היו תקופות בהן היו לי בעיות שינה רציניות, בשנים האחרונות המצב מאוד השתפר, עדיין יש לי לפעמים בעיות שינה (בעיקר קושי להירדם שיכול להגיע ללילה שלם ללא שינה, לעיתים נדירות יותר גם יקיצה באמצע הלילה וקושי לחזור לישון) אבל הרבה פחות. אבל מה שכן יש לי זו בעית התעוררות - קשה לי לקום בבוקר, אני ברוב הבקרים מתעוררת עייפה ולוקח לי הרבה זמן להתאושש ולהתעורר.

היום סוף סוף קראתי את מה שבשמת כתבה על טיפים בנושא השינה אני כותבת כאן את המסקנות שלי מהקריאה כדי לזכור ולראות אם אני מצליחה ליישם חלק מהמחשבות האלה.

אלכוהול לא מועיל לשינה - נכון מאוד מניסיוני, מפריע להירדם, השינה פחות טובה והיקיצה יותר קשה. נכון גם לגראס.
גם המסקנות מהמחקר לגבי צריכת קפה הגיוניות לדעתי. גיליתי מזמן שאני מאוד רגישה לקפאין ושגם כשאני שותה קפה בבוקר או בצהריים התוצאה היא קשיי הירדמות. כבר כמה שנים אני לא שותה קפה בכלל וגם כמעט לא תה, רק תה צמחים. שוקולד אני כן אוכלת.
(כשאני חושבת על זה עכשיו, קפה זו הדוגמה הכמעט יחידה שאני מצליחה לחשוב עליה על קישור שהיה לי מאוד ברור בין צריכת מזון לבין ההשפעה על הגוף שלי).
עם שאר ההמלצות יותר קשה לי. מאחר וקשה לי להירדם לבד, אני כבר שנים נרדמת תוך כדי עשיית משהו אחר. לפעמים קריאת ספר, אבל לרוב אני שמה לעצמי סדרה או סרט במחשב וכך נרדמת.
בשמת כותבת: חשוב במיוחד לכבות מכשירים חשמליים ולהתרחק מאייפד, מחשב וצגים אחרים עם רדת החשיכה, כי הם חוסמים את ייצור המלטונין בגוף.
זה די ההיפך ממה שאני עושה. אני צריכה לחשוב על זה, לראות אם שינוי כזה אפשרי לי. אולי לנסות לקרוא יותר במקום (אם כי לרוב לוקח לי יותר זמן להירדם בקריאה מאשר בצפייה)
חשוב להקפיד שלא יחדור שום אור מלאכותי לחדר השינה במשך הלילה
אני מוצאת שהרבה יותר קל לי להירדם עם אור. קראתי פעם הסבר שהחסימה של החושים (חוש הראייה) גורמת להצפה של מחשבות, בהעדר גירוי חיצוני, וכשיש גירוי חיצוני יותר קל לשלוט בהן.
להירדם בחשוף ולהקפיד שלא יחדור אור לחדר השינה הוא שינוי די גדול בשבילי. מה שקורה לרוב הוא שאני נרדמת באור ואז בן זוגי מכבה אותו כשהוא הולך לישון (לרוב אחרי), או שאני מתעוררת ומכבה אותו.
ֹ חדר השינה צריך להיות קר, בסביבות 17 מעלות צלסיוס, כדי לישון היטב_
מעניין, לא ידעתי.
מומלץ לנו לשמור על עצמנו בעזרת תריסים מוגפים, וילונות שיוצרים חושך, ניתוק מכשירי חשמל בלילה והרחקתם מחדרי השינה והליכה לישון בשעה מוקדמת.
ממש לא המצב אצלי.
אבל משהו שאוכל ליישם יחסית בקלות הוא לא להטעין את הפלאפון ליד המיטה אלא במקום אחר בחדר ולהרחיק את המחשב מחדר השינה.
עוד משהו שאני יודעת על עצמי ושבשמת כתבה הוא החשיבות של החשיפה לשמש במשך היום. מזכירה לעצמי להקפיד על זה (יותר קל בקיץ).

