על ידי טובי_י* » 10 דצמבר 2004, 15:38
ואני אופטימית, מקווה לפגישה עיוורת שעוד תגרום לי לראות 6/6 את כל הסיפור הזה שנקרא אהבה.
אגב, משהו שכתבתי בבלוג שלי (
הבלוג של טובי י ) ממש בנוגע לנושא הזה:
רוב הזמן אני לא מחפשת. בן זוג הכוונה. וואלה, הכל בחיים שלי כל כך מלא ועמוס מחוויות שונות ומשונות. איפו בדיוק בחור אמור להיכנס. או יותר נכון, אם יגיע מישהו מעניין שיביא איתו משב רוח טובה , אז בכיף, אבל לחפש? ללא ממש. אממה, חברות מאוהבות שנראות כמו גירסה משופרת של פרסומת למשחת שיניים, גרמות לי לזנוח את רעיון הלבד הכל כך נוח ולהתחיל גם, לשנס מותניים ולא להסתפק בדייטים אקראיים שלוקטו ממסדרונות האניברסיטה או מסתם מסיבה.
התקופה הנוכחית היא כזו. של דייטים. לא מעט אפילו. לפני כמה ימים, כבר הרגשתי איכס כזה, כמה אפשר לדבר עם בחורים שממש אבל ממש לא מסוגלים:
לתת לך להוציא מילה (אלא, אם פיהוק נחשב הברה)
לחילופין שהוא יאמר משהו מלבד " וואלה" (מה וואלה, תגיב, תענה, משהווו)
להצחיק אותך (אלא אם בדיחות קרש ממש עושות לך את זה)
לעניין אותך (אלא אם הדרבי הוא בראש מעיינייך)
למשוך אותך (אלא, אם את לסבית)
להיות פשוט הוא (אלא אם הוא טווס בתחפושת של גבר)
הבאסה בדייטים גרועים, זה שאיכשהו הם עברו סינון ראשוני שלך, אם במציאות, מתוך היכרות ראשונית, ואם דרך ערוץ תקשורת אחר בטל', עם תמונה, ואת חושבת שמצפה לך ערב מהנה, אם לא אהבה גדולה. מה שנקרא, בקטנה.
אם מדייט רגיל את חוזרת לפעמים משועממת, מבליינד דייט את יכולה לחזור ממש על הריצפה. אכזבה, אדישות, עייפות, מה לא. פינית זמן, התארגנת, סיפרת לחברה או שתיים, תהית מה ללבוש, והחלפת פעמיים, התאפרת מינימלי אבל בכל זאת - התאפרת. הגעת. ואז... בערך משנייה ראשונה את רואה שבשום פנים ואופן לא תוכלי להתחבר לבחור הזה. משהו בשפת גוף, בהתנהלות שלו, וכן במראה החיצוני... בתמונה הוא רזה בעשר קילו, והקרחת הזו, לא שיש לי משהו נגדה, אבל לא הייתי מוכנה לקראתה, בחיי.
ואז נו את כבר שם, ולא לעניין לעשות ויברח, דיברת איתו איזה שבועיים בטל', אז יושבים ומקשקשים, ואת מנסה למצוא משהו להאחז בו, משהו שיוכל להחליף את תחושת הידיעה הפנימית הזו שמתרחשת כשמשהו טוב קורה לך. לומר , הרי יש בו הרבה דברים טובים, הוא מצחיק, וחכם, והעיניים האלה לא רעות בכלל, "הנה זה יכול להתאים לי", ואת זה אני אוכל לאהוב. אבל את כבר יודעת שלא ממש... הוא מעניין אותך בקושילערב האחד הזה, אז יש לו תפקיד מרשים חברה ההיא, ו... ו.. וכל המחשבות האלה נמצאות שם בראש שלך כשאת משוחחתא יתו ופתאום קולטת שהוא עצמו מביט בך במבט סוקר ושוב סוקר ושוב... ושואל ומהנהן, ואת תוהה, נו מה עכשיו, יכול להיות שאולי זה לא מתאים לו... ואת קולטת שאת מעבירה ערב לא מלהיב עם בחור שחשבת שכן, ושייתכן שהוא רואה בך בדיוק את אותו הדבר.
פשוט ת - ע - נ - ו - ג
וכך מדייט לדייט, אחד ועוד אחד. והרי לא מצפה לעבור ערב עם רוברט ריידפורד בעל ראש של איינשטיין וכאריזמה של קלינטון. סתם, להנות מערב נחמד ולראות מה הלאה.
וזה לא קורה. הערב הזה פשוט לא קורה.
