענו לפתרון, אבל קיוויתי שבכל זאת משהו יהיה שונה בעקבות ההבנות האלו.
ונורא התחשק לי שיהיה סקס כשנחזור הביתה מהפארק.

אז מה שקרה, שבסוף לא היה סקס כשחזרנו, כפי שכתבתי, כי הוא היה מדוכדך ממשהו.
אז בבוקר קיוויתי שכן יהיה סקס טוב.

ואז באמת הוא בא בבוקר עם כל הרצון הטוב, והתחיל 'לחרמן' אותי.
אבל !
שוב זה קרה, שכל פעם ש'הצליח לו' והוא נגע בי במגע נעים, ואמרתי לו 'זה נעים' - אז במקום להמשיך עם זה, הוא עבר למקום אחר, או שינה את סוג המגע. ולא היה שום מגע המשכי שעליו הייתה יכולה להיבנות האנרגיה 'הרטובה' שלי.
וכשניסיתי ממש להראות לו איך אני רוצה - אז הוא לא עשה את זה.
כמובן שלא נרטבתי.
אבל ידעתי שהוא נורא מתאמץ להיות 'בסדר', אז היה חשוב לי להראות לו שיש גמול לכך, ושאני באמת נהנית.
אבל לא באמת נהניתי. רק התאמצתי להיראות נהנית.
וידעתי שהוא חושב שכבר תכף אני אמורה להיות מוכנה לזיון. אבל לא הייתי מוכנה.
כלומר, כמה פעמים הרגשתי שאני יכולה להיות מוכנה, אבל הוא איכשהו פספס את זה כל פעם מחדש.
כבר ויתרתי על כך שיהיה 'מגע אירוטי' ארוך. אמרתי לעצמי, רק שיעשה לי פעולה אחת ממש נעימה, ואני אשתדל לרכב על הגל שלה.
אבל כמו להכעיס (ואני יודעת שלא באמת בכוונה) - הוא כל פעם בלם את ההתפתחות של ההנאה.
והרגשתי שאני כל כולי רק במאמץ להראות לו שאני נהנית, ובאמת למצוא 'איזושהי נקודה' שממנה אוכל להרים את האנרגיה.
ואז, אחרי שנגע בי במגע שיכל להיות כל-כך נעים, אבל היה רק 'כמעט' כי הוא בלם אותו - והייתי מתוסכלת ברמות, הוא פתאום עוצר, ואומר, טוב, עכשיו את תעשי לי.
הי ! אבל רגע ! אני כולי מתוסכלת, וזה בכלל לא היה זה, אני אומרת לעצמי, מאיפה לי עכשיו האנרגיות לעשות לו?
אני בוהה בו, עצבנית וחסרת חשק.
הוא: מה?
אני לא יכולה לשחק משחקים, אז אני אומרת מה מפריע לי.
הוא מתעצבן: את יודעת שאני משתדל, ורק אתמול דיברנו על זה ואני לא יכול כבר להיות ספץ, אז את לא יכולה להיות סבלנית ולשתוק?
אני: מה אני יכולה לעשות. זה לא תלוי בי. הגוף שלי לא מתחרמן, מה אני אעשה? שאני לא אדבר על זה?

ואז אני מנסה שוב להסביר לו כמה כללים בסיסיים שאני מבינה באותו רגע, ושזה כנראה א"ב בלענג אותי (אולי בלענג נשים בכלל, אין לי מושג):
  1. כשנותנים לאיזה איבר או איזור תשומת לב - מענגים אותו במשך כמה זמן ולא רק לשנייה אחת לפני שעוברים לאיזור חדש.
עדיף מעט אזורים, אבל כל אזור מושקע, מאשר לקפוץ מנקודה לנקודה בכל הגוף בלי שום סדר.
  1. כמו שאתה מצייר ציור ואומרים לך לצייר בלי להרים את העיפרון מהדף - כך כשמענגים את הגוף, לא עוברים ממקום למקום בקפיצות, אלא במעברים קוויים. אתה עובר דרך הגוף.
  2. אם אתה מתחיל תנועה - תמשיך אותה.
אתה מתחיל ללקק את עמוד השדרה מלמטה - אל תעצור באמצע. וגם אל תעצור ותמשיך בנקודה אחרת. זה מטריף עליי את דעתי. התחלת קו - לך איתו עד הסוף.

