על ידי עירית_ל* » 05 יוני 2003, 17:40
יש לי, מסתבר, איזשהו צורך לתעד את השבועיים האחרונים. לא יודעת למה...
אז מה היה לנו?
ביום העצמאות - מחלה. צינון קשה שלא נורא הפריע לתפקוד ביום, אבל הפך כארבעה לילות לסיוט מתמשך. יונתן כל הזמן רצה לישון על הבטן (התופחת והולכת) שלי, לא מצא מנוחה - לא במיטתו, לא במיטתנו, לפרקים על הספה בסלון. חיבוקים מיוזעים, הצמדויות נואשות בלילות הכי חמים, בכי תמרורים מעייפות וסבל ואני בוכה איתו ולא יכולה להושיע. בלילות הקשים גם השפה המשובחת שלו הלכה לו לאיבוד. "בּוּדי, בּוּדי, עוֹדי, עוֹדי" וכמובן "אמא, אמא, אמא, אמא, אמא".
ובימים - עייפות והצמדות נואשת לאמא. על הידיים, ביחד, "אמא", "מה?", "אמא", "מה?", "אמא"...
המחלה חלפה, הצמידוּת נשארה בסביבה עוד יום יומיים וחזל"ש.
ואז - מילואים. פתאום אבא נעלם מהבית. יום יומיים לפני זה התחילו חיכוכים ביני לבינו. פתאום הוא מרגיז אותי, פתאום אני גוערת בקול רם (שלא לומר צעקה) "יונתן! באמת!". בכי של עלבון - פעם ביום לפחות. אולי חוסר הסבלנות הוא בגלל ההריון החדש, אולי סתם תופעות גיל שנתיים שלא ידענו עד כה.
למשל - יונתן מורח גבינה לבנה על כל סביבותיו בארוחת הערב, זורק סכו"ם על הרצפה, פשוט מטנף לזוועתי הרבה.
עוד למשל - אני שוטפת לו את הטוסיק בכיור והוא מצמיד את היד לברז כך שכל האזור מושפרץ. אחרי פעם פעמיים, לקחתי אותו, עטפתי במגבת, והופ - החוצה מהאמבטיה. שום דבר חדש בזה, אבל אני לא מסוגלת לעשות זאת באופן ענייני ומתרגזת נורא. כמובן - בכי נעלב. נו טוב, הוא באמת לא רגיל לזה.
למשל אחרון - הוא מרביץ לי. בהתחלה לא חזק ושואל - כואב לך? אם התשובה היא לא, הוא מרביץ חזק יותר. אני כמובן לא מרשה להרביץ ו(לא כמובן) כועסת. בכי כבר אמרתי?
בהתחלה עוד לא ידעתי מה שורש הבעיות. היו לי מחשבות טורדות שאולי יש בעיה בגן. אבל כנראה שלא - הימים הנוכחיים בגן הם מהמוצלחים ביותר שהיו. פריחה חברתית. איילי נהיה החבר הטוב של יונתן והם משחקים כל היום ביחד. יונתן ממציא משחקי דמיון ומזמין ילדים לשחק איתו. אתמול כשבאתי לקחת אותו הוא שיחק עם נעמה שהם משפחת פילים - היא פילה קטנה והוא פיל גדול. היא מצמידה אצבע לאף והוא את כל היד. הם בנו להם בית שבו הם גרים ושיחקו להם בכיף.
אבל בבית, המצב התדרדר. ניסיתי ללכת איתו לספריה ואין לו סבלנות לקריאת ספר אחד אפילו. כל הזמן כסאח ומתח באויר, למרות שהתנגשויות ממש יש אולי פעם-פעמיים ביום.
