צעד על שביל חצץ

שליחה על ידי אורי* » 11 יולי 2014, 02:48

אין לי כוח להוביל את המערכה הזו שוב, בעיקר בגלל שאני לא רוצה לקחת אחריות על הקושי.
הזדהיתי עם הקושי לקחת אחריות לבד על הקושי
מאוד

תפילה - כשיש משהו שנראה לי בלתי אפשרי, אני משתדלת "לקפוץ ראש". זה מתוך פילוסופיה שכדאי לעשות את הדבר שמפחיד אותנו ביותר, הרבה פעמים הוא הנכון ביותר עבורנו.
נכון, הוא עוד לא בן שנתיים, לא לא קראתי את הספר (אקטואלי כשיש רק ילד אחד?)
אני לא מרגישה שדרים מצידו, אבל אני מרגישה שחסר משהו, בעין אימהית בוחנת. אולי חסרה לי תחושת ערך מוסף לזמן הבילוי המשותף הזה: אני רוצה להרגיש שאני מנצלת את מעט הזמן שיש לי איתו "נטו" כדי לאפשר לו ללמוד כישורים, תחושות, חוויות, לא משהו "מפוזר" ולא מוגדר כמו להסתובב ברחבי הבית ולקשקש על ניירות, לזרוק צעצועים, לשפוך מים מדלי על הרצפות בחוץ, וכו'. ברור לי שכל אלו חוויות שמעודדות את ההתפתחות הפנימית שלו, אבל זה מרגיש לי "דליל", "לא מספיק"...
אני די מתקשה להלהיב אותו לעשות משהו שאני רוצה חלק מהזמן - במיוחד דברים כמו לסדר צעצועים. הכנסתי את זה כחלק מהשגרה של הערב, אחרי המקלחת לפני הסיפור, אני לוקחת את הארגז ומתחילה להכניס פנימה את הצעצועים, כשאני קוראת לו להצטרף וגם נותנת לו ביד צעצוע ומצביעה על הארגז - שים פה בפנים! מעודדת ומשבחת כששם בפנים. אבל חלק מהזמן הוא לא בעניין של לשתף פעולה בכלל, והיום הוא דווקא התעקש להוציא הכל החוצה. אשמח לשמוע עצות איך לא לוותר על התהליך כי חשוב לי שהוא ישתתף בו - גם הקניית הרגלים לסדר, וגם לא להרגיל שאמא תסדר הכל אחר כך לבד.
זה נכון גם לגבי עבודות בית אחרות - מצד אחד אני מרגישה שגם הוא מאוד מעוניין לקחת חלק, מצד שני, אני לא רואה איך בגיל הזה אפשר לשתף.

לא מספיק... ביחד. לא מספיק חוויה, לא מספיק למידה.

אז זהו, צורם לי שאני "צריכה" להזמין עוד אנשים, שאני והבן שלי לא יוצרים דינמיקה שממלאת אותי דיה.

אורי,

תודה, למרות שהקרדיט הוא של אחרים. של מי שאמר שהצירים הכי קשים הם לפני הסוף, והחשיכה הכי סמיכה לפני הזריחה, והאבן הכי קשה לפיצוח היא זו שמתגלגלת לרגלינו לפני שמגיעה המרגלית. מישהו מר שזו דרכו של עולם לבחון את ההולכים בנתיב אל החלום, מבחן שמציב בפניהם את הפחד הגרוע ביותר שלהם.

לקפל כביסה זה לא רע, אבל אני מחפשת פעילות שבה אוכל להרגיש "אני מבלה עם הילד שלי", וקיפול כביסה זה חצי תחושה כזו.

עם אנשים נוספים זה לפעמים נחמד, ולפעמים אני מרגישה שאני סתם נקרעת בינהם לבינו...

לא קראתי את הספר
זה לא ספר. זה דף כאן באתר, שפתחה אם שהבן השני שלה היה אז קרוב בגילו לגיל של בנך, ושבשונה מאוד מאחיו הבכור, אך בדומה מאוד לרוב בני גילו (!), העדיף פעילויות לא מאורגנות, השתוללות, המון "עשייה מבולגנת"
לכן חשבתי שידבר אלייך ואולי יספק לך רעיונות או תבנות או עידוד אפילו שיש רק ילד אחד
מעתיקה לך הודעה לדוגמה מהדף הנ"ל:

_{{}}ניק זמני כרגע (06.02.2013 14:50):
תודה על מה שאתן כותבות לי.
אני אנסה לתאר סיטואציה יומיומית ותגידו לי מה אתן רואות-

אנחנו בבית. על השטיח יש משחקים וספרים. הקטן משחק עם עצמו. דופק משהו על השטיח, מטפס על כיסא קטן. הולך, חוזר, אומר- דהדהדה.
הגדול מבקש שאני אקריא לו סיפור ואנחנו קוראים יחד. הקטן בענייניו.

אני מנסה לומר- אני לא יודעת אם הקטן מעסיק את עצמו כל הזמן (אח שלו בגילו ממש ממש לא העסיק את עצמו לרגע) בגלל שהתעלמתי ממנו במשך חודשים רבים. אני אמורה לתת לו להיות "לבד" כל הזמן? רק לחקור לבדו? אני מרגישה לא נעים עם זה (כמו שכתבתי, שאני מזניחה אותו).