נכון שזה נשמע טכני. זה רק כי צריך להסביר משהו שנשמע הכי פשוט בעולם.
בעבר לא חשבתי שצריך להסביר דברים כאלה, זה נראה שזה אמור להיות הכי מובן מאליו.

בחיי שאני לא יודעת אם הוא הבין בסוף.
כי הוא היה כל-כך מתוסכל, ואני לא רציתי שלא יהיה סקס, ששוב אמרתי: 'טוב, יאללה, בוא נזדיין כבר וזהו'.

האמת, נהניתי מאוד מהזיון.

בזיונים עצמם הוא מלך, אין מה להגיד. מלך העולם !
ורק בגלל זה, אני הרבה פעמים באמת נרטבת תוך כדי הזיון גם אם קודם לא הייתי הכי רטובה.

אבל מה לעשות שאני כמהה כמהה כמהה למגע מספיק גם בשאר הגוף?
ומה לעשות שאני מתה להגיע לזיון כבר מגורה מאוד, במצב שאני רק רוצה שהוא ייכנס? (לפחות שיהיה כך בחלק מהפעמים).

מה, אני צריכה לוותר על הדברים האלו?

***********

יחד עם זה, אני נורא מעריכה את כל מה שהוא עושה. ואת כל האכפתיות שלו. ואת המגע הנעים - כשהוא כן נוגע, והוא באמת שם. (ואז זה באמת נעים).
רק שלא הייתי רוצה שזה יהיה כאילו הוא 'מתאמץ' וראוי על כן לפרס. הייתי רוצה שזה יבוא מרצון שלו.

אני גם נורא מעריכה את זה שהקשבנו אחד לשני בשיחה. ושלא חיפשנו אשמים.
ואני ממש ממש מעריכה את זה שהוא נורא רצה לעשות משהו שונה בעקבות השיחה.
(וכלכך לא רוצה לרפות את ידיו כשהוא מנסה...)

מה, אנחנו צריכים ללכת ליועץ זוגי?

(ואנחנו עוד בסך הכול רק ידידים ! :-P)

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 10 ספטמבר 2008, 22:41

ת' חזר ואמר לי שממש נהנה להיות כאן איתי, ושאני מארחת באופן מדהים, ושהלוואי שהוא יוכל לארח ככה, ועוד.
לא בדיוק הבנתי למה הוא התכוון.
אני חשבתי שהתנהגתי איתו באופן חברי פשוט, לאו דווקא 'אירוּחִי'.
אמנם השתדלתי לדאוג שיהיה לו נעים, אבל בגלל שהוא חבר, ואכפת לי ממנו, לא כ"כ כ'מארחת'.

תמיד חשבתי שאני גרועה בלארח.
ושהלוואי שיום אחד יהיה לי מקום שבו אוכל לארח אנשים, ולתת להם הרגשה טובה, וכל מה שהם צריכים כיד המלך, בלי חשבון.

אבל בכל מקרה, חשבתי שאני בכלל לא יודעת לארח אנשים (תמיד הייתי נוהגת להילחץ מלארח, ולכן כמעט אף פעם לא הזמנתי אליי), ובסיטואציה הנוכחית, בכלל, בגלל שזה הבית של ההורים שלי, וגם כל הסיפור שהיה - אז לא הרגשתי נעים לתת לו לאכול פה מה שהוא רוצה, והוא הבין זאת ולא ציפה לקבל כאן ארוחות גורמה.
ובכל זאת, התברר שהוא הרגיש שאירחתי אותו ממש מדהים.
נחמד לי שהוא הרגיש כך.

ובאופן כללי, כפי שכתבתי, הייתה בינינו הרגשה מאוד טובה.
הרגשה חברית, כן.
וגם הרגשה של אכפתיות. שותפות גורל. (גם הוא עכשיו בלי בית. שוב גר באוהל).

דבר נוסף נעים שאמר לי: 'יש לך הפנים הכי יפות'. הממממ. איזה כיף.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 10 ספטמבר 2008, 22:28

עוד דבר ששמתי לב לשינוי בו מול ת':

יותר רצון שלי לתת.
בכלל, נדמה לי ששמתי לב לזה קצת יותר מול עוד כמה אנשים לאחרונה.

