שלום ושנה טובה,
מחפשת אישה שתלווה את אמא שלי בהוד השרון. פנסיונרית בת 82, לא סיעודית, עם התחלה של דמנציה. מחפשת מישהי שתארח לה לחברה בשעות הבוקר,תלווה אותה ותשגיח עליה. היא גרה בנוה נאמן.
אשמח להמלצות ופניות: ב shohamnevo שטורדל ג'י מייל, קום.
תודה!!

איש שלום איזה יופי של סיפור.
אני אישה-אמא והלואי והייתי מוצאת את דרכי -גם לפרנס וגם להיות בבית

איש שלום, אני גם איש הייטק (כמו רובנו...) ומאוד מעניין מה שכתבת. אשמח לשמוע קצת יותר פרטים על ההיי-טק ה"ירוק" אם אפשר. תודה מראש

אני רוצה לספר את "הסיפור שלי" ואני מקווה לעודד רוחנית ולעודד מחשבתית אנשים במצבים דומים.
עברתי תהליך דומה ושונה משל tube. שיעשע אותי לקרוא את השתלשלות האירועים ולנחש מה עומד לקרות, בהתאם למה שעברתי בעצמי או יכול היה לקרות בכל אחד מהשלבים.
עבדתי מספר שנים במקום עבודה מאתגר, מספק, יציב מאוד מבחינה כלכלית ופחות משעה נסיעה מהבית. ה"צרות" התחילו כשהתחלתי להיות "טבעי" יותר יחד עם זוגתי לקראת הלידה הביתית של בתי.
לקחתי חצי חופשת לידה והייתי בבית. פתאום לעבוד שעות נוספות - היה בלתי נסבל, לקום מוקדם (קשה לי בפני עצמו), לפני זוגתי והילדה ולחזור כשהיום נגמר או כמעט ונגמר, לאכול , להתקלח ולישון - נראה לי העוול הכי גדול שיכולתי לעשות לעצמי ולמשפחתי הגדלה. ההתלבטויות התחילו לכרסם, הפסקתי לעשות שעות נוספות (תוך הסכמה שבשתיקה עם הבוס) והתחלתי לגשש לכיוון של חלקיות משרה, עבודה בשעות שיותר נוחות עבורי וכו'.
היתה הצלחה חלקית מאוד ולא ממצה. מצאתי הזדמנות נהדרת לעבור לענף היי-טק מהיר יותר, עם עבודה חלקית מהבית. חששתי מאוד מהמעבר, אך חששתי יותר להישאר תקוע באותו מקום ובעתיד לפחד עוד יותר (לותר על היציבות, המעמד, הבטחון...). גם המעבר לעבודה חדשה מצריך השקעה גדולה יותר, במיוחד בהתחלה וניסיתי לדחות את המעבר. כפי שהתגלגלו הדברים, באופן רגשי כבר לא יכולתי להישאר באותו מקום והחלטתי לקפוץ למים.
זמני הנסיעה התקצרו, עבדתי חלקית מהבית וחלקית מהמשרד (בעיני שילוב מושלם) - במשרה מלאה ובשכר גבוה יותר. גם העיניין והדינאמיות היו גבוהים ובמשך הזמן התחילו לגבות את המחיר:
שקיעה בעבודה (שעות עבודה רבות), עבודה מאומצת ומלחיצה. מרב המהירות - לא הספקתי להינות מהאתגר, מהביצוע. התחלתי לחשוב על שינוי נוסף.
ברור שעבודה כזו נוספת - אינה הפתרון עבורי לחיים באופן טבעי. אני בעל כישורים רבים ומסוגל לעשות כמעט הכל - הכל פתוח. אז מה עושים?!
חשבתי על לחזור ללמוד משהו נוסף, לעשות דוקטוראט, ללמד קצת, לפתוח סטאט-אפ מהבית, לעבוד בעבודת כפיים - גינון, בניה, לכתוב ספר. אני נלחץ בקלות מכל כך הרבה אפשרויות.
התחלתי לבדוק עם עצמי - האם אני באמת פתוח להכל (להיות גנן?!) או שאני עובד על עצמי ואקפוץ על הצעת העבודה הראשונה בהיי-טק?!
החלטתי לא להחליט - משהו מאוד לא פשוט עבורי. האתגר הגדול ביותר היה עבורי [b]להינות[/b] מהתקופה ולא להיות טרוד או לחוץ כמו שאני בדרך כלל.
אני מכיר את הקושי הזה מקרוב. בטיולים לחו"ל נדשרים לי 4-5 ימים רק להירגע לפני שאני מתחיל להינות מהחופשה. בד"כ זהו כבר סוף הטיול. לשמחתי ישנה השתפרות גם בנושא זה.
עשיתי מספר חישובים כלכליים כדי להרגיע את עצמי: יש לי חיסכון (הרווחתי יותר ממה שבאת הייתי צריך למחיתנו), אין לי חובות, יש לי הורים שמקרה הגרוע ביותר יוכלו קצת לעזור, לא ניזרק לרחוב, אנו חיים ב"פשטות מרצון" וכמובן יש כספי פיצויים, דמי אבטלה ל 4-5 חודשים קלנדריים והכי חשוב, כפי שסבתא שלי נהגה לומר [b]"לא כל כך טוב עם כסף, כמו שרע בלי"[/b] (תרגום חופשי מיידיש. הלוואי שהייתי יודע לדקלם את המקור...).
עשיתי גם חישוביים רגשיים/בריאותיים: הלחץ שבעבודה והסיכוי לקבל התקף לב, היכולת להיות נוכח ורגוע בבית, עם הבת ובת הזוג, היכולת שלי לא להיות עסוק בשום דבר "חשוב" או "רציני".
המסקנה היתה ברורה:
א. אני חייב להחליף תעסוקה
ב. אני צריך לקחת זמן כדי למצוא מה אני רוצה ומה יעשה לי/לנו טוב
ג. אני יכול להרשות לעצמי לא לעבוד במשך כשנה עם התארגנות מתאימה.
קפצתי על גל הפטורים הקרוב ויצאתי אל החופש.