ליתר דיוק קורה לעיתים נדירות. כל כך נדירות, שעד שהוא קורה את מתחילה לתהות. מתחילה להרגיש במעין פס ייצור של פנויים פנויות ומה שביניהם. ואני, אני לא רוצה להינשא בקרוב, אם בכלל, וגם לגור עם מישהו זו מחשבה מטרידה ומעצבנת. אבל מישהו, עניין, ריגוש, קשר, וואלה דווקא מתאים לי.
וזה לא מגיע, ומה שמגיע במקום, זו סידרת ראיונות אחת ועוד אחת, ועוד, ואכזבות בשרשרת, מזה שאין שמץ לאהבה מדשדשת. אין עניין, רק הרבה בחורים שעל שכביכול ממש מתאימים אבל המציאות, הכימיה, קובעת אחרת.
אז לפני כמה ימים, שתי חברות מתקשרות, מדופרסות. קשה להן. רוצות אהבה ואין. ההוא לא התקשר, וזה מתברר שהוא תפוס, וזה סתם מנייאק בלי סיבה ברורה, וההוא בא והולך, לא נשאר.
ואני, סתם אחרי שני דייטים מעאפנים החודש, כאלה מעאפנים שמזדחל לי איכסה כזה בגרון.
מאיפה האיכסה... לא ברור. איכסה לא על הדייט הספציפי וחלילה לא מהבחור, אלא איכסה מהאדישות. כל כך קשה כבר להתאהב? מה העניין? משהו הלך לאיבוד, ולא ברור מה. אני?! אולי בררנית... לא! מה פתו'ם! הרי יצאתי עם טיפוסים שאפילו צפדע היתה חושבת פעמיים אם לקפוץ עליהן. יצאתי, כי כמו שפעם אמר לי עארס אחד :" לא כל מה שנוצץ יהלום וההיפך" . נו, אז אהבה לא יצאה מהעארס הזה, אבל חוכמה קטנה לקחתי איתי. אז אני בודקת, מנסה לראות מעבר לרושם הראשוני. וכלום.
האינטואיציה היקרה שלי לא מתפשרת על "זה" רוצה רק את "זה" . לא שיבוא מיד, נותנת זמן לי ולו, אבל שיהיו בו המרכיבים האלה שמהם כך אומרים, עשוייה אהבה.
לפני 4 ימים קישקשתי עם מישהו, באינטרנט. שיחה שריתקה אותי אליה, שבגינה זנחתי את כל שאר החלונות שפתחתי במקביל, ופתאום השיחה נותקה, עפנו לנו. וחזרנו מיד לשוחח, הוא ביקש לעבור למדיה יותר אמינה, טענתי שכשיימצא כזו שיודיע לי, עברנו לשוחח בטל'. אני הייתי בעבודה, עייפולה, ומסוקרנת, הוא שיכנע אותי להיפגש איתו בו בערב.
אבל בלי תמונה? איך אפשר?!
ועוד לא מכירים... בסה"כ כמה דקות של שיחה...
בשם הספונטניות נפגשנו.
היה כיף, אפילו כיף מאוד. לא נפלתי מהרגליים, ולבבות לא הקיפו את ראשי, אבל, גם בגיל 16 לא באמת זו היתה האינדיקציה לאהבה. הוא התאים לי. אינטלקטואלית, חיצונית, רגשית. הוא עניין אותי, סקרן, משך אותי ועוד ועוד.
חזרתי הביתה מחוייכת. היה שווה להיות בכמה וכמה דייטים מחורבנים בשביל אחד כזה.
למחרת היה ברור שנדבר. הוא התקשר, נהנינו קישקשנו, קבענו להיפגש.
אנחנו בקשר. מרגישה שיש פה משהו טוב, אפילו טוב מאוד. שיש פה את "זה" .
מאוד יכול להיות שתוך כמה ימים זה ייגמר, מאוד יכול להיות שזה ימשיך ויהיה סתמי, מאוד יכול להיות שזה ימשיך ויהיה הדבר הזה שהופך להיות חלק ממך, חלק טוב ומשובח ממך.
כך או כך, זה מזכיר לי שיש עוד הרבה מלבד שיעמום אינסופי, ושכנראה צריכים לשקוע לפעמים בביצה של ג'יפה בשביל לדלות גרגר אחד של זהב.
< אוהו, אגב, לא פשוט בשניים, עכשיו זהו שלב המשחקים, לא להראות נלהבת מדי, ולא פחות מדי, להתקשר, לא להתקשר, שהוא, שאני, טוב זה כבר נושא ליום אחר >
אגב, הבחור הזה אכן הצית אצלי נורה של 60 ואלט, בקטנה. אבל זה כנראה שלא הספיק, לא לי ולא לו. זה נגמר בטרם התחיל.
