צעד על שביל חצץ

שליחת תגובה

יחסי הגומלין כולם שכל ישר, מה טעם יש בפגיעה?
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: צעד על שביל חצץ

צעד על שביל חצץ

על ידי פלונית* » 29 אוקטובר 2014, 17:29

היי שיבולת,
אני אשמח מאוד אם אני יכולה להיות לך לעזר - אם בהקשבה, אם בהצעת ראיית הדברים מזוית אחרת ואם המלצות על אנשים חכמים ממני :)
את מוזמנת לדבר איתי במייל, אם מתאים לך: [email protected]

(הולכת והרוח בפניי)

צעד על שביל חצץ

על ידי שיבולת_בשדה* » 29 אוקטובר 2014, 09:10

היי אני צריכה עזרה דחופה. יש אפשרות ליצור איתך קשר.
הרבה קרה מאז ניסיון ההתקשרות הקודם. נפרדנו (אני ובן זוגי) בשעה טובה. 'הבין' שהוא יכול להיות אבא רק כשאני ממודרת ולא מפריעה לקשר שלו עם הילדה. כרגע תולה את הקשר עם הבת ע"י הפרדה וניתוק ממני.
מבקש משמורת משותפת. שוב.. הכל כל כך גדוש ועמוס לא יודעת מאיפה להתחיל.
עושה ניסיון נוסף בעזרתך. תודה.

צעד על שביל חצץ

על ידי הולכת_והרוח_בפניי* » 15 אוקטובר 2014, 22:14

תודה רבה אחת שתיים! חג שמח!

צעד על שביל חצץ

על ידי אחת_שתיים* » 15 אוקטובר 2014, 14:11

הי צעד

פתאום נזכרתי שלא עניתי לשאלתך בעניין חינוך אנתרופוסופי, אני חושבת שבגלל שלא ממש מצאתי תשובה ממוקדת.
כל מה שאני יכולה להגיד יגיע מחוויה כל-כך סוביקטיבית שלי, מהתחום שלי, מהתהליך שלי ומביה"ס הסציפי ...
זאת חוויה שונה מאד להיות מורת מקצוע או מחנכת, להיות בביה"ס ותיק ומבוסס או בביה"ס שזה עתה נולד . בביה"ס שמוכר ע"י המשרד או פרטי או כזה שמבקש הכרה. נדמה לי שלבתי הספר בפריפריה יש אופי שונה מאלו שבמרכז וכן הלאה.... מה שאני כן יכולה לומר שאני חושבת שתקף בכולם-שזו השקעה של הרבה זמן ויצירתיות ואנרגיה בעבודה ולפעמים זה ממש סוחט ולפעמים זה ממש מתגמל.
חג שמח

והצהוב כותב: אי אפשר להשפיע מבלי הנכונות להיות מושפע :-)

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 11 אוקטובר 2014, 21:14

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 02 אוקטובר 2014, 22:44

אני אוהבת את השעות הללו. השעות של ליל יום חמישי, שהן בין השעות של מירוץ השבוע, לבין זה של מירוץ יום שישי. אני לוקחת לי את הדקות שלי, אחרי שהיה לי זמן לעשות דברים שעושים רק בחמישי בערב, כמו למשל לנקות את שולחן המטבח ממש טוב, ולנגב אותו עם מטלית נייר, ולהיזכר מה הצבע המקורי של הציפוי.
אני מתפרקדת על הספה ומביטה בחלון. חצי ירח זרחני מחזיר לי מבט בין עננים של בדיל, ואני שקטה עכשיו. הבית שקט. יש לי כוס תה צמחים מהגינה, שזה מבחינתי שליש מהמתכון לאושר.
אני מלכסנת מבט פנימה, איפה שהדברים קורים באמת. שם, זירת הקרב נטושה והאבק מרחף מעליה כמו מעל מכרה גופרית ריק. השדים שלי מכורבלים במערה שלהם, מלחששים ומלכסנים אלי מבט, מצביעים עליי בהיחבא ומחליפים מבטים. אני מביטה עליהם ממקומי, שקטה ודוממת. הנשק שלי מונח לצידי, קר ויציב, בהישג יד של תנועה מהירה. הוא חדש לי, אני חדשה לו, לפעמים הקת נשמטת מידי ועליי להיזכר איך אוחזים בה. לפעמים המגע שלו בגבי מוזר לי כשאני צועדת. לפעמים הקרב קשה לי ואני נסוגה מעט, האבק המתרומם מעלה בי תחושות של עצב ופחד.
אבל עכשיו אני שקטה. בשעה הזו אני שלמה ונושמת, עייפה וסופגת את הקור של הלילה כדי להתכונן למנוחה. יהיו עוד קרבות, יהיו עוד נתיבים. אלך כשפני אל הרוח.

צעד על שביל חצץ

על ידי רסיסים_של_אור* » 21 ספטמבר 2014, 22:29

תודה {@

צעד על שביל חצץ

על ידי אורי* » 21 ספטמבר 2014, 21:47

:-)
אה
נו,זה מעין שם חיבה כזה קצר יותר

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 21 ספטמבר 2014, 17:14

:-D אכן,תרגום מדוייק

צעד על שביל חצץ

על ידי תפילה_לאם » 21 ספטמבר 2014, 15:39

תרגום בגוף הסרט:
פונים אל צעד על שביל חצץ כ"צעד"; שני פסים סגולים מתקצרת ל"פסים" וכיו"ב.

צעד על שביל חצץ

על ידי אורי* » 21 ספטמבר 2014, 12:45

הוא מתקצר. אולי "מצטמצם", כמו נזיד בסיר, עד שנשאר העיקר.
לא הבנתי איפ ה אתן רואות את זה

צעד על שביל חצץ

על ידי תפילה_לאם » 21 ספטמבר 2014, 12:16

ברגע שהניק שלך הוא מעל שני מילים
גם כשהוא בן שתי מילים בדיוק. :-)

צעד על שביל חצץ

על ידי שני_פסים_סגולים* » 21 ספטמבר 2014, 11:23

פסים (שמת לב שברגע שהניק שלך הוא מעל שני מילים וזו ההודעה השניה ומעלה ששולחים לך, הוא מתקצר. אולי "מצטמצם", כמו נזיד בסיר, עד שנשאר העיקר....)
כן, אני לפעמים שואלת את עצמי מתי ראוי לקצר ולמה :)

הוספתי לרשימת הצייד שלי אחרי ספרים לקריאה.
יופי מקווה שהוא אכן יתאים

צעד על שביל חצץ

על ידי אורי* » 21 ספטמבר 2014, 02:42

היום בהיתי. "תפסתי" את עצמי בוהה, ובמקום לדרוש מעצמי לקום תכף ומייד, ולעשות משהו מועיל, למען השם, הרשיתי לעצמי לבהות עוד קצת (תודה, עירית). זה היה אולי הבדל של 3 דקות מבחינת הזמן, אבל המשפט "זה בסדר, אני מרשה לעצמי להמשיך לבהות קצת ולהתחיל לעשות דברים עוד מעט", משנה בפנים עולם ומלואו. זה ממש יוצר תחושה של רכות כלפי עצמי, תנועה מתוך החלטה נעימה להקשיב לעצמי ולא מתוך... משהו אחר.
מדהים,זה צעד קטן לכאורה אבל זה סוף סוף קצת
להקשיב לעצמך
תמשיכי

קוראת אותך

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 20 ספטמבר 2014, 19:16

ציל - לא יודעת למה, לא חשבתי עלייך בהקשר הזה. אבל אשחק קצת עם הרעיון בראש ובהחלט אכתוב לך למייל. תודה!

פסים (שמת לב שברגע שהניק שלך הוא מעל שני מילים וזו ההודעה השניה ומעלה ששולחים לך, הוא מתקצר. אולי "מצטמצם", כמו נזיד בסיר, עד שנשאר העיקר....), תודה. הוספתי לרשימת הצייד שלי אחרי ספרים לקריאה.

צעד על שביל חצץ

על ידי שני_פסים_סגולים* » 20 ספטמבר 2014, 09:23

אין לי המון זמן עכשיו אז אני רק חולקת כמה משפטים מהאחורה של הספר (בשינויי ניסוח כלים ותרגום מסורבל לעברית):
הסופרת מצאה שיש אנשים שלא יכולים ולא אמורים להחליט על מסלול יחיד, הם מתוכנתים להתקדם בנושאים רבים שונים. היא קוראת לאנשים האלה סורקים "scanners"- אנשים שלא מתמקדים בתחום עניין מסוים אלא סורקים את האופק, להוטים לחקור אותו. היא אומרת שמכיוון שדרך החיים הזאת יכולה להיראות משונה לאחרים ולחברה הם יכולים להעביר את המסר שמשהו לא בסדר בסורקים, שהם חייבים לבחור מסלול אחד, אבל שלהיות סורק זה למעשה מתנה (וכישרון) מופלאה. ואז היא מתארת "סוגים" שונים של סורקים ומציעה טיפים לאיך לעשות ה-כ-ל.

כמו שכתבתי קודם, אני לא עבדתי עם הספר, הוא בעיקר עזר לי להרגיש יותר בנוח עם הנטייה שלי להתעניין בהכל ולרצות לעשות הכל.

לא קראתי את כל העמוד שלך אז אני לא בטוחה אם זה מתאים. חשבתי על הספר כשקראתי את הרשימה המגוונת שלך מה אני אעשה ביום שבו אצטרך לעבוד רק שלושה ימים בשבוע, או פחות.

מקווה שזה נותן לך מספיק מידע כדי להחליט אם שווה לשוטט בגוגל :)

סופ"ש טוב

צעד על שביל חצץ

על ידי ציל_צול* » 20 ספטמבר 2014, 08:57

יופי, צעד, יופי.
וחוץ מזה,
אני רוצה להפגש עם בעלי עסקים קטנים שאני מעריכה (גם העסק עצמו וגם בעליו), כאלו שחוסר המיצוי שלהם בשיווק צורם לי את העין, מסורתיים כאלו, שמתנהלים בעיקר סביב העסק עצמו, ולהגיד להם - בואו, יש לי רעיון. נעשה ככה וככה, ונשב ונחשוב ביחד על עוד רעיונות נפלאים שקשורים במה שאתם גם ככה עושים באהבה גדולה, ונעשה מזה משהו מלהיב לאינטרנט

זה מסקרן אותי ברמה האישית. כי לי יש עסק קטן, ותכף יהיה לי עוד אחד קטן, ואני אוהבת רעיונות מלהיבים לאינטרנט.

המייל שלי בראש דף הבית. אני אומנם עוד רחוקה מלשלם לאחרים ועושה הכל בעצמי, אבל אולי תבואי להציג את עצמך?
אין לי ספק שיהיה שווה להיות בקשר בכל מקרה.

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 20 ספטמבר 2014, 01:20

אני מקלפת, אני מקלפת :)
חשבתי לשים את הקליפות בסל יפה ולסדר אותן בשכבות, כדי שאוכל לתעד את התהליך ולתת אותו לאחרים, שילכו גם הם בדרך. הרי תמיד יהיו כאלו שיתלבטו מול הדרך. אבל כרגע זה דורש משאבים, והמשאבים שלי מוגבלים. אז נניח לזה עכשיו.

מה אני רוצה לעשות?
אני רוצה לנשום. להתמתח. לעשות דברים לאט. לאמץ את השתיקות ואת המחשבות שעולות מתוכן.
אני רוצה לארח חרות ומכרות חדשות על תה צמחים מהגינה ופאי תפוחים חם שאגיש בקעריות פיירקס אפרפרות עם צלעות קטנות, שקניתי לפני כמה שנים והן מחכות להזדמנות במגירה. הפאי יהיה לוהט בפנים, ויגלוש קצת מעל הקצוות של הכלים הקטנים, כדי שתהיה סיבה לתת בו ביס קטן בלי כפית.

אני רוצה להפגש עם בעלי עסקים קטנים שאני מעריכה (גם העסק עצמו וגם בעליו), כאלו שחוסר המיצוי שלהם בשיווק צורם לי את העין, מסורתיים כאלו, שמתנהלים בעיקר סביב העסק עצמו, ולהגיד להם - בואו, יש לי רעיון. נעשה ככה וככה, ונשב ונחשוב ביחד על עוד רעיונות נפלאים שקשורים במה שאתם גם ככה עושים באהבה גדולה, ונעשה מזה משהו מלהיב לאינטרנט. למה? כי אני רוצה לכתוב, כי אני רוצה להפיק ולביים, להנות מהתהליך ולראות איך גם אחרים צומחים מזה. אני מניחה שזה נכון לעוד דברים שקשורים לכתיבה, במקומות בהם אני יכולה לדמיין איך אני יכולה להניע מישהו אחר, לעשות איתו, להתבטא דרך כתיבה בכיף גדול.

מתי העשייה סוחפת אותי? כשהיא מגיעה למלא חזון פנימי שבניתי ודמיינתי. כשהיא משמעותית, גם אם זו משמעות שאני המצאתי.

לגבי המיינסטרים והסביבה - התכוונתי לתקופת הילדות, לסביבה שאליה נולדים, או מהגרים, או משהו דומה.

היום בהיתי. "תפסתי" את עצמי בוהה, ובמקום לדרוש מעצמי לקום תכף ומייד, ולעשות משהו מועיל, למען השם, הרשיתי לעצמי לבהות עוד קצת (תודה, עירית). זה היה אולי הבדל של 3 דקות מבחינת הזמן, אבל המשפט "זה בסדר, אני מרשה לעצמי להמשיך לבהות קצת ולהתחיל לעשות דברים עוד מעט", משנה בפנים עולם ומלואו. זה ממש יוצר תחושה של רכות כלפי עצמי, תנועה מתוך החלטה נעימה להקשיב לעצמי ולא מתוך... משהו אחר.

אורי,
כתבתי לך תשובה ארוכה ומפורטת ומחקתי אותה. זו תחילתה של דרך שלי להסתכל על עניין השאיפות והחלומות, לכשתבשיל לתובנה מוצקה יותר יהיה טעם להעלות אותה על הכתב. בינתיים - חיבוק בחזרה.

שני פסים סגולים תרצי לחסוך לי את השיטוט בגוגל ולספר לי טיפונת על הספר ולמה לדעתך הוא מתאים?

שבת שלום לכולן...

צעד על שביל חצץ

על ידי אורי* » 19 ספטמבר 2014, 12:27

מרוב שאני מזדהה אני לא יודעת מה להגיב
אני לא בוהה כרגע, אבל הייתי רוצה (ובעיניי אנשים אחרים אני בוהה)
וגם לי אין מושג מהם החלומות שלי. הפסיכולוגית שלי אמרה שאולי עכשו שקצת שקט יותר ולא מאיים כל כך אוכל להכיר קצת יותר

חיבוק

צעד על שביל חצץ

על ידי שני_פסים_סגולים* » 19 ספטמבר 2014, 11:45

היי צעד,
התחלתי לקרוא פעם ספר שנראה לי שיכול לעניין אותך: Refuse to Choose. לא הגעתי לסוף (אולי באמת אחזור אליו), אבל ממה שאני זוכרת מהספר וממה שקראתי בדף שלך אני מרשה לעצמי להציע לך לבדוק אם הוא מתאים לך, מקווה שזה בסדר.

צעד על שביל חצץ

על ידי ציל_צול* » 19 ספטמבר 2014, 11:02

אבל מה אם נקלף עוד שכבה, ועוד אחת? אם ננסה להקשיב לקול שעולה מבפנים עוד קצת?
באמת, מה אם... מה יקרה אם תעשי את זה בדיוק?

מה אני רוצה לעשות?
באמת מה? לא בתיכון, עכשיו. אני מוצאת שלהמון אנשים יש דברים שהם רוצים לעשות ושהם לא מכבדים ולכן לא מגלים לעצמם את הסוד.
גם אני כזו. אני רוצה לבזבז המון זמן ושזה לא יהיה בזבוז. אני רוצה לשבת ולבהות. וזה כל כך לא מוערך בעיניי עד שלקח לי שנים שנים להודות שזו פעילות אהובה עלי מאוד. הרבה יותר מלקרוא ספרים ומגזינים חשובים או לראות תערוכות מעניינות או מה שזה לא יהיה שיש לו שם והוא נחשב.