ההתחלה היתה קשה.
נלחצתי (והרגעתי את עצמי) ושוב נלחצתי. עניין הלימודים כבר נראה לא מתאים. חיפשתי פרוייקטים בהתנדבות ולא עשיתי כמעט כלום. קראתי מודעות דרושים, חיפשתי כיוונים ולא מצאתי.
החלטתי [b]להפסיק לחפש[/b]. פשוט להיות. לסמוך שהדבר הנכון יקרה.
השיטה שהכי הרגיעה אותי היתה לדמיין שמצאתי עבודה והחוזה חתום וסגור - רק שתחילת העבודה היא בעוד חצי שנה. מובטח. לא צריך לחפש ולא צריך לדאוג. עכשיו אני פשוט בחופשה של חצי שנה.
ואז זה קרה.
התחלתי [b]להיות[/b]. להיות בבית, להיות עם עצמי, להיות עם הבת שלי ועם זוגתי - אפילו עם הכלבים. כל כך פשוט, כל כך קשה.
דברים נעשו ברורים יותר ויותר (למרות שלא ניסיתי להגדיר אותם!). סוג העבודה שאני אחפש (לא מלחיצה כל הזמן), כמות השעות (פחות ממשרה מלאה), הצורך למימוש עצמי והצלחה, גם כלכלית - כזו שתאפשר לנו להיות בחינוך ביתי.
נסעתי לכנס מקצועי, לשמוע, ללמוד, להתרשם, לפגוש אנשים - להיפתח להזדמנויות. שתי הרצאות עניינו אותי במיוחד. ניגשתי למציגים ושוחחתי איתם בהתלבות. החלפנו פרטים.
הרצאה אחת היתה על פרוייקט היי-טקי ירוק. בבת-אחת התחברו היכולות שלי, כאילו כל הקריירה המקצועית שלי נבנתה במיוחד עבורו, מהות הפרוייקט, העניין והקליק שנוצר עם המציגים.
נפגשו שוב - למעין ראיון עבודה לא רשמי. החלטתי שאני לא מציג הצגות ופשוט מביא את עצמי. בפרט [b]שמתי על השולחן[/b] את החשיבות שאני רואה לאיזון בין חיים ועבודה. את סגנון העבודה שמתאים לי וכיצד אני חושב שהוא יכול להתאים לפרוייקט. בראיון גם שאלתי לא מעט שאלות על סגנון העבודה שלהם ואופן העבודה המשותפת.
התברר שהם מכירים עמיתים שלי שהמליצו עלי בחום, שסגנון העבודה שציינתי מתאים גם להם (הם נמנעו מלהתרחב - ולשקוע במרדף אחר העבודה והכסף) ואפילו היקף השעות!
המפגש הזה היה לאחר 3 חודשי אבטלה בלבד. "הבטחתי" לעצמי להיות לפחות חצי שנה במצב של להיות. אבל הזדמנות שכזו - אסור להחמיץ. דחיתי כמה שיכולתי את תחילת העבודה והפכתי לעצמאי. היום, אני עובד מהבית (בעיקר), חלקיות משרה באחד מהפרוייקטים הערכיים ביותר, עם הרבה עניין, אתגר, שכר טוב ואנשים שכיף לעבוד איתם. פשוט [b]מרגיש במקום הנכון[/b].
(החלק הפולני שבי צועק "היי - לא הכל משולם" והוא צודק, אבל זניח יחסית לשאר). אני מוצא עצמי פעמים רבות עומד ומעריך את מה שיש וחושב כיצד אני ממשיך להינות ממנו או הם דרושות התאמות שונות.

ועכשיו, אני שואל את עצמי - זה מזל או שיטה?
תמיד היה לי מזל עם כל העבודות שלי. תמיד נהניתי בהן, ממשתי את עצמי והייתי משמעותי במקום העבודה.
אבל אולי זה לא מזל? אולי זו באמת הפתיחות, ההקשבה לעצמי, למה שמתאים, למצב.
ואולי זה גם וגם.

אחרית דבר - כמה מילים על תמיכת בת הזוג:
אני לא יכול לדמיין מה היה קורה ללא תמיכתה של בת הזוג, תמיכה רגשית וכלכלית. מה היה המקום להרהורים אם היתה מתיחות ביננו, לחצים כלכליים, חברתיים או אחרים.
למעשה היא זו שדחפה אותי "לא לנסות לחפש" ופשוט להיות. גם כיום, בעבודה מהבית - זו שותפות מלאה של חלוקת הזמן והמשאבים ואיזון מאוד עדין בין הצרוך בעבודה לצורך של להיות נוכח (כאשר אני נוכח פיזית). הי גם זו שספגה את כל ההתפרצויות של "אין לי מושג מה אעשה עם עצמי". (תודה).
ועכשיו לקראת הלידה הקרבה ובאה ועזיבתה את מקום עבודתה, נותר לי לקוות שאצליח לתמוך בה, בתהליך שלה למציאת ההוויה המתאימה לה. היתה לי דוגמא מצויינת לתמיכה מתאימה.

מקוה שהצלחתי לעודד בסיפור הארוך הזה את אלו שעדיין נמצאים בחיפושים ולעורר את אלו המפספסים את ההזדמנות האמיתית להיות ואולי גם את ההזדמנות האמיתית לעבודה מתאימה.

הדיון אינו סובב סביב משנתו של קיוסאקי, על אף שהוא מעניין שלעצמו.
רציתי, מקווה שבעדינות מספקת, לנסות קצת להעלות סימני שאלה. הדפוסים הכלכליים לפיהם נהגתי בעבר, סיפקו לי הרבה אינפורמציה על הבחירות שלי בהווה. מפתח לשינוי בחיי התחיל אצלי, בהטלת ספק בקוד ההתנהגות האוטומטי לפיו פעלתי- אח"כ הגיע תור השינוי באמונות שהנחו אותי
(כתבתי על זה קצת ב: [po]עסק נשי[/po] ).
נוחות, ביטחון ועושר הם לעניות דעתי ערכים סמויים, ובלתי מוצהרים כמו ערכים של עזרה לזולת, סובלנות, וצידוד במיחזור. ההבחנה בשיעורים שלהם בחיים, יכולה להעניק מידה רבה של בהירות.

אגב בנוגע לילדים אני מאמינה כי הבחירות שלנו הכלכליות וההנהגותיות הם החותם הכי חזק בנפש ילדינו. הרבה מעבר אגב לערכים המילולים אליהם אנחנו מטיפים בקול רם. העובדה שאני צמחתי בבית של אבא יזם, ללא ספק נטע בי את הדחף הזה על אף שמעולם הוא לא כיוון אותי לשם ביודעין.
אני הבנתי כי היותי דוגמא חיה לביתי, מטילה עליי אחראיות כבדה מצד אחד, אבל מצד שני מאפשרת לי המון חופש. לדוגמא אני נוסעת לרקוד עכשיו לחודש, כשביתי בת החמש שנשארת עם אישי.
המסר הסמוי להשקפתי שאני מעבירה לה , אמא אוהבת את עצמה וממשת את עצמה, כשתגדלי תהיה לך את האפשרות להיות כזו בעצמך.
כל דבר בזמנו.בהצלחה רבה.

[u]כאילו היוטרן של החזרה להייטק, נקבע מראש.[/u] - לא ממש.
משומה את מנסה לכנס אותי לתוך תבנית של מי שויתר מראש, כי לא באמת האמין בזה.

תראי, ההתעשרות היא לא מטרה, גם הנוחות או הבטחון לא. שלושתם יחד מהווים סה"כ עזרים לצליחת החיים. קיים תמהיל כזה או אחר אצל כל בנאדם, וכך גם אצלי. קיוויתי יותר מפעם אחת שנצליח לעשות מלנ'תלפים כסף, ודי הצלחנו. אבל הבנתי בסופו של דבר, שלהחזיק בית+כלל ההוצאות+הרצונות והצרכים יהיה לא פשוט. אפשרי, אבל לא ודאי ולא פשוט.

_מילה בנושא סדר העדיפויות, כל אחד מאיתנו מונע במידה גבוהה יותר על ידי ערך
כלשהו באשר למצבנו הכלכלי: נוחות או ביטחון או שאיפה לעושר._ נשבע בחיי, שאף אחת מהאופ' האלה לא מהוות בעיניי ערך כלשהו.
הערכים אותם אני שואף לקיים בחיי שונים לחלוטין ממה שתיארת, והם קשורים בעיקר לילדי. לא לאמצעי הגידול שלהם, שאינספק שמקומו חשוב, אלא למה אני מקנה להם ואיך. את השאר הם יצטרכו לגלות לבד. זה לגמרי הדבר היחיד שמניע אותי.