והממ עוד משהו טוב, בזכותו ניקיתי את החלונות בחדר שלי (כשאני נרגשת - אני מנקה... )
ואני אופטימית, מקווה לפגישה עיוורת שעוד תגרום לי לראות 6/6 את כל הסיפור הזה שנקרא אהבה.
אגב, משהו שכתבתי בבלוג שלי ( [po]הבלוג של טובי י[/po] ) ממש בנוגע לנושא הזה:
רוב הזמן אני לא מחפשת. בן זוג הכוונה. וואלה, הכל בחיים שלי כל כך מלא ועמוס מחוויות שונות ומשונות. איפו בדיוק בחור אמור להיכנס. או יותר נכון, אם יגיע מישהו מעניין שיביא איתו משב רוח טובה , אז בכיף, אבל לחפש? ללא ממש. אממה, חברות מאוהבות שנראות כמו גירסה משופרת של פרסומת למשחת שיניים, גרמות לי לזנוח את רעיון הלבד הכל כך נוח ולהתחיל גם, לשנס מותניים ולא להסתפק בדייטים אקראיים שלוקטו ממסדרונות האניברסיטה או מסתם מסיבה.
התקופה הנוכחית היא כזו. של דייטים. לא מעט אפילו. לפני כמה ימים, כבר הרגשתי איכס כזה, כמה אפשר לדבר עם בחורים שממש אבל ממש לא מסוגלים:
לתת לך להוציא מילה (אלא, אם פיהוק נחשב הברה)
לחילופין שהוא יאמר משהו מלבד " וואלה" (מה וואלה, תגיב, תענה, משהווו)
להצחיק אותך (אלא אם בדיחות קרש ממש עושות לך את זה)
לעניין אותך (אלא אם הדרבי הוא בראש מעיינייך)
למשוך אותך (אלא, אם את לסבית)
להיות פשוט הוא (אלא אם הוא טווס בתחפושת של גבר)
הבאסה בדייטים גרועים, זה שאיכשהו הם עברו סינון ראשוני שלך, אם במציאות, מתוך היכרות ראשונית, ואם דרך ערוץ תקשורת אחר בטל', עם תמונה, ואת חושבת שמצפה לך ערב מהנה, אם לא אהבה גדולה. מה שנקרא, בקטנה.
אם מדייט רגיל את חוזרת לפעמים משועממת, מבליינד דייט את יכולה לחזור ממש על הריצפה. אכזבה, אדישות, עייפות, מה לא. פינית זמן, התארגנת, סיפרת לחברה או שתיים, תהית מה ללבוש, והחלפת פעמיים, התאפרת מינימלי אבל בכל זאת - התאפרת. הגעת. ואז... בערך משנייה ראשונה את רואה שבשום פנים ואופן לא תוכלי להתחבר לבחור הזה. משהו בשפת גוף, בהתנהלות שלו, וכן במראה החיצוני... בתמונה הוא רזה בעשר קילו, והקרחת הזו, לא שיש לי משהו נגדה, אבל לא הייתי מוכנה לקראתה, בחיי.
ואז נו את כבר שם, ולא לעניין לעשות ויברח, דיברת איתו איזה שבועיים בטל', אז יושבים ומקשקשים, ואת מנסה למצוא משהו להאחז בו, משהו שיוכל להחליף את תחושת הידיעה הפנימית הזו שמתרחשת כשמשהו טוב קורה לך. לומר , הרי יש בו הרבה דברים טובים, הוא מצחיק, וחכם, והעיניים האלה לא רעות בכלל, "הנה זה יכול להתאים לי", ואת זה אני אוכל לאהוב. אבל את כבר יודעת שלא ממש... הוא מעניין אותך בקושילערב האחד הזה, אז יש לו תפקיד מרשים חברה ההיא, ו... ו.. וכל המחשבות האלה נמצאות שם בראש שלך כשאת משוחחתא יתו ופתאום קולטת שהוא עצמו מביט בך במבט סוקר ושוב סוקר ושוב... ושואל ומהנהן, ואת תוהה, נו מה עכשיו, יכול להיות שאולי זה לא מתאים לו... ואת קולטת שאת מעבירה ערב לא מלהיב עם בחור שחשבת שכן, ושייתכן שהוא רואה בך בדיוק את אותו הדבר.
פשוט ת - ע - נ - ו - ג
וכך מדייט לדייט, אחד ועוד אחד. והרי לא מצפה לעבור ערב עם רוברט ריידפורד בעל ראש של איינשטיין וכאריזמה של קלינטון. סתם, להנות מערב נחמד ולראות מה הלאה.
וזה לא קורה. הערב הזה פשוט לא קורה.