מתי אני מרגישה שהעשייה סוחפת אותי? מתי לא?
עזבי את מתי לא. מתי כן? ואיזה דברים שאת בכלל לא עושה עשויים לסחוף אותך?

מה אם התחום שבו אני מוצאת את עצמי הוא תחום שבו תנאי השכר נחשבים לנמוכים? מה אם מי שעוסק בו מזהיר אותי שלא כדאי?
מציעה לך בחום לא לחשוב על הדברים כל כך בגדול. אחרת לא תביימי לעולם. את מבינה?
במקום לחשוב על המקצוע, או על קריירה, חשבי על הזמן הזה. מה את רוצה לעשות עכשיו? אולי זה יהיה משהו חד פעמי שאת עושה ואולי תחביב קבוע ואולי יום אחד זה יהיה המקצוע שלך.

מבעד לשכבות שנותרו, מבצבצות תשוקות ששמתי במגירה צדדית. כאלו שאפילו לא נתתי להן שם, כי הן לא תחת קטגוריה "רופאה" או "מנהלת פרוייקטים", הן נערמו שם עוד לפני שהיה להן שם. או שאולי היה, אבל לא נאמר בקול רם. אולי לא נלחש ביני לבין עצמי. תכונות שלי או הנאות קטנות שלא הבשילו לידי כך שאזכה אותן במשפט שמתחיל ב"הלוואי והייתי".
הנה לך מוקד אפשרי והוא עולה פעם שנייה. חשיבה במונחים גדולים. במקום הלוואי והייתי... תהיי עכשיו. כשאת חושבת על האהבות שלך במונחים גדולים את מרחיקה אותם עוד לפני שבאו.
זה בערך כמו שאני אחשוב על אהבתי לריקוד במונחים של להיות רקדנית. נעים לגוף שלי לרקוד אז אני שמה מוסיקה ורוקדת. ולצדי יש חברה שעשתה אותו דבר עד שהיא הבינה שהיא רוצה לרקוד עם ילדים והלכה ללמוד משהו קשור והיום היא עובדת בהנאה עצומה בהמון מקומות מתוך תשוקה פנימית גדולה.
וזו רק דוגמה אחת מיני רבות. קודם תתחילי ממה שאת נהנית ממנו ופשוט עשי אותו. נתקי אותו מהמונחים הגדולים שמשבשים לחלוטין את ההנאה.

זה לא קשור לבושה, או חוסר אמונה עצמית, כמו לנסיבות ולסביבה, לדעתי: אם זה לא קיים סביבי, קשה לתת לזה שם וביטוי.
ומי מרחיק את זה מסביבתך? רק את. במו מחשבותייך.

בהעדר אלו, התחרות של שאר הדימויים בסביבה על מקום בתודעה מנצחת. המיינסטרים כובש את הפוטניצאל לאינדיווידואליזם.
שום מיינסטרים. רק התודעה שלך. זה הכל עבודה שלה. יאללה, שאגי חופש ושחרור ולכי לעשות משהו כייפי שמשמח אותך. כזה שאף אחד לא רואה ולא מחלק לך ציון לשבח ולא תעודת הצטיינות. ומתוך שהייתי שם אני מעזה לומר - זה לא פשוט כמו שזה נראה...

חיבוק חם

צעד על שביל חצץ

על ידי יצירתית* » 18 ספטמבר 2014, 15:07

קוראת. מאוד מתחברת למה שכתבת...

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 18 ספטמבר 2014, 14:11

ציל צול, תודה! אני מקבלת את החיבוק בלב שלם, מאוד נעים לי לקרוא אותך אצלי בדף ובכלל...ולגבי שומר הראש - יובא בהמשך.

הצטבר לי קצת. זה מה שקורה כשבוהים בתקרה יום-יומיים. אני ממש מרגישה שהגוף שלי מצביע ברגליים שהוא מעדיף להיות חולה בבית מאשר בריא בעבודה.

אני חושבת שבשלב מסויים גללתי אבן גדולה על היכולת שלי לחלום. כי החלומות שלי כולם היו תחת הקטגוריה "זה לא פרקטי, ילדונת. נקסט". וזו יכולת שתפתחת או מתנוונת כמו שריר. אם מתעלמים ממנה מספיק זמן, צריך ממש להתאמץ כדי לענות על השאלה "אבל מה את, את בעצמך, רוצה?" אולי זה לא קשור לאמונות שטיפחו בנו בתור ילדים, אולי זו באמת המציאות שאיתה אנחנו מתמודדים, ולמעט מי שיכול להוציא את עצמו מהכלל - אני חושבת שכולם יכולים להסכים שהמציאות היא קשה. צריך לפרנס, צריך לטפח ולטפל, ולהזין - והכל על 2 זוגות כתפיים במקרה הטוב....
ברור לי שכמוני, עוד עשרות אנשים שיושבים בעיניים עצומות ונשאליםמה הם חולמים, או חלמו להיות, והם חושבים חזק חזק, מה שעולה להם זה השכבה הבאה בחבילה העוברת של מציאותם, פחות זו שהצליחו לקלף כרגע במאמציהם. אני אנחש שהתשובה תתבסס על מכלול כלשהו של "לעבוד פחות, לחיות יותר". זה אולי להשקיע יותר זמן בתחביבים, בילדים, בבריאות. "סתם" לישון או לשתות כוס תה ברוגע. ואלו דברים טבעיים, טובים, ברורים. מותר לנו לרצות אותם (אני שומעת את קולה של עירית לוי מהדהד), הם אבני הבניין של החיוניות שלנו (ועכשיו זה כבר הקול של ציל צול)...
אבל מה אם נקלף עוד שכבה, ועוד אחת? אם ננסה להקשיב לקול שעולה מבפנים עוד קצת? מה אני רוצה לעשות? מתי אני מרגישה שהעשייה סוחפת אותי? מתי לא? טיפות טיפות של תובנות. כאלו שנעימות לנו, כאלו שמפחידות. מה אם התחום שבו אני מוצאת את עצמי הוא תחום שבו תנאי השכר נחשבים לנמוכים? מה אם מי שעוסק בו מזהיר אותי שלא כדאי? טיפות שמביאות איתן תחושה של שלווה פנימית. אם זו העשייה שבה אני מוצאת את עצמי וצומחת ממנה, אז זה הכיוון. מתוך השלמות שלי בעשייה עם עצמי מגיעה תחושת רווחה מסויימת, שמקרינה על השאר.
שכבה אחרי שכבה הן מתקלפות. מבעד לשכבות שנותרו, מבצבצות תשוקות ששמתי במגירה צדדית. כאלו שאפילו לא נתתי להן שם, כי הן לא תחת קטגוריה "רופאה" או "מנהלת פרוייקטים", הן נערמו שם עוד לפני שהיה להן שם. או שאולי היה, אבל לא נאמר בקול רם. אולי לא נלחש ביני לבין עצמי. תכונות שלי או הנאות קטנות שלא הבשילו לידי כך שאזכה אותן במשפט שמתחיל ב"הלוואי והייתי". זה לא קשור לבושה, או חוסר אמונה עצמית, כמו לנסיבות ולסביבה, לדעתי: אם זה לא קיים סביבי, קשה לתת לזה שם וביטוי. בהעדר אלו, התחרות של שאר הדימויים בסביבה על מקום בתודעה מנצחת. המיינסטרים כובש את הפוטניצאל לאינדיווידואליזם.
צפיתי אחורה על חיי הבוגרים (יש לי עכשיו קטעים מסרט שרץ מול העיניים. מקבץ פלאשבקים). אני בתיכון, שעונה על הר של ספרים בפיזיקה, בשעה 12 בלילה, יום לפני מבחן. נחושה. נחושה לעשות מה? לדחוס למוחי כמה שיותר הזדמנויות לעבור את המבחן. אמא שלי מנסה לשכנע אותי שכדאי לי ללכת לישון. אני מתרגזת נורא. אני, עדיין בתיכון, מכתת רגליים בין המורה הפרטי לבית, מנסה להתגבר על העייפות הנוראית, שגם 2 כוסות קפה ברצף לא עזרו להוריד. השרירים כואבים, הגב עייף, העיניים נעצמות. אבל אני חייבת-חייבת-חייבת לעבור 5 יחידות מתמטיקה. וביולוגיה גם. ועוד כמה על הדרך, כי אני מצטיינת. אני חייבת להצטיין, אני רוצה להצטיין. זה מרגיש טוב המילה הזו, מצטיינת. היא מקרינה דימויים של אנשים מוצלחים וחיים נעימים. אנשים גאים במי שמצטיינת.
אני באוניברסיטה. השיעמום קשה פי כמה, גם התסכול. החומר משעמם עד כדי כך שכמעט ואפשר למשש את הסבל בידיים. המרצה ממלמל משהו כשהוא משרבט עוד כמה צורות על הלוח, אותן אני חייבת להעתיק בקדחתנות לפני שהוא יעבור הלאה, אם לא כדי להבין עכשיו, אז כדי שיהיה עם מה לשבור את הראש אחר כך. או במקרה הכי גרוע - לסחור בסיכומים תמורת פתרון של איזו עבודת בית. אבל אני חייבת. אני חייבת להמשיך, ללמוד, לפתור, להצליח, לשנן, להצליח בעוד קורס ועוד שנה.
האם זה היה מעניין? האם משהו, מתוך התקופה המטורפת הזו של תיכון ואוניברסיטה, שבהן השקעתי את כל כולי בלימודים, זרקתי לעזאזל מהמוח שלי את מה שלא הסתדר לי עם החומר, החלטתי ללא עוררין שאני זו שלא מבינה, השקעתי את כל מאמציי הנפשיים והפיזיים עד כדי קריסה אחרי קריסה בתהליך? הרוב ממש לא. זה היה הדבר הרחוק ביותר שיכולתי לדמיין ממעניין.
האם זה האיר את עיניי, חידד את חושיי, תרם לתחושת החיוניות או המשמעות האישית שלי? גם כאן לא.
חלק קטן היה נחמד. בערך כמו שקוראים כתבה מסויימת בנשיונאל ג'אוגראפיק, או בעיתונות מדע פופולרי אחר. בטח לא על גבי 4 שנות תואר. השכנוע העצמי שזה מעניין, ולו חלקית, היה מטורף.

אני כותבת את זה ורואה את עצמי מתרוצצת בכיכר השוק, בשמלה כפרית משהו ובשיער קצת פרוע ובגוון מעט יותר נחושתי ממה שיש לי, ואני קצרת נשימה ומרגישה מטורפת וחסרת אונים מרגע לרגע. העיניים מתרוצצות לי מקצה לשוק לקצה, עוצרות על איש או אישה שבוחרים סחורה או מתווכחים עם המוכרים, ואני רוצה לבחור אחד מהם ולצעוק לו "די! תעצרו אותם בזמן, אתם שומעים! תעצרו אותם! אתם מייחלים לילדים שלכם עשור של עינוי עצמי, של שיעמום, של תסכול, של דיכאון!" אני נשמעת כמו מטורפת שמנסה להזהיר מפני דבר שמתקרב. ככה זה מרגיש. "אתם לא מבינים!" אני מטיחה בפניו של עובר אורח מופתע, אוחזת בשולי הבגד שלו. "חיים שלמים ייקח להם להיפטר מהתחושה הזו שמשהו לא בסדר איתם, שהם מוכי שחין, שהם משוגעים!" הוא נפטר ממני בהבעת תיאוב, דוחף אותי ממנו והלאה, ישר אל זרועותיו של השומר שמרחיק אותי מכל ההמולה. המגפיים הכבדות שלו נוקשות על המרצפות והוא מסמן לכול מי שנקרה בדרכו שהכל בסדר, אין מה לדאוג. הוא מחייך אליהם והתימהון על פניהם נעשה רך יותר. הם מבינים. אפשר לחזור לשגרה. ורק אני צועקת בעקבותיהם, בטוחה שאיבדתי את זה לחלוטין אבל כבר לא אכפת לי ואין לי מה לאבד ממילא וגם ככה אני לא יכולה לעצור עכשיו כי הדמעות כבר חצי דרך לגרון - "אל תתנו להם, אתם שומעים? משוגעים!"

אני חושבת שרציתי לביים כשהייתי בתחילת התיכון.

צעד על שביל חצץ

על ידי ציל_צול* » 16 ספטמבר 2014, 11:46

יש לי זיכרון על עמוד שבו ציל צול כתבה ששומעים את הזעקה שלי לחופש עד לשם (ושאנחנו בטח שכנות בארץ :), ואני לא מוצאת. אז ציל, תודה על השמיעה החדה, לא כולם שומעים בתדרים האלו.
יקרה, כתבתי את זה כאן. ומחקתי.
הרגשתי שכתבתי לך משהו לא מתאים, והנה, טעיתי פעם שנייה :-)
כן, כן, שומעים.

ואולי זה זמן טוב להזכיר לך, עכשיו כשאת מפחדת.

תפחדי. טוב לפחד. הפחד הוא שומר הראש שלנו.
לא כדאי לפטר אחד כזה, כוונתו טובה.

הצעת התמודדות - לראות אותו כפי שהוא. שומר ראש. כוונתו טובה. חלק ממך. רצוי ואהוב כמו כל השאר.

אבל לא כולך. שומר הראש הוא לא כל הסיפור שלך.

חיבוק חם אליך. גדול כזה. חזק.
את אמיצה מאוד ואני מפרגנת לך על האומץ מכאן ועד לאיפה שאת נמצאת.
גם להציף את זה מול האיש, גם להאמין בעצמך חלק מהזמן. גם לתכנן באופן ממשי מה תעשי. וכל מה שעוד יבוא...

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 14 ספטמבר 2014, 12:47

זה פשוט נורא. בסוף השבוע דיברנו עם בעלי, סיכמנו שזה עהיה בדר אם אתפטר. שאני מאמינה שאוכל להחזיר אלי את הלקוחות שהיו לי ולמצוא חדשים,ולצבור יסיון גם בדברים שפחות עסקתי בהם. "זה לא הנדסת טילים" אמרתי לו, וכבר ישבתי לקרוא מאמרים ומדריכים כדי לרענן את הזכרון ולהשלים את מה שחסר. והיום, באתי להגיד למנכל שאני רוצה להתפטר ופתאום אני משותקת מפחד. מה יקרה אם לא ילך? ואם אני לא מספיק טובה? ואם צריךצהרבה יותר נסיון ממה שיש לי? איך נסתדר כלכלית? פתאום זה נראה לי נורא מסוכן, וזה מדכדך ומשתק. הרס לי אתצמצב הרוח לגמרי.

צעד על שביל חצץ

על ידי נוודית* » 10 ספטמבר 2014, 08:18

צעד, יש פה מידע חדש, לפחות בשבילי - כבר יש לך נסיון בעבודה כעצמאית. טעמת כבר, גם מהיתרונות וגם מהחסרונות. יש לך הרבה חלקים של הפאזל הזה, את רק צריכה להרכיב אותו :-)
אני לא חושבת שאני מאד מסכימה עם המחשבה שסיכוי ותקווה מונעים מאתנו להיות בכאן ועכשיו. בראיה שלי - מה שמסיט אותי מההווה אלה פחדים ודאגות מהעתיד (לצד חפירות בעבר). ותקווה דווקא משחררת פחדים. כשאני אומרת לעצמי (ומאמינה לזה) - הכל יהיה בסדר, יהיה טוב. אני משחררת את הצורך לחשוב ולדאוג למה יהיה, ונשארת עם מה שיש היום. ושמחה על מה שיש.
ההורים שלך באמת היו מאד אמיצים. יצא לך לדבר אתם על איך הם קיבלו את ההחלטה, ואיך הם רואים אותה עכשיו, בפרספקטיבה של הזמן?

