_[po]רוצה לגדול באמת [/po] :-)

למשל שמתי לב שהבן זוג שלי לא ממש מתעניין בי, כלומר מאד מתעניין בגוף שלי ובהתנהלות השגרתית,אבל לא ממש [u]בי[/u] הוא לא שותף לשום דבר מעולמי הפנימי ששם מתרחש כל כך הרבה. וזה לא שאני לא רוצה שהוא יהיה,אני מנסה לשתף אותו אבל חוץ מלשמוע הוא לא עושה כלום,אין תגובה. אני לא מענינת אותו.
אז במסגרת הגבולות החדשים שלי זה כבר לא עובר.
אני כבר לא מרגישה קרבה ואהבה ויודעת שמה שחסר לי זה זה.

אישה יקרה וגדולה,
כ"כ חזק לקרוא אותך.
איזה יושר,איזו מחוייבות לתהליך,איזו עוצמה!
רואה את עצמי בהרבה ממילותיך.

יודעת שהקול הזה-" לא מספיק",הוא הוא שמזיז אותי קדימה במקרים מסויימים.
זיכרי שכל מה שקורה הוא נכון לך.
תנוחי הרבה (תרשי לעצמך,מותר).
רסקיו יכול לעזור.גם קצת שמן לונדר על המצח והרקות.

שולחת לך חיבוק גדול מהרחם.

כרגע מרגישה ריקה מכוחות,ריקה מערך עצמי,
הדגש בכל זאת על המילה "כרגע".. זוכרת שזה עובר.

רואה איך אני מקטינה את עצמי,אפילו הקול הילדותי,רואה איפה אני לא לוקחת אחריות,מאשימה בקלות הדעת,פוגעת.
רוצה לגדול באמת.

לא מספיק טובה,
לא מספיק חזקה,לא מספיק מתחשבת,לא מספיק נותנת,לא מספיק שולטת בעצמי ,
לא כתבתי מספיק טוב,לא קיבלתי מספיק התיחסות,
לא מספיק.

שם דף מגניב, אגב

כמה טוב לשמוע...
ה- היי הזה, הוא היי, אבל הרגעים האלה גם אם קצת מתמתנים הופכים תכופים יותר וחוברים לחוויה כוללת יותר של שביעות רצון, פנימית, ותחושה מפוייסת עם העולם. גם אם יש עוד עבודה, גם אם יש עוד דאונים בדרך - יש כיוון. ויש זיכרון של חוויה שאפשר לשלוף ולהזכר לאן הולכים.
ממשיכה לעקוב (-:

איזה כיף לגלות את הדף הזה
כל כך נעים ומאוורר
מצחיק לקרוא מצד אחד את
[u]מה יכול לחזק לי את הערך העצמי ?[/u]
ובהמשך לקרוא את דבריך המופלאים, מלאי עוצמה ופריחה.
אני חושבת שכמו בסיפור הציפור הכחולה, את פשוט צריכה להיסתכל בראי...
אוהבת
{@

[u]האמת צומחת[/u] איזה יופי,אהבתי !
ותודה גם לך דופלו על התזכורת החביבה..
אני קצת במקום של היי,לא מטורף,אבל קצת גבוה מהמקום שבו אני מרגישה "נכון"
באמת רוקדת צדקה,מסוחררת קצת,מלהרגיש טוב..
התנודות לאט ירגעו ויתמתנו,בטח לא יעלמו אף פעם,אבל יתקרבו עוד ועוד אל המרכז שלי.

פנינה מגלגולך הקודם:
_אני מאמינה שבגרעין עצמו ,בליבה ,המהות היא האהבה ואיתה שם השמחה
ככל שנצליח לקלף את השכבות ולהגיע פנימה
נתקרב אל המהות
האהבה עטופה בכאב,
אם נסכים להישאר בתוך קליפת הכאב הוא יתרכך ויאפשר לנו גישה פנימה אל האהבה הנקיה_

האמת צומחת, נראה לי שזאת העבודה של כולם- כל הזמן (-:
שמחה מאוד לשמוע על התהליך המחשבתי שאת עוברת, יכולה להעיד מניסיוני האישי שבעקבותיו בא שינוי אמיתי
שבוע מלא תובנות @}

[u]היכולת להפריד את עצמי מכל השאר ולדעת תמיד מה אני ומה לא.[/u]
נכון כל כך גבירה,שם העבודה שלי עכשיו,לעשות את ההפרדה ולראות אותי כמו שאני . ליצור אותי מבפנים ולא מבחוץ.