ליתר דיוק קורה לעיתים נדירות. כל כך נדירות, שעד שהוא קורה את מתחילה לתהות. מתחילה להרגיש במעין פס ייצור של פנויים פנויות ומה שביניהם. ואני, אני לא רוצה להינשא בקרוב, אם בכלל, וגם לגור עם מישהו זו מחשבה מטרידה ומעצבנת. אבל מישהו, עניין, ריגוש, קשר, וואלה דווקא מתאים לי.
וזה לא מגיע, ומה שמגיע במקום, זו סידרת ראיונות אחת ועוד אחת, ועוד, ואכזבות בשרשרת, מזה שאין שמץ לאהבה מדשדשת. אין עניין, רק הרבה בחורים שעל שכביכול ממש מתאימים אבל המציאות, הכימיה, קובעת אחרת.
אז לפני כמה ימים, שתי חברות מתקשרות, מדופרסות. קשה להן. רוצות אהבה ואין. ההוא לא התקשר, וזה מתברר שהוא תפוס, וזה סתם מנייאק בלי סיבה ברורה, וההוא בא והולך, לא נשאר.
ואני, סתם אחרי שני דייטים מעאפנים החודש, כאלה מעאפנים שמזדחל לי איכסה כזה בגרון.
מאיפה האיכסה... לא ברור. איכסה לא על הדייט הספציפי וחלילה לא מהבחור, אלא איכסה מהאדישות. כל כך קשה כבר להתאהב? מה העניין? משהו הלך לאיבוד, ולא ברור מה. אני?! אולי בררנית... לא! מה פתו'ם! הרי יצאתי עם טיפוסים שאפילו צפדע היתה חושבת פעמיים אם לקפוץ עליהן. יצאתי, כי כמו שפעם אמר לי עארס אחד :" לא כל מה שנוצץ יהלום וההיפך" . נו, אז אהבה לא יצאה מהעארס הזה, אבל חוכמה קטנה לקחתי איתי. אז אני בודקת, מנסה לראות מעבר לרושם הראשוני. וכלום.
האינטואיציה היקרה שלי לא מתפשרת על "זה" רוצה רק את "זה" . לא שיבוא מיד, נותנת זמן לי ולו, אבל שיהיו בו המרכיבים האלה שמהם כך אומרים, עשוייה אהבה.
לפני 4 ימים קישקשתי עם מישהו, באינטרנט. שיחה שריתקה אותי אליה, שבגינה זנחתי את כל שאר החלונות שפתחתי במקביל, ופתאום השיחה נותקה, עפנו לנו. וחזרנו מיד לשוחח, הוא ביקש לעבור למדיה יותר אמינה, טענתי שכשיימצא כזו שיודיע לי, עברנו לשוחח בטל'. אני הייתי בעבודה, עייפולה, ומסוקרנת, הוא שיכנע אותי להיפגש איתו בו בערב.
אבל בלי תמונה? איך אפשר?!
ועוד לא מכירים... בסה"כ כמה דקות של שיחה...
בשם הספונטניות נפגשנו.
היה כיף, אפילו כיף מאוד. לא נפלתי מהרגליים, ולבבות לא הקיפו את ראשי, אבל, גם בגיל 16 לא באמת זו היתה האינדיקציה לאהבה. הוא התאים לי. אינטלקטואלית, חיצונית, רגשית. הוא עניין אותי, סקרן, משך אותי ועוד ועוד.
חזרתי הביתה מחוייכת. היה שווה להיות בכמה וכמה דייטים מחורבנים בשביל אחד כזה.
למחרת היה ברור שנדבר. הוא התקשר, נהנינו קישקשנו, קבענו להיפגש.
אנחנו בקשר. מרגישה שיש פה משהו טוב, אפילו טוב מאוד. שיש פה את "זה" .
מאוד יכול להיות שתוך כמה ימים זה ייגמר, מאוד יכול להיות שזה ימשיך ויהיה סתמי, מאוד יכול להיות שזה ימשיך ויהיה הדבר הזה שהופך להיות חלק ממך, חלק טוב ומשובח ממך.
כך או כך, זה מזכיר לי שיש עוד הרבה מלבד שיעמום אינסופי, ושכנראה צריכים לשקוע לפעמים בביצה של ג'יפה בשביל לדלות גרגר אחד של זהב.
< אוהו, אגב, לא פשוט בשניים, עכשיו זהו שלב המשחקים, לא להראות נלהבת מדי, ולא פחות מדי, להתקשר, לא להתקשר, שהוא, שאני, טוב זה כבר נושא ליום אחר >
[hr]
אגב, הבחור הזה אכן הצית אצלי נורה של 60 ואלט, בקטנה. אבל זה כנראה שלא הספיק, לא לי ולא לו. זה נגמר בטרם התחיל.
והממ עוד משהו טוב, בזכותו ניקיתי את החלונות בחדר שלי (כשאני נרגשת - אני מנקה... )