אופטימיות בין השורות. כיף לקרוא אותך

_מקסים
שומעים שהיא קוראת המון_

איזו עברית מקסימה יש לתמר!

תודה תודה

סיכום אחר הצוהריים שהיה לנו היום:
הייתי ביום לימודים, הגעתי לרחובות ברכבת מת"א, ופגשתי את הילדים במכון ויצמן על הדשא, בסיומו של מפגש חינוך ביתי. הם מבלים שם עם עוד משפחות כשאני לומדת, פעם בשבועיים, הודות לאימהות נפלאות שעוזרות לי בימים האלה. מנפלאות הקהילה.
מצאתי שני ילדים - מפורקים לגמרי, מקטרים, בוכים, מתלוננים, חסרי כוחות, על הפנים. בחיים לא ראיתי אותם ככה.
הלכנו הביתה ברגל... למה אין אוטו, למה לא סיפרת לנו שיחגגו היום יומולדת לירדן ואנחנו אף פעם לא מביאים מתנה כשיש יומולדת במפגש, למה המפגשים בימי שלישי, למה את לומדת בימי שלישי, בא לי עוף, אין לי כוח, כואבות לי הרגליים.............
ואני הייתי אימא למופת. לא הפסקתי להיות מכילה, יריתי משפטים אמפתיים בלי אבחנה על ימין ועל שמאל, לא נפלתי לשימוש בשום חסם תקשורת. <טוב, חזרתי מיום לימודים מכיל מאוד, בקבוצה נהדרת, אחרי קורס מיומנויות תקשורת....>
הגענו הביתה, איתי קיבל בדואר חלק של איזה משחק שהיה חסר לו. תמר התעצבנה שהיא לא מקבלת כלום, העיפה את הדגם של איתי על הרצפה, הלכה לחדר צורחת, נשכבה על הרצפה עם השמיכה עליה, איתי בכה כי דאג שנשבר לו הדגם, התישב מטונף מכל היום להרכיב את החלק החדש, שכנעתי אותו להתחיל ממקלחת, וקילחתי אותו..... מתחת למים הוא ייבב מכל המכות שהוא קיבל היום כשהם שיחקו, את מכאיבה לי, אמרתי לך שפה קיבלתי מכה, אני לא יכול להרים את הרגל, אוף, פה סיבנת כבר.... בוכה ובוכה. אמרתי לעצמי שהוא צריך להוציא בכי ונתתי לו לבכות. עזרתי לו ללבוש מכנסיים - ע"ע המכות בברכיים - והלכתי לטפל בתמר. הרמתי את תמר מהרצפה, הכנסתי אותה לאמבטיה, מילאתי לה מים שתתפנק ותשטוף מעצמה את כל מה שהצטבר, שניה לפני זה התקלחתי בעצמי..... ועכשיו כולם רגועים ושמחים, הולכת לחמם שניצלים ולהכין לימונדה קרה.כ
שיהיו לי בריאים, איזה התמודדויות!
בריאות לכולם,
נשיקות

איזו עברית מקסימה יש לתמר! אני קראתי המון כילדה ולא דיברתי ככה. כמה נעים לשמוע משפטים כאלה בבית.

<אצלנו לוקחים מקלחת ויודעים את האיש הזה...>

מקסים
שומעים שהיא קוראת המון
וברור תערוכת יצירות פיסול נכללת בתוצרים
<גם בבי"ס עושים את זה>
< לא בכזאת יצירתיות והצלחה>

ביטיים שתמר משתמשת בהם:
מדוע פנייך הרצינו באחת?
לאן פנייך מועדות?
את רחמניה (ולכן כנראה לא הערתי אותה מוקדם יותר...)
מדוע נעלמה בת השחוק מפנייך?
שיחק לו המזל (לאיתי, כשהצליח לגלות מספר זוגות ברצף במשחק הזיכרון)
כשאת מציירת בפיזור נפש זה יוצא לך טוב
אני זוכרת, גם כשהייתי פעוטה היינו פה.

איתי מפסל על הרצפה בסלון בקוביות עץ גדולות כאלה. "אימא, בואי תראי את הפסל שעשיתי!"
אחר כך מחליט שהפסל, כמו אצל כל פָּסַל רציני, צריך שם.
הוא לוקח דף, גוזר אותו לגודל של שלט קטן, מדביק על קוביית משחק ומעמיד אותו לפני השלט. כתוב שם:
'שחור ולבן, איתי ספיר, שנת 2009'
ופסל אחר:
'יפה אבל מגניב, איתי ספיר, שנת 2009'

<אני תוהה האם זה יכול להיכלל ברשימת התוצרים הצפויים מהלמידה שצריך לכתוב בבקשה לחינוך ביתי (-; >

ביקשתי מהילדים בסופר להביא 30 פיתות, חצי מקמח מלא וחצי מקמח לבן. תמר מיד קפצה- 15 ו-15. זה נראה לכם רגיל לילדה בגילה (שמונה וחצי+), אבל בשבילה זה הישג. כשהגגענו הביתה, בארוחת ערב, היא רצתה לחשב כמה זה 15 לחלק ל-2... ואחר כך כמה זה 7.5 לחלק ל-2....ובשביל זה היא היתה צריכה לחשב כמה זה 1/2 ועוד 1/8. היא לא פתרה אף פעם לפני כן תרגילי חיבור של שברים. הצעתי להראות לה איך עושים את זה, והיא שמחה.
הביאה דף ועט. כתבתי את השברים, והסברתי לה מונה ומכנה, הראיתי לה איך פותרים ע"י חיבור המונים תרגיל שבו המכנים זהים (1/8 ועוד 1/8 למשל), והראיתי לה שאי אפשר לפתור כשהמכנים שונים, כמו ב- 1/2 ועוד 1/8. אז היא מיד קפצה - כמה שמיניות יש בחצי?!
דוגמא נפלאה בעיני לכמה בקלות אפשר לקלוט משהו כשהוא נלמד מתוך עניין וצורך, כשמוכנים לקלוט אותו באמת.

איתי מקלף גזר כדי לסחוט אותו במכונה. צועק לי מהמטבח: יש לי כבר שני גזרים! אני אחתוך אותך לגזרים! (-:

ברור שאת גדולה! את מהממת!
ואני נמסה מקינאה כי את עושה את מה שאני רוצה. וגם היינו בבאר שבע ולא חשבתי להרים טלפון ולהפריע לכם.

חוויות מנסיעה שכתב סבא של איתי:
באוטו נסעו איתנו צור ואיתי.
באיזשהו מקום צועק צור: "תראו, עדר כבשים!". לא תאמינו אבל איתי משיב באינסטינקט (וזה ציטוט מדוייק!): "מה אתה מחפש כבשים, תחפש סטייק! זה יותר טעים...".
(-:

דגמר נאוברונר. הבחורה מחנכת בבית, ונאלצה לעזוב את גרמניה עם משפחתה כדי שיוכלו להמשיך כך. היא ביולוגית בהכשרתה, ודיברה על קריסת מערכת החינוך במערב ולמה זה קורה. היא תולה את האשם בחוסר בדמויות להיקשרות בתוך מערכת בית הספר. בקצרה, היא אומרת שילדים זקוקים לדמויות קבועות בחיים שלהם שאליהם הם קשורים רגשית כדי לאפשר לימוד. ילדים, כמו גורי יונקים אחרים, רוצים להיות כמו הבוגרים מסביבם ורוצים ללמוד מהם. אבל כשאין היקשרות רגשית אין סיבה ללמוד. מעבר לכך, הריחוק מדמויות ההיקשרות הקבועות - בד"כ ההורים - והשהייה לתקופות ארוכות בחברת ילדים שבה אין היררכיה ברורה ויש צורך להילחם על מקומך, גורמים לבניית מחסומים רגשיים שמקשים על הפתחות ולימוד גם מחוץ לכתלי בית הספר.
רחל ברמן משתפת בחוויות מכנס על חינוך ביתי שהתקיים בהולנד.

_את באמת גדולה
כל הכבוד_
וחוץ מזה, אצלינו בחצר יש אומגה שזזה על כבל מתכת (זה נראה לי כמו חוט ברזל רק יותר עבה) שמחובר לשני עצים בשיפוע, עם גלגלת שיורם קנה באייס או משהו כזה. זה זז חלק לגמרי ומדליק. את מוזמנת לראות בשומרי הגן הבא או אפילו לבוא במיוחד (בואי! בואי!) אפשר במקום שהילדים יחזיקו בוו של הגלגלת, שיהיה תלוי עליו קרטון או איזושהי סלסלה או מכל כלשהו.

את באמת גדולה
כל הכבוד

@} @}
בחצר של ההורים שלי יש רכבל כזה, שנוסע כבר הרבה שנים בין העצים והרבה נכדים (וגם ילדים אחרים) זכו לנסוע בו.... אבא שלי בנה אותו.
אם את צריכה עצה או חבלים או גלגלות, אני בטוחה שאבא שלי ישמח לעזור. זה אפילו לא רחוק כל כך מכם (ההורים שלי גרים באזור גדרה).

