בעיני שם הדף הזה מתאים בול.

> ברונית בת 34 ומזדהה עם כל מילה..<

התיידדות עם הגוף ?

תודה, תודה, תודה על הדף.
בזמן כל כך מתאים, בול מה שהייתי צריכה
בכיף לכולנו....

ממליצה להחליף ל שם דף מתאים

_ובגיל 40?
שוברים את הכלים..._
כמה נחמד ומתקרב למדוייק! יותר ויותר מוצא חן בעיניי ה יעוץ ביוגרפי. תודה נועה @}

אירית, אני מזמינה אותך, וגם את כל מי שקוראת מילים אלה, ו/או חברותיה, לחוג ריקודי בטן שהתחיל בשבוע שעבר ביום חמישי בחוות מקורה, ליד כרם מהר"ל ליד זכרון. את החוג מנחה אורלי פורטל שנחשבת לאחת מטובות המורות לריקודי בטן בארץ, לשעבר רקדנית בבת שבע, מלמדת במיטב בתי הספר והסדנאות בארץ, עומדים בתור אצלה, יש לי עוד סופרלטיבים, אבל נראה לי שמספיק. החוג יתקיים עוד השבוע ביום חמישי בשעה 10 בבוקר, בחווה הפרטית והפסטורלית מקורה, מקום שאם לא היית בו לא היית מאמין שקיים כזה בישראל, ואח"כ יעבור לימי שני בבוקר. אם זה לא מתאים לך, אורליל מלמדת גם בדיאדה בפרדס חנה. פרטים אצלי- 04-9842955. מחכה לשמוע ממך.

וביעוץ הביוגרפי יאמרו: גיל 30, התלהבות הנעורים שוככת, כוחות שהביאו את האדם עד לכאן עוזבים, "המלאך" של האדם מתרחק ממנו קצת, האדם מתחיל להיות קצת יותר חופשי.
האדם מתחיל לגבש תפיסת עולם, סדר מחשבתי, תפיסה של המציאות, מגבש מקום, זהות, "אני" יציב.
כל אלו מתגבשים.
ובגיל 40?
שוברים את הכלים...
<יעוץ ביוגרפי בחרוזים, בהשפעתה של דתיה>

30- זה מרתק איך לכל אחת יש סימבוליות שלמה של דברים להתגבר עליהם.
אצלי זה היה להתחיל להתעמל.
ואצלך- לשמוע מוזיקה לועזית.

היפה הוא שזה מתחיל משינוי של פחות צורך בביטוי, יש הרגשה שפחות בוער לי להוציא ולהגיד לעולם את דברי, אני כבר יודעת להסתדר לבד, ואולי כבר יש פחות עומס.

ועם הדברים האלה אני ממש מזדהה. הבערה שלי שנות העשרים- וואי. כמה טוב לי שאני כבר לא שם. הרצון שיראו אותי, שיבחינו בי. התחושה שכל יום אני משתנה. אפילו במראה- בכל יום הייתי רואה מישהי אחרת.
שמנה , רזה? יפה מכוערת? לא ידעתי מי אני. ממש היה לי חוסר ב"קביעות אובייקט".
קביעות שלי. לא של אובייקט חיצוני.
והתעסקתי המון ב"מי אני" הזה.
בנסיונות להגדיר את עצמי ואת הגבולות שלי.
הגבולות הגופניים.
עכשיו אני עוסקת בעצמי פחות,
אבל אולי, אולי, יש גם ניצנים של יותר הרמוניה.

מישהי מכירה מורה טובה (באמת טובה) לריקודי בטן באזור בנימינה, זכרון, פרדס חנה, אפשר גם ממקומות במרחק קצר מהם

ואני מתחילה לקלוט מה פתאום קורה בגיל 30.
אמש השתתפתי במעגל נשים בהנחייתה של אילנה אילן לכבוד יומולדתה של הראשונה בסבב השלושים.
אני נהנית לקרוא בשם לשינויים שקורים פתאום בגיל 30 אך יודעת שזה השינוי הארוך והמתמשך שהתחיל פתאום בגיל אפס.
אבל מה לעשות, לשינויים יש בכל זאת אופי שלושימי, מתבגר כזה, של אישוֹת.

