על ידי אם_דניאל* » 09 נובמבר 2006, 09:07
כתבתי פה כ
אמא מתחדשת ואח"כ גם פתחתי דף
דניאלה שלי והייתי
חוזרת הנה.
אני בסוף הריון, הריון אחרי אובדנה של דניאל.
שבוע 38+0.
חשבתי שכבר אלד. רוצה כבר ללדת.לדעת שהכל בסדר, ואפשר לעבור לדאגות לתינוקת חיה ולא לדאגות להאם תהיה תינוקת שתחזור איתי הביתה. כמו שהבן שלי אומר, אני רוצה שהפעם התינוקת תבוא להיות איתנו בבית ולא באדמה. גם אני מקוה חמוד, גם אני.
אבל משהו מעקב. צירים יש כבר הרבה זמן, ואפילו היו אפיזודות של צירים סדירים, אבל אין ממש התקדמות. משהו פוחד מאוד מהלידה הזאת. מהרגע לפני, מהתקדמות העינינים, וגם מהאחרי.
חברה אמרה לי, וככה גם אני מרגישה, לכתוב. לפרוק את הפחדים את המעצורים.
למרות שמרגיש לי, בזמן האחרון, מאוד חשוף פה, אני בוחרת לכתב דווקא פה ולא במחברת, לא יודעת למה.
הקשר לי לגוף שלי. אחרי שבלידה הקודמת לא ידעתי שהתחילה לידה עד שכבר כמעט ילדתי, חלק גדול מהפחדים מתמקד בלזהות בזמן. ולזה יש עוד צד. לזהות בזמן, ולדעת מתי הזמן הנכון לסוע לבי"ח. כבר התחיל משהו לפני שבוע, זיהיתי ממש בהתחלה, הצירים היו כמעט ואותם צירים אבל אני הרגשתי אחרת.
חברות שלי אומרות לי, ואמרו את זה גם אחרי הלידה, את כזאת קשובה לגוף שלך יהיה בסדר. אני תוהה איך מכל הסיפור הזה הן הגיעו דווקא למסקנה הזאת. מרגישה כאילו השקר ששיקרתי, קצת לעצמי והרבה לסביבה, על הקשבה לגוף וקשר לעצמי גדל כ"כ וקיבל חים משלו עד שהן לא רואת את המציאות.
כאילו זה ניפץ את הדימוי העצמי שלי. ואני יודעת שזה לא לגמרי נכון שהיה שקר. ומנסה להלחם בזה.מזכיררה לעצמי שאני כן מכירה את עצמי. אז עליתי לבי"ח כבר 3 פעמים בהרין הזה.למרות שבפנים ידעתי שאין צורך, אבל אני לא יכולה, או אולי צריכה ללמוד מחדש, לסמוך על עצמי. בשלושתם שיחררתי את עצמי (חתמתי שזה באחריותי) . כאילו אני לא מספיק בוטחת ואני עולה לשם ואז כשהמכשירים והרופאים מאשרים את המצב - (יש צירים, אין התקדמות) ובגלל פחד רוצים להשאיר לאישפוז אז אני לוקחת אחריות ואומרת לא אני אדע מתי לבוא, וגם מבטיחה להמשיך לבוא על כל פיפס. ומשחררת את עצמי.
לפני שבוע, כשהרגשתי לשמתחיל משהו, ניסיתי לקדם את הלידה- עד שפתאום עלה בי פחד מטורף שאני לא מרגישה את העוברית שלי זזה.
גל של רגשות אשם, במקום להתמקד בה אני מתמקדת בתחושות שלי ובאיך אני רוצה ללדת. גל של רגשות אשם מהסביבה, הנה עוד פעם לא הצלחתי לשמור את התינוקת שלי חיה, גל רגשות אשם, איזה מין אמא אני.
עלינו לבי"ח והכל היה בסדר - אבל אחרי כל הפחד והאדרנלין - כבר לא התפתחה לה לידה.
עולות בי מחשבית שעלו גם לפני לידת דניאל, שאני לא מאמא מספיק טובה, לבן שלי ואני לא בטוחה שאני יכולה להתמודד עם עוד אחת - ואולי אני בכלל לא רוצה ילדים? האמת שהשאלות האלה עולות הרבה פחות מבהריון הקודם, אבל אולי אני פשוט לא מאפשרת להן לבוא. אחרי כל המאמצים אחרי כל הפחדים והתמודדויות, חששות כאלה, שנראות לי, נורמליות לפני הצטרפות ילד שני למשפחה, פחדים המהתלות החדשה, מאיך אני אסתדר - כאילו אין להם מקום.
רק שבוע שעבר התחלתי לטפל בעיניין המצבה לדניאל. כאילו מנסה לסגור מהר מהר מעגל לפני שיפתח עוד אחד. כאילו שאפשר לסגור את המעגל ההוא ככה.
גם מנסה לטפל בהחזרים עבור ניידת טיפול נמרץ. בירוקטיה אהובתי.
מעניין איך יהיה אחרי.