קרה לי משהו מדהים:
לפני איזה חצי שנה ראינו בעין כרם רכבל קטן עם קרון תלוי עליו, שנוסע על הכבל מצד אחד של החצר לצד השני. אפשר להניח בו דברים, אבל לא מיועד לילדים, מקסימום לבובות. ממש מקסים. מושקע כזה, שווה נורא.
איתי התלהב ורצה כזה גם. לסבא וסבתא יש חצר גדולה במושב, והצעתי לו שיבקש מסבא..... גם אני רציתי שלילדים שלי יהיה כזה למשחק.
הוא שכח לאיזה זמן, אבל איתי לא שוכח שום דבר לגמרי. רק זונח לאיזה זמן עד שזה מבשיל....
בקיצור, יצא שהשבוע, כשהם היו אצל סבא וסבתא, איתי הבין שסבא יבנה את זה איתו באותו יום (כי בפעם שעברה שנפגשו סבא אמר לו שיצייר לו את זה...), ולי היה ברור שלסבא שלו יש תוכניות אחרות, וגם אמרתי לו את זה אבל הוא העדיף לדבוק בתקוות....
וכך יצא שכאשר אמרתי לו שתיכף אנחנו נוסעים הביתה הוא התחיל לבכות כי הוא חשב שבאותו יום הוא אמור לבנות עם סבא את הרכבל והקרון והכל.... P-:
הבנתי שמסבא לא תבוא הישועה ("בקיץ, בקיץ" הוא אמר) וש(רק)אני יכולה לעזור לילד להגשים חלום.
רק שתבינו, עד אותו רגע לא היה לי מושג מאיפה להתחיל. אם הייתם שואלים אותי איך בונים דבר כזה לא היה לי מושג קלוש לא לגבי החומרים, המבנה, כלום! לא סתם שלחתי אותו לסבא שלו....

ברגע הראשון חשבתי ללכת לשדוד את שבט הצופים שלי ולהרים כמה סנדות כדי לבנות שתי חצובות שביניהן יהיה הכבל מתוח. פצרון יצירתי, אכן. נשבעת, זה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו!
ברגע השני התעשתתי ואמרתי - רגע, יש להם יופי של סככה בחצר, מלא עמודים, נמתח את הכבל בין שני עמודים. השאלה היחידה שנותרה לי לפתור היא איך מחברים לעמודים את הגלגלות שביניהן הכבל יהיה מתוח. כי לרתך אני לא יודעת, בטח לא בגובה.... משיחת תכנון עם היזם הראשי (איתי, שכבר חשב כמעט על הכל) הובהר לי שלא צריך שתי גלגלות אלא רק אחת, והיא זאת שתיסע על הכבל ואליה הקרון יהיה מחובר. הבנתם? פשוט.
איתי הכין שיעורי בית, וכבר הספיק למצוא במחסן של סבא חוט ברזל מתאים, אבל הסברתי לו למה חבל עדיף מחוט ברזל וגם יותר בטיחותי ונוח לעבודה. בעצה אחת עם סבתא החלטנו שבחצר הקדמית, בין העצים, יהיה יותר נוח ומתאים מאשר בין העמודים בסככה, וכך יצאנו לאתר שני עצים מתאימים. מצאנו שניים, מדדנו את המרחק ביניהם כדי לדעת כמה חבל נצטרך, ועכשיו רק נשאר לחשוב ממה נבנה את הקרון. ושוב אני מתחילה עם מה שאני לא יכולה - אני לא עובדת בפח, לא בעץ, לא בפלסטיק... אז ממה נבנה?
יש! מקרטון. נמצא ארגז מתאים (ביתיים כבר מצאנו), נצבע אותו, נפתח בו חורים לדלת וחלונות, נתלה אותו (עדיין אל תשאלו אותי איך) על הגלגלת, ויש לנו קרון תלוי על רכבל בחצר!!! וזה אפילו יהיה יותר שווה משל החבר'ה בעין כרם כי הם קנו את שלהם בלונדון (אני יודעת לפי הקרון של הדואר האנגלי) ואנחנו עשינו לבד!!!

איזו תחושה מופלאה של מסוגלות, אתם לא מתארים לעצמכם!!! הצלחתי להפיק בניה של משהו שלא היה לי מושג אפילו איך מתחילים לחשוב עליו!! אני גדולה!! |@

אני רוצה לענות לכולכן..... נקודות, את צודקת בכל מה שכתבת. לגמרי. יש כל מיני מצבים, מצב הרוח משתנה גם הוא, היחסים, האווירה, ההרכב החברתי - הכל משתנה כל הזמן.
מה, אנחנו מצליחים במשימות האלה כל הזמן?
לא


היום היה מפגש אחר לגמרי, הרכב קצת (הרבה? אוקיי, הרבה) שונה של אנשים, במקום אחר - והילדה אחרת לגמרי. ממש קשה לתאר. מה שגורם לי לחשוב שהכל קשור ליחסים עם שתי ילדות שדחו אותה במפגש לפני כשבועיים, ובגלל שהן היו גם במפגש ביום חמישי, עליו כתבתי לעיל, היא קצת התקפלה. כמו שארני כתבה:
מה שבטוח שאם היא הוכיחה שהיא יודעת , זה צריך פחות להדאיג , אפשר לסמוך עליה שבתנאים שמתאימים לה היא תדע לחזור על אותו הקסם . ואולי היא מתעצבת יותר ומרשה לעצמה להיות יותר היא , אחרי שהוכיחה גם לעצמה שהיא יודעת 'לעשות מפגשים', ולרוץ עם כולם בחבורה

רסיסים, יקרה. כמעט העתקתי את כל מה שכתוב כדי להדגיש כמה הדברים מדברים אליי, אבל הבנתי שזה מיותר, אז אני פשוט אגיד שהכל נוגע בי מאוד מכוון ונכון. זה דומה למה שכתבתי בעניין הציפיות מהילדים כשנוסעים איתם למפגש כי חושבים שזה טוב להם..... והכי נכון זה ש מי שבאמת בקטע של ללמוד משהו בכל ה"חינוך הביתי" הזה הוא אנחנו ולא הילדים_. תבורכי.

שמתי לב שדוקא האנשים החברתיים יותר, זקוקים ליותר מנוחה בבית.

אני מסכימה עם רסיסים לגבי הזרימה של החיים .
על שאר מה שכתבה על לעשות מה שנכון לנו , אני צריכה לחשוב .
באמת אני לוקחת את זה כחומר למחשבה .
לגבי עצמי :
יש לי כזה דימוי על עצמי שאם לא הם הייתי עוד יותר עסוקה בחיי חברה מהיום , ושאני ממתנת את עצמי בשבילם ,
אבל אולי בעצם הכל אני קובעת לפי מה שמתאים לי ?

אבל נחזור לעניין הזרימה . אני מאמינה שמיומנויות חברתיות לא נעלמות . מי שיש לו אותן הן קיימות .
ושואלת עצמי מה בכל זאת השתנה . שבתקופה מסויימת זה ככה ובתקופה אחרת ההתנהגות משתנה .
אולי באמת עוד מישהו נכנס למשוואה ושינה את התמונה , אולי זה בקשרים שבמשפחה . ממש שאלה טובה .
מה שבטוח שאם היא הוכיחה שהיא יודעת , זה צריך פחות להדאיג , אפשר לסמוך עליה שבתנאים שמתאימים לה היא תדע לחזור על אותו הקסם . ואולי היא מתעצבת יותר ומרשה לעצמה להיות יותר היא , אחרי שהוכיחה גם לעצמה שהיא יודעת 'לעשות מפגשים', ולרוץ עם כולם בחבורה

לא גרים יותר באמריקה?
כבר כמעט שנתיים לא (-:

לא גרים יותר באמריקה?

רוצה להוסיף , שמבינה מאוד את ההזדהות שלך, את הדאגה והכאב. הרצון שיהיה לה טוב, שלא יהיה לה קשה ובודד..
מאוד מבינה.

מעלה עוד אפשרות:
ואולי באמת יש מצוקה של התמודדות (ובין ילדים יש התמודדות, כולנו יודעים- אין שם מסננים שיש אצל מבוגרים) ואז אין לה חשק להתמודד והיא באה להלין על ההפרדה בינה ובין אמא שלה- אולי ברגע כזה הייתה רוצה לשחק גם עם אמא, לצבור בטחון להישאר בצד ההתרחשות החברתית של הילדים , אבל לא להיות בודדה..
ואולי באמת קשה כל ההמולה הזו- צריכה רק חברה אחת או שתיים (גם את זה אפשר להבין לפעמים)
ומי אמר שכישורים חברתיים זה מן קלפים שיש לנו בכיס כל הזמן?
מה, לא יכול להיות שהצליחה להפעיל את קסמיה בקונסטלציה שהייתה אז, ועכשיו יש שם ילד חדש או אינטראקציה חדשה שאין לה נגיעה בה, או שלא הצליחה לבקוע אותה?
מה, אנחנו מצליחים במשימות האלה כל הזמן? אנחנו צריכים להצליח כל הזמן?