ככל שיותר טוב לי עם עצמי,אני מרגישה יותר זלזול בבן הזוג. מה זה אומר עלי? מה שווה הערך העצמי הזה,אם הוא יוצר ביננו מרחק.אולי זה לא באמת ערך עצמי?.. התנשאות היא לא סימן של עצמה אלא ההפך!
אני גם מרגישה שהוא מאוים,ויכולה להבין אותו.
רוצה למצוא את מה שיפה בו,את מה שטוב,בכל רגע וגם ברגעים שבהם הוא פועל בצורה שמקוממת אותי,לדבוק באהבה שלי למהות שלו לגרעין היפה של הנשמה שלו ,ששם אנחנו אחד. ולא לתת להרגלים החיצונים ולחולשות שלו לגרום לי לשכוח את האהבה.
מתוך ההתחזקות שלי יש יותר מקום לנתינה,אני מאושרת עם הנתינה,ואוספת את הרגעים שבהם אני באמת נותנת כמו אבני חן יקרות. רוצה גם לתת לך גבר שלי יקר את החמלה והחיבוק שלהם אתה זקוק.

היום הייתי בפגישה עם מטפל בשיחה בנושא הערך העצמי השברירי שלי,והוא הציע שנעשה סידרה של טיפולי EMDR אני מתה מסקרנות וגם מפחד כי בפעם היחידה שעשיתי את זה עלו דברים קשים ונכנסתי מזה ממש לדיכאון והפסקתי מיד את הטיפול. רוצה להאמין שאני יותר בשלה עכשיו להתמודד ולנקות.
היתה לנו שיחה מצוינת,הוא שיקף לי והגדיר את השינוי שאני חווה,הוא חילק את השינוי לשלושה חלקים-פרספקטיבה,שליטה עצמית ושביעות רצון.
אני חושבת על זה שאני זו שכתבה את הדף [po]הכאב שבנפשי[/po] לפני כמה תקופות חיים, ומחבקת את עצמי באהבה,באמת יש פה חיים חדשים.
יותר משלושים שנים מחיי רק עסקתי בלשרוד.
רק בשנים האחרונות אני מתחילה לאסוף חוויות הצלחה ואמון בעצמי ובאחרים,רק לאחרונה מרגישה באמת ראויה לחיים האלה,ושהחיים האלה ראויים שאחיה אותם,ויודעת שהשינוי הזה הוא לתמיד,הוא שלי,עבדתי קשה ובעקביות,חציתי אוקיאנוסים שאיימו להטביע אותי,טבעתי וניצלתי שוב ושוב,עד שהגעתי לחוף.
מפה הגלים לא נראים כל כך מאיימים,יש גלים ותמיד יהיו,אבל הם לא מטביעים אותי.
אז ברור שנשארה עוד עבודה רבה,אבל אני בחוף מבטחים,גם אם יש רגעים קשים ואנשים שלא ממש בעדי,אני אמשיך בה בשימחה!

אני מעתיקה לי לכאן את מילותיה של רוקדת היקרה מהדף [po]מסריפ לצמיחה[/po]:

