על ידי אורלי_ב* » 29 ינואר 2005, 23:14
ההריון שלנו לא היה מתוכנן. זה לא שלא דיברנו על זה. זה לא שלא רצינו. פשוט שכשזה בא זה הפתיע אותנו. קצת הבהיל. יותר את מתי. היתה הפתעה אבל אני בעצם ידעתי. עוד לפני שהייתי באיחור של ממש ידעתי שאני בהריון.
עברנו את החודשיים השניים של השליש הראשון עם המון מתחים ביננו. אנחנו ביחד כבר 10 שנים (האמת שחגגנו 10 שנים כשבנינו נולד) ואנחנו נשואים – אבל ילד זה כבר מחייב ממש. מפחיד.
ואז ראינו אותו. או אותה. בגודל חמישה ס"מ והיה לו הכל. בן אדם מושלם. והוא זז. בעט, נופף לנו ביד לשלום (איך אנחנו נותנים אינטרפטציה לכל דבר...). ואז נפל האסימון. אנחנו אלוהים. יצרנו חיים. זהו. הרגשנו נפלא.
גם פיזית הכל היה מושלם. לא היו לי בחילות, לא ורידים בולטים, לא רגליים נפוחות. האמת שאני אפילו לא יודעת אילו עוד תופעות מתעוררות בהריון. דילגתי על הפרק הזה בספר. אני פשוט הרגשתי נפלא.
אפילו נסענו לטיול באפריקה. חודש ישנו באוהל, ראינו את כל החיות שרצינו. אני זואולוגית – התגשמות חלום.
כשחזרנו לארץ הייתי בתחילת החודש החמישי. זו היתה התקופה הכי יפה בחיי. רציתי שהיא תמשך לנצח. להשאר בהריון. הרגשתי נפלא, הזוגיות שלנו הייתה בשמים – מושלם.
ואז, בחודש השביעי התחיל הסיוט. אמא שלי, שאני כל כך אוהבת, התאשפזה בבית חולים רמב"ם עם כאבי בטן חזקים. לא ידעו מה יש לה. הרופאים אמרו אולי סרטן, אולי רק דלקת. איך הם לא יודעים שלכל מילה שלהם יש משמעות? שאנחנו נתפסים בכל אחת?
אחרי שבוע בפנימית ב’, שם היא קיבלה המון תרופות נגד כאבים, היא כנראה הורעלה מהתרופות והחלה לשקוע. מבחינה רפואית מערכת הנשימה שלה נפגעה. אני פשוט ראיתי את אמא שלי שוקעת ונעלמת. היא בקושי זיהתה אותנו, נשמה בכבדות, בקושי הצליחה להשאיר את עניה פקוחות. אבל כמו שרק אמא שלי מסוגלת, עוד שולחת לנו פה ושם חיוך.
העבירו אותה לטיפול נמרץ כללי. לשם מגיעים מיטב לוחמינו. אמרו לנו – המחלקה הכי טובה בצפון. עכשיו היא בידיים טובות.
באותו לילה חיברו אותה למכונת הנשמה. יותר היא כבר לא דיברה אלנו.
כשלושה שבועות אחרי שהגיעה לטיפול נמרץ מצבה קצת השתפר. עדיין מונשמת, הצליחו להעיר אותה מספיק והיא חייכה אלי ואל אחי. זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. החיוך הזה שהיא נתנה לנו. אבל זה לא נמשך זמן רב. כבר למחרת היה לה חום ובאותו ערב אחד הרופאים הכי יהירים ומתנשאים במחלקה ניקב לה חור בריאה. כמובן שזה קורה. אותו רופא "הציע" שלא נדבר אליה. אמר לנו שכשהיא שומעת אותנו היא רק סובלת. הוא הציע בצורה כזאת שבכל שעת ביקור קיוינו (אחי, אני, בני הזוג שלנו ואמה בת ה-85) שהוא לא יהיה שם אחרת פחדנו לגשת אליה. אתה כל כך חסר אונים וכל כך תלוי בהם כשאהוב שלך בידיים שלהם.