בקרוב אתחיל עבודה חדשה. אני מרגישה שעשיתי איזושהי קפיצה נורא גדולה השנה בתהליך הזה של "להיות מבוגרת". ההיכרות עם בן הזוג שלי והמעבר מדירת שותפים לדירה "אמיתית", של זוג, ועכשיו גם "עבודה של גדולים".
אני שמה מרכאות על כל המילים האלה כי אני מרגישה קצת נבוכה, אולי מהבנאליות של תחושת ההתבגרות הזו, מהמאפיינים החיצוניים שמגדירים אותה בשבילי: עבודה במשרה מלאה ודירה מאובזרת באופן פחות אקלקטי מדירות שותפים ובן זוג. אבל הדברים החיצוניים האלה הם בעלי משמעות גדולה. ולראשונה זה המון שנים אני מתחילה להרגיש שאני מתקרבת לגיל שלי, שאני לא רק "מתבגרת" באיזה תהליך מעגלי ובלתי נגמר אלא שאני (וחייבת לסייג את זה, גם עכשיו) כמעט או בערך או פחות או יותר בן אדם מבוגר.
אבל גם תמיד יש משהו שאני מרגישה שעוד מפריד קצת ביני לבין ההגדרה הזו. אולי מכונת כביסה

_את כאן באתר
למידה על החיים באופן טבעי היא השקעה עתידית גדולה מאוד_
איזה כיף לקרוא את מה שכתבת. אני קוראת כאן המון, ובעניין רב, למרות ש: א) חלק מהדברים ממש לא רלונטיים עבורי עכשיו, כשאין לי ילדים ו-ב) הסביבה שלי והאופן בו אני חיה לא כל כך באופני.
אבל אחרי שסיימתי להרגיש קצת מציצנית אני גם מוצאת שאני חושבת המון על מה שאני קוראת וטיפין טיפין גם מיישמת. אחד הדברים שאני חושבת עליהם ומנסה זה "שיטת הניסויים" של ציל צול / גוגוס (שקראתי עוד בדפי החיוניות הישנים). לא להחליט שמהיום ככה וככה אלא לנסות משהו לכמה ימים/שבועות ולראות אם הוא תופס.

עצוב לי שהזמן הפנוי הרב יחסית שיש לי עכשיו לא מתרגם לאיזו עשייה, כלשהי,
את כאן באתר
למידה על החיים באופן טבעי היא השקעה עתידית גדולה מאוד

מרגישה צורך, כבר כמה זמן, באיזה שינוי או תזוזה, וזה לא ממש קורה.
אימון אישי יכול להצמיח אותך