זה קשור לדיון שהיה לי כאן עם אנשים על קבלה ונתינה.
אני חושבת שזה שאני טענתי שחשוב להפריד קבלה מנתינה, ושהנתינה צריכה להיות מהנה בפני עצמה בלי לרצות תמורה, גרם לי לחשוב כמה אני באמת נותנת רק לשם נתינה, והאם אני באמת עושה את זה.
כלומר, אני מאמינה בזה. האם אני עושה את זה?
ואם אני לא כ"כ עושה את זה - למה לא?

אז לא מתוך איזשהו אילוץ עצמי, אלא רק מתוך ההתבוננות הזו, שמתי לב שפתאום יש יותר פעמים שמתחשק לי פשוט לתת.
כלומר, לחשוב באופן מכוון: 'מה אני יכולה לתת?', אבל לא בכוח נגד הטבע שלי, אלא כאיזו מחשבה כיפית כזו.
אז גם עם ת' עלה הרצון הזה, וזה היה נעים לעשות זאת, והייתי מאוד שמחה על כך.

הרגשתי שאני רוצה לעשות לו טוב.

***********

עוד דבר שעוזר לי, ושמתי לב שעזר לי גם מול ת', וגם מול כל מיני ביקורות שקיבלתי לאחרונה:

בעבר עבדתי הרבה לפי שיטת העבודה של ביירון קייטי.
היא חוקרת את המחשבות שעולות בנו, מחשבה מחשבה. ועל כל מחשבה שואלת כמה שאלות.
השאלות הראשונות הן: 'האם זו האמת?' ו'האם אתה יודע זאת בוודאות?'
כאשר שואלים זאת על כל מחשבה ומחשבה, מגלים איך המחשבות והאמונות שבנו הולכות ומתמוססות, הולכות ומאבדות ממשות.

אז בזמנו, כשעוד למדתי את זה, הייתה עבודה על המשפט: 'אני צריכה שיבינו אותי'.

מובן שזה הולך יותר רחוק מהשאלות האלו שהדגמתי, אבל גם כששואלים:
'אני צריכה שיבינו אותי - האם זו האמת? האם אני יודעת בוודאות שזו האמת?!'
אז מתגלה שה'אמת' לכאורה הזו שמוסכמת כמעט על כולם - היא לא בהכרח אמת. ושאפשר גם אחרת.

אז נכון, שבאותו זמן לא הרגשתי שזה ממש תפס.
ואח"כ 'חזרתי לסורי', ושוב תבעתי לעצמי את חלקי: 'אני צריכה שיבינו אותי !!!!!!'
כאילו, אין לי חיים מבלעדי זה.

אבל מסתבר שמשהו בכל זאת מחלחל.
ועכשיו, כשעולה מולי ביקורת, ואז עולה בי התסכול הגדול 'לא מבינים אותי. אף אחד לא מבין. אני חייבת שיבינו. כמה רע לי שלא מבינים' -
אז פתאום מצטלצל לי המשפט מפעם: 'אני צריכה שיבינו אותי - האם זו האמת?'
ומשהו בתוכי אומר, אבל רגע, זו לא האמת !
אני לא חייבת שיבינו אותי.
אולי זה נעים. כן.
אבל הנה, אני יכולה לחיות יפה מאוד גם בלי זה.
עובדה שלמרות שנראה לי שהם לא מבינים - אני עדיין חיה. והכול כשורה. לא חסר לי דבר.
זה מחזק אותי.

וגם מול ת'.
כשעולה ויכוח, ואני לא רואה סיכוי להסכמה, ואני מתחילה להתעצבן שהוא לא מבין, ו'אני חייבת שהוא יבין'.
שוב השאלה נשאלת בתוכי ברוך: 'אני צריכה שהוא יבין אותי - האם זו האמת?'
ולפעמים מספיקה רק השאלה.
אפילו בלי התשובה. כדי לשנות את ההרגשה.