אבל אם אני לוקחת אותו לידנו, ומנסה לעשות משהו יחד איתו, תוך שלוש שניות הוא נמלט לעיסוקיו.

הזמן היחיד שאני מצליחה לעשות איתו משהו זה או בחוג שחיית תינוקות או מול הפסנתר (הוא דופק בהנאה מרובה על הקלידים)._

אני רוצה להרגיש שאני מנצלת את מעט הזמן שיש לי איתו "נטו" כדי לאפשר לו ללמוד כישורים, תחושות, חוויות
או! נגעת פה בנקודה קריטית.
נראה לי שאנחנו (אני מקווה שזה בסדר מצדך, שהכנסתי אותך יחד אתי תחת התווית), האימהות שיודעות על חינוך ביתי ועל unschooling וחושבות שזאת דרך נפלאה לגדל ילדים, אבל בפועל לא מגיעות לממש אותה, מתוסכלות מאוד. בדיוק התלבטתי בעניין בהקשר לתעודות שהילדות הביאו מבית הספר בסוף שנת הלימודים. עד עכשיו לא הסתכלתי בהן. והיום חשבתי לעצמי, שיפה מאוד שאני מעריכה unschooling, אבל בעצם אני לא יכולה להסתמך על זה ולזלזל בכל מה שבית הספר מכוון אליו, כי אם הן בבית הספר, הרי הן לא גדלות באמת בשיטת unschooling ואולי אני חייבת לשחק לפי כללי המשחק גם אם הוא לא מוצא חן בעיניי.
סליחה על הפלונטר...
איך זה קשור אלייך?
כמו שאני מבינה את זה, כיוון שאת עובדת בהיקף משרה גדול, ואין לך הרבה "זמן איכות" עם בנך, את שואפת שהזמן שיש יהיה זמן מרוכז, כמו שאני חשה לפעמים בקשר לחופש הגדול עם ילדיי.
אבל אני בכלל לא בטוחה שעבור פעוט רך כבנך להסתובב ברחבי הבית ולקשקש על ניירות, לזרוק צעצועים, לשפוך מים מדלי על הרצפות בחוץ באמת דליל יותר מ _ללמוד כישורים, תחושות, חוויות בצורה מובנית ומרוכזת. אפילו להיפך.

הי יקרה,
שאלה שלך בדף שלי פתחה דיון שנוגע לתזונה.
האם תרשי להעביר אותו לדף החיוניות?
אני חושבת ששם מקומו, והוא מעניין. חבל שישכב אצלי בדף.
אפשר גם להעביר אותו בלי השם שלך או בלי השאלה שלך. מה שמתאים לך וייתן לך הרגשה נוחה.
<ציל צול ממחשב אחר>

תפילה,תודה. התחושה שלי היא כנראה סוג של תסכול שהפעילויות השגרתיות שלי לא מתאימות לו ואת חלקן בכלל הייתי מעדיפה למנוע ממנו. ומצד שני הוא כל כך מנסה צחקות.את מה שאני עושה,שזה קצת מתסכל שאין לי מה לתת לו לחקות.
היי ציל! בטח, רק תגידי לאן העבקת כדי שאוכל לעקוב. ..

אני מעבירה לחיוניות. תודה רבה.

תפילה,תודה. התחושה שלי היא כנראה סוג של תסכול שהפעילויות השגרתיות שלי לא מתאימות לו ואת חלקן בכלל הייתי מעדיפה למנוע ממנו. ומצד שני הוא כל כך מנסה צחקות.את מה שאני עושה,שזה קצת מתסכל שאין לי מה לתת לו לחקות.
אני חושבת שהבנתי. אנסה לחשוב על זה עוד.

יום קשה עובר עלי. ה"אני" שקיבל סמה מדוכדך ומתוסכל. אני לא רוצה להיות בעבודה. המסגרת הזו לא מתאימה לי. קשה לי לעסוק כל כך הרבה שעות בדברים, שאם אהיה כנה לגביהם עם עצמי, הרי שהם משעממים וחסרי כל חשיבות. קשה לי לדכא את התודעה שלי מלראות עד כמה מדובר בעיסוק מוגבל וטיפשי. אני רוצה החוצה. אני רוצה לעצום עיניים ולהרגיש את הנשימה שלי במלואה. משתדלת לחשוב שגם הדמות הזו תרד מהבמה ותפנה את מקומה לאחרת. זה לא קל.

היי צעד על שביל חצץ,
רציתי רק להגיד לך שאני קוראת אותך בדף ביד רכה ומזדהה עם מה שאת עוברת כרגע. רציתי להציע לך לנסות משהו שאני עושה בשבועות האחרונים ושעוזר לי: לכתוב כל בוקר שלושה דפים. סתם ככה מה שעולה לך. זו שיטה שקראתי עליה בספר "דרך האמן" ושהתנסיתי בה קצת בעבר באופן נקודתי (פה ושם כתבתי קצת אבל לא בצורה מסודרת כל יום). אני באמת מרגישה שינוי מאז שהתחלתי בזה ומוצאת שזה עוזר למקד את המחשבות, הרצונות ולפזר בילבול. צריך לתת לזה זמן ולהתמיד.
זהו, משום מה הרגשתי צורך לכתוב לך את זה:)

מאחלת לך ימים שקטים ורגועים ושתמצאי את דרכך.

