סיפורים מעכשיו

שליחת תגובה

מותר לכעוס
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: סיפורים מעכשיו

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 19 נובמבר 2008, 20:50

עברתי ל שיר חדש , אתן מוזמנות @}

סיפורים מעכשיו

על ידי הגבירה_בחום* » 17 נובמבר 2008, 08:07

הגעתי סופסוף...
כבר כמה ימים מתכננת לבוא לבקר פה, וכל פעם משהו מסיט את דעתי. והנה באתי.
מאוד מתרגשת ומזדהה עם החיפוש של אלוהים בכל מקום, בכל דבר. אני מנסה לעשות את זה גם, על אף שאני לא תמיד קוראת לו אלוהים (שמתי לב, שלפעמים עוד קשה לי עם הקונוטציות התרבותיות אבל אני יודעת היטב שהכל אותו דבר) אבל מכווננת עצי אל אותו תדר נסתר, ויברציה פנימית, גרעין רוטט ומואר שנמצא שם תמיד. זרע של אלוהים
מתגעגעת @}

סיפורים מעכשיו

על ידי עדינה_ניפו* » 17 נובמבר 2008, 07:02

בלוג חדש, איזה יופי,
מחכה בסקרנות!

סיפורים מעכשיו

על ידי אמא_ללי* » 17 נובמבר 2008, 06:41

מזל טוב
{@

סיפורים מעכשיו

על ידי חוחית* » 17 נובמבר 2008, 01:25

@}

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 16 נובמבר 2008, 22:46

תודה (())
בכלל שכחתי את כל הפואנטה :-)
כבר מזה זמן אני רוצה לפתוח בלוג חדש. ורציתי לכתוב סיפור אחרון כאן ולקרוא לו "סיפור אחרון ופרידה", ואז להגיד שהבלוג הזה נסגר ונפתח אחר. רק מה? לא היה סיפור. בכלל לא התחשק לי לכתוב. והיום פתאום הגיע סיפור, אבל שכחתי מהקטע של סיפור אחרון ופרידה. (סתם אידיוטי, האמת, פראפרזה קופירייטרית על מילן קונדרה :-) ).

סיפורים מעכשיו

על ידי מי_מה* » 16 נובמבר 2008, 22:40

מזל טוב |עוגה| |בלונים| המון נשיקות וחיבוקים.
נשמע מקסים היומולדת.
אוהבת אותך גם.

סיפורים מעכשיו

על ידי רסיסים_של_אור* » 16 נובמבר 2008, 22:08

מזל טוב {@ {@

סיפורים מעכשיו

על ידי מתחדשת* » 16 נובמבר 2008, 22:04

איזה מעולה את
אוהבת לקרוא אותך
אוהבת אותך

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 16 נובמבר 2008, 21:30

אתמול בלילה היא הכינה את השולחן. מפה, פרחים שקטפה בגינה, ברכה עם ציור ושני נרות בפמוטים. הבוקר, כשתמר התעוררה ובאה לסלון, היא ראתה את השולחן, שולחן היומולדת שלה, ופרצה בצחוק של שימחה. היא הקריאה לה את הברכה, ואחר כך הדליקו ביחד את הנרות, ותמר בירכה- קודם את עצמה ואחר כך את שאר בני המשפחה. "שיהיה לך שנה טובה, שתהיי בריאה ושמחה". הם השאירו את הנרות דולקים, ובכל פעם שראתה אותם במהלך הבוקר, כשעברה בסלון, התמלאה בחמימות של חג.
אחר הצהריים הגיעו כמה חברות של תמר למסיבה קטנה. הם אכלו מעוגת יום ההולדת ובירכו את תמר, ושיחקו בבלונים, ובגלל שלא היו אמהות במסיבה היא יכלה להתרכז בילדים, להנות מהם, להנות מהאושר הפשוט הזה, השקט.
כבר שנים שהיא מנסה לפצח את נוסחת יום ההולדת המנצחת. להבין מה בדיוק הם חוגגים, ואיך נכון להם לחגוג. לקראת יום ההולדת הזה של תמר, כשמצאה את עצמה שוב מהרהרת בקדחתנות על מה ואיך לעשות, את מי להזמין ומתי, הבינה פתאום שזה לא חשוב. והחליטה שדי כבר עם הלבטים האלו, עם המתח המיותר הזה. יאללה, אמרה לעצמה, שיהיה מה שיהיה. אני מרפה, לא מנסה שזה יהיה נכון, פשוט ותמים וטהור ואמיתי, או-מצד שני- חגיגי וראוי, עונה על קריטריונים כאלה או אחרים, מושפעים מזכרונות ילדות או מעקרונות נעלים. הכל דמיון, ומה אני בכלל יודעת. די כבר וזהו, שיהיה מה שיהיה.
ורק עכשיו היא שמה לב, כשהיא משחזרת את היום הזה ומרגישה שהיא שמחה להיזכר בו, שהוא היה אולי הכי קרוב למה שייחלה לו, בלי לדעת בדיוק למה היא מייחלת.

סיפורים מעכשיו

על ידי עדינה_ניפו* » 07 נובמבר 2008, 14:20

כן, גם אני תיארתי לעצמי שאולי לא חשבת על הדברים בדיוק ככה אבל הרגשתי שזה מתאים בכל מקרה!

אגב, אני מזמינה אותך לקרוא דברים שכתבתי במחשבות על חזרה בתשובה היום.
חלק מזה מושפע מהדברים שלך כאן.

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 07 נובמבר 2008, 13:57

עדינה, איזה כיף לקרוא.

_בהתחלת קראתי את המשפט הזה ואמרתי לעצמי, "מה זאת אומרת רק אלוהים יכול לעשות אותה שמחה"?
אלוהים הוא אחראי על זה שהיא תהיה שמחה?
ולקח לי רגע להבין שהכוונה היא שרק דרך אלוהים היא יכולה להיות שמחה, רק אם היא תראה בכל דבר אלוהים יש סיכוי שתהיה שמחה!!!_
האמת שלא חשבתי על הפירוש הזה (המילים פשוט עלו לי), אבל כן, לזה התכוונתי (אני חושבת :-) ).

סיפורים מעכשיו

על ידי עדינה_ניפו* » 07 נובמבר 2008, 13:14

ופתאום מתבהר לה- בטח שהיא לא מצליחה. כי זה לא תלוי בה. היא לא יכולה לשמוח ולהתענג רק מתוך מאמץ. רק אלוהים יכול לעשות אותה שמחה, ואז לא חשוב מה התפאורה
עוד משהו קטן;
בהתחלת קראתי את המשפט הזה ואמרתי לעצמי, "מה זאת אומרת רק אלוהים יכול לעשות אותה שמחה"?
אלוהים הוא אחראי על זה שהיא תהיה שמחה?
ולקח לי רגע להבין שהכוונה היא שרק דרך אלוהים היא יכולה להיות שמחה, רק אם היא תראה בכל דבר אלוהים יש סיכוי שתהיה שמחה!!!

אז כל היום זה מלווה אותי.
הגדול שלי מתעצבן עלי וישר אני רוצה למחות ולצעוק עליו חזרה אבל אז נזכרת לראות את אלוהים בתוך הסיטואציה, ואיזו נחמה עוטפת אותי!
בחוץ הקטן שלי דורך על הצמחים שזה עתה שתלתי וברגע הראשון אני יוצאת עליו בשאגה אבל אז שוב נזכרת לסתכל על המצב בעיניים האחרות שלי ושוב נושבת עלי נינוחות נעימה וחיוך עולה על פניי...
ככה כל הבקר.
איזה כיף!

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 07 נובמבר 2008, 10:47

תודה יקירותיי. שתהיה שבת שלום, עונג ושימחה @}

סיפורים מעכשיו

על ידי חוחית* » 07 נובמבר 2008, 10:11

@}

סיפורים מעכשיו

על ידי מתחדשת* » 07 נובמבר 2008, 06:47

תודה לך, תודה לו. תודה.

סיפורים מעכשיו

על ידי עדינה_ניפו* » 07 נובמבר 2008, 06:13

זה מבהיל אותה, אבל איזה מזל שכבר למדה לדבר את זה ישר לאלוהים, לא לנסות להסתיר את רגשותיה מעצמה וממנו.
אני נפעמת מהחיבור שלך לאלוהים, מהשיחה שלך איתו,
מהישירות, הנגישות והאמונה שלך.
זה נותן לי המון המון השראה,
להבין שיש לי גם את האפשרות הזאת מרגש אותי.

באמת תודה מיוחדת היום.
לראות את אלוהים בכל רגע, זה מה שהזכרת לי הבקר.

זה כמו שזה- עם המחשב והריבים. ומי אמר שזה לא טוב? בטוח שזה טוב, כי דרך הפגמים, החסר, אתם מתחברים אלי. ונגיד שהייתם חיים ככה, רק אתם, בבקתה קטנה ומבודדת בטבע, בלי מחשב ובלי חשמל, את חושבת שהכל היה מושלם כל הזמן? גם אז היה חסר. חייב להיות. עצם זה שאת כל כך נהנית זה בגלל שזה שונה מהשיגרה. ובכלל, תגידי תודה שזו השיגרה שלך ושאלו הצרות שלך- שהילדות רבות, שזהרה רוצה כל הזמן ללכת לחברים, שתמר משתעממת ושאת יותר מדי באינטרנט. (והיא מיד אומרת תודה, כמובן).
וגם על זה, תודה !