צומחת יקרה,
נראה שאת כרגע במקום בו את ממוקדת קדימה בצורה חדה ושום דבר לא יעצור אותך, גם לא הסביבה, זה עלול להיות לא נעים לכמה אנשים אבל זה המקום בו את נמצאת כרגע, קבלי זאת. בתוך תוכך נראה שאת יודעת שכדי להמס את הקרח עלייך לתת לכאב לצאת, תני לדמעות להמיס את הקרח, תני לדמעות לזלוג ולהוציא אותך מהבידוד הזה. כמו כן את זקוקה עכשיו לשקט שלך ונראה שאת יודעת את זה. נראה כי כמו שציינת יש שינוי גדול שקורה לך בכל מובן אפשרי, שינוי גדול וסוחף בחייך בו נראה כי את מאבדת מעט שיווי משקל ומסתחררת ממנו, כאשר מסתחררים מהשינוי, הדבר הטוב ביותר הוא להיצמד למרכז, למקום מעט יציב יותר. עלייך לשחרר את האשמה, היא לא מועילה לך ומפריעה לך לפקוח עיניים ולראות את המציאות (ויופיה) כפי שהיא.
נראה כי חלק מהקושי שלך הוא מפני שאכן את כבר רואה מהחלון את הנוף היפה הצפוי לך אך את עדיין לא שם אף כי יכולה להריח ולהרגיש מה קורה שם, את עדיין מתבוננת ובעוד רגע תוכלי לצאת. את מתבגרת ונראה כי את באמת מתקרבת למקום שאליו את שואפת.
בברכה,
רוקדת.

לא רק שאין קיצורי דרך, גם אי אפשר לנוח אף פעם על זרי הדפנה (למרות שלפעמים מקבלים כאלה כוחות שבא ממש לתפוח על השכם ולומר לעצמי: תשמעי, את ממש בסדר!) ואם לא שמים לב ומתבוננים כל הזמן, אפשר בקלות ליפול למלכודות האגו ובורות הגאווה ולהשאר שם איזה תקופה....(-:
יש כל הזמן לאן להתקדם...
שבוע טוב שיהיה, ותמשיכי לכתוב @}

אם כך צומחת,
נראה שאת יודעת איפה צריכה להתמקד העבודה העצמית, וכמו שאת יודעת גם אני נתקלת באותם הקשיים מול אנשים מאיימים, אנשים תוקפניים, שתלטניים או סתם כאלה שלא משתינים לכיווני (שזה עבורי היה המצב הגרוע מכל, להיות אוויר עבור אחרים)
היום אני מתמודדת יותר טוב עם כל אלה באמצעות היכולת להפריד את עצמי (ממש מנסה למצוא את הפורושה שלי (-:) מכל השאר ולדעת תמיד מה אני ומה לא. והרבה מאוד עוזר לי הכלי המדהים ביותר שגיליתי בחיי וכנראה המדהים ביותר שאגלה שגם לך יש אותו, תשתמשי בו, הוא מנחם ומקדם ומפיל אסימונים כשמתעמקים בו.
אגב, ספר, שמצאתי בשם : "המאהב הפנימי" של ג'ולי הנדרסון - אם במקרה תיתקלי בו כדאי לשים עליו את היד (-:
שבת שלום בינתיים @}

ולא,גבירה יקרה,זה לא הפחד שמשאיר אותי פה,אני באמת מאמינה שאתמודד עם בעיה דומה בכל מקום,אולי קצת פחות דחוסה, אבל אז אולי יותר מודחקת..
במקום הזה שאני חיה בו 16 שנים,עברתי תהליך מדהים,למרות הקשיים,יש גם יתרונות להישארות באותו מקום
עד שהגעתי לפה עברתי דירה בקצב שלפעמיים בשנה,אולי מתוך הקושי להתמודד עם אנשים שחיים סביב,אני צריכה לחשוב על זה.
ולקח הרבה זמן עד שהסכמתי לקרוא למקום הזה "בית" לא הגעתי ולא נשארתי מרצוני אבל זה כבר סיפור למקום אחר..
יום אחד אעזוב אבל זה יהיה אחרי,ומסיבות אחרות.

האמת היא שלהגיד לעצמי שהבעיה היא במקום ובאנשיו יהיה לשקר לעצמי.