יש עכשיו דברים בחיים שלי שמאוד משמחים אותי, באמת. אבל התחושה הכללית שלי היא של תקיעות, של קושי, של המתנה שמשהו יקרה. כרגע זה מתמקד בעיקר בתחום התעסוקתי והכלכלי.
עובדת יומיים בשבוע בעבודה שאני מאוד לא אוהבת, לא מעניינת, לא מאתגרת, לא מתאימה בכלל ליכולות שלי. התחלתי לעבוד בה בשנה שעברה כשרציתי לסיים את הלימודים וזה התאים, כי זו עבודה שמאפשרת הרבה זמן פנוי, ומאז נתקעתי. מחפשת עבודה חדשה אבל די בעצימות נמוכה. שולחת מדי פעם קורות חיים, כמעט לא מוצאת דברים שנראים לי מתאימים. הייתי בשני ראיונות (לאחד מהם הלכתי סתם בתור אימון כי העבודה בכל מקרה לא התאימה) ואת שניהם לא עברתי (למרות שבשני, בעבודה שכן הייתי מעוניינת בה, הרגשתי שהלך לי טוב). עכשיו הייתי הריאיון למשרה נוספת ואני מחכה לתשובה. אבל גם המשרות שאני מתראיינת אליהן לא מלהיבות במיוחד, מאוד אדמיניסטרטיביות. מצד שני, אין לי מושג מה אני רוצה לעשות ומרגישה התנגדות כמעט לכל רעיון שעולה, וגם מבחינה טכנית מאוד לא מתאימה לרוב המשרות שמוצעות בשוק, כי ההשכלה שלי מאוד כללית (מדעי הרוח) והניסיון התעסוקתי שלי מועט ודי ספציפי.
מתסכל אותי שאני לא יודעת מה אני רוצה, שאין לי איזו שאיפה או חלום או רצון בתחום התעסוקתי, וגם לא רצון ממוקד בתחום אחר של מימוש עצמי, כמו אמנות או עשייה פוליטית או חברתית או איזה תחביב שיש לי תשוקה גדולה אליו. אני לא יודעת מה מתוך זה הוא צורך אמיתי (אבל אני חושבת שיש) ומה מתוך זה הוא צורך חברתי סביבתי (שגם הוא חשוב לי).
מתסכל אותי מאוד עניין הכסף. וכאן גם יש תחושת אי נעימות מול בן הזוג שלי. הוא עובד המון, ולומד ועושה מיליון דברים, אני הרבה יותר פנויה ממנו ועובדת מעט שעות ומרוויחה בהתאם. הוא, ובצדק, מאוד מודאג מכסף, מחסרונו גם במישור המיידי (של לחץ ממשי מבחינת עמידה בתשלומים ובהוצאות שוטפות) וגם במישור העתידי, למשל בכל מה שנוגע לתכנון (שלי) לילדים בשנה הקרובה.
יש בי איזו תחושה (שאני מייד מתייגת כילדותית) שזה לא הוגן, שזה לא פייר שאני בכלל צריכה להתעסק ולדאוג בגלל כסף, להיות מוטרדת ממנו. שזה משהו שלא בא לי (ואני רוצה לכתוב: לא נראה ראוי בעיני) שישפיע על החיים שלי, איזשהו סירוב להשתתף במשחק הזה.
עצוב לי שהזמן הפנוי הרב יחסית שיש לי עכשיו לא מתרגם לאיזו עשייה, כלשהי, לא משנה של מה. לאיזה תועלת עכשווית או עתידית. מעטות התקופות בחיים שלי שהיה לי כל כך הרבה זמן כמו עכשיו ובכל זאת אני מרגישה שהוא מתבזבז, שהשעות והימים עוברים עלי כמעט בלי מעש. שדברים שאני צריכה או רוצה לעשות נדחים שוב ושוב, לא בגלל חוסר זמן אלא מסיבות של חוסר חשק או חוסר יכולת להתמודד (כל מיני מטלות קטנות שהרבה מהן קשורות בענייני כספים שמאוד מאיימים עלי ואני לא מצליחה כמעט לפרק את זה, רק איכשהו עושה בסוף כשאין ברירה ותמיד יש עוד. אני גם מרגישה שאני כמעט לא מגיעה ללחשוב מה אני רוצה ושהמחשבות האלה לא נעימות לי, מתסכלות ומדכאות.
ואני מודאגת לגבי העתיד. במה אעבוד, כמה ארוויח, האם אמצא עיסוק שיעניין אותי, ישמח אותי, ארגיש בו מיצוי וסיפוק. מחשבות על העתיד גורמות לי מייד לחזור לעבר ולחוש אשמה – על הבחירות שעשיתי, על העובדה שלמרות גילי הלא מאוד צעיר לא הצלחתי עדיין לבנות ולבחור לעצמי כיוון תעסוקתי שמתאים לי ושיפרנס אותי. בקול אחר אני אומרת לעצמי שאני לא מתחרטת על מה שהיה, שלפעמים לא יכולתי לבחור אחרת ולפעמים אלה היו הבחירות הנכונות לאותו זמן, אבל תחושת התסכול עדיין גדולה.
העובדה שאני כן מחפשת עבודה גם גורמת לי להרגיש שהמצב עכשיו מאוד זמני, כי בטח עוד מעט אמצא עבודה חדשה ודברים ישתנו. אבל קודם כל, המצב הזמני הזה נמשך כבר די הרבה זמן וחוץ מזה, התחושה הזו גם תורמת לתקיעות כי אני כל הזמן מרגישה שאני מחכה למשהו (עכשיו למשל לתשובה או להזמנה לעוד ראיון ממקום העבודה שהתראיינתי אליו). מרגישה צורך, כבר כמה זמן, באיזה שינוי או תזוזה, וזה לא ממש קורה.

חוזרים ואומרים שוב ושוב זה לזה כמה אנחנו שמחים במה שיש
גם אחרי עשור + של נישואים אני יודעת שכלום לא מובן וצריך להודות על כל הטוב תמיד
אז תשמחי בכך.

תודה תפילה לאם ושמחת ציון על שהגבתן.
קשה לי להתמיד בדברים, גם בכתיבה כאן, אבל אני מנסה שוב.