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 09 ספטמבר 2014, 22:28

היי נוודית...
העניין הוא שתמיד ישנם הספקות... ואם פשוט לא עבדתי עד היום במקום המתאים (מה שבהחלט סביר)? ואם אגיע למקום שבו כן אתלהב מהמוצר\חברים לעבודה? בעייה שניה היא שסיכוי ותקווה הם אכן מה שמחזיק אותנו הרבה פעמים, אבל הם גם מה שמונע מאיתנו להיות בכאן ועכשיו.
אני זוכרת שכשהייתי פרילנסרית, לפני שנה-שנתיים זה היה בדיוק ככה: מצד אחד יש את התחושה הנפלאה של החופש. אני יכולה ללכת לסופר אמצע היום, בסנדלי שורש, ואני יכולה ללכת לאט לאט ולהתמסר לתחושה של השמש על הפנים. ואני לבד בסופר (כמעט לבד, יש גם אנשים בפנסיה:) )ויש הזדמנות לתפוס רגעים של שקט ושל לבד במהלך היום, ולחשוב לבהות... אבל מצד שני הרגשתי שזה נמאס והגיע לי עד האף - התחום שבו עסקתי היה טכני למדי ולא עניין אותי להתפתח בכיוון. אז יצא שעדיין עשיתי משהו רק כדי לקבל עליו כסף. מה עוד - לפעמים כן רציתי נפש חיה לדבר איתה, ולא היה, כי כולם עסוקים במשרד, אז התחלתי לטפס לאט לאט על הקירות...

לגבי האומץ, אני אפילו לא צריכה ללכת רחוק כל כך. אני בת להורים מהגרים. הם הגיעו לפה לפני 25 שנה, הווי אומר לפני שאפשר היה לפתוח גוגל ולראות מה קורה. ועדיין, נטשו משרות, בית, משפחה וחברים, לקחו שני ילדים והחליטו שהם מסוגלים להתמודד עם כל מה שהעתיד יביא. אפשר להעלות לדיון איזה מחיר הם שילמו, אבל העובדה היא שאת האומץ היה להם.

צעד על שביל חצץ

על ידי נוודית* » 08 ספטמבר 2014, 06:20

הי צעד,
נניח שאת רואה שני דברים שחשובים לך, בהקשר של עבודה/קריירה/פרנסה - 1. ביטחון או שגשוג כלכלי 2. הנאה ממה שאת עושה (עניין, סיפוק, וכו').
במסלול הנוכחי את כבר יודעת שאחד מהם (הנאה) לא קורה, וכנראה לא יקרה. במסלול אחר, שאת עוד לא יודעת מה הוא - יש לך סיכוי לשניהם.
זה נכון שיש לך גם סיכון בשני הערוצים. אבל מנקודת המבט שלי, הסיכוי הוא מה שחשוב. קשה לחיות בלי סיכוי, בלי תקווה.
זה החשבון לדעתי, ולכן אני לא רואה פה תבוסתנות או וויתור על הצד של שגשוג כלכלי. הוויתור הוא על הביטחון. על הציפור ביד, לטובת שתי הציפורים על העץ.

להיות עצמאי זה באמת לא קל. יש סיכונים, יש אחריות רבה ואיתה לחץ לפעמים, יש הרבה פשרות שצריך לעשות. ועבודה קשה, בהחלט, ביחוד בתחילת הדרך. לא הייתי אומרת שהמציאות היא עויינת, כי זה רומז שיש לה כוונות מסוימות, ואפילו כוונות אישיות נגדך. לא מאמינה בזה. אבל המציאות היא בהחלט כאוטית, ולפעמים סוערת. אני חושבת שמה שצריך להסכים זה לשוט ולנווט בים הפתוח, לפעמים בחוסר וודאות, להסחף לפעמים ברוח, בעודני מתקדמת בכיוון הכללי שאני שואפת אליו.

הייתי באי רארוטונגה, איי קוק. אי יפהפה וזעיר, שמקיפים אותו בארבעים דקות של נסיעה איטית. עמדתי משתאה על החוף הלבן והציורי, עם עצי קוקוס על שפת הים הכחול-טורקיז. זה החוף שממנו, כך מספרות האגדות, יצאו הסירות שבסופו של דבר הגיעו לניו-זילנד, אבותיהם של המאורים. חושבת על השייטים, המשפחות, שיצאו בסירות קאנו קטנות לאוקיינוס הפסיפי העצום, שטו לחפש איים חדשים. בלי מפות, בלי מכשירי קשר, בלי GPS. מה שכן היה להם - שיטות ניווט עתיקות כמו קריאת השמש והכוכבים, וספירת גלים. והרבה אומץ כנראה. תהיתי למה הם בכלל רצו לעזוב את האי הקסום הזה, ולהסתכן כל כך. כנראה שזה מאד אנושי לצאת לנדוד בעקבות החלום.

להיות אדונית לגורלי לא בהכרח אומר שאני אהיה בשליטה מלאה כל רגע ורגע. אפילו להיפך. אבל זה כן אומר שאני בוחרת את המסלול. את החלום.

@}

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 07 ספטמבר 2014, 20:58

יאללה. אבל אם ההוא במרומים מתפנה לעניין - אני ביקשתי קודם! :)

עוד תובנות. זאת ספציפית באה לי היום כמעט כמו הארה. הלכתי הביתה מהעבודה, משועלת ועם התחלה של כאב ראש מבטיח, וניסיתי לדמיין איך נראים החיים בתור עצמאי. ראשית, זו לא ההארה, זה הפתיח ושנית - אני לא בטוחה שזו התעסקות חכמה כל כך, כל הדמיונות המודרכים הללו, כי חוץ מזה שזה גורם לחיים באיזשהו עתיד וירטואלי לא ברור, זה גם לחלוטין לא חייב להיות תואם למציאות. אל על כל פנים, דמיינתי. והיה שם גם איזה קטע של באסה: מה עם אני אצטרך להתעסק עם לקוחות לא נעימים, ואצטרך לספוג הרבה סירובים, או שלא יתחשק לי לעשות איזו עבודה... בקיצור, מה יקרה אם הבאסה תתפוס אותי גם שם? הרי אז, לכאורה, "כבר לא יהיה לי תירוץ", לא? הנה, נפטרתי מהדבשת שהציקה לי, קרי העבודה, מצאתי את פרנסתי בתור עצמאית (אמן כן יהי רצון, ואם אתה כבר בהאזנה למשאלה הספציפית הזו - אפשר גם שהמיזם הזה יהיה מצליח מספיק כדי לפרנס עוד אמא או שניים? תודה, על החתום). אז מה את מתלוננת אישה? ואז, פתאום, איכשהו, הזדחלה אליי תובנה קטנה. אני לא חוששת מעבודה קשה, או הרבה עבודה, או לקוחות, או מס הכנסה (עד כמה שאפשר להגיד דבר כזה בקול...). כל אלו בהחלט ראויים ונסבלים בקונטקסט שלהם. מה שלא נעים לי ומשבש אותי, זו התחושה שלא אני אדון לגורלי. שלא אני מחליטה איך החיים שלי יראו.
המעניין הוא, שיש כאן איזו סתירה פנימית - התשובה שעולה בי (מתוך הבטן :)) על השאלה "האם את מסכימה להיות אחראית על חייך?" או "האם את מסכימה לראות כיצד את אחראית על מהלך חייך?" היא - כן. אבל מצד שני, אם אני גולשת ללואיזה היי, ההסכמה שלי איתה נעצרת בדרך כלל בשלב ה"אני מרגישה מוגנת ובטוחה תמיד". אני לא. אני מרגישה שכוחות זרים, חיצוניים והרבה פעמים עויינים מחזיקים את המושכות למציאות שלי ומושכים בהם הרבה פעמים בניגוד לכיוון שאני עצמי הייתי מכוונת. אני מרגישה שאני חוששת שאין לי את הכלים להגן על עמי ועל היקרים לי מפני הכוחות הללו. איך זה מסתדר? לא יודעת.

עוד משהו שחשבתי עליו, הוא המקום ממנו אני מסכימה לתת לעתמי להיחשף לנושאים חדשים. לאחרונה מבשילה בי איזו הסכמה לעזו את מקום העבודה שלי ולנסות כיוונים חדשים. לכאורה, זו אחלה הסכמה. אבל מתחת לפני השטח, חוץ ממתן רשות ללמוד ולהיכשל, אני מרגישה (בעצם אני שומעת את עצמי אומרת במפורש) שההסכמה הזו נובעת מההנחה שבמילא אני לא אגיע לפסגות ושיאים בעיסוק הנוכחי שלי. אם לחדד את זה, אני נותנת לעצמי הסכמה לעשות מה שאני רוצה מתוך וויתור על הצלחה חומרית. נוסח "במילא כל החיים לא יהיה לך גרוש על התחת (מותר להגיד את זה בבאופן? זה נראה לי מיקום מאוד טבעי ), אז מה את מתרגשת? לכי תעשי משהו שתהני ממנו." וזה, אפעס, לא נשמעת לי קונוטציה בריאה מדי. לא שהעושר נמצא בראש פסגות שאיפותיי, אבל אני לא בטוחה שאני באמת רוצה לוותר על נוחות חומרית לחלוטין. אני יכולה ליהנות לחיות בבונגלו בלי חשמל ומים זורמים, אבל הצלחה חומרית חשובה לי. גם בגלל שהיא נוסכת בי בטחון, וגם בגלל שאני מאמינה שהיא אכן מהווה איזשהו תג מחיר לאוחז בה. למרות שאיך שאמר קולגה שלי לשעבר - כסף לא מעיד על שום תכונה של בעליו, אני כן מתרשמת מאנשים שהצליחו להרוויח כסף.

דיעותכן, גבירותיי וגבירותיי?

צעד על שביל חצץ

על ידי אמא_פה* » 07 ספטמבר 2014, 12:58

עשית לי חשק לכתוב רשימה משלי (לאסוף את כל הרשימות שיש לי מכל המחברות שמסתובבות בבית, לעדכן ולהעלות לדף שלי)
:)

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 05 ספטמבר 2014, 14:21

מה אני אעשה ביום שבו אצטרך לעבוד רק שלושה ימים בשבוע, או פחות:

אחזור לתרגל יוגה\אתחיל טאי צ'י כל בוקר
אחזור לאומנויות לחימה\סלסה
אעביר שיעורים בתיכון על כל הנושאים שהיו חסרים לי כשסיימתי אותו
אפתיע את הבן שלי ואאסוף אותו מהגן מוקדם מדי פעם, כדי לשבת איתו ולשתות מיץ גזר או לנסוע לים
אתנדב ב"שפרה ופועה"
אעביר סדנאות לבישול טעים ובריא למשפחות עם ילדים
אעבור קורס פראמדיקים ואצטרף ליחידת חילוץ
אעשה דברים מעכשיו לעכשיו, כי אני יכולה
אצא לדייטים עם אחיינית שלי לעיתים תכופות יותר
אלמד על סקס טנטרי, גינון וורטיקלי, הקמת חוות אורגניות, אחזור ללמוד גיטרה. אולי גם דיג'רידו. אחזור לפיתוח קול, אתגבר על הפחד לשיר על במה
אנהל גסט האוס במקום קסום ונידח, אתפור כיסויי מיטה ואכין מאפינס לארוחת בוקר לאנשים שאני בקושי יודעת את השפה שלהם והבן שלי יתרוצץ בגינה עם ילדים שהוא בקושי יודע את השפה שלהם גם.

בורא עולם, תראה כמה דברים יש לי לעשות במקום לשבת באיזה משרד משמים ולחכות שהשעון יגיע לשעה 17:30. מה אתה אומר, צ'אנס?

שבת שלום

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 03 ספטמבר 2014, 22:07

אוף... יש לי זיכרון על עמוד שבו ציל צול כתבה ששומעים את הזעקה שלי לחופש עד לשם (ושאנחנו בטח שכנות בארץ :), ואני לא מוצאת. אז ציל, תודה על השמיעה החדה, לא כולם שומעים בתדרים האלו.
חוץ מזה, מצאתי בוידעם איזו פנטזיית אביר-על-סוס לבן גדולה וכבדה, שעמדה שם מאובקת ותופסת שטח מיותר, בסגנון הרטרו שלה. מיחזרתי אותה, והתפנה עוד קצת מקום.

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 02 ספטמבר 2014, 22:12

יום ראשון בעבודה אחרי החופש. היה נחמד לקשקש עם כולם ולהחליף "מה נשמע". לא משהו עמוק, לא התגעגעתי לאף אחד ממש, אבל נחמד. ניסיתי להסתכל כוחות רעננים על מה שמפריע לי בעבודה. המנהל הוא כנראה איזה כוח תיאורטי שמפריע לי בעצם קיומו והתנהלות, אבל אני לומדת לקחת אותובפרופורציות. איך? אני מנסה להסתכל על הסיטואציה מהצד ולהגיד לעצמי מה הוא עושה ואיך אני מגיבה. חלק ניכר מהפעמים, רוב הזמן אפילו, אני נראת לעצמי לחוצה, מתוחה, כאילו "בהיכון" למה שהוא יעשה. קפיץ מתוח. אני רוצה להיות רגועה יותר במחיצתו. הוא לא צריך להיות בעל השפעה כזו עלי.
הצורך לשת שעות רבות גורם לי לחוסר מנוחה, לתחושת אי גמישות במפרקי הירך, בגב. כשעבדתי מהבית הייתי קמה וזזה - לעבודות הבית, למשהו אחר, אבל מרגישה בתנועה. כאן, חוסר התנועה גם מרדים אותי וגורם לי לתחושת קהות ושיעמום. המחשבות שלי מתחילות לנדוד למקום אחר. אני בוהה, אני מנומנמת. מחפשת משהו לדרבן את עצמי. שוקולד? קפה? אלו דברים שאני לא מרגישה שיוסיפו לי טוב, רק "ינערו" קצת את המערכת. החדרים מחניקים מעט, מיזוג האוויר מרגיש לי מלאכותי. אחרי השעה 3 בצהריים אני מרגישה עוד ירידה באנרגיות, חוסר הריכוז גורם לי להיות קצרת רוח מתי אלך הביתה. הצורך לשדר שאני יעילה ו,עסוקה" שעות רבות כל כך גורם לי למתח, תחושת "קהות", קצת כאב ראש.
עבודה שעות מעטות יותר ובתנועה רבה יותר בהחלט יכולה להוות יתרון.

צעד על שביל חצץ

על ידי יולי_קו » 02 ספטמבר 2014, 01:31

הי צעד, כתבתי לך תשובה בדף שלי. להתראות שם.

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 01 ספטמבר 2014, 23:58

תודה לשתיכן! עניתי במייל...

צעד על שביל חצץ

על ידי פעוטות_ופעוטים* » 01 ספטמבר 2014, 21:31

מה שכתבת אכן נשמע נורמלי להפליא
אבל רציתי להוסיף תובנה שיש לי
ככל שהקשר שלי עם ההורה שממול נינוח ואני לא נכנסת למתח ואומרת דברים שמצופה ממני להגיד או סתם נלחצת מהסחרור שמפגש פעוטות /ילדים יוצר
שמתי לב שהכל הרבה הרבה יותר נעים ושאני הרבה יותר אותנטית,קשובה ולא מדברת בסיסמאות
אלא מצליחה להיות נוכחת וכל פעם קורה משהו אחר
התובנה הזאת נולדה כשבילינו הרבה עם ילד נושך, שהוא מאד אהוב עלינו
בהצלחה!

צעד על שביל חצץ

על ידי פלונית_אלמונית* » 01 ספטמבר 2014, 18:41

גם אני שלחתי

צעד על שביל חצץ

על ידי אמא_פה* » 31 אוגוסט 2014, 22:47

שלחתי

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 31 אוגוסט 2014, 22:40

סליחה, שגיאת עריכה: justpickaname4 בג'ימייל

צעד על שביל חצץ

על ידי אמא_פה* » 31 אוגוסט 2014, 22:25

וקיבלתי הודעת שגיאה. בדקי אם קיבלת, אם לא יכול להיות שהמייל לא נכון?

