על ידי איך_להתמודד* » 18 פברואר 2010, 12:18
היום בבוקר.
אני קמה, בקושי, אני חולה אבל לא מספיק בשביל לא ללכת לעבודה, את השעות האחרונות לא ממש ישנתי - פה היה יתוש, שם החתול העירני מדי הפיל משהו, והבן זוג הסתובב במיטה ואני עם רגישות כזו שכל דבר כזה מעיר ומפריע ואיך שאני הולכת להירדם פתאום האיש זז ומתהפך או מתגרד, ואני מתעוררת שוב, ואז אני מנסה להירדם אבל אז חייבת להסתובב, בתגובה לוקח לו חצי דקה ואז הוא מסתובב גם כן, ואני שוכבת במיטה ומקווה לטוב, להירדם, לפחות לעוד חצי שעה, ומתפללת שהיום הזה יעבור בשלום.
ואז אין ברירה ואני חייבת לקום. הוא נשאר לעוד חצי שעה. אני מתארגנת, מזיזה את עצמי בקושי ממקום למקום, מקווה לא לקרוס. ואז הוא קם, ומייד אני שומעת אותו מדבר בטלפון עם העבודה. הוא כל הזמן בשיחות טלפון עם העבודה.
ואז אני עושה משהו והוא נעמד מאחורי, ותוך כדי שהוא מדבר בטלפון - ברגע שהוא מקשיב, ולא צריך לדבר - הוא מדביק לי בפתאומיות נשיקה על העורף.
ואצלי זה נחווה כמו מכה, כמו הפרעה ענקית, ואני קופצת וצועקת, כמעט צורחת, אווווואו, והוא מסתכל עלי במבט נדהם, ומתרחק, וממשיך לדבר.
אחרי שתי דקות, הוא מסיים את השיחה, וקורא לי מהסלון - בוקר טוב גם לך! אבל אני בדיוק באמצע צחצוח שיניים, אני לא יכולה לענות. תוך כדי שאני מצחצחת אני בוכה, מתוסכלת מהכל. יודעת שעכשיו הוא יכעס עלי, ואני יכולה להבין אותו, מה הוא בסך הכל עשה, נישק, היה מתוק, ואני צורחת עליו.
עכשיו הוא פגוע, ואני עם המקום שהוא נישק בעורף, עדיין מציק, כמו חור, כמו מכה. אני אמשיך להרגיש אותו גם עוד שעה.
כשאני מסיימת לצחצח שיניים, הוא כבר בשיחה חדשה עם העבודה, מנהל את העולם. אין עם מי לדבר, לא עכשיו.
ואני צריכה עזרה. אני צריכה אותו, שיעזור לי לסחוב משהו. אבל הוא בעולם אחר. אני קוראת לו, בקול דחוף, שלא מתחשב בכלום, אני צריכה עזרה. הוא מסיים את השיחה, ובא.
אני אומרת לו - אני מרגישה רע, רע רע, אני לא יכולה להתנצל או לדבר או שום דבר, אני רק צריכה שתעזור לי, בבקשה, ותוך כדי אני מתחילה לבכות שוב. הוא עוזר לי.
כל זה יושב על זה שלפני כמה ימים, כשהתחילה המחלה, זה התחיל בפתאומיות, פתאום הרגשתי נורא, וכשהוא קלט את זה, הוא שעט לעברי, כדי לחבק, ואני מרוב פחד צעקתי עליו, אל תתקרב אלי, כי כבר הרגשתי על הגוף שלי את המגע המציק, כשאני עומדת להתפרק להישבר מרגישה סדוקה, כמו קליפה של ביצה שאם ייגעו בה היא תתפורר. הוא שאל, את כועסת עלי, ואני עניתי - בצעקה - לא. הוא שאל, אז למה לא לגעת בך, אז אמרתי, ככה.
ואז בלי לדבר הלכתי לישון, לא הייתי מסוגלת להגיד-להסביר-לדבר, כלום, פשוט קרסתי.
אחר כך הוא כעס עלי יומיים, כעס שיצא רק כשהתחלתי להתאושש קצת, כמובן.
אני מבינה אותו. אני מתוסכלת מכך שהוא לא מבין אותי. שהוא לא יכול לקבל את זה שכשרע לי אני לא נחמדה. זה לא קורה הרבה, בחיי. אני גם קצת כועסת שהוא מעניש אותי על זה בניכור, בצורה מכוונת, כדי שאני אלמד שלא לדבר (כלומר לצעוק) אליו ככה. בשלב מסויים זה כבר לא היה מתוך שהיה פגוע אלא ברמה של הענשה.