ידעתי שאני מחכה למשהו חשוב!!!!!!!!!!!!
רוצה לאחל לך שבת מקסימה {@ {@ {@

סיפורים מעכשיו

על ידי נקודות_ורודות_אגדיות* » 07 נובמבר 2008, 01:42

וואלה, באבן שושן גחל זה פחם בוער וזה זכר. לא נותנים הטיות כך שלא מצליחה להבין, לה אומרים גחלים לוחשות? ולא גחלים לוחשים?.
כן אומרים גחלים חמים או דולקים ולא גחלים חמות.
בקיצור גחלים מוכנים.

סיפורים מעכשיו

על ידי נקודות_ורודות_אגדיות* » 07 נובמבר 2008, 01:37

תראי איך מחוט דק נוצר סוודר שלם (-:
(())

סיפורים מעכשיו

על ידי הגבירה_בחום* » 07 נובמבר 2008, 01:30

תודה לך, תודה לו. תודה.
(())

סיפורים מעכשיו

על ידי נקודות_ורודות_אגדיות* » 06 נובמבר 2008, 23:57

איזה הטקלה...
כשאני חושבת על זה , אז אומרים גחלים לוחשות, נכון? אבל גחל אחד ולא גחל אחת, איאיאי אני ניגשת למילון עוד מעט,
אך לפני זה...הולכת לקרוא פה מה כתבת.

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 06 נובמבר 2008, 22:45

(()) תודה גם לך.

שאלה בדקדוק-
הגחלים מוכנים או מוכנות?

סיפורים מעכשיו

על ידי מי_מה* » 06 נובמבר 2008, 22:15

וגם אני מיד אומרת תודה, כמובן . תודה לך, תודה לו. תודה.
(())

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 06 נובמבר 2008, 21:45

יום ראשון לחופשה באילת.
בבוקר, כשרק הגיעו לבית ספר שדה, שם הקימו את האוהל, שירה התחילה לקטר ולבכות- שזה לא כמו בסיני, זה לא על הים, זה בכלל לא בטבע, זה בתוך עיר , והיא לא רוצה להיות פה. ולמרות שכרגיל שירה ביטאה בקול רם את מחשבותיה הסודיות, היא הייתה סבלנית ועודדה אותה. כן, נכון שזה שונה מבדרך כלל, אבל אם לא נשווה את זה למה שהיה נוכל להנות ממה שיש.
אבל עכשיו, כמה שעות אחר כך, על החוף, בא לה לקטר, בקול רם ובלי עכבות, כמו שירה. היא מתאמצת להיות חיובית, ליהנות ממה שיש – למרות המיליון איש על החוף, למרות המסחריות והרעש, למרות שלא חם מספיק לטבילה. מנסה להתרכז בטוב, למצוא את היופי- בילדות, בה ובאורי, בהרים ובים. ולא כל כך מצליחה. לא באמת.
זה כל כך לא זה.
ופתאום מתבהר לה- בטח שהיא לא מצליחה. כי זה לא תלוי בה. היא לא יכולה לשמוח ולהתענג רק מתוך מאמץ. רק אלוהים יכול לעשות אותה שמחה, ואז לא חשוב מה התפאורה. נכון שבסיני זה קל יותר, להנות ולשמוח ולהתחבר, לעצמה ולכל, גם לאלוהים, אבל גם כאן זה אלוהים. גם את המציאות הזו הוא נתן לה, גם בה הוא נמצא.
ואולי אם תקבל את זה, תקבל באמת- לא בהתלהבות או בשימחה, בהשלמה של- ככה זה, זה מה יש, אולי אז תתאפשר גם שימחה אמיתית?

היום השני
בוקר על הים, בחוף הנחמד, השקט והריק, שגילו היום. סככות קש, כסאות בחינם.
שירה במים, זהרה יושבת על כסא מפלסטיק ואוכלת לחמנייה, תמר מציירת על החול, מפטפטת ושרה לעצמה.
אתמול בלילה הם הדליקו מדורה, וישבו לידה על אבנים, כי הם לא הביאו אתם כסאות. התחשק להם קפה ולא היה כוח להתחיל להוציא את הגזיה. "אוף! זה כל כך לא מפנק!", הרשתה לעצמה לקטר, ופתאום אורי נזכר שיש ליד המשרד מכונה כזאת של קפה, והוא הלך להביא. חסד מפתיע.

היום השלישי
בוקר צלול, עדיין מספיק קריר לסוודר. היא יושבת על הספסל ליד השולחן שעליו יש עוד שאריות מארוחת הבוקר. זהרה ותמר משחקות ביחד מאז שהתעוררו, קצת אחרי עלות השחר, מסתובבות בין העצים, נכנסות אל האוהל ויוצאות ממנו.
בערב הקודם היא עשתה הליכה ופתאום ראתה ליד הפח כמה כסאות פלסטיק של כתר, שבורים רק קצת במשענת.
היא מרגישה שאלוהים משחק איתה במשחק חפש את המטמון, רק שהמטמון מתגלה לה לאורך הדרך, משולב בחידות ובמשימות.

הבוקר הרביעי של החופשה. כבר יש להם שגרה. בבוקר הכנת סנדוויצ'ים לים, שתייה בתורות (הם הביאו רק שלוש כוסות). שירה קוראת, זהרה ותמר משחקות. בערב הקודם היא הביאה את הטושים והדפים והן ציירו עד שהבשר על האש יהיה מוכן.
אחר כך נוסעים לים, ונשארים עד אחר הצהריים. אורי נכנס עם הבנות בתורות לעמוקים, והם מסתכלים על הדגים עם משקפות.
אחר הצהריים הם חוזרים לבית ספר שדה, ארוחת ערב ומדורה. הילדות הולכות לישון מוקדם והם יושבים עוד קצת ליד המדורה ואז נשפכים גם.

אחרי הצהריים.
בים נשבה רוח והיה מעונן, אז הם חזרו לאוהל.
היא מגלה שחופשה יכולה להיות כל דבר, בכל מקום או מצב. העיקר בשבילה הוא שיתמלאו מספר תנאים, שביחד יוצרים אפשרות ל"זמן חלום" כמו שקראה לזה סבינה מסג בכתבה בהארץ.
שינה כמה שיותר קרוב לטבע, מדורה בלילה, בלי חשמל.
בלי שעון, בלי טלפון, בלי ראי. (אפשרי שיהיו הצצות חטופות בשלושתם, אבל שלא יהיו זמינים כל הזמן).
להיות ביחד רק הם, בלי יותר מדי הסחות דעת. כמה שפחות הסתובבויות, כמה שיותר פשוט.

בוקר חמישי.
עוד יום מעונן, והם לא כל כך יודעים מה לעשות. נראה שזה לא יום מתאים לים, אבל לא ממש בא להם על אחת מהאטרקציות היקרות לתיירים שאילת משופעת בהן. לרגע היום נראה ארוך ומפחיד, ופתאום היא חושבת שאפשר בכל זאת להיות קצת בים, גם בלי להיכנס למים, ומחליטה שפשוט יזרמו עם היום ויראו מה קורה, איך אלוהים מכוון אותם לאן שצריך. היא חושבת שזה דווקא נחמד כשהדברים לא קורים לפי התכנון (למשל- יום קריר בחופשה באילת), כי זה מאפשר להרפות מאשליית השליטה.

הערב כמעט יורד, הגחלים כבר מוכנים לארוחת הערב האחרונה שלהם כאן, סטייקים על האש. היא בדיוק חזרה מההליכה שלה, על הטיילת ליד הים. בזמן שהלכה הבינה פתאום שהיא עצובה שהחופשה נגמרת. שהיא לא מתגעגעת הביתה. זה מבהיל אותה, אבל איזה מזל שכבר למדה לדבר את זה ישר לאלוהים, לא לנסות להסתיר את רגשותיה מעצמה וממנו.
היא מספרת לו הכל- על הפחד שלה שכשיחזרו הביתה הקסם יחלוף, והם יחזרו לשגרה של מחשב וטלפונים וריבים. היא מבקשת תשובה. "מה היית רוצה?", עולה בה שאלה. "לחיות ככה, כמו בחופשה, כל הזמן?".
אבל זה לא אפשרי. זה לא ככה. זה כמו שזה- עם המחשב והריבים. ומי אמר שזה לא טוב? בטוח שזה טוב, כי דרך הפגמים, החסר, אתם מתחברים אלי. ונגיד שהייתם חיים ככה, רק אתם, בבקתה קטנה ומבודדת בטבע, בלי מחשב ובלי חשמל, את חושבת שהכל היה מושלם כל הזמן? גם אז היה חסר. חייב להיות. עצם זה שאת כל כך נהנית זה בגלל שזה שונה מהשיגרה. ובכלל, תגידי תודה שזו השיגרה שלך ושאלו הצרות שלך- שהילדות רבות, שזהרה רוצה כל הזמן ללכת לחברים, שתמר משתעממת ושאת יותר מדי באינטרנט. (והיא מיד אומרת תודה, כמובן).

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 06 נובמבר 2008, 20:29

תודה עדינה. ריגשת אותי.