ולא שאני לא משחקת עם המחשבה לעבור,ולא מעט,יש למשל מצפה גלילי שבו חיה חברה יקרה שכל פעם שאני מבקרת אני מחליטה שעלי לגור שם לידה...
אבל אז אני חוזרת אל ביתי המפנק והנהדר,והמרווח-מה שחשוב מאד בגלל מספר הנפשות הגדול והמורכבות של המשפחה שלנו(ילדים שלי,ילדים שלו..)ונזכרת שלמצוא משהו ברמה הזו בחוץ הוא מעבר ליכולותינו כרגע,ומה באמת עם עבודה,ב"ס ודיעותיהם של בני המשפחה האחרים ...
כך [po]שחמו מה[/po] (אני ממש אוהבת את הכינוי שלך!) את צודקת,

אבל- באמת כל זה שטויות,הקושי שלי עם אנשים אינו נובע רק מהמקום,יש לי קושי פשוט לעמוד מול אנשים שלא מראים כלפי רגש חיובי כלשהו- החל מהתענינות וכלה באהבה,באותו רגע.
כן הנה עכשיו אני עושה עוד חיבור-גם מול בן זוגי שאוהב אותי מאד מאד -אסור לו לכעוס עלי!
כשהוא כועס-זה זורק אותי כלכך רחוק שלוקח לי ימים לחזור משם. ואפילו אם אני מבינה את כעסו!
יש בי חלק שמיד מסכים עם דעתו של העומד מולי (או מה שלדעתי היא דעתו) שחושב שאני-לא צודקת,לא ראויה,לא מעניינת,לא יפה,לא טובה,ותוסיפו כל "לא" נוסף שעולם בדעתכם..
ושם אני לא אני יותר
אני כנראה הילדה ה"אשמה תמיד" שהייתי

אנשי היישוב משקפים לי את זה הכי כי איפה עוד אני פוגשת אנשים? כשאני מלמדת-ושם מראש ברור שהם חושבים שאני מספיק טובה כי הם משלמים לי,וכשאני לומדת-ששם יש חיבור קבוצתי נפלא בגלל החומר הנלמד, ועם קומץ חברות שכולן מחוץ ליישוב,ועם כל אחת יש לי חיבור מאד עמוק ומיוחד.
ופה אני נתקלת באותם הפרצופים,שחלקם ד"א לא כאלה גרועים... בסה"כ האנשים פה טובים,אבל בגלל שאנחנו שנים חיים אחד ליד השני,ורובם ניזונים מ"דיבורים על" ואני שתמיד הייתי אאוט סיידרית, רובם לא מכירים אותי בכלל.

אבל שוב,אני חייבת להחזיר אותי לעיקר,מה שחשוב זה שאדע לא לתת למפגשים האלה שבטח יגיעו ולא חשוב איפה אגור,לא לתת להם לערער אותי ככה! ערך עצמי בתוכי ש[b]יהיה שלי[/b]
שאני אדע שאני טובה וראויה ו[b]לא חשוב מה[/b] אחרים חושבים.
לדעת שאני טובה,לדעת באמת,להאמין ולזכור,לא לשכוח
להשאיר את האבא הזה רחוק רחוק בעבר איפה שהוא שייך (בגלגולו ההוא-כי היום הוא רק איש מזדקן שכבר לא מאיים עלי בשום דרך)

מה יכול לחזק לי את הערך העצמי ?
יותר חוויות טובות ומחזקות,של הצלחה,במיוחד בתחום התקשורת עם אנשים,וגם עם עצמי,ויש אין סוף הזדמנויות לתרגל,רק להפסיק לפחד מזה..
אולי לשנן משפטים מחזקים,

למשל אם הייתי מוצאת פה ביישוב חברה אחת טובה. זה יכול לעזור.אולי
אז אני עושה הזמנה כזו- למצוא יש מאין-
ואולי זו כבר תהיה התוצאה ולא הגורם..

ותודה לכולכן! @}

האם ה"אין חיבור אנושי" מספיק כדי לעזוב בית?
יש עוד פרמטרים. כלכליים, ילדים, הבית עצמו, מקום עבודה וכ'ו,
בכלל לא פשוט...

קוראת,
מוצאת בדברייך נקודות מוכרות...מזדהה,
מאחלת לך דרך מעצימה.
וגם אני תוהה האם חייבים להשאר במקום בו אין חיבור אנושי? יש עוד אפשרויות.
טובות אפילו.

היי, רק תדעו שגם אני פה מזדהה.

ואיזה גילוי מדהים זה ששתי נשים שאני מזדהה איתן פה באתר - הן אותה אחת (-:
מוזמנת למחוק גם את זה לכשמוחקת...

הי צומחת,
אני לא בטוחה, בזה שאת חייבת לעצמך את התיקון דווקא במקום היחיד שמערים עליך קשיים ומקלות בגלגלים ליצור את אותו תיקון ממש....זה סתם הגיג, יתכן ואני טועה.
נראה לי שלפעמים חלק מאותו תיקון, שמביא לשינוי פנימיף עושה את דרכו החוצה ומביא איתו שינויים חיצוניים של מה שלא מתאים לדרך החיים שבחרנו לנו יותר: חברים שמנמיכים אותנו או גוררים אותנו למקומות אפלים, מנהגים שלא הולמים יותר את המטרה שלנו, וכן- בית שלא מתאים, מקום אחר.
אני לא אומרת שמה שאת צריכה זה לרוץ ולעזוב את ביתך האהוב, ואולי באמת שם המקום שבו את צריכה לעבור את הדרך שלך, רק לבחון שהתחושה הזו שלך לא נובעת מתוך פחד לשנות וניתנת לעצמך כתרוץ להשאיר את הדברים כפי שהם.
במקרה ואכן זה כך, תצטרכי כנראה להגיע למצב שבו את שלמה לחלוטין ולא מעורערת עם אותם אנשים מסביב לא לטוב ולא לרע, תוכלי לנהוג איך שתרצי ולא ישנה לך אם תשאי או לא תשאי ח בעיניהם כי הם יהיו מנותקים מהתהליך שליך ולכן לא רלוונטי עבורך.
(אני למשל גרה בישוב קטן, כבר 7 שנים. ישוב שיש בו ועד מלא תככים ומזימות, ואנשים מלאי תאוות בצע וויכוחים - ואני לא מכירה פה כמעט אף אחד למעט בעלת המכולת ועוד 3 אנשים....)

אני חיה ביישוב קטן פצפון,ואני פה הרבה שנים,ומה אני אגיד לכן,זה גדול עלי,החיכוך היומיומי עם אותם אנשים שלא נוצר מעולם חיבור חיובי איתם,זה הקושי הכי גדול,שם אני הכי מרגישה את הצורך האדיר בתחושת שייכות וקבלה ושם מרגישה הכי דחויה,עברתי בתקופה האחרונה שינוי מהותי שבא לביטוי נפלא בבית,בעבודה,וכמובן עם עצמי,אבל פה מול אנשי היישוב כלום לא ממש השתנה.
אני כבר לא פוחדת מהם שזה טוב אבל גם לא מתחברת, מרגישה ניכור , ומול הניכור אני קטנה כלכך, שוכחת את עצמי ונופלת לתוך ההזדקקות הזו למצוא חן ששם כבר אין לי סיכוי למצוא חן... מלכודת
[po]מחפשת שינוי[/po] נראה לי שמה שאת מרגישה מול בן הזוג קצת דומה למה שאני מרגישה מול היישוב
ויש לי מחשבות על עזיבה אבל מצד שני גם אוהבת מאד את המקום ואת הבית שלי.וגם מאמינה שבסופו של דבר הדברים יכולים להיראות אחרת.
כשאהיה באמת במקום שמכיר בערכו כל הזמן ,ואזדקק פחות לאישור החיצוני הרי ברור שזה ישתקף גם מול אנשים ,ואולי את התיקון הזה אני הכי רוצה. חייבת לעצמי את התחושה הזו של שייכות וחיבור דווקא פה,כדי להרגיש שהשינוי שחל בי הוא שלם ואמיתי.