@}

תודה! שלושה דפים על מה? סתם כתיבה אסוציאטיבית?

על מה שאת רוצה:) הכי חשוב להתמיד, ולא לשפוט את מה שאת כותבת וגם לא לקרוא את מה שכתבת כשאת מסיימת. זה יכול להיות סתם מילים או מחשבות מנותקות או דימויים שעולים לך, או כתיבה על מה שמטריד אותך, או סתם "התבכיינות" על דברים קטנים, בקיצור כל מה שעולה, אפילו חזרה על אותו משפט על שלושה דפים. כדאי לעשות את זה על הבוקר כמה שיותר מוקדם. ולא להראות את זה לאף אחד, זה אישי ולעינייך בלבד.

לי זה ממש עוזר ונותן תחושה של ניקוי ושלווה.

הנה עוד קצת מידע אם זה מעניין אותך (באנגלית): http://juliacameronlive.com/basic-tools/morning-pages/

זו בעצם סוג של מדיטציה.

קרית שמונה. אנחנו ישנו בדירה נעימה ומתוקה (ליבי 054-8082648 ) וחשוב מאוד: זולה. וכל יום הלכנו להשתכשך המקום אחר. מאוד מומלץ. גם ליבי בעלת הדירה מקסימה ודואגת לאירוח נעים ומפנק.

בין ההתלבטות לכתוב לעצמי ולכתוב בבלוג, לא נכתב כלום.
אז החלטתי לכתוב, פיסות וקרעים ולקוות שהאמונה שלי בטוב תביא את הדברים למקומם הנכון.

כל הדברים ידועים וקיימים, הקסם הוא לארגן אותם ככה שאפשר יהיה לראות את התבנית שהם יוצרים. כל הכלים לריפוי ושינוי מזומנים ומונחים בהישג יד, הידע הנדרש הוא איך להביא אותם אל זה שחפץ ללמוד אותם, כך שיהיו בהתאם לתפיסת עולמו. אם לא יהיו בהתאם לתבנית האמונות שחקוקה עמוק עמוק בו, יבטל אותם במחי יד. אם לא היתה בו תבנית חקוקה מלכתחילה, לא היה מתקשה ללמוד. חוסר בתבנית פנימית הוא הפתיחות להבנת כל התבניות כולן.
רק אם המידע יהדהד בהתאם לעולם הפנימי של האדם, הוא יהיה מוכן להזמין אותו להיכנס פנימה, בזהירות. למה בזהירות? כי מידע חדש מאיים בשינוי, ושינוי הוא אפשרות מדאיגה. למי שזו לא אפשרות מדאיגה עבורו, סביר שאין תבניות והוא אינו במצב בו עליו לגשש אחרי כיווני ריפוי. הוא בוחר אותם בטבעיות ובקלות ולא קורא להם בשם.

הכאבים הגדולים שלי מלמדים אותי דברים גדולים. הכאב הבלתי נסבל בגב לימד אותי יוגה. יודה לימדה אותי שהעולם הוא לא בחוץ, אלא בפנים ושיש להרגיע את הפחד מהתבוננות פנימה כדי לשמוע את המנגינה העדינה שלו. כשאני לא מתרגלת יוגה עושה רושם שאפשר להסתדר מצויין בלעדיה. כשאני מתחילה לתרגל אותה, אני מבינה שהאמונה הזו היא חלק מחוסר ההלימה שלי עם עצמי, שמתגברת ונערמת, שכבה אחרי שכבה, בהיעדר תרגול.
הכאב בלידה לימד אותי משמעותה של צניעות וקבלה. גם אם תרגלתי והקפדתי ועשיתי הכל - זה לא אומר שהוצאתי את עצמי מכלל הסיכון לניתוח קיסרי. וגם עליו צריך להודות, שהתוצאה היא ידיים מלאות. משמע אומר, שגם אני עשויה להזדקק לעזרה מאחרים במצבים שונים בחיי, ויש לקבל זאת ולהודות על זמינותם של מורים מתאימים.
הכאב של התסכול מלמד אותי שאני מאמינה שיש בי יותר משיוצא לפועל והרצון להוציא אותו בוער בי. התסכול דורש התייחסות ודיבוב של מקור הכאב: מהו זה שאני חושבת שהוא בעל ערך בי שאני מתעלמת ממנו ולא מביאה אותו לידי ביטוי? מדוע זה חשוב כל כך שזה לא שוכך בי? אני מאמינה שיש בי רגישות מובנית לחוויות של אחרים ויכולת לראות את החוויה דרך העיניים שלהם, לפחות במידה שזה אפשרי על ידי אדם אחר. אני מאמינה שיש בי את יכולת ההתבוננות השקטה, על ראיית הדברים מתוך מסגרת רחבה יותר, שכוללת בתוכה גם את הצורך לקבל את הסוף, את המוות. אני מאמינה שזהו כישרון שיכול לאפשר לי להביא אחרים לריפוי, לצמיחה והבנה שלהם את עצמם.