כי זה מאותת לי לא בסדר איכשהו... היא התחברה נגיד עם גוני, שיחקו במפגש אחר, הזמינה אותה אליה, בילו יחד יום שלם, היה כיף...וזהו? למה היא לא רוצה להמשיך להיות איתה ואפילו לא מחליפה איתה מילה? למה זה נראה לי שמשהו פנימי מעכב אותה? אולי אני פשוט בוחשת בזה יותר מדי והולכת רחוק מדי עם הרעיונות שלי.

בלה אהובה ויקרה,
אני הולכת לכתוב ככה ישר מהבטן והלב שלי ותקחי את זה לאן שנכון וטוב לך.
תראי, בעיניי, מי שבאמת בקטע של ללמוד משהו בכל ה"חינוך הביתי" הזה הוא אנחנו ולא הילדים. תקראי את כל הדברים שכתבת כאן ואולי תעיזי לכתוב בינך לבין עצמך עוד כל מיני לגבי הנושא הזה של חברה למשל (זה יכול להיות גם בהקשר של למידה, פיתוח כישורים כאלה ואחרים ועוד רבות ושונות) תנסי לראות כמה דעות קדומות ואמונות אנחנו מביאות לנושא הזה ואז, כשנסתכל על הילדים שלנו נגלה שהם לא אנחנו !!! לא ייאמן ולפעמים אפילו חצוף... אבל הם מי שהם ואם נסכים נוכל ללמוד מהם לא מעט. התשובות בשבילך לא נמצאות אצלה, זה לא התפקיד שלה ויש משהו נורא מקשה בעיניי כשהאמא נושאת עיניים אל הילד שלה שיעזור לה להחליט מה עושים (הכל הכל אני כותבת מתוך הניסיון האישי והקרוב שלי...). תני לעצמך זמן לברר מה טוב ונכון לך\ מכאן בעיניי מתחיל הכל. לפעמים זה נורא מפחיד, אנחנו חוששות שנתעלם מהצרכים של הילדים שלנו אם נעיז לנווט את הספינה לפי מה שעושה לנו טוב אבל אני מגלה שזה לא מדויק. כשאנחנו דואגות לעצמנו בעצמנו ולא מצפות מהילדים שירמזו לנו במעשיהם מה בדיוק נכון שנעשה ונחליט הם משוחררים להיות מי שהם, זה גם מאפשר לקחת צעד אחורה ולהסתכל על התמונה קצת יותר בכלליות ולא להיתפס לכל פרט ופרט (היום היה טוב, אתמול זוועה לפני שניה קטסטרופה וכו' וכו'). החיים במהותם הם תנועה, זרימה, השתנות, הנסיון שלנו לעצור כל רגע ורגע ולעשות עליו פריז ולנסות לשחזר אותו, לשמר אותו, לקבע אותו מבזבז לנו הרבה כוחות...

לא יודעת אם יצאתי ברורה (אני מקלידה על מקלדת חדשה ומעוותת להחריד...) בשורה התחתונה אני יותר ויותר מגלה שתשעים ומשהו אחוז מכל העסק הוא אנחנו ולכן כדאי שנתרכז בעצמנו, בתהליכים שלנו ונאפשר לילדים להיות מי ומה שהם (תקראי את זה ממקום מזדהה, של מישהי שנמצאת לגמרי באמצע הדרך... ).

שבוע טוב

קוראת אותך.
אני שמתי לב שאם יוצאים מהבית יום אחר יום - כולנו יוצאות מאיפוס...
לנו האיזון של יום בית יום חוץ עושה הכי טוב, ( וגם הבחוץ אם הוא המוני לא עושה טוב...)
@}

באתי לחזק - יצאתי מחוזקת...
ץ

תודה על החיזוק
באמת יצאתי נחרצת מידי...

לדעתי "משעמם לי" בדרך כלל אומר "אני רוצה לעשות משהו איתך".
אני לא יודעת. אולי. שווה בדיקה.

אני לא חושבת שזו רגרסיה. זה אחרת ממה שהתרגלת לראות. היא השתנתה וכנראה עוד תשתנה שוב ושוב. אני חושבת שאם תוכלי לא לבקר את ההתנהגות החברתית שלה, היא תרגיש חופשייה לשנות והשתנות לכאן לכאן ושוב לכאן.
תראי, הבנתי את זה לבד כבר, אבל תודה על החיזוק
יכול להיות שפשוט כל כך כיף לה בבית (מה מוכר לי מביתי ה"משעמם לי, מתי חוזרים")? אני כל כך מזדהה איתה. היא קצת תולעת ספרים נכון?
קצת? D-: תולעת ברמ"ח איבריה.

_אם אני קוראת את זה יחד עם מה שכתבת על הבילוי המשפחתי הכיפי שלכם, גם אני מרגישה שיש כאן איזו קריאה לחזרה הביתה וללהיות רק אתם המשפחה. גם איפשהו מרגיש לי שגם לך זה נכון, אז אולי זה זמן כזה קצת פחות לצאת וקצת יותר לבד-ביחד בבית?
לכולנו יש תקופות כאלה. זו לא רגרסיה, זו הקשבה לצרכים הפנימיים שלה ובעיני זה מצוין שהיא יכולה._
אני יודעת שהיא צריכה זמן בית, אולי יותר מכולנו. היא באמת לא בן אדם של המון חברה כל הזמן. היא צריכה לפעמים עוד חבר או חברה, המפגשים ההמוניים לא בשבילה. לפחות עכשיו.
אבל בתחילת השנה היא נהנתה גם בהמוניים, והיתה חלק מחבורה גדולה. ובגלל שזה מה שעושים כל הילדים, והיא עכשיו כבר לא (למרות שיש חבורות של ילדות שכולן חברות שלה, ואני לא מדברת על מפגש אחד. שמעתי הרבה 'משעמם לי'), אז אני מפרשת את זה כנסיגה משימוש במיומנות שכבר היתה לה ועכשיו היא לא עושה בה שימוש. אז תשאלו - למה היא צריכה לעשות שימוש אם היא לא רוצה? אז אני מנסה להבין איך זה שעכשיו היא כבר לא רוצה להיות עם כולם. אם אני אדע שזה רק לא רוצה, אז יופי. אני מכבדת את הצורך שלה במשהו אחר. אני רק לא בטוחה שזה לא רוצה, אני חוששת שהיא רוצה אבל נמנעת להתמוד עם החשש מדחייה שהיא חוותה כמה פעמים - או משהו שהיא פירשה כדחייה, או תחושה אחרת לא נעימה.
אבל גם אם זה זה, אני צריכה לכבד את הקושי הזה שלה ולאפשר לה המון תמיכה ואהבה במקום הזה, שממנו היא תגדל להבין דברים, יחסים ואנשים בדרך שלה. (-:

כשהילדים שלי אומרים שהם רוצים הביתה אני מסכימה
אם שניהם רוצים הביתה - מה שלא קורה כמעט אפעם - אז אני זזה. אבל אם המפגש רק התחיל, איתי בדיוק התחיל ליהנות ומשחק, אז למה שנזוז? בסוף היום שאלתי אותה אם היא שמחה שנשארנו, והיא אמרה שכן.

לכפות עליהם מפגש, או כל עשייה שכיף לי אבל להם לא, חוטאת למטרה בעיני
איזו מטרה? אם אני נהנית והם כבר רוצים הביתה, אני אומרת שעוד מעט נזוז כי אני נהנית ולא בא לי ללכת. אני מכבדת את הצורך שלהם אבל לא תמיד יכולה או רוצה להענות לו. גם אני גורם במשוואה, ולא נהג בשכר שמתחיל לארוז כשנמאס להם. ואני רוצה שיכבדו גם את הצרכים שלי. אני בודאי לא כופה עליהם שום דבר שהוא לא כיף להם.

חוץ מזה המגוון מצומצם בהרבה ממה שנראה.
אני אנסה להסתכל על זה אחרת. תודה.

עם האכזבות באמת קצת קשה לי, אבל בבית קשה יותר

'משעמם לי, אני רוצה הביתה'

כשהילדים שלי אומרים שהם רוצים הביתה אני מסכימה . קמה ומתחילה לארוז .
להפתעתי משהו משתחרר אז .
ופתאום הם מוצאים משהו או מישהו וכבר לא רוצים ללכת .
לפעמים לא ואז באמת הולכים.
זה לאו דוקא במפגשים בכל מיני יציאות מהבית,גם בתקופות שהיינו יוצאים מהבית יותר.

לכפות עליהם מפגש , או כל עשייה שכיף לי אבל להם לא ,חוטאת למטרה בעיני.בדיוק כמו להשאר בבית עם ילדים שרוצים לפגוש חברים .
בעיני שיחה אמיתית בה כל אחד אומר מה הוא צריך , גם אני ומציאת איזון עוזרת גם עם הקושי בבית , וגם במפגשים .

אולי היא באמת צריכה זמן איתך ,אולי זמן לעצמה ,
חוץ מזה המגוון מצומצם בהרבה ממה שנראה.
זה כמו שנכנסים לחצר בית ספר בהפסקה במבט ראשון רואים חבורות או ילדים נורא עסוקים בקבוצות או זוגות . המבט השני אחר.