הבחנתי שיש שני משפטים חזקים בתוכי שעולים מול ויכוחים עם אנשים ומול ביקורת, שעליהם אני רוצה לשאול את השאלה.
ואלו הם:
  1. אני צריכה שיבינו אותי - האם זו האמת?
  2. אני צריכה שיסכימו איתי - האם זו האמת?
(וואו, המשפט השני, כמה צרות שהוא עושה לי.... :-P)

**********

אז אני חושבת שגם בגלל זה ואולי גם בגלל דברים נוספים - הרגשתי מול ת' יותר קל לא להתעצבן כשאין בינינו הבנה.
מצאתי בתוכי איזו שלווה פנימית ונינוחות חדשה.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 10 ספטמבר 2008, 22:05

עוד דברים עם ת':

בכלל, שמתי לב שאני מתנהגת אחרת כשעולים בינינו קונפליקטים.
אני מאוד משתדלת לא להיסחף לתוך הויכוח, ולא להתעצבן מדי על סתם.
הרבה דברים אני כבר מכירה את סגנון החשיבה שלו, אז אני לא מתעצבנת.
כשאני מרגישה שאני מתעצבנת, והטונים שלי עולים - אני לא אוהבת את זה. אז אני לוקחת נשימה ומנסה לחזור לדבר נעים.
ואם לא הצלחתי, אז ניסיתי לא לדבר כמה דקות, רק להיות בשקט, כדי שאוכל לחזור לדבר בלי החנק הזה בגרון.
בינתיים, להתבונן מה חשוב באמת. ואם זה באמת כ"כ חשוב מה שאנחנו מתווכחים עליו עכשיו.

לויכוחים על דברים תאורטיים בכלל אני משתדלת לא להיסחף איתו, וגם כמה פעמים הצלחתי לעצור בעצמי.
למשל - על אלוהים.
ממילא אין דרך לשכנע, ונניח שהוא לא מבין אותי - אז מה אני אנסה בלהט ובכוח לשכנע? אז עזבתי. למרות שהוא טען שאם אני עוזבת, סימן שהבנתי שהוא צודק. אז לא היה לי אכפת.
נדמה לי שיש בי בגרות חדשה.

אני מאוד מאוד משתדלת ומאוד חשוב לי, גם כשיש ויכוח - לדבר בצורה יפה. להבין גם את הצד השני. להסביר ממקום של 'מה כואב לי' ולא 'במה אתה לא בסדר'.

אני לא יודעת מה החסד הזה שמאפשר לי את זה פתאום. כי בעבר ממש לא הצלחתי לנהוג כך.
אלוהים כ"כ תומך בי. רוצה בגדילתי.

**********

היה דבר שבו ראיתי בי שינוי ממש ממש עצום:

אתמול בלילה שוב היה מצב שיצר בי ציפייה לסקס.
היינו בפארק, הייתה לנו שיחה עמוקה וטובה, נדלקנו, אמרנו נחזור ונעשה סקס.
כשחזרנו קיבל שיחת טלפון שהעכירה עליו את מצב רוחו, וגם היה עייף, וכבר לא רצה סקס. זהו. אין מצב.

תני לי לישון הוא אומר. יכול להיות שאחרי קצת זמן אתעורר חרמן. (זה קורה לו כך לפעמים. אבל צריך ממש לשחרר, כי זה קורה באופן לא צפוי :-P).

הוא הלך לישון. ולי היו מחשבות בראש ולא הצלחתי להירדם. אז ישבתי לכתוב בבלוג.
ואז הוא התעורר. שאלתי אותו אם הוא רוצה סקס, והוא בקול ישנוני 'לא, רוצה לישון'. וחזר לישון.
אח"כ קם לשירותים, ושוב ניסיתי את מזלי.
היו כמה פעמים כאלה.

לא שהרגשתי שאני חייבת סקס, או מתפוצצת. אם הייתי במצב כזה בטוח בכלל לא הייתי נותנת לו לישון, והיה ממש גרוע.
אבל, סתם, היה לי קצת חשק, והייתה לי תקווה, וחשבתי שאם הוא אמר שיש אפשרות כזאת, אז לא יזיק לנסות. :-P

אז בפעם האחרונה שהיה נדמה לי שיש צ'אנס, הוא התעצבן פתאום שאני מפריעה לו לישון, וקם ולקח את השמיכה והכרית, והלך לחדר אחר.

זה היה לי קצת לא נעים. הכעס הפתאומי הזה. העזיבה הפתאומית. דברים שבעבר יכלו לזעזע בי את ישותי.
אבל הפעם זה פשוט היה קצת לא נעים, ועזבתי את זה והתיישבתי אל המחשב.

שמתי לב איך יש איזושהי תחושת נטישה מוכרת מחלחלת לה, מנסה להגיד את הטקסט המוכר שלה: 'את רואה, שוב נטשו אותך'.
וכבר קרו לי דברים דומים בעבר, ומרוב פחד נטישה, התנהגתי בצורה שרק החריפה את המצב, והדברים רק הלכו והידרדרו עד שנפלתי לתהום.
ותמיד הקול הזה שאוהב למצוא לעצמו הוכחות: 'את רואה, שוב נטשו אותך'.

