סוף סוף התחלה

גבירות נכבדות
אחיות אהובות
אני חוזרת הביתה .

סוף סוף
התחלה

רוצה לספר הכל
ואין לי מילים .

(שיצא טורים
כבר לא איכפת לי)

מבינה אותך כל כך מותקס.
חברתך לספסל, מייסדת השדולה לביטול הטורים, גבירצי.

סוויט למונייד, אני עדיין עם הוואו.
הוואו הראשון אגב, הוא על ההתבהרות שהובילה להחלטה.
(סוף) עונת הדובדבנים.
הולכת הביתה.
_סוף סוף
התחלה._

קוראז׳, ביזו והרבה אהבה.

רגע אחד... לגמרי פספסתי כאן משהו....
אתה חוזרת הביתה הביתה?אז אין ארץ הקודש??
צריכה להיות מעודכנת לפני שאני פוצחת בצווחות שווא, עולות ויורדות (-:

למונייד

סוף (וגם התחלה)
כשעליתי בפעם המי יודע כמה למונית שירות, הבנתי שאני לא יכולה לחזור על זה יותר... המראה הזה של ההורים שלי עומדים על המדרכה ואני מתרחקת ואז הדמעות שמתגלגלות עד הדרך הארוכה הביתה. חזרתי לכאן מבולבלת ומדוכאת עם לב שבור ומזג האויר קיבל את פני בהתאם ולא הפסיק לרדת גשם. הבחור הריח את מזג האויר הפרטי שלי ותפס ממני מרחק. אין דבר שמרחיק אותו יותר מהמראה שלי מתעוררת עם דמעות בעיניים. ככה זה נמשך איזה שבוע, שבוע שבמהלכו קבעתי פגישות לראות בתים והחיים נמשכו מאותה נקודה בה הלכתי, חוץ משלאט לאט חילחלה לה ההבנה העמוקה שאני נמצאת על צומת דרכים ושהגיע הזמן לקחת החלטה. לכאן או לכאן.
ניסיתי לצור קשר עם מכשפות ומתקשרים לקבל מסר אבל אז הבנתי שזה צריך להיות שלי ושאין מה לחפש קולות אחרים. הגיע הזמן להתחבר לקול הפנימי.
ואז בבת אחת נחתה עלי הצלילות. פעם כתבתי בהקשר של הבחור שממש היה אפשר היה לשמוע את הזרימה של המים איפה שהיתה הסתימה, אז זה הרגיש אותו דבר, רק שזה היה אצלי.
i had a revelation לא יודעת מאיפה זה הגיע פתאום ונחת עלי במלוא העוצמה והבנתי שככה זה לא יכול להמשיך ושהגיע הזמן לעשת מעשה. בעיניים יבשות מדמעות, ובקול ברור וצלול שלא משתמע לשני פנים ישבתי לשיחה עם הבחור והסברתי לו שכרגע אני צריכה להיות שם. דחוף. שאני מפחדת לקבל טלפון ביום בהיר שמשהו קרה ולעלות על מטוס. שההורים שלי זקנים. שהם צריכים אותי ושיותר מהכל אני צריכה אותם. וזהו. אני רוצה לחזור הביתה.
הבחור הסתכל לי בעיניים (ולא באותם מבטים זועמים שהוא זורק לי כשאני מתעוררת עם דמעות) ואמר : "אוקיי. אני מבין"
ומשם זה התחיל להתגלגל.
נקרא לזה אקספרמנט בנתיים.
אני והילדים נחזור בקיץ לירושלים ונשכיר בית במרחק הליכה מההורים ובית הספר.
הבחור ישאר פה בנתיים ויבקר כל כמה שבועות- כמה שיוכל.
ומשם זה התחיל להתגלגל. טלפונים לבתי ספר. דירות. עיניינים.