ואל תדאגי, לא לקחתי אישית
<הוקל לי> המרגיעון: זה לא נגדך, זה בעדי

למה קשה לך עם החריגות?
כותבת ומוחקת, ושוב ושוב. לא יודעת. אני אשתדל להקדיש לזה מחשבה בהירה.

כי זה לא נראה לך נכון להתפתחות שלה?
כי זה מאותת לי לא בסדר איכשהו... היא התחברה נגיד עם גוני, שיחקו במפגש אחר, הזמינה אותה אליה, בילו יחד יום שלם, היה כיף...וזהו? למה היא לא רוצה להמשיך להיות איתה ואפילו לא מחליפה איתה מילה? למה זה נראה לי שמשהו פנימי מעכב אותה? אולי אני פשוט בוחשת בזה יותר מדי והולכת רחוק מדי עם הרעיונות שלי.

אם אני קוראת את זה יחד עם מה שכתבת על הבילוי המשפחתי הכיפי שלכם, גם אני מרגישה שיש כאן איזו קריאה לחזרה הביתה וללהיות רק אתם המשפחה. גם איפשהו מרגיש לי שגם לך זה נכון, אז אולי זה זמן כזה קצת פחות לצאת וקצת יותר לבד-ביחד בבית?
לכולנו יש תקופות כאלה. זו לא רגרסיה, זו הקשבה לצרכים הפנימיים שלה ובעיני זה מצוין שהיא יכולה.

לדעתי "משעמם לי" בדרך כלל אומר "אני רוצה לעשות משהו איתך".
וואו זה אף פעם לא עלה על דעתי אני לגמרי הולכת לבדוק את זה לעומק בהזדמנות הראשונה אצלנו! תודה!

זאת רגרסיה אצלה, וזה מה שמטריד אותי.

אני לא חושבת שזו רגרסיה. זה אחרת ממה שהתרגלת לראות. היא השתנתה וכנראה עוד תשתנה שוב ושוב. אני חושבת שאם תוכלי לא לבקר את ההתנהגות החברתית שלה, היא תרגיש חופשייה לשנות והשתנות לכאן לכאן ושוב לכאן.
יכול להיות שהימים הספורים שלה בבית הספר יצרו עומס או שובע או מה בעניין של להיות עם ילדים?
יכול להיות שפשוט כל כך כיף לה בבית (מה מוכר לי מביתי ה"משעמם לי, מתי חוזרים")? אני כל כך מזדהה איתה. היא קצת תולעת ספרים נכון?

עכישו היא אומרת לי במפגשים שוב ושוב: 'משעמם לי'.
לדעתי "משעמם לי" בדרך כלל אומר "אני רוצה לעשות משהו איתך".

למה קשה לך עם החריגות? (שאלת תם, לא בקנטור)
כי זה לא נראה לך נכון להתפתחות שלה? אני לא מאמינה שהוא מספק את כל הצרכים החברתיים שלה (ואל תדאגי, לא לקחתי אישית )
או כי היא אומללה? לא עניין אותה כלום. לא יודעת מה עובר עליה

כל אחת מהמחשבות האלה ראויה לבירור מעמיק, שיתחיל בשאלה: האם את בטוחה שזה נכון?
ו

לא עוזב אותי, העניין החברתי. שמישהו יגיד לי שיהיה בסדר. אני מוטרדת בקביעות מהנושא ולא משנה מה התאריך היום, מה עשינו היום, לא משנה כלום. מוטרדת, מצב נתון. /-:
על הבת שלי עוברת כנראה תקופה קשה - מקווה שזאת רק תקופה - ובמפגשים היא כמעט לא יוצרת קשר עם ילדים אחרים. פעם היא היתה משחקת עם כולם, רצה עם הבנות, חלק מהכלל. היא היתה נורמלית, בנורמה. עבורי זה היה מרגיע כי היא כמו כולם, עם כולם.
עכישו היא אומרת לי במפגשים שוב ושוב: 'משעמם לי'. מה משעמם??? אנחנו במפגש, עשרות ילדים מסביב, בכל הגילים הצורות והצבעים, רצים על הדשא, משחקים, מדברים, חבורות, בודדים, כל מיני. מה משעמם? מה היא אומרת לי?! אני לא מבינה. אז השבוע אחרי ה- 'משעמם לי, אני רוצה הביתה', הודעתי לה שבאנו למפגש ואנחנו נשארים פה, גם אם קשה. אני רוצה להישאר, איתי רוצה להישאר, נשארים. נקודה.
אז היא פנתה אל האופציה הקלה, אל חבר טוב שלה עוד מימי באר שבע (הם גם עברו דירה). אבל אני לא מאמינה שהוא מספק את כל הצרכים החברתיים שלה. אני חושבת שהיא הולכת אל הקל ומעדיפה לא להתמודד עם הקשה יותר למרות שהיתה רוצה. הם שיחקו ביחד כמה שעות, ואז הצטרפה עוד ילדה, ממש קטנה. ולי זה נורא צורם.
אני מנסה להזכיר לעצמי את המנטרות שאני מדקלמת לאנשים - שבחינוך ביתי מתחברים לא לפי הגיל אלא לפי העניין ולפי מי שמתאים לך, ושלל כאלה מין. העניין הוא שזאת רגרסיה אצלה, וזה מה שמטריד אותי. היו שם חבורות גדולות, וחבורות קטנות, והיה לה הרבה מבחר, גם של בנות שהיא רצתה להיפגש איתן בנפרד, וכאלה שהזמינו אותה, היא לא רבה עם אפחד.... אבל לא עניין אותה כלום. לא יודעת מה עובר עליה.
אני מנסה להגיד לעצמי שעליי לתת כבוד לבחירות שלה, ולתת זמן לתהליכים, אבל נורא קשה לי עם החריגות הזאת.

בלה, הנסיך בחו"ל, הצפרדע לבד עם הראשונים ושמחה לצאת לפעילויות, מה לא ברור
יופי, עכשיו כשאני יודעת את התשובה אז גם לי ברור. P-:

ובמיוחד רוצה לאמר שיש הרגשה בכתיבה שלך שאת לא בשום פסדה , שאין לך צורך להרשים אף אחד. את פשוט כותבת באופן ישיר ולא מתחכם וזה יוצר טקסט כל כך בהיר ונהיר וזורם וחף מכל פוזה
תודה לך, נקודה.

קופצות לך כל מיני דמויות לא מוכרות...
למה לא מוכרות? אני מכירה אותך מהרבה בלוגים אחרים (-;

שלום.
קראתי כמעט את כל הבלוג (נשאר פברואר האחרון (-:) .
זה בטח מוזר לך שפתאום קופצות לך כל מיני דמויות לא מוכרות...
בכל אופן תודה על הבלוג הכה מעודד
ובמיוחד רוצה לאמר שיש הרגשה בכתיבה שלך שאת לא בשום פסדה , שאין לך צורך להרשים אף אחד. את פשוט כותבת באופן ישיר ולא מתחכם וזה יוצר טקסט כל כך בהיר ונהיר וזורם וחף מכל פוזה @}

פתאום מרגישה צורך לכתוב עוד כדי לספק את הסחורה. ואי, מלחיץ


כה מוכר.
אל תפלי ברשת הזו, רק תכתבי. בלי לחץ

בלה, הנסיך בחו"ל, הצפרדע לבד עם הראשונים ושמחה לצאת לפעילויות, מה לא ברור?

והוא אכן לא מבקר באתרים וירטואליים...
וירטואליים???!!! עכשיו אני ממש אבודה עם החידה הזאת. 0-:

שמחה שכולכן פה - כרמיה, עולם... פתאום מרגישה צורך לכתוב עוד כדי לספק את הסחורה. ואי, מלחיץ. S-:

הי בלה,
זה אכן פשוט מדי והוא אכן לא מבקר באתרים וירטואליים...
עם האכזבות באמת קצת קשה לי, אבל בבית קשה יותר, ואני שמחה שיש מי שמארגן....
ץ

חדשה פה בבלוג שלך,מאד נהנית לקרוא ,את כותבת מקסים. תודה

אני כל כך מכירה את התחושה מהספסל - שאני בעצם רק הנהגת או המלווה, כי אותי גן המשחקים לא באמת מעניין, ואני נפרדת מהילדים שלי, אני בצד עם ספר או עיתון (או כלום), והם בעולמם, משחקים במתקנים. ופתאום התרגשתי כל כך, כי הבנתי שהיום, מה שהיה כל כך מהנה, זה שהיינו ביחד. היה לנו עולם משותף של שיחה ומשחק וטיול. ואלה הימים הכי הכי טובים ומהנים ובשבילם אני מוכנה להישאר בבית לעד


זה כל כך נכון. תובנה מופלאה.