חמישה שבועות היא היתה בטיפול נמרץ. חמישה שבועות מונשמת ומורדמת על ידי המון סמים. מידי פעם נתנו קצת פחות סמים ואז היא היתה קצת מתעוררת, אבל חוץ מאותו חיוך נפלא, היא היתה במצב של כאב, סבל ולא תיקשרה איתנו כלל.
זה היה סבל נוראי. כל יום ב-14:00. לפעמים ויתרנו על שעת הביקור ב-19:00. זה היה קשה מידי. דיברנו אליה, שרנו לה. נישקנו. אמרנו כמה אנחנו אוהבים וצריכים.
וכל הזמן הזה החיים האלה בתוכי. גדלים. בחרנו לא לדעת אם זה בן או בת. אמי לא תדע לעולם.
הוא גדל ומרגיש הכל. את הכאב. את העצבים. את חוסר השינה. את חוסר היכולת לנשום. אני בסיוט, והוא באל כורחו איתי. עוד לא נולד וכבר סובל כל כך.
והבטן גדלה לי והיא לא רואה.
אחרי חמישה שבועות בטיפול נמרץ אימי נפטרה.
כשהיא סבלה כל כך, רציתי שלא תסבול. עכשיו הרגשתי שהתקוה שהיתה לי כשסבלה היתה עדיפה על הלעולם לא. אני יודעת שזה אנוכי, אבל כל כך רציתי אותה. כל כך רוצה.
והחיים בתוכי ממשיכים. מרגישים הכל. מה הוא הרגיש כשהתפתלתי מרוב בכי? מה הוא חשב? איך זה השפיע עליו?
עוד לא נולד וכבר חווה אובדן.
שלושה שבועות לאחר מכן, כשאני בשבוע ה-37, ילדתי אותו. מתי אומר שהלידה היתה פסיכולוגית. הייתי צריכה אותו. הייתי צריכה תרוץ לברוח מהכל. ידעתי שבשבוע ה-37 הוא כבר לא יהיה פג. ביום שנכנסתי לשבוע ה-37 הייתה לי ירידת מים.
כשאמא שלי נכנסה לטיפול נמרץ, קלטתי פתאום שאם הרע מכל יקרה – אני אתמוטט. אין סיכוי שאוכל להיות שם בשביל הילד שלי אם אמא שלי לא תהיה. חשבתי שאהיה שם פיזית בשבילו אבל לא אוכל להיות שם נפשית. היום, כשהוא בידיים שלי, יונק ממני, אני יודעת שאם לא הייתי שם נפשית, לא היה לי מה לתת לו פיזית.
התחלתי ללכת לטיפול.
כשאימי נפטרה מתי ואני התכוננו לכך שאתמוטט. זה היה ברור שאין דרך אחרת. מתי אמר שיקח חופש מלא מהלימודים ומהעבודה. ופשוט יהיה שם לתת לתינוק ולי את כל הצרכים הנפשיים. הכנו גם את כל החברים הקרובים.
בחדר לידה מתי סיפר למיילדות, שיידעו שקשה לי. סיפר לאחיות ביולדות.
פשוט ידענו שאתמוטט.
אחרי 17 שעות של כאבים בלתי נסבלים ותשישות פיזית ונפשית (איתה כבר הגעתי...) נולד אור.
ולא התמוטטתי.
הוא מילא אותי בכח. הוא נתן לי את הכח להיות שם בשבילו. פיזית ונפשית (והרי זה אותו הדבר).
הנכד הראשון של אמא שלי. והיא כל כך רצתה להיות סבתא.
היום אור בן חודש.
אנחנו מתמודדים עם חסרונה של אמא שלי כל יום. נתמודד עם חסרונה תמיד. אבל נתמודד איתו ביחד. אני אתמודד עם לראות את האדם האהוב ביותר סובל כל כך. עם הגעגועים. עם זה שהיא לא תראה את בני.
אור יתמודד עם קשייו כעובר. הוא יתמודד עם כך שכל פעם שאמא שלו שמחה בזכותו – כשהוא מסתכל עליה, כשיחייך, כשיושיט יד, כשיזחל, כשילך, כשיחגוג יום הולדת, כשילמד לקרוא – יהיה לה תמיד גם קצת עצוב שאמא שלה לא שם.
החיים האלה שהתחילו נתנו לנו את הכל להתמודד עם המוות.