אתמול בשיחה עם חברה (מימי ניו יורק) היא ציטטה לה את הפסיכולוגית שלה שם שאמרה לה "there is nothing wrong with wanting to go home"

נפרדת מהמקום הזה שבו עברנו ארבע שנים של הרבה קושי אבל גם של גדילה.
ומכל הדברים שעשיתי כאן אחד הדברים שאני הכי גאה בהם זה הבלוג הזה... שהגיע עכשיו לסיומו ^{ולא שוכחת על קיומו של הבלוג האחר...}

ואיך אפשר שלא לשים את השיר הבא

אני שמחה בשבילך על ההחלטה.(מאד מבינה אותה)

״אי אפשר שלא״, עניתי לך עם צמרמורת ופתחתי את הקישור, חושבת על שזה בעצם השם של הבלוג האחר, וכמה מתבקש לפתוח את הסיפור, בשיר המופתי הזה.

"there is nothing wrong with wanting to go home", לגמרי. תשאלי את דורותי.

אני כ״כ אוהבת לקרוא את הציורים שלך!
באמת, עונג צרוף.
שהגיע עכשיו לסיומו
בכל סיום יש התחלה חדשה (...)
נקרא לזה אקספרמנט בינתיים
(מתאפקת לא להפריד את המילים עם קווים

)
חיבוק

למונייד אהובה
כמי שנזהרת עם המילה מדהים שירדה לזנות דלה במיוחד
מרגישה שתיארת דבר מדהים שקרה לך
עם התהליך עד להארה
וכמו הדברים המדהימים מהסוג הזה, זה מדהים בדיוק כמו שזה פשוט ובהיר.
באט אופקורס. לימונדה חוזרת הביתה.
ברוכה תהיי בהחלטה ובמעשה
וברוך הבחור שהבין, גם אם עשה את הדרך שלו עד להבנה הזו.
כל עזרה שתצטרכי- האחיות כאן.

בשבוע שעבר סיפרתי לא׳ לראשונה על מאיר.
המשפט- אין שום דבר שגוי בלרצות לחזור הביתה-צימרר אותי באופן מיוחד בהרבה רבדים.

חיבוק גדול
ואהבה ללא תנאי.

<לפני כמה זמן צילמתי לך צילום קטן בקפה שאני עובדת בו>

|| || || || || ||

כשמשהו ברור ברמה כזו כל היקום משתף פעולה. החוכמה היא להקשיב לרגע שבו נהיה שקט בפנים ואז יודעים שהגענו הביתה. שמחה בשבילך על הבהירות וברוכה השבה.
והצהוב אומר ש"זכותינו להיות מטומטמים ככל שנחפוץ" ואני אומרת שזכותינו, אבל לא חייבים.

למון.....
זה לא יאמן, הכל נראה לי כמו תסריט.
הכל מהתחלה, הבלוג הזה ותחילתו והימים שלנו כאן
והשירים, ולאונרד והבלוג השני והציפיה
ופגישתנו האחרונה והסיפור וה- revelation
והחזרה הביתה לשם וההחלטה
תסריט שלם (מתאמצת להיזכר: האם היה אקדח במערכה הראשונה?)
ובטח שיש לך מיליון סיבות להיות גאה בעיקר על מי שאת ועל היכולת להוביל את חייך לאן שאת חושבת שנכון להם ללכת.
ועל הבלוג הזה (שאני לא באמת מבינה למה הוא מוכרח להגיע לסיומו מלבד המומנטום או סגירת המעגל שבו) שבעצמו היה בית.
אני לא מאמינה שבקיץ את כבר כאן שוב וכבר בא לי לפתוח יומן ולקבוע איתך איזו פגישה של כמה שעות ולדבר ולשתוק ולבהות
ולא להרגיש את הזמן השאול והחיים שלך שכל כך רחוקים.
יווו (סליחה על חוסר הרהיטות) ועוד לא הספקתי לדפוק לך על הדלת בהפתעה ולומר: honey, i'm home (-:

נכנסתי לפה עוד פעם
חושבת עליך הרבה
חוסר הרהיטות אלק של גבירצי, מובנת לי.
לא יודעת מה לכתוב לך,
מתרגשת איתך.
ובטח שיש לך מיליון סיבות להיות גאה בעיקר על מי שאת ועל היכולת להוביל את חייך לאן שאת חושבת שנכון להם ללכת.

אני לא מאמינה שבקיץ את כבר כאן שוב וכבר בא לי לפתוח יומן

וואהו.