• אף פעם לא הייתי מסודרת כשעכשיו, אני יוצרת לי מרחב יותר מסודר, אני ממש לומדת את הנושא (פעם זה היה- אני מבולגנת. כזאת אני).
• אני מתחילה להפרד מאהבת-החנק שלי לשירים עבריים .

היפה הוא שזה מתחיל משינוי של פחות צורך בביטוי, יש הרגשה שפחות בוער לי להוציא ולהגיד לעולם את דברי, אני כבר יודעת להסתדר לבד, ואולי כבר יש פחות עומס.
אני שמה לב שיש פה סתירה-
מה אני עושה עכשיו אם לא להוציא ולבטא?
בכל אופן, השירים, ובטח בעברית, הוו בשבילי משפך לביטוי כל מה שמתחולל שם. ולא הייתי מסוגלת לשמוע באמת ולאהוב באמת לועזיים.
עכשיו ממש אני מכוונת על 88 FM הנהדרת וזה כל כך נעים,
פחות רגשי, ומרחיב אופקים, תודה לאל, סופסוף, הגיע הזמן.

(מישהו אמר לי מעם- איך אפשר לשמוע שירים עבריים כמוסיקה- המילים כל כך משתלטות. לא חשבתי על זה כך מעולם.)

אהלן.
אני מכירה את ההתנגדות והקושי בסדנאות כל מני.
ואני מאד מנוסה.
אבל ממליצה, דווקא בגלל שיש התנגדות (ומשיכה, עולה מבין שורותיך).
בנושא של קושי בחשיפה, גיליתי שדווקא במקומות האלה שאנשים מוציאים את הקירביים שלהם קבל-עם,
דווקא שם לא "זוכרים לך את זה"- כי: כל אחד עובר את התהליך שלו ומרוכז בעצמו, וגם, אולי כי נמסכת אוירת- הווה שכזאת, משהו מחויב לכאן ועכשיו המפורסם, שזה כבר לא משנה כל כך מה אמרתי "אז", אין כל כך משקעים וכבדות.
אני אישית נהיית סנילית אחרי סדנאות אבל בעצם משוחררת מלזכור.
בהרבה סדנאות הדגש הוא על ל ה ו צ י א , שגם מוציאים את הפחד והכל מותר וכל הצווים החברתיים נראים מצחיקים פתאום.
ובאחרות, בהן מודגשת יותר ההתבוננות, הפחד או המבוכה הם כלי נפלא לגדול בעזרתו.

אני מנצלת פאוזה זו במחשבתי לומר לך שרשמתי את שם הספר ואני מקווה גם לזכור להגיע אליו.
ובכלל תודה שאת מעלה רגע נשי שקט חשוב כזה. זה מביא למחשבות.

התחילה,
איזה יופי של דף פתחת.
אני הולכת לחפש את הספר.

ותודה מיוחדת גם לשירי.

ושוב- תודה על התגובות. האמינו לי שהן נקראות ונלקחות ללב (במובן החיובי של הביטוי...).