כמה כח יש בהם, בחיים.
ההריון שלנו לא היה מתוכנן. זה לא שלא דיברנו על זה. זה לא שלא רצינו. פשוט שכשזה בא זה הפתיע אותנו. קצת הבהיל. יותר את מתי. היתה הפתעה אבל אני בעצם ידעתי. עוד לפני שהייתי באיחור של ממש ידעתי שאני בהריון.
עברנו את החודשיים השניים של השליש הראשון עם המון מתחים ביננו. אנחנו ביחד כבר 10 שנים (האמת שחגגנו 10 שנים כשבנינו נולד) ואנחנו נשואים – אבל ילד זה כבר מחייב ממש. מפחיד.
ואז ראינו אותו. או אותה. בגודל חמישה ס"מ והיה לו הכל. בן אדם מושלם. והוא זז. בעט, נופף לנו ביד לשלום (איך אנחנו נותנים אינטרפטציה לכל דבר...). ואז נפל האסימון. אנחנו אלוהים. יצרנו חיים. זהו. הרגשנו נפלא.
גם פיזית הכל היה מושלם. לא היו לי בחילות, לא ורידים בולטים, לא רגליים נפוחות. האמת שאני אפילו לא יודעת אילו עוד תופעות מתעוררות בהריון. דילגתי על הפרק הזה בספר. אני פשוט הרגשתי נפלא.
אפילו נסענו לטיול באפריקה. חודש ישנו באוהל, ראינו את כל החיות שרצינו. אני זואולוגית – התגשמות חלום.
כשחזרנו לארץ הייתי בתחילת החודש החמישי. זו היתה התקופה הכי יפה בחיי. רציתי שהיא תמשך לנצח. להשאר בהריון. הרגשתי נפלא, הזוגיות שלנו הייתה בשמים – מושלם.
ואז, בחודש השביעי התחיל הסיוט. אמא שלי, שאני כל כך אוהבת, התאשפזה בבית חולים רמב"ם עם כאבי בטן חזקים. לא ידעו מה יש לה. הרופאים אמרו אולי סרטן, אולי רק דלקת. איך הם לא יודעים שלכל מילה שלהם יש משמעות? שאנחנו נתפסים בכל אחת?
אחרי שבוע בפנימית ב’, שם היא קיבלה המון תרופות נגד כאבים, היא כנראה הורעלה מהתרופות והחלה לשקוע. מבחינה רפואית מערכת הנשימה שלה נפגעה. אני פשוט ראיתי את אמא שלי שוקעת ונעלמת. היא בקושי זיהתה אותנו, נשמה בכבדות, בקושי הצליחה להשאיר את עניה פקוחות. אבל כמו שרק אמא שלי מסוגלת, עוד שולחת לנו פה ושם חיוך.
העבירו אותה לטיפול נמרץ כללי. לשם מגיעים מיטב לוחמינו. אמרו לנו – המחלקה הכי טובה בצפון. עכשיו היא בידיים טובות.
באותו לילה חיברו אותה למכונת הנשמה. יותר היא כבר לא דיברה אלנו.
כשלושה שבועות אחרי שהגיעה לטיפול נמרץ מצבה קצת השתפר. עדיין מונשמת, הצליחו להעיר אותה מספיק והיא חייכה אלי ואל אחי. זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. החיוך הזה שהיא נתנה לנו. אבל זה לא נמשך זמן רב. כבר למחרת היה לה חום ובאותו ערב אחד הרופאים הכי יהירים ומתנשאים במחלקה ניקב לה חור בריאה. כמובן שזה קורה. אותו רופא "הציע" שלא נדבר אליה. אמר לנו שכשהיא שומעת אותנו היא רק סובלת. הוא הציע בצורה כזאת שבכל שעת ביקור קיוינו (אחי, אני, בני הזוג שלנו ואמה בת ה-85) שהוא לא יהיה שם אחרת פחדנו לגשת אליה. אתה כל כך חסר אונים וכל כך תלוי בהם כשאהוב שלך בידיים שלהם.
חמישה שבועות היא היתה בטיפול נמרץ. חמישה שבועות מונשמת ומורדמת על ידי המון סמים. מידי פעם נתנו קצת פחות סמים ואז היא היתה קצת מתעוררת, אבל חוץ מאותו חיוך נפלא, היא היתה במצב של כאב, סבל ולא תיקשרה איתנו כלל.