יווו (סליחה על חוסר הרהיטות) ועוד לא הספקתי לדפוק לך על הדלת בהפתעה ולומר: honey, i'm home תגידי תודה כי יכול להיות שהיית דופקת בדלת ואף אחד לא היה בבית (-:
במבי ק האהובה (ויאמר לזכותה הכי לא-פולניה) קנתה כרטיסים לספטמבר לכל המשפחה... ואני מקוה שהיא עדיין תשאר חברה שלי לנצח

תודה לאחיות האהובות והחומלות על ההתפקדות והתמיכה יש לי תחושה שבעתיד נגלוש ליחסים לא וירטואלים...

הרבה אהבה בחזרה

רוצה לראות את הצילום מבית הקפה
בקרוב

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מהמם (תרתי משמע..)- התפנית בעלילה.
וואו.

תודה לאחיות האהובות והחומלות על ההתפקדות והתמיכה יש לי תחושה שבעתיד נגלוש ליחסים לא וירטואלים
אני שוקלת להלחין את זה

יאללה! ברוכה הבאה

במבי ק האהובה (ויאמר לזכותה הכי לא-פולניה) קנתה כרטיסים לספטמבר לכל המשפחה... ואני מקוה שהיא עדיין תשאר חברה שלי לנצח

ברור שלנצח. אני מצפה ממך שתטמיני לנו פתקים של חפש את המטמון בכל המקומות השווים, ושהבחור ואנחנו נרכל עליך על בקבוק יין

אני מאושרת ומתרגשת בשבילך.
עוד חתיכה במצרף (פאזל) מוצאת את מקומה.
אני מבינה את כאב הפרידה לעומק, ואת הגעגוע מראש להורים כשכבר לא יהיו.

האם את צריכה עזרה מעשית בירושלים?
למשל ספרים בעברית, חלוקי רחצה, מכונת תפירה, קשר עם הילידים (-: ...

בהצלחה

וואו, לימונדה. איזו בהירות, איזה מעשה
כמו יום בהיר אחרי כמה ימים טובים של גשם וערפל.
מרגיש נכון, מדויק, ומצטרפת לעזרה שתגיע מכל מיני כיוונים - כשזה מגיע מידיעה פנימית ברורה.

גם אני, בימים אלו ממש, עושה מעבר דרמטי. אמנם לא לחו"ל אבל בתוך הארץ ויכולה להגיד שהוא קורה בגלל קריאה פנימית שנעניתי לה.
יש בזה הרבה עוצמה. ממש להנהיג את חייך.
לחייך - מנהיגת חייך!

^{אני באופן אישי לא מבינה מה הקשר לסיום הבלוג הזה. מה, הוא לא יכול להמשיך?}

בואי הביתה למון
(אין לי מושג אם השיר הזה בא לך טוב או רע, בכל מקרה אני מת עליו) (-:
ושבת שלום @}

איזה תהפוכות ואיזו דרך!
הצעד הזה נשמע מרגש מאד.
ומשמח לקרוא על התקשורת עם הבחור.
מעניין איך זה יהיה לכולכם, המרחק הזה.
אני שמחה בשבילך.
שולחת הרבה אהבה ומקווה שהמשך הדרך תהיה טובה ומחזקת.

ולגבי הבלוג תמיד אפשר לפתוח אחד חדש

שליחה על ידי נובה* » 15 יוני 2013, 15:22

לימונדה
אני כאן תמיד מלווה אותך ומפציעה מפעם לפעם כשכבר חייבת להגיב.
עצוב לי שאני לא אמשיך לראות את "סוף סוף התחלה" כל כך נהנית לקרוא אותך וחושבת שאולי בירושלים תהפכי להיות סופרת. כי בטח סוכנת נדלן יהיה אכזרי שם.
גאה בך על הנתינה שלך להורים והויתור כל השדות והגן ירק והצרפתית שממלאת את הסיפורים שלך, אבל גם נסיעה במונית איתך בדרך לשדה תעופה מעניינת.....
כל טוב ומקווה לשמוע עוד

בזמן האחרון כל פעם שאני פותחת את באופן וקוראת אחת מכן אני מוצפת דמעות.
דמעות אצלי הן לא בהכרח עצב הן הרבה יותר סימן למשהו אמיתי.
אני חידודים לבהירות שחשפת בתוכך,
והתרגשות לעובדה שאכן הבריאה נצבת לימינך ולעזרתך מעת שהקשבת לה ולקול שלך.
כמה פעמים בחיים הרגשתי - הנה באתי הביתה ואין תחושה יותר שלמה ואחדותית מזו.