עכשיו, מאז כבר השלמנו. והבוקר שוב. ואני כבר הייתי בתסכול של - עכשיו אני צריכה להתנצל, ולא מסוגלת, ואני מרגישה פגועה - הרגשה לא רציונלית, כי הוא היה הכי מתוק והתכוון לטוב, אבל פיזית אני מרגישה שהכאיבו לי ופגעו בי, ואני גם חלשה ומרוסקת אז לא מסוגלת להתעלות. והוא כמובן מרגיש פגוע כי הוא התכוון לטוב וחטף צעקות, על כלום.
ואז תוך כדי הייאוש הזה שלי הוא אומר,
אני מצטער שהכאבתי לך, לא התכוונתי להכאיב.
לוקח לי דקה, ואז אני אומרת, ואני לא התכוונתי לצעוק עליך.
ואני לא יודעת אם הוא שמע אותי כי הוא בחדר השני, ואני מרגישה פתאום כאילו דיברתי מאוד בשקט, אני לא יודעת אם מילמלתי או אמרתי או רק נדמה לי שאמרתי. ואז אני מרגישה שאני מגייסת את כל כוחותי כדי לשאול, שמעת את מה שאמרתי, והוא אומר כן.
ואז אני יוצאת לדרכי, והוא עוד אומר לי, שיהיה לך יום טוב ושתרגישי טוב, ואני אמרת תודה.
ולכאורה אנחנו בסדר אבל אני לא יודעת איזה מחיר אני אצטרך לשלם על ההתפרצות הזו שלי, גם בהענשה ישירה - חוסר נחמדות שלו שיבוא כשהוא יחליט שאני כבר מרגישה מספיק טוב כדי להתמודד עם זה -
וגם בהענשה עקיפה - העובדה שהוא יחשוש לגעת בי. ולא רוצה שהוא יפחד לגעת בי, אבל הוא בטח יפחד, ואני רוצה שהוא יידע מתי כן ומתי לא, מבינה בראש שזה לא סביר לצפות, אבל אין לי שום פיתרון אחר.
אשמח לתגובות, מחשבות, הזדהות, הארות,
דברים שבתקווה יעזרו לי לעבור את זה ולצאת מתוך זה למקום טוב יותר.
היום בבוקר.
אני קמה, בקושי, אני חולה אבל לא מספיק בשביל לא ללכת לעבודה, את השעות האחרונות לא ממש ישנתי - פה היה יתוש, שם החתול העירני מדי הפיל משהו, והבן זוג הסתובב במיטה ואני עם רגישות כזו שכל דבר כזה מעיר ומפריע ואיך שאני הולכת להירדם פתאום האיש זז ומתהפך או מתגרד, ואני מתעוררת שוב, ואז אני מנסה להירדם אבל אז חייבת להסתובב, בתגובה לוקח לו חצי דקה ואז הוא מסתובב גם כן, ואני שוכבת במיטה ומקווה לטוב, להירדם, לפחות לעוד חצי שעה, ומתפללת שהיום הזה יעבור בשלום.
ואז אין ברירה ואני חייבת לקום. הוא נשאר לעוד חצי שעה. אני מתארגנת, מזיזה את עצמי בקושי ממקום למקום, מקווה לא לקרוס. ואז הוא קם, ומייד אני שומעת אותו מדבר בטלפון עם העבודה. הוא כל הזמן בשיחות טלפון עם העבודה.
ואז אני עושה משהו והוא נעמד מאחורי, ותוך כדי שהוא מדבר בטלפון - ברגע שהוא מקשיב, ולא צריך לדבר - הוא מדביק לי בפתאומיות נשיקה על העורף.
ואצלי זה נחווה כמו מכה, כמו הפרעה ענקית, ואני קופצת וצועקת, כמעט צורחת, אווווואו, והוא מסתכל עלי במבט נדהם, ומתרחק, וממשיך לדבר.
אחרי שתי דקות, הוא מסיים את השיחה, וקורא לי מהסלון - בוקר טוב גם לך! אבל אני בדיוק באמצע צחצוח שיניים, אני לא יכולה לענות. תוך כדי שאני מצחצחת אני בוכה, מתוסכלת מהכל. יודעת שעכשיו הוא יכעס עלי, ואני יכולה להבין אותו, מה הוא בסך הכל עשה, נישק, היה מתוק, ואני צורחת עליו.