צעד על שביל חצץ

על ידי אמא_פה* » 31 אוגוסט 2014, 22:21

שלחתי לך

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 31 אוגוסט 2014, 20:05

מ-ע-ו-ל-ה!
[email protected]

דברו איתי!

צעד על שביל חצץ

על ידי אמא_פה* » 31 אוגוסט 2014, 19:51

אם תלכי לבקר בבית ספר אנתרופוסופי תוכלי לדבר עם המורים בין השיעורים. לי יצא להתנדב קצת בבית ספר כזה, אולי כדאי לך גם כדי לראות איך זה באמת.

הי.. את יכולה לרשום לי איזשהי כתובת מייל ונדבר דרכו?
גם אני אשמח לחלוק איתך את החוויות שלי במייל :-)

צעד על שביל חצץ

על ידי פלונית_אלמונית* » 31 אוגוסט 2014, 19:20

הי.. את יכולה לרשום לי איזשהי כתובת מייל ונדבר דרכו? אם את מעונינת לדבר איתי, אני גננת ולדורף :-)

צעד על שביל חצץ

על ידי נוודית* » 31 אוגוסט 2014, 15:10

העולם גדול, רחב ומדהים. ויש בו אינטרנט. יש אנשים שחיים מזה שהם חיים נפלא ומצלמים את עצמם עושים את זה
מציעה לך לחפש ולקרוא על Digital]נוודים דיגיטלים nomad[/po], ועוד כמה מונחים וכינויים שנדבקו לאנשים שבחרו בחיי נדודים, כמו Perpetual traveler. השם והטרנד כמובן לא חשובים. מעניינות הסיבות של אנשים לצאת למסעות, הדרכים בהם זה קורה, ומה קורה בדרך, במסע. יש לא מעט בלוגים של אנשים שמספרים על חיי הנדודים שלהם, ואיך הם מגשימים אותם, מבחינה כלכלית, ובכלל.
אם זה כיוון שמושך אותך, 'מקצועות הידע' הם בהחלט כיוון טוב. כתיבה, עיצוב, ואפילו קידום מכירות, כל מה שאפשר לעשות באמצעות האינטרנט, ואינו תלוי מיקום.
פרמאקלצ'ר, וחקלאות בכלל, זה כמובן כיוון אחר לגמרי. להעמיק שורשים במקום לנתק אותם. שני הכיוונים, ועוד המון אחרים, יכולים להביא לחופש. לגמרי אישי.

העולם באמת גדול ומדהים, הכי מסכימה אתך :) ארבע התשובות שלך מצוינות לדעתי, אחת אחת.

חשבתי לכתוב בלוגים בשביל אחרים.
אולי כדאי לך אם כן להתחיל לכתוב בלוג של עצמך (בהנחה שאין לך עדיין). זה גם יתן לך אפשרות להתנסות בכל האספקטים של עולם הבלוגים, וגם יהווה כרטיס ביקור, כשתרצי להציג ולהציע את עצמך ככותבת.

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 31 אוגוסט 2014, 14:32

שכירה אני לא רוצה להיות, זה בטוח. עכשיו אני בשלב של לרסן את הפחד הקמאי של "אבל מי ירצה אותך כשתעברי את גיל ה-40 ולא יהיה לך ניסיון" (אגב, הנה כמה תשובות טובות לדעתי, שמחזיקות את הקול הזה קשור בשלשלאות קצרות: הצורך להיות עם הרבה ניסיון בגיל 40 משמעו לעשות עוד עשור משהו שאני ממש לא נהנית ממנו. שניים - מי אמר שנגיע לגיל ארבעים? יהיה קצת אירוני לגלות ביום הולדת ה39 שכל התכנון המדוקדק הזה וכל המשמעת העצמית היו לחינם, לא? שלוש - העולם גדול, רחב ומדהים. ויש בו אינטרנט. יש אנשים שחיים מזה שהם חיים נפלא ומצלמים את עצמם עושים את זה. יש אנשים שעוסקים בקואוצ'ינג. בפרמאקלצ'ר. בהקמת חוות אורגניות ולימוד יוגה אי שם בהרים נידחים. יש אנשים שמנגנים את בטהובן על החומה הסינית. לכולם יש מקום תחת השמש. ארבע - מי שעושה את מה שהוא עושה מתוך הנאה גדולה, גם אם העיסוק עצמו לא נחשב מניב או רווחי, לדעתי הסיכויים שלו להתפתח ולצמוח גדולים יותר מאשר את מי שעושה את מה שהוא עושה רק כי זה נחשב אליטיסטי או רווחי מאוד. אבל זה נושא לפוסט נפרד)
אני גם מנסה לגבש, להמציא מה כן, ולא מתוך "מה לא", אלא צורה נפרדת. אני לא בטוחה שזה הזמן לערב את ה"איך" שבעניין, למרות שלשם אני נשאבת עם כל רעיון שצץ.

אני אוהבת לדבר עם ומול אנשים. אני אוהבת להדריך, להרצות, להציע חומר למחשבה. אני אוהבת לגרום לאנשים לפקפק, לחשוש, להתרגש. אני אוהבת לרקום פרוייקטים, מוזרים והזויים. אני אוהבת לשמוע אנשים (במידה, כן? תקופות רבות אני אוהבת גם לא לשמוע אותם בכלל... :)) . אני אוהבת לכתוב (או שאולי זו אלטרנטיבה קיימת בהיעדר קהל מספיק? לא, נראה לי שאני אוהבת לכתוב לכשעצמו.) אני אוהבת לתרום לשינוי שנראה לי טוב: לקנות את הירקות שעומדים להיזרק בסופר, לתת רעיונות למוכר הנעליים שלי או לחוות העיזים שאני קונה ממנה לשיווק עצמי מעניין, כל מיני כאלו...

עד לכאן הגעתי. מחפשת את הנתיב הלאה. משהו מושך אותי להוראה. לכתיבת הרצאות ובלוגים. מה עושים עם זה הלאה?

הידיעה שבינתיים שאני מחפשת אני צריכה לחזור למשרד לא משמחת אותי במיוחד...

מבחינת חופש, גם זה נושא רחב. אין ספק שבכל מקרה אהיה כפופה לכוח המשיכה לכוחות אחרים שמשפיעים על מידת ההתנהלות שלי בעולם. אני חושבת שמידת החופש שאני מבקשת לעצמי, לפחות כרגע, היא להיות מסוגלת להחליט במה אני עוסקת וכמה שעות ביום אני עושה את זה, ועדיין לא לרעוד מפחד שמא מחרותיים לא יהיה כסף לאוכל.

תודה שאתן כותבות, זה מאפשר לי תמיכה (ציל צול, דווקא חשבתי שאת דווקא לגמרי בחוץ :) אבל גם חצי רגל זה משהו)

חשבתי לכתוב בלוגים בשביל אחרים.

צעד על שביל חצץ

על ידי נוודית* » 31 אוגוסט 2014, 12:22

החופש הוא בראש והגריד הוא בראש.
מסכימה עם זה. אבל לא עד הסוף. אני חושבת שזה מורכב. יש גריד פנימי, שאנחנו שואפות להשתחרר ממנו, או לשחרר אותו, או למוסס אותו. או לפחות שיהיה פחות ריבועי.
אבל יש גם גריד בחוץ, שאנחנו גדלים משולבים לתוכו. מי יותר ומי פחות. יש השפעה הדדית בין המערכת החיצונית והפנימית. לכאורה, אפשר לחיות לגמרי לגמרי בתוך הגריד הכי צפוף ונוקשה בחוץ, ולהיות לגמרי חופשי בפנים. אבל אני חושבת שזה די לכאורה, זה קשה.
הדרך היותר טובה היא להשתחרר מבפנים החוצה, וגם מבחוץ פנימה. לשחרר שלשלאות בתוך הראש, אבל גם לשחרר כאלה שבחוץ, במציאות היום יומית. אלה תהליכים שיכולים מאד להניע אחד את השני.
לדוגמה - את הרגל הוצאתי כשהחלטתי לא להיות שכירה יותר. זה לא מהלך שכולו בתוך הראש, נכון? :)

כשדיברתי על פנאטיות, אכן התייחסתי לסגנון חיים ששואף להיות מחוץ לגריד בטוטאליות - בלי חשמל, בלי כסף, בלי בנק, בלי תעודת זהות. בשבילי זה לא חופש, זה גם סוג של שעבוד, בקצה השני של הסקאלה.
אז אני בחרתי לנתק חיבורים כאלה ואחרים לגריד החיצוני, רגל וחצי, וזה מספיק וטוב לי כדי לשאוף ולנוע לקראת החופש המלא בפנים - שתי רגליים, שתי ידיים, ראש ולב :)

צעד על שביל חצץ

על ידי ציל_צול* » 31 אוגוסט 2014, 11:01

כדי להיות ממש מחוץ לגריד, צריך להיות מאד מאד קיצוני בימינו, כמעט פנאטי. ולהקריב לא מעט.
הא... בכלל לא התייחסתי לאיך שהחיים נראים. התייחסתי למה שבראש.
החופש הוא בראש והגריד הוא בראש.
להיות מחוץ לגריד, במובן שלי, הוא לא פנאטי בכלל ואין בו גרם של הקרבה.
להיות מחוץ לגריד, בשבילי, זה קודם כל לשחרר את האפשרות שיש בכלל פנאטיות או הקרבה :-)

מה שכן, זו דרך. ולכן מסכימה מאוד מאוד עם זה -
אפשר לברור ממה להשתחרר, מה מכל המטריצה הגדולה הזו באמת מעיק ואוזק, מה הן השלשלאות, ועליהן לוותר. זה מאד אישי.

צעד על שביל חצץ

על ידי נוודית* » 31 אוגוסט 2014, 10:54

אני חושבת שרגל וחצי בחוץ זה די מספיק. לפחות לי. מספיק כדי שהגריד לא יציק לי, כדי להרגיש חופשיה. מצד שני מספיק כדי להשאר עם סוג של נוחיות שנעים לי.
כדי להיות ממש מחוץ לגריד, צריך להיות מאד מאד קיצוני בימינו, כמעט פנאטי. ולהקריב לא מעט.
אפשר לברור ממה להשתחרר, מה מכל המטריצה הגדולה הזו באמת מעיק ואוזק, מה הן השלשלאות, ועליהן לוותר. זה מאד אישי.


אבל אני מרגישה שאני כן אשמח להיתקל בהזדמנות המתאימה
או להמציא אותה....
לפעמים צריך קפיצת אמונה. Leap of Faith.

@}

צעד על שביל חצץ

על ידי ציל_צול* » 31 אוגוסט 2014, 10:18

הזדמנות, מזל זה משהו שבא מבחוץ, לא?
כן. אבל הוא נוטה לבוא למי שדלתו פתוחה ויודע לארח היטב.
מחבקת אותך. וממש מבינה אותך.
גם אני עם רגל וחצי מחוץ לגריד. את הרגל הוצאתי כשהחלטתי לא להיות שכירה יותר. את החצי הוצאתי כשהבנתי שאני צריכה להמציא את מה שכן, אחרי שהבנתי מה לא.
בשביל החצי שנשאר אני צריכה עוד קצת אומץ, אבל אני עובדת גם על זה.
לאט לאט, בקצב שלך.

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 31 אוגוסט 2014, 10:02

זה נכון, אבל לא בצורה הרמטית. ההחלטה והאמונה הן שלי, אבל אני מרגישה שאני כן אשמח להיתקל בהזדמנות המתאימה. הזדמנות, מזל זה משהו שבא מבחוץ, לא?

צעד על שביל חצץ

על ידי נוודית* » 31 אוגוסט 2014, 06:37

איפה המורפיאוס שלי?
לגמרי בתוכך, כמובן. :-)
בנאלי, אבל (כנראה) נכון.

<נוודית עם רגל וחצי מחוץ לגריד. מומלץ>

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 31 אוגוסט 2014, 02:22

בתקופה האחרונה אני משננת לעצמי הרבה "מותר לך", "זה לגיטימי" וכאלו, לא ממהרת לספוג ביקורות בצורה אוטומטית. אבל שמתי לב שאני מתנהלת בצורה מאוד עצבנית. אני קצרת רוח הרבה יותר, קוצנית, גולשת לתגובות שלא היו שם קודם. פעמיים פשוט "נהמתי" על הפעוט שלי, כשההתנהגות שלו הוציאה אותי מדעתי. לא יושבת לי טוב העצבנות הזו.
שוב יש תחושה חזקה של חיפוש נתיב. הייתי רוצה למנף את העובדה שהריחוק מהעבודה הדגיש לי בצורה מובהקת יותר עד כמה יש חיים בחוץ ששווה לחיות בצורה אחרת - לא בצורה של ישיבה 9 שעות במשרד וביצוע משימות שכל תכליתן הוא משכורת + דיבור עם אנשים בני גילי. למנף בצורת להתפטר, לפני שאני חוזרת לשגרה שבולעת אותי ולא מאפשרת לי לראות דברים מבחוץ. אני רוצה החוצה מתוך המטריקס. איפה המורפיאוס שלי?

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 29 אוגוסט 2014, 23:36

קלהרבה אנשים יש מצבי קריסה בחיים,שבהם הזעקה שלהם לעזרה היא זעקה, ולכן לא מנוסחת. זו הזדמנות לאנשים אחרים לשמוע אותה, ולהיענות לכאבו של מישהו אחר. קראתי משפט נחמד אתמול: עם ההצלחה בא הסיפוק ועם הסיפוק - האהבה. אז בואי נהפוך את זה ל"עם ההצלחה שלי לראות שגם ככה,כמו שאני,במצב המדולל ובאפיסת הכוחות הזו, אני מצליחה להביא אליי אנשים. מתוך זה באים אליי הכוחות,ומתוך זה - האמונה שיבואו עוד יותר כוחות". מה דעתך? נתקלתי גם באתר שמציע הקלטות טובות לחיזוק האמונות הפנימיות שלנו. www.verygood.co.il מומלץ לפני ואחרי השינה. ותגידי לי איך זורם לך....

צעד על שביל חצץ

על ידי שיבולת_בשדה* » 29 אוגוסט 2014, 21:21

היי תודה על ההזמנה:)
הייתי מאוד שמחה לבוא אבל אנחנו רחוקות, מאיזור חיפה. חייבת לשתף בפחד הכי גדול שלי, שהכוחות שלי אוזלים וכבר אין לי יכולת מינימלית לנסח, להתנסח. אני בסוף קרב האבקות של יותר משלוש שנים לנסות להבין מה קורה איתי, להבין שבן הזוג שבחרתי לא טוב לי. פשוט לא טוב. עבורי, כלפי, הוא עויין בצורות שרק עכשיו אני מתחילה לראות ולהבין ומכאן הצורך לקום וללכת ניהיה ברור מאי פעם. אבל אני פשוט נשארת בלי כוח אפילו לבקש עזרה בצורה נורמלית. אין לי מושג, מי את, מה את. ניסיון לעבור להכיר אותך מהדף, אין סיכוי בכלל שאני בכלל מצליחה לקרוא משהו. אני לבד. כל כך לבד. יש לי משפחה, אבל כל אחד עם הסיפור הלא פשוט שלו שאין לנו אפשרות/ פניות כלשהי לעזור ולהיעזר אחד בשני. אני לא יודעת מאיפה להתחיל ורק שומעת את עצמי, כאילו שאני מבקשת שאחרים יצילו אותי, שזה הכי לא אני שבעולם וזה גם מקשה להיעזר ולבקש עזרה.

שולחת בלי רסן כך על פני המים.
ושוב, תודה על ההזדמנות ועל ההזמנה.