אז בואי, בואו בשלום.

^{(הבלוג השני? הסיפור שלא סופר? אינטו חוששת שלעולם לא תוכל להשלים את הפער שפתחה מעת שפספסה את המפגש ההסטורי..)}

כשמשהו ברור ברמה כזו כל היקום משתף פעולה. החוכמה היא להקשיב לרגע שבו נהיה שקט בפנים ואז יודעים שהגענו הביתה. שמחה בשבילך על הבהירות וברוכה השבה.
עננים כתבה ואכן כך היה...בעצם עד ליום ראשון בערב.
הבחור ואני קרובים יותר מאי פעם ומשתפים פעולה, כל הסימנים מעידים שאני בכיוון הנכון. מרגישה חזקה.
ואז כמובן (למרות שלא ציפיתי) נפילה. כבר שלושה ימים שאני בהתקף חרדה. מיום ראשון בערב למעשה. ביום ראשון בבוקר נודע לי שהילדים התקבלו לבית ספר, באותו היום באורך פלא הפסיק הגשם ויצאה השמש והלכנו לשוק פשפשים ואז לשחות באגם ולעשות פיקניק וכשחזרנו הביתה בערב נודע לי שדירת חלומותי, שהיתה בדיוק בשבילינו (במרחק כמה צעדים מבית הספר, יפה ומוארת ואיכשהו גם בתקציב) נחטפה. היה מחדל של תיקשורת לקויה וככה התפספסה לי דירה מושלמת. אני מאשימה את עצמי בתקשורת הלקויה. שחלמתי. שיצאתי מפוקוס. שעוד כשהיא היתה קיימת לא ממש קלטתי את גודל המציאה. שלא פעלתי בזמן. מאז אני בלופ אדיר עם עצמי. כאילו שכל החרדות התרכזו לדירה הזאת שאיננה. מתקשה לשחרר. חושבת רק עליה. קוראת את המיילים ולא מאמינה שבכזו קלות היא התפספסה לי. כועסת על עצמי. מפחדת שלא אמצא משהו טוב ושהשעון מתקתק. מתה מפחד וכל הזמן מלקה את עצמי על הדירה הזאת ולא מצליחה לשחרר. כל הלילה התעוררויות ופחדים. הצילו!!!!

שליחה על ידי נובה* » 19 יוני 2013, 08:55

סוכנת נדלן יודעת שיש תמיד מציאה יותר טובה מסביב לפינה.
מה שצריך לקרות יקרה- אל דאגה- לימונדה.

תודה נובה @} זה מאד מעודד...

תכלס הייתי פשוט באה להתכרבל איתך במיטה.
אני יכולה לכתוב את המילים ״הנכונות״,
אבל מאמינה שבסיטואציות כולאות כאלה, ולופ הוא לגמרי ההגדרה המתאימה, התמיכה הכי תומכת היא פיזית.
נגיד חיבוק ממש גדול, מהלב,
ולנשום,
ולדמיין איך עוד מעט ״הטעות״ תתבהר ותתגלה כמעשה גאוני שעשית בלא-מודע, שמוביל אותך למקום משובח אלף מונים.

תעדכני מה שלומך סוויט למונייד.

למונייד -

מאמינה שמשהו יותר טוב יגיע.
ברמה הפרקטית - האם את רוצה לציין באיזה שכונה ירושלמית את מחפשת? כך אוכל לפקוח עיניים אם אני רואה מודעות מתאימות?
ימים טובים

_ולנשום,
ולדמיין איך עוד מעט ״הטעות״ תתבהר ותתגלה כמעשה גאוני שעשית בלא-מודע, שמוביל אותך למקום משובח אלף מונים_
נכון, ומוסיפה שאת אפילו לא חייבת לדמיין, מספיק פשוט להאמין.

רוצה להוסיף גם שהתקף חרדה ופחד מטעויות טרגיות במצב שאת נמצאת בו, לפני שינוי כה גדול בחיים, זה הכי טבעי ומובן בעולם. הכל בסדר.
ואת לא לבד.