שהראשנים מקבלים מה שהם יכולים
בטוח שהם מקבלים משהו, לפחות בזה שהם רואים עוד מקום בעולם הזה. השאלה אם זה שווה את המאמץ שלי, הויתורים שלי, הכסף, הציפיות והאכזבות...
כיף שבאת, צפרדע. <לא הבנתי מי זה הנסיך. /-: כלומר אלא אם כן זה פשוט מדי, אבל הנסיך שלך הוא לא מהמבקרים, אז אני מבולבלת... >

הי, גמני כאן!
אני דווקא מאוד רוצה להצטרף לכל הפעילויות בבית חרושת ליהלומים או ללחם - אני אוהבת להגיע ומאמינה שהראשנים מקבלים מה שהם יכולים, ושאם יבקשו עוד - תמיד נוכל להרחיב.
אני דווקא מאוד מצטערת על כל סיור או טיול, מוזאון או ביקור בגבעת האירוסים שלא יצא לנו להגיע...
עוד יקרה לי!! (נכון).
משעמם לבד כשהנסיך מבקר באתרים זרים...
ץ

וואו, תודה על זה.
ואוו, תודה על זה. (-;

אני כל כך מכירה את התחושה מהספסל - שאני בעצם רק הנהגת או המלווה, כי אותי גן המשחקים לא באמת מעניין, ואני נפרדת מהילדים שלי, אני בצד עם ספר או עיתון (או כלום), והם בעולמם, משחקים במתקנים. ופתאום התרגשתי כל כך, כי הבנתי שהיום, מה שהיה כל כך מהנה, זה שהיינו ביחד. היה לנו עולם משותף של שיחה ומשחק וטיול. ואלה הימים הכי הכי טובים ומהנים ובשבילם אני מוכנה להישאר בבית לעד

וואו, תודה על זה. @}

_אני חושבת שהקבוצה , הספציפית הזו היא קבוצה מדהימה בחוסר השיפוטיות שלה , ואפשר להגיע לעיתים רחוקות
ועדיין למצוא את המקום בתוכה.
יש קבוצות שדורשות הרבה יותר מחוייבות , אז באמת התברכנו._
מסכימה

ואכן כפי שבלה כתבה, הכוונה היא לגמרי לדרך האישית שלי ודרך ההתמקדות בה אני מקווה שאני מצליחה גם לשחרר ולאפשר לשאר בני הקבוצה לסלול גם את דרכם האישית ...

שבוע טוב

ארני, איזו אורחת! איזה כיף!
אני צריכה להזכיר לעצמי שגם אני לא ביקרתי אף פעם בבית חרושת ליהלומים או ללחם ובכל זאת גדלתי ...
נכון. גמני נופלת לפעמים בפח ובטוחה שכל אושרם, בריאותם הנפשית והשכלתם של ילדיי תלויים בסיור המסוים הזה. (-:

אני לא מרגישה שאני סוללת את הדרך האישית שלי כי הילדים שלי הם לא כאלה שאפשר לקבוע עבורם לו'ז
אני חושבת שרסיסים התכוונה שהיא סוללת את הדרך שלה, לא רק, או לא בעיקר עבור ילדיה.

אז באמת התברכנו.
זה ללא ספק. תודה על התזכורת

שבת שלום

גם אנחנו חלק גדול מהזמנ עם עצמנו בבית.
אתם מוזמנים להצטרף...
אני קוראת את התכתובות של הקבוצה ובכל פעם שיש הזמנה לסיור אני כל כך רוצה לבוא .
מה איפה עוד תהיה לנו הזדמנות לבקר בבית חרושת ליהלומים או ללחם (להבדיל אלף הבדלות...)
וכל הטיולים , הרי לבד אני בקושי לוקחת אותם .
אצלנו אין רכב זמין ביום יום , ויש תינוק , ויש אמא קצת עסוקה , ובעיקר ילדים שלא בא להם לצאת רוב הפעמים
אז אנחנו מצטרפים לאחת לאלף פעילויות או משהו כזה .
אני צריכה להזכיר לעצמי שגם אני לא ביקרתי אף פעם בבית חרושת ליהלומים או ללחם ובכל זאת גדלתי ...

לעיתים יש ימי בית קסומים , יש ימי סבא וסבתא , יש ימי בית עצבניים, גם זה לא חסר ,
יש מגוון אחר של פעילויות לכל אחד מאיתנו (חוגים וכו...)

אני לא מרגישה שאני סוללת את הדרך האישית שלי כי הילדים שלי הם לא כאלה שאפשר לקבוע עבורם לו'ז , הם דעתנים בנושא וזה קשה לעיתים אבל מלמד לא פחות .
אני מרגישה שאנחנו קבוצה שמנסה להיטיב עם כל חביריה .
בדרך כלל בהצלחה מרובה , לפעמים בקושי .
זה מסע נפלא ,
ולא שאין לי צביטות לפעמים שאנחנו לא חלק יותר אינטגרלי מקבוצה , בעיקר לי , טיפוס קבוצתי שכמוני זה חסר לפעמים -
מצד שני החופש הזה ,
להחליט כל יוםמחדש הוא ממש נפלא וקשה לי לותר עליו .

אני חושבת שהקבוצה , הספציפית הזו היא קבוצה מדהימה בחוסר השיפוטיות שלה , ואפשר להגיע לעיתים רחוקות
ועדיין למצוא את המקום בתוכה.
יש קבוצות שדורשות הרבה יותר מחוייבות , אז באמת התברכנו.

מרגישה שבעצם הבחירה בין שלל האפשרויות, אני סוללת במו ידי, את הדרך האישית שלי, פוגשת את עצמי (לא תמיד זו מציאה גדולה ) פוגשת את הפחדים שלי, הרצונות הכמוסים ומה שעומד מאחוריהם ועוד ועוד.
(רסיסים של אור)

אלו רגעי הקסם שאני נוצרת בליבי ושומרת למזכרת-כתזכורת,שמטעינה אותי באנרגיות
אז הנה אחד מהשבוע:
אני מבלת משהו במטבח, פתאום שומעת משהו שנשמע כמו רדיו, או הקלטה, או סרטון שרואים במחשב...מציצה לסלון ורואה את איתי יושב על הכורסה, על רגליו הטייפ הישן שלו, על הרצפה למרגלותיו יושבת תמר, ובטייפ מתנגנת היצירה מפצח האגוזים, עם חנה מרון שמספרת, ושניהם יושבים קשובים. איזה פלא. אני כל כך אוהבת אותם.

אגב,אנחנו אף פעם לא הולכים לסיורים בקבוצה
אני לא יודעת אם 'אף פעם' מתאים לי, אבל זה כיוון טוב.

סחטיין עלייך
מאד מזדהה עם חווית הלהיות ביחד. זה מה שאנחנו עושים רוב הזמן. הדברים הפשוטים באמת-הכי שווים!
ההליכה לתערוכת האנרגיה המתחדשת, כשהייתם אצלנו, היתה מאד יוצאת דופן. אין פה שפע של ארועים כל שבוע. גם לא כל חודש. זה יצא בדיוק יומיים עמוסים באופן חד פעמי - חוג הקרמיקה של שחר,שומרי הגן. אולי באיזהשהוא אופן מיסטי-את מזמנת אלייך את האקשן הזה שנדמה לך שאת זקוקה לו
בלה שנדמה לה ,הא...הא...הא...
אגב,אנחנו אף פעם לא הולכים לסיורים בקבוצה (טוב, אין לנו קבוצה גם אם היינו רוצים...)
ועוד אגב אחד אחרון: לגבי הלשבת בצד: אפשר לחוות את ההתבוננות הזו מהצד,גם אם את לבד עם הילדים (הכוונה בלי עוד אנשים) . זה דורש תרגול כמובן,כי לילדים יותר קל להישאב ללכת אחרי מדריך/מבוגר אחר,כשהוא ישנו. היופי הוא,זה כשהם הולכים אחרי עצמם ורחשי ליבם,גם (ואולי בעיקר) אם אין מבוגר אחר בסביבה. כשזה קורה- זה מגניב לאללה- ההזדמנות להתבונן בילדיי ממרחק בעת הווייתם,בלי באמת להיות/להוביל היא יקרה מפז. אלו רגעי הקסם שאני נוצרת בליבי ושומרת למזכרת-כתזכורת,שמטעינה אותי באנרגיות, ברגעים העמוסים שתמיד מגיעים אח"כ מתישהוא

נחמד שחזרת לכתוב
אולי זו השתקפות של המקום בו היית היום
המקום בו את בוחרת לפנות זמן לעצמך ומשפחתך,לעשות/להיות איך שנכון לכם, בלי לרוץ אחרי גירויים חברתיים/לימודיים

יום נעים
נעמה

שלום שלום,
לא יודעת למה דוקא היום החלטתי לכתוב....
הבנתי היום משהו חשוב.... אולי זאת הסיבה.
היה היום סיור של הקבוצה למוזיאון המדע בי-ם. ברור שמגיעים. גם אנחנו.
אבל לא התחשק לי לנסוע, ולא רק בגלל המרחק.
כשנוסעים לסיורים כאלה, אני מרגיששה שאני תולה המון תקוות בכך שהילדים יפיקו מהסיור איזה רווח לימודי, כי אחרת בשביל מה אני משלמת על זה? בשביל מה כל המאמץ וההתארגנות? "רק" בשביל החוויה החברתית? זה לא רק, זה הרבה, אבל בשביל זה לא צריך לנסוע עד י-ם ולשלם כסף בכניסה למוזיאון. אז אני תולה המון תקוות ואז אני מתאכזבת אם אני רואה שהם לא למדו מזה ממש, ואני בידורתית כלפי ההדרכה, ואני מרגישה שלפחות איתי ממהר לרוץ עם המדריך ולא באמת פנוי לשים לב למוצגים......אז לא שווה לי.
במוזיאון ישראל זה אחרת, כי שם הם נחשפים לעולם שאני לא יכולה כמעט לחשוף אותם אליו בדרך כלל, הוא פחות מדבר אלי, והמדריכה -המצוינת בדר"כ - מגיעה איתם לדברים שאני לא יודעת. במוזיאון המדע זה הרבה יותר פשוט ונגיש לי.