נהורה, חשוב שהדיון הזה יתקיים - כל אחד וסיבותיו. לי זה חשוב כי יש חיים אחרי הקיואסקי. האיש תיבנת פחות או יותר את האנשים וסוג הבחירה שלהם, כל מה שנשאר לעשות הוא לבדוק למה נוצקו, ומה הם עושים כרגע. שזה יפה, רק שהחיים מורכבים מעט יותר.

תודה שאתה משתף אותי במחשבות שלך.
מילה בנושא סדר העדיפויות, כל אחד מאיתנו מונע במידה גבוהה יותר על ידי ערך
כלשהו באשר למצבנו הכלכלי: נוחות או ביטחון או שאיפה לעושר.
כל אחת מהאפשרויות היא לגיטימית רק חשוב להיות מודע לבחירה.
דיי ברור שלעת עתה לא בחרת בעושר, אז במה כן בחרת? נוחות?ביטחון?

ובאשר לאופציית ההתעשרות שדחית..
בין השיטין עבר איזה מסר שהשאיפה להתעשר כרוכה בבצע כסף, צריך "למכור את נשמתך"או צריך להיות "גמיש רוחנית" (לא הבנתי אם זו רמיזה ליכולת לרמות, או מאידך רמה רוחנית גבוהה). כך או כך אופציית ההתעשרות יש בה משהו מאוד לא מוסרי או מוסרי במידה לא אנושית, ותן לי רק לצורך הדיון, להרחיק לכת ולאמר- לא טבעי(כותרת הדף).
_
[u]לא לקחתי את זה קשה מדי, וגם די ידעתי שלא אתעשר מזה.[/u]
נשמע שאמרת לעצמך, בעודך פותח עסק:
אני לא באמת רוצה להתעשר
אי אפשר להתעשר מהעסק הזה
אין מה להפגע מעסק שכשל, כי בלאו הכי התעשרות היא לא בשבילי
כאילו היוטרן של החזרה להייטק, נקבע מראש.

אני בטוח
אני נינוח
אני עשיר
ואני לא בריטי.
קיוסקאי הוא אדם חומרי מדי. אני כותב באתר זה ושותף לחלק מפעילותיו. ובחרתי במודע לאפשר למשפחתי ולי את הפרופורציה בין זמן עבודה וזמן משפחה. זה הלך יפה כמה חודשים, והיה מדהים.

התפספסה כאן נקודה וחשוב לי להבהיר אותה:

_אבל אתה יודע, נראה לי שנגעת שם, מה הבהיל אותך?
בתחושה שלי למדת ברמה הפנימית איזה "לקח"._
אין אירוע בחיים שממנו אתה לא מסיק מסקנות ומפיק לקחים, ולו באופן אוטו'. ויחד עם זאת - להיבהל זו הגדרה בלתי מדויקת.
לא לקחתי את זה קשה מדי, וגם די ידעתי שלא אתעשר מזה. למעשה, קראתי את רוברט קיואסקי די במיאוס. האיש נגוע בבצע משהו לא נורמלי, אבל כמו כל איש מכירות טוב עוטף את זה בשכבות של צלופן מקושט וחגיגי.

אני לא חיפשתי דרך חיים כזו. גם אחרי שהבנתי הזדמנויות עסקיות מהן, לא מכרתי את נשמתי כדי להוציאן לפועל (היו כאלה, עם ה-מון כסף. ה-מון), ואני גם לא אעשה את זה.
בדיעבד מאז שהתחלתי לכתוב דף זה היום אני הרבה יותר מגובש וריאלי מבחינה זאת. אני מבין שההעברות הבנקאיות שלי יסתכמו בשנים הבאות באלפים בודדים, ומאוחר יותר אם יתמזל מזלי בעשרות אלפים.
אני גם יודע טוב יותר איך לגשת לכסף, ואיך להוציא אותו באופן מושכל, איך לפתוח עסק, ואיך להרים אותו אל על. איך אפשר לאתר הזדמנויות עסקיות, ואיך לקשר בין האנשים המתאימים להוצאת העסקה לפועל. עד כאן נשמע כיפי.
רק שבין השורות מסתתר המון זיוף. קצת של עצמי, קצת של הסביבה, קצת של העובדות. ולא משנה מי את ומה את עושה, בעסקים כמו בעסקים, אף אחד לא סרגל. בודדים אולי. ביום יום, בהתהוות הגשמית שלנו, המצב הוא מזהיר למי שיש לו את הגמישות הרוחנית הזו.

לי אין. ולא נבהלתי מזה. תמיד ידעתי את זה. ותמיד ידעתי שבגלל שאני לא גמיש רוחנית, אני אעבוד קשה יותר, אבל אצליח יותר. כי אני לא מוותר לעצמי בגלל ה'מגבלה' הזו, ואני עובד קשה יותר כדי לחפות. ההרגשה של אחרי, היא פשוט מעולה.

דווקא מכיוון שהעדיפויות שמנית לא ניתנות להפרדה,
אני הייתי מגדירה פרמטרים אחרים לגביי סדר העדיפויות(או יותר נכון קיוסאקי):
להיות בטוח
להרגיש נוחות
להיות עשיר
למה דווקא המדדים האלה?
המדד הראשון בא לאמוד את רמת הסיכון והאלסטיות בה אתה בוחר להיות,
יש לי חברה חולת סכרת רווקה, על אף שהייתה לה הזדמנות עיסקית של פעם בחיים, היא בחרה באפשרות הבטוחה והיציבה של להיות שכירה.
מדד הנוחות שואף לקחת למינימום את המאמץ (או הכאב) אותו אנו משקיעים על מנת לחיות,
יש לנו זוג חברים, שגרים ברמת אביב גימל, הוא עורך דין והיא מנהלת משאבי אנוש,שדים משחת מבחינה אינטלקטואלית אבל מה,
הנוחות זה הערך שמוביל אותם בחיים, הם קבעו איפה הם יגורו לפי היכן שגרה המשפחה שלה, הם חיים את תלושי החג מהעבודה והמבצעים מהעיתון של שבת, הילדים עם מטפלת עד חמש ואחר כך עם האמא שלה...אתה בטח מכיר אותם.
להיות עשיר, זה לא רק כסף, זה לצאת מתבניות המחשבה המקובלות, לחשוב אחרת, ולהעיז.

אבל אתה יודע, נראה לי שנגעת שם, מה הבהיל אותך?
בתחושה שלי למדת ברמה הפנימית איזה "לקח".

לגבי ההבדל בין ישראל לאמריקה לא מקבלת, יש אצל כל אדם מערך של נקודות פתיחה לחיים- יפה, חכם, עני, יליד ישראל, יליד ארה"ב, בן לשחקן בייסבול,
אף אחד הוא לא כמו השני,
כשאנו נולדים יש לנו את האפשרות להיות כל מה שנרצה, הכל בראש שלנו אנחנו יוצרים את המציאות של עצמינו.