חופש פסח היה מאוד משמח. היינו הרבה זמן יחד, גם בבית שלנו וגם במקומות אחרים. אירחנו הרבה, הורים וחברים. אני מאוד אוהבת לארח בבית שלנו. מאוד אוהבת את תחושת הבית, וגם הוא. עברו כבר כמעט חודשיים ואנחנו עדיין לא מתייחסים לזה כמובן מאליו, חוזרים ואומרים שוב ושוב זה לזה כמה אנחנו שמחים במה שיש. זה מרגיש לי קצת מוזר לפעמים, הצורך להנכיח כל הזמן, את היחד, את האהבה, את תחושת הבית, אבל אני חושבת שלשנינו זה היה חסר הרבה זמן ושיש לנו צורך להודות על זה ולשמוח בזה.

רציתי לכתוב כאן על בית ובמקום זה אני כותבת על תינוק. זה לא לגמרי לא קשור, אבל אולי היה עדיף אם הייתי מתעסקת בהווה במקום בעתיד משוער ולא ידוע.
היום הייתה לנו שיחה לא קלה. הבוקר התחיל בדאגות על כסף ומזה התחלנו לדבר גם על התינוק. הוא לא חושב שזה ריאלי בשנה הקרובה. אין לנו כסף עכשיו, בכלל. ושנינו לא משתכרים מספיק וההוצאות הקבועות שלנו גבוהות יחסית למשכורות שלנו. אני מחפשת עבודה חדשה אבל בינתיים לא מוצאת. הוא מוגבל בכמות העבודה שהוא יכול לקחת בגלל לימודים ועיסוקים אחרים. אנחנו דוחים את קנייתם של כל מיני רהיטים די יסודיים כמו שולחן אוכל ומכונת כביסה כי אין לנו מספיק כסף. אז באמת, איך אפשר יהיה לכלכל עוד בן אדם בטווח הקרוב? הוא אומר שזה יהיה לא אחראי ושאנחנו צריכים לחכות ולראות איך אנחנו מתייצבים כלכלית לפני שנתחיל לנסות. השיחה הזו היא קצת תיאורטית, כי גם אני לא רוצה להתחיל עכשיו. אבל כן בעוד כמה חודשים ולא בעוד שנה לפחות, כמו שהוא חושב.
ומשהו בי נורא מתמרד מהצורך בכלל לחשוב ולהתעסק בכסף, ושהוא ישפיע על החיים שלי ברמה כזאת. לפרוט פתאום את ההחלטה הזו, את הרצון הזה, להתחשבונויות כלכליות. אני מבינה את ההיגיון אבל אני לא מצליחה באמת להרגיש שאלה דברים קשורים. הרי אנשים עושים ילדים בכל מיני מצבים ומסתדרים, אז למה אנחנו לא יכולים גם. ודברים הרי מסתדרים בסוף, אני בטוחה, לא נהיה רעבים ללחם וגם הילד לא. אבל אני מבינה גם את חוסר האחריות שבגישה שלו ואת חוסר הריאליות בשלי, כרגיל, את חוסר הרצון להשלים עם המציאות, עם משהו שמרגיש לי שרירותי ולא הוגן.
ובעיקר אני נורא מפחדת, שכשנרצה ונוכל ויתאים ויהיה מספיק כסף וכל התנאים יהלמו, לא נצליח. שזה ייקח הרבה זמן ושגם הגיל שלי ישפיע ושיהיו לנו בעיות. הוא לא ממש רואה את זה כאופציה, מבחינתו מנסים ומצליחים, הוא לא בסרטים כמוני מטיפולי פוריות והפריות וזריקות והורמונים. מבחינתו זה פשוט וקל ומיידי.

כל כך הרבה חששות ופחדים ודאגות
נשמע שאת וגם אתם צריכים מסגרת בטוחה כדי להביא לתוכה ילדים.
הבטחון שלך מתוך אמונה בעצמך ובזוגיות
ובינתים את יכולה להתחיל להכין את הגוף להריון ע"י תזונה נכונה, ספורט וכו'
ובן הזוג צריך להתבשל גם לתוך הרצון הזה לאט.
תני לו את הזמן שדרוש לו בלי לחץ.

קראתי וכתבתי קצת בדף זוגיות טובה ומאושרת לאורך זמן ורציתי להוסיף בעניין גם כאן.