עכשיו אני מרגישה שהשקיתי את החלק הזה בי שנובט, ולא תמיד זוכה לאור שמש.

המשך סיפורי פעוטות:
מצד אחד זה לא המצב שבו אני רוצה להגיד "שיסתדרו בעצמם" - הם לא מסתדרים. אי אפשר לקרוא לשני פעוטות בוכים, מוכים ונשוכים "מסתדרים". מצד שני, כל ההמולה של לרוץ אחריהם, להפריד, לשכנע שיתנו אחד לשני לשחק או ישחקו ביחד לא עובדת לי, אני מרגישה שאין כאן אמון. אני אומרת לו "תתן לו לשחק והוא יחזיר לך" ואין לי זמן לבנות את האמון בטענה הזו, כדי שהילד שלי באמת יתן את הצעצעוע ברצון וב"זרימה". אני מרגישה שהוא מבין מה אני אומרת, אבל אין לו אמון שזה מה שיקרה. הוא אומר "לא, זה שלי" ואני מבינה אותו. זה מה שאני הייתי מרגישה אם היו דורשים ממני לתת חפץ שלי לאדם זר. אני לא רוצה לקחת ולתת במקומו כי אני מרגישה שזה סוג של הורס את יחס האמון של הבן שלי בי - הוא לא רוצה לתת, ואני נותנת. אני גם לא רוצה לכפות עליו להתחלק בכל מצב ובכל זמן, כי הרי גם אני לא תמיד רוצה או מסכימה לחלוק את החפצים שלי. מצד שני, ברור שאני רוצה שהוא יהנה לחלוק ויבין את היתרונות שבהתנהגות הזו -אם אתה מתחלק אז כנראה שיתחלקו איתך בחזרה וישמחו לשחק איתך. ואם לא - תישאר עם המון צעצועים אבל בלי אף אחד לשחק בהם איתו.

חייבת לטוס אז על רגל אחת:

יש דפים שזה נדון בהם. לא זוכרת שמות אבל בטח תמצאי במדור פעוטות...
זה גיל שבו עדיף להפגיש עם ילדים מגיל גדול יותר בשנתיים בערך. לפחות.
בטח שלא להשאיר אותם להסתדר. חייבים לעזור!
לא נפגשים בבית. בשום פנים ואופן. מה פתאום שייתן את הצעצוע. את נותנת את האוטו שלך בהשאלה לסופשבוע למישהו שפגשת היום? מה פתאום לשכנע "לחלוק". להיפך: אומרים לשני: "יוסי כרגע משחק בזה אז אי אפשר. בוא נמצא לך צעצוע אחר" אבל חוזרת לעצה הראשונית: לא בבית. לא לאפשר ריב על צעצועים, בשום אופן לא.

ברור שאני רוצה שהוא יהנה לחלוק ויבין את היתרונות שבהתנהגות הזו -אם אתה מתחלק אז כנראה שיתחלקו איתך בחזרה וישמחו לשחק איתך
זה לקח שרלבנטי לגיל 5 ומעלה... לא רלבנטי לגיל שלהם. ממש ממש לא רלבנטי. מדובר בתינוקות.

היי תודה על ההזמנה:)
הייתי מאוד שמחה לבוא אבל אנחנו רחוקות, מאיזור חיפה. חייבת לשתף בפחד הכי גדול שלי, שהכוחות שלי אוזלים וכבר אין לי יכולת מינימלית לנסח, להתנסח. אני בסוף קרב האבקות של יותר משלוש שנים לנסות להבין מה קורה איתי, להבין שבן הזוג שבחרתי לא טוב לי. פשוט לא טוב. עבורי, כלפי, הוא עויין בצורות שרק עכשיו אני מתחילה לראות ולהבין ומכאן הצורך לקום וללכת ניהיה ברור מאי פעם. אבל אני פשוט נשארת בלי כוח אפילו לבקש עזרה בצורה נורמלית. אין לי מושג, מי את, מה את. ניסיון לעבור להכיר אותך מהדף, אין סיכוי בכלל שאני בכלל מצליחה לקרוא משהו. אני לבד. כל כך לבד. יש לי משפחה, אבל כל אחד עם הסיפור הלא פשוט שלו שאין לנו אפשרות/ פניות כלשהי לעזור ולהיעזר אחד בשני. אני לא יודעת מאיפה להתחיל ורק שומעת את עצמי, כאילו שאני מבקשת שאחרים יצילו אותי, שזה הכי לא אני שבעולם וזה גם מקשה להיעזר ולבקש עזרה.

שולחת בלי רסן כך על פני המים.
ושוב, תודה על ההזדמנות ועל ההזמנה.