העניין הוא, שהיה לי קשה לוותר על הסיור הזה. זה מדהים. נדרשו ממני תעצומות נפש כדי להחליט שזה בסדר שלא ניסע, לא נפסיד שום דבר, לא חייבים לנסוע לכל סיור. בבוקר שאלתי את עצמי - אם לא היה נקבע סיור להיום, האם היית נוסעת למוזיאון המדע בי-ם דוקא היום? התשובה היתה לא. אז לא. אבל הרגשתי שאני ממש מפספסת משהו, כולם יהיו באיזו התרחשות שאני לא אהיה בה. היה מאוד קשה לשחרר. זה הקטע שקשה לי בהשתייכות לקבוצה. קשה לי לדעת שקורה משהו שאני לא נמצאת בו. זה תמרור חשוב, אבל הנה -אני עובדת על זה. ובבוקר, מתוך ערפילי המחשבות והשאלות, הבנתי שהדברים הכי חשובים קורים אצלי בבית ולא בשום מקום אחר.

אז היינו בבית עד 12, רוב הזמן בנחת, גם אבא היה קצת, וזה היה נעים. חשבנו להספיק לבקר באיזה מוזיאון קרוב, אבל ויתרנו ונסענו לעשות פיקניק בגבעת האירוסים הקרובה. הצטיידנו בהמבורגרים מרשת מזון מהיר אמריקאית (ששששששש), ורבצנו בצל עם אוכל ואוויר טוב. הודיתי לילדים שלי על שהם יכולים פשוט לשכב, לפרוש ידיים בהנאה להתבונן בעלוות העץ ולהינות ממה שיש. בלי לשאול מה עושים עכשיו, בלי לחפש גירויים זזים ורועשים. שיחקנו קצת משחקי מלים, איתי חפר קצת בחול, קצת טיפס על העץ, קצת כאילו נחנו קרוב קרוב זה לזה, קצת התחבקנו בלי כאילו נחנו, דיברנו על משמעות הפועל ע.ג.ב. בעברית, והתעמקנו בהבדל בין מלים גסות למלים לא גסות. (תמר שאלה אם לעגוב זאת מילה גסה... מה אתם אומרים? אמרתי לה שלא. לקיים יחסי מין זה לא גס. נתתי לה דוגמא שלהזדיין זאת מילה גסה לאותה משמעות.)

אחר כך תמר נשארה על המחצלת בצל עם המוסף של עיתון הארץ (0-:) ואני ואיתי הלכנו לחפש אירוסים. מצאנו רק שלושה (סוף פריחה). כשחזרנו היא שאלה אם בדקנו את המנהרות שלהם (בדיחה משפחתית.....).
כשיצאנו משם, ראיתי שתי ילדות משחקות בגן משחקים, ואימא שלהן יושבת על הספסל. אני כל כך מכירה את התחושה מהספסל - שאני בעצם רק הנהגת או המלווה, כי אותי גן המשחקים לא באמת מעניין, ואני נפרדת מהילדים שלי, אני בצד עם ספר או עיתון (או כלום), והם בעולמם, משחקים במתקנים. ופתאום התרגשתי כל כך, כי הבנתי שהיום, מה שהיה כל כך מהנה, זה שהיינו ביחד. היה לנו עולם משותף של שיחה ומשחק וטיול. ואלה הימים הכי הכי טובים ומהנים ובשבילם אני מוכנה להישאר בבית לעד.
ובהמשך לפתיח בעניין המוזיאון - כשאני מביאה אותם לסיור במוזיאון והם הולכים עם המדריכה, אני מרגישה כמו נהגת או הורה מלווה, גם אם אני יושבת ומקשקשת עם האימהות האחרות ונורא נהנית מהחברה. לפעמים אני נקרעת בין הרצון להישאר עם המבוגרים לבין הרצון להיות עם הילדים שלי בפנים, ללמוד איתם, לחוות איתם....כשאנחנו באים ביחד רק אני והם, אז אני נטו איתם, גם אני מסיירת במוזיאון ולא רק נהגת, והחוויה היא משותפת. לכן אני מעדיפה לבחור את סיורי המוזיאונים שלי בעצמי, וללכת לשם בלי סיור, מתוך העניין שלי ושלנו.

אני הולכת לישון עם שמחה גדולה בלב

העם דורש עוד עוד עוד!!
(טוב, אולי לא כל העם, אבל לפחות אני..)

איתי אומר דימעונה במקום דימונה.
(-:

כל הכבוד על התובנה. היא מעניינת מאוד!

איזה סיפורים נהדרים!!
תודה (-:
יש עוד:

איתי מבריק השבוע: אם לוקחים מעיגול רבע, נשארים שלושה רבעים!

זה, ועוד הברקות כאלה (כמו למשל שתמר התחילה לכתוב באנגלית באותיות קטנות (abcdefg), פתאום אחרי הרבה זמן שהיתה 'תקועה' עם CAPITAL LETTERS), הביאו אותי לתובנה שאנחנו רואים רק את קצה הקרחון של תהליכי הלמידה שהילדים עוברים.
דמיינו לעצמכם ים, שמתוכו מבצבצים אייים קטנים. נגיד הוואי..... מובן שכל אי הוא קצה קצהו של רכס תת אוקייני. (סליחה על ההתפלספות האקדמית, זה פשוט מה שנשאר לי מקורס שמאוד אהבתי....) כך גם עם הלמידה של הילדים - כל 'הברקה' / מחשבה / שאלה / רעיון / אמירה / תהייה שאנחנו שומעים או רואים אצל הילדים שלנו, זאת בעצם פסגה של רכס כזה. ונגיד שכל הפסגות מחוברות, או לפחות כל הפסגות של רכס אחד, ויש כמה רכסים כמובן..... אז כאילו הילד הולך והולך והולך(והנמשל הוא שהוא חושב, ושואל את עצמו שאלות, ועונה תשובות, וחוזר למה שהוא כבר יודע, ושוהה קצת עם האמת החדשה או הישנה בלי להתקדם)....ולפעמים רץ, ולפעמים כמובן נמצא בירידה, ולפעמים עוצר ומפסיק להתקדם ברכס אחד ומתרכז כולו ברכס אחר - אבל את כל זה אנחנו לא רואים כי זה מתחת למים, ורק את הפסגות, את מה שמבצבץ מעל המים אנחנו רואים. ואז אנחנו מתפעלים, ומודים על הזכות שנפלה בחלקנו להיות חלק מהתהליך.

הצלחתי להבהיר את עצמי? /-:

איזה סיפורים נהדרים!!

יום השואה ויום העצמאות - תזכורת לעצמי, בעקבות מה שאלודאה כתבה בבלוג שלה....

קבלי חיבוק על כל עדכון. איך זה בתור תמריץ חיובי?
שווה ביותר!!

היום יש לי רק השווצות, והרבה.
איתי הודיע לי השבוע ש20 לחלק ל-1 זה 20. כי כולם נשארים באותה קבוצה. ושתבינו - אם אני כבר משוויצה אז בלי הגבלה - רק לפני שבועיים בערך הסברתי לו לראשונה מה זה חילוק. אבל כנראה שההסבר אז נפל על אוזניים פתוחות מאוד לשמוע, ראש מוכן מאוד לקלוט.... ולא היה נחוץ כלום חוץ מזה.

בשיחה עם יובל, חישבתי ש-200 בקבוקי פיקדון הם 50 שח. תמר הקשיבה לנו, ואז חשבה, והסיקה מכך שאם 200 הם 50, אז 400 הם 100!

ועוד:
תמר אומרת לנו- אני יודעת מי החברה הכי טובה שלי.
איתי מנסה כמה ניחושים....
ותמר מודיעה: אני עצמי! (-:

תמר עסוקה הרבה במלים, כמו אימא שלה (נו, לפחות זה....). מאוד מעניינים אותה שורשים של מלים, והלחמים (כמו חיידק, רמזור, קרנף...) ודברים כאלה. היום, בעודה מכרסמת עצם של עוף, היא אומרת - יש בא'-ב' מלים.
כמו מה למשל?
רשת!
ואז עלינו על עוד כמה: אב, בגד, עף, גד, מל, חט, סע, קר....