הפעם זה היה שונה.
למרות שהיה לי לא נעים - שמתי לב שאני ממש לא בתחושת נטישה עמוקה ולא בסרטים.
ואז כששמתי לב לזה, כן ניסה הקול המוכר להוכיח לי ש'הנה, זה שוב קורה'. וכמעט האמנתי לו.
אבל לא. סירבתי להאמין.
זה שטויות. מה בסך הכול קרה.
התנהגתי כמו ילדה, והוא הלך לישון בחדר השני.
אז אשן כאן לבד היום, מה הביג דיל? מה, סוף העולם? (ובעבר, לא הייתי מסוגלת במצב כזה ללכת לישון לבד, הייתי הופכת עולמות שיחזור וכדומה. כן.)

אז נתתי לו ללכת לישון שם, ולא ניסיתי להחזיר אותו.
בסוף יצא בכלל שנשארתי על הבלוג כל הלילה ולא הלכתי לישון. (היה לי ממש חשוב להשלים בבלוג דברים שלא הצלחתי כשהיינו ערים ביחד. ודרך אגב, לא ישנתי כל הלילה שעבר וגם לא עדיין, זה אומר שלא ישנתי כבר איזה 34 שעות).

בבוקר הוא פתאום הופיע מאחוריי 'ממי, מה קרה, מה את עושה כאן'. חמוד כתמול שלשום.
איזה מזל שלא התרגשתי אתמול.
איפה הנטישה ואיפה נעליים. כל הדמיונות האלו.

לא לחינם אמרה לי 'המתקשרת' מהאתר בעניין האבנים, שאני עובדת חזק על עניין הנטישה.
והנה זה באמת קורה עכשיו, במקביל לשחרור האבנים הפיזיות.
ודומה שבאמת משתחרר.

אני מאוד גאה בעצמי על ההתנהגות החדשה.
ומאוד מאוד מודה לאלוהים על כך.

(מי שלא היה בגיהינום הדפוסים של עצמו, לא יוכל להבין את רווחת השחרור מהם).

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 10 ספטמבר 2008, 21:35

נכון, שלפני הפגישה רציתי שלא נשכב.
אבל זה מדהים איך ברגע שאנחנו נפגשים - זה מתמוסס. הדחף למגע הוא כ"כ חזק.
אולי במיוחד מפני שאני כבר מכירה אותו, ותחושת הקירבה מושכת לקירבה פיזית.
ואז כבר ברור שאנחנו שוכבים ודי.

בהתחלה עוד ניסיתי להתנגד, אבל אחרי שנכנעתי כבר די קרוב להתחלה - *שכחתי את מה שרציתי קודם, ופשוט הייתי איתו.
וזה היה טוב.*

**********

יש כל מיני דברים יפים חדשים שגיליתי בי הפעם שהיינו ביחד.

למשל, סיפרתי כבר איך הרבה פעמים אני רוצה הרבה יותר סקס ממנו.
אז כמעט תמיד הוא עייף בלילה, ואני איכשהו כמעט תמיד בכל זאת מקווה שיהיה סקס, ואז מתאכזבת ומתוסכלת.
בעבר היו מצבים שזה הגיע לסצינות.
אבל עכשיו, גם בפגישה הקודמת וגם בזו - הרגשתי בתוכי יותר בגרות, וגם מקום שפועל יותר מתוך תחושת שפע.
שמעתי את עצמי אומרת לעצמי: 'אז לא תעשי סקס היום, אפשר לחשוב מה קרה. הרי כבר היה לך הרבה סקס לאחרונה, ויש לך עוד הרבה חיים לסקס. זה לא כזה חשוב שיהיה דווקא היום, נכון?'
ואיכשהו בגבורה רבה הצלחתי פשוט לעזוב וללכת לישון.

מי שלא מכיר אותי לא יודע. אבל זו קפיצה קוונטית מבחינתי.