נהורה, ניק יפה.
מכיר את אבא עשיר אבא עני, מכיר גם את הקהילה, וגם את האתר. מה שאיש או שניים לא לקחו שם בחשבון זה את הקושי הקיומי בארצנו, אל מול הקושי הקיומי בארה"ב. עולמות שונים, נפרדים שתהום ענקית פעורה ביניהם.
סדר העדיפויות שלי הוא כלדקמן: משפחה, בריאות, ופרנסה. בסדר הזה.
ויחד עם זאת, שלושתם קשורים האחד בשניבעבותות. אני יכול לרצות להיות ספור אבא טוב שמחייך לילדים שלו כל היום אבל לא נותן כלום לאכול וללבוש. או חלילה לשכב כל היום בבית עם מחלה קשה, ועדיין להאכיל את הילדים שלי בחיוכים שהכל בסדר. פועל יוצא - התמהיל בין שלושת התעדופים שלי חייב להיות נכון ודיפרנציאלי. כל דבר שבא בכמות גדולה מדי, מזיק, וצריך למצוא את המינון בתוך התמהיל שיאפשר חיי משפחה נורמלים ותקינים המתאימה לתפיסת עולמנו. נכון, זה פרדוקסלי, כמו הרבה דברים. כמו קיומנו כעם, כמו המצב באיזור, ולכן כתבתי שתעדוף בסדר הזה מחייב שליטה מלאה.
אין שחור או לבן, ובלשונך: אין אבל או אולי. יש מצבים בחיינו שהם מורכבים יותר מזה וזה מצריך מאיתנו התמודדות בלתי פוסקת עם אופיים הנשכני של החיים.

קראתי בעיון את סיפורכם..
יד אלוקים..באשר ליו טרן יתכן מאוד,
אבל אני הייתי מפרשת את הדברים בכיוון ההפוך בדיוק.
היושב במרומים שואל אותך שאלה שהתשובה עליה, היא בלי אבל או אולי,
מה סדר העדיפויות שלך,
לא רק לגבי הזמן המשפחתי שלך , שלכם,
אלא עד איפה אתה מוכן להסתכן על מנת לוותר על הנוחות של לעבוד במקום "מסודר", מה מקום ערך הביטחון הפיננסי אצלך בחיים?
עד כמה אורך חיים נורמטיבי, אחריי הכל, חשוב לך כערך?
עושה רושם שעברנו באותם התחנות: משרה מסודרת, עסק עצמאי(בתחום המזון דיי מצליח כמעט שנתיים), אני עכשיו מכינה בונה את היסודות לשלב השלישי השקעות(נדלן, מניות).
כל החלטה היא לגיטימית, רק חשוב להיות ער למה מניע אותך.

<ממליצה בחום על "אבא עשיר אבא עני">

לא נעים, אבל בהוליווד לא מראים מה קורה בבוקר שאחרי השקיעה.
חזרתי לעבוד בהייטק. עוד לא נגמר יולי ואני עם מעל 15 שעות נוספות והיד נטויה.
המון המוני דברים התגלגלו מהפעם האחרונה שכתבתי כאן. העסק שלנו התפתח, גדל, שגשג תקופה, ודעך לאט. יש לזה כמובן הסבר רציונלי, אבל מה שהיה שם - בהרגשה שלי - שיש איזושהי יד נעלמה שכיוונה את הדברים למקום אחר. חלקנו קוראים לזה אלוקים, וכל השאר קוראים לזה הפסד.
אני הולך על החלק הראשון משום שתמיד יש בו תקווה.
מאז נולד לנו בן, ובשעות הקצרות שאני עם הילדים, אני כל כך אוהב, שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי. ואז בצער רב מפנה את ראשי אל הדלת והולך לעבודה.
לא נעים, אבל לא עצוב. אלה החיים שלנו, והם מורכבים כך שתמיד יהיה משהו חסר שתמיד נשאף להשלים אותו. ומי שנשבר, חבל.

בכלופן, מקום העבודה החדש מאתגר,בדרום ת"א (כמה שאני מנסה לברוח משם, זה בא אחרי. אז החלטתי לא להילחם בזה, אלא להצטרף לזה. נראה מה האמריקאים שווים), לעיתים השירותים מדמנה, ולעיתים לא. קצת אפרפר, אבל המניעים שלי, שניהם, מדרבנים אותי ונוסכים בי כוחות אל המטרה(אם אני כבר בהייטק, אז יאללה): פירוק פרדוקס הפורד פוקוס.
מה יש לאנשים בתוך הפוקוס שגורם להיות מדושני עונג כל כך?

אני מבטיח לשתף ברגע שאגלה.

היה כיף, היה נעים להיות ביחד, אבל אבא חזר לעבוד בהיי-טק, משמע - לא רואים את אבא.

_בהצלחה! נשמע מענין ומאתגר!
תמשיך לעדכן!_

שולחת חיבוק לשניכם ואנרגיות טובות !!

_בהצלחה! נשמע מענין ומאתגר!
תמשיך לעדכן!_
@}

תודה, אני מאד מזדהה עם הדילמה שלך, גם אנחנו עומדים בפני דילמה שכזו, מאד התחברתי למשפט:
[u]יש את הקו הדק שמפריד בין הרצון להיות נטו אב, ושהכסף ימצא לו דרך להגיע אליי, לבין הרצון להיות עמוד התווך הכלכלי של המשפחה. דהיינו דמות האב המערבי הייצוגית. [/u]
שתדע, אתה לא לבד בעניין, אני בטוח שיש עוד הרבה משפחות בדילמה הזו, הבעיה שהחברה המודרנית באמצעות האילוץ הכלכלי והצורך בשעות עבודה רבות ומטורפות, מרחיקה בין האנשים ואפילו בין הורים לילדיהם, והלוואי ויבוא יום שיהיה לנו את הכוח להתחבר יחד ולעזור אחד לשני למצוא פתרונות טובים יותר וטבעיים יותר.
רק רציתי לחזק אותך, שתלך עם הלב ועם הקול הפנימי שלך ואני בטוח שהדרכים יפתחו בפניך.

נעים ומעניין לקרוא אותך מה עם עידכונים?

כל הכבוד על היוזמה והמאמץ.
אתה יכול לקחת גם מיץ סחוט טבעי בכוסות עם מכסה, הרווח יחסית גבוה והטעם...ללא תחרות
ואפשר גם לצרף לכל כריך פרי.
שוב, כל הכבוד

[u]לא מכיר אדם שלמד רכיבה על אופניים ויצא דקה לאחר מכן לטור-דה-פראנס.[/u]

[u]ואני פתחנו statup בעסקי המזון. אנחנו עושים כריכים home-made,[/u] |רעיון| אחלה רעיון. לגמרי באופן טבעי.

[u]נשמע מענין ומאתגר![/u] גם משהו שאפשר להרחיב ולפתח עם הזמן. בהצלחה!

בהצלחה! נשמע מענין ומאתגר!
תמשיך לעדכן!

טוב, הנה אני ממשיך לאחר כמעט שלושה שבועות של דממה.
אשתי ואני פתחנו statup בעסקי המזון. אנחנו עושים כריכים home-made, ואני מוכר אותם באיזור העסקים הקרוב למקום מגוריי. התחלנו ממש השבוע בעניין.