קלהרבה אנשים יש מצבי קריסה בחיים,שבהם הזעקה שלהם לעזרה היא זעקה, ולכן לא מנוסחת. זו הזדמנות לאנשים אחרים לשמוע אותה, ולהיענות לכאבו של מישהו אחר. קראתי משפט נחמד אתמול: עם ההצלחה בא הסיפוק ועם הסיפוק - האהבה. אז בואי נהפוך את זה ל"עם ההצלחה שלי לראות שגם ככה,כמו שאני,במצב המדולל ובאפיסת הכוחות הזו, אני מצליחה להביא אליי אנשים. מתוך זה באים אליי הכוחות,ומתוך זה - האמונה שיבואו עוד יותר כוחות". מה דעתך? נתקלתי גם באתר שמציע הקלטות טובות לחיזוק האמונות הפנימיות שלנו. www.verygood.co.il מומלץ לפני ואחרי השינה. ותגידי לי איך זורם לך....

בתקופה האחרונה אני משננת לעצמי הרבה "מותר לך", "זה לגיטימי" וכאלו, לא ממהרת לספוג ביקורות בצורה אוטומטית. אבל שמתי לב שאני מתנהלת בצורה מאוד עצבנית. אני קצרת רוח הרבה יותר, קוצנית, גולשת לתגובות שלא היו שם קודם. פעמיים פשוט "נהמתי" על הפעוט שלי, כשההתנהגות שלו הוציאה אותי מדעתי. לא יושבת לי טוב העצבנות הזו.
שוב יש תחושה חזקה של חיפוש נתיב. הייתי רוצה למנף את העובדה שהריחוק מהעבודה הדגיש לי בצורה מובהקת יותר עד כמה יש חיים בחוץ ששווה לחיות בצורה אחרת - לא בצורה של ישיבה 9 שעות במשרד וביצוע משימות שכל תכליתן הוא משכורת + דיבור עם אנשים בני גילי. למנף בצורת להתפטר, לפני שאני חוזרת לשגרה שבולעת אותי ולא מאפשרת לי לראות דברים מבחוץ. אני רוצה החוצה מתוך המטריקס. איפה המורפיאוס שלי?

איפה המורפיאוס שלי?
לגמרי בתוכך, כמובן.

בנאלי, אבל (כנראה) נכון.

<נוודית עם רגל וחצי מחוץ לגריד. מומלץ>

זה נכון, אבל לא בצורה הרמטית. ההחלטה והאמונה הן שלי, אבל אני מרגישה שאני כן אשמח להיתקל בהזדמנות המתאימה. הזדמנות, מזל זה משהו שבא מבחוץ, לא?

הזדמנות, מזל זה משהו שבא מבחוץ, לא?
כן. אבל הוא נוטה לבוא למי שדלתו פתוחה ויודע לארח היטב.
מחבקת אותך. וממש מבינה אותך.
גם אני עם רגל וחצי מחוץ לגריד. את הרגל הוצאתי כשהחלטתי לא להיות שכירה יותר. את החצי הוצאתי כשהבנתי שאני צריכה להמציא את מה שכן, אחרי שהבנתי מה לא.
בשביל החצי שנשאר אני צריכה עוד קצת אומץ, אבל אני עובדת גם על זה.
לאט לאט, בקצב שלך.

אני חושבת שרגל וחצי בחוץ זה די מספיק. לפחות לי. מספיק כדי שהגריד לא יציק לי, כדי להרגיש חופשיה. מצד שני מספיק כדי להשאר עם סוג של נוחיות שנעים לי.
כדי להיות ממש מחוץ לגריד, צריך להיות מאד מאד קיצוני בימינו, כמעט פנאטי. ולהקריב לא מעט.
אפשר לברור ממה להשתחרר, מה מכל המטריצה הגדולה הזו באמת מעיק ואוזק, מה הן השלשלאות, ועליהן לוותר. זה מאד אישי.

אבל אני מרגישה שאני כן אשמח להיתקל בהזדמנות המתאימה
או להמציא אותה....
לפעמים צריך קפיצת אמונה. Leap of Faith.

@}

כדי להיות ממש מחוץ לגריד, צריך להיות מאד מאד קיצוני בימינו, כמעט פנאטי. ולהקריב לא מעט.
הא... בכלל לא התייחסתי לאיך שהחיים נראים. התייחסתי למה שבראש.
החופש הוא בראש והגריד הוא בראש.
להיות מחוץ לגריד, במובן שלי, הוא לא פנאטי בכלל ואין בו גרם של הקרבה.
להיות מחוץ לגריד, בשבילי, זה קודם כל לשחרר את האפשרות שיש בכלל פנאטיות או הקרבה

מה שכן, זו דרך. ולכן מסכימה מאוד מאוד עם זה -
אפשר לברור ממה להשתחרר, מה מכל המטריצה הגדולה הזו באמת מעיק ואוזק, מה הן השלשלאות, ועליהן לוותר. זה מאד אישי.

החופש הוא בראש והגריד הוא בראש.
מסכימה עם זה. אבל לא עד הסוף. אני חושבת שזה מורכב. יש גריד פנימי, שאנחנו שואפות להשתחרר ממנו, או לשחרר אותו, או למוסס אותו. או לפחות שיהיה פחות ריבועי.
אבל יש גם גריד בחוץ, שאנחנו גדלים משולבים לתוכו. מי יותר ומי פחות. יש השפעה הדדית בין המערכת החיצונית והפנימית. לכאורה, אפשר לחיות לגמרי לגמרי בתוך הגריד הכי צפוף ונוקשה בחוץ, ולהיות לגמרי חופשי בפנים. אבל אני חושבת שזה די לכאורה, זה קשה.
הדרך היותר טובה היא להשתחרר מבפנים החוצה, וגם מבחוץ פנימה. לשחרר שלשלאות בתוך הראש, אבל גם לשחרר כאלה שבחוץ, במציאות היום יומית. אלה תהליכים שיכולים מאד להניע אחד את השני.
לדוגמה - את הרגל הוצאתי כשהחלטתי לא להיות שכירה יותר. זה לא מהלך שכולו בתוך הראש, נכון?