צעד על שביל חצץ

על ידי בשמת_א* » 28 אוגוסט 2014, 21:47

חייבת לטוס אז על רגל אחת:
  1. יש דפים שזה נדון בהם. לא זוכרת שמות אבל בטח תמצאי במדור פעוטות...
  2. זה גיל שבו עדיף להפגיש עם ילדים מגיל גדול יותר בשנתיים בערך. לפחות.
  3. בטח שלא להשאיר אותם להסתדר. חייבים לעזור!
  4. לא נפגשים בבית. בשום פנים ואופן. מה פתאום שייתן את הצעצוע. את נותנת את האוטו שלך בהשאלה לסופשבוע למישהו שפגשת היום? מה פתאום לשכנע "לחלוק". להיפך: אומרים לשני: "יוסי כרגע משחק בזה אז אי אפשר. בוא נמצא לך צעצוע אחר" אבל חוזרת לעצה הראשונית: לא בבית. לא לאפשר ריב על צעצועים, בשום אופן לא.
ברור שאני רוצה שהוא יהנה לחלוק ויבין את היתרונות שבהתנהגות הזו -אם אתה מתחלק אז כנראה שיתחלקו איתך בחזרה וישמחו לשחק איתך
זה לקח שרלבנטי לגיל 5 ומעלה... לא רלבנטי לגיל שלהם. ממש ממש לא רלבנטי. מדובר בתינוקות.

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 28 אוגוסט 2014, 21:19

המשך סיפורי פעוטות:
מצד אחד זה לא המצב שבו אני רוצה להגיד "שיסתדרו בעצמם" - הם לא מסתדרים. אי אפשר לקרוא לשני פעוטות בוכים, מוכים ונשוכים "מסתדרים". מצד שני, כל ההמולה של לרוץ אחריהם, להפריד, לשכנע שיתנו אחד לשני לשחק או ישחקו ביחד לא עובדת לי, אני מרגישה שאין כאן אמון. אני אומרת לו "תתן לו לשחק והוא יחזיר לך" ואין לי זמן לבנות את האמון בטענה הזו, כדי שהילד שלי באמת יתן את הצעצעוע ברצון וב"זרימה". אני מרגישה שהוא מבין מה אני אומרת, אבל אין לו אמון שזה מה שיקרה. הוא אומר "לא, זה שלי" ואני מבינה אותו. זה מה שאני הייתי מרגישה אם היו דורשים ממני לתת חפץ שלי לאדם זר. אני לא רוצה לקחת ולתת במקומו כי אני מרגישה שזה סוג של הורס את יחס האמון של הבן שלי בי - הוא לא רוצה לתת, ואני נותנת. אני גם לא רוצה לכפות עליו להתחלק בכל מצב ובכל זמן, כי הרי גם אני לא תמיד רוצה או מסכימה לחלוק את החפצים שלי. מצד שני, ברור שאני רוצה שהוא יהנה לחלוק ויבין את היתרונות שבהתנהגות הזו -אם אתה מתחלק אז כנראה שיתחלקו איתך בחזרה וישמחו לשחק איתך. ואם לא - תישאר עם המון צעצועים אבל בלי אף אחד לשחק בהם איתו.

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 14 אוגוסט 2014, 12:20

בין ההתלבטות לכתוב לעצמי ולכתוב בבלוג, לא נכתב כלום.
אז החלטתי לכתוב, פיסות וקרעים ולקוות שהאמונה שלי בטוב תביא את הדברים למקומם הנכון.

כל הדברים ידועים וקיימים, הקסם הוא לארגן אותם ככה שאפשר יהיה לראות את התבנית שהם יוצרים. כל הכלים לריפוי ושינוי מזומנים ומונחים בהישג יד, הידע הנדרש הוא איך להביא אותם אל זה שחפץ ללמוד אותם, כך שיהיו בהתאם לתפיסת עולמו. אם לא יהיו בהתאם לתבנית האמונות שחקוקה עמוק עמוק בו, יבטל אותם במחי יד. אם לא היתה בו תבנית חקוקה מלכתחילה, לא היה מתקשה ללמוד. חוסר בתבנית פנימית הוא הפתיחות להבנת כל התבניות כולן.
רק אם המידע יהדהד בהתאם לעולם הפנימי של האדם, הוא יהיה מוכן להזמין אותו להיכנס פנימה, בזהירות. למה בזהירות? כי מידע חדש מאיים בשינוי, ושינוי הוא אפשרות מדאיגה. למי שזו לא אפשרות מדאיגה עבורו, סביר שאין תבניות והוא אינו במצב בו עליו לגשש אחרי כיווני ריפוי. הוא בוחר אותם בטבעיות ובקלות ולא קורא להם בשם.

הכאבים הגדולים שלי מלמדים אותי דברים גדולים. הכאב הבלתי נסבל בגב לימד אותי יוגה. יודה לימדה אותי שהעולם הוא לא בחוץ, אלא בפנים ושיש להרגיע את הפחד מהתבוננות פנימה כדי לשמוע את המנגינה העדינה שלו. כשאני לא מתרגלת יוגה עושה רושם שאפשר להסתדר מצויין בלעדיה. כשאני מתחילה לתרגל אותה, אני מבינה שהאמונה הזו היא חלק מחוסר ההלימה שלי עם עצמי, שמתגברת ונערמת, שכבה אחרי שכבה, בהיעדר תרגול.
הכאב בלידה לימד אותי משמעותה של צניעות וקבלה. גם אם תרגלתי והקפדתי ועשיתי הכל - זה לא אומר שהוצאתי את עצמי מכלל הסיכון לניתוח קיסרי. וגם עליו צריך להודות, שהתוצאה היא ידיים מלאות. משמע אומר, שגם אני עשויה להזדקק לעזרה מאחרים במצבים שונים בחיי, ויש לקבל זאת ולהודות על זמינותם של מורים מתאימים.
הכאב של התסכול מלמד אותי שאני מאמינה שיש בי יותר משיוצא לפועל והרצון להוציא אותו בוער בי. התסכול דורש התייחסות ודיבוב של מקור הכאב: מהו זה שאני חושבת שהוא בעל ערך בי שאני מתעלמת ממנו ולא מביאה אותו לידי ביטוי? מדוע זה חשוב כל כך שזה לא שוכך בי? אני מאמינה שיש בי רגישות מובנית לחוויות של אחרים ויכולת לראות את החוויה דרך העיניים שלהם, לפחות במידה שזה אפשרי על ידי אדם אחר. אני מאמינה שיש בי את יכולת ההתבוננות השקטה, על ראיית הדברים מתוך מסגרת רחבה יותר, שכוללת בתוכה גם את הצורך לקבל את הסוף, את המוות. אני מאמינה שזהו כישרון שיכול לאפשר לי להביא אחרים לריפוי, לצמיחה והבנה שלהם את עצמם.

עכשיו אני מרגישה שהשקיתי את החלק הזה בי שנובט, ולא תמיד זוכה לאור שמש.

צעד על שביל חצץ

על ידי אילת* » 07 אוגוסט 2014, 23:01

קרית שמונה. אנחנו ישנו בדירה נעימה ומתוקה (ליבי 054-8082648 ) וחשוב מאוד: זולה. וכל יום הלכנו להשתכשך המקום אחר. מאוד מומלץ. גם ליבי בעלת הדירה מקסימה ודואגת לאירוח נעים ומפנק.

צעד על שביל חצץ

על ידי יצירתית* » 29 יולי 2014, 23:15

זו בעצם סוג של מדיטציה.

צעד על שביל חצץ

על ידי יצירתית* » 29 יולי 2014, 23:14

על מה שאת רוצה:) הכי חשוב להתמיד, ולא לשפוט את מה שאת כותבת וגם לא לקרוא את מה שכתבת כשאת מסיימת. זה יכול להיות סתם מילים או מחשבות מנותקות או דימויים שעולים לך, או כתיבה על מה שמטריד אותך, או סתם "התבכיינות" על דברים קטנים, בקיצור כל מה שעולה, אפילו חזרה על אותו משפט על שלושה דפים. כדאי לעשות את זה על הבוקר כמה שיותר מוקדם. ולא להראות את זה לאף אחד, זה אישי ולעינייך בלבד.

לי זה ממש עוזר ונותן תחושה של ניקוי ושלווה.

הנה עוד קצת מידע אם זה מעניין אותך (באנגלית): http://juliacameronlive.com/basic-tools/morning-pages/

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 29 יולי 2014, 23:00

תודה! שלושה דפים על מה? סתם כתיבה אסוציאטיבית?

צעד על שביל חצץ

על ידי יצירתית* » 29 יולי 2014, 22:11

היי צעד על שביל חצץ,
רציתי רק להגיד לך שאני קוראת אותך בדף ביד רכה ומזדהה עם מה שאת עוברת כרגע. רציתי להציע לך לנסות משהו שאני עושה בשבועות האחרונים ושעוזר לי: לכתוב כל בוקר שלושה דפים. סתם ככה מה שעולה לך. זו שיטה שקראתי עליה בספר "דרך האמן" ושהתנסיתי בה קצת בעבר באופן נקודתי (פה ושם כתבתי קצת אבל לא בצורה מסודרת כל יום). אני באמת מרגישה שינוי מאז שהתחלתי בזה ומוצאת שזה עוזר למקד את המחשבות, הרצונות ולפזר בילבול. צריך לתת לזה זמן ולהתמיד.
זהו, משום מה הרגשתי צורך לכתוב לך את זה:)

מאחלת לך ימים שקטים ורגועים ושתמצאי את דרכך.

@}

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 13 יולי 2014, 16:20

יום קשה עובר עלי. ה"אני" שקיבל סמה מדוכדך ומתוסכל. אני לא רוצה להיות בעבודה. המסגרת הזו לא מתאימה לי. קשה לי לעסוק כל כך הרבה שעות בדברים, שאם אהיה כנה לגביהם עם עצמי, הרי שהם משעממים וחסרי כל חשיבות. קשה לי לדכא את התודעה שלי מלראות עד כמה מדובר בעיסוק מוגבל וטיפשי. אני רוצה החוצה. אני רוצה לעצום עיניים ולהרגיש את הנשימה שלי במלואה. משתדלת לחשוב שגם הדמות הזו תרד מהבמה ותפנה את מקומה לאחרת. זה לא קל.

צעד על שביל חצץ

על ידי תפילה_לאם » 13 יולי 2014, 15:43

תפילה,תודה. התחושה שלי היא כנראה סוג של תסכול שהפעילויות השגרתיות שלי לא מתאימות לו ואת חלקן בכלל הייתי מעדיפה למנוע ממנו. ומצד שני הוא כל כך מנסה צחקות.את מה שאני עושה,שזה קצת מתסכל שאין לי מה לתת לו לחקות.
אני חושבת שהבנתי. אנסה לחשוב על זה עוד.

צעד על שביל חצץ

על ידי ציל_צול* » 13 יולי 2014, 14:12

אני מעבירה לחיוניות. תודה רבה.

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 13 יולי 2014, 13:36

תפילה,תודה. התחושה שלי היא כנראה סוג של תסכול שהפעילויות השגרתיות שלי לא מתאימות לו ואת חלקן בכלל הייתי מעדיפה למנוע ממנו. ומצד שני הוא כל כך מנסה צחקות.את מה שאני עושה,שזה קצת מתסכל שאין לי מה לתת לו לחקות.
היי ציל! בטח, רק תגידי לאן העבקת כדי שאוכל לעקוב. ..

צעד על שביל חצץ

על ידי פלונית_אלמונית* » 13 יולי 2014, 10:44

הי יקרה,
שאלה שלך בדף שלי פתחה דיון שנוגע לתזונה.
האם תרשי להעביר אותו לדף החיוניות?
אני חושבת ששם מקומו, והוא מעניין. חבל שישכב אצלי בדף.
אפשר גם להעביר אותו בלי השם שלך או בלי השאלה שלך. מה שמתאים לך וייתן לך הרגשה נוחה.
<ציל צול ממחשב אחר>

צעד על שביל חצץ

על ידי תפילה_לאם » 13 יולי 2014, 01:13

לא קראתי את הספר
זה לא ספר. זה דף כאן באתר, שפתחה אם שהבן השני שלה היה אז קרוב בגילו לגיל של בנך, ושבשונה מאוד מאחיו הבכור, אך בדומה מאוד לרוב בני גילו (!), העדיף פעילויות לא מאורגנות, השתוללות, המון "עשייה מבולגנת"
לכן חשבתי שידבר אלייך ואולי יספק לך רעיונות או תבנות או עידוד אפילו שיש רק ילד אחד
מעתיקה לך הודעה לדוגמה מהדף הנ"ל:

_{{}}ניק זמני כרגע (06.02.2013 14:50):
תודה על מה שאתן כותבות לי.
אני אנסה לתאר סיטואציה יומיומית ותגידו לי מה אתן רואות-

אנחנו בבית. על השטיח יש משחקים וספרים. הקטן משחק עם עצמו. דופק משהו על השטיח, מטפס על כיסא קטן. הולך, חוזר, אומר- דהדהדה.
הגדול מבקש שאני אקריא לו סיפור ואנחנו קוראים יחד. הקטן בענייניו.

אני מנסה לומר- אני לא יודעת אם הקטן מעסיק את עצמו כל הזמן (אח שלו בגילו ממש ממש לא העסיק את עצמו לרגע) בגלל שהתעלמתי ממנו במשך חודשים רבים. אני אמורה לתת לו להיות "לבד" כל הזמן? רק לחקור לבדו? אני מרגישה לא נעים עם זה (כמו שכתבתי, שאני מזניחה אותו).

אבל אם אני לוקחת אותו לידנו, ומנסה לעשות משהו יחד איתו, תוך שלוש שניות הוא נמלט לעיסוקיו.

הזמן היחיד שאני מצליחה לעשות איתו משהו זה או בחוג שחיית תינוקות או מול הפסנתר (הוא דופק בהנאה מרובה על הקלידים)._


אני רוצה להרגיש שאני מנצלת את מעט הזמן שיש לי איתו "נטו" כדי לאפשר לו ללמוד כישורים, תחושות, חוויות
או! נגעת פה בנקודה קריטית.
נראה לי שאנחנו (אני מקווה שזה בסדר מצדך, שהכנסתי אותך יחד אתי תחת התווית), האימהות שיודעות על חינוך ביתי ועל unschooling וחושבות שזאת דרך נפלאה לגדל ילדים, אבל בפועל לא מגיעות לממש אותה, מתוסכלות מאוד. בדיוק התלבטתי בעניין בהקשר לתעודות שהילדות הביאו מבית הספר בסוף שנת הלימודים. עד עכשיו לא הסתכלתי בהן. והיום חשבתי לעצמי, שיפה מאוד שאני מעריכה unschooling, אבל בעצם אני לא יכולה להסתמך על זה ולזלזל בכל מה שבית הספר מכוון אליו, כי אם הן בבית הספר, הרי הן לא גדלות באמת בשיטת unschooling ואולי אני חייבת לשחק לפי כללי המשחק גם אם הוא לא מוצא חן בעיניי.
סליחה על הפלונטר...
איך זה קשור אלייך?
כמו שאני מבינה את זה, כיוון שאת עובדת בהיקף משרה גדול, ואין לך הרבה "זמן איכות" עם בנך, את שואפת שהזמן שיש יהיה זמן מרוכז, כמו שאני חשה לפעמים בקשר לחופש הגדול עם ילדיי.
אבל אני בכלל לא בטוחה שעבור פעוט רך כבנך להסתובב ברחבי הבית ולקשקש על ניירות, לזרוק צעצועים, לשפוך מים מדלי על הרצפות בחוץ באמת דליל יותר מ _ללמוד כישורים, תחושות, חוויות בצורה מובנית ומרוכזת. אפילו להיפך.