אחר כך, בניסיון להכניס את איתי למקלחת, הודעתי לו שהוא צריך להיות ראשון כי מתקלחים לפי סדר הא-ב', ואיתי הרי בא'..... תמר מיד קפצה בהתלהבות שהיא אחרונה... P-: היו שם גם יונתן ונויה....
אחר כך, בנסיעה הביתה, תמר חישבה אם אבישג היתה צריכה להתקלח לפני איתי או אחריו (במקרה שגם הורים היו צריכים להתקלח לפני שנוסעים הביתה עייפים ושבעים ממסיבת יום עצמאות), ואחר כך הכנסנו את אברהם למשוואה, ואת אביתר....ואז הם נרדמו!

ושוויץ אחרון מהיום:
איתי הלך לטייל עם כמה חברים, ליד מקום המסיבה. אני הלכתי לישון. כשהוא חזר, הוא בא מיד לספר לי שהם מצאו דרדר מצרי! עד אותו רגע לא ידעתי שיש מין כזה בכלל. הוא אמר שהוא נתן להם בטיול 'הרצאה קטנה' והסביר להם שהמין הזה נקרא דרדר מצרי כי הוא גדל גם במצרים.....
הרומן שלו עם דרדרים התחיל מתישהו בשבועות האחרונים, באחד מהטיולים הרבים שעשינו בעונה החולפת. זה רומן שיובל מצוי בו יותר ממני, באופן טבעי. איתי כבר יודע שהוא רוצה לחקור את המין הזה, ויחד הם חושבים על שאלות מחקר רלוונטיות.....

טוב, אני נזכרת בעוד סיפורים....
היינו במוזיאון חיל האוויר בחצרים, ואחרי שכולם התפזרו נשארנו לטפס על המטוסים שמותר לטפס עליהם.... פתאום אני שומעת את איתי מודיע לתמר "בקשר" - "אני טס לצלם את כדור הארץ ולשלוח צילומים ל - google earth!"

יש! עדכונים!
ואין לי מה להגיד. אצלי הגדול עדיין ממציא סיפורים לעצמו, וטרם הגיע לשלב הקריאה.
(קבלי חיבוק על כל עדכון. איך זה בתור תמריץ חיובי?)

נעמה, תודה על התשובה הכנה.
אני עוד צריכה לחשוב על זה (מוקדם בבוקר בשבילי עכשיו...) ואוסיף אם יהיה לי מה אחר כך.

היי בלה יקירתי

למה אני רוצה בבית תולעת ספרים?....

תשובה ספונטנית ראשונית: כי אני לא כזו ותמיד הערכתי אנשים שקוראים הרבה,את הידע הכללי שלהם,את אוצר המילים,השפה העשירה,את הכישורים האינטלקטואליים,את הרחבת האופקים,יכולת הריכוז והסבלנות,

תשובה "עניינית": כי אני חושבת שקריאה היא כלי בסיסי לרכישת ידע,וכל עוד הילדים שלי לא קוראים שוטף,הם מוגבלים ביכולתם לרכוש ידע באופן עצמאי (ללא תיווך שלי),להחשף לחוויות מסויימות,לבחור את "חומר הקריאה"שלהם בעצמם

למה זה מעסיק אותי?
אולי בגלל שאני כל כך עסוקה בעשייה יומיומית שגרתית קיומית,עולים וצפים בי מדי פעם רגשות אשמה על שאני לא מספיק פנויה ללמוד עם הילדים. לא מוצאת זמן להתרכז בשקט במשהו מהתחלה ועד הסוף. תמיד יש את התינוק והקטנה שצרכיהם הבסיסיים איכשהוא תמיד קודמים או משימות הבית השונות או טלפונים וסידורים שחייבים לעשות וכ"ו...
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם היה לי יותר זמן פנוי ללמידה איתם. כמה כייף ומעשיר זה יכול היה להיות,כמה דברים מרתקים יש שהייתי רוצה לגלות איתם.יכול להיות שהייתי מקדמת מאד את הקריאה/כתיבה אבל נראה לי שגם הייתי פוגעת ביכולת שלהם להעסיק את עצמם בעצמם ומתערבת יותר מדי בדרך שהם היו בוחרים לעצמם לרכוש ידע.

כדי להשקיט את מצפוני,אני מסדרת לי איזו מחשבה בראש:אולי מישהו מלמעלה סידר את חיי כך שלא אהיה פנויה ללמידה איתם יותר מדי,כדי שתסביך השליטה שלי לא ישתלט להם על תהליך הלמידה

איך עושים את זה? יש לך מתכון?...
הי נעמה.
מתכון למה? לתולעיות?
א. זה תורשתי אצלנו (רמז: לא ממני (-; )
ב. היא ילדה כזאת של סיפורים, ועולמות רחוקים, ודמיונות..... זה לא מתאים לכל אחד, להיות תולעת ספרים. נגיד, לאח שלה זה לא יקרה, אני מנחשת. הוא פשוט בקצב אחר. אני לא חושבת שהוא עסוק בבניה ובמשחקי קופסא ובאופניים רק כי הוא עדיין לא קורא, אלא כי זה פשוט העולם שלו. יכול להיות שהעולם הזה ישתנה כשהוא יתחיל לקרוא, אבל אני אופתע אם הוא ישתנה מאוד. ימים יגידו, ויהיה מעניין לחזור ולבדוק בעוד....

ג. מה שאני רוצה לשאול, נעמה, זה למה את רוצה לגדל בבית תולעת ספרים. כלומר, אני מבינה שזה נחמד שיש ילדה שאוהבת לקרוא.....יש במה להשוויץ לדודות. זה מספק גם המון שקט בבית כי יש פחות מריבות, וגם תמיד אני יודעת איפה למצוא אותה..... . אבל באמת - למה זה נחשב אצלנו טוב יותר מאשר ילדה שמטפסת על עצים ובונה ארמונות מחול, או ילדה שעסוקה בעיצוב שמלות לבובותיה... מבינה מה אני אומרת?
ההשערה שלי היא שזה בגלל ההקשר האקדמי של קריאת ספרים, אבל אני לא בטוחה.

אשמח לשמוע מה את חושבת. וגם כל שאר הנוכחים מוזמנים כמובן.

איך עושים את זה? יש לך מתכון?...

אנחנו מגדלים בבית תולעת ספרים - בולעת ספרים. היא קמה בבוקר, משפשפת את עיניה, עושה פיפי וחוזרת לעמוד בו הפסיקה לקרוא אתמול בערב, שכובה על המזרון בסלון, מסביבה פזורים עשרות ספרים. אני לא מגזימה. אם לא הייתי טורחת להחזירם למקום מדי פעם, הארון כולו היה עובר לסביבת המזרון הזה..... מסיימת לאכול, שוכחת להוריד את הכלים, חוזרת למרבצה עם ספריה. חוזרים מהחוג / ממפגש / מטיול בחוץ - אתם יודעים.....חוזרת למזרון עם הספרים שלה. גם אבא שלה היה ככה לפני שהוא גילה את הצמחים.....

אימא, איפה כוכב הצפון?
אני חושבת שבצפון....
ואיפה כוכב נוגה?
איתי, אני הבן אדם האחרון לשאול אותו שאלות באסטרונומיה. /-:
אז מי הראשון?
D-:

• אימא, למורות באמת יש עיניים בגב?
• מה את חושבת (יוצאת מנק' הנחה שהיא תגיד 'לא'...)?
• שכן. 0-:
• אהמממ....והן נולדות עם העיניים בגב, או שמתקינים להן אותן כשהן נהיות מורות?
• לא, העיניים מתפתחות כשהן לומדות 'מורים'.
• ואם הן מפסיקות להיות מורות, מה קורה עם העיניים? (מציעה לה לבדוק אם יש לי בגב שרידים מתקופת היותי מורה, אבל היא רק מתפלאת על הפרט הביוגרפי הזה ולא מתפתה להציץ.....)

חוצמזה, אני שואלת, למה בכלל מורות צריכות עיניים בגב?

• כי לפעמים לילדים משעמם בשיעורים, אז לפעמים הם עושים מטוס מנייר ואם המורה מסתובבת למשל ללוח לכתוב משהו, היא יכולה לראות.....

היי חמודה
איזה כייף זה כשמישהוא מבין ומזדהה (בעניין האביב...)
לגבי פסח:קבענו גם לקבוע עם שירי בן דב ושרית אמיר. שחר פתחה דף בבאופן והיא מצאה חברים חדשים,אז נראה לי שאעשה מאמץ עבורה שניפגש. הבן של שרית הזמין אותנו למוזאון המדע בחיפה והבת של שירי בעין הוד. אנחנו נהיה אצל הוריי במושב ינוב,ליד נתניה. איפה אתם?אולי נתכוונן על איזה מפגש ביום שני/שלישי?