סיפורים מעכשיו

על ידי עדינה_ניפו* » 06 נובמבר 2008, 12:30

שלום אשה שמחה יקרה,
נכנסתי בתקווה למצוא שאולי פספסתי משהו מהזמן האחרון.
מתגעגעת לכתיבה שלך.
חזרתי לקטע על יום הכיפורים שלך.
שוב הקסים וריגש אותי.
אני עכשיו בעיצומו של "לאכול, להתפלל, לאהוב" בדיוק בסוף השהות שלה באשראם.
והקטע על הגורוגיטה...וואו!

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 24 אוקטובר 2008, 10:28

תודה על האיחולים, מצטרפת ל אמן @}

סיפורים מעכשיו

על ידי עדינה_ניפו* » 23 אוקטובר 2008, 23:44

אלוהים, תעזור לי להרפות. להיות בעכשיו בלי לדאוג למחר. להאמין בך שאתה דואג לנו ושומר עלינו
אמן.

מאחלת לכם חופשה נעימה ביחד.

סיפורים מעכשיו

על ידי מי_מה* » 23 אוקטובר 2008, 22:58

ואני מאחלת לכם חופשה נעימה ומטעינה ומקרבת.
הרבה אהבה.

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 23 אוקטובר 2008, 22:49

מחר הם נוסעים לחתונה של חברים, ישנים אצל אמא של אורי, ומוקדם בבוקר שבת יוצאים לאילת, לחופשה.
כרגיל היא מלאה חששות. מהנסיעה, מאיך יהיה באילת (שבה לא בילתה חופשה מגיל שש עשרה בערך, בצבא גילתה את סיני ואילת הפכה לתחנת מעבר). ממזג האוויר ומהאריזה, מזה שאין לה שקפקפים (זה עוד קיים בכלל?) בשביל להיכנס למים, ואין לה בגדים מתאימים לחתונה כי כנראה שיהיה גשם. המון חששות.
מדי פעם היא מתעוררת מהרהורים קדחתניים במהלכם היא מתכננת איך תקפוץ מחר בבוקר ותקנה כמה דברים שחסר, כשבעצם מה שרצתה זה להזכיר לעצמה את האמת הפשוטה.
ששום דבר ממילא לא תלוי בה, שהיא לא יכולה לשלוט בכל פרטי המציאות, שאם תרפה אלוהים ידאג לכל.
היא נזכרת במה שדפנה סיפרה לה היום בטלפון, על שיחה שלה עם אמא שלה שעוברת עכשיו תקופה קשה, ואיך ייעצה לאמה להגיד על כל דבר שקורה לה- "אז מה?".
אין לה שקפקפים. אז מה?
היא לא יודעת מה תלבש לחתונה. אז מה?
היא בלחץ, היא מלאה חששות, קשה לה לנשום. אז מה?

ומתוך ה-"אז מה?" עולה בה סוף סוף התפילה.
"אלוהים, תעזור לי להרפות. להיות בעכשיו בלי לדאוג למחר. להאמין בך שאתה דואג לנו ושומר עלינו, וזה מה שחשוב.
תזכיר לי שהכל בסדר, והכל ימשיך להיות בסדר, וזה לא תלוי במחשבות שלי, אלא רק בך.
תעזור לי לנשום את הרגע הזה, ואת זה שאחריו. לנשום דרך כל הרגעים ולהיות אתך, ועל כל מה שקורה להגיד-"אז מה?".

סיפורים מעכשיו

על ידי מתחדשת* » 22 אוקטובר 2008, 06:51

@}

סיפורים מעכשיו

על ידי עדינה_ניפו* » 22 אוקטובר 2008, 05:59

התגעגעתי {@

סיפורים מעכשיו

על ידי נקודות_ורודות_אגדיות* » 22 אוקטובר 2008, 01:07

אצלי חוויות חוצלארץ ועוד הרבה חוויות רחוקות מהיומיומי בא עם שינויי מזג אוויר- ישר נכנסת לטריפ של ריחות, זכרונות, מקבלת מבט לחלוחי כזה כאילו חיה גם פה וגם בעוד מקום.

תחושת אבדון בקיבוץ...נו, אמנם לא מאותו כוון, אבל תמיד קיבוצניקים צחקו עלי איך אני לא קולטת את המרחב במקום כזה פשוט- לכי תסבירי להם שלילדות עירוניות עיר זה פשוט, ובקיבוץ? הכל אותו דבר (-:

ואיזה כיף לחזור למישהו...אחחחח.......אולי?.......יום אחד?......

סיפורים מעכשיו

על ידי חוחית* » 21 אוקטובר 2008, 23:52

כל פעם מחדש נפעמת ממך ומהדרך בה את מעבירה את עצמך אל המקלדת, ממש יכולתי להרגיש חוצלארץ בעצמי.
@}

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 21 אוקטובר 2008, 23:06

"היית בחוצלארץ?
לא. חוצלארץ באה אלי" (יונה וולך)

יום של על האש בקיבוץ אצל גיסתה. רבע שעה אחרי שהגיעו לשם, וכולם כבר הספיקו לריב עם כולם. היא ואורי עם הילדות, בזמן הנסיעה, היא ואורי אחד עם השניה, בהליכה מהאוטו לבית, אורי ואחותו, דקה אחרי שנכנסו לבית.
אבל איכשהוא הפחד ממצבים כאלו לפעמים נורא יותר מהדבר עצמו. כביכול קטסטרופה, אבל היא נשארה רגועה, ידעה שהכל יהיה בסדר. והכל באמת היה. אחר כך אחותו השניה של אורי הגיעה עם הילדים, והם העבירו יום נחמד ביחד, באכילה ושיחה, הילדים שיחקו ביחד, הלכו לגן השעשועים וחזרו ושיחקו עוד.
אחר הצהריים יצאה להליכה. היא הלכה בשבילי הקיבוץ, נהנית מהנוף השונה- הרים ואורנים, בתי הכפר הערבי שממול, חלפה על פני בתי הקיבוץ הישנים, המוארים בחמימות, שומעת קטעי שיחות, פיסות קטנות של חיים אחרים, ופתאום היה נדמה לה שהיא מריחה ריח מוכר. ריח של חוצלארץ. מה פתאום ריח של חוצלארץ בקיבוץ בישראל? ואז הבינה. זה לא הריח, זו התחושה. תחושת חוצלארץ. שילוב של הליכה במקום לא מוכר, התרגשות, זרות ופחד (לא הגיוני, אבל מוכר ונושן) מללכת לאיבוד.
ומיד כשהבינה את זה נזכרה באורי, ודמיינה איך תחזור לבית ותחבק אותו, ולרגע הרגישה קוצר רוח של געגוע. כן, כמובן- גם הגעגוע הוא חלק מתחושת החוצלארץ.

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 16 אוקטובר 2008, 10:55

תודה (())

סיפורים מעכשיו

על ידי אמא_של_בוטן* » 16 אוקטובר 2008, 00:47

כמו תמיד, רגשת אותי מאוד מאוד.
אני קוראת אותך לאט, מתענגת, ומנסה להכניס אל חיי, השונים מאד מאד משלך (ובו בזמן גם דומים בהרבה מובנים)- כמה נקודות מוארות. לאט.
תודה לך על מתנות קטנות ויקרות שחילקת וחלקת @}

סיפורים מעכשיו

על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 15 אוקטובר 2008, 12:06

כמו תמיד, רגשת אותי מאוד מאוד.

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 15 אוקטובר 2008, 10:36

תודה (())
זה תמיד מפתיע ונחמד למצוא פתאום תגובות בדף :-)

סיפורים מעכשיו

על ידי חוחית* » 15 אוקטובר 2008, 09:40

לא יודעת איך פיספסתי את שני הפוסטים האחרונים שלך,
כמו תמיד, רגשת אותי מאוד מאוד.
@}

סיפורים מעכשיו

על ידי אמא_ללי* » 15 אוקטובר 2008, 02:47

{@

סיפורים מעכשיו

על ידי עדינה_ניפו* » 10 אוקטובר 2008, 09:19

גרמת לי לבכות,
פשוט מקסים, כל כך נהניתי לקרוא.
את יודעת, גם לי היתה שיחת טלפון ממש בבקר של ערב יום כיפור עם חברה קרובה שלא דיברתי איתה כמעט שנה.
היא סיפרה לי שאחותה הקטנה בת 24 גוססת מסרטן.
כל הכיפורים שלי היה מלא בסיפור הזה.
זה הכניס בי הרבה פחד ושאלות.
אמא שלי הרי מתמודדת עם מחלת הסרטן זה שלוש שנים.
וההתמודדות שלה העירה בתוכי כל כך הרבה פחד וחרדות, זמנים שלא הצלחתי לתפקד והאמונה שלי התערערה לחלוטין.
אבל בגלל שהיא אמא שלי והיא אשה בת 53 היה לי תמיד קל "להבין" למה היא חלתה.
מה באיך שהיא חייה את החיים שלה "גרם" למחלה.
אבל הידיעה על ילדה שחלתה בגיל 22, מה היא כבר הספיקה לחוות, לעבור...?
מה הסיבה לזה?
איך אפשרי להבין את זה?
את מי אפשר להאשים?

זהו, היה לי יום כיפורים חזק מאד.
לא שמצאתי איזשהם תשובות אבל הזכרתי לעצמי שהכל חלק ממנו, מהשם יתברך והכל לטובה והדרך אליו היא דרך הנשימה, ההתרוקנות מהמחשבה והחיבור דרך מקום שלא כולל את המחשבות.
ואז מרגישים דברים מפתיעים!

תודה יקרה יקרה!