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 13 יולי 2014, 00:31

תפילה - כשיש משהו שנראה לי בלתי אפשרי, אני משתדלת "לקפוץ ראש". זה מתוך פילוסופיה שכדאי לעשות את הדבר שמפחיד אותנו ביותר, הרבה פעמים הוא הנכון ביותר עבורנו.
נכון, הוא עוד לא בן שנתיים, לא לא קראתי את הספר (אקטואלי כשיש רק ילד אחד?)
אני לא מרגישה שדרים מצידו, אבל אני מרגישה שחסר משהו, בעין אימהית בוחנת. אולי חסרה לי תחושת ערך מוסף לזמן הבילוי המשותף הזה: אני רוצה להרגיש שאני מנצלת את מעט הזמן שיש לי איתו "נטו" כדי לאפשר לו ללמוד כישורים, תחושות, חוויות, לא משהו "מפוזר" ולא מוגדר כמו להסתובב ברחבי הבית ולקשקש על ניירות, לזרוק צעצועים, לשפוך מים מדלי על הרצפות בחוץ, וכו'. ברור לי שכל אלו חוויות שמעודדות את ההתפתחות הפנימית שלו, אבל זה מרגיש לי "דליל", "לא מספיק"...
אני די מתקשה להלהיב אותו לעשות משהו שאני רוצה חלק מהזמן - במיוחד דברים כמו לסדר צעצועים. הכנסתי את זה כחלק מהשגרה של הערב, אחרי המקלחת לפני הסיפור, אני לוקחת את הארגז ומתחילה להכניס פנימה את הצעצועים, כשאני קוראת לו להצטרף וגם נותנת לו ביד צעצוע ומצביעה על הארגז - שים פה בפנים! מעודדת ומשבחת כששם בפנים. אבל חלק מהזמן הוא לא בעניין של לשתף פעולה בכלל, והיום הוא דווקא התעקש להוציא הכל החוצה. אשמח לשמוע עצות איך לא לוותר על התהליך כי חשוב לי שהוא ישתתף בו - גם הקניית הרגלים לסדר, וגם לא להרגיל שאמא תסדר הכל אחר כך לבד.
זה נכון גם לגבי עבודות בית אחרות - מצד אחד אני מרגישה שגם הוא מאוד מעוניין לקחת חלק, מצד שני, אני לא רואה איך בגיל הזה אפשר לשתף.

לא מספיק... ביחד. לא מספיק חוויה, לא מספיק למידה.

אז זהו, צורם לי שאני "צריכה" להזמין עוד אנשים, שאני והבן שלי לא יוצרים דינמיקה שממלאת אותי דיה.


אורי,

תודה, למרות שהקרדיט הוא של אחרים. של מי שאמר שהצירים הכי קשים הם לפני הסוף, והחשיכה הכי סמיכה לפני הזריחה, והאבן הכי קשה לפיצוח היא זו שמתגלגלת לרגלינו לפני שמגיעה המרגלית. מישהו מר שזו דרכו של עולם לבחון את ההולכים בנתיב אל החלום, מבחן שמציב בפניהם את הפחד הגרוע ביותר שלהם.

לקפל כביסה זה לא רע, אבל אני מחפשת פעילות שבה אוכל להרגיש "אני מבלה עם הילד שלי", וקיפול כביסה זה חצי תחושה כזו.

עם אנשים נוספים זה לפעמים נחמד, ולפעמים אני מרגישה שאני סתם נקרעת בינהם לבינו...

צעד על שביל חצץ

על ידי אורי* » 11 יולי 2014, 02:48

אין לי כוח להוביל את המערכה הזו שוב, בעיקר בגלל שאני לא רוצה לקחת אחריות על הקושי.
הזדהיתי עם הקושי לקחת אחריות לבד על הקושי
מאוד

צעד על שביל חצץ

על ידי אורי* » 11 יולי 2014, 02:46

אורי - לדעתי ומנסיוני, פחד אלוהים מזה שאין לך מושג איך ממשיכים הוא אחד הסימנים המובהקים ביותר לכך שאת בדרך הנכונה. משני לו רק הלקאה עצמית על הבחירה שעשית.
חומר למחשבה
הלוואי והלוואי
ועוררת בי קצת את התקווה שיש בי ונכבית בגלל הפחדים
ובכלל,זה משפט לגיריון



אז אני מוצאת את עצמי נמשכת לקיפול כביסה,
לא הבנתי מה רע בלקפל כביסה שאת איתו,ולמה צריך עשייה משותפת דוקא ולא עשיה אחד ליד השני. דוקא נראה לי מתאים לגיל. במיוחד אם הילד שלך קצת מעסיק את עצמו בהסתובבות.

אני גם תוהה למה אני צריכה להזמין עוד אנשים כשהרצון שלי הוא בילוי משותף עם הבן שלי.
גם מה שתפילה כתבה. אבל האמת שדוקא בהיותי טיפוס משתבלל ודוקא מתוך כך שאני בהחלט מסוגלת להיות אך ורק עם הילדים שלי בלי להצטרך אנשים נוספים איתנו ובלי צורך לצאת ו'לעשות' דברים, אני לא רואה רע בלרצות את חברתם של אנשים נוספים, זה יכול להוסיף לכל אחד מכם. העיקר בעיניי זה הבילוי המשותף, והשהות ביחד,לא חשוב אם זה יחד ממש כעשיה אחד מול השני,או פשוט שהות משותפת במרחב משותף,שהיא חשובה מאוד, כשאת זמינה לו אבל לא ממוקדת רק בו (וגם נהנית לך בעצמך מחברת חברים). בכלל,זה דוקא אי מרכוז מצויין.
ואולי לא הבנתי אותך נכון בכלל, אשמח אם תפרטי עוד קצת את הקושי ואת המחשבות שלך בעניין

צעד על שביל חצץ

על ידי תפילה_לאם » 10 יולי 2014, 23:12

ללדת אחים קטנים - כל כך לא ברור לי איך, שאני בעד.
לא הבנתי.

ולא ממש פעילות משותפת.
רגע, הוא עוד לא בן שנתיים, נכון?
קראת את ילד שני שונה?
לא יודעת אם זאת חייבת להיות פעילות משותפת מוגדרת, בטח בגיל הזה. את מרגישה שדרים מצדו שזה לא מספיק לו?

מסכימה שאת לא צריכה להתעקש שייכנס לברכה רק בגלל שזה מה שרציתי לעשות._ אבל באופן כללי, נראה לי שאפשר שהרצונות של שניכם, כלומר, גם שלך, _יכתיב את הזרימה . נראה לי לא נכון לבטל לגמרי את רצונך מפני רצונו.
אפשר שתעשו דברים שונים בו זמנית, ואפשר גם שאחרי שאת מצטרפת לפעילות שבחר, תבקשי שיצטרף למשהו שאת רוצה ותנסי להלהיב אותו לדבר.

ניסיתי, לא מרגיש לי מספיק.
את יכולה למקד יותר? לא מספיק... מה?
איך את מדמיינת את הזמן המשותף שלכם?

למה אני צריכה להזמין עוד אנשים
כנראה כי את מתוסכלת מהדינמיקה בשניים שלא תואמת את מה שאת שואפת אליו, ותוספת אנשים ממסכת את זה, משנה את הסיטואציה.

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 10 יולי 2014, 23:00

אורי - לדעתי ומנסיוני, פחד אלוהים מזה שאין לך מושג איך ממשיכים הוא אחד הסימנים המובהקים ביותר לכך שאת בדרך הנכונה. משני לו רק הלקאה עצמית על הבחירה שעשית.

ללדת אחים קטנים - כל כך לא ברור לי איך, שאני בעד. רק שהבנזוג כרגע נגד ואין לי כוח להוביל את המערכה הזו שוב, בעיקר בגלל שאני לא רוצה לקחת אחריות על הקושי.
העניין הוא שאני רוצה, לפחות תיאורטית לעשות איתו, ביחד ממש דברים. אני רק מקפידה שהרצון שלי לא יכתיב את הזרימה - כלומר, אם מילאתי בריכה והוא מעדיף להתעסק בלשפוך את המים החוצה, או בלהתרוצץ מסביב או בלהתעלם ממנה לחלוטין - אני לא אתעקש שהוא יכנס פנימה, רק בגלל שזה מה שרציתי לעשות. אבל לפעמים זה מוביל לתחושת תגובתיות אליו, שמביאה למין המון "עשייה מבולגנת" ולא ממש פעילות משותפת. ואז אני מוצאת את עצמי נמשכת לקיפול כביסה, כי אי אפשר סתם לשבת ולבהות בו כשהבית הפוך כל כך...
לגבי כל מה שהצעת - ניסיתי, לא מרגיש לי מספיק. אני גם תוהה למה אני צריכה להזמין עוד אנשים כשהרצון שלי הוא בילוי משותף עם הבן שלי.

צעד על שביל חצץ

על ידי תפילה_לאם » 10 יולי 2014, 00:53

אני שמה לב שאני נהנית לצפות בו מעסיק את עצמו, בזמן שאני מעסיקה את עצמי, אבל בעצם - איזו מין אינטראקציה זו?
בעיניי, חיובית מאוד!
נראה לי חשוב מאוד שיידע להעסיק את עצמו, ואת הרי נמצאת שם. הוא מרגיש את נוכחותך, והיא זאת שמאפשרת לו להעסיק את עצמו, והוא יודע שיוכל לגשת אלייך אם יצטרך.
גם לי לא מתאים לעסוק הרבה זמן ברצף בעניינים שמעניינים את הקטנים, וזה נראה לי טבעי.
הצעות והגיגים ?
ללדת לו אחים קטנים ;-) , לשתף אותו בעבודות הבית/ המטבח/ הכביסה, להקריא סיפורים, להזמין חברה עם ילדים, לקנות ברכה קטנה או למלא אמבטיה... @}

צעד על שביל חצץ

על ידי אורי* » 10 יולי 2014, 00:39

רציתי לכתוב בדף שלי ורק לרגע נכנסתי פה לקרוא
והנה אני רואה שאת כותבת חלק מההגיגים שלי עצמי

אני כבר חציתי קו מסויים,כי עזבתי רשמית את העבודה
אבל המילים שלך התיישבו בדיוק בחורים שהמעשה שעשיתי פער בי:

למה את חושבת שבמקום אחרי יהיה יותר טוב?

מה תעשי אז, שוב תעזבי בתוך שנה? זה לא יראה טוב בקו"ח שלך...


אני רוצה לבלות יותר זמן עם הבן שלי. אבל כשיש לי הזדמנות להיות איתו, שמתי לב שאני לא יודעת איך לבלות ולהנות.

אין לי עצות,רק הזדהות כרגע
גם אצלי זה יושב על הלב
ואני עשיתי מעשה ועכשו יש בי ריק מסויים שלא יודע איך להתמלא,גם בעניין העבודה,גם בעניין התינוקת שלי,גם בכלל-בעניין החיים ומשמעותם

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 08 יולי 2014, 22:32

מזהה בתוך עצמי דפוסים שמבקשים מענה. לא מספיק לתת במה לקולות, אני מחפשת תשובות שיניחו את דעתם. למשל, קול שמופיע כשאני חושבת על החלפת עבודה. הוא אומר לי "למה את חושבת שבמקום אחרי יהיה יותר טוב? אם זו משרה טובה, בטח יהיו יריבויות פוליטיות, אולי תצטרכי לסבול פקקים כל וים, אולי גם שם הבוס יהיה לא משהו. ומה תעשי אז, שוב תעזבי בתוך שנה? זה לא יראה טוב בקו"ח שלך..."

וגם: אני רוצה לבלות יותר זמן עם הבן שלי. אבל כשיש לי הזדמנות להיות איתו, שמתי לב שאני לא יודעת איך לבלות ולהנות. חם, אין כמעט לאן לצאת (ועכשיו יש עוד פחות אפשרות לצאת). אני שמה לב שאני נהנית לצפות בו מעסיק את עצמו, בזמן שאני מעסיקה את עצמי, אבל בעצם - איזו מין אינטראקציה זו? זה יוצר בי דיסוננס. מצד אחד אני רוצה להיות איתו, מצד שני ברגע שאני איתו, אני מחפשת עוד "שותפים" (חברה, בן זוג), כדי שיהיו שם ויעזרו לי "למלא את החלל".

הצעות והגיגים מועילים יתקבלו בברכה.

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 08 יולי 2014, 22:13

כן... אבל אני מחבבת אותך מאוד ונעים לי להיות איתך
זה נעים לי ביותר happy


_לא, לא מותר לו. כי הוא רועש ומשתיק את כל הקולות האחרים
יופי. ומי זה שרועש ומשתיק את כל הילדים האחרים בגן? האם יכול להיות שזהו מי שמושתק דרך קבע ולכן לא נותר לו אלא לצעוק? להכריח אותך להקשיב בדרך של עיצבון מתמשך.
בואי נסי שוב, ברוך בבקשה, לתת לו רשות לדבר, לקול הזה. הוא רוצה לומר לך משהו חשוב. אולי אפילו הרבה זמן..._

מצאתי משהו. קראתי ספר שמדר על שינוי (מומלץ, אגב - "שינוי ברוח קלילה" של אורי ורניק) וגם הוא מציג את עניין ריבוי הפנים של כל אחד מאיתנו. ופתאום, כשעולה אחד הקולות הללו שגירשתי מהבמה, אני מתבוננת בו, מצביעה עליו בתוכי, ואומרת "זה בסדר, עכשיו הפחדנית\ביישנית\מעוצבנת שבי מדברת לה. ניתן לה במה לזמן מה, ואחר כך גם היא תסיים לדבר ותפנה את מקומה". משהו בזה עובד. אני מטולטלת פחות מהדמויות הללו.


_יקרה, הניחי רגע לבן הזוג, לעתיד, לסיבות.
מה את יכולה להגיד לעצמך? מאחורי אילו מילים את יכולה לעמוד?
האם תוכלי לומר, דומה אך כה שונה - יש לי צורך לחיות במלואי. אני מרגישה שהעבודה הנוכחית אינה תומכת בכך. אני זקוקה לשיגרה שתומכת באופן קבוע ורציף בתחושת החיות שלי._

אלו בהחלט מילים שאני יכולה לעמוד מאחוריהן

_נסי לקדם את היש ולא את האין. לראות את העתיד, אם כבר, כנקודה חיובית שאת צועדת אליה ולא כעבר שאת בורחת ממנו.
זו דוגמה לא רעה למילים שמייצרות מציאות. היא שונה מאוד מהניסיון לכווץ דבר גדול כאילו היה פיל ונעשה ממנו זבוב מילולי.
ובכלל, אני חושבת שאחד הכללים הראשונים בעיצוב מציאות ממילים, הוא שהכיוון הוא תמיד הגדלה. עוד אפשרות, עוד מרחב, עוד...
אם מה שאת עושה זה לכווץ ולהקטין אזי עולה הסיכוי לרמיסה של משהו.

צריך לחיות עכשיו, מהר,הרבה, מאוד
האוזן שלי שומעת - מאמץ, מאמץ, מאמץ.
האם אפשר לשחרר את המאמץ? הוא כה מתיש..._

מצד אחד - כן, מצד שני, לא. הכוונה היא לא במאמץ להספיק, אלא בחוסר הפעלת מאמץ לסנן או לחפש את הנוחות. המאמץ הוא להישאר במודעות.

_שחררי את הצריך, את ההנחות, את תחושת החסר, את הרדיפה.
אני יודעת שזה לא פשוט. אני מציעה את זה כאן כרעיון להגות בו ולא כעשייה שאפשר פשוט להתחיל ממחר וזהו זה._

אכן לא פשוט. עובדת על זה...


_כן... מבינה אותך לגמרי. שוב, זה דבר שהצעתי כחומר למחשבה. להסכים להיות. מי שאת. גדולה. מלאה וכו'. לא לעשות כלום, לא לבדוק עד כמה הרעיונות הללו עמידים, לא לבדוק אם השינוי הגיע והוא כבר כאן happy
בכל פעם שקשה לך, נסי לשאול את עצמך - האם אני מסכימה להיות מי שאני? זה יזכיר לך לאן את הולכת, בלי קשר לתשובה שתעלה בך.
וזו עבודה, הנקודה הזו. עבודה מבורכת אבל עבודה. ובצדק את משתוקקת אליה, כי היא באמת יכולה להועיל._
אני צריכה מ"ילת קוד" אחרת. "להיות מי שאני" לא מפעיל בי כלום, רק סימני שאלה. מי אני? ואם אני לא יודעת לגמרי מי אני, איך אני יכולה להסכים?