למונייד, אני כמו אלה שלפניי
ה"טעות" היא חלק מהתוכנית הגדולה.
גם היא עדיין לא ברורה לך לגמרי, היא ממש עוד אבן בדרך.

חיבוק להרגעת החרדה

תודה גדולה על העידוד @} ניסיתי כל כך חזק לשכנע את עצמי שזה לטובה ולעבור הלאה ופשוט לא הצלחתי...
כל כך הרבה חרטה על מהלכים מפוספסים וכאב לב כי הדירה הזאת היתה כל כל כך מושלמת.. אופס.... משחררת (זה לא קל P-: ).

במקום להתכרבל במיטה ולהתענות עוד קצת הלכתי ליער לחפש פיטריות (-: מסתבר שאחרי כל כך הרבה גשם צצות הפטריות.
אני חייבת להודות שבארבע השנים האחרונות עוד לא הגעתי לזה. אתמול מישהי סיפרה לי שזה הזמן הנכון לחפש, אז לקחתי את נאנוק איתי ליער הקרוב. שעה וחצי של שוטטות ביער הרטוב עם מגפיים הניבו קילו וחצי אולי אפילו יותר של פטריות כתומות עם ריח של יער וגם התקף החרדה קצת נרגע. הולכת להכין לי אומלט עם פיטריות וביצים שלנו וקצת עשבי תיבול מהגינה.

נטע ק- חשבתי שאת בפריז... אבל אם את במקרה בירושלים, או אם יש למישהו שקורא איזה מידע ירושלמי אז ככה: אני מחפשת דירה לאוגוסט שתהיה עם אופי, מוארת, עם מרפסת (או גינה- אם אפשר לשאוף כמה שיותר רחוק), שני חדרי שינה ובעלי בית נחמדים בבקעה או במושבה הגרמנית (בצהוב כתוב- מה את רוצה? אז הנה).

תודה על המקום התומך הזה וגם על הגשם והפטריות @}

את בטוחה שהן למאכל? צריך ידע בזיהוי פטריות. סליחה שהדודה הפולנית מתעוררת, אבל זה חלק מסל החרדות שלי

שוב אני לא בטיימינג משהו כי אני כבר אחרי האומלט שהיה מדהים!!! ממש to die for (-:
האמת שהפטריות האלה קלות לזיהוי אבל...
נחכה ונראה... (בכל זאת סוף קצת רומנטי, למות מפטריות מורעלות ביער)

למונייד מיי דיר,
קראתי אותך כבר בבוקר ממש שניה לפני שהייתי צריכה לצאת וחשבתי בראש את המילים הטובות שנאמרו כאן בשפע ובלב עשיתי פחחחח על כמה שהמילים הנכונות לא עוזרות במצב חרדתי ועד כמה נשימה וחיבוק ותרגול וטיול ביער עוקפים את המנגנון החושב במלכוד, הרבה יותר טוב ממילים.
נחכה ונראה... (בכל זאת סוף קצת רומנטי, למות מפטריות מורעלות ביער)
את רואה?? הפתעות יכולות לצוץ כל רגע מעבר לפינה.... לפחות האומלט היה אלוהי (לי סרקזם טוב גם עוזר במצבי פאניקה) D-:
ולעניינינו, מותק שלי, אני מאמינה בך כל כך, את אלופה בלחיות את החיים בעיני, ובללכת אחרי הלב שלך ובלקחת סיכונים ולנחות על הרגליים ולעשות את המיטב - שכל סנריו שיתרחש בעיני, לא יכול להיות טעות.
אני אומרת לך מותק, אני פשוט יודעת את זה.
לחיי חדשות טובות, חיבוקים אמיתיים בקרוב, ואומלטים אלוהיים.

אגב, נטע ק , האם את כבר כאן??

אני עדיין בצרפת אבל בעיקר מול האינטרנט ...
אגב למונייד בקשר לפטריות- בסיבוב הבא- הצרפתי טוען שבבית מרקחת המקומי אמורים לזהות האם רעילות או לא. (אין לי מושג אם נכון, לא יצא לי לבחון העניין).

מה קורה ג׳ולייט? את בחיים?