סיפורים מעכשיו

על ידי מתחדשת* » 10 אוקטובר 2008, 06:55

|L| מאוד

סיפורים מעכשיו

על ידי מי_מה* » 10 אוקטובר 2008, 06:27

את יודעת, באחת השיחות שלי עם אלוהים ביומכיפור הזה, שכבתי לי על הגב במיים ופתאום חשבתי עלייך ותהיתי אם את צמה.ממש לא הצלחתחי להגיע למסקנה. כנראה ההתלבטות שלך הגיעה אלי (באיחור של יום, אבל מי סופר).
יש לי גם מה לכתוב על הנסיונות. אבל לא עכשיו. אולי יותר מאוחר או כבר בשבוע הבא.
בינתיים מברכת אותך בשבת שלום ובחיבוק גדול.
@}

סיפורים מעכשיו

על ידי נקודות_ורודות_אגדיות* » 09 אוקטובר 2008, 23:08

אוי אישה יקירה...
שוב היזלת לי דמעה, יש בך איזו ילדה כל כך ...ותביני את לא לבד.
---"כולנו ילדים של החיים"---
קשה, קשה לעמוד במצבים חסרי האונים האלה....יאללה מחכה שהיא תבריא במהרה
אמן אמן אמן אמן אמן
(())

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 09 אוקטובר 2008, 22:27

כל היום שממון בנפשה, ואיים קטנים של שמחה או עונג, של שלווה. אחר הצהריים היא יוצאת להליכה בתחושת רווחה, כבר חיכתה לזה, לתנועה בגוף ולהתרחבות הנפש, לשיחה שלה עם אלוהים. ושוב היא מתחילה- "מה קורה לי? מה זה השיממון הזה? למה אני לא שמחה?".
שוב היא מבינה שהתרחבה למחשבות ורצונות, שהתרחקה מהפשטות של החיבור אל הבורא דרך הנשימה, שלקחה כמובן מאליו את כל היש. היא מתחילה להודות, וההודייה מרגיעה קצת, והיא גם נזכרת שהתשובה לא בהכרח תגיע עכשיו. אולי מחר, אולי בעוד כמה ימים, ושעשתה את חלקה בכך שהתפללה וביקשה לחזור למקומה, ובכך שהודתה על הטוב שיש, והצליחה אפילו להרגיש ניצוצות זעירים של הכרת תודה אמיתית.
היא גומרת את ההליכה מעודדת יותר. שלווה ונינוחה. היא מחליטה לחזור הביתה בשביל אחר מזה שהיא הולכת בו בדרך כלל.
כשהיא מגיעה לגן השעשועים היא רואה את אפרת, ומחייכת אליה מלבה שנפתח בטיול. אפרת מחייכת אליה בחזרה, ושואלת- "שמעת כבר?" "לא" היא עונה, תוהה בלבה אם מישהי ילדה, ואפרת אומרת- "יש לי סרטן בשד". שתיהן מתחילות לבכות ומתחבקות חיבוק ארוך.
הערב היורד על הקיבוץ משתנה בשנייה אחת. היא מתמלאת אימה, ועצב, וכעס, כל כך הרבה רגשות שסוערים בה. אפרת אומרת שהיא יודעת שזה שיעור, שהיא מאוד אופטימית, שתמיד כשקראה בתהילים את המשפט "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" לא הבינה את הקטע של "שבטך", מה מנחם בזה? אבל עכשיו פתאום היא מבינה.
לרגע אחד של צלילות היא יודעת שאלוהים אומר לה משהו, אבל היא לא עוצרת להקשיב. היא חוזרת הביתה, וקוראת באינטרנט עד חצות כל מיני דברים על סרטן. ביומיים הבאים היא מלאה מועקה, אותה היא מנסה לפוגג בלדבר על זה. היא מתעלמת מהידיעה שהדיבור על הדברים מרוקן אותם ממהותם, מרחיק אותה מעצמה. היא מדברת כדי לא להרגיש- את הפחד והכאב, את הבלבול והספק. רק כשהיא שמה לב שהשיחות האלו לא מנחמות אותה, ומפסיקה סוף סוף לדבר, היא מתחילה לשוב אל עצמה, להתקרב אל האמת.
האמת היא שהיא פוחדת. שמהרגע ששמעה על המחלה של אפרת התמלאה בפחד מאלוהים. האמונה שלה התערערה. והיא סיפרה על זה לאנשים, דיברה וניתחה והתפלספה והתרחקה, וידעה שאלוהים רצה להגיד לה משהו אבל לא הגיעה אל השקט הנדרש כדי שתשמע.
הוא רק רצה שתראה את הפחד. שתכיר בו ותודה על האמת- היא פוחדת למות. היא רוצה לחיות חיים ארוכים וטובים. היא פוחדת מניסיונות כאלו. ומרוב פחד שכחה שהכל לטובה ושהכל זה הוא. הפחד הרחיק אותה מהאמת הפשוטה והיא ניסתה להסתיר, וגם כשדיברה עם אלוהים זה היה מתוך הפחד וחוסר האמון.
ואיזו הקלה זו הייתה לגלות את לבה בפניו, להודות שהיא פוחדת, וכשהגיעו הדמעות ידעה שלבה נפתח סוף סוף.

מחר יום כיפור. כל כמה זמן היא נזכרת בזה בתחושת מועקה, ולפעמים מצליחה להמיס אותה כשהיא מרגיעה את עצמה שהיא לא חייבת לצום. היא מבינה שיש בה רצון להיות בסדר, כמו כולם, לעשות מה שצריך, ומצד שני- היא לא רוצה לצום. לא בא לה על המאבק הזה. היא לא בהריון וכבר כמעט לא מניקה, אז אין לה סיבה טובה. ובכל זאת, יש בה התנגדות, אין בה את היכולת להתמסר ולהיכנע כמו אחותה, שברור לה שהיא צמה אפילו כשהיא בהריון.
היו שנים שצמה, והיא זוכרת את תחושת ההתעלות שבאה בעקבות הצום. אחר כך היו שנים שלא צמה, ובכל זאת חוותה את קדושת היום הזה.
ועכשיו היא פוחדת שזה יהיה סתם יום. היא מדברת על זה עם אלוהים, והוא אומר לה- מה את חושבת, שאת עושה את זה בשבילי? הצום הזה הוא בשבילך. הוא מתנה. אם את לא רוצה את המתנה או לא יכולה לקבל אותה כרגע- אז לא.
ואם זה אומר שתסבול בגלל זה מתחושת סתמיות או מאשמה- גם את זה תצטרך לקבל. ואולי, אם תשלים עם זה שהיא לא צמה, שככה היא, שאין בה את היכולת להתעלות מעל הטבע שלה, אז אולי תצליח לזכות בשלוות נפש ביום כיפור.

בבוקר של ערב יום כיפור היא קמה שלווה. היא כבר יודעת שלא תצום. גם לא חלקית. היא הולכת לבקר את אפרת, שמספרת לה על בדיקה קשה שעברה אתמול, ואיך בדרך חזרה מבית החולים הרגישה כל כך חיה. "כאילו ירדה ממני קליפה, ורק עכשיו אני יכולה להרגיש באמת את זה שאני חיה", היא מחייכת ונראית כל כך שלווה, ושוב אומרת כמה היא שמחה ומאמינה בטוב.
היא יוצאת מהבית של אפרת שמחה ומעודדת, מרגישה שהחיוּת והאור שקרנו מאפרת דבקו בה.
בצהריים היא קוראת ב"לאכול להתפלל לאהוב", קטע שבו ליז מספרת איך התגברה על ההתנגדות שלה למזמור הגורוגיטה שמזמרים כל בוקר באשראם, כשעלתה בה מחשבה להקדיש את המזמור לאחיינה האהוב. ופתאום עולה גם בה מחשבה, לצום ולהקדיש את הצום לרפואה לאפרת. ומאותו רגע, בפשטות, היא יודעת שהיא צמה. אלוהים פתח לה פתח, שינה לה את המחשבות, הכניס בה רצון.
אחרי המחשבה הזו באו אחרות, מחשבות מרככות שממיסות עוד ועוד את ההתנגדות- שהיא יכולה לדמיין שהיא נמצאת באשראם שזו הפעילות בו. והיא תדליק נרות ותלבש לבן ותקרא תהילים. כן, אם אלוהים יהיה אתה היא יכולה.
אלוהים, היא מבקשת, תעזור לי לצום בקלות. תעזור לי להיות מחוברת אליך. אני פוחדת שזה יהיה קשה, שאכשל, תעזור לי לדעת שזה תלוי רק בך, להאמין שכמו ששינית לי את המחשבות, כמו שפתחת לי פתח, כך גם תהיה אתי ביום כיפור, תלווה ותנחם, תעשה לי נסים. תעזור לי להקדיש את הצום הזה לך, להיות אתך, לראות אותך בכל המתרחש, בקושי ובריקנות, בכל מה שיעלה, להרגיש אותך אתי.

מוצאי יום כיפור.
היא צמה. הקושי לא היה בצום, אלא במחשבות. מחשבות על כמה קשה עוד יהיה, על כמה זמן עוד נשאר, על מה תאכל כשתשבור את הצום. אבל בכל פעם שהבחינה בהן, עצרה, עצמה עיניים והתרכזה בנשימה, וביקשה מאלוהים שיעזור לה. וקראה תהילים, ואת "לאכול להתפלל לאהוב", והתנחמה במילים, גם בעתיקות וגם בחדשות.