עכשיו הוא פגוע, ואני עם המקום שהוא נישק בעורף, עדיין מציק, כמו חור, כמו מכה. אני אמשיך להרגיש אותו גם עוד שעה.
כשאני מסיימת לצחצח שיניים, הוא כבר בשיחה חדשה עם העבודה, מנהל את העולם. אין עם מי לדבר, לא עכשיו.
ואני צריכה עזרה. אני צריכה אותו, שיעזור לי לסחוב משהו. אבל הוא בעולם אחר. אני קוראת לו, בקול דחוף, שלא מתחשב בכלום, אני צריכה עזרה. הוא מסיים את השיחה, ובא.
אני אומרת לו - אני מרגישה רע, רע רע, אני לא יכולה להתנצל או לדבר או שום דבר, אני רק צריכה שתעזור לי, בבקשה, ותוך כדי אני מתחילה לבכות שוב. הוא עוזר לי.
כל זה יושב על זה שלפני כמה ימים, כשהתחילה המחלה, זה התחיל בפתאומיות, פתאום הרגשתי נורא, וכשהוא קלט את זה, הוא שעט לעברי, כדי לחבק, ואני מרוב פחד צעקתי עליו, אל תתקרב אלי, כי כבר הרגשתי על הגוף שלי את המגע המציק, כשאני עומדת להתפרק להישבר מרגישה סדוקה, כמו קליפה של ביצה שאם ייגעו בה היא תתפורר. הוא שאל, את כועסת עלי, ואני עניתי - בצעקה - לא. הוא שאל, אז למה לא לגעת בך, אז אמרתי, ככה.
ואז בלי לדבר הלכתי לישון, לא הייתי מסוגלת להגיד-להסביר-לדבר, כלום, פשוט קרסתי.
אחר כך הוא כעס עלי יומיים, כעס שיצא רק כשהתחלתי להתאושש קצת, כמובן.
אני מבינה אותו. אני מתוסכלת מכך שהוא לא מבין אותי. שהוא לא יכול לקבל את זה שכשרע לי אני לא נחמדה. זה לא קורה הרבה, בחיי. אני גם קצת כועסת שהוא מעניש אותי על זה בניכור, בצורה מכוונת, כדי שאני אלמד שלא לדבר (כלומר לצעוק) אליו ככה. בשלב מסויים זה כבר לא היה מתוך שהיה פגוע אלא ברמה של הענשה.
עכשיו, מאז כבר השלמנו. והבוקר שוב. ואני כבר הייתי בתסכול של - עכשיו אני צריכה להתנצל, ולא מסוגלת, ואני מרגישה פגועה - הרגשה לא רציונלית, כי הוא היה הכי מתוק והתכוון לטוב, אבל פיזית אני מרגישה שהכאיבו לי ופגעו בי, ואני גם חלשה ומרוסקת אז לא מסוגלת להתעלות. והוא כמובן מרגיש פגוע כי הוא התכוון לטוב וחטף צעקות, על כלום.
ואז תוך כדי הייאוש הזה שלי הוא אומר,
אני מצטער שהכאבתי לך, לא התכוונתי להכאיב.
לוקח לי דקה, ואז אני אומרת, ואני לא התכוונתי לצעוק עליך.
ואני לא יודעת אם הוא שמע אותי כי הוא בחדר השני, ואני מרגישה פתאום כאילו דיברתי מאוד בשקט, אני לא יודעת אם מילמלתי או אמרתי או רק נדמה לי שאמרתי. ואז אני מרגישה שאני מגייסת את כל כוחותי כדי לשאול, שמעת את מה שאמרתי, והוא אומר כן.
ואז אני יוצאת לדרכי, והוא עוד אומר לי, שיהיה לך יום טוב ושתרגישי טוב, ואני אמרת תודה.
ולכאורה אנחנו בסדר אבל אני לא יודעת איזה מחיר אני אצטרך לשלם על ההתפרצות הזו שלי, גם בהענשה ישירה - חוסר נחמדות שלו שיבוא כשהוא יחליט שאני כבר מרגישה מספיק טוב כדי להתמודד עם זה -
וגם בהענשה עקיפה - העובדה שהוא יחשוש לגעת בי. ולא רוצה שהוא יפחד לגעת בי, אבל הוא בטח יפחד, ואני רוצה שהוא יידע מתי כן ומתי לא, מבינה בראש שזה לא סביר לצפות, אבל אין לי שום פיתרון אחר.
אשמח לתגובות, מחשבות, הזדהות, הארות,
דברים שבתקווה יעזרו לי לעבור את זה ולצאת מתוך זה למקום טוב יותר.