זה היה סבל נוראי. כל יום ב-14:00. לפעמים ויתרנו על שעת הביקור ב-19:00. זה היה קשה מידי. דיברנו אליה, שרנו לה. נישקנו. אמרנו כמה אנחנו אוהבים וצריכים.
וכל הזמן הזה החיים האלה בתוכי. גדלים. בחרנו לא לדעת אם זה בן או בת. אמי לא תדע לעולם.
הוא גדל ומרגיש הכל. את הכאב. את העצבים. את חוסר השינה. את חוסר היכולת לנשום. אני בסיוט, והוא באל כורחו איתי. עוד לא נולד וכבר סובל כל כך.
והבטן גדלה לי והיא לא רואה.
אחרי חמישה שבועות בטיפול נמרץ אימי נפטרה.
כשהיא סבלה כל כך, רציתי שלא תסבול. עכשיו הרגשתי שהתקוה שהיתה לי כשסבלה היתה עדיפה על הלעולם לא. אני יודעת שזה אנוכי, אבל כל כך רציתי אותה. כל כך רוצה.
והחיים בתוכי ממשיכים. מרגישים הכל. מה הוא הרגיש כשהתפתלתי מרוב בכי? מה הוא חשב? איך זה השפיע עליו?
עוד לא נולד וכבר חווה אובדן.
שלושה שבועות לאחר מכן, כשאני בשבוע ה-37, ילדתי אותו. מתי אומר שהלידה היתה פסיכולוגית. הייתי צריכה אותו. הייתי צריכה תרוץ לברוח מהכל. ידעתי שבשבוע ה-37 הוא כבר לא יהיה פג. ביום שנכנסתי לשבוע ה-37 הייתה לי ירידת מים.
כשאמא שלי נכנסה לטיפול נמרץ, קלטתי פתאום שאם הרע מכל יקרה – אני אתמוטט. אין סיכוי שאוכל להיות שם בשביל הילד שלי אם אמא שלי לא תהיה. חשבתי שאהיה שם פיזית בשבילו אבל לא אוכל להיות שם נפשית. היום, כשהוא בידיים שלי, יונק ממני, אני יודעת שאם לא הייתי שם נפשית, לא היה לי מה לתת לו פיזית.
התחלתי ללכת לטיפול.
כשאימי נפטרה מתי ואני התכוננו לכך שאתמוטט. זה היה ברור שאין דרך אחרת. מתי אמר שיקח חופש מלא מהלימודים ומהעבודה. ופשוט יהיה שם לתת לתינוק ולי את כל הצרכים הנפשיים. הכנו גם את כל החברים הקרובים.
בחדר לידה מתי סיפר למיילדות, שיידעו שקשה לי. סיפר לאחיות ביולדות.
פשוט ידענו שאתמוטט.
אחרי 17 שעות של כאבים בלתי נסבלים ותשישות פיזית ונפשית (איתה כבר הגעתי...) נולד אור.
ולא התמוטטתי.
הוא מילא אותי בכח. הוא נתן לי את הכח להיות שם בשבילו. פיזית ונפשית (והרי זה אותו הדבר).
הנכד הראשון של אמא שלי. והיא כל כך רצתה להיות סבתא.
היום אור בן חודש.
אנחנו מתמודדים עם חסרונה של אמא שלי כל יום. נתמודד עם חסרונה תמיד. אבל נתמודד איתו ביחד. אני אתמודד עם לראות את האדם האהוב ביותר סובל כל כך. עם הגעגועים. עם זה שהיא לא תראה את בני.
אור יתמודד עם קשייו כעובר. הוא יתמודד עם כך שכל פעם שאמא שלו שמחה בזכותו – כשהוא מסתכל עליה, כשיחייך, כשיושיט יד, כשיזחל, כשילך, כשיחגוג יום הולדת, כשילמד לקרוא – יהיה לה תמיד גם קצת עצוב שאמא שלה לא שם.
החיים האלה שהתחילו נתנו לנו את הכל להתמודד עם המוות.
כמה כח יש בהם, בחיים.