על ידי אורורה* » 04 אוגוסט 2007, 22:25
לא יודעת מאיפה להתחיל, וזה גם ייצא ארוך נורא (גם בגלל שבחיים זה ארוך נורא) אז אעשה את זה בחלקים, חלקים (ככל האפשר עם תינוק בן חודשיים וחצי) ואתחיל בלידה, אבל רק שתזכרו, זה לא סיפור לידה ממש...
אז ככה, בשלהי שבוע 41 הגעתי למיון ליס עם ירידת מים בטפטופים. חיכינו בבית 24 שעות, לא עזר, עדיין המשיכו לי הטפטופים.
הגענו וכמובן שביקשתי להתאשפז ולא לרוץ לזירוז, כי רצינו את החדר הטבעי שלהם, ובנינו על לידה טבעית.
לא אפרט יותר מידי, רק אציין שכעבור 24 שעות נוספות כמעט ללא שינה, עם נסיונות הפחדה מטורפים, ועם צירים חלשים ונעלמים - הגענו לחדר לידה - רגיל ועם זירוז פיטוצין.
ושם התחיל הסיוט הגדול - 3 ימים מלאים שבילינו, הבעל ואני, בחברת 6 משמרות מלאות של מיילדות ורופאים(אז חשבתי שהכרתי את כל הצוות - אבל לא - הכרתי אותם אחר כך הרבה יותר טוב....)
משכתי כמעט 11 שעות של צירי פיטוצין בלי משככי כאבים ובלי יכולת לזוז כי הייתי עם עירוי ומחוברת למוניטור. לא יכולתי לזוז, רק לשכב ולנשום ולדמיין ולחבק את נועם.האמת? אין לי מושג איך משכתי כל כך הרבה זמן עד פתיחה 3, אולי כי כל כך הייתי מודעת לחשיבות של זה, ועד כמה שאני לא רוצה שתיתקע לי הלידה... אבל אחרי 11 שעות של כאבים מטורפים בלי יכולת התמודדות מינימלית חוץ ממסג' בגב וקולות נמוכים, הרגשתי שאני משתגעת. צירים צפופים ואיומים... ביקשתי אפידורל. לא אלאה אתכם, אבל זו אחת החוויות הפחות נעימות, ומה שהיה לי הכי קשה זה הקטטר, החוסר שליטה הזה על פלג הגוף התחתון, החוסר אונים המוחלט וההחשפות הכל כך לא טבעית לאדם זר... הרי בלידה זה שונה מקטטר. זה כל כך לא טבעי. והשכיבה שם, שעות על גבי שעות שהפתיחה לא מתקדמת, ודווקא היה לי צוות מעולה. חוץ מרופאה נוראית אחת, כולן היו מדהימות.
וככה סחסבנו וסחבנו, מותשים לחלוטין, כל כך פחדתי שבסוף לא יהיה לי כוח ללחוץ...
לא יודעת מאיפה להתחיל, וזה גם ייצא ארוך נורא (גם בגלל שבחיים זה ארוך נורא) אז אעשה את זה בחלקים, חלקים (ככל האפשר עם תינוק בן חודשיים וחצי) ואתחיל בלידה, אבל רק שתזכרו, זה לא סיפור לידה ממש...
אז ככה, בשלהי שבוע 41 הגעתי למיון ליס עם ירידת מים בטפטופים. חיכינו בבית 24 שעות, לא עזר, עדיין המשיכו לי הטפטופים.
הגענו וכמובן שביקשתי להתאשפז ולא לרוץ לזירוז, כי רצינו את החדר הטבעי שלהם, ובנינו על לידה טבעית.
לא אפרט יותר מידי, רק אציין שכעבור 24 שעות נוספות כמעט ללא שינה, עם נסיונות הפחדה מטורפים, ועם צירים חלשים ונעלמים - הגענו לחדר לידה - רגיל ועם זירוז פיטוצין.
ושם התחיל הסיוט הגדול - 3 ימים מלאים שבילינו, הבעל ואני, בחברת 6 משמרות מלאות של מיילדות ורופאים(אז חשבתי שהכרתי את כל הצוות - אבל לא - הכרתי אותם אחר כך הרבה יותר טוב....)
משכתי כמעט 11 שעות של צירי פיטוצין בלי משככי כאבים ובלי יכולת לזוז כי הייתי עם עירוי ומחוברת למוניטור. לא יכולתי לזוז, רק לשכב ולנשום ולדמיין ולחבק את נועם.האמת? אין לי מושג איך משכתי כל כך הרבה זמן עד פתיחה 3, אולי כי כל כך הייתי מודעת לחשיבות של זה, ועד כמה שאני לא רוצה שתיתקע לי הלידה... אבל אחרי 11 שעות של כאבים מטורפים בלי יכולת התמודדות מינימלית חוץ ממסג' בגב וקולות נמוכים, הרגשתי שאני משתגעת. צירים צפופים ואיומים... ביקשתי אפידורל. לא אלאה אתכם, אבל זו אחת החוויות הפחות נעימות, ומה שהיה לי הכי קשה זה הקטטר, החוסר שליטה הזה על פלג הגוף התחתון, החוסר אונים המוחלט וההחשפות הכל כך לא טבעית לאדם זר... הרי בלידה זה שונה מקטטר. זה כל כך לא טבעי. והשכיבה שם, שעות על גבי שעות שהפתיחה לא מתקדמת, ודווקא היה לי צוות מעולה. חוץ מרופאה נוראית אחת, כולן היו מדהימות.
וככה סחסבנו וסחבנו, מותשים לחלוטין, כל כך פחדתי שבסוף לא יהיה לי כוח ללחוץ...