סוף (וגם התחלה)
כשעליתי בפעם המי יודע כמה למונית שירות, הבנתי שאני לא יכולה לחזור על זה יותר... המראה הזה של ההורים שלי עומדים על המדרכה ואני מתרחקת ואז הדמעות שמתגלגלות עד הדרך הארוכה הביתה. חזרתי לכאן מבולבלת ומדוכאת עם לב שבור ומזג האויר קיבל את פני בהתאם ולא הפסיק לרדת גשם. הבחור הריח את מזג האויר הפרטי שלי ותפס ממני מרחק. אין דבר שמרחיק אותו יותר מהמראה שלי מתעוררת עם דמעות בעיניים. ככה זה נמשך איזה שבוע, שבוע שבמהלכו קבעתי פגישות לראות בתים והחיים נמשכו מאותה נקודה בה הלכתי, חוץ משלאט לאט חילחלה לה ההבנה העמוקה שאני נמצאת על צומת דרכים ושהגיע הזמן לקחת החלטה. לכאן או לכאן.
ניסיתי לצור קשר עם מכשפות ומתקשרים לקבל מסר אבל אז הבנתי שזה צריך להיות שלי ושאין מה לחפש קולות אחרים. הגיע הזמן להתחבר לקול הפנימי.
ואז בבת אחת נחתה עלי הצלילות. פעם כתבתי בהקשר של הבחור שממש היה אפשר היה לשמוע את הזרימה של המים איפה שהיתה הסתימה, אז זה הרגיש אותו דבר, רק שזה היה אצלי.
i had a revelation לא יודעת מאיפה זה הגיע פתאום ונחת עלי במלוא העוצמה והבנתי שככה זה לא יכול להמשיך ושהגיע הזמן לעשת מעשה. בעיניים יבשות מדמעות, ובקול ברור וצלול שלא משתמע לשני פנים ישבתי לשיחה עם הבחור והסברתי לו שכרגע אני צריכה להיות שם. דחוף. שאני מפחדת לקבל טלפון ביום בהיר שמשהו קרה ולעלות על מטוס. שההורים שלי זקנים. שהם צריכים אותי ושיותר מהכל אני צריכה אותם. וזהו. אני רוצה לחזור הביתה.
הבחור הסתכל לי בעיניים (ולא באותם מבטים זועמים שהוא זורק לי כשאני מתעוררת עם דמעות) ואמר : "אוקיי. אני מבין"
ומשם זה התחיל להתגלגל.
נקרא לזה אקספרמנט בנתיים.
אני והילדים נחזור בקיץ לירושלים ונשכיר בית במרחק הליכה מההורים ובית הספר.
הבחור ישאר פה בנתיים ויבקר כל כמה שבועות- כמה שיוכל.
ומשם זה התחיל להתגלגל. טלפונים לבתי ספר. דירות. עיניינים.
אתמול בשיחה עם חברה (מימי ניו יורק) היא ציטטה לה את הפסיכולוגית שלה שם שאמרה לה "there is nothing wrong with wanting to go home"
נפרדת מהמקום הזה שבו עברנו ארבע שנים של הרבה קושי אבל גם של גדילה.
ומכל הדברים שעשיתי כאן אחד הדברים שאני הכי גאה בהם זה הבלוג הזה... שהגיע עכשיו לסיומו
ולא שוכחת על קיומו של הבלוג האחר...
ואיך אפשר שלא לשים את השיר
הבא