***********

עוד דבר:

ל-ת' יש נטייה להשאיר דברים בכל מיני מקומות. התיק כאן, הנעליים כאן, כוס אחת כאן, כוס אחת כאן, כפיות על השיש, שקית ריקה בסלון וכו'.
אני ממש לא פדנטית, אבל אני אוהבת באופן כללי שמסודר לי בעיניים.
מצידי, לרכז את כל הבלגאן במקום אחד. אבל שלא יהיו מפוזרים דברים בכל מקום.

אם לכתחילה יש מצב של סדר - יותר קל לי להחזיר כל דבר למקום מיד בתום השימוש.
אבל אם נניח סידרתי, ועכשיו הוא שוכח דברים בכל מיני מקומות - אז זה כבר לא מסודר, ואז אין לי דרבון לסדר אחריי מיד - אז גם אני מתחילה להשאיר דברים על כל סביבותיי.
זה מאוד מפריע לי.

אז ניסיתי להגיד לו שזה מפריע לי, ובבקשה ישתדל להחזיר דברים למקום, או לפחות לרכז את הבלגאן למקום אחד.

הוא טען שהוא לא מבלגן, ו'מה את סתם אומרת, זו את שהוצאת את כל הכוסות האלה', ו'כשאת מתארחת אצלי אני לא מעיר לך'. ו'עד עכשיו היית מארחת טובה', ו'אוקי, אמרת לי עכשיו, אז את לא צריכה להמשיך להגיד'.
חשבתי על זה, והבנתי שאני סתם מעצבנת את עצמי ומוציאה לעצמי אנרגיות כשאני שוב ושוב מעירה וזה לא קורה.
וגם, שהוא רוצה להרגיש כמו אורח, ולא שאני אעיר לו על דברים. אז זה לא נעים גם לו.
אז שחררתי.
אמנם, הוא טען שאם אמרתי כבר אז לא צריך יותר, אבל בכל זאת ראיתי שוב דברים מפוזרים על כל סביבותיי.
כשרציתי לפתוח את פי ולומר: 'אתה רואה? אז מה הכוס הזאת עושה כאן? זו אני ששמתי אותה כאן?' ולהוכיח לו שהוא דווקא כן מבלגן, נזכרתי שזה לא נעים לו, אז סתמתי את הפה.

מה זה יעזור. זה הטבע שלו. והוא גם לא כ"כ שם לב לזה.
אם אני רוצה - אני אסדר.
  • זה היה נעים לי ככה.
הייתי גאה בעצמי.*

**********

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 10 ספטמבר 2008, 21:13

ת' הלך קודם. היה לו טרמפ לחיפה.
פתאום הבית היה ריק.

למרות שחשבתי שאולי טוב שיילך כבר, אני צריכה גם זמן עם עצמי, ואני צריכה לכתוב ולקדם כמה דברים שקשה לי כשאני איתו -
אבל כשהלך - כאילו התרוקן לי פתאום.
ונהיה לי קצת עצוב וקצת כבד.
מכירה את התחושה הזו הרבה פעמים בחיי.

היו הרבה דברים מיוחדים במפגש הזה איתו.

קודם כל, הרבה דברים השתנו מאז שהכרנו.
בפעמים הראשונות היה די קשה. אנרגיות קשות.
בפגישות האחרונות יש בינינו יותר ויותר נינוחות, יותר ויותר הבנה, יותר ויותר פרגון.
בפגישה הזו היה כך ממש.
תחושת חברוּת כזו. קירבה נעימה. (ת' אומר שאלה ממילא דברים שאי אפשר לתאר במילים)

גם כשעלו מחלוקות - הן נפתרו בדרכי נועם.
וגם אם לא נפתרו הדילמות - נשארנו עם דרכי הנועם, ועם ההבנה ההדדית.

אני חושבת ששנינו התפתחנו והשתנינו מאוד. וזה משפיע.

אני גם מאוד מעריכה את זה שבא להיות איתי כדי לעזור לי עם הניקוי.
הוא באמת חבר טוב. תמיד נכון לעזרה, אם הוא רק יכול.

***********

בזמן שהיינו כאן הלכנו פעמיים לטיול.
פעם אחת הלכנו לכיוון הירקון, וגילינו שביל נחמד שנכנסים אליו מהכביש ומוביל לאורך הירקון בחלק היותר פראי שלו, לא עם הדשא. כזה יופי.
ופעם שנייה נכנסנו מהכביש לשביל אחר ליד הירקון, ועליו הלכנו עד לפארק 'גני יהושע'. שם ישבנו לנו ליד האגם, ונהנינו מהשקט בזמן השקיעה.