יתרונות וחסרונות:
[b]יתרונות[/b]
[list]
[*] כסף מזומן תמיד יש.
[*] אני חוזר הביתה בסביבות 11 (את העבודה אני מתחיל בסביבות 9) וכל היום אני עם המשפחה.
[*] הוצאות המזון שלנו קטנות, כי אנחנו קונים בכמויות גדולות וגם כי אנחנו אוכלים ממה שאנחנו עושים.
[*] אני נוגע בתחום שמעולם לא עסקתי בו באופן מובהק - מכירות.
[/list]

[b]חסרונות[/b]
[list]
[*] כסף מזומן תמיד יש. ולכן תמיד אפשר לקנות...
[*] העבודה קשה באופן פיזי. אני הולך כל יום בסביבות 10 ק"מ. שזה חיובי, אבל מתיש.
[*] אני נוגע בתחום שמעולם לא עסקתי בו באופן מובהק - מכירות. ומטבע הדברים אני מוכר פחות טוב ממי שנמצא זמן רב יותר בתחום.
[*] אנחנו עדיין בהתחלה, ולא מרוויחים ברמה של המשכורות שהרווחתי בעבר.
[/list]

[hr]

עכ"פ, יש לי את הזמן לארגן את הזמן כמו שאני רוצה, אני יכול ללכת לריאיונות עבודה לא ממקום לחוץ, וככלל, זה נחמד להיות עצמאי חוץ מהבירוקרטיה ומחוסר הוודאות שתמיד יאפוף אותי. איך יהיה ממחר? כמה נמכור? מתי כבר נקנה את אמדוקס? דברים טריוויאלים.

זה בלי ספק עונה בצורה טובה להגדרה פרנסה באופן טבעי אם אתה חי בתאילנד. מאחר ואנחנו נמצאים במזרחה התיכוני של אסיה, הקשיים ולמעשה הרווחים הכספיים מערימים קשיים עד בלי די.

אני לא מתייאש ולא מתכוון להפסיק לנסות. משהו טוב חייב לקרות גם אם בדרך נחטוף כמה זאפטות לא נעימות.
לא מכיר אדם שלמד רכיבה על אופניים ויצא דקה לאחר מכן לטור-דה-פראנס.

אמשיך לדווח. נקווה שבפעם הבאה יהיה חיובי יותר.

אכן הלכנו על חינוך ביתי ויש לזה מחיר.
אשתי עובדת מהבית ומרוויחה כשליש מההכנסות, אבל זה לא מספיק. זה לא יכול להספיק. במדינה בה זוג הורים עובד משרה מלאה ונשאר מתחת לקו העוני - זה לא יכול להספיק.
'בזיעת אפיך תאכל לחם' - כך קולל אדם הראשון. המשמעות: צריך להזיע מספיק בשביל שתצא זיעה מהאף כדי שנצליח לאכול לחם. וכדי להזיע מהאף צריך לעבוד [b]ממש[/b] קשה.
במילים אחרות, פרנסה באופן טבעי היא כזו שעבורה אתה עובד, מקבל כסף, מנהל את הכסף שקיבלת באופן חכם, ואז אתה מצליח לאכול לחם. מה עם המשפחה...? בשביל זה נדרשת יצירתיות. אם היה פה מלומד מהמגזר האורתודקסי הייתי יכול לספר לו על חידוש בהקשר לקללה הזו: אנחנו קוללנו כדי להביא אוכל לפיותינו, אבל לא כדי להביא אוכל למשפחה. פועל יוצא - זה צריך להיות יותר קל להביא אוכל למשפחה. פשוט נדרשת יצירתיות.
מהי פרנסה יצירתית? המכנה המשותף של פרנסות מהסוג הזה הן כאלה שבד"כ לא משלמים עליהן מס הכנסה.
לדוג':
[list]
[*] כתיבת עבודות אקדמאיות עבור סטודנטים עצלנים - מישהו משלם על זה מס?
[*] מכירת פרחים בצמתים - נסו למצוא צמתים שמאפשרות מכירה ללא תשלום פרוטקשן לגורמים עבריינים.
[*] קנייה ומכירה של דירות באופן פרטי - דהיינו, לשימוש עצמי (כהגדרת החוק בנושא סמים), למגורים. ואז לבצע שיפוץ קל ולמכור ביותר וחזור חלילה. גם פה אין תשלום מס.
[/list]
ועוד כהנה וכהנה. העולם מלא בהצעות עסקיות קורצות. רק תיקח. רק שכאן יש את אפקט הפחד. אם לדוג' (קרה היום) אחת מחברות ההייטק במשק הישראלי פיטרה 20 עובדים. העובדים האלה בעלי התמחות מסוג מסוים. נניח שניקח 5 מהם, ונמקד אותם בעיסוק בו הם עסקו בעבר, בתוספת ערך מוסף שיהוו יחד סטארט-אפ. גיוס משקיעים עבוד חברות כאלה הוא מקובל בתנאי שהמשקיעים רואים פוטנציאל צמיחה רציני. בהנחה שבלוקחך את חמשת המכובדים דנן, הלכת על משהו אפשרי, שעוד לא נגעו בו או שנגעו בו אבל לך יש את הייחודיות שלך - יש לך סטארט-אפ.
נשמע מורכב? במציאות זה עוד הרבה יותר. העובדה היא שאנשים עושים את זה. ללא ידע בתחום מסוים, ללא שום כישורים. פשוט לוקחים מס' מתכנתים, או מס' עו"ד ופותחים משרד. פה ושם יש קשיים, חודשים בלי משכורת ולילות בלי שינה. בלא מעט מקרים זה עובד. המדהים הוא שהסיכוי לעשות קופה הוא הרבה יותר גבוה מבלוטו/טוטו, והסכומים הם הרבה יותר רציניים.
אז למה לא כל אחד עושה את זה?
ובכן, אפקט הפחד.
אני לא זוכר מי אמר את זה, אבל זה המשפט: בשביל להגיע לרומא צריך לקום, ולצעוד לרומא.
הלקום והצעדים הראשונים הם הכי קשים.
ברגע שקמת, יצרת קשר עם האנשים, הכנסת את הבנקים המעוניינים בפנים. את קרנות ההון המעוניינות בפנים - אתה על הגל. הפיתוח מתחיל, גרסת ביתא, אנשי פריסל, גרסא ראשונה - והופ, פתאום מתחילות הכנסות.
והנה לכם פרנסה בשפע קפיטליזם מהצד העדיף שלו והגשמה עצמית ביחד.
ואיפה המשפחה?
איך, מאיפה מגייסים את תעצומות הנפש להתמודד עם זה, ולהצליח להיות משפחה?

מהי (דמת) פרנסה באופן טבעי?

הם בחרו בחינוך ביתי, איך אשתו יכולה להשתתף בפרנסה עם תינוקת בת 10 חודשים?

[u]האם להתבודד עם המשפחה על גבעה עם אוהל, לגדל שש מטילות, ירקות, עץ זית, וחולבת אחת?[/u]
לו היה ניתן להתקיים כך, וגם לחסוך קצת לפנסיה ולאוניברסיטה של הילדים, הייתי הולכת על זה. לצערי, נראה לי שאין אפשרות לשרוד כך. חייבים לקחת חלק במרוץ.