אספר לך שכאשר לי רע אני שואלת את עצמי - איך עוד אפשר להסתכל על זה? ומה שעולה, לא בהכרח טוב יותר. לפעמים הוא נוראי ואז אני צוחקת. ולפעמים הוא דומה למה שאני כבר חושבת. ולפעמים הוא טוב יותר. והרעיון כאן הוא להיזכר בכך שתמיד תמיד תמיד יש לי עוד אפשרויות. עוד אפשרויות לפרש, לתפוש, להתנהג, לבחור. וגם אם אני בוחרת יום אחר יום באותה אפשרות שלא נוח לי בתוכה, לפחות אני זוכרת שהיא לא היחידה. שיש עוד. וזה, בפני עצמו, יוצר מעיין פנימי של עידוד ורווחה.

השאלה שלי היא דומה - איזה עוד סיפור יכול להכיל את המקטע שאני מספרת לעצמי? אבל כאן יש פוטנציאל ענק "לפזול לעתיד", כי בעצם אני מסנטזת לעצמי עלילות, אבל גם את ההמשך שלהן.

חיבוק חם לך, יקרה, ולילה טוב. גם לך!

צעד על שביל חצץ

על ידי עירית_לוי » 05 יולי 2014, 16:25

למרות שמסתובבות אצלי בראש נחיל דבורים חסר סבלנות שדורש ממני לשפוך כאן ועכשיו את כל מה שהייתי רוצה לשמוע את דעתך עליו
אַיֵיך? :-)
<מחכות לך שם...>

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 26 יוני 2014, 08:49

בתור חלוקי נחל קטנים שמתווספים לערימה, טיפין טיפין, עד שהמשקל שלהם לא משאיר מקום אלא למפולת. ומפולת מגיעה בעוצמה וסוחפת איתה תהליך עצום של שינוי. מפולות לא נותנות מקום לחשוש והן לא מסתכלות אחורה

צעד על שביל חצץ

על ידי אורי* » 26 יוני 2014, 00:06

קוראת

יש לי שתי דרכים לדמיין את החיים בעולם הזה:
מזדהה
אחד הדברים שדכאו אותי היה זה שיום ועוד יום ושנה ועוד שנה עוברת ואני סובלת,אז למה כל זה?? ואיך אפשר להסתכל על זה?

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 25 יוני 2014, 21:32

יש לי שתי דרכים לדמיין את החיים בעולם הזה: אפרוריי, רוויים קשיים, סבל, בעיה רודפת בעיה, שהיה הוא שיהיה, החלשים סובלים תחת ידם של החזקים, יום אחרי יום, חוסר שעות שינה, מנהלים מסרסים ועוטפים באנרגיות שליליות שצריך להכניע בפניהם ראש ולנשוך שפתיים כי "ככה זה, והשוק קשה וצריך להתפרנס"

או

שהחיים הם טירוף ומשחק גדול, ומה שעובר עליי, הקושי, החשש, חוסר האמונה בעצמי, עובר גם על הרבה אחרים. ויש המון יופי עוצר נשימה והרים גבוהים ואנשים מרתקים לנהל איתם שיחה. ונכון, חוסר שעות שינה, אז מה? העיקר שמה שלא ישנתי בגללו היה שווה את זה, ויש כל כך הרבה ללמוד ולהתפלא ולהכיר אחרים ולהשפיע עליהם ולתת להם להשפיע עליי ולמצוא את המקום שבו גם לי יש מרחב ועניין ולהאמין שניסים קורים, במיוחד כשנותנים חלקה קטנה לטירוף לצמוח עליה, והכל אפשרי, הכל. ואפשר לחייך לשמש ולהרגיש את החום שלה מעקצץ על העור ולחייך לבן שלי שבוהה בי במבט קצת לא מבין ולהגיד לו "זה בסדר להיות קצת משוגעים. לפעמים זה אפילו מעולה"

כל עוד אני מסוגלת להישאר באפשרות השניה, אני בסדר.

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 24 יוני 2014, 23:15

ציל צול תודה על מילים מאוד מדוייקות. אני זוכרת שהן התיישבו לי בצורה מאוד מדוייקת בפעם הראשונה שקראתי (בהתרגשות). אני צריכה מעט יותר משאבים ממה שיש לי עכשיו כדי לענות לך בפירוט טוב.

אורי - לגמרי משיקות

_
אני קוראת כאן באתר המון, לפי כותרות, בכיכר השוק, שמות של כותבים שמעניינים אותי.פתאום מרגישה מוצפת. חשוב לי לקרוא את ציל צול וגם את החיוניות שלה, כי אני רוצה לכוונן את הרגלי התזונה שליף פתח לשינוי מתאר בצורה מאוד דומה את התחושות שלי; ביד רכה מתאר תהליך וגישה לשינוי שנראית לי יעילה, חשובה, מתאימה. ועוד ועוד... והמשפטים בתחילת העמוד לוחצים על כפתורים מדוייקים ואני נסחפת לעוד עמוד ועוד עמוד, ורוצה לקרוא הכל ולראות שיש עוד אנשים כמוני ולקרוא עוד כמה משפטים... ופתאום אני מוצפת, רודפת, מנסה "לגמור את חוברת העבודה". אני זקוקה לטיפול במים, לעזיבה,לציפה על הגב כשקרני השמש מסנוורות את העיניים, לשמיטה. שמיטה, הנה. למה לאנשים אין שנת שמיטה?
_
משפטים שתפסו אותי (ואני עדיין זוכרת):

לא מחפשת להיות גיבורה, מחפשת להיות מוזנת
בסוף לא מחלקים פרסים על התנהגות טובה (אפשר להתווכח על זה במידה מסויימת. אבל - יכול להיות שאני כתבתי את זה בכלל ?!)
מה נשאר כשמשילים את הכבלים של פעולה אוטומטית מתוך מוסכמות? איך לא נבהלים מאינסוף החופש הזה?

וגם - קראתי משפט שאומר "נסה לא להיות קפדן עם אחרים - רוב הסיכויים שהם מחמירים עם עצמם יותר מדי גם ככה". ואז חשבתי- איזה משפט מקסים. ואז ראיתי שזו אני שכתבה אותו, כאן בדף הזה. תחי הסיניליות.

_--
עדיין מחפשת את ההבדל בין כניעה טובה, שהיא חוסר התנגדות לעצמי לכניעה רעה, שהיא סוג של השלמה עם נסיבות החיים. עבדות אפורה לתנאי הקיום. אלו האנשים שאני רואה נשרכים לדרכם בפנים אטומות, והם כבר לא מצפים לכלום מהחיים, חוץ מהשיבה הביתה אל הטלוויזיה בערב. ואני חוששת שאם אשחרר את הרדיפה ואת המאמץ, אכנס גם אני לבוץ הטובעני והעצוב הזה. לא רוצה להיות מתה מבפנים.
_
מצחיק אותי עד כמה אנשים, ואני בינהם בתקופות מסויימות, יכולים להיות עיוורים לצורך בשינוי. כשאני מרגישה שאני רוצה חולצה חדשה כשהארון בעצם מלא, או כל דבר אחר שאפשר לקנות בכסף, אני בעצם יודעת (ולא תמיד ידעתי) שאני כמהה לטבילה. שאני חסרה התחדשות מבפנים, שהתחדשות בחפצים יכולה להחליף כמו חפיסת שוקולד אחרי צום של יומיים. ראיתי היכנשהו באתר מישהי שסיפרה שהיא מטבילה, נראה לי... מישהי זוכרת?
_
אני מסתכלת אחורה ורואה שעברתי כברת דרך מאז שהתחלתי לצעוד. אני מחזירה את המבט קדימה ורואה שהדרך עדיין ארוכה. אני מסתכלת הצידה ורואה שלפעמים יש לי צל לנוח בו. אני מסתכלת מטה ורואה שהחצץ מתחת לכפות רגליי מפנה את דרכו לטוף חום ונעים יותר למגע. אני מסתכלת על גופי ורואה שהוא עטוף בבדים שניתנו לי במתנה על ידי נשים אחרות שפגשתי לצידי הדרך. אני עוצמת עיניים ורואה שכשהתקשיתי להתקדם נישאתי על ידיים של נשים אחרות - צעירות ומבוגרות, פרועות שיער ועם צמות שיבה, שופעות חזה והילוך רך או קטנות ושבריריות. שבט של נשים שרות והולכות, שרות ונושאות על כפיים נשים אחרות - פצועות או עייפות, מתאבלות או חלשות, מפוחדות או בוכיות. ערב רב של ניסיון חיים ועוצמה.
_
למה אני מוכנה לנסות ולהכיל אנשים זרים לי ורק אמא שלי מעוררת אצלי כזה אנטגוניזם, עצבנות, כעס? כי אני פוחדת שאהיה כמוה - קשה, לא מתפשרת, כעסנית וחסרת חברים. חסרת אונים. לפעמים מעוררת רחמים. אני בורחת מהתמונה הזו. במנוסתי, פוגשת בי תמונה אחרת, מעורפלת, שבה הצבעים מעורבבים, אל מתוך הערפל אני רואה ילדה בורחת מאמא. כלומר בורחת ממי שחיבקה, טיפלה, אהבה, גידלה. זה יוצר בי כאב, אולי חמלה על שתינו. מחשבות שאני בעצם בת רעה.
_
אני מחפשת אסטרטגיית תקשורת על המנהל. השיחה מולו קשה לי בגלל כמה סיבות. ראשית, אני מרגישה שהוא "מחרטט" (או בשפה אחרת - מאכיל אותי לוקשים) ואני מנועה מלהגיד לו את זה, היות וברור לי שזה יפגע ביחסי עובד-מעביד, או איך שקוראים לזה. התסכול הוא, שאני פשוט מרגישה שמזלזלים באינטליגנציה שלי. אם אני לא אומרת כלום, אני מרגישה שאני מחזיקה דברים בפנים בצורה שלא נעימה לי. שנית - הרבה פעמים הוא יוצר מצבים "צורמים" ולא נעימים בשיחה. אני משתדלת לרכך אותם ולהחליק, אבל זה שוב בא על חשבון תחושת ה"מחזיקה בפנים" שלי. טוב, אני מרגישה שכושר הביטוי שלי הולך ומתערפל, אנסה להבהיר בהמשך את העניין.

צעד על שביל חצץ

על ידי אורי* » 15 יוני 2014, 02:40

כמות השעות שאני מבלה בעבודה, המשכורת, העובדה שאני לא רואה איך לשנות את זה
רגע לפני שאת מתפטרת אולי שווה לנסות את האפיק הזה.לפעמים יכול להיות שזה כן יעבוד. אני מאמינה שאת לא היחידה שקשה לה לעבוד כל כך הרבה שעות. מישהו אמר לי לאחרונה שהעניין הזה מתחיל להשתנות,שכבר לא כל ההייטקיסטים מוכנים שלא יהיו להם חיים ולעבוד שעות מטורפות,ושזה לאט משתנה כי אנשים עומדים על שלהם. אני לא מכירה אז אני לא יכולה להעיד, אבל אם זה קורה אז זה קורה רק כי אנשים דוחפים לזה. כך שגם את לא לבד בעניין הזה (נכון שתמיד זה מרגיש כך?לבד אל מול כל המערכת וכל האנשים שבה ורק את נגד הזרם,אז אולי לא...) , וגם אם תדחפו יחד כולם כל אחד ממקומו אולי זה ישתנה?
סתם מחשבות שלי

ולהתפטר בגלל בוס מגעיל זו אחלה סיבה.יש עבודה שעזבתי פעם ולפעמים היום אני מתגעגעת אליה (התנאים והשכר שם היו על הפנים,וזה היה הטריגר המרכזי לעזוב,אבל היו כל מיני) מתגעגעת לאנשים בעיקר,אבל אז אני נזכרת איזו בוסית היתה שם וכמה היה לי לא טוב מולה(לא הישירה מעליי,אלא זו שמעליה אבל היתה לה השפעה עליי,למרות שהבוסית הישירה שלי קצת עזרה למסך אותה.) ואני אומרת לעצמי כמה טוב שעזבתי וכמה לא בא לי להיות שם שוב. וזה עוד כשהבוסית הישירה שלי היתה ממש מקסימה ומתחשבת וקשובה.
אז שתדע שלפחות בעיניי,זו סיבה מצויינת.

אבל חוץ מזה שצילי כתבה לך דברים כל כך נפלאים וכל כך מעוררים.
ואני מרגישה שאני צריכה לקרוא אותם שוב, גם בשבילי. כי יש לנו איזו השקה הרי :)

צעד על שביל חצץ

על ידי אורי* » 15 יוני 2014, 02:24

אני חושבת שהדגש הוא לא על מידת התחושה שלי שמצאתי משהו שנקרא "ייעוד", אלא על תחושה שאני מסוגלת למצות את החיים שלי באופן כללי. להשתמש בזמן שעומד לרשותי כדי לרכוש תובנות, לצמוח, להשפיע על חיים של אחרים ולשפר אותם. להיות תחושה של שמחה, של חיוניות. אני מניחה שתי הנחות: אם הייתי שלמה עם אופן החיים שלי, כנראה שהשאלה הלא הייתה עולה כלל, כי הייתי מניחה שהנה, אני עוסקת בייעוד שלי. שנית - היות ומרכז הכובד של הבעייתיות טמון בכמות הזמן שאני מקדישה לדברים שאינם תורמים לשמחת החיים שלי (אלא יותר נכון - מפחיתים ממנה), אז הנושא של היעוד נשאר אקטואלי, מבחינת השייכות שלו ל"משלח יד". מקווה שהסברתי את עצמי ברור
הסברת מאוד ברור
ואני מזדהה עד מאוד ממקומי

מעגל אינסופי של עייפות ותסכול, להרוויח כדי לחשב מה רמת החיים שאנחנו יכולים לאפשר לעצמנו, לבזבז וחוזר חלילה. זה עשה לי כל כך רע. זה עדיין עושה
כמה שאני מבינה

אני מאמינה שקיים תסריט אחר.
אני קוראת אותך ואני גם מאמינה לך. מאמינה בך.

צעד על שביל חצץ

על ידי ציל_צול* » 14 יוני 2014, 23:37

אני יודעת שאני תופסת אותך בתקופה לחוצה
כן... אבל אני מחבבת אותך מאוד ונעים לי להיות איתך :-)
אז עושה פה סיבוב אחרון להיום בשביל הכיף שלי והולכת לישון, בתקווה לא לחלום על הבית שלי או על הקבלן :-D

לא, לא מותר לו. כי הוא רועש ומשתיק את כל הקולות האחרים
יופי. ומי זה שרועש ומשתיק את כל הילדים האחרים בגן? האם יכול להיות שזהו מי שמושתק דרך קבע ולכן לא נותר לו אלא לצעוק? להכריח אותך להקשיב בדרך של עיצבון מתמשך.
בואי נסי שוב, ברוך בבקשה, לתת לו רשות לדבר, לקול הזה. הוא רוצה לומר לך משהו חשוב. אולי אפילו הרבה זמן...

אני לא יכולה להגיד לבן זוגי "אני מתפטרת כדי שאוכל להרגיש חיה"
יקרה, הניחי רגע לבן הזוג, לעתיד, לסיבות.
מה את יכולה להגיד לעצמך? מאחורי אילו מילים את יכולה לעמוד?
האם תוכלי לומר, דומה אך כה שונה - יש לי צורך לחיות במלואי. אני מרגישה שהעבודה הנוכחית אינה תומכת בכך. אני זקוקה לשיגרה שתומכת באופן קבוע ורציף בתחושת החיות שלי.
נסי לקדם את היש ולא את האין. לראות את העתיד, אם כבר, כנקודה חיובית שאת צועדת אליה ולא כעבר שאת בורחת ממנו.
זו דוגמה לא רעה למילים שמייצרות מציאות. היא שונה מאוד מהניסיון לכווץ דבר גדול כאילו היה פיל ונעשה ממנו זבוב מילולי.
ובכלל, אני חושבת שאחד הכללים הראשונים בעיצוב מציאות ממילים, הוא שהכיוון הוא תמיד הגדלה. עוד אפשרות, עוד מרחב, עוד...
אם מה שאת עושה זה לכווץ ולהקטין אזי עולה הסיכוי לרמיסה של משהו.