המון זמן הייתי בכמיהה מאוד גדולה לבן זוג, לזוגיות, למשפחה. מאוד רציתי ומאוד הרגשתי את החוסר. כשהייתי צעירה יותר היו לי קשרים זוגיים ארוכים, כולל מגורים משותפים, אבל בשנים האחרונות היו לי רק קשרים קצרים ומסובכים שלא הפכו למה שרציתי. לצד הכמיהה לבן זוג (לפעמים יותר, לפעמים לא) גם רצון מאוד עז בילד. בין השאר גם התחלתי לחשוב ולבדוק אפשרויות אחרות, להבאת ילד לא במסגרת של זוגיות. זה היה חיפוש מאוד תיאורטי כי במקביל הייתי בכל מיני מערכות יחסים שניסיתי שיעבדו או חיפשתי בן זוג. וכמו האישה שפתחה את הדף שהפניתי אליו, היה לי ברור שהזוגיות שאני מחפשת היא כזאת שתאפשר לי להגשים את הרצון שלי בילדים, כמה שיותר מהר.
כמו שכתבתי שם, לפני חצי שנה (ואחרי מסכת די ארוכה של חיפושים) הכרתי את בן הזוג שלי. הקשר התחיל והמשיך מאוד אינטנסיבי, מאז שהכרנו כמעט לא היו ימים בהם לא נפגשנו. די מהר החלטנו לעבור לגור יחד אבל היינו צריכים לחכות מכל מיני סיבות טכניות ועברנו לגור יחד לפני חודש. השלב הבא מבחינתי הוא ילדים אבל אני לא מרגישה שאנחנו מוכנים לזה עדיין, מבחינות רבות.
קודם כל, אני מרגישה שזה מעט מדי זמן. שלמרות שאנחנו מאוד שמחים זה בזה ומרגישים, מההתחלה, תחושת ביטחון גדולה בקשר שלנו ובנכונות שלו, זה עדיין לא מספיק. זה לא שאני חושבת שזו תקופת מבחן כזו, שבה אנחנו בודקים אם אנחנו בכלל מתאימים אחד לשני, אבל מנסיוני אני יודעת שמה שיכול להיות נפלא בחודשים או אפילו בשנה הראשונה יכול להיהרס ולהתקלקל. אבל מצד שני, כמה זמן זה הזמן הנכון? ואיך יודעים?
וגם בהנחה (שיש לי) שאנחנו טובים זה לזה ומתאימים ושהוא האיש שאיתו אני רוצה להקים משפחה ולגדל ילדים, אני מרגישה שאנחנו צריכים זמן לקיים ולבסס לנו שגרת חיים ובית וזמן משותף לפני שמכניסים עוד גורם (משנה חיים) למשוואה הזאת וללמוד קודם איך חיים יחד.
עניין נוסף הוא חוסר המוכנות שלו שקשור גם לעניין הכלכלי. שנינו לא מרוויחים הרבה ולא ממש (אני בכלל לא, הוא ככה ככה) מכווננים מבחינת תעסוקה וקריירה. בקושי מצליחים לקיים את עצמנו עכשיו ועדיין חסרים כל מיני דברים בסיסיים (כמו מכונת כביסה). אני חושבת (אולי בפזיזות) שזו לא ה-סיבה, שאנשים מסתדרים ושגם אנחנו נסתדר, אבל אותו זה מאוד מטריד.
ובלי קשר לנושא הכלכלי, הוא קצת יותר צעיר ממני ועד שהכרנו לא חשב על ילדים כעל משהו בעתידו הקרוב, בניגוד אלי. הוא יודע שאני מאוד רוצה ואנחנו מדברים על זה, אבל חשוב לי שהרצון יבוא גם ממנו ושהוא ירגיש מוכן ובשל.
והאמת היא, שאני לא יודעת כמה אני מוכנה ובשלה. אני כל כך רוצה ילדים כל כך הרבה זמן אבל זה היה תמיד רחוק ולכן יכולתי לצייר את זה לעצמי בצבעים אידילים ולהדגיש את הצדדים החיוביים, אבל כשאני קוראת כאן באתר (למשל בדף תחזוקה שוטפת) או נמצאת כמה שעות ברצף עם ילדים של אחרים אני תוהה עד כמה אני באמת מוכנה לזה. ומפחדת נורא מדיכאון אחרי לידה ומקשיים ומתח ותסכול וחוסר תפקוד ומזה שמאחר ואין לי כיוון תעסוקתי אז אולי זו בריחה מסוימת ומכל מיני דברים בסגנון.
עוד דבר הוא שאני חוששת שמבחינה גופנית בריאותית אני לא במצב שמתאים להיריון עכשיו - מעשנת, אוכלת מאוד לא בריא, לא במשקל תקין וכדומה. אלה הכול דברים שאפשר לשנות (ושאני מאמינה שכשתהיה לי מטרה ברורה יהיה לי קל יותר) אבל זה המצב כרגע.
עד כאן הסיבות לחכות ולדחות, אבל אני לא מאוד צעירה וכן רוצה כמה ילדים וכן ממש כמהה לילד ומחכה לזה נורא. וגם חוששת מאוד שייקח לי זמן להיכנס להיריון ושזה לא יהיה בפשטות ובקלות, והמחשבה הזאת מאוד מפחידה אותי.