ערב טוב.
סיגל - ומי שמר על הילדה?
ואשר יגורתי בא - יש פסוק כזה איפשהו. משמעותו: הדבר שממנו פחדתי הגיע.
היה לי ריאיון בדרום ת"א עם כל האקססוריז הרשומים לעיל.
שירותי מדמנה בחצר וכו'. התפקיד המוצע היה מהתחום הישן שלי. הצעה שדי הפתיעה אותי, כי בטל. דיברתי עם אחד הבכירים בחברה, והוא הציע לי משרה שדרגתה, אחת פחות מהתפקיד האחרון שלי.
כשהגעתי ודיברנו הוא הציע לי משרה בדרגה יותר מהתפקיד האחרון אותו ביצעתי.
עוד יומיים עברו. אני עדיין בבית. כל דקה עם הילדה הופכת להיות יותר משמעותית. אני פתאום שם לב שבכל תזוזה של היד שלי, רגל, היא מסתכלת עליי במבט חטוף וחוזרת לעיסוקים שלה. שומרת את עצמה מעודכנת. איפה אבא שם את הכרית. למה הוא מסתכל ככה על אמא.... מבטים קצרים כאלה, וחזרה לעיסוקיה. שתי שניות להתעדכן, וחזל"ש. ואם יש לה השגות או תהיות היא שואלת בתינוקית מה אבא עושה?
ומתוך זה אני מבין שלכל פעולה שלי יש משמעות. כלומר, תמיד היתה. אבל לזו יש גם אפקט. הדרך שבה אניח צלחת בכיור יכולה להיות מאומצת על ידה. סקרנית. בוחנת את הדברים בשבע עיניים, ולא מפספסת פרט אחד. וכל דקה כזו שעוברת, אני מבין יותר ויותר את המשמעות העמוקה, את החשיבות של הבילוי שלי איתה. כמה שחשבתי שזה חשוב, לא השכלתי להבין את העוצמות של זה.
זה דבר שהייתי בכיף נשאב אליו. אבל אני קצת עשוי מהמאה העשרים ויש בי משהו מלאכותי שגורם לי לא להישאב לזה כי צריך עבודה ופרנסה ולאכול מאיפשו ולשלם חשבונות, ולהגשים חלומות מטריאליים. ולכן - אסור לי להישאב לזה. אני צריך לקרוא מחקרים לשמור על רמת הידע שלי מתוחזקת. לדאוג לקרוא ספרות מקצועית. ומידי פעם לשגר חיוך אבהי לילדה ולהיות בטוח שאני ממלא את תפקידי כאב בצורה האפשרית ביותר במאה הזו.
יש את הקו הדק שמפריד בין הרצון להיות נטו אב, ושהכסף ימצא לו דרך להגיע אליי, לבין הרצון להיות עמוד התווך הכלכלי של המשפחה. דהיינו דמות האב המערבי הייצוגית. השילוב בין שניהם הוא בעייתי. כדי להצליח במקצוע שלי, יש צורך (לפחות בחודשים הראשונים) להשקיע כמות אדירה של שעות עבודה. בכנות - זה לא מה שעשיתי בחודשים האחרונים וזו אחת הסיבות בעיניי לכך שאני כרגע מחפש עבודה. בחרתי את המשפחה על פני העבודה ולכן לא מעט דברים הוזנחו. דבר גרר דבר אחר, והעניינים התגלגלו למצב הנוכחי.
אני רוצה להספיק להגיע הביתה בארבע וחצי. בשעות שיש עוד אור. ולטייל עם הילדה בחוץ. לאכול איתה ארוחת בוקר כל יום. לישון איתה בלילה, ולספר לה סיפור בערב.
האקלים העסקי העולמי פונה בימים אלה יותר ויותר לכיוון השירות. הצרכנים הפכו להיות יותר ויותר תובעניים. אפשרויות העברת המידע כיום מהירות הרבה יותר והצרכנים הופכים לחדים וממוקדים יותר. וכך נוצר שוק קפיטליסטי. מחד הוא מייצר שווקים חדשים. מוצרים חדשים שלא ידעת שיש לך בהם צורך. מאידך הוא מאוכלס בעובדים שברמות הנמוכות-בינוניות שלהם, הם עובדים בתת תנאים ממש.
האקלים העסקי העולמי לא מאפשר לי להיות האבא שאני רוצה להיות.
אני בדילמה. האם להתבודד עם המשפחה על גבעה עם אוהל, לגדל שש מטילות, ירקות, עץ זית, וחולבת אחת?
או שמא להמשיך ולקוות שמתישהו תנחת עלי הרוח ואני אקים עסק?
או בעצם... למה לא להמשיך וללכת לריאיונות כמו שאני עושה היום? סטטיסטית אם אני אמשיך ללכת ליותר ויותר ראיונות הסיכויים שלי להתקבל לעבודה יגדלו, ובא לציון גואל.

מהי פרנסה באופן טבעי?

מאוד מעניין לקרוא אותך... אתה בהחלט כותב בקצב ההייטק...
נכנסתי כי חשבתי לעצמי מעניין מה זה אומר פרנסה באופן טבעי? אבל שמחתי למצוא אותך כאן.
רק רציתי להוסיף משלי.נכון שהגבר הוא המפרנס העיקר אבל לא היחידי. אני חזרתי לעזור בפרנסה כשהקטנה היתה בת 8 חודשים. אני חושבת שאתה לא צריך להיות לבד בעסק הזה של לפרנס

יצא לי לכתוב בשם [po]פלוני אלמונית[/po]. טעות.
בכל מקרה, אני יושב ליד המחשב, אחרי אחת בלילה ומחר אני צריך לקום מוקדם לכל מיני סידורים. עד לפני שבוע שלחתי מעל 1000 קורות חיים דרך המייל. ואז החלטתי להפסיק עם זה כדי לעשות את זה יותר ממוקד. כלומר - למצוא את הצעת העבודה שבסקירה ראשונית של מודעת הדרושים, אני אמצא בה את מקס' ההתאמות ליכולות שלי. ואז אני אכתוב מכתב מקדים, ואצרף אותו לקו"ח. כך זה ייראה כאילו ממש השקעתי זמן ומחשבה (באמת קראתי את המודעות האלה בעיון) בלקרוא את המודעה, לוודא שאני עומד בציפיות הראשוניות שלהם והם בשלי, ואז לזכות בזימון לריאיון.
כיוון שאני קיבלתי לא מעט אנשים לעבודה, והעברתי כל מיני מרכזי הערכה באחד התפקידים הקודמים שלי, יש לי - אני מאמין - את ההבנה הבסיסית בריאיונות עבודה.
ברור לי שכדי להתקבל לעבודה אני צריך להתאים לרוב דרישות המעסיק, או להשתוות לפרופיל העובד אותו הוא מחפש, אני גם צריך ליפול על יום טוב במיוחד של המראיין\נת, ולקוות שאף אחד לא חתך אותו/ה בפקק הבוקר בדך לעבודה. וכמובן - ה'קליק'.
אם יש את הקליק, יש את הכל. [b]הקליק ניתן להשגה בעזרת התאקלמות מהירה למקום בו נקבעת הפגישה, ואת ההתאקלמות המהירה ניתן להשיג בעזרת הרבה התבוננות פנימית[/b].
הסבר (כי חייבים): נתחיל מההתבוננות - רוב האנשים מבינים מה הם רוצים, מה הם מחפשים, כמה מתוך זה הם מעוניינים לתרום בעבודה, וכמה לא. כל בנאדם בוחן לא רק את קשיי ההגעה למקום העבודה החדש, אלא גם את הריחות, את עיצוב המקום, את האנשים. בהקשר הזה יש לי תיאוריה שמתייחסת לכמות האנשים המכוערים במקום עבודה. בלי לפגוע באף בנאדם - במקום בו יש ריכוז גבוה של כיעור, קיימת בעייתיות חברתית או/ו מקצועית. איפה שהייתי - כשחיברתי את התיאוריה הזו למציאות, זה פגע בול.
אבל בהתבוננות פנימית עסקינן ולכן אמשיך: הנקודה העיקרית היא להבין מה אני רוצה, מה אני יכול, כמה אני רוצה להשקיע מתוך היכולות שלי, ומה הרלוונטיות של ההערכה עצמית שלי. אני יכול לחשוב שאני מינימום איינשטיין כשפועל יש לי אייקו ארבע. ולכן כמעט כל בנאדם משתדל לקבל פידבקים סביבתיים כדי להעריך את עצמו בדרך הכי רלוונטית שאפשר.
ובכן, לאחר שסיכמנו את התתבוננות ואנחנו מבינים מה אנחנו רוצים מעצמנו, נשאר להתאקלם.
באופן אישי, אם מדובר בהצעת עבודה שבצידה שכר עם שש ספרות רכב צמוד ושאר הטבות, כשמקום העבודה נמצא בדרום ת"א - לא בא בחשבון. רק מלדמיין את ההגעה לשירותים (בחצר האחורית, ימינה מחדר הזבל. אתה כבר תריח) אני חוטף היפר ונטילציה.
מצד שני, אם זה יהיה ברמת החייל ניתן יהיה לומר שההתאקלמות האישית שלי תהיה מהירה יותר.
התבוננו, התאקלמנו, הגיעה שעת הקליק.
נכנסים לפגישה, הקפדה על שפת גוף באופן טבעי (לא כולל מתן דרור לפעילות מעיים וכד'). הניסון לשמור על ארשת פנים סתמית מיותר. לא אפקטיבי ועוד יותר - לא טבעי. אם אני מתרגש, אני מתרגש. אם יראו שאני מתרגש לא כזה ביג דיל. לא כדאי לחטוף טינאייג'יזם, יחד עם זאת ברור שאני לא מ"פ חה"ן גולני באותם רגעים.
חיוך דקיק. שומר על אוירה. המראיין עשוי מאותו חומר שלי, ושנינו יחד מפתחים את השיחה בהתאם לתגובות של הזולת. אחד הדברים היותר גאוניים זה לפתוח בסמולטוק. נניח: המשרד שלך ממש יפה, נוף מקסים. השולחן מעץ אלון אנגלי? קצת ידע עם קורטוב הקשבה. לתת למראיין לדבר בהתחלה. בעיקר על הדברים שהוא אוהב. יש לו תמונות של ילדיו על השולחן? אדרבה!!!
בקיצור - הפואנטה הובנה אני מאמין. כל מילימטר בסיפור הזה משדר לך מידע שאיתו אתה יכול לעשות המון.

כתבתי ימבה. יאללה, עוד קצת.
מה שמדהים אותי כל פעם מחדש זה הידע שלי [b](הרלוונטיות של ההערכה עצמית ALERT!@!@@)[/b]בנושא הזה, אל מול מבחן התוצאה. בכל זאת - אני בלי עבודה בפעם השנייה בתוך חצי שנה.

וחזרה - בנושא הקליק נדמה לי שכתבתי כמו שועל קרבות קפיטלסטי מנוסה. וזה כבר מגעיל אותי למרות שאני יכול לתרץ את זה בכושר ההישרדות, הצורך של אדם להתפרנס בכבוד וכו' וכו' וכו'.
אבל המחשבה שאת כל התמרונים האלה אתה מבצע רק כדי שבסופו של דבר ועניין תוכל להעניק למשפוחה, את רגעי האושר הקצרים - הופכת את כל העניין לבעל חשיבות אסטרטגית ממדרגה גבוהה.

וככה שיכנעתי את עצמי שבנושא הקליק אני בסדר (וגם כתבתי התבוננות פנימית שזה בטח מראה על כוונות שוחרות טוב).

מחר עוד.

אולי.

(())

יעלי: זו נורמה חברתית. אם תשימי לב - אחוז מאוד גבוה מהמכוניות על הכביש (במיוחד בפקקי יום א' בבוקר) זה מכוניות חברה, עם מדבקה/סמל בצד האחורי של הרכב, ורוב המכוניות האלה הן פורד פוקוס. ברור שאעדיף לנהוג בפיאסטה חבוטה (יש לי את התחליף - פיאט רגטה עם ארבעה צמיגים ברוך השם).
במקום מסוים - הדף נכתב בהומור. אם כי חלקו נגוע ברצינות תהומית.
את המילים האלה אני כותב כרגע ממקום העבודה, בדקות האחרונות שלי בו.
היום קיבלתי תשובה שלילית ממקום עבודה שמאוד שאפתי לעבוד בו. נורא התבאסתי, הם הרי אמרו שעברתי את הריאיון, אז למה שלילי? מה היה לא בסדר...? הפרופיל המקצועי לא התאים? היציבה שלי לא מוצאת חן? איפה לא פגעתי בציפיות של המראיינת?
[b]אחד הדברים היותר מתסכלים זה לקבל תשובה שלילית ממקום עבודה שהוא מושא לשלב הבא בקריירה שלך[/b]. ברמות.
אני אמשיך מהבית יותר מאוחר או מחר.

אני צריך לדפוק כרטיס בפעם האחרונה.

עצוב לי.

[u]# זה כמובן לא רק הדבר שעומד ביני לבין התפדלאות בהמתית. יש עוד כמה מספרים עם כל מיני סימנים לפניהם (בד"כ) שמשוטטים בכל מיני מוסדות בנקאיים שמונעים ממני את זה.[/u]
אה, אוקי... :-) הדיבורים על הפורד פוקוס בלבלו אותי... האם זה (פורד פוקוס) באמת מה שאתה שואף אליו, או שזה מין בדיחה על נורמה חברתית (אני שואלת ברצינות, לא מצליחה להבין באיזה טון הדברים נכתבו)? לא תעדיף לנהוג בפיאסטה מודל שמונים ושכח-אותי במצב סביר ולראות את הילדה יותר?
[u]# אני מניח שזה דף בלוג, יש שינוי שצריך להיעשות?[/u]
כבר עשיתי :-)