כשדיברתי על פנאטיות, אכן התייחסתי לסגנון חיים ששואף להיות מחוץ לגריד בטוטאליות - בלי חשמל, בלי כסף, בלי בנק, בלי תעודת זהות. בשבילי זה לא חופש, זה גם סוג של שעבוד, בקצה השני של הסקאלה.
אז אני בחרתי לנתק חיבורים כאלה ואחרים לגריד החיצוני, רגל וחצי, וזה מספיק וטוב לי כדי לשאוף ולנוע לקראת החופש המלא בפנים - שתי רגליים, שתי ידיים, ראש ולב

שכירה אני לא רוצה להיות, זה בטוח. עכשיו אני בשלב של לרסן את הפחד הקמאי של "אבל מי ירצה אותך כשתעברי את גיל ה-40 ולא יהיה לך ניסיון" (אגב, הנה כמה תשובות טובות לדעתי, שמחזיקות את הקול הזה קשור בשלשלאות קצרות: הצורך להיות עם הרבה ניסיון בגיל 40 משמעו לעשות עוד עשור משהו שאני ממש לא נהנית ממנו. שניים - מי אמר שנגיע לגיל ארבעים? יהיה קצת אירוני לגלות ביום הולדת ה39 שכל התכנון המדוקדק הזה וכל המשמעת העצמית היו לחינם, לא? שלוש - העולם גדול, רחב ומדהים. ויש בו אינטרנט. יש אנשים שחיים מזה שהם חיים נפלא ומצלמים את עצמם עושים את זה. יש אנשים שעוסקים בקואוצ'ינג. בפרמאקלצ'ר. בהקמת חוות אורגניות ולימוד יוגה אי שם בהרים נידחים. יש אנשים שמנגנים את בטהובן על החומה הסינית. לכולם יש מקום תחת השמש. ארבע - מי שעושה את מה שהוא עושה מתוך הנאה גדולה, גם אם העיסוק עצמו לא נחשב מניב או רווחי, לדעתי הסיכויים שלו להתפתח ולצמוח גדולים יותר מאשר את מי שעושה את מה שהוא עושה רק כי זה נחשב אליטיסטי או רווחי מאוד. אבל זה נושא לפוסט נפרד)
אני גם מנסה לגבש, להמציא מה כן, ולא מתוך "מה לא", אלא צורה נפרדת. אני לא בטוחה שזה הזמן לערב את ה"איך" שבעניין, למרות שלשם אני נשאבת עם כל רעיון שצץ.

אני אוהבת לדבר עם ומול אנשים. אני אוהבת להדריך, להרצות, להציע חומר למחשבה. אני אוהבת לגרום לאנשים לפקפק, לחשוש, להתרגש. אני אוהבת לרקום פרוייקטים, מוזרים והזויים. אני אוהבת לשמוע אנשים (במידה, כן? תקופות רבות אני אוהבת גם לא לשמוע אותם בכלל...

) . אני אוהבת לכתוב (או שאולי זו אלטרנטיבה קיימת בהיעדר קהל מספיק? לא, נראה לי שאני אוהבת לכתוב לכשעצמו.) אני אוהבת לתרום לשינוי שנראה לי טוב: לקנות את הירקות שעומדים להיזרק בסופר, לתת רעיונות למוכר הנעליים שלי או לחוות העיזים שאני קונה ממנה לשיווק עצמי מעניין, כל מיני כאלו...

עד לכאן הגעתי. מחפשת את הנתיב הלאה. משהו מושך אותי להוראה. לכתיבת הרצאות ובלוגים. מה עושים עם זה הלאה?

הידיעה שבינתיים שאני מחפשת אני צריכה לחזור למשרד לא משמחת אותי במיוחד...

מבחינת חופש, גם זה נושא רחב. אין ספק שבכל מקרה אהיה כפופה לכוח המשיכה לכוחות אחרים שמשפיעים על מידת ההתנהלות שלי בעולם. אני חושבת שמידת החופש שאני מבקשת לעצמי, לפחות כרגע, היא להיות מסוגלת להחליט במה אני עוסקת וכמה שעות ביום אני עושה את זה, ועדיין לא לרעוד מפחד שמא מחרותיים לא יהיה כסף לאוכל.

תודה שאתן כותבות, זה מאפשר לי תמיכה (ציל צול, דווקא חשבתי שאת דווקא לגמרי בחוץ

אבל גם חצי רגל זה משהו)

חשבתי לכתוב בלוגים בשביל אחרים.