כתבתי פה כ [po]אמא מתחדשת[/po] ואח"כ גם פתחתי דף [po]דניאלה שלי[/po] והייתי [po]חוזרת הנה[/po].
אני בסוף הריון, הריון אחרי אובדנה של דניאל.
שבוע 38+0.
חשבתי שכבר אלד. רוצה כבר ללדת.לדעת שהכל בסדר, ואפשר לעבור לדאגות לתינוקת חיה ולא לדאגות להאם תהיה תינוקת שתחזור איתי הביתה. כמו שהבן שלי אומר, אני רוצה שהפעם התינוקת תבוא להיות איתנו בבית ולא באדמה. גם אני מקוה חמוד, גם אני.
אבל משהו מעקב. צירים יש כבר הרבה זמן, ואפילו היו אפיזודות של צירים סדירים, אבל אין ממש התקדמות. משהו פוחד מאוד מהלידה הזאת. מהרגע לפני, מהתקדמות העינינים, וגם מהאחרי.
חברה אמרה לי, וככה גם אני מרגישה, לכתוב. לפרוק את הפחדים את המעצורים.
למרות שמרגיש לי, בזמן האחרון, מאוד חשוף פה, אני בוחרת לכתב דווקא פה ולא במחברת, לא יודעת למה.
הקשר לי לגוף שלי. אחרי שבלידה הקודמת לא ידעתי שהתחילה לידה עד שכבר כמעט ילדתי, חלק גדול מהפחדים מתמקד בלזהות בזמן. ולזה יש עוד צד. לזהות בזמן, ולדעת מתי הזמן הנכון לסוע לבי"ח. כבר התחיל משהו לפני שבוע, זיהיתי ממש בהתחלה, הצירים היו כמעט ואותם צירים אבל אני הרגשתי אחרת.
חברות שלי אומרות לי, ואמרו את זה גם אחרי הלידה, את כזאת קשובה לגוף שלך יהיה בסדר. אני תוהה איך מכל הסיפור הזה הן הגיעו דווקא למסקנה הזאת. מרגישה כאילו השקר ששיקרתי, קצת לעצמי והרבה לסביבה, על הקשבה לגוף וקשר לעצמי גדל כ"כ וקיבל חים משלו עד שהן לא רואת את המציאות.
כאילו זה ניפץ את הדימוי העצמי שלי. ואני יודעת שזה לא לגמרי נכון שהיה שקר. ומנסה להלחם בזה.מזכיררה לעצמי שאני כן מכירה את עצמי. אז עליתי לבי"ח כבר 3 פעמים בהרין הזה.למרות שבפנים ידעתי שאין צורך, אבל אני לא יכולה, או אולי צריכה ללמוד מחדש, לסמוך על עצמי. בשלושתם שיחררתי את עצמי (חתמתי שזה באחריותי) . כאילו אני לא מספיק בוטחת ואני עולה לשם ואז כשהמכשירים והרופאים מאשרים את המצב - (יש צירים, אין התקדמות) ובגלל פחד רוצים להשאיר לאישפוז אז אני לוקחת אחריות ואומרת לא אני אדע מתי לבוא, וגם מבטיחה להמשיך לבוא על כל פיפס. ומשחררת את עצמי.
לפני שבוע, כשהרגשתי לשמתחיל משהו, ניסיתי לקדם את הלידה- עד שפתאום עלה בי פחד מטורף שאני לא מרגישה את העוברית שלי זזה.
גל של רגשות אשם, במקום להתמקד בה אני מתמקדת בתחושות שלי ובאיך אני רוצה ללדת. גל של רגשות אשם מהסביבה, הנה עוד פעם לא הצלחתי לשמור את התינוקת שלי חיה, גל רגשות אשם, איזה מין אמא אני.
עלינו לבי"ח והכל היה בסדר - אבל אחרי כל הפחד והאדרנלין - כבר לא התפתחה לה לידה.
עולות בי מחשבית שעלו גם לפני לידת דניאל, שאני לא מאמא מספיק טובה, לבן שלי ואני לא בטוחה שאני יכולה להתמודד עם עוד אחת - ואולי אני בכלל לא רוצה ילדים? האמת שהשאלות האלה עולות הרבה פחות מבהריון הקודם, אבל אולי אני פשוט לא מאפשרת להן לבוא. אחרי כל המאמצים אחרי כל הפחדים והתמודדויות, חששות כאלה, שנראות לי, נורמליות לפני הצטרפות ילד שני למשפחה, פחדים המהתלות החדשה, מאיך אני אסתדר - כאילו אין להם מקום.
רק שבוע שעבר התחלתי לטפל בעיניין המצבה לדניאל. כאילו מנסה לסגור מהר מהר מעגל לפני שיפתח עוד אחד. כאילו שאפשר לסגור את המעגל ההוא ככה.
גם מנסה לטפל בהחזרים עבור ניידת טיפול נמרץ. בירוקטיה אהובתי.
מעניין איך יהיה אחרי.