הי,
תודה על שכתבת לי...
אני חושבת שיצאתי קצת להרפתקה מסוכנת,
בינתיים אני עם אוגמנטין פעמיים ביום לפחות עד יום חמישי (אז תיראה אותי מומחית לכף יד)
וזה עושה לי שילשולים למרות שאני שותה אקטימל ולוקחת כדורי אסידופלס של סולגאר...
דרך אגב בכל הבלגאן הזה ספירות הדם שלי היו סבירות, בבדיקת הדם ה WBC לא היו גבוהים, זה נורמלי?
(הייתי מצפה שהם יהיו מאוד גבוהים והם לא היו) ההחלמה נראית לי איטית מדי. האצבע עדיין נפוחה וחמה אבל פחות ממה שהיה קודם.
הצבע כמעט חזר לצבע נורמלי.
אני חוזרת לעבודה מחר למרות שהרופאה ביקשה שאנוח לפחות לעוד שבוע (הרי זה לא שבר, ואין לי חום, וזה חבוש)
כי פשוט נמאס לי לא לעשות כלום בבית. מוטוריקה עדינה עדיין קשה לי (כתיבה, אכילה, צחצוח שיניים, דברים עדינים) מוטוריקה גסה להרים משהו כבד לא נורא קשה מלבד רגישות באיזור הגידים בשורש כף היד (מקווה שלא יהיה צורך בניתוח)
מלבד הקושי הפיזי התעוררו אצלי כאלה רגשות עזים של פחד וחרדה, בכי ודיכאון.
אני מרגישה שהאשפוז כולו היה אונס קבוצתי (למרות שממש לא היתה שום הטרדה מינית)
ואני לא מבינה למה אני מגדירה זאת ככה. המחשבה על כל טיפול רפואי נוסף מעוררת אצלי פחדים עמוקים מאוד.
זהו גמרתי להשתפך...

כמה טוב להיות בבית