ברור שבסוף הכל יסתדר עם הדירה (על אף שהחרדה והבאסה מובנים.)
לעומת זאת, כ״כ שמחתי לקרוא ש:הבחור ואני קרובים יותר מאי פעם ומשתפים פעולה.
^{קצת דאגתי}
הבשורות על ביה״ס גם משמחות ולא מובנות מאליהן. (נראה לי שאציק לך עם שאלות טכניות במייל).

ביזו

ארוחת ערב של פסטה עם צורה של שפורפרת עדינה ברוטב...פטריות יער
מקוה שלא הרעלתי את כל המשפחה...נחייה ונראה
שומעת נינה סימון. נושמת. מרימה ראש.
הכל לטובה
(אני מקוה)

_ולעניינינו, מותק שלי, אני מאמינה בך כל כך, את אלופה בלחיות את החיים בעיני, ובללכת אחרי הלב שלך ובלקחת סיכונים ולנחות על הרגליים ולעשות את המיטב - שכל סנריו שיתרחש בעיני, לא יכול להיות טעות.
אני אומרת לך מותק, אני פשוט יודעת את זה._
וואאווו!!! שיכנעת אותי

ובקשר לדובדבנים..הם קצת מאחרים בגלל הגשם

הי למונייד, נפלתי על המודעה הזו: אנחנו משכירים את דירתנו המקסימה והמוארת ברח' הפלמ"ח בירושלים לשנה נוספת. הדירה בת 3 חדרים עם מרפסת, בקומה שלישית עם מעלית כמעט גמורה. מיקום מרכזי ושקט. הסקה, דוד שמש, טלפון וריהוט חלקי. כניסה ב 15.8. 4500 ש"ח.
אין לימושג איפה זה רחוב הפלמח אבל אולי זה זה... ? אם כן אצור קשר בשמך להשיג מייל. או משהו.

הו! רחוב הפלמ״ח נהדר הוא! גרתי שם כמה שנים טובות. וזה מרחק הליכה קצר למושבה.

נחיה ונראה אם נמות זה יפה.
הלוואי היה לי יער במרחק הליכה יחפה זה היה מסדר לי תראש ותנשמה טוב טוב.
ואין ספק שגבירצי משוכנעת ומשכנעת בדברים שכתבה לך עליך.

וואאווו!!! שיכנעת אותי
וואאווו!! אני מוכרחה לעשות את זה יותר (-:

שומעת נינה סימון. נושמת. מרימה ראש
רק זה כשלעצמו מאשש את הטובה שהכל לתקווה. @}

איזה כיף! רחוב הפלמ"ח נהדר! (אין לי את זה עם שמות של רחובות ובכלל גרתי בירושלים בגילגול אחר)
גו נטיקה!!! (ואני דימיינתי אותך תולשת פתקים מעצים ומכולות) תעשי לי קישור או משהו
סיסטרס טו דה רסקיו

שלחתי לך פרטי מייל של שאול וענת למייל beofenlimonada אם לא הגיע עדכני אותי@}

הגיע! איזו זריזות!!!
תודה רבה נטע את אלופה!

יכול להיות שיש משהו בכוכבים? ימים של התמודדות נפשית לא קלה נדמה עוברים על כוחותינו.
לופים.
כמה שונאת אותם ככה הם סוחפים.
ככל שמנסים לשחות נגד הזרם כדי לא להיבלע פנימה ולהיסחף מטה רק בולעים מים, נחנקים ומאבדים כוח. אין טעם להיאבק בלופ נשאר רק לחכות עד יחלוף הלופ... ומכיוון שללופ אין הגיון פנימי אי אפשר לנצח אותו.
והצהוב השובב - כאשר הטיפה מגיעה אל הים, איננה אובדת שם

לימונדה מקווה שהדרך מתבהרת ושימצא בקרוב בית החלומות הבא שלך.

מקווה שאתם לא באזור המוצף.

לימונדה,
אני יודעת את לא מסתובבת פה יותר, אבל אני מתגעגעת ומניחה פה חיבוק עבורך. אולי יום אחד תעברי פה ותשמחי לקבל אחד.

עוררת בי תקוות שהבלוג הזה התעורר לתחייה. אעזו נוסטלגיה