כשחזרנו בפעם הזו, עברנו על פני עצי רימונים.
משהו היה מוזר - כי היו המון המון רימונים רקובים על הארץ. וחלק מהרקובים עדיין היה על העץ.
ולא הבנו למה יש כ"כ הרבה רקובים, ולמה כ"כ מוקדם.

ובכל זאת מצאנו הרבה רימונים יפים וטובים וטעימים להפליא.
למרות שצבע הגרגרים לבן כמעט לגמרי - הם מתוקים. תאווה לחיך !
חזרנו עם שקיות מלאות רימונים.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 10 ספטמבר 2008, 16:39

כשהגעתי ביום שישי לכאן, והלכתי אחרי היומולדת לנוח בחדר שהיה שלי -
התבוננתי מסביב. הרגשתי מוזר.

הכול כמו אותו הדבר. אבל לא אותו הדבר.

כלפי חוץ, החדר נשאר בדיוק כפי שהשארתי אותו.
אפילו אותה המגבת שהשתמשתי לפני שיצאתי עדיין תלויה על הוו מאחורי הדלת.
והפתקים שכתוב 'נא לא להעיר אותי'.
והכול נראה כמו מונח באותו המקום.
כמו חדר של מישהו שנפטר.

מצד שני, כשהסתכלתי יותר פנימה - ראיתי שינויים.
הכניסו כל מיני דברים לארונות.
דברים שאף פעם לא הייתי מרשה, כי לא אהבתי ארונות דחוסים.
הייתי מעיפה חפצים שלי ומרוקנת ארונות על מנת שיישארו ריקים. לא מרשה למלא אותם.
שמוּ חפצים על הארונות. חפצים ליד הקיר.
בקיצור, נהיה קצת מחסן.
לא כל-כך בולט למבט ראשון. אבל לו גרתי פה, זה לא היה נכנס.

אני מסתכלת על זה ברגשות מעורבים.
מצד אחד, לא אוהבת 'מחסניוּת'.
מצד שני, זה כבר לא החדר שלי.

אני מתפעלת מעצמי שאני לא מתרגשת מהעניין. שזה לא מעצבן אותי.
האם בגלל שזה כבר לא מעצבן אותי?
או בגלל שאני מבינה שזה לא החדר שלי?

ומה זה אומר, האם כשאני באה לביקור אני יכולה להתייחס אליו כ'שלי', או לא?
הכול כל-כך מוזר. ההגדרות לא ברורות.

ובכלל מוזר להיות פתאום בבית שלא הייתי בו 7 חודשים.
לישון במיטה שלא ישנתי בה 7 חודשים.
להתקלח במקלחת שלא התקלחתי בה 7 חודשים.

ומצד שני, זה מרגיש כל-כך רגיל. לא מוזר בכלל. כאילו בכלל לא עבר זמן.
אז זה מוזר שזה לא מוזר.

כמו כשחזרתי מהודו אחרי שנתיים.
הכול די מהר חזר להיראות לי כל-כך רגיל. תוך דקות ממש.
כאילו כל התקופה של השנתיים הצטמצמה פתאום לסוגריים בתוך החיים שלי, והחיים האמיתיים תמיד היו כאן, בארץ הזו.

זמן ומרחב פתאום משנים מימדים. והדברים נראים מוזרים ורגילים בעת ובעונה אחת.

*************

היה לי מוזר פתאום להיות בחדר הזה.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 10 ספטמבר 2008, 16:20

צירוף מקרים מעניין:

כשדיברתי עם 'המתַקשרת' על האבנים במרה, רשמתי את דבריה על דף טיוטה.
כשהפכתי את הדף, ראיתי טקסט שהכותרת שלו הייתה 'שתים עשרה האבנים'. חחחחחח
(ויש פה מישהי שתדע מאיפה הדף הזה הגיע אליי :-)).

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי בן_עמי* » 10 ספטמבר 2008, 14:12

בס"ד
כתבתי , והאינטרניט נפל לפני שעבר לדף..
נשחזר בערב...
בכל מקרה
גזר...

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 10 ספטמבר 2008, 11:00

בהקשר לזה, אני חושבת על המשמעות של המונח 'כיס מרה'.
כיס - זה הרי משהו שצוברים בתוכו.
ומרה - זה מרירות.