המצב הזה הלך והחריף כשאבא הלך למילואים. יונתן מתגעגע אימים. הוא כל הזמן מדבר על אבא ושומר לו - כסא, בסקויט, בובה... בהתחלה היו גם אמירות קורעות לב: בשיחות הטלפון הוא שואל אותו אם הוא בדרך הביתה; בבוקר הוא מתעורר ומספר לי שהוא חיכה לאבא ואבא לא בא.
אחרי כחמישה ימים קשים עשיתי חושבים ו-סטופ. החלטתי לא להתרגז יותר, לשחרר אותי ואותו. החלטתי גם לבלות כמה שפחות לבד איתו בבית. אין לי הרבה כוחות לאחרונה ואני נוטה לשבת על הספה ולקרוא עיתון (אפילו לא ספר) ולא ממש להיות פנוייה אליו. זה כמובן מזמין צרות בתקופות כאלה. בנוסף הכנתי טבלת יאוש שיהיה לו מושג מתי אבא יחזור, דבר שמאוד עזר לו להבין שלא מדובר בנצח, למרות שאינו מבין את משך הזמן המדובר.
אז הימים באמת נרגעו באורח פלא תוך יום אחד (לספריה עוד לא ניסינו לחזור), אבל המתח חייב לצאת איכשהו - הלילות הפכו לזוועה. שידור חוזר של לילות המחלה. "בּוּדי, בּוּדי, עוֹדי, עוֹדי", כל פעם שהוא נרדם, הוא מתחיל לנופף בידיים ולבעוט ברגלים וממש מעיר את עצמו. ובניגוד לימי המחלה, אין לי סבלנות אינסופית ואני לא בוכה איתו. לא - אני כועסת. "יונתן, תפסיק להעיר את עצמך. נו די, אולי תישן כבר". ממש עוזר...
אני כמובן כועסת גם על עצמי, מה קרה לסבלנות האינסופית שלי? אני יכולה להשתמש בהריון כבסיבה מקלה, או שאולי עלי להחמיר עם עצמי ולנסות לגייס כוחות שאין לי כרגע?
מחר אבא יחזור ונתחיל את המסע חזרה לנורמליות ולשגרה...
יש לי, מסתבר, איזשהו צורך לתעד את השבועיים האחרונים. לא יודעת למה...
אז מה היה לנו?
ביום העצמאות - מחלה. צינון קשה שלא נורא הפריע לתפקוד ביום, אבל הפך כארבעה לילות לסיוט מתמשך. יונתן כל הזמן רצה לישון על הבטן (התופחת והולכת) שלי, לא מצא מנוחה - לא במיטתו, לא במיטתנו, לפרקים על הספה בסלון. חיבוקים מיוזעים, הצמדויות נואשות בלילות הכי חמים, בכי תמרורים מעייפות וסבל ואני בוכה איתו ולא יכולה להושיע. בלילות הקשים גם השפה המשובחת שלו הלכה לו לאיבוד. "בּוּדי, בּוּדי, עוֹדי, עוֹדי" וכמובן "אמא, אמא, אמא, אמא, אמא".
ובימים - עייפות והצמדות נואשת לאמא. על הידיים, ביחד, "אמא", "מה?", "אמא", "מה?", "אמא"...
המחלה חלפה, הצמידוּת נשארה בסביבה עוד יום יומיים וחזל"ש.
ואז - מילואים. פתאום אבא נעלם מהבית. יום יומיים לפני זה התחילו חיכוכים ביני לבינו. פתאום הוא מרגיז אותי, פתאום אני גוערת בקול רם (שלא לומר צעקה) "יונתן! באמת!". בכי של עלבון - פעם ביום לפחות. אולי חוסר הסבלנות הוא בגלל ההריון החדש, אולי סתם תופעות גיל שנתיים שלא ידענו עד כה.
למשל - יונתן מורח גבינה לבנה על כל סביבותיו בארוחת הערב, זורק סכו"ם על הרצפה, פשוט מטנף לזוועתי הרבה.