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 07 אוקטובר 2008, 18:20

:-)

סיפורים מעכשיו

על ידי יעל* » 07 אוקטובר 2008, 16:46

השיר הזה עושה גם לי חשק לחזור אל הטבילה (למרות שמעולם לא טבלתי, חוץ מלפני החתונה אבל זה היה נוראי).
הוא מקסים ומרגש.
אני כבר כמה חודשים משחקת עם המחשבה על טבילה. אולי עכשיו אחרי השיר?

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 07 אוקטובר 2008, 16:28

כוונה לטבילה / הרַבּה דליה מרקס
לכי לך אל המים! ן
יש בתוכך בכי גדול ן
שמסרב, ן
שאינו יכול, ן
שנחנק תחת כוסות הקפה, ן
תחת החשבונות, ן
תחת חרדת המחר- ן

לכי לך אל המים! ן
קחי עמך זיכרון של
ילדה קטנה בגינה, ן
עם שמלה מנוקדת ן
ולב גדול אדום ן
תפור על החזה. ן

לכי לך אל המים! ן
רבבות דמעותיהם ן
יבַכּו אותך ן
וטהרת

השיר הזה עושה לה חשק לחזור אל הטבילה. כמה חודשים אחרי שתמר נולדה הפסיקה ללכת למקווה. זה נהיה מסובך מדי, מלחיץ, והיא החליטה שמספיק אם תעשה "מקלחת עם התכוונות".
עכשיו היא נזכרת בעונג שבטבילה. אבל לא כל כך בא לה לחזור למקווה, עם הכלור והבלנית שבודקת.
פעם, כשרק התחילה לטבול, הייתה טובלת בים. אבל בחורף קר מדי, והים רחוק.
אז בינתיים היא נשארת עם השיר. עם כוונה לטבילה. מחכה לתשובה.

*
בלילה לפני השינה היא חושבת על זה שמחר בטח לא תוכל לעשות את ההליכה בערב, כי תהיה עייפה אחרי יום בנחל. היא מבקשת מאלוהים שיעיר אותה מוקדם כך שתספיק ללכת בבוקר לפני שאורי יוצא לעבודה.
קצת לפני שש בבוקר תמר מעירה אותה. משהו מציק לה, היא בוכה, שותה קצת מים ונרדמת חזרה.
אבל היא לא נרדמת. היא נזכרת בתפילה. הנה- אלוהים נענה לבקשה שלה. אבל למה בשש? עדיין חושך בחוץ! שש וחצי היה הרבה יותר טוב.
לא, היא לא קמה עכשיו. היא תירדם לעוד קצת ואז תקום. אבל היא ממש עירנית, ועד שהיא נרדמת שוב לוקח זמן, וכמובן שהיא לא מתעוררת בשש וחצי.
בסופו של דבר היא יוצאת מהמיטה בשבע ועשרים, ובכל זאת מספיקה לעשות הליכה קצרה. כשהיא חוזרת היא מוצאת את הילדות עסוקות, כל אחת בענייניה- שירה קוראת, זהרה שוכבת על הספה, מתעוררת לאיטה בסדרת התמתחויות, ותמר כבר עטופה בגלימה, על ראשה כתר.

(נכתב לפני המעבר לשעון חורף :-) )

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 03 אוקטובר 2008, 11:14

תודה לכן על האהבה והפירגון. זה מאוד נעים ומשמח. (())

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 03 אוקטובר 2008, 11:10

כשהמציאות סוגרת עליה, דוחקת אותה אל הפינה הזו שבה אין כלום, לא תשובה, לא מחשבה מנחמת, רק רצון לברוח, להתחבא מן המציאות ומעצמה, היא לוקחת את המחברת וכותבת-
"אלוהים, מה יש לי? למה אני כל כך מבולבלת, מוטרדת, לא שמחה, עצבנית?
בעצם, למה זו לא שאלה נכונה. ככה אני. אני לא מוצאת את עצמי. ישנתי כמעט עשר שעות בלילה ואני בכל זאת עייפה. לא בא לי לעשות כלום ואין בי שימחה.
צעקתי על הילדות הרבה היום. אוף.
אלוהים, תעזור לי. תן לי לראות אותך בתוך כל זה. בתוך העכירות הזו. אני רוצה להתענג על החיים האלו שנתת לי, לשמוח. תעזור לי. אני מבינה שבלעדיך זה לא אפשרי. אין שימחה בלי שאתה תתן שימחה. אין כוחות ואין שלום ואין מנוחה או שלוות נפש- רק ממך. רק אתה. אז תן לי.
אני רואה עכשיו את כל הסיבות שיש לי כביכול להיות שמחה היום- שיש יוגה, ויש מעגל נשים בערב, ואני לא צריכה לבשל היום ומחר לא אצטרך לנקות כי ניקיתי בחג. אבל אתה מראה לי שזה תלוי רק בך. לא בשום סיבה חיצונית.
בסדר. הבנתי. נזכרתי.
אז עכשיו אפשר להיות שמחה?".
היא קמה לתלות כביסה, ואחרי כמה רגעים מרגישה, כאילו מישהו הרים איזה וילון בתוכה, הזיז רהיטים, פתח חלון שיתאוורר, היא ממש יכולה לשמוע את החריקות של התנועה הפנימית, של השימחה החוזרת.

סיפורים מעכשיו

על ידי מי_מה* » 01 אוקטובר 2008, 22:50

זאת עוד הזמנות להגיד לך כמה אני אוהבת אותך.
ואם בא לך, היכנסי לדף המלצה על שיר . די בתחילתו יש איזו שיחה על השיר "אני הולכת אלי" חיפשתי לך קישור לשיר עצמו, אבל לא מצאתי....

סיפורים מעכשיו

על ידי חוחית* » 01 אוקטובר 2008, 22:45

מרגשת אותי
כמו תמיד
@}

סיפורים מעכשיו

על ידי עדינה_ניפו* » 01 אוקטובר 2008, 21:50

"מאין באים היסורים? מהמחשבה של האדם שהוא יש. אם היה חושב- "אבל אני לא מציאות", ומחזיר לבורא, לא היו יסורים"

רציתי אגב להגיד לך, שהמשפט הזה מלווה אותי בזמן האחרון ועוזר לי לא מעט.

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 01 אוקטובר 2008, 21:12

תודה עדינה,
גם את עשית לי טוב , כמו תמיד.
מאחלת לך שנה טובה ויפה, שנה של התקרבות לאלוהים @}

סיפורים מעכשיו

על ידי עדינה_ניפו* » 01 אוקטובר 2008, 19:00

אוי, כל כך טוב עשית לי!
.
סוף סוף מצאתי את הזמן לקרוא את כל הקטעים האחרונים שלך.
כבר כמה ימים שאני משתוקקת למצוא את הזמן לשבת ולקרוא אותם בשקט והנה זה הזמן המדויק.
בדיוק למילים האילו הייתי זקוקה ברגעים אילו כשבלב היה קצת עצוב וקצת ריק.
דרך הכתיבה שלך אני מזדהה בקשר שלך עם אלוהים וזה עוזר לי להיזכר בעצמי.
עשית לי טוב אשה שמחה!

תודה תודה ושנה נפלאה ומתוקה לך.

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 01 אוקטובר 2008, 16:52

ראש השנה מתקרב. בשנים האחרונות הפך להיות החג האהוב עליה. תמיד היה לו פוטנציאל, עם ריח הסתיו והדפים הלבנים במחברות הריקות המגלמות הבטחה. אבל בשנים האחרונות היא מתקרבת אל מהותו, שבשבילה היא הזדמנות לתפילה. להודייה על מה שיש, על הדרך שעברה בשנה החולפת, וליצירת השנה החדשה בכוונותיה ובבקשות שלה.

כמה ימים לפני החג, בזמן ההליכה, חשה בהתרגשות שיש בה לקראת החג, המלווה גם במתח. הפחד הזה שלא תתפלל "נכון", שתשכח לבקש משהו שחשוב לה, שהיום הזה, שאומרים עליו שהוא סימן לשנה כולה, לא יעבור כמו ש"צריך". והיא ביקשה מאלוהים להיות מחוברת אליו בחג, ושינחה אותה, יגלה בפניה את התפילה שלה לראש השנה.