צריך לחיות עכשיו, מהר,הרבה, מאוד
האוזן שלי שומעת - מאמץ, מאמץ, מאמץ.
האם אפשר לשחרר את המאמץ? הוא כה מתיש...
שחררי את הצריך, את ההנחות, את תחושת החסר, את הרדיפה.
אני יודעת שזה לא פשוט. אני מציעה את זה כאן כרעיון להגות בו ולא כעשייה שאפשר פשוט להתחיל ממחר וזהו זה.

כשמגיע הגל של "הכל רע, הכל תקוע, הכל מתסכל" ההסכמה הזו מתמוססת ונעלמת ברוח, ואני לא רואה מתוכו כלום
כן... מבינה אותך לגמרי. שוב, זה דבר שהצעתי כחומר למחשבה. להסכים להיות. מי שאת. גדולה. מלאה וכו'. לא לעשות כלום, לא לבדוק עד כמה הרעיונות הללו עמידים, לא לבדוק אם השינוי הגיע והוא כבר כאן :-)
בכל פעם שקשה לך, נסי לשאול את עצמך - האם אני מסכימה להיות מי שאני? זה יזכיר לך לאן את הולכת, בלי קשר לתשובה שתעלה בך.
וזו עבודה, הנקודה הזו. עבודה מבורכת אבל עבודה. ובצדק את משתוקקת אליה, כי היא באמת יכולה להועיל.
אספר לך שכאשר לי רע אני שואלת את עצמי - איך עוד אפשר להסתכל על זה? ומה שעולה, לא בהכרח טוב יותר. לפעמים הוא נוראי ואז אני צוחקת. ולפעמים הוא דומה למה שאני כבר חושבת. ולפעמים הוא טוב יותר. והרעיון כאן הוא להיזכר בכך שתמיד תמיד תמיד יש לי עוד אפשרויות. עוד אפשרויות לפרש, לתפוש, להתנהג, לבחור. וגם אם אני בוחרת יום אחר יום באותה אפשרות שלא נוח לי בתוכה, לפחות אני זוכרת שהיא לא היחידה. שיש עוד. וזה, בפני עצמו, יוצר מעיין פנימי של עידוד ורווחה.

חיבוק חם לך, יקרה, ולילה טוב.

צעד על שביל חצץ

על ידי תפילה_לאם » 14 יוני 2014, 23:32

"אני מתפטרת כדי שאוכל להרגיש חיה" בלי להשלים את המשפט עם מקור הכנסה פוטנציאלי.
כן, גם אני בשלב הזה על אף שמשרתי בהיקף קטן בהרבה. :-( מחפשת...

צעד על שביל חצץ

על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 14 יוני 2014, 23:06

תפילה לאם, היה מעניין לראות את ההשוואה שלך. את צודקת. אלו סיבות נהדרות, אבל אני לא יכולה להגיד לבן זוגי "אני מתפטרת כדי שאוכל להרגיש חיה" בלי להשלים את המשפט עם מקור הכנסה פוטנציאלי.
ציל צול יקרה, המון תודה לך. אני יודעת שאני תופסת אותך בתקופה לחוצה (אגב, ממש הייתי רוצה לעסוק בשיפוץ בתים ישנים. זה נראה לי מרתק.)
_האם אפשר להקשיב לו בנחת? מתוך ידיעה שכן, יש גם אחד כזה, וזה בסדר, חלק ממורכבותך האנושית הנהדרת.
מה יקרה אם תתני לו מקום? מה יקרה אם ההתנגדות שלך כלפי הדיבור הזה תקבל חיוך? נשימה? רכות?
מותר לקול הזה להיות?_
לא, לא מותר לו. כי הוא רועש ומשתיק את כל הקולות האחרים. כי הוא מגיע עם קקופוניה נוראה ורעש וצלצולים ודרוקני נייר צבעוניים שעליהם מתנוסס "את תהיי מתוסכלת כל החיים, כי אלו החיים, או כי אין לך אומץ לשנות משהו, או כי את לא באמת שווה משהו שאפשר לתרגם לערך כספי, או כי ההורים שלך לא לימדו אותך איך מתנהלים בעולם ומרוויחים כסף, ואת תסיימי בדיוק כמוהם - זקנה חולה בודדה וענייה, כי את לא יכולה לצאת מזה". וכשהקול הזה צועק, כל האמונה בי בעצמי מתגמדת ללחישה.

את רואה את המחיר של זה? לא בטוחה שהבנתי אותך כאן

_הזמניות לא ידועה לך, את מניחה אותה. השינוי גם כן לא ידוע. ולכן שניהם בעתיד.
אני מצליחה להיות מובנת?_ לגמרי. ההווה הוא דיו ברור, ושחור (לצורך הבהרת עניין הקונטרסט). כל עתיד אפשרי הוא מעט בהיר יותר, ונעשה בהיר ככל שהוא רחוק יותר בזמן. יכול להיות שלא נגיע לעולם לעמוד שהדיו הזה הנמצא עליו, כי הרוח תדפדף ישר לדף אחר. מה שלמדתי עד היום הוא שאני לעולם לא יכולה לדעת איפה אהיה אחר כך וזה גם לא כדאי לנסות לנחש, כי צריך להשאיר את מלוא המרחב להפתעות. צריך לחיות עכשיו, מהר,הרבה, מאוד. בגלל זה כלכך קשה לי להניח לדברים להיות כפי שהם ורק להתבונן בהם, כשכל מה שאני רוצה שיקרה הוא שהם ישתנו ע-כ-ש-י-ו.

מודה לך על ההמלצה על עירית.

מבחינת תרגילים, עד היום השתמשתי ב"תנשמי". שמתי לב שלפעמים אני לא נושמת. אבל היה לזה יותר ניחוח של פקודה מאשר הרגעה. אני אנסה את השילובים שאת מציעה ואחזור לדווח.

ההסכמה להיות מי שאת. ההסכמה להיות גדולה ולבטא את מלוא הפוטנציאל שלך. ההסכמה להיות מלאה ועוצמתית. ועוד ועוד... אני מסכימה. אבל כשמגיע הגל של "הכל רע, הכל תקוע, הכל מתסכל" ההסכמה הזו מתמוססת ונעלמת ברוח, ואני לא רואה מתוכו כלום. ואני נסחפת איתו לעומק ולוקח לי לא מעט זמן ומאמץ לצאת. על אותו משקל עניין המשקפיים. מסכימה לגמרי שזה כל מה שנדרש, ולפעמים אני מרגישה את התהליך, אבל כשאני לא מרגישה אותו, אני לבד בפינה אפלה מאוד של חדר חשוך, בלי מגירות למשקפיים. ואני לא רוצה להיות כל כך חשופה ופגיעה ומתוסכלת, ולאפשר לסיטואציה לכסות אותי בכל פעם מחדש.

אני מציעה בחום לא להקטין את התחושה הגדולה והמאיימת הזו לגרגיר אבק שאפשר שוב לדחוף מתחת לשטיח הניסיון שלי להקטין את המצב נובע מהתחושה שאם אתייחס לזה כאילו זה קטן, זה באמת יהפוך להיות קטן בשבילי, בבחינת הכוח שיש למילים להשפיע על התודעה. אבל אולי את צודקתת, אשמח אם תרחיבי בהזדמנות.

_הזמניות לא ידועה לך, את מניחה אותה. השינוי גם כן לא ידוע. ולכן שניהם בעתיד.
אני מצליחה להיות מובנת?_

צעד על שביל חצץ

על ידי ציל_צול* » 14 יוני 2014, 21:51

אני מסוגלת למצות את החיים שלי באופן כללי
בוודאי שאת מסוגלת. אבל כנראה יש בך כרגע קול פנימי כזה, שאומר לך שאת לא יכולה. קול פנימי שמחליש ומעכב.
זה בסדר, מותר לו. הוא שלך כמו כל שאר הקולות האחרים.
האם אפשר להקשיב לו בנחת? מתוך ידיעה שכן, יש גם אחד כזה, וזה בסדר, חלק ממורכבותך האנושית הנהדרת.
מה יקרה אם תתני לו מקום? מה יקרה אם ההתנגדות שלך כלפי הדיבור הזה תקבל חיוך? נשימה? רכות?
מותר לקול הזה להיות?

אז הנושא של היעוד נשאר אקטואלי, מבחינת השייכות שלו ל"משלח יד"
בוודאי שהוא אקטואלי. אני מציעה שלדבר הזה יש מחיר, כי הוא תובע שהייה בעתיד ובריחה מההווה הלא נוח כרגע.
וכך אפשר לצבוע את ההווה בצבעים של מעכב/לא משמח/מפחית אושר וללכת ממנו תודעתית למקומות אחרים.
את רואה את המחיר של זה?

"זה המצב כרגע, אבל הוא זמני וישתנה"
זו קצת רמאות :-)
זה משפט שהעין שלו עדיין בעתיד. גירסה של ההווה - זה המצב כרגע.
הזמניות לא ידועה לך, את מניחה אותה. השינוי גם כן לא ידוע. ולכן שניהם בעתיד.
אני מצליחה להיות מובנת? כל עוד את בעתיד, את מתרחקת מההווה. ומה בהווה? את. את עצמך באמת באמת ברגע הזה. כל דבר שמרחיק אותך מההווה מרחיק אותך מעצמך ומגדיל את הסיכוי לתסכול/ייאוש ושאר חברים מהמשפחה הזו.

זה משהו שאני מתבוננת בו דרך חלון ראווה ארוך, ולא יודעת איך לגעת בו
מציעה - בתהליך התפתחות אישי ואטי ומלא סבלנות. כאן זה מקום מעולה להתחיל בו. אולי עירית לוי (הכתובת האולטימטיבית לדברים כאלה) תוכל לעזור להתחיל כאן ואולי פשוט כתיבה זורמת והקשבה לקול שלך במקביל לקולות אחרים תומכים.
משתפת אותך שאני לא הייתי עושה היום את מה שאני עושה לולא עירית. אומנם עבר זמן רב בין התהליך שבו עבדתי איתה לבין ההתפתחות המשמחת הזו בחיי, אבל אני יודעת מה נזרע בתוכו וזה ברור לי כשמש - כאשר המרכז הפנימי מחוזק, עוצמתי, יודע, קורים פתאום דברים מופלאים, גם כאלה שעבדתי קשה בלהתנגד אליהם חלק ניכר מחיי הבוגרים :-)

אני כנראה לא מצליחה להרפות מספיק
אין חיה כזו, יקירה. באמת שאין חיה כזו. כל מה שאת עושה הוא טוב. אפילו רק לחשוב על המילה הרפייה זה טוב. להכניס אותה לתוך הזרם התודעתי שלך זה טוב.
זה תהליך למידה לא פשוט, ואני אומרת את זה מניסיון.
בשביל לשחרר כל שנדרש זה מעט מאוד, והפשטות הזו היא בלתי נתפשת בהתחלה.
בתור תרגיל את יכולה במהלך זרם החיים לחשוב מדי פעם על המילה "הרפייה". ולבדוק מה קורה לגוף שלך באותה שנייה. וזהו זה.
באותה מידה את יכולה לחשוב על מילים אחרות שיוצרות אפקט דומה. "נשימה", "אהבה", "רכות"... מה שעובד בשבילך.
מה שגורם לך אולי לשמוט לשנייה את ההחזקה של הגוף וכמעט לחייך. אפילו רק חיוך פנימי. זה הכל.

במקום להיות מודעת לכך שמשהו מעצבן ותקוע, נסי לתת לו רשות להיות מעצבן ותקוע. לטפח בתוכך את הידיעה שמותר להיות תקועה. שגם זה חלק מהמורכבות של החיים.
כאשר מחברים אחד ועוד אחד (רשות פלוס נשימה או הרפייה) - מה קורה לגוף שלך? איזו מחשבה עולה בך?
זה משהו שאפשר לתרגל מתי שמתחשק. מן למידת בסיס כזו שמחברת בינך כתודעה, לגוף שלך ולמחשבות שלך.

התקשורת מול המנהל מגיעה לפתחך כקרקע פורה לתרגול ולמידה. מראה שדרכה את יכולה לחזק את עצמך, את השידרה שלך. זה דורש קצת עבודה, אבל זו עבודה רכה ונעימה מאוד.
שוב אני ממליצה על עירית. גם כי נראה לי משונה להמליץ על עצמי וגם כי לי אין את היכולת להתחייב לזה במקום פומבי כל כך כמו בבאופן. אבל אם את מרגישה שזה מתאים לך אני מציעה לך להצטרף לדף המופלא ביד רכה ולהביא לשם דוגמה קונקרטית שתרצי לעבוד עליה ודרכה לבנות את עצמך מול המראה המעניינת שמציב לך המנהל.

השינוי שלך לא יכול להגיע כשאת צריכה אותו. הוא יגיע כאשר תהיה בשלה אליו. ואת הבשלות הזו ניתן לעודד בעזרת טיפוח הסכמות בינך לבין עצמך.
ההסכמה להיות מי שאת. ההסכמה להיות גדולה ולבטא את מלוא הפוטנציאל שלך. ההסכמה להיות מלאה ועוצמתית. ועוד ועוד...

אני לא רוצה לעשות תנועות שמקורן בפחד.
מצוין. באמת עדיפות תנועות של אהבה.

אני זקוקה למשקפיים אחרים להסתכל על המציאות דרכם. שלי קצת מאובקות וכהות לטעמי.
האם את מוכנה לקבל את העובדה הפשוטה שאינך אוחזת בזוג משקפיים אחד?
שכל מה שנדרש הוא להסיר את אלו שאת מרכיבה כעת, להכניסם מגירה עד שיידרשו שוב, ולהוציא במקומם אחד מהזוגות האחרים שכבר נמצאים שם והם שלך באותה מידה בדיוק.

אבל להתפטר רק בגלל שהבוס מגעיל?
אני מרשה לעצמי להציע שזו לא הסיבה שבגללה את רוצה להתפטר. זה מכלול גדול בהרבה.
אם זה מדבר אליך, אני מציעה בחום לא להקטין את התחושה הגדולה והמאיימת הזו לגרגיר אבק שאפשר שוב לדחוף מתחת לשטיח.
את מציפה דברים כמו תחושה של חוסר מיצוי, של היות לא במקום, של פוטנציאל לא מנוצל ועוד ועוד...
הבוס הוא רק מראה. את יכולה להודות לו בחום ובכנות על כך שהוא מאלץ אותך להתמודד עם סוגיות מרכזיות וחשובות שאחרת היו נרמסות שוב.
יש לך קול פנימי שמדבר אליך, וזו אינה שאגתו של הבוס. זו את, יקרה, ממש ממש את. האם תקשיבי? זה כבר נתון לבחירתך, למשאבים העומדים לרשותך, להסכמה שלך להיות בתהליך.

צעד יקרה, אני מוכרחה להתנצל מראש על כך שמשאבי התמיכה שלי באינטרנט מוגבלים כרגע.
הייתי שמחה מאוד מאוד לעמוד לצדך אבל איני יכולה. חיי ברגע נתון זה אינם מאפשרים זאת עקב התווספות שיפוץ של בית ישן מאוד, בזמן קצר מאוד, לרשימת הדברים שאני עושה במילא באהבה רבה.
אני מאחלת לך שבתוך השפע שיש באתר הזה תמצאי היכן להיתמך ומבטיחה לבוא לבדוק מה שלומך כאשר חיי ישובו לצורתם המוכרת.
(())

צעד על שביל חצץ

על ידי תפילה_לאם » 14 יוני 2014, 21:27

אם היתה לי מטרה שבגללה אני רוצה להתפטר
=
יותר זמן לבלות עם הילד, עם בן זוגי, בלעשות דברים שלא קשורים ליכולת השתכרות (לשתול עציצים, לרקוח ריבה, לנגן בגיטרה), לראות את החברות שלי לעיתים תכופות יותר, יותר הזדמנויות לצאת מחוץ לבית - לקמפינג, לטיול, להכיר אחרים ולראות עולם.

חזרה למעלה