עוד למשל - אני שוטפת לו את הטוסיק בכיור והוא מצמיד את היד לברז כך שכל האזור מושפרץ. אחרי פעם פעמיים, לקחתי אותו, עטפתי במגבת, והופ - החוצה מהאמבטיה. שום דבר חדש בזה, אבל אני לא מסוגלת לעשות זאת באופן ענייני ומתרגזת נורא. כמובן - בכי נעלב. נו טוב, הוא באמת לא רגיל לזה.
למשל אחרון - הוא מרביץ לי. בהתחלה לא חזק ושואל - כואב לך? אם התשובה היא לא, הוא מרביץ חזק יותר. אני כמובן לא מרשה להרביץ ו(לא כמובן) כועסת. בכי כבר אמרתי?
בהתחלה עוד לא ידעתי מה שורש הבעיות. היו לי מחשבות טורדות שאולי יש בעיה בגן. אבל כנראה שלא - הימים הנוכחיים בגן הם מהמוצלחים ביותר שהיו. פריחה חברתית. איילי נהיה החבר הטוב של יונתן והם משחקים כל היום ביחד. יונתן ממציא משחקי דמיון ומזמין ילדים לשחק איתו. אתמול כשבאתי לקחת אותו הוא שיחק עם נעמה שהם משפחת פילים - היא פילה קטנה והוא פיל גדול. היא מצמידה אצבע לאף והוא את כל היד. הם בנו להם בית שבו הם גרים ושיחקו להם בכיף.
אבל בבית, המצב התדרדר. ניסיתי ללכת איתו לספריה ואין לו סבלנות לקריאת ספר אחד אפילו. כל הזמן כסאח ומתח באויר, למרות שהתנגשויות ממש יש אולי פעם-פעמיים ביום.
המצב הזה הלך והחריף כשאבא הלך למילואים. יונתן מתגעגע אימים. הוא כל הזמן מדבר על אבא ושומר לו - כסא, בסקויט, בובה... בהתחלה היו גם אמירות קורעות לב: בשיחות הטלפון הוא שואל אותו אם הוא בדרך הביתה; בבוקר הוא מתעורר ומספר לי שהוא חיכה לאבא ואבא לא בא.
אחרי כחמישה ימים קשים עשיתי חושבים ו-סטופ. החלטתי לא להתרגז יותר, לשחרר אותי ואותו. החלטתי גם לבלות כמה שפחות לבד איתו בבית. אין לי הרבה כוחות לאחרונה ואני נוטה לשבת על הספה ולקרוא עיתון (אפילו לא ספר) ולא ממש להיות פנוייה אליו. זה כמובן מזמין צרות בתקופות כאלה. בנוסף הכנתי טבלת יאוש שיהיה לו מושג מתי אבא יחזור, דבר שמאוד עזר לו להבין שלא מדובר בנצח, למרות שאינו מבין את משך הזמן המדובר.
אז הימים באמת נרגעו באורח פלא תוך יום אחד (לספריה עוד לא ניסינו לחזור), אבל המתח חייב לצאת איכשהו - הלילות הפכו לזוועה. שידור חוזר של לילות המחלה. "בּוּדי, בּוּדי, עוֹדי, עוֹדי", כל פעם שהוא נרדם, הוא מתחיל לנופף בידיים ולבעוט ברגלים וממש מעיר את עצמו. ובניגוד לימי המחלה, אין לי סבלנות אינסופית ואני לא בוכה איתו. לא - אני כועסת. "יונתן, תפסיק להעיר את עצמך. נו די, אולי תישן כבר". ממש עוזר...
אני כמובן כועסת גם על עצמי, מה קרה לסבלנות האינסופית שלי? אני יכולה להשתמש בהריון כבסיבה מקלה, או שאולי עלי להחמיר עם עצמי ולנסות לגייס כוחות שאין לי כרגע?
מחר אבא יחזור ונתחיל את המסע חזרה לנורמליות ולשגרה...