העולם גדול, רחב ומדהים. ויש בו אינטרנט. יש אנשים שחיים מזה שהם חיים נפלא ומצלמים את עצמם עושים את זה
מציעה לך לחפש ולקרוא על Digital]נוודים דיגיטלים nomad[/po], ועוד כמה מונחים וכינויים שנדבקו לאנשים שבחרו בחיי נדודים, כמו Perpetual traveler. השם והטרנד כמובן לא חשובים. מעניינות הסיבות של אנשים לצאת למסעות, הדרכים בהם זה קורה, ומה קורה בדרך, במסע. יש לא מעט בלוגים של אנשים שמספרים על חיי הנדודים שלהם, ואיך הם מגשימים אותם, מבחינה כלכלית, ובכלל.
אם זה כיוון שמושך אותך, 'מקצועות הידע' הם בהחלט כיוון טוב. כתיבה, עיצוב, ואפילו קידום מכירות, כל מה שאפשר לעשות באמצעות האינטרנט, ואינו תלוי מיקום.
פרמאקלצ'ר, וחקלאות בכלל, זה כמובן כיוון אחר לגמרי. להעמיק שורשים במקום לנתק אותם. שני הכיוונים, ועוד המון אחרים, יכולים להביא לחופש. לגמרי אישי.

העולם באמת גדול ומדהים, הכי מסכימה אתך

ארבע התשובות שלך מצוינות לדעתי, אחת אחת.

חשבתי לכתוב בלוגים בשביל אחרים.
אולי כדאי לך אם כן להתחיל לכתוב בלוג של עצמך (בהנחה שאין לך עדיין). זה גם יתן לך אפשרות להתנסות בכל האספקטים של עולם הבלוגים, וגם יהווה כרטיס ביקור, כשתרצי להציג ולהציע את עצמך ככותבת.

הי.. את יכולה לרשום לי איזשהי כתובת מייל ונדבר דרכו? אם את מעונינת לדבר איתי, אני גננת ולדורף

אם תלכי לבקר בבית ספר אנתרופוסופי תוכלי לדבר עם המורים בין השיעורים. לי יצא להתנדב קצת בבית ספר כזה, אולי כדאי לך גם כדי לראות איך זה באמת.

הי.. את יכולה לרשום לי איזשהי כתובת מייל ונדבר דרכו?
גם אני אשמח לחלוק איתך את החוויות שלי במייל

מ-ע-ו-ל-ה!
[email protected]

דברו איתי!

שלחתי לך

וקיבלתי הודעת שגיאה. בדקי אם קיבלת, אם לא יכול להיות שהמייל לא נכון?

סליחה, שגיאת עריכה: justpickaname4 בג'ימייל

שלחתי

גם אני שלחתי

מה שכתבת אכן נשמע נורמלי להפליא
אבל רציתי להוסיף תובנה שיש לי
ככל שהקשר שלי עם ההורה שממול נינוח ואני לא נכנסת למתח ואומרת דברים שמצופה ממני להגיד או סתם נלחצת מהסחרור שמפגש פעוטות /ילדים יוצר
שמתי לב שהכל הרבה הרבה יותר נעים ושאני הרבה יותר אותנטית,קשובה ולא מדברת בסיסמאות
אלא מצליחה להיות נוכחת וכל פעם קורה משהו אחר
התובנה הזאת נולדה כשבילינו הרבה עם ילד נושך, שהוא מאד אהוב עלינו
בהצלחה!

תודה לשתיכן! עניתי במייל...

הי צעד, כתבתי לך תשובה בדף שלי. להתראות שם.

יום ראשון בעבודה אחרי החופש. היה נחמד לקשקש עם כולם ולהחליף "מה נשמע". לא משהו עמוק, לא התגעגעתי לאף אחד ממש, אבל נחמד. ניסיתי להסתכל כוחות רעננים על מה שמפריע לי בעבודה. המנהל הוא כנראה איזה כוח תיאורטי שמפריע לי בעצם קיומו והתנהלות, אבל אני לומדת לקחת אותובפרופורציות. איך? אני מנסה להסתכל על הסיטואציה מהצד ולהגיד לעצמי מה הוא עושה ואיך אני מגיבה. חלק ניכר מהפעמים, רוב הזמן אפילו, אני נראת לעצמי לחוצה, מתוחה, כאילו "בהיכון" למה שהוא יעשה. קפיץ מתוח. אני רוצה להיות רגועה יותר במחיצתו. הוא לא צריך להיות בעל השפעה כזו עלי.
הצורך לשת שעות רבות גורם לי לחוסר מנוחה, לתחושת אי גמישות במפרקי הירך, בגב. כשעבדתי מהבית הייתי קמה וזזה - לעבודות הבית, למשהו אחר, אבל מרגישה בתנועה. כאן, חוסר התנועה גם מרדים אותי וגורם לי לתחושת קהות ושיעמום. המחשבות שלי מתחילות לנדוד למקום אחר. אני בוהה, אני מנומנמת. מחפשת משהו לדרבן את עצמי. שוקולד? קפה? אלו דברים שאני לא מרגישה שיוסיפו לי טוב, רק "ינערו" קצת את המערכת. החדרים מחניקים מעט, מיזוג האוויר מרגיש לי מלאכותי. אחרי השעה 3 בצהריים אני מרגישה עוד ירידה באנרגיות, חוסר הריכוז גורם לי להיות קצרת רוח מתי אלך הביתה. הצורך לשדר שאני יעילה ו,עסוקה" שעות רבות כל כך גורם לי למתח, תחושת "קהות", קצת כאב ראש.
עבודה שעות מעטות יותר ובתנועה רבה יותר בהחלט יכולה להוות יתרון.