[u]ואם אני רוצה את אהדתו של אדם עלי לאהוד אותו ... אה הבנתי,זה אבא[/u]
כנראה שזה נכון, אולם לתפישתי היתה לך זכות לקבל את אהדת אביך ללא כל תנאי. כך זה הורים, ואם זה לא היה כך אצלך, זה בטח לא אשמתך.
לפחות זה מה שאני אומר לעצמי

רוצה לומר.
יש בפנים כוחות. ויש שם מן מקום כזה, מנחם, שהוא המקור ויש יכולת להיות בו ולנוח.
וצריך להשקות, ולעדור, ולעשב עשבים שוטים מסביב (ויש לא מעט (-:)
ואז יום אחד זה קורה: יש פרח והוא נפתח, בלי אזהרה, כשמתאים לו, מונע מכוח קוסמי פנימי.
וצריך אמונה בסיסית כדי להתחיל ולהמשיך ויחד עם זאת, האמונה הזאת ניבנית ומוזנת עם העבודה העצמית ולפעמים צריך להאחז בה באמונה - כי היא מה שיש (הרי היא מתחילה במקום שבו יש ספק) ולפעמים יש פשוט ידע ולמרות האמונה לא צריך הרבה להשתמש בה.
מאחלת תהליך נפלא, גם הפעם (-:

הי קרה פה דבר מדהים,שוטטי לי קצת באתר ואת מי קראתי? בדיוק אתכן! לה-לי והגבירה ועייפה...ואמרתי לעצמי שיש במשותף ואז חזרתי לפה ואתן פה!...וואו, משהו, איזה אתר,וואו!לא יאומן.
תודה לכולכן וגם לך ילדה צועניה,שבאתן ודיברתן

אני מרגישה כמו בצל שמקלף כל פעם עוד שכבה,לאט וביסודיות,לאט המציאות הופכת יותר ויותר מיטיבה,וכל פעם נושא אחר על הפרק.
האמת שכל פעם בפיק של כל שלב כזה אני פותחת לי פה דף בניק חדש ועושה תהליךנפלא עם התמיכה של כל הנשמות היקרות פה,וזה עובד,מה רבו נפלאותיך..
מקווה שגם הפעם.
כן אני כל כך רוצה יותר אהבת אמת בחיי,כבר עכשיו יש יותר מאי פעם,ואני צמאה לעוד.
לנקות את מה שמיותר,להפסיק להתייסר בגלל כאלה שאני לא מענינת אותם בכלל,ולמצוא את המקום בתוכי שיתן לי את מה שאני כמהה לקבל,ומשם למצוא את הנתינה לאחרים
לא נתינה מתוך רצון לרצות או למצוא חן,אלא לתת באמת
ללמוד לתת בלי פחד
לתת אמון,לתת הקשבה,לתת זמן,לתת באמת באמת את מה שהאחר זקוק לו,אפילו אם זה תבשיל, או נתינה חומרית כלשהי,
לתת בלי לפחד
להאמין ,בעצמי,באלוהים, ביקום המיטיב.
ולנוח בתוך עצמי,לנוח.
להפסיק את הריצה המטורפת הזו אחרי משהו שלעולם יישאר בלתי מושג כי אני מחפשת אותו בחוץ.
הציפיה ולפעמים הדרישה לחום מהסביבה צריכה להיות מכוונת למקום אחד בלבד-פנימה.

ובלי להיות מופתעת אני קוראת את הגריין והוא אומר לי:"כשהדעת נחה,עולה נחת רוח-מה יניח את דעתך?"

מזדהה איתך (וגם עם אחרות שכתבו פה), מקווה שתמשיכי לכתוב...

צומחת - כאילו הסתכלת לי לתוך הראש :-) בדיוק ההרגשה שלי... במיוחד היום. עם זאת את מזכירה לי את עצמי לפני כמה שנים כשהייתי הרבה יותר אופטימית..
[po]לה לי[/po] -אפשר לדעת מה זה המרגיעון?