כתבתי את כל זה כדי לעשות לעצמי קצת סדר בראש, כי מוזר לי שדבר שהיה כל כך ברור לי (רוצה ילדים כמה שיותר מהר) הופך לברור פחות כשעומד במבחן המציאות.

כל כך יפה ומדויק.
שום גמדים, משב עדין.
שוב, מזדהה.

[אז אני לא מצליחה היום (ובכלל השבוע, אם לדייק) לעשות כל מיני משימות, אבל לפחות הצלחתי לכתוב עליהן]

כל הדברים שהיא צריכה לעשות ולא עושה רובצים לה על הראש. גם לכתוב, כן, גם לכתוב, אבל פחות. משימות קטנות, קטנטנות, שרובצות ורובצות, גדלות וגדלות, עד שהן הופכות למשימות ענק, כבדות יותר מאבן שאלוהים יכול להרים. המייל הזה שצריך לכתוב וחשבון החשמל שצריך לשלם והמסמך לעבור עליו, הרצפה לשטוף, כל הדברים קטנים כגדולים. קטנים, אבל גדולים. הם עצומים, הם ענקיים, אין שום סיכוי שהיא תצליח להרים אותם, לעשות אותם. הם גבוהים כל כך שהם חוסמים את השמש, בצבע הלבן מאובק שלהם, במרקם הגירי. הם מפוררים עליה אבק מדי פעם, בקושי מאפשרים לה לנשום, אין שום סיכוי שתצליח לפלס ביניהם דרך. הם כל כך גדולים.
אף אחד לא רואה אותם. הם שקופים לאנשים אחרים. הם נראים להם כמו כמה שורות שיש לכתוב וללחוץ על שלח, כמו טלפון שצריך להרים, כמו משהו לסרוק, טופס למלא, חמש דקות של עבודה, אוקי, שעה עבודה. עבודה נינוחה ונטולת מאמץ מול המחשב, לא בגשם או בחום כבד, לא בסופה. לא עבודת נמלים מטורפת, לא דרוש כפר שלם, את לא בונה חללית. משהו מינורי, קטן, הם עשו היום עשרה כאלה ויעשו עוד חמש עשרה מחר, בלי מאמץ, בלי להתעכב, חלק מהמשימות קטנות כל כך שאפילו לא ישימו לב שעשו אתם. חלק יטרידו אותם לרגע, כמו זמזום טורדני ליד האוזן בחדר בו החלון פתוח. מציק לרגע ומייד נעלם, ככה יהיו המשימות האלה להם. כמו שלפעמים הם גם בשבילך. אבל לא היום, היום לא. היום אלה משימות מטילות צל, משימות שצבא שלם דרוש לך של אנשים שאינם את כדי לבצע אותו. אולי אפילו אדם אחד שהוא לא את יספיק. שליש מסור, אל תדאגי, אני כבר מטפל בזה. מישהו שייקח את כל הדברים האלה, יעשה אותם בדיוק כמו שאת היית רוצה שיעשו, ככה בפשטות ובקלילות. להביא לך משהו לשתות בזמן שאת מחכה? הוא ישאל כשהאוזן שלו כבר צמודה לטלפון בהמתנה לנציג השירות, כשהיד שלו כבר מתקתקת את סיסמת הכניסה לחשבון המייל. ככה זה יהיה, תצאי משם תוך רבע שעה כמו אחרי תספורת. גם אז כמעט אף אחד לא שם לב, אבל את מרגישה אחרת. ככה זה יהיה, בדיוק ככה.
או שזה לא יקרה. השליש המסור לא יתייצב כאן, שום גמדים לא יבואו, שום גמדים. רק את מול ערימת המטלות הקטנות-גדולות, ענקיות, עצומות. את והשוטר הכועס שבתוכך, שנוזף ונוזף ובאמת לא מבין מה הבעיה שלך את, מה הבעיה לעשות את הדברים בקטנים האלה, את לא רואה איזה מחיר זה גובה ממך? תעשי את זה כבר וזהו. וכדי לרכך את הטון הכועס הוא מוסיף איזה משפט של עידוד שרק מדכא אותך יותר: כבר עשית דברים כאלה מיליון פעמים, מה הבעיה.
מה הבעיה מה הבעיה, הלוואי שהיית יודעת מה הבעיה. הרי יש בעיה, נכון? כי אחרת זה לא הגיוני, אי אפשר ליישב את הסיפור הזה, מוכרחה להיות בעיה. ואז אין לך אלא להודות שהבעיה היא בך, משהו שלא מחווט נכון, איזו בעיה בקרביים הפנימיים, זה לא כל כך פשוט לתקן, צריך לפרק את הכול ולהרכיב מחדש וגם אז לא בטוח שזה יעבוד, או בעצם בטוח שלא, כי חסר איזה חלק או שיש חלק עודף או שמשהו שם פשוט לא עובד נכון, שם ברכיבים הכי הכי פנימיים, במולקלות, באטומים, בחלקים שאין להם שם כי הם לא פיזיקאליים בכלל, הם לא חומר אלא איזה משב עדין מאוד של משהו אחר.

איזה כיף תפילה לאם וטנא מלא כוכבים, תודה שאתן קוראות.

חץ מכמה רגעים בהתחלה שהרגשתי לא נוח שככה נראה הבית בהמשך השתחררתי מזה
מזדהה (גם לנו יש המון כלים בכיור ), וגם לי לא תמיד נוח עם אורחים (אם כי זו אמירה שיותר שייכת לעבר... בעקבות תהליך שאני והבית עוברים).

אני אוהבת את הבית החדש שלנו, שהוא יפה ומרווח, ואני אוהבת את הזוגיות שלנו וגם נעים לי להפגין אותה מול אחרים.
נהדר!

תתחדשי על הדף.
אני קוראת @}.

אני אוהבת את הבית החדש שלנו, שהוא יפה ומרווח, ואני אוהבת את הזוגיות שלנו וגם נעים לי להפגין אותה מול אחרים.
חמוד בעיניי!

זה דף בלוג וגם דף מוצנע

הבית שלנו הולך ומתהווה. השבוע הגיעו גם התמונות שרצינו לתלות אבל עוד לא תלינו אותן. גם אני וגם הוא נוטים לדחות דברים, להתקע מול המחשב או הטלוויזיה ולא לגשת למה שאנחנו רוצים. גם הכלים שעולים על גדות הכיור כל הזמן. איך כל הזמן יש לנו כל כך הרבה כלים?
אני נהנית לארח בבית. ביום שישי באה חברה שלו וזה היה לי נעים, אפילו שהבית היה מבולגן כהרגלו ואפילו שהמאפינס שאפיתי לא יצאו כל כך טעימים הפעם (קצת שרוף, קצת מתוק מדי, קצת יותר מדי קינמון), אבל חץ מכמה רגעים בהתחלה שהרגשתי לא נוח שככה נראה הבית בהמשך השתחררתי מזה. אני אוהבת את הבית החדש שלנו, שהוא יפה ומרווח, ואני אוהבת את הזוגיות שלנו וגם נעים לי להפגין אותה מול אחרים.

ממשיכה לכתוב. אתמול הייתי בבית כל היום ולא עשיתי כמעט כלום. אני שונאת ימים כאלה, לא אוהבת את עצמי בסופם, מאוכזבת מעצמי. הרבה אנשים היו רוצים כל כך ימים חופשיים שבהם הם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים ולי יש את זה ואני לא עושה איתם כמעט כלום. לא סידרתי וניקיתי ולא הכנתי אוכל וגם לא עבדתי (חלק מהעבודה שלי היא מהבית), פשוט העברתי יום שלם בלחכות שהוא יעבור, לבד בבית.
היום אני בעבודה כל היום, עד הערב. והישארתי את הבית כל כך מבולגן ולא נעים לי מבן הזוג שיתעורר לתוך זה. אוף.