אז תקיעות בכיס המרה - יכולה להיות קשורה ל'צבירת מרירות'.

וכבר כתבתי על זה לא מזמן.
שקיבלתי תשובה בחלום, שהפתרון לאבנים בכיס המרה זה להיות בשמחה. והבנתי, כי שמחה היא הפך המרירות.
  • לשחרר את המרירות עצמה לפעמים קשה.
אך כשמשחררים כאבים ישנים* - זה בהחלט עוזר להיות פחות במרירות. והרבה יותר בשמחה.

אפשר בכל מקרה לנסות לוותר על חלק מהמרירות, וגם להיות יותר בשמחה כך או אחרת....

**********

תוספת:
השיר שהופיע לי בחלום ההוא: 'רבי נחמן מברסלב היה אומר, לא להתייאש. אם הגיע זמן קשה - רק לשמוח יש'.

ואני חושבת ש'זמן קשה' - כמו 'אבן קשָה' (אני רואה כאן 'זמן קשה' במובן hard כמו של חומר, ולא difficult).
מהשיר אפשר ללמוד שאם הזמן הוא 'קשה' - השמחה כבר תמוסס אותו. תהפוך אותו לרך, נוזלי, זורם.
השמחה ממיסה את הכול. את כל מה שקשה ודחוס ובלתי ניתן לעיכול.

גם זמנים 'קשים', גם אבנים בכיס המרה.

סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

על ידי סוסת_פרא* » 10 ספטמבר 2008, 10:21

בהחלט, מאוד מאוד התחברתי לדברים שלה.

וזה מעניין איך הכול מתחבר ביחד בדיוק באותו הזמן.
  • הניקוי של האבנים הפיזיות, שהן משקעים ישנים בגוף.
  • והניקוי עם אמא שלי - שזה ניקוי משקעים ישנים בנפש.
  • וההתמודדות עם הביקורת באתר - שקשורה גם היא לכל המשקעים האלו.
אני מקווה שהניקוי הפיזי הניב תוצאות משמעותיות.
ואני גם כל-כך מקווה שאצליח באמת למוסס את האבנים הרגשיות שבתוכי, או להוציא אותן מתוכי ולשמור בצנצנת. (סתם ככה, כדי להיזכר מדי פעם איזו דרך עברתי :-)).

שזו מתנה שקיבלתי כדי לראות ממש איך נראות האבנים שצברתי.

זה מעניין, שכשראיתי את האבנים הפיזיות שיצאו לי, אז הסתכלתי בהן ולא האמנתי.
הן נראות כאלו קטנות ולא מזיקות. (כמובן שאני לא יודעת אם כל האבנים יצאו, אבל במידות שלהן, הן נראות לגמרי נחמדות).
וחשבתי לי: 'מה? זהו? זה מה שעשה לי את כל הבלגאן הזה? את כל הסבל הזה?'
אז נכון שכשהן בפנים, אז כאלו קטנות יכולות להיות ממזריות גדולות.
אבל העניין זה שהן יהיו בחוץ.
הן מחוצָה לי.
או אפילו אני מחוצָה להן.
אבל אחד מאיתנו חייב להיות בחוץ, כן?

ואז אני חושבת, שאולי אותו הדבר עם הנפשי.
אולי יום אחד אוכל להסתכל על זה מבחוץ, וזה יקבל את המימדים האמיתיים שלו.
ואומר לעצמי: 'מה? זה הכול? הדבר הקטן הזה, זה מה שכל-כך כאב לי?'

ו'המתַקשרת' אמרה שאולי העימות עם האנשים באתר שעלה פתאום - זו מתנה כדי לראות מקרוב את האבנים שצברתי.
אז אולי באמת יהיה לי האומץ, לוותר על הפחד, ולהסתכל מקרוב.
ולגלות שהשד אינו נורא כל-כך.

(ואולי, אם נמשיך עם המטאפורה של ה'בחוץ' -
היום הזה יהיה כשאגלה שהקולות הביקורתיים שאני שומעת הם רק מחוץ לי, אך כבר לא בתוכי. כבר לא חלק ממני).
(אולי אז גם יהיה לי קל יותר להתייחס אליהם ביתר ענייניות).
(בעצם, אני כבר עכשיו הצלחתי להתייחס אליהם חלקית בענייניות. אז אולי זה אומר שהם כבר בדרך החוצה...)

חזרה למעלה