הי צומחת.
מאוד מזדהה. עם הרצון לרצות, לשאת חן, לתת ולקבל.
ואם תציצי בדף שלי, תמצאי שם הגיגים דומים.
גם אני עשיתי ועדיין עושה דרך ארוכה אל העצמאות שלי והשלמות שלי שקיימת, ללא תלות.
גם אני נוטה לרצות אנשים, אני אוהבת אנשים מרוצים סביבי. זה בד"כ עובד טוב, וכשלא - אז אני נוטה לנסות לרצות עוד יותר- זה כמובן עושה את ההיפך...
את שואלת איך. יש המון דרכים. אחת מהן שעוזרת לי ועולה לי בראש, היא לשאול את עצמי בכל פעם שאני מנסה לרצות, האם אני באמת רוצה לתת, האם אני עושה את זה כי אני רוצה לעשות טוב לאדם x או שיש לזה סיבה אחרת? אולי אני רוצה להרשים? אולי אני רוצה למצוא חן? לפעמים השאלה הזו מצילה אותי מלעשות מעשה שמרגיש לי מאולץ ומונעת מעצמי את תחושת הריקנות והתיסכול שבאה אחרי.
לפעמים אני מגלה שהתשובה שלי לשאלה הזו היא שאני באמת באמת רוצה לתת, כי זה עושה לי טוב בלי קשר ליחס שאקבל, כי זה נכון לי. ואז גם אני עושה את המעשה מתוך שלמות ואהבה גדולות יותר.

סתם חומר למחשבה, אולי תמצאי בו שמוש...(-:

קוראת.

מכירה מאד את המחשבות,הרגשות,סיטואציות שאת מדברת עליהן.

המרגיעון:אפשר להזמין הזדמנויות.

עם אנשים מסוימים אני מלאה ביטחון ועם אחרים כלכך פגיעה וחסרת ביטחון, התגובה כלכך חשובה לי, צמאה נורא לגילויי אהדה .
ברור שלקבוצה הראשונה שייכים כאלה שיש לי יותר במשותף איתם,ומקרינים פתיחות כלפי, אבל לא רוצה יותר לאבד את עצמי ואת תחושת הערך מול כאלה שלא, איך לבנות את המקום הפנימי שנשאר שווה נפש
אל מול כל מצב,
כמו שהצבתי לי אתגרים בעבר והגעתי אליהם לאט אבל בטוח,עכשיו אני פה,במקום הזה,
הדרך אל הגרעין הפנימי המחוזק _רואה אותו,כדור של אור בתוכי...
ואני לא מדברת על יצירת שריון מגן,אני לא רוצה מבצרים,אלא לשמור על פתיחות ואפילו להרשות לעצמי יותר,מתוך חיזוק האמונה בי ובמה שבתוכי.
להפסיק להרגיש את הצורך הדוחק למצוא חן,לרצות,להיות רצויה ונאהבת,ברור שזה נחמד ונעים אבל אין לזה קשר לתוכן שבתוכי,את התוכן אני יוצרת.
לא רוצה יותר להיות עצובה מדוכדכת חלשה מתיסרת בגלל שלא קיבלתי את ה"סחורה"
אז איך?
אולי להשתיל בתוכי משהו שיזכיר לי ברגעים קשים.אבל איך?..
יודעת יודעת שהכל הרי בדמיון,מתוכי אני יוצרת את איכות המפגש והשפעתו עלי.
ואם אני רוצה את אהדתו של אדם עלי לאהוד אותו ,ואולי פה השורש,אני מקרינה פחד והזדקקות מול אלה שמקרינים קור וריחוק.
אה הבנתי,זה אבא.
טוב אגיע הזמן להפטר גם מזה.

כן אני ממש כותבת אל עצמי,ויסלח מי שנקלע בטעות,אבל למחשבות שלכם אני ממש אשמח...

זה [po]דף בלוג[/po] וגם [po]דף תמיכה[/po]

רואה באור חדש את הצורך האין סופי שלי בחיזוקים מבחוץ,מבינה שיש צורך להמשיך לגדל ולטפח תחושת ערך עצמי אמיתית שלי שלא תלויה באחרים.מחוויות טובות ומהצלחות.
אומרת לעצמי ורוצה להאמין-
"שבדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב שאני שלמה לא חסר לי דבר ומותר לי אותי לאהוב"(מתוך שיר מקסים)
ומבינה גם שיש הבדל בין ערך עצמי וביטחון עצמי,רק קשה לי להגדיר את ההבדל הזה.