מנסה להתמיד בכתיבה כאן, אפילו בקצרה, ממשיכה לכתוב על הבית.
עברנו לפני כמה שבועות לבית חדש. בתקופה האחרונה היינו בין שני בתים שאף אחד מהם לא הרגיש בית ומאוד חיכינו למעבר. המעבר לגור יחד הרגיש מאוד טבעי, למרות שאנחנו לא יחד הרבה זמן (קצת פחות מחצי שנה) אבל כמעט מההתחלה בילינו כמעט את כל הלילות יחד, אצלי או אצלו. עכשיו יש אצלנו, יש שלנו.
חששתי מהמעבר. אני כבר הרבה שנים גרה בבתים משלי, בדירות שכורות. פעם עם בן זוג אחר ובשנים האחרונות עם שותפים. ועדיין יש לי תחושה שאני לא יודעת איך עושים את זה, "מחזיקים" בית. שחסרות לי איזה מיומניות בסיסיות כאלה שיש לכולם חוץ ממני. זה לא ממש נכון, כי עובדה שהסתדרתי כל השנים האלה, אבל התחושה היא תמיד של חוסר, של בית שלא מרגיש לגמרי בית, שלא עונה על כל הצרכים, שלא מספיק נעים להיות בו. שדברים מתקלקלים ולא מתקנים, שיש המון כיסים כאלה, סמויים וגלויים, של בלגן לא מטופל, שאין בו תמיד אוכל, שאין לכל דבר מקום, שלפעמים יש בו אי נוחות או אווירה לא נעימה (בתקופות פחות טובות ביחסים עם השותפה, למרות שרוב הזמן הסתדרתי טוב עם אלה שגרתי איתם).
ונורא נורא רציתי שהפעם יהיה אחרת, שבבית הזה יהיה שונה.
וזו גם תחושה של מעבר מחדר לבית, כי בדירות הקודמות חדר השינה היה גם החדר שבו אירחתי ועבדתי ולמדתי ובו היה המחשב והרבה פעמים גם אכלתי בו, כלומר הכול התנקז לחדר אחד. והבית הזה הוא בית, עם מטבח וסלון וחדר עבודה וחדר שינה, בית גדול ומרווח.
מאז שעברנו אני נמצאת הרבה בבית. ימים שלמים, לרוב לבד וחלק מהזמן איתו. נעים לי שם, אבל אולי גם ההיצמדות לבית היא קצת מוגזמת, ההמנעות מהחוץ. מבשלת המון. הרבה הרבה יותר מקודם (בתקופה האחרונה שבה הייתי בין בתים לא בישלתי בכלל בכלל, אפילו לא דברים בסיסיים. לפני כן היו תקופות שבישלתי אבל לא הרבה). אופה גם.
האם אני מרגישה בבית? מרגישה קצת כמו ילדה שמשחקת בבית, שמשחקת בלהיות מבוגרת. המשחק הזה הוא גם כיף אבל יש בו גם משהו שמרגיש לי כמו זיוף, העמדת פנים. כאילו עוד מעט האנרגיה של המשחק תגמר ואני אשאר עם משהו אחר.

מוחקת את מה שהיה כאן, מתחילה מחדש. מתקשה לכתוב בזמן האחרון ומתקשה לפרסם.
למה דווקא כאן? כי אני קוראת באתר הזה הרבה לאחרונה ומוצאת דיון (גם אם לא תמיד תשובות, או תשובות שמתאימות לי) לנושאים שמעסיקים אותי לאחרונה. יש הרבה כאלה, אבל אולי אמקד את עצמי בינתיים בכתיבה בדבר אחד (רחב וגדול): בית.
איך אני עושה לי בית, איך אני הופכת את מקום המגורים שלי לבית. ומה זה בכלל בית, מה אני רוצה וצריכה שיהיה בו. מרגישה כבר שנים (אולי תמיד?) קצת חסרת בית, למרות שתמיד גרתי איפושהו. אבל בית כמו שאני מדמיינת, כמקום של יציבות ושל ביטחון ושל נועם, לא היה לי. ועכשיו, יותר מבעבר, אני מרגישה שיש אפשרות לזה, שיש פתח. ורוצה לבנות לי כזה, להפוך את הדירה הזו, החדשה, לבית, הבית שלי.