ביום שבת ניסיתי לחשוב מה כל כך מדבר אלי בספר "גופה של אישה- תבונתה של אישה". והגעתי לכך שמה שהקל עלי ואיפשר לי לקבל את התובנות שבספר זו העובדה שהוא יוצא מנקודת המבט הרפואית-מדעית. הכותבת היא הרי רופאה, שגם עברה הכשרה ועבדה כרופאה קונבנציונאלית עד שהיא "ראתה את האור"- ולכן בדברים שלה המדעי והמיסטי, הרפואי והאינטואטיבי משולבים ביחד. להכל יש מקום.
וזה בדיוק המקום שאני באה ממנו.
מעולם חושב, מדעי (אני לא רופאה, אבל עוסקת במקצוע מדעי קרוב).
מקום שממנו- גם עם כל הקבלה שיש בשנים האחרונות לתורות של "העידן החדש" (כותרת מכלילה שאומרת הכל וכלום לא), הייתי מאוד מתקשה לקבל מישהי שמביאה את הדברים "רק מהבטן", רק מהאינטאציה.
גם כי יש בזה משהו מאיים וגם כי זה פשוט לא מתאים לי.
אני עדיין חיה- רובי ככולי- בעולם ה"מדעי".
נו, כמו שמחזירים בתשובה (קריצה- לקיתי באמנזיה רגעית ואני לא זוכרת איך עושים הבעות)- ומתחילים ב"דרכי נועם". אל תשנה את הלבוש או את המנהגים שלך, רק תעשה שבת אחת, רק תקרא קצת בתורה.
אז זה אולי מה שקורה אצלי.
אני לא הייתי מקבלת סמכות רוחנית כלשהי שהייתה באה אלי ואמורת לי- תשתני! תניקי! תאהבי את עצמך! תודי לאלה! (לא מרמזת לשום דבר ולאף אחת- אני מתארת כאן את האופן הפרוע שבו אני מדמיינת כל מיני סדנאות לפיתוח מודעות בכלל ונשיות בפרט).
אלא צריכה לגלות את הדברים בעצמי.

ובחזרה לגוף
אני עדיין
כל כך כל כך רחוקה מלקבל אותו ואת עצמי.

אולי מחר אני אכתוב כאן על הקשר שלי עם הגוף שלי והדברים יהיו יותר ברורים.
כרגע- אני צריכה להתפרנס מעט...

ולגבי הריקודי בטן-מחול מזרחי: אני "סימנתי" את הדברים ואולי ביום מן הימים גם אגיע לשם. שוב, תודה.

התחילה, גם אני מודה, ומזדהה, ומחליטה בלב שאנסה שוב להחיות את החוג לתנועה שגווע כאן בישוב שלנו כי כולנו כנראה, כמוך, נורא רוצות אבל מתקשות לממש את הרצון...

אני קוראת, ומשחררת את שרירי הבטן שמכווצים להם ככה, בלי לשים לב, כל החיים.
תודה

התחילה, תודה על הדף.

ריקודי בטן... המממ.... איזו דחיפה גדולה זה נתן לי!
התחלתי ללמוד לפני אולי 6 שנים, די כדרך אגב, בלי ממש להבין מה אני רוצה מזה.
יש לי בטן שלא ראתה אור שמש שנים רבות.
לא ראתה אנשים, בטנים אחרות. דיכוי.
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה היום, אני, מתפשטת מקצועית שכמותי.
אבל בשיעור הראשון של ריקודי בטן (טעות מזעזעת! צריך לקרוא לזה ריקוד מזרחי ) זה היה ממש קשה אך משחרר.

ריקוד מזרחי, והדגש הוא חשוב, כי אין כזה פוקוס על הבטן בריקוד הזה, ואף אחת לא צריכה להיות נוזלת משמנים כדי להיות רקדנית, היה תחילת הידידות הנפלאה עם הקשב לגוף, ועם הגוף.
יש בריקוד הזה ובריקוד בכלל היכרות עם הגוף לא רק על צורתו, גם על תחושותיו הפנימיות, האיזון שהוא יוצר,
היכולות והגבולות.
ומכאן הדרך למודעות יותר קצרה, ולאהבה.

אני שמחה בשבליך ומחזקת את דרכך, כי היא חשובה ומשמחת.
גם אני ראיתי בזארה משהו לא מנותק באופן אירוני מהכתוב.
לקנות בגדים זו עוד דרך להתיחס לגוף שלך, לקנות לו מתנות, הרי בסוף הבגדים הם אלה שמלטפים את הגוף! (שווה גיריון).

אהבה והצלחה.