תודה על התגובות..
הסתבר לנו שאנחנו צריכים יותר מ - 0 ש"ח שלמים כדי לפתוח עסק, או שניקח הלוואה מהבנק ועם זה נקים את העסק. מעיון קצר בסטטיס' של כמות העסקים שקמים מול אלה שנופלים, הבנו שגם עם הרבה אמונה נצטרך הרבה יותר מקצת מזל, ניסיון ולא מעט שכל. עם אמונה ושכל אמרו לי שאני אסתדר, אבל על מזל - בדרך כלל לא דיברו איתי. או שהתחמקו ממני בעדינות של פריצקי במזנון הכנסת.
העסק אגב היה בתחום המזון האורגני, עם פוטנציאל לא רע. קיבלנו רגליים קרות, וקצת מאוחר יותר קיבלתי הצעת עבודה חדשה.
אבל לפני כן - הייתי כל יום בבית, מתרגל למציאות חדשה. גם ילדה-תינוקת חדשה, וגם בלי עבודה. כשממצים את זה בניסוח כזה, זה באמת נשמע סביר, בסדר, בין ד'ר, דאן ד'את. בשבילי זה היה אמביוולנטי.
התחושות של אב בהתהוות, שמסגל לעצמו קוד התנהגות חיוני כדי לספק לבתו את המירב כאב, ומצד שני - איך אפשר לספק את המירב כשעומדים בפני פרדוקס הפורד פוקוס?
באותם ימים התגבשה אצלי ההבנה שבעבודה כמו בעבודה הקודמת (בחברת תקשורת) אני לא אוכל יותר לעבוד אם ארצה להצליח לתפקד כמו שאמור לתפקד אב בעיניי.
נזכרתי בילדותי. אז היה לנו שכן שעבד כפרילאנס בתחום הגינון והשיפוצים. ובסוכות, חנוכה, ובכל תאריך אחר כל ילדי השכונה מועמסים על טנדר הסוסיתא שלו, ונוסעים לקטוף סכך, לים, קטיף סברס, טיול לבניאס... קינאתי בו. ודיברתי על זה עם אבשלי, שאישר שזו באמת היתה תקופה מופלאה, ואצל אותו שכן נמשכת עדיין (מאז עבר דירה ומשברים לא קטנים).
מהמקום הזה הבנתי שעסק עצמאי זה לא מילה גסה, והחלום לא ייגנז. הוא פשוט יחכה לזמן המתאים לו.
כאמור, הגעתי לעבודה החדשה, שהכילה תחום חדש בשילוב התחום הישן בו עסקתי. מחר זה היום האחרון שלי שם.
בכלליות על העבודה - תחום ההייטק, ועבודה אינטנסיבית ורציפה עם אנשים. במסגרת התפקיד קיבלתי רכב, ובין פגישה אחת לרעותה, יכולתי לקפוץ לביתי לאכול צהריים, או להגיע לקרובי משפחה בדרום לארוחת בוקר, ובמקביל תנאי שכר לא רעים. לא מדהימים אבל לא רעים. מהבחינה הזו - זה מקום עבודה אידיאלי.
ואז המעסיק שלי טען שהוא שגה בתיאום הציפיות בינינו והחליט שזו אכן שגיאה מצידו, והתיקון של שגיאה זו עולה לי במקום העבודה.
הכל חזר.
המצב רוח הטוב לקראת החופש שהולך להיות, דקות אחריו הרתיעה מן הלא נודע, דקות אחריה הכיף שלתת יותר מעצמך לבית ולמשפחה, וכן הלאה.
יישמע נאיבי קמעא, אבל כרגע ממש לא אכפת לי אם אמצא עבודה או לא. ז"א - ברור שאמצא עבודה, ולא ידוע מתי. ויחד עם זאת יש בי את הרצון הכל כך עז הזה לחוות [b]משפחה[/b], ולא קריירה.

ליעלי:
[list]
[*] זה כמובן לא רק הדבר שעומד ביני לבין התפדלאות בהמתית. יש עוד כמה מספרים עם כל מיני סימנים לפניהם (בד"כ) שמשוטטים בכל מיני מוסדות בנקאיים שמונעים ממני את זה.
[*] אני מניח שזה דף בלוג, יש שינוי שצריך להיעשות?
[/list]


עכשיו, אחרי הרקע הובהר (אני מקווה) - אמשיך לכתוב על מאמצי חיפוש העבודה במקביל [po]ל ביתיות [/po].

מצפה להמשך ומאחלת לך הצלחה בפתיחת העסק

[u]על זה אמשיך לספר מחר. בתקווה שיהיו תגובות מעודדות:)[/u]
תמשיך, זה מעניין!
[u]כלומר, מצד אחד אני באמת רוצה להיות רוב היום בבית, מצד שני, זו התפדלאות בהמתית שלא באה בחשבון.[/u]
לא נותר לי אלא לקנא שזה מה שעומד בינך ובין הישארות בבית (יותר נכון, לא נותר לבעלי אלא לקנא. אני בבית :-) )
נראה לי שזה [po]דף בלוג[/po], לא?

ובכן, לאחר שההודעה לעיל הגשימה את עצמה לכדי דף בית, אמשיך לשתף אתכן/ם.
הבכרה מלאה החלטנו שהכל יהיה באופן טבעי. הילדה נולדה בלידת בית, תחונך בחינוך ביתי, הבא/ה אחריה תעבור את אותו תהליך לידה וחינוך ביתי. מה שבעצם אומר שאחד מבני הזוג חייב להישאר בבית, והשני חייב לצאת לעבוד. העניינים התגלגלו כך שאני זה שלא נכנס להיריונות ולכן אהיה זה שיוצא לעבוד. בתחילת הנישואים וקצת אחרי שנולדה הילדה עבדתי באחת מחברות התקשורת הגדולות. קצב העבודה שם היה... איך לומר... מטורף!! עבדתי בין 240 שעות עד 280 והיו חודשים של 300 שעות(!). הבנו שכך לא אצליח לראות את הילדה ובחלון ההזדמנויות שצץ, נפרדתי מהחברה.
זה השלב שבו אני מגיע לעיקר הכתיבה על [po]פרנסה באופן טבעי[/po]. [b]חיפוש העבודה[/b].
ושוב, מצד אחד יש את הרצון העז להיות בבית. עם הילדה והאשה ולחוות ולחיות את החיים האמיתיים. ולא את חיי העבודה והקריירה. ומצד שני אין רזרבות או הכנסה קבועה ללא תמורה מהצד. אז צריך לצאת ולעבוד. באותה תקופה (לפני כחצי שנה), הלכתי עם קורות חיים ביד באופן פיזי למספר ריכוזים של חברות בתחום התקשורת והייטק, והנחתי על שולחנם את קורות חיי. 98% לא חזרו בכלל, והשאר לא היו רלוונטים.
באיזשהו מקום הציקה לי העובדה שלא הייתי פרודקטיבי מספיק. כלומר, מצד אחד אני באמת רוצה להיות רוב היום בבית, מצד שני, זו התפדלאות בהמתית שלא באה בחשבון. מחודשים אינטנסיביים של עבודה לאפס מעשה, זה הרבה יותר מדי בשבילי.
אז החלטנו להקים עסק.
על זה אמשיך לספר מחר. בתקווה שיהיו תגובות מעודדות:)

שלום לכולם/ן.
את האתר והירחון אני מכיר דרך זוגתי שתחי'. שנינו יחד תחת מטריה אחת, מגדלים את ה - 10.5 חודש של אושר צרוף ועילאי. לפני חצי שנה עזבתי את מקום עבודתי הקודם, ובימים אלה פוטרתי מהנוכחי. אני אנסה לכתוב כאן קצת על התהליך החופף. כלומר על הרצון לתת ולהעניק את המקסימום, ולהיות אבא נטורלי מחד, ומאידך להחרות להחזיק אחרי התחרות למי יהיה פורד פוקוס יפה יותר בחניה. קצת קשה על רגל אחת לכתוב את כל מה שאני עובר, ולכן טיפין טיפין. בכל הודעה אני אכתוב עוד דבר וכך תתקבל התמונה המלאה.