ענן בעננים (2004-02-02T14:56:00):
רחלי
במקרה ראיתי משהו שכתבת לדוד לגבי לימודי ארכיטקטורה בשיטת החונכות ורציתי להגיב:
לפני שהלכתי ללמוד (ארכיטקטורה), אמרתי לעצמי שלו הייתה דרך לעשות זאת בלי התעודות הייתי בוחרת בה. אבל לא הייתה אז הלכתי ללמוד רגיל. היו רגעים ששוב עלתה המחשבה הזאת אצלי, במיוחד כשלמדתי לדעת שישנם אדריכלים בהסטוריה של האדריכלות שלא למדו (מיס ואן דר רו), או שזרקו אותם מהלימודים (אנטוניו גאודי) והם בהחלט הגיעו להשגים.
הבעיה העיקרית בלימודים "לא ממוסדים"בארץ היא הרישום בפנקס האדריכלים - כי אין מסגרת שבוחנת את ההשגים שלך, ולפיכך רוצים לראות תעודות ועל פיהן רושמים אותך. לעומת זאת במקומות בהם נערכות בחינות לרישום ורישוי של אדריכלים זה יותר קל:
בקנדה למשל (ואולי גם בארה"ב), ניתן לעבור מסגרת של חניכות במשרד אדריכלים (נדמה לי שצריך נסיון עבודה של עשר שנים) ולגשת לבחינות .
בארץ ישנו סטודיו לעיצוב פנים שמלמד בשיטה של חונכות, משולבת בהרצאות עיוניות, אבל הלימודים אינם מוכרים לתואר (אם תואר במקרה מעניין אותך...). השוק של עיצוב הפנים פרוץ יחסית, ואפשר לנצל את זה ולעבוד כמעצב גם אם לא למדת בכלל, או לא למדת במקום 'מוכר'.
הנה קישור לאתר של הסטודיו לעיצוב פנים:
http://www.berzin-shoham.com/index.html
בהצלחה
עין הסערה (2004-02-03T10:33:00):
תודה ענן. הלינק שנתת לי מעניין מאד. נראה שהם עושים מה שאני מחפשת פחות או יותר.
האם את מכירה את ברברה ברזין? שמעתי את השם שלה בעוד מקומות. ה"אנו מאמינות" באתר שלהן הוא משהו שיכולתי להתחבר אליו מאד.
מה שאני בעצם רוצה לעשות הוא לתכנן ולבנות, בצורה יעילה, אסתטית ומדוייקת. (זה דומה למה שאני עושה עכשיו כעבודתי כמתכנתת). יתכן מאד שמספיק יהיה לי ללמוד עיצוב פנים, ולקחת את זה לכיונים שלי, מאשר ללכת על התואר של "אדריכלית".
אני עדיין בשלבי גישוש ראשונים, לגבי הפרקטיות של זה בשלב הנוכחי של חיי. ייתכן מאד שאני אגיע לזה רק עוד 5 או 10 שנים.
התחלתי לקרוא עכשיו את הספר A Pattern Language, שעוסק בתיכנון אדריכלי (מרמת העיר ועד רמת הרהיט) והיתה לו השפעה מכרעת על שיטות לפיתוח תוכנה ב 15 (?) שנים האחרונות. הלב שלי דופק כשאני קוראת אותו. אני מרגישה שהוא מספר לי דברים שאני יודעת בעצמותי.
דוד רובנר (2004-02-03T11:16:00):
רחלי שלום,
אכן, אני חושב ש
הדרך הטובה ביותר ללמוד אומנויות היא על ידי התְלַמְדות.
אבל, אליה וקוץ בה.
במצב עניינים במדינת ישראל כיום, כאשר יש יותר היצע של עובדים מאשר ביקוש בתחומים רבים, מה שאני יכול להציע הוא משהו דומה למתואר במבוא -- אין יותר להגיש בקשות, לספר, "סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי". להלן קטעים ממנו (דגשים שלי):
"לא היו מקומות פנויים.
עד דצמבר, כל מי שקיווה ללמוד באוניברסיטת ווסליאן במידלטאון, קונטיקוט, הגיש מזמן את טפסי הבקשה שלו ועשה את הסידורים המתאימים לראיון הקבלה. בדצמבר היה כבר מאוחר מדי כדי לנסות, כמעט בוודאות זה היה מאוחר מדי מכדי לראות מישהו.
זה לא עצר את ליסה. כל בוקר, קצת אחרי 9:00, היא נטלה את הטלפון וחייגה למשרדי הקבלה של ווסליאן. כל בוקר, ענתה מזכירה לפנייתה ואמרה, 'אין מקומות פנויים'. תוך זמן קצר קולה וההתמדה שלה היו מוכרים לכל עובדי משרדי הקבלה. היא שוחחה איתם, ניסתה לשכנעם, והפצירה בהם. שבוע אחרי שבוע.
מדוע לא פנית בזמן, היו שואלים אותה. פניתי, היא הייתה אומרת -- אולם לא לווסליאן. בקשות הקבלה האחרות שלה נמסרו מזמן. אבל רק עכשיו חברה ומורה אמרה לה שהיא חייבת לבחון את ווסליאן, בית-הספר האידיאלי עבורה. היא ביקרה בקמפוס, שוחחה עם האנשים שם, ונוכחה לדעת שחברתה צדקה, ווסליאן באמת נועדה לה. היא ידעה זאת, ולמרות שפנתה באיחור, הייתה נחושה ברצונה שגם ווסליאן תדע זאת.
ראיון היה הכרחי. כדי להתקבל היה עליהם להעריך אותה באופן ישיר, לראותה בעיניים, להיווכח מי היא באמת. כמובן, היא כתבה את הדברים הרגילים בטופס. אבל מבחינה אחת בקשת הקבלה שלה הייתה שונה באופן מפחיד.
לא היו בה לא ציונים, לא תעתיקים, ולא הערכות כתובות. אף לא אחד מאלה, מכל שנותיה בבית-הספר.
ליסה למדה בבית-הספר סדברי-ואלי. היא למדה הרבה דברים, אבל
יותר מכל היא למדה שעליה לעשות זאת בכוחות עצמה. "
[. . .]
"לכל אחד מבוגרי סדברי-ואלי אשר רצה ללמוד באוניברסיטה יש סיפור דומה. כולם התקבלו, רובם למקום שהיה בעדיפות ראשונה אצלם. לאף אחד מהם לא היו תעתיקים או הערכה איזושהי מהערכות הסטנדרטיות או מכתבי המלצה.
היה להם יותר מזה. היו להם
עוצמה-פנימית, הכרה-עצמית, נחישות. וכל פעם, בכל משרדי הקבלה של האוניברסיטאות אליהן הם פנו, האנשים השתוממו, "איזה סוג בית-ספר זה שיוצאים ממנו אנשים כאלה?" מה זה סדברי-ואלי?"
[. . .]
כנ"ל אם מישהו פונה לבעל מקצוע להתְלַמְדות.
בהצלחה,
~ דוד