המלצה- למצוא רגע שאין אף אחד בבית, הילדים ישנים, לעמוד מול המראה ערומה, לחבק את עצמך , ולהכיר תודה לגופך היפה, כן היפה, למרות שהוא לא של נערה בת 16).
תרגיל נוסף, יותר אירוטי אפילו, לשכב ערומה, שוב, באין מפריע כמובן, ללטף איבר אחר איבר ולבסוף רק להגיע לאיברי המין, הכל תוך נשימה איטית ומודעת, לא חייבים להביא לידי אורגזמה, לזכור שזה רק תרגיל, אבל אפשר כמובן, (בתור בונוס...), אפשר להביט בספרי גו: האדם וגם במראה במקומות המוצנעים. אני קוראת עכשיו בדיוק את ספרו של מנטאק צ'יאה- הזוג הרב אורגזמי ומשם התרגיל הזה, רק ששם הוא יותר מדויק ומפורט למי שזה מעניין אותו.
ובכלל, להתחיל להכיר את עצמך ולאהוב את עצמך מחדש, כי מגיע לך, כי מגיע לכל אחד. ולאהוב את עצמך כרוך בעבודה, כי את צריכה בשביל זה לטפח את עצמך. אם את מזניחה את עצמך, את לא יכולה להעריך את עצמך. לא מספיק לטפח את עצמך מבחינה "רוחנית", צריך גם מבחינה פיזית . זאת בהחלט מחויבות אישית שאת לוקחת על עצמך. אני גורסת שיש למצוא את האיזון בין הטיפוח החיצוני לפנימי. כך רק ניתן ליצור עולם של יופי ותבונה, הרמוניה ושפע..
הרבה נכתב פה באתר אודות כמה קשה לעשות את הדברים שאני מדברת עליהם כשיש תינוק צורח בבית, או אין סוף מטלות אחרית. אני לא אומרת שזה קל וגם אני לא מושלמת בתחום. מתרגלת כל הזמן. אבל בעיני זהו פשע להזניח אסטטיקה גם של הגוף וגם של הבית. זה טופח לנו על הפנים אחר כך. כבני אדם, אנחנו ניזונים בין השאר גם מיופי. כל
השאר זה למצוא את האיזון, וזו עבודה לכל החיים, לא קלה , אבל מאוד אישית ומתגמלת.

ריקודי בטן- נראים לי כרגע כנמצאים על קצה מאוד רחוק מהמקום שלי על הסקאלה... התנגדות , רתיעה מבוכה ומה לא. שנים אנחנו מכניסות את הבטן אז פתאום שנוציא וננער אותה לא פשוט...
אבל במכון שאליו אני ארשם (אולי אפילו עוד היום) יש גם חוג ריקודי בטן. ליתר ביטחון. אבל אני ממש צריכה לעבור עוד דרך ארוכה כדי להיות שם.
וקניות בזארה- גם זה קטע לא פשוט... כבר שנים שכל מסע קניות מסתיים בתחושות קשות של שנאה עצמית. קשה לי למדוד בגדים ליד ילדות בנות 15 שמלטפות בטן חומה ושטוחה.. ואני אפילו לא בממדים חריגים כלשהם. אבל ההרגשה, ההרגשה... כמה פעמים יצאתי למסע קניות וחזרתי מושפלת עד עפר.
סתם מההרגשה שלי.
אז הפסקתי ללכת לקניוניום... ולמקומות שיש בהן נערות בנות 15 ... לפעמים המנעות היא התרופה הטובה ביותר.
אבל אני רוצה לחזור כאן לדברים הטובים, לא המבאסים

ממליצה בחום על ריקודי בטן. ותודה לענת שן לוי על ההמלצה שלה כאן באתר שעשתה לי חשק. מסתבר שזה לא רק כיף אמיתי, אלא ממש "היוגה של המזרח התיכון" והנה קטע מעניין בנושא

מאד מזדהה עם תיאור תחושות הגוף שלך. זארה גם בעיני מאד מתאים. לקח לי זמן עד שהבנתי את זה- טיפוח רוחני בד בבד עם טיפוח אסטטי ואפילו אופנתיות זה אפילו יותר מלגיטימי.

ילד בן שלוש
אולי זה קשור לגיל 34, אבל בטח גם לכך שהוא בן 3, והגוף שלך מתחיל לחזור להיות שלך...
<נועה מתרגלת יעוץ ביוגרפי>

אני אמשיך בשמחה

תודה על התגובות
לגבי להיות אמא. מממ.... אני אמא לילד אחד ומקווה להרות בקרוב.
עם זאת, אני חייבת לציין שאני מרגישה כי הרבה דברים באמהות דווקא הרחיקו אותי מעצמי, ורק בשנה האחרונה, שבה במידה רבה שבה השפיות לביתנו (=הוא התחיל לישון לילות רצופים) אז אני יכולתי- כאמור, בצעדים מאוד איטיים, להתחבר ולהקשיב לעצמי.
האמהות נותנת הרבה אבל גם גוזלת לא מעט.
כאילו שאני מגלה כאן משהו למישהי...
אני מאוד עסוקה במחשבות איך לגדל את הילד הבא (אינששלה בקרוב) בצורה אחרת. איך ללדת אחרת, איך לעבור את התקופות הקשות של חוסר שינה בצורה אחרת.
סתם סיפור: כבר המון המון זמן, אולי שנתיים (!) אני רוצה לעשות משהו עם הגוף. יוגה ? פלדנקריז? טאי צ'י? חיטוב הגוף? כולם מסביבי מתעמלות: הבוסית שלי מגיעה קורנת לעבודה אחרי שהתעמלה משש בבוקר, לאמא שלי יש כושר גופני יותר טוב משלי, הקומסטיקאית שלי עושה פלדנקריז בהולמס פליס (חדר כושר יוקרתי). ואילו אני לא מצליחה לעשות כולם עם הגוף שלי. כבר ביררתי לגבי המון חוגים- כל אחד נפסל בגלל השעה הלא מתאימה (יש שעה מתאימה להתעמלות?), הכסף, הקול של המדריכה שנשמע לי לא נעים בטלפון (מדריכות יוגה במרכז הארץ: זו שהתקשר, ביררה פרטים על שיעור ניסיון ובסוף לא הגיעה- זו אני).
הוגף כואב ודואב לי. כנראה שהוא רוצה להתעמל, להתמתח או סתם שאני אעשה תנועות מעט שונות מאלה הקבועות (שמונה שעות מול המחשב, סחיבת ילד בן שלוש, הכנסת כלים למדיח).
ואני דוחה ודוחה ודוחה.כבר התעמלתי בעבר בכל מיני מסגרות, והפעם אני כאילו לא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה.
היום כבר הייתי הכי קרובה למעשה- הייתי בחדר כושר כזה, שמציע חוגים רבים ומגוונים, כבר ידעתי שאני רוצה להרשם, כבר שלפתי את הכרטיס (אשראי), אבל אז הסתבר שצריך גם תמונת פספורט.
שוב נדחה.
אי"ה אולי בשבוע הבא אנחנו (אני והגוף שלי) נתחיל להתעמל.

אני נהייתי אמא בגיל 34. זה היה מאוד משמעותי בשבילי

התחילה, אנא המשיכי נהניתי לקרוא. גם עבורי הספר הזה הוא עניין דתי כמעט.

שלא מתבטא (עדיין?) כלפי חוץ - בדימוי גוף, במיניות, באיך שאני מלבשת

למה לא מתאים, דווקא מתאים, תמדדי (-;

בחצי השנה האחרונה קרה לי דבר מופלא שאני רוצה לשתף אותכן בו. פתאום- סביב יום ההולדת האחרון שלי (34 כאמור), עברתי מעין קפיצת מדרגה בכל הקשור לגוף שלי ולקשר שלי איתו.
זה מפתיע בהתחשב בכך שאני לא בעיצומו של כל תהליך, טיפול או סדנה.
להפך- אם יש משהו שמסמל את השנים האחרונות זה שאני לא עובדת על ועם עצמי בצורה מסודרת.
כל פעם אני רואה הודעות על סדנאות שונות (ומשונות) מתלבטת מתבלטת ובסוף לא מגיעה.
משהו מפחיד אותי במקומות שמכוונים ל"העמקת מודעות" או "הגברת הקשר הנשי"
וגם מביך אותי ומשונה לי לעשות את זה עם אנשים שאני לא מכירה.
אבל לא על זה רציתי לספר.
אלא על כך שפתאום הגוף שלי הרבה יותר ברור לי.
אני מבינה מתי לנוח ומתי להיות פעילה.
אני מרגישה את הביוץ שלי.
אני מצליחה לתת מקום להבנות שלי לגבי הגוף שלי.
אני מקשיבה לו- ומסתבר שיש לו כל כך הרבה מה לספר לי!
משהו מאוד אינטימי ביני לבין עצמי.
שלא מתבטא (עדיין?) כלפי חוץ - בדימוי גוף, במיניות, באיך שאני מלבשת.
אלא פשוט במין ברית כזו ביני לבין הגוף שלי. אתה- הגוף (אולי את?) תגיד לי מה טוב בשבילי, מה כדאי לאכול, אילו מצבים טובים עבורך ואני אשתדל להקשיב.
במקרה או שלא במקרה, בפתחה של התקופה הזו אני קניתי את הספר "גופה של אשה-תבונתה של אשה". במקרה: כי פעם שמעתי עליו, אבל לא הייתי בטוחה שזה הספר הזה. בתקופה שבה מטעמי חסכון אני מעדיפה לשאול ספרים בספריה ולא לקנות, אז עשיתי את ההשקעה הזו והיא השתלמה (למרבה ההפתעה אפשר גם להזמין אותו במיתוס) אני ממש לא יודעת מה יש בספר הזה. מצד אחד זה ספר עב כרס, ערוך בצורה לא כל כך ידידותית, וחלק גדול מהדברים שנאמרים שם עוברים לי מעל הראש (כל הביולוגיה של הגוף הנשי סוגי הורמונים וכו'). אבל חוץ מאינפורמציה יש בספר הזה מין מסר חשוב מאוד, דתי כמעט- עבורי. אז בכל פעם אני קוראת- עמוד אחד. משפט אחד. וזה נותן לי המון.
לפעמים עושה לי חשק להפיץ את הבושרה בקרב חברותי- זו שנאלצה לעבור הפלה לאחרונה, זו שהתגלו לה ציסטות בשחלות וזו שמתקשה להכנס להריון.
אני רוצה להגיד להן להקשיב לגוף שלהן.
אבל זה מסר שמאוד קשה להעביר מבלי שיתפס או כביקורתיות על אורח חייהן/ האשמה במה שקרה להן/ או שהתחרפנתי לחלוטין.
ואף אחת מהתשובות האלה לדעתי אינה נכונה.
פשוט אפשר לחיות טוב יותר, גם מבלי לעבור לתזונה קיצונית, או לתרגול יוגה 6 פעמים בשבוע.
כלומר, בטוח שתזונה קיצונית ותרגול יוגה 6 פעמים בשבוע הם דברים טובים, אבל מי מאיתנו מסוגלת לעמוד בהן? ואז אחרי תקופה קצרה זונחים אותם ומרגישים אשמה.
אז אני הולכת בצעדים הרבה-הרבה יותר קטנים.
וזה מאוד טוב לי.
רק רציתי לשתף כאן (כי איפה עוד אפשר לספר דברים כאלה?).
כמה אירוני שבזמן שאני מקלידה את הדברים האלה, אז אמא שלי מתקשרת אלי ומספרת לי שהתחילה מכירת סוף העונה בזארה... מה זה לא מתאים!
(:
אבל נתן לי רעיון לשם.