תודה על ההתעניינות.
אין לי מושג איך הימים עוברים. מהר, זה בטוח.
הרבה מפגשים, הרבה נסיעות, הרבה סידורים, חוגים, קניות (של אוכל בעיקר). אפס הכנות לפסח. לא מנקה, לא מבשלת, לא כלום.
לא מעט שוהים בבית, נורא נורא כיף לנו בבית עכשיו. היתה תקופה ארוכה שהיה לא רגוע ועכשיו כל כך נעים....כל אחד מוצא את עיסוקו, החיים זורמים על מי מנוחות, הילדים יודעים מה הם רוצים, עושים דברים יחד מדי פעם....תענוג. לפעמים לא בא לי לצאת למפגש בכלל. מי היה מאמין.
אנחנו בארץ כמעט שנה. וצריך אולי לסכם אותה כי היא היתה כל כך משמעותית.... אבל נרוא מאוחר בלילה ואני נרדמת, תנו לי לחשוב על הסיכום.

נו...
מה עוד?
העם דורש עדכונים בחיי המשפחה ההוללת והמהוללת!

לא רק גילוי עריות, גם ביגמיה...
D-:

חייבת לציין שהגיבור כב רמזמן הודיע לנו שהוא הולך להתחתן עם אחותו, ואז אנחנו נהיה סבא וסבתא. אחר כך, דרך אגב, הוא מתכוון להתחתן עם חברה שלו מהגן.
לא רק גילוי עריות, גם ביגמיה...

יאללה,סבבה.גם אני בעד (ההריון...)

גם אצלנו שחר רצתה בת וזהר בן. כמה לא מפתיע,אה?..
אצלנו מאמינים שאם אתה רוצה משהו,אבל באמת רוצה,מאד,ומאמין שכך זה צריך להיות,אז זה נהיה! כך,הרצון החזק של זהר גבר על הרצונות המעורפלים של כל שאר בני המשפחה ואכן זהר קיבל את הבן שהוא ביקש.
נשמע שאיתי יודע מה הוא רוצה...

אגב,נגנבתי מהקטע עם ה"זיגוטה". איזה ילד נבון יש לכם. גם אצלנו גומעים בשקיקה כל פיסת מידע ש תום ומוביק מוציאים מפיהם

יש מצב שנתראה מתישהוא?
פסח נהיה אצל סבא וסבתא ליד נתניה,אולי אפשר יהיה לשלב משהו?....

ביי

נשמע שהם יודעים מה הם רוצים שני אלה.
אני סיכמתי עם הקטנה (שגם שואלת על זה כל הזמן) שבעניין אחים לא בוחרים: "מה שיוצא אני מרוצה"
התקבל בהבנה.

לא רק שהם משחקים את החיים האמיתיים במשחקי הכאילו שלהם, הם משחקים גם את המאוויים הכמוסים (והפחות כמוסים) שלהם.
כבר המון זמן שאיתי מדבר על התינוק שיהיה לנו. לא, זה לא שאני מסתירה מכם מידע מרגש. זה רק איתי. זה מה שהוא רוצה והוא מדבר על זה כדבר מובן מאליו, והשאלה מבחינתו זה רק מתי יהיה לנו תינוק.

הבוקר, בעודנו מתכרבלים במיטה, הוא שואל:

• אימא, מתי כבר תהיי בהריון?
• לא יודעת.

אחרי שתי דקות:

• אימא, אני רוצה שיהיה לנו צב.
• אז אתה רוצה תינוק או צב?
• אפשר צב-תינוק? D-:

מהדקות האחרונות (אירוע שגרם לי לזנוח את הכביסה המשוועת להיתלות ולפנות למחשב):
תמר שוכבת במיטה ללא בגדים, איתי הוא הבן שלה, הוא בן 9, והלילה היא הולידה את אח שלו - הדובון /-: . עכשיו היא מניקה
הוא בא לעדכן אותי ליד מכונת הכביסה שהוא לא הולך לבית הספר כי אימא שלו חלשה מההריון והוא עוזר לה.
הוא מסיים לעדכן אותי וחוזר אליה: "רק דיברתי עם סבתא". (זאת אני כנראה.... 0-: )

בשידור חי: אימא, כשתינוק נולד הוא עיוור?

מהחודשים האחרונים:
לפני חודשיים: כשתהיי בהריון בהתחלה תהיה לך זיגוטה. (זה מתום ומובי)
לפני חודש: אימא, כשתהיי בהריון תהיה לך מחלה שנקראת 'בחילות הריון' (ע"ע תום ומובי).
השבוע: אימא, איך את חושבת שנקרא לתינוק שיהיה לנו?
הבוקר, בסיטואציה של ההתכרבלות, הוא שאל מתי לאחרונה עשו לי עם המכשיר הזה על הבטן (הוא התכוון לאולטרא-סאונד). הוא זוכר שעשו לי כשהיתה לי דלקת פנימית, וקישר את הבדיקה שעליה שמע, איך לא, מתום ומובי.....כנראה שקיווה שזה יעזור לו בעניין התינוק.....

לעתים קרובות: אימא מתי יהיה לנו תינוק?!
אני: לא יודעת.
איתי: אני רוצה שזה יהיה אח.
תמר: אחות!
איתי: אח!
תמר: אחות!

פסח, כנראה, אם כך.
אבל אם אתם מגיעים למרכז - בואו לבקר אותנו גם!

ואוו תני לו איזו נשיקה וחיבוק בשמי.
אני מתכננת נסיעה ברכבת אליכם, מתישהו, אולי באחד מימי החופש שיגיעו בקרוב (פורים כאן, הידעת?)

מתאים?

היינו בבית של ילד אחד מקבוצת החינוך הביתי שלנו. הוא בגיל של תמר, וברוב המפגשים הוא הבן הכי גדול, והבנים (יש שם הרבה בני חמש) מתייחסים אליו כמו אל אלוהים בערך. בדרך כלל יש לאיתי חיכוכים איתו ועם בנים אחרים, אבל לא כל הזמן. הוא גם משחק ומשתתף בהרבה עניינים. כלומר לכולם יש שם חיכוכים ומריבות זה עם זה באופן קבוע....
אחרי הביקור אצלו בבית אתמול, איתי אמר:
היום גיא היה אליי יותר נחמד מאשר במפגשים. אני השתדלתי שהוא יהיה אליי יותר נחמד, וזה עזר. (-:
רק עכשיו אני מבינה כמה זה מדהים שהוא הבין - שהכל מתחיל אצלו. ככה, בקלות. ואוו!

משפטים שאהבתי:
היינו במוסך, ונסענו עם בעל המוסך שנהג באוטו שלנו במהירות מטורפת כדי לבדוק משהו.
כשחזרנו בשלום והוא הלך, איתי אמר: הוא נהג במהירות בלתי אפשרית.

נכנסנו לאולם לאיזו הופעה (מה זה 'איזו' - מיומנה!), ועשן לבן כזה של הופעות כיסה את הבמה וגלש לכיוון המושבים. תמר אמרה: האוויר כאן צרוד. אהבתי (-:

ומדהים איך הילדים שלך משתנים
כן. אני לא לומדת מהמעברים הקודמים שלנו, או לפחות לא לומדת מספיק, ולא זוכרת כמה הרבה זמן לוקח לכולנו להסתגל. אז עכשיו אני מרגישה שסופסופ נכנסנו לשגרה ברוכה בעיר הזאת.
<רצה לשיעור טניס>

אני לא יודעת האם הייתי מסתדרת בבית בלי קירות
זה לא בלי קירות לגמרי, אפשר ליצור חללים סגורים, אבל שהחלל המרכזי יהיה משותף לרביצה, למשחק, לאוכל....אפשר גם לשינה אם רוצים...ספריה, פינת מחשב....

תוהים לאן דרכנו, מה אנחנו מחפשים, מה צריכים אתם צריכים לעבור לגור קרוב אלינו, כמובן

אני לא יודעת האם הייתי מסתדרת בבית בלי קירות. לפעמים אני צריכה לסגור את הדלת ולהיות בשקט, בייחוד עם אופי החיים שלנו. אבל סידור פנימי טוב הוא הכרחי לחיים נורמלים.

ומדהים איך הילדים שלך משתנים

אבל בלב אני מבקשת ומקווה שהוא יישאר חולם ומפנטז כזה
גם אני מקווה!
זו תכונה מקסימה בעיני.

אתם עוברים? פיספסתי משהו?
לא, בינתיים לא.
רק חושבים על האפשרות, מתלבטים, תוהים לאן דרכנו, מה אנחנו מחפשים, מה צריכים וכו'.

אתם עוברים? פיספסתי משהו?

לאיתי יש מליון רעיונות בראש. הוא רוצה לעשות ולנסות הכל. עכשיו.
אפשר לעשות פה קמפינג? (רואים חורשת אקליפטוסים בצד הדרך)
אפשר לקנות מסוק בלי שלט?
אני רוצה שיהיה לנו כלב (את יכולה לרשום ברשימת הקניות כלב? תשאירי מקום לעוד שם של חנות. חנות של חיות)
לבנות, ולקנות, ולעשות, ולטייל פה, ולנסות, ולנסוע לשם....ואנחנו לא יכולים לעשות מיד הכל. לא עכשיו. חלק לא בכלל. אולי פעם.
ולפעמים אני משתיקה אותו כי זה מעמיס עליי, כי אני עייפה מלסרב לרוב התוכניות שלו, אבל בלב אני מבקשת ומקווה שהוא יישאר חולם ומפנטז כזה.