בימים הבאים היא נזכרת בתפילות ראש השנה של השנים האחרונות, ומגלה שבכל שנה זו הייתה תפילה מסוג אחר.
בשנה אחת זו הייתה תפילה מסידור קטן שמצאה בחדר של אחותה, שעדיין גרה אז עם ההורים. אחרי ארוחת הערב החגיגית הלכה לחדר שישנו בו, להרדים את שירה שהייתה אז בת חודשיים, ועל השולחן הקטן שליד המיטה ראתה את הסידור. זו הייתה הפעם הראשונה שפתחה סידור, והיא לא ידעה בדיוק איזו תפילה לבחור, ובסוף פשוט בחרה אחת- אולי את תפילת ערבית, או איזו תפילה אחרת שמצאה חן בעיניה. המילים מילאו את לבה המשתוקק, פייסו את הכמיהה הישנה שהייתה בה תמיד בערבי החג בבית הוריה, שהיו חגיגיים אבל הותירו בה משקע של ריקנות.
והייתה הפעם שבה הייתה די ג'יי ראש השנה. ביום החג התחשק לה לשמוע מוזיקה, היא שמה דיסק, ואחרי שהשיר הראשון נגמר פתאום עלה בדעתה שיר אחר שבא לה לשמוע. וכך זה נמשך כל היום- בכל פעם ששיר הסתיים ניגשה ובחרה אחר, השירים כמו קראו לה שתשמיע אותם, ותוך כדי שהקשיבה להם, בהתרגשות של פעם ראשונה, הבינה שהם יוצרים את תפילת השנה החדשה שלה.
והיו שנים שכתבה את התפילה, והייתה הפעם ההיא שבה יצאה לטיול והתפללה תוך כדי הליכה- זו הייתה הפעם הראשונה- והיא הוצפה דמעות ויכלה ממש להרגיש את אלוהים שומע אותה ונענה לה.
ביום שלפני ראש השנה היא נוסעת עם הילדות לבקר את דפנה. הילדות מצטרפות לילדים של דפנה שצופים בסרט, והיא מתיישבת עם דפנה במרפסת. שוב האור הסתווי הזה, רואים מכאן את הים והוא כחול וצלול, והיא פותחת ספר שירים של לאה גולדברג ונתקלת בשיר, אני הולכת אלי , שמתחיל כך-
השנים פרכסו את פני ן
בזיכרון אהבות ן
וענדו לראשי חוטי כסף קלים ן
עד יפיתי מאוד. ן
היא נזכרת שחווה אלברשטיין שרה אותו, ומאותו רגע הוא מתנגן בתוכה כל הזמן.
אחר כך, כשכולם מחלקים את הברכות שהכינו, היא מקריאה לאיילה, הבת של דפנה, את הברכה ששירה כתבה לה- "שתהיה לך שנה טובה ושמחה ושרה". כששירה כתבה את זה היא חשבה לעצמה- "מה זה אומר, שנה שרה?", אבל עכשיו היא חושבת פתאום על הימים האלו, שבהם כל הדיבור שלה עם אלוהים הוא בעצם שיר, בהם היא מוצאת שירים ישנים שלה מפעם, או שירים יפים של משוררים אחרים, וכל הזמן עולות בה מנגינות. אז אולי התפילה שלה השנה תהיה בשיר?
בערב החג, וגם למחרת, שמה לב פתאום למתח שיש בה. שוב, הפחד הזה שדברים לא קורים כמו שצריך, שהיא לא עושה את מה שהיא אמורה לעשות, פחד של ילדה מדברים שקראה או שמעה על ראש השנה- "יום הדין. חשוב לחשוב מחשבות טובות בראש השנה. חשוב להגיד מילים טובות. להיות בקדושה".
בבוקר החג עולה בה פתאום מחשבה- "ואם פשוט תעשי מה שבא לך? ואם פשוט תהיי מה שאת? אולי זו האמונה האמיתית, להאמין שכמו שאת, ככה בדיוק, זה טוב, ולא צריך אחרת? להרשות לעצמך להרפות, שוב, מתכניות ורצונות והחלטות, לסמוך על אלוהים שידאג לך ופשוט להיות?". לרגע עולה בה ספק-שוב היא בוחרת בדרך הקלה. אבל אז היא חושבת שגם אם זה נכון, וגם אם, נגיד, היא אמורה לבחור במשהו אחר, אז אלוהים כבר ידאג להבהיר לה את זה.
גם הספר שקיבלה מסבתה לחג, "לאכול להתפלל לאהוב", עוזר לה להתרכך, להרגיש את ידו הרכה והאוהבת של אלוהים המכוונת אותה בדרך.
אני הולכת אלי, היא נזכרת עכשיו ומבינה.

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 28 ספטמבר 2008, 21:50

תודה |L| וגם לכן, שנה נפלאה וקסומה @}

סיפורים מעכשיו

על ידי סגו_לה* » 28 ספטמבר 2008, 21:42

כיף כיף כיף לקרוא אותך

@}
שתהיה שנת כתיבה נעימה

סיפורים מעכשיו

על ידי אמא_של_בוטן* » 28 ספטמבר 2008, 21:37

(())
כמה כיף שחזרת, והרבה.
תענוג

שנה נפלאה ומתוקה, מלאה בטוב @}

סיפורים מעכשיו

על ידי חוחית* » 28 ספטמבר 2008, 11:40

קשה לתאר כמה הכתיבה שלך מרגשת @}

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 28 ספטמבר 2008, 09:01

תודה יקירותיי (())

סיפורים מעכשיו

על ידי מי_מה* » 27 ספטמבר 2008, 23:28

טוב. נגעת לי בכל כך הרבה דברים שפשוט אי אפשר עכשיו במציבי, לגעת בכולן. אז מה נשאר? רק אהבה גדולה. באמת באמת.

סיפורים מעכשיו

על ידי מתחדשת* » 27 ספטמבר 2008, 23:26

כיף כיף כיף לקרוא אותך
אוהבת אותך

סיפורים מעכשיו

על ידי נקודות_ורודות_אגדיות* » 27 ספטמבר 2008, 21:51

שלום רב שובך ציפורה נחמדת
מארצות הקור אל חלון מחשבי @}

סיפורים מעכשיו

על ידי משפחת_אושר* » 27 ספטמבר 2008, 20:09

כמה טוב שחזרת, ועוד בשפע (-:
@}

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 27 ספטמבר 2008, 18:59

אחרי שנים שהיא מתרגלת יוגה בבית חזרה בשבוע שעבר ללכת לשיעורים.
ההתרגשות והשימחה הזכירו לה איך בגיל ארבע עשרה, בשיא תקופת הליפ גלוס והצחקוקים, גילתה את היוגה. או שאולי נכון יותר לאמר שהיוגה גילתה אותה, קראה לה אליה מתוך שגרת בית הספר והצופים, מחבורת הבנות שהקיפה אותה כמעט כל הזמן, כלואה ברשת חברתית סבוכה של פחד, קינאה ואילוץ.
רחלי הזמינה אותה לבוא לשיעור. היא הייתה החברה הכי טובה שלה ביסודי, אבל בחטיבת הביניים איבדה את קיסמה. ובכל זאת, כשהזמינה אותה לבוא, ניעור בה איזה ניצוץ של מרדנות או התרסה כנגד עריצות החבר'ה והיא הסכימה לנסות.
וכבר בשיעור הראשון הגוף שלה זיהה את העונג המפתיע שבתנוחות, שונה כל כך מהמאמץ השנוא של שיעורי הספורט בבית הספר.
וכבר אחרי השיעור הראשון נפשה זיהתה את השקט והשימחה, את הנקודה הפנימית הנשכחת.
זו הייתה תקופה בחייה בה ויתרה על חלקים רבים כל כך ממהותה- על הקריאה והכתיבה, על הקשר לבני משפחתה ולחברות ילדות, על רגעי השקט שלה, הבהייה והחלומות, בשעות הלבד הארוכות בחדרה הקטן.
אבל על היוגה לא ויתרה. ובכל שבוע מחדש הייתה נשלפת מתוך חבורת הבנות ההיא, מהתנועה האינסופית, המייגעת- מבית אחד לשני, מהצופים לסיבוב בעיר- עוזבת הכל וצועדת עם רחלי לקצה השני של העיר, לשיעור היוגה אצל המורה טניה.
"כן, יופי, התנוחה הזאת משחררת גזים, אין מה להתבייש", הייתה מעודדת אותם בקולה הרך, ממחישה כך בבלי דעת את התהום שמעבר לזמן ומרחב הפעורה בין המקלט החמים בו התקיים השיעור לבין עולם הטיפש עשרה שממנו באה.

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 27 ספטמבר 2008, 18:56

אבולוציה של ארוחות בוקר
בהתחלה דיסת סולת, חמימות וניחוח קינמון.
אחר כך, בתקופת בית הספר היסודי, סנדוויץ עם גבינה לבנה וזיתים, או עם מרגרינה וזיתים (חוץ מבתקופה שהושפעה מספרים אמריקאיים וביקשה מאמה שתקנה חמאת בוטנים וריבה). עטוף במפיות ורודות שמורידות צבע על הסנדוויץ, ונאכל באי חמדה בהפסקה הגדולה, תמיד נראה פחות טעים ממה שיש לאחרים. הכי הייתה מקנאה באלו עם הלחמניות העטופות בקפידה בנייר פרגמנט לבן, עם מדבקות שכתוב עליהן מה יש בסנדוויץ.
בתיכון לחמנייה ושוקו שנקנו בשקל בהפסקה, בצבא לחם אחיד עם גבינה לבנה וריבה.
אחרי הצבא קפה וסיגריה. ועוד קפה ועוד סיגריה.
במהלך השנים הלחם הלבן הפך למלא. היא קיבלה אופה לחם והתחילה לאפות לעצמה לחם מחיטה מלאה, והייתה אוכלת בבוקר צנימים עם חמאה וריבה.
יום אחד דפנה סיפרה לה שהיא לא אוכלת בבוקר לחם. רק סלט גדול עם גבינה. וכך, בקלות וללא מאבק, קרה שינוי. אחרי שנים של אכילת צנימים עם חמאה וריבה, שנים בהן ידעה שזה לא כל כך בריא אבל רצתה שהשינוי יקרה ללא צורך להפעיל משמעת עצמית, זה קרה. היא התחילה להכין לעצמה בכל בוקר סלט מעלים ירוקים, גרעינים או אגוזים וגבינה.
ואז, איכשהוא, עלה הרעיון לאכול פירות לארוחת בוקר. היא קראה על זה בכל מיני מקומות, ודיברה עם אנשים שאוכלים פירות לארוחת בוקר, וכך הלך הרעיון והתמקם בנוחות בתוכה, הפך רך, מוכר, מאיים פחות.
אבל השינוי קרה (כמו שקורה אצלה הרבה פעמים עם שינויים ) בלי שחשבה או תכננה.
היא קמה בבוקר אחד והחליטה לנסות לאכול בננה ולראות מה יקרה. היא הרגיעה את הפחד מלשחרר אחיזה בהרגל בהחלטה שאם זה לא יספיק לה, תכין אחר כך כרגיל את הסלט.
אבל היא לא הכינה סלט, כי התברר שזה ממש מספיק. וכשהייתה שוב רעבה, אכלה עוד בננה, או תפוח, או תמר.
וכמו שקורה לעיתים קרובות עם שינויים כאלו, היא קיבלה מתנה, מרגשת ולא צפויה. העמקת ההכרות שלה עם גופה. עם תחושת השובע העדין שנותנת בננה. היא גילתה שכשהיא מברכת על הבננה לפני האכילה, ואוכלת אותה בישיבה, באיטיות, בתשומת לב, תחושת השובע נוכחת יותר.
כשהיא מסתכלת לאחור על השינוי הזה, היא יודעת שזה הרבה יותר עמוק משינוי בתפריט בשבילה.
זו קפיצה תודעתית.
שינוי בתפיסת המציאות.
קסם.