אוף... יש לי זיכרון על עמוד שבו ציל צול כתבה ששומעים את הזעקה שלי לחופש עד לשם (ושאנחנו בטח שכנות בארץ

, ואני לא מוצאת. אז ציל, תודה על השמיעה החדה, לא כולם שומעים בתדרים האלו.
חוץ מזה, מצאתי בוידעם איזו פנטזיית אביר-על-סוס לבן גדולה וכבדה, שעמדה שם מאובקת ותופסת שטח מיותר, בסגנון הרטרו שלה. מיחזרתי אותה, והתפנה עוד קצת מקום.

מה אני אעשה ביום שבו אצטרך לעבוד רק שלושה ימים בשבוע, או פחות:

אחזור לתרגל יוגה\אתחיל טאי צ'י כל בוקר
אחזור לאומנויות לחימה\סלסה
אעביר שיעורים בתיכון על כל הנושאים שהיו חסרים לי כשסיימתי אותו
אפתיע את הבן שלי ואאסוף אותו מהגן מוקדם מדי פעם, כדי לשבת איתו ולשתות מיץ גזר או לנסוע לים
אתנדב ב"שפרה ופועה"
אעביר סדנאות לבישול טעים ובריא למשפחות עם ילדים
אעבור קורס פראמדיקים ואצטרף ליחידת חילוץ
אעשה דברים מעכשיו לעכשיו, כי אני יכולה
אצא לדייטים עם אחיינית שלי לעיתים תכופות יותר
אלמד על סקס טנטרי, גינון וורטיקלי, הקמת חוות אורגניות, אחזור ללמוד גיטרה. אולי גם דיג'רידו. אחזור לפיתוח קול, אתגבר על הפחד לשיר על במה
אנהל גסט האוס במקום קסום ונידח, אתפור כיסויי מיטה ואכין מאפינס לארוחת בוקר לאנשים שאני בקושי יודעת את השפה שלהם והבן שלי יתרוצץ בגינה עם ילדים שהוא בקושי יודע את השפה שלהם גם.

בורא עולם, תראה כמה דברים יש לי לעשות במקום לשבת באיזה משרד משמים ולחכות שהשעון יגיע לשעה 17:30. מה אתה אומר, צ'אנס?

שבת שלום

עשית לי חשק לכתוב רשימה משלי (לאסוף את כל הרשימות שיש לי מכל המחברות שמסתובבות בבית, לעדכן ולהעלות לדף שלי)

יאללה. אבל אם ההוא במרומים מתפנה לעניין - אני ביקשתי קודם!

עוד תובנות. זאת ספציפית באה לי היום כמעט כמו הארה. הלכתי הביתה מהעבודה, משועלת ועם התחלה של כאב ראש מבטיח, וניסיתי לדמיין איך נראים החיים בתור עצמאי. ראשית, זו לא ההארה, זה הפתיח ושנית - אני לא בטוחה שזו התעסקות חכמה כל כך, כל הדמיונות המודרכים הללו, כי חוץ מזה שזה גורם לחיים באיזשהו עתיד וירטואלי לא ברור, זה גם לחלוטין לא חייב להיות תואם למציאות. אל על כל פנים, דמיינתי. והיה שם גם איזה קטע של באסה: מה עם אני אצטרך להתעסק עם לקוחות לא נעימים, ואצטרך לספוג הרבה סירובים, או שלא יתחשק לי לעשות איזו עבודה... בקיצור, מה יקרה אם הבאסה תתפוס אותי גם שם? הרי אז, לכאורה, "כבר לא יהיה לי תירוץ", לא? הנה, נפטרתי מהדבשת שהציקה לי, קרי העבודה, מצאתי את פרנסתי בתור עצמאית (אמן כן יהי רצון, ואם אתה כבר בהאזנה למשאלה הספציפית הזו - אפשר גם שהמיזם הזה יהיה מצליח מספיק כדי לפרנס עוד אמא או שניים? תודה, על החתום). אז מה את מתלוננת אישה? ואז, פתאום, איכשהו, הזדחלה אליי תובנה קטנה. אני לא חוששת מעבודה קשה, או הרבה עבודה, או לקוחות, או מס הכנסה (עד כמה שאפשר להגיד דבר כזה בקול...). כל אלו בהחלט ראויים ונסבלים בקונטקסט שלהם. מה שלא נעים לי ומשבש אותי, זו התחושה שלא אני אדון לגורלי. שלא אני מחליטה איך החיים שלי יראו.
המעניין הוא, שיש כאן איזו סתירה פנימית - התשובה שעולה בי (מתוך הבטן

) על השאלה "האם את מסכימה להיות אחראית על חייך?" או "האם את מסכימה לראות כיצד את אחראית על מהלך חייך?" היא - כן. אבל מצד שני, אם אני גולