סיפור הלידה של טוויטי

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה , דף סיפור לידה בבית חולים}

[אם_דניאל*]

כתבתי פה כ אמא מתחדשת ואח"כ גם פתחתי דף דניאלה שלי והייתי חוזרת הנה.

אני בסוף הריון, הריון אחרי אובדנה של דניאל.

שבוע 38+0.

חשבתי שכבר אלד. רוצה כבר ללדת.לדעת שהכל בסדר, ואפשר לעבור לדאגות לתינוקת חיה ולא לדאגות להאם תהיה תינוקת שתחזור איתי הביתה. כמו שהבן שלי אומר, אני רוצה שהפעם התינוקת תבוא להיות איתנו בבית ולא באדמה. גם אני מקוה חמוד, גם אני.
אבל משהו מעקב. צירים יש כבר הרבה זמן, ואפילו היו אפיזודות של צירים סדירים, אבל אין ממש התקדמות. משהו פוחד מאוד מהלידה הזאת. מהרגע לפני, מהתקדמות העינינים, וגם מהאחרי.

חברה אמרה לי, וככה גם אני מרגישה, לכתוב. לפרוק את הפחדים את המעצורים.
למרות שמרגיש לי, בזמן האחרון, מאוד חשוף פה, אני בוחרת לכתב דווקא פה ולא במחברת, לא יודעת למה.

הקשר לי לגוף שלי. אחרי שבלידה הקודמת לא ידעתי שהתחילה לידה עד שכבר כמעט ילדתי, חלק גדול מהפחדים מתמקד בלזהות בזמן. ולזה יש עוד צד. לזהות בזמן, ולדעת מתי הזמן הנכון לסוע לבי"ח. כבר התחיל משהו לפני שבוע, זיהיתי ממש בהתחלה, הצירים היו כמעט ואותם צירים אבל אני הרגשתי אחרת.
חברות שלי אומרות לי, ואמרו את זה גם אחרי הלידה, את כזאת קשובה לגוף שלך יהיה בסדר. אני תוהה איך מכל הסיפור הזה הן הגיעו דווקא למסקנה הזאת. מרגישה כאילו השקר ששיקרתי, קצת לעצמי והרבה לסביבה, על הקשבה לגוף וקשר לעצמי גדל כ"כ וקיבל חים משלו עד שהן לא רואת את המציאות.
כאילו זה ניפץ את הדימוי העצמי שלי. ואני יודעת שזה לא לגמרי נכון שהיה שקר. ומנסה להלחם בזה.מזכיררה לעצמי שאני כן מכירה את עצמי. אז עליתי לבי"ח כבר 3 פעמים בהרין הזה.למרות שבפנים ידעתי שאין צורך, אבל אני לא יכולה, או אולי צריכה ללמוד מחדש, לסמוך על עצמי. בשלושתם שיחררתי את עצמי (חתמתי שזה באחריותי) . כאילו אני לא מספיק בוטחת ואני עולה לשם ואז כשהמכשירים והרופאים מאשרים את המצב - (יש צירים, אין התקדמות) ובגלל פחד רוצים להשאיר לאישפוז אז אני לוקחת אחריות ואומרת לא אני אדע מתי לבוא, וגם מבטיחה להמשיך לבוא על כל פיפס. ומשחררת את עצמי.

לפני שבוע, כשהרגשתי לשמתחיל משהו, ניסיתי לקדם את הלידה- עד שפתאום עלה בי פחד מטורף שאני לא מרגישה את העוברית שלי זזה.
גל של רגשות אשם, במקום להתמקד בה אני מתמקדת בתחושות שלי ובאיך אני רוצה ללדת. גל של רגשות אשם מהסביבה, הנה עוד פעם לא הצלחתי לשמור את התינוקת שלי חיה, גל רגשות אשם, איזה מין אמא אני.

עלינו לבי"ח והכל היה בסדר - אבל אחרי כל הפחד והאדרנלין - כבר לא התפתחה לה לידה.

עולות בי מחשבית שעלו גם לפני לידת דניאל, שאני לא מאמא מספיק טובה, לבן שלי ואני לא בטוחה שאני יכולה להתמודד עם עוד אחת - ואולי אני בכלל לא רוצה ילדים? האמת שהשאלות האלה עולות הרבה פחות מבהריון הקודם, אבל אולי אני פשוט לא מאפשרת להן לבוא. אחרי כל המאמצים אחרי כל הפחדים והתמודדויות, חששות כאלה, שנראות לי, נורמליות לפני הצטרפות ילד שני למשפחה, פחדים המהתלות החדשה, מאיך אני אסתדר - כאילו אין להם מקום.

רק שבוע שעבר התחלתי לטפל בעיניין המצבה לדניאל. כאילו מנסה לסגור מהר מהר מעגל לפני שיפתח עוד אחד. כאילו שאפשר לסגור את המעגל ההוא ככה.
גם מנסה לטפל בהחזרים עבור ניידת טיפול נמרץ. בירוקטיה אהובתי.

מעניין איך יהיה אחרי.

[אם_דניאל*]

יצאתי בהצהרות שאני אלד בשבוע 37-38 , אם לא אני אעשה זירוזים טבעיים.
בתכל'ס, "כשפתאום" הייתי בשבוע 36, זה נראה לי קרוב מידי בשביל לזרז. הרגשה שאני עוד לא מוכנה וקודם צריך להספיק את X ואת Y.
עכשיו אני מנסה לשחרר. לשחרר את הפחדים ולשחרר את הצורך לדעת כבר שהכל בסדר. לשחרר שליטה.

[רסיסים_של_אור*]

אמא יקרה יקרה,
ממרחק של כמעט שנה, מזדהה כל-כך כל-כך עם כל מה שכתבת.
השבועות האחרונים האלה עמוסים בכל-כך הרבה רגשות: פחדים, רגשות אשם, מחשבות שהנה הנה מפסיקים להרגיש, ועוד ועוד ועוד.
אין לי הרבה תובנות חכמות, אני יכולה רק לשתף אותך שאנחנו נכנסו לזירוז בשבוע 38 ויצאנו מחדר לידה עוד לגמרי בהריון... שחררנו את עצמנו על אחריותנו וחזרנו כל כמה ימים לביקורת עד שכשהגענו כבר לתאריך באתי לגמרי שלמה עם ההחלטה שזהו. יותר אני לא מתכוונת לסחוב. בעיקר לא רוצה יותר להיטרף ולהטריף את כל בני המשפחה. הפחד הגיע לרמות שלא יכלתי להכיל יותר. ואכן, הפעם, הזירוז עבד וברוך ה' יש לנו תינוק חי ומקסים.

ההרגשה הכי חזקה שיצאתי איתה היא שאף אחד לא יוכל להחליט בשבילך ו/או להבין מה את עוברת. את מנסה להגיד לעצמך לשחרר ומגלה שזה כמעט בלתי אפשרי. יש פה כל-כך הרבה עניינים שעושית את הכל מורכב כל-כך .

אני החלטתי עוד בתחילת ההריון שאכנס לזירוז בשבוע 36. התפללתי כל יום, כל היום, שאלוהים ישלח לי את הלידה באופן טבעי. כל מי שהכיר אותנו, כל החברים הקרובים יעצו לנו למיליון כיוונים. היו לי צירים במהלך כל חודש תשיעי, בחלקם אפילו כל 5 דקות. עברתי כעשרה "סטריפינג" במטרה לעזור ללידה הטבעית להגיע ובסוף, נכנסתי לחדר לידה, חוברתי לצינור הפיטוצין וילדתי.

רוצה לשלוח לך בעיקר בעיקר שלווה וכח , הרבה הרבה כח ועוד יותר מזה, הרבה הרבה אהבה, לעצמך, לתהליך שלך, לחוויה הלא פשוטה הזו שאת ומשפחתך נתבעים לעבור. רק רק בריאות.

[ספינה_טרופה*]

נחמד לראות את הדף הזה שלך פה.

עולות בי הרבה מחשבות כשאני קוראת את מה שאת כותבת.
את כזאת קשובה לגוף שלך יהיה בסדר. אני תוהה איך מכל הסיפור הזה הן הגיעו דווקא למסקנה הזאת. מרגישה כאילו השקר ששיקרתי, קצת לעצמי והרבה לסביבה, על הקשבה לגוף וקשר לעצמי גדל כ"כ וקיבל חים משלו עד שהן לא רואת את המציאות.
נראה לי שאת כ"כ קשובה לגוף שלך, שבלידה של דניאל הרשית לעצמך להיות לגמרי בתוך עצמך. מחוברת למה שאת מרגישה.
בלי הגדרות חיצוניות של צירים, תיזמון, לידה, ביה"ח וכו'...

את תלמדי מחדש לסמוך על הגוף שלך, ואני מקווה שהלידה הקרובה תעזור בזה.

האם את יכולה לקבל מכשיר מוניטור ביתי?
ו/או בנוסף להיות בקשר עם מיילדת שתוכל לבוא ולבדוק לך פתיחה בכל פעם שמתעורר הצורך, במקום שתטרטרי את עצמך בכל פעם לבית חולים?



כתבתי עכשיו הרבה על תחושות האשם שלך, עד שקלטתי שאני מתווכחת איתך. אז מחקתי.
זו עובדה זה מה שאת מרגישה עכשיו. כתבת דברים כואבים מאוד ,
מותר לך להרגיש כך. זה לא הופך את זה לאמת אובייקטיבית, אלא משהו שאת עוברת ומרגישה עכשיו, מה שמראה (דרך אגב) שאת מאוד מחוברת לעצמך, אחרת היית בהדחקה, לא היית מרגישה את זה ולא היית מסוגלת לכתוב על זה ולהתעמת עם זה - (בכל זאת מתווכחת איתך).

גם אני בעד לכתוב את כל הפחדים והחששות מהלידה, ומכל מה שמסביב (לי זה עזר;-))... לא שיש תשובות, אלא שמשהו בכתיבה משחרר את זה, כאילו זה כבר בטיפול.


שמעתי מכמה אנשים שלידה אחרי אובדן יש לה נטייה להתעכב, זה טבעי ורגיל.
האם והעובר(ית) הם ישות מחוברת סימביוטית, החששות מסיבוכים אפשריים והדאגות והזכרונות עוברים איכשהו אל העובר.
לכן אני חושבת שהעוברית שלך חייבת להיות מאוד מיוחדת, עובדה שהיא מוכנה להתמודד עם הקשיים, היא תבוא בדרכה המיוחדת.

[נועה_בר*]

רוצה לשלוח לך בעיקר בעיקר שלווה וכח , הרבה הרבה כח ועוד יותר מזה, הרבה הרבה אהבה, לעצמך, לתהליך שלך, לחוויה הלא פשוטה הזו שאת ומשפחתך נתבעים לעבור. רק רק בריאות.


נכנסת עמוק אל תוך ליבי.

[סיפורי_פוגית*]

גם אני רוצה לשלוח לך בעיקר בעיקר שלווה וכח , הרבה הרבה כח ועוד יותר מזה, הרבה הרבה אהבה, לעצמך, לתהליך שלך, לחוויה הלא פשוטה הזו שאת ומשפחתך נתבעים לעבור. רק רק בריאות._

[ספינה_טרופה*]

הייתה לי הרגשה טובה לגבייך כל השבת

[סיפורי_פוגית*]

מזל-טוב!
איזו שמחה!
הירגיש לי לאקוני מדי לאחל בדף של המזלטובים.
אז קבלי באופן אישי - המון מזל-טוב, אושר ואושר.
התאוששות והתאקלמות מהירה וקלה לכולכם.
תני לדמעות לזרום, גם למלוחות וגם לדמעות-מיצפטל.

[ספינה_טרופה*]

מזל טוב גדול!

תראי איך לכתוב את הדברים עוזר לשחרר...
מחכה לשמוע איך היה ומה שלומכן, אבל קחי את הזמן להתאושש לבכות ולהתחבר

[ההולכת_בדרכים*]

עקבתי אחרייך בדמעות בדף של דניאל, ועכשיו הופתעתי ושמחתי כל כך לשמוע על לידת התינוקת החדשה
מאחלת לך ולכל המשפחה שיהיה לכם טוב וזורם ביחד
וכמובן שתהיה לך התאוששות קלה ממאמץ הלידה, הרבה מנוחה ושפע חלב!
מחבקת אותך

[רסיסים_של_אור*]

עכשיו, אחרי שהתינוקת שלכם יצאה לאור, לאויר העולם, והנה הנה היא נאחזת בידיכם, אני:
רוצה לשלוח לך בעיקר בעיקר שלווה וכח , הרבה הרבה כח ועוד יותר מזה, הרבה הרבה אהבה, לעצמך, לתהליך שלך, לחוויה הלא פשוטה הזו שאת ומשפחתך נתבעים לעבור. רק רק בריאות.
כי גם הדרך עכשיו, עוד לא תמה, ויש בה מזכרון העבר, ממכאוביו ומן הגעגוע.

והרבה הרבה מזל-טוב.

[מתוקה_מתחילה_מחדש*]

המון מזל טוב להולדת התינוקת החדשה
מרגש מרגש
רק בריאות ואושר

[אם_דניאל*]

תודה על הברכות.


אולי כבר הגיע הזמן לכתוב את סיפור הלידה....ננסה ונראה

ללידה הזאת קדמו שתי לידות. הלידה של בני הבכור. לידה ראשונה די מהירה (כ שבע וחצי שעות מיציאת הפקק הרירי ותחילת הצירים ועד שהוא היה חבוק בזרועותי) ולידה שניה, לידתה של ביתי דניאל. דניאל נולדה במהירות גדולה. מהרגע שהבנתי שאלו צירים ועד שהתחבקנו - שעה. אם נוסיף את הזמן שלא ידעתי שאלה צירים שעה וחצי אולי שעתיים.
דניאל נולדה בבית בלידה לא מתוכננת. אני ילדתי אותה בעצמי.

לצערנו הכבד, מסיבה לא ידועה, דניאל, שנולדה חיה מתה בדרך לבי"ח.

שתי הלידות, היו מבחינתי חוויות עוצמתיות וטובות (במקרה של דניאל רק הלידה עצמה). הן מילאו את כל כולי ושבועות אחריהן , הייתי כל כך מלאה בהם שכל מי שרק הזכיר את המילה לידה קיבל את סיפור הלידה המלא.
בשתי הלידות מיד בסיומם רציתי עוד פעם.
הפעם הלידה הסתיימה ואני רק חשבתי יופי זה נגמר, אני אחרי.
מעט מאוד סיפרתי את סיפור הלידה וכששואלים אותי איך היתה הלידה אני אומרת בסדר או אפילו רק מנענעת בראש ולא מפרטת (מאוד לא אופייני לי) גם עכשיו אני יושבת לכתוב את סיפורה של הלידה לא מתוך צורך של להוציא ולספר אלא יותר מתוך ידיעה שאני צריכה לעבד את ההריון והלידה הזאת שוב. (וגם כי הבטחתי לכמה חברות וירטואליות יקרות לי מאוד את הסיפור.)

אחרי לכתה של דניאל עברנו מערבולות ריגשיות. כל רגע הרגיש כשנה וכל שבוע כרגע יחיד וקטן. הנשימה היתה כואבת, התפקוד של התא המשפחתי עבר תהפוכות, התחזק, השתנה, נחלש ושוב התחזק.
החצי שלי מאוד רצה שמהר מהר נהיה שוב בהריון, אני לא הייתי בטוחה מה נכון.
חודש וחצי אחרי לידתה של דניאל קיבלתי מחזור בפעם הראשונה, וזה הפך להיות גם תאריך התחלת הספירה של ההריון הבא.

בהתחלה הייתי כמעט כולי עדיין בתוך האבל. המחשבות היו כמעט רק על דניאל ומה שהיה ובכאב.
ההתיחסות המועטה להריון היתה כמעט אך ורק בפחדים. האם הוא מתפתח כמו שצריך? האם יש דופק? האם עדיין יש דופק? והרבה מחשבות על איך תהיה הלידה הבאה. מחשבות שליוו את כל ההריון. (אם כי בשליש שני פחות).

אני זוכרת שנגמרה חופשת הלידה שלי וחזרתי לעבודה, כבר בהריון, אבל עוד לא מגלה. כל בוקר נוהגת לעבודה ואח"כ בחזרה והמחשבות בדרך היו רק מחשבות על דניאל, על המקרה, על המשמעות, על מה היה אם ואיך היה אם היה כך או אחרת.

אחרי זמן מה פתאום הבנתי שכשאני נכנסת לאוטו אלו כבר לא המחשבות היחידות שעולות לי. לאט לאט האבל הפך להיות משהו שהוא פחות בקידמת ומרכז הבמה.

זה היה הריון רב בדיקות. חוץ ממי שפיר. אני חושבת שבהריון הזה עברתי יותר בדיקות משעברתי בשני ההריונות הקודמים ביחד.
בהתחלה היה לזה אפקט מרגיע. אח"כ זה הפך לעוד משהו שאני פשוט עושה ורק הבירוקרטיה סביב כל בדיקה היתה החלק שמתיש באמת.
עמוק בפנים ידעתי שהכל יהיה בסדר. ולצד הידעה הזאת היה גם פחד מצמרר של איך נתמודד במקרה שלא....

היו פרצי פחד רבים , רגעי אופטימיות והרבה קריאה ותמיכה וירטולית, אך מוחשית בהחלט בפורום הריון אחרי אובדן בתפוז.

[ספינה_טרופה*]

קוראת פה. שמחה שאת כותבת.
מחכה בסבלנות לשאר הסיפור.

[ספינה_טרופה*]

יקרה,
את ודאי עסוקה עם הקטנה והגדול, עם הזכרונות והבילבולים.
אני מאוד רציתי לקרוא את סיפור הלידה שלך,ועדיין רוצה.

כבר יותר משבוע שלא מצליחה כלל להיכנס לפורום ההוא, לא מצליחה להתעדכן במצבן של חברותינו, ניתוקים מעצבנים של תפוז, אני לא יודעת למה זה קורה, ועכשיו ממש לא מוצאת דרך להתגבר על זה.
אני מבקשת אם תוכלי להסביר את העדרותי ושתיקתי הממושכת.
בנוסף אני זקוקה לחופשה ללא הגבלת זמן מהאתר ובכלל מהוירטואליה, אז מנצלת את הבמה הזו לפרידה קצרה.
אני אקפוץ לכאן בימים הקרובים לסיים עבודות עריכה, מן הסתם... אם עד אז יהיה סיפור לידה ממש אשמח לראותו, אבל אל תאיצי בעצמך, אני בטוחה שכך או כך, כשתהיי מוכנה לפרסם אותו, אני אקרא אותו.
שמרי על עצמך והיי בטוב.

[אם_דניאל*]

מסתבר שאני לא יולדת כ"כ מהר, למעשה אני יולדת די לאט.
סביב חודש שביעי/שמיני מתחילים להופיע צירים. לא כואבים פשוט התקשויות, אבל הן יכולות להיות סדירות לפעמים. אפילו כל 5 דקות למשך שעתיים ויותר.

בהריון הזה הוכרזה שמירת הריון מהשליש השלישי, עוד לפני שהתחיל ההריון. הכוונה היתה להמנע מהצירים המוקדמים שהיו בלידה של דניאל, אבל מסתבר שמנוחה "רק" הופכת אותם ללא אפקטיבים (לא היתה לא פתיחה ולא מחיקה עד ממש שבוע + לפני הלידה).

סוף ההריון היה קשה. פיסית, אני, מסתבר לא מאלה שעובדות, רצות ומשחקות טניס עד הרגע האחרון. אני פדלאה כבדה שהכל כבד לה וחורק לה וכל פעם שנדמה שיותר כבד מזה זה לא יהיה - זה נהיה. ונפשית ...ככול שהתקרב סוף ההריון המערבולות התחזקו. מצד אחד מצאתי את הכוחות להתחיל לסגור בירוקרטיות שנשארו פתוחות אחרי לידת דניאל. מצאתי את הכוחות להזמין לה מצבה (ממש בשבועות האחרונים להריון) מצד שני הייתי יותר ויותר מותשת. שתי חברות, אחת בחיי היום יום ואחת וירטואלית סחבו הריונות ארוכים ארוכים ארוכים ואני כירסתי ציפורנים וחיכיתי שילדו כבר שאדע שהכל בסדר אצלהן.
והן ילדו, ועוד חברות וירטואליות ילדו, ותורי התקרב.

היה לי מאוד חשוב שזו תהיה לידה ללא התערבויות. אבל איך עושים את זה? בפעמים הקודמות דובר על להשאר בבית כמה שיותר ולהגיע לבי"ח כבר מוכנה ויולדת....הפעם מפחיד להשאר בבית.

פעמיים עליתי לבי"ח בשבועות מוקדמים יחסית, בגלל שהיו צירים סידירים ופחדתי שלא אדע לזהות לידה.
פעם אחת בשבוע 36 כנראה באמת היתה התחלה התחלה של משהו, אבל במהלך בהזמן שחיכיתי בבית, מנסה להבין אם הפעם זה זה, לא הרגשתי תנועות...הרגשתי שהלב שלי קופא מבפנים וטסנו לבי"ח שם הסתבר שהכל בסדר - אבל אחרי סטרס כזה אין לידה....

[סיפורי_פוגית*]

_קוראת פה. שמחה שאת כותבת.
מחכה בסבלנות לשאר הסיפור_

[אם_דניאל*]

היו הרבה ערבים של צירים. לפעמים סדירים. התחלתי לא לספר עליהם לחצי שלי כדי לא ליצור לחץ. התחלתי לפתח לאט לאט ביטחון ביכולת שלי להבין את הגוף שלי ולקרוא אותו נכון. לא בבטחון מושלם, יותר כמו צעדי גישוש. בהריון הזה עליתי לבי"ח כמה פעמים ואפילו נשארתי כמה פעמים לללילה שם. מי שמכיר אותי יודע שזה לא אופיני לי. אבל העליות האלה לבי"ח עזרו לנפש להרגע ולי להתחיל ולפתח אמון מחודש ביכולת לשלי לקרוא את הגוף שלי.

כל ההריון ידעתי, וזה גם היה נכון, שאני אצטרך למדר אינפורמציה כדי לא ליצור לחץ גדול מידי סביבי, אז לא על כל אפיזודת צירים סיפרתי לחצי. מהרופא שלי מידרתי אפילו עוד יותר. לאמא לא סיפרתי על העליות לבי"ח ועל לילות שם - אלא אם כן לא היתה ברירה. ניסיתי ליצור סביבה פחות לחוצה סביבי כדי שאני אוכל להרגע.

הרופא שלי רצה לראות אותי פעם בשבוע (האמת שהוא רצה קצת יותר צפוף ואני ריווחתי) ביום רביעי ביקרתי אצלו. היתה לי תחושה שמשהו התקדם ואני עולה משם לבי"ח. הייתי באטרף בבית לסיים כמה דברים אחרונים (קיננתי כמו ציפור משוגעת וזה המשיך גם אחרי הלידה). התקשרתי לגילי לפני שהגעתי אליו כי הרופא כבר אמר לי בעבר שאם תיהיה לי פתיחה של מעל אצבע וחצי הוא רוצה שאני אעלה לבי"ח. דיברנו על האופציות השונות. מזל שהיה לי אותה עם כל הניסיון שלה
במוניטור צירים כרגיל, אבל הפעם גם היתה פתיחה של אצבע.צוואר קשה אחורי וארוך. הוא ביקש שאבוא שוב ביום שישי לראות רופא תורן.
התקשרתי לגילי להוריד כוננות.
האמת שהתכוונתי לבוא ביום שישי רק אם ארגיש שהיה שינוי.
יום חמישי בערב צירים סדירים שמרגישים קצת אחרת. חלקם אפילו קצת כואבים - כאב מחזור עמום. כל 5-6 דקות במשך יותר משעתיים. לא אמרתי כלום לחצי עד שהחלטתי שאני הולכת לישון. אמרתי לו שיש צירים, אבל לא נראה לי שזה זה, אני הולכת לישון - אם זו לידה אני לא אצליח לישון או אתעורר. נרדמתי וישנתי כמו שאישה בחודש תשיעי ישנה....כל פעם שהתעוררתי הרגשתי שעדיין יש צירים, אבל לא כאלה שמפריעים להמשיך לישון.

בבוקר החלטתי כן לגשת לרופא.
שוב טלפון לגילי. ואצל הרופא התורן.....פתיחה של 3 + ומחיקה של 50%. הוא אמר שעם העבר שלי לא להתעכב ולעלות לבי"ח מיד.
אז נסעתי הביתה והתארגנו באיטיות והלכנו להגיד לבן שהיה בגן שאנחנו נוסעים לבית יולדות לבדוק אם התינוקת כבר רוצה לצאת החוצה ושרועי יקח אותו מהגן.
אני כמובן בקשר עם גילי.

[רסיסים_של_אור*]

עוקבת

[אם_דניאל*]

ניסיתי לקבוע תור לדיקור אצל מטפל שגר בדרך לבי"ח, אבל הוא יכול היה לקבל אותנו, רק יותר מאוחר, והרופא הרי אמר שנזדרז. לחצי שלי היה פחד מכל דבר שמתקשר לזירוז ולא מתרחש בבי"ח. התחושות שלנו בזה היו הפוכות. הוא מבחינתו אם אנחנו בבי"ח הכל בסדר ומכאן אפשר ללדת מהר לאט או משלא יהיה. אני הייתי בתחושה שבי"ח זו לא סביבה שנוסכת בי בטחון.

הגענו, השעה בערך 12 בצהרים. כבר מכירים אותי שם. לא הייתי צריכה לפרט רבות על העבר שלנו. המיילדת הכניסה אותי ישר לחדר צירים (במקום לבדיקה ומוניטור בחדר קבלה כנהוג) אני מבקשת כדור פיזיו ועושה מוניטור, צירים יפים (לא מורגשים באופן מיוחד - לא כואבים) כל חמש דקות בערך, פתיחה 3 וחצי מחיקה 70%. אני מכריזה שאני יולדת מהר.
פוגשת מילדת שאני מכירה עוד מהקורס הכנה לפני לידת הבכור. מבקשת ממנה להתמקם בחדר הלידה שיש לו יציאה למרפסת גג. זה חדר שכמעט ולא משמש - רק כשיש הרבה יולדות. רציתי שתהיה גישה החוצה לשמש הנעימה. אחרי שאנחנו מתמקמים שם מחליטים לצאת לסיבוב מחוץ לבנין.
יום יפה ושימשי, נוף גלילי מקסים, מאחורי המבנים מוצאים שיח יסמין ואני קוטפת כמה פרחים ומריחה כל כמה דקות, הגענו לחורשת אורנים, אני מנסה לזוז, להתנוענע, לקדם לידה. מוצאת איצטרובלים קטנטנים ואוספת אותם למזכרת.
אחרי זמן מה מחליטה שנחזור למח' ואצא למרפסת שם.

מוציאים את הכדור למרפסת. החצי נשאר בפנים עייף מאוד משבוע קשה. קורא עיתון. אני בחוץ ,כורעת על ברכי, נשענת על הכדור (זו תנוחה שהשתמשתי בה בלידת הבכור בצירים שהיו עוד בבית). האמת שאני לא באמת מרגישה דחף מהגוף לעשות את זה, הצירים מבחינתי הם אותו דבר כמו שהיו בשבועות האחרונים. אני עושה את זה כדי להרגע. מנסה לעשות דימיון מודרך ולדמיין איך הצוואר מתקצר ונפתח ואיך התינוקת מתקדמת לה החוצה.
אני די בעולם משלי. יוצאת מיילדת, שואלת אם הכל בסדר. מביאה לי שמיכות לשים על הריצפה שלא יכאב לי בברכים ואומרת שעוד מעט, כשיתאיםלי הם רוצים לעשות עוד מוניטור.
יצאתי "מהמוד" ואני חוזרת פנימה.

[אסנת_ש*]

_קוראת פה. שמחה שאת כותבת.
מחכה בסבלנות לשאר הסיפור_

[סיפורי_פוגית*]

שיח יסמין ואני קוטפת כמה פרחים ומריחה כל כמה דקות
אני חייבת לשאול.
כשעשיתי את זה (הרחת יסמין) ידעת שזה מרגיע ומזרז לידה?

[אם_דניאל*]

סיפורי פוגית , לא ידעתי במודע. אני מניחה שקראתי על זה, אבל לא זכרתי ולא ידעתי במודע. כן ידעתי שזה נחשב ריח נשי.

[אם_דניאל*]

בחזרה בתוך חדר הלידה. מרגישה עיפה. החצי שלי שפוך . יש בחדר שתי מיטות אז הוא שוכב על אחת קורא עיתון ואני מתנמנמת על השניה. חילופי משמרות. באה מילדת שהכרתי במראה מביקורים קודמים. היא אומרת שאני לא אקדם לידה ככה, בשינה. עושה מוניטור כמעט ואין צירים. היא ממליצה על עיסוי פטמות (כבר המליצו לי לפני כן). החצי ישן ואני לוקחת את שמן השקדים שהבאתי ומעסה את הפטמות. לובשת פונצ'ו יוצאת החוצה ומעסה - אבל המרפסת כבר לא מקבלת שמש ישירה וקר. נכנסת פנימה מעסה. הולכת לגקוזי הקטן (פיצפון) יושבת בו ומעסה ככה איזה שעה וחצי עם הפסקות. והאמת שהצירים הופכים דחופים יותר וקצת כואבים, אבל כל פעם שאני מפסיקה הם נפסקים. אחרי שעה וחצי בדיקה ואין התקדמות. אני די ביאוש ודי בסטרס.
שוב טלפון לחברה, היא ממליצה "לברוח" לראש פינה לשבת לאכול משהו ולהרגע. החצי מתעורר בזמן השיחה שומע רק את הקול שלי, כשהשיחה מסתיימת אני מתחילה להציע שנרד לראש פינה, עוד לא הספקתי להסביר והלחץ אצלו מתפרץ. הוא לא מוכן להרפתקאות, הוא לא מוכן שאני אצא מבי"ח. שנינו מאוד לחוצים וזה גם מתבטא בחילופי הדברים בינינו. בסופו של דבר אני אומרת לו לחזור הביתה כי יש לי מספיק מהלחץ שלי להרגיע, ואני לא יכולה להתמודד גם עם שלו.

הוא נוסע ואני הולכת למח' יולדות לאכול א. ערב. השעה כבר 6 וחצי בערב.
יושבת בשולחן עם יולדות שילדו עם זירוז ועם אפידוראל ורע לי.
חוזרת לחדרי לידה ומתמקמת בחדר הצירים שקרוב לג'קוזי. אין צירים משמעותיים , אין כלום, מצב רוח רע ,אני בוכה בגלל חילופי הדברים עם החצי שלי וכל הסיטואציה לא מעודדת לידה בכלל.
קוראת עיתון מנמנת בוכה. הטיפ לא עובד והכל נראה לי סתם.
נכנסת המיילדת לדבר איתי. היא אומרת שהיא רואה שבכיתי ושאני לחוצה בגלל מה שקרה בעבר ושהיא מבינה שאני רוצה ללדת טבעי, אבל היא מציעה שאני אתן שיפקעו לי את המים. היא מציגה את זה כזירוז הטבעי ביותר בסיטואציה. מבטיחה לי שאחרי זה אוכל להסתובב בחדר, לשבת על כדור להיות בתנועתיות (הכל חוץ מהגקוזי). אני מתלבטת. מתקשרת לחצי ואנחנו מחליטים שכן. אבל אני אומרת למילדת שקודם נחכה שהחצי יחזור. הוא מתעכב וככה בינתיים מתחלפת משמרת וחוזרות והמיילדות שקיבלו אותי בצהרים.אני נוכחת בשיחה שלהן עם המיילדת הקודמת ומוודאת בנוכחותה שאכן יתנו לי להמשיך טבעי אחרי הפקיעה.אבל פתאום מסתבר שאם שעה אחרי הפקיעה אין איזו התקדמות אז זה אומר פיטוצין - זירוז. אני נלחצת. מה אבל הבטחת ....
אני נכנסת חזרה לחדר עם המיילדת שקיבלה אותי בצהרים. היא נוגעת לי בכתפים ואני מבינה כמה מתח צבור שם, כמה לחץ. אני מבקשת לפני הכל לעשות מוניטור לראות שהכל בסדר עם התינוקת ואח"כ לראות אם נפקע או לא.
בשיחה איתה היא אומרת שהסיבה היחידה שאני עדין לא ילדתי היא הלחץ (כאילו שאני לא יודעת....) אבל מציעה שאני אכנס לחדר לידה ואשאף גז צחוק כל ציר - פשוט כאמצעי הרגעה (לא יותר פשוט ג'וינט???)
במהלך המוניטור אני שוב מתקשרת לחברה היקרה שלי. היא מציעה לי לשים מוסיקה נעימה (כבר החליפו לי את הטייפ שלא עבד) לשבת בגקוזי , להזליף מהשמנם האתרים שהבאתי איתי על מגבת רטובה ולשים על הפנים. לנסות להרגע ולעשות דימיון מודרך. להבין שהלידה הזאת זו הדרך שלי ושל התינוקת החדשה, ושרק שתינו יכולות לצעוד בה. אם תבוא דניאל להגיד לה שאני אוהבת אותה, אבל שהיא צריכה לשחרר ולתת לי לצעוד בדרך הזאת רק עם התינוקת החדשה. שהיא יכולה להסתכל מלמעלה ולשמור עלינו אבל הדרך הזאת רק שלנו. ולהגיד לבן שלי ולחצי (אם אפגוש אותם בדרך) לחכות לי ולתינוקת בסוף הדרך כי הדרך הזאת היא של שתינו.

ככה עשיתי, ישבתי בגקוזי (אבל השתמשתי בו כבאמבטיה) מגבת עם ריח טוב על הראש. נרגעתי לי. יצאתי אחרי הרבה זמן. החצי כבר חיכה לי. התחבקנו בשקט. ושוב כרעתי ברכים ונשענתי על הכדור עם מוסיקה ברקע. היה מאוד רגוע. הצעתי לחצי שנכב על המיטה וככה שכבנו לנו מחובקים. הוא שאל מה יהיה אם ירדם ואני אמרתי שיהיה בסדר. בראש עברה לי מחשבה, טוב אם נרדם אז נישן ונפקע את המים בבוקר.
איך שהמחשבה הזאת עברה בראש, איך ששיחררתי את הלחץ ללדת הלילה. הרגשתי משהו מבפנים החוצה ופלופ....פקעו לי מהמים.

[אמא_דובה*]

יקירתי, הגעתי לכאן במקרה... פעם ראשונה שאני קוראת את סיפור הלידה האחרונה שלך בפירוט, מתרגשת מאוד ומקווה שתמשיכי!
נשיקות

[אם_דניאל*]

החצי היה קצת מבוהל: מה זה? ורץ לקרוא למיילדת. אני חייכתי מפנים.
המיילדת ביקשה לבדוק פתיחה והוציאה עוד מים החוצה. פתיחה 5. היא הביאה חלוק יבש ואירגנה מחדש את המיטה. היא חשבה שאני רוצה לשכב והופתעה שלא רציתי. אמרתי לה שאני אשב על הכדור.
התחילו צירים כואבים, אינטנסיבים. כל 3 דקות. בהתחלה עוד הייתי על הכדור, אח"כ בכריעה על הרצפה נשענת עליו. אח"כ שמתי אותו על המיטה ועמדתי נשענתי עליו. הייתי צריכה לשירותים. פחדתי שזה לא יציאה אלא כבר הראש, אז קראנו למיילדת שליוותה אותי לשירותים.
חזרנו לחדר היא הציעה לבדוק פתיחה -סרבתי לא היה צורך. לא זוכרת למה אבל הם היו צריכים לקחת דם. מאחר ולא הייתי עם וריד פתוח (לבקשתי) היא לקחה דם בין הצירים ואז היא גילתה שהם שכחו לקחת בדיקה מסויימת כשהגעתי בצהרים. וככה היא עם המזרק בפנים, אני שוכבת על הצד ושתינו יודעות שעוד רגע מגיע ציר. היא צעקה לרופא שיביא את המבחנה שחסרה לה. ראיתי את הלחץ שלה שעוד רגע מגיע ציר וגם אני לא ממש רציתי להעביר ציר בשכיבה עם מחט ביד - אבל זה מה שהיה ובציר הזה לא יכולתי להתנוענע ולהשען על הכדור אלא, לנשוף נשיפות קצרות.

הצירים המשיכו אינטנסיביים. שמתי את הכדור על המיטה ועליתי עליה. במהלך ציר עברתי לעמידת שש כשהיידים וכל חלק גוף עליון על הכדור. בין ציר לציר נשכבתי מותשת על הצד מקופלת על המיטה.
החצי שלי שטף ידיים טוב טוב בכיור שחדר. ואמר שהפעם הוא מוכן לתפוס אותה כשתצא.
התחיל להיות לי קשה, אינטנסיבי ועברה לי מחשבה: אפידורל (בדיעבד זה היה שלב המעבר)
קצת אחרי זה, שוב הייתי צריכה לשירותים החצי זמזם למיילדת אבל הגיעה עובדת שירות. אז הליכתי לשירותים במחשבה שבין ציר לציר אספיק להגיע חזרה. בינתיים העובדת שירות קראה למיילדות.
ישבתי, היתה לי יציאה ואז הגיע ציר. קמתי נשענתי על הכיור בשירתים וצעקתי "יוצא" החצי והמיילדות רצו עלי. המיילדת שקיבלה אותי כשהגעתי לבי"ח הגיעה מאחורי. הראש כבר היה כמעט בחוץ. היא היתה לחוצה מאוד ואמרה לי לחזור לחדר התחלתי ללכת וצעקתי "לא ללכת" היא ביקשה שאשען קדימה בקצת כפיפה על החצי. הגיע ציר והראש היה בחוץ. היא צעקה עלי ללחוץ ואני אמרתי " לא. ציר." הראש היה הידיים שלה ורגע אחרי זה בציר הבא הגוף יצא אל ידיו האמונות של החצי שגם חטף שפריץ רציני של מי שפיר דם וכד'. וככה הלכנו בחזרה לחדר. המיילדת והחצי מחזיקים אות התינוקת. הגענו. העברתי רגל מעל חבל הטבור. נשכבתי ושמו אותה עלי.
מיד בדקתי שבכל בסדר שהיא נושמת. המיילדות אמרו שהכל בסדר ואמרו לי לשפשף לה את הגב. וככה היא התחילה לבכות.


מירידת המים עד הלידה שעה וחמש דקות. אינטנסיביות ביותר.

בלידות הקודמות מיד שלידה נגמרה הרגשתי מרוממת ומיד עברה לי המחשבה שאני רוצה עוד פעם.
הפעם הייתי מותשת נפשית וכל מה שחשבתי היה טוב זה נגמר זה מאחורי.

[נועה_בר*]

מאוד מרגש.

[תמרוש_רוש]

זה נגמר. עשית את זה. עשיתן את זה.
להגיד "כל הכבוד" זה מילה שדופה. אבל זה מה יש. כל כך הרבה פחד להתמודד אתו. כל כך הרבה אמון. כל כך הרבה לשחרר.
את מדהימה.

[אסנת_ש*]

מאוד מרגש
חיכיתי לסוף הסיפור...

[ההולכת_בדרכים*]

מדהים איך הצלחת לשחרר לחץ ולקדם את הלידה בעצמך, עם כל כך הרבה מודעות, ובכזה אומץ לב! @} @} @}
וכמה טוב שיש לך כזו חברה!