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 27 ספטמבר 2008, 18:53

לילה. אפלה בחוץ ובפנים. ועייפות גדולה יורדת עליה ומרסקת אותה לחלקיקים. חלקיקי כאב ופחד, מועקה ודאגות, וגם חלקיקים של תקווה ואמונה ושלווה, שלוות ההרפייה מכל רצון שהביאה העייפות.
רק עכשיו עולה בדעתה עוד מתנה שמביאה לה חולשת הווסת. כבר מזה זמן מה הבינה שהחולשה הזו, מאז שלמדה להקשיב לה, היא שמאפשרת לה מנוחה בגוף- לעשות פחות, להישאר בבית אם מתאפשר, לשכב מדי פעם ולנוח.
עכשיו היא מבינה שהעייפות הזו מאפשרת גם מנוחה לנפש.
היא מרגישה מובסת. בלי רצונות, בלי מחשבות קדחתניות על איך לעשות ועל מה יקרה אם. בלי אשליית הכוח והשליטה.
לא. אין לה כוח לשום דבר. היא ריקה עכשיו.
תצחצח שיניים ותלך לישון, שינה מתוקה ומנחמת.
ומחר תתעורר ותקום ותתחיל מחדש.
תתחיל בקטן. בנשימה. אולי תזכור להגיד, לאט, מילה אחרי מילה-
מודה אני לפניך I
מלך חי וקיים I
שהחזרת בי נשמתי I
בחמלה I
רבה אמונתך I

*
כבר כמה ימים לא מוצאת לה מקום. אין "באופן" וזה דווקא טוב, אם היה בטח הייתה שוקעת בקריאה של דפים שלא באמת מעניינים אותה. גם הספר שהביאה מהספרייה לא מושך אותה. הרבה רגעים ריקים, והיא מתמלאת ומתרוקנת.
מתמלאת בשאיפות, במחשבות, בתכניות.
מתרוקנת מהן.
מתמלאת ברגשות- פחד, כעס, התרגשות, קינאה.
מתרוקנת גם מהם.
מה עוזר להתרוקן? נשימה מודעת. היזכרות באלוהים. תפילה. עייפות. הרפייה. בכי.
לומדת על עצמה מתוך השקט, כשהסחות הדעת- קריאה, עישון, אכילה, קפה, אינן בנמצא. או שמתוך בחירה היא מוותרת עליהן.
"הרִיק הוא אתה שקורא לי", היא חושבת.
מסתובבת עם הריק הזה ומבקשת למלאו, חושבת שבא לה קפה, שבא לה סיגריה, שבא לה לאכול משהו.
היא לא לוקחת סיגריה, לא הולכת לאכול משהו, נשארת עם הריק. וזה קשה.
אבל אז היא פונה לאלוהים- "אלוהים, תן לי תשובה. מלא אותי באור. מלא אותי חיוּת טובה".
מיד היא מרגישה טוב יותר. החלל בבטן התמלא ברגע רק מלבטא את המילים האלו. מלנשום, מלהפנות את הראש לחלון כשבעיניה מבט אחר על העולם, מבט שרואה- את היופי, את אור השמש הקורן בין העלים.

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 27 ספטמבר 2008, 10:34

תודה @}

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 27 ספטמבר 2008, 10:34

כי האור שעשועַי
בימים הסתוויים האלו, בהם האור כל הזמן משתנה, היא נזכרת מדי פעם בשורה הזו משיר של זלדה.
ותמיד כשהאור משתנה מתעוררת בה כמיהה. אולי כי זה ממחיש את הזמניות שבקיומה, אולי כי זה מזכיר את המעגליות שבחיים, את כל הסתווים שכבר עברה בחייה, על כל כמיהותיהם.
ואולי זה עניין פשוט יותר, חושי. היופי הזה, הריח הצלול של כמעט גשם, שמציפים ומבקשים ממנה לבכות או לצחוק, או לצעוק.
ועכשיו היא חושבת כמה טוב שגם הכמיהה הזו, כמיהת הסתיו, (כמו כמיהת הביוץ וכמיהות אחרות), מובנת עכשיו ככמיהה לאלוהים. אל האחדות והשלווה שנשמתה זוכרת, שאליהן היא מתגעגעת.
זה קצת כמו לחשוף את מאחורי הקלעים של הצגה יפה.
היא כבר לא יושבת פעורת פה, אחוזה במקסם, מובלת מבלי דעת בעליות ובמורדות גלי הרגש. לא כל הזמן.
היא כבר יודעת שזו הצגה, ושהיא השחקנית והצופה גם יחד, אבל זה לא פוגם בהנאתה.
הנה עכשיו היא יכולה להנות מהאור המשתנה, לנשום עמוק את אוויר הסתיו, ולהסתפק בכך. לא להיות מובלת על ידי הכמיהה הזו למקום (בתוכה או מחוצה לה) שאליו לא רצתה באמת להגיע.
היא נכנסת הביתה ומחפשת בספר שירי זלדה את השיר, אבל השיר עצמו לא כל כך מדבר אליה.
אחר כך, בערב, היא מוצאת במחברת ישנה שיר שכתבה, גם הוא מתחיל באור-

אור עלי וגם ן
איזון עדין עדין ן
שקוף כמו צעיף
מוצא דרכו אלי ן
אולי


נושמת, מנסה לבנות ן
הילה של אור
שימחה ן
לפתוח נקבוביותי
לתת לה לעבור ן
משם לפה ן
אלי ן



כל כך עדין ן
הצליל של השימחה ן
שלווה שנשכחה ן
אני רואה אותךְ ן
מנגד ן
ורק צריכה לבוא ן


כי הימים האלו ן
שנסערים בי ן
מתלהטים I
ברטט של ברק I
אני רוצה לבכות אֶתכם ן
איתכם ן
אני רוצה להיות בכם ן
אני ן

סיפורים מעכשיו

על ידי חוחית* » 27 ספטמבר 2008, 09:18

@}

סיפורים מעכשיו

על ידי הגבירה_בחום* » 27 ספטמבר 2008, 08:29

_אפשרות של חיי I
ביפו סינַי I
נינוחוּת במרפסת I
ולרגע תופסת I
מציאות ומהות. I_

אני תמיד הכי אוהבת לקרוא אותך אחרי שאני שומעת ממך את הסיפור בגוף ראשון, מקסים לראות איך סיפור הופך לסיפורת.
והשיר הזה, מקסים!

סיפורים מעכשיו

על ידי מי_מה* » 26 ספטמבר 2008, 17:06

|L|
משיארה לך סימנים
(())

סיפורים מעכשיו

על ידי רסיסים_של_אור* » 26 ספטמבר 2008, 11:24

לא ייאמן כמה את מצליחה לתת במילים ובשיתוף שלך. תודה גדולה גדולה. תתחדשי ובהצלחה {@

סיפורים מעכשיו

על ידי עדינה_ניפו* » 26 ספטמבר 2008, 10:30

תודה יקירתי.
הלב מתנחם מתרחב ומתענג בתוך המילים שלך.

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 26 ספטמבר 2008, 09:04

"נו, איך היה בתל אביב?". עבר כבר כמעט חודש אבל אנשים עדיין שואלים. והיא עונה, תשובה שחוזרת על עצמה, משהו שניסחה מבלי משים כיוון שלא הייתה לה עדיין תשובה אמיתית.
ורק היום, אחרי שעבר מספיק זמן, היא יכולה לעצור, לחזור לשם, בסך הכל יממה אחת אבל גדושה ואינטנסיבית כל כך שלא ניתן להגדירה באמצעות הזמן הרגיל.
ההתרגשות נמשכה גם בבוקר הנסיעה, ולמרות מודעותה והשתדלותה נחוותה בחלק גדול מהזמן כמתח. בטנה הייתה כל כך מכווצת, שלא הבינה איך תעבור את היום הזה עד לנסיעה.
אבל הוא עבר, בסופו של דבר.
אחר הצהריים התקלחה והתלבשה, בבגדים שקנתה לרגל האירוע, מרגישה קצת כמו בילדוּת, לפני ערב כיתה או ליל הסדר, כשהייתה לובשת את הבגדים החגיגיים ובמשך השעה שאחרי כן נזהרת בתנועותיה, בקושי נושמת, כדי שהבגדים לא יתלכלכו או יתקמטו.
היא נפרדה מהילדות, מאורי, נכנסה לאוטו ונסעה. במשך עשר דקות ניסתה למצוא משהו לשמוע ברדיו, אבל לא הייתה קליטה וכל השירים לוו ברחש מעצבן, עד שבבת אחת כיבתה את הרדיו.
שקט.
המתח בתוכה הפך לבלתי נסבל, כן, הבינה פתאום, היא סובלת. במקום להתרגש ולשמוח, במקום ליהנות, מה שהיא חווה זה פשוט סבל. ובזכות המילה הזו, "סבל", נזכרה במשפט הראשון שכתבה במחברת שלה בשיעור האחרון של הרבנית-
"מאין באים היסורים? מהמחשבה של האדם שהוא יש. אם היה חושב- "אבל אני לא מציאות", ומחזיר לבורא, לא היו יסורים".
והיא התחילה לדבר, "שפכה שיחתה" כמו שאומרים, ובאמת הביטוי הזה התאים כי היא פשוט שפכה הכל- את הפחדים והתקווה, את הכאב והבלבול והרצון שהדברים יהיו נעימים וזורמים, פשוטים. שתוכל לנשום נשימה עמוקה בלי להיתקע באמצע הדרך בגלל הגוש הזה בגרון.
מיד אחרי שהתחילה לדבר הרגישה את המועקה מתפוגגת. בעצם עוד לפני כן, כשנזכרה ברבנית ובאפשרות הזו, לדבר עם אלוהים, האפשרות המנחמת הזו של להוציא את הכל בפניו, לא לנסות עכשיו "לחשוב חיובי" אלא להיות בדיוק איך שהיא. בארבעים הדקות של הנסיעה, בכל פעם שנתנה למחשבותיה לנדוד למקום אחר שבה המועקה, והיא חזרה לדבר או לשיר אל אלוהים.

היא הייתה רוצה לספר עוד- הנסיעה באוטו עם דפנה, ההתרגשות של לראות את הסיפור שלה בספר, החוויה התל אביבית על כל צבעיה- אבל הסיפורים האלו לא יכולים, כנראה, להיכתב עכשיו.
מה שנשאר אתה הוא דווקא המרפסת בבית של אורלי, אחותה של דפנה, שאצלה נשארו לישון. בלילה כשהגיעו שמעה את הגלים, אבל רק למחרת, כשהתעוררה, נדהמה לגלות כמה הים קרוב, משתרע למולן.
ושם הן בילו את הבוקר, מדברות ושומעות תקליטים כמו בגיל עשרים (אבל הרבה יותר טוב).
וכשעזבו את הדירה השאירה לאורלי פתק תודה ושיר-

אפשרות של חיי I
ביפו סינַי I
נינוחוּת במרפסת I
ולרגע תופסת I
מציאות ומהות. I

סיפורים מעכשיו

על ידי הגבירה_בחום* » 02 ספטמבר 2008, 11:10

בהצלחה הערב, יקירתי.
מקווה שיהיה מרגש וממלא גאווה
אני גאה בך מאוד @}

סיפורים מעכשיו

על ידי חוחית* » 02 ספטמבר 2008, 10:58

נראה מרתק.

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 02 ספטמבר 2008, 10:17

תודה ILI
לגבי הספר- אפשר לקרוא כאן

סיפורים מעכשיו

על ידי חוחית* » 02 ספטמבר 2008, 09:27

מפעימה ומעוררת התפעלות כמו תמיד.
אני חושבת שדרכך אני מצליחה להתחבר למושג תפילה ואלוהים יותר משהתחברתי לשני אלה עד היום, הדרך שבה את מתארת את ההתייחסות שלך אליהם פשוט מעוררת השראה.
תודה @}

וכמובן מחר ערב ההשקה של הספר בו מופיע סיפור שכתבה שזו שמחה ענקית |יש|
(תגלי לנו בהזדמנות באיזה ספר מדובר)

סיפורים מעכשיו

על ידי מתחדשת* » 02 ספטמבר 2008, 07:16

_איזה יופי
מרגש אותי ממש לשמוע
וקבלי גם (()) לחיזוק_
@} |בלונים| @}
|L|

סיפורים מעכשיו

על ידי עדינה_ניפו* » 02 ספטמבר 2008, 04:51

מחר ערב ההשקה של הספר בו מופיע סיפור שכתבה
איזה יופי {@
מרגש אותי ממש לשמוע |יש|
וקבלי גם (()) לחיזוק.

סיפורים מעכשיו

על ידי לילה_טוב* » 01 ספטמבר 2008, 23:47

מזל טוב. ובהצלחה עם הספר. @}

סיפורים מעכשיו

על ידי מי_מה* » 01 ספטמבר 2008, 23:26

טולוללו קולולולולו! שיהיה בהצלחה ובכייף!
<מימה כן נרדמה עם הילדים והתעוררה זה עתה דחוסה בין הקיר לפיונת במיטה הכי קטנה בבית>

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 01 ספטמבר 2008, 23:24

עדינה, תודה @}
_אפשר ורצוי לשפוך את שיחינו לשפוך את ליבינו... בפני אלוהים,
אז אני מתאמנת בלשפוך!!!_ גם אני :-) נכון שזה כיף?
גם אני קראתי את "לדרוש אלוהים", הוא מהווה בשבילי אבן דרך משמעותית במסע .

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 01 ספטמבר 2008, 23:21

היא קיוותה להירדם מוקדם עם הבנות אבל זה לא קרה. היא נרגשת מדי. מחר ערב ההשקה של הספר בו מופיע סיפור שכתבה. הכל מוזר. לנסוע לתל אביב עם דפנה, במכונית, הערב עצמו, תל אביב, הספר. לילה ראשון מזה תשע שנים שתישן בלי אף ילדה איתה.
היא התפללה ליהנות מההתרגשות לקראת מחר, ועכשיו היא יכולה לראות איך הרגש הזה מלחיץ אותה, ואיך הלחץ הופך את ההתרגשות למתח. אבל כשהיא מזכירה לעצמה שזה מה שזה- התרגשות, טובה וטבעית, אז נשאר רק הרגש הנקי בלי תוספות מיותרות.
ואז זה בסדר שאין לה כל כך תיאבון, ושלא הצליחה להירדם מוקדם כמו שרצתה (כדי לא להיות עייפה מחר). בתפילה ביקשה גם- "תעזור לי להרפות ולדעת שאתה אלוהים", והיא מרפה מהפחד להיות עייפה. כמו עם הוסת שעדיין לא קיבלה, למרות שזה כבר היום ה-25 של המחזור, ובדרך כלל היא מקבלת ביום ה-23 , והיא כל כך לא רצתה להיות שיום הנסיעה יהיה היום הראשון של הדימום.
וכל ההפרעות האלו לתכנונים שלה מאלצות אותה לשחרר, מחזירות אותה שוב ושוב לחיבור לאלוהים, לידיעה שהוא איתה, מכוון הכל לטובתה, אם תישן ואם לא, אם הוסת תגיע מחר או ביום חמישי. היא מבקשת מאלוהים שיהיה איתה בכל המתרחש, בתוכה פנימה ומחוצה לה. שתראה אותו ותדע שזה הוא, והידיעה תתן לה כוח ושימחה ושקט.
ומבקשת, בפשטות, ליהנות, מהכיף שבנסיעה עם חברה טובה להרפתקאה בתל אביב, ושייתן לה להיות בפשטות הזו, מחוברת אליו דרך הנשימה.
ואם תתרחק ותתעה, שבכל נשימה יחזיר אותה אליו.

סיפורים מעכשיו

על ידי עדינה_ניפו* » 01 ספטמבר 2008, 06:02

סליחה על האורך אשה שמחה.
כנראה באמת התמכרתי ללהישפך! (סתם, אני פשוט לא יודעת לקצר!)

סיפורים מעכשיו

על ידי אשה_שמחה* » 01 ספטמבר 2008, 00:21

אני מקווה שזו לא חוצפה לטעמך, הבקשה הזו כאן
לחלוטין לא :-) אני לא יודעת את מילות התפילה שאת מתכוונת אליה. הייתה תקופה שאמרתי שמע ישראל, בהתכוונות שבה החלק הראשון אומר- "יש אלוהים, והוא אחד", והחלק השני אומר- "והוא נמצא פה בכל פרט של המציאות" (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד). (זו פרשנות שקראתי באיזה ספר).
זה עזר לי מאוד עם הכבדות שיש לי לפעמים לפני השינה. בתקופה האחרונה אני פשוט אומרת תודה, או נזכרת בחמישה דברים משמחים שקרו היום :-) .

כלל גדול, באותה מחשבה שהתחיל בה כשקם ממטתו ילך בה כל היום, ולא במחשבה אחרת"
בגלל זה נראה לי חשוב להגיד את ה"מודה אני" מיד כשהייתי פוקחת עיניים, אבל בד"כ הייתי נזכרת רק עם הקפה :-)

אמא ללי, תודה, אני שמחה שאת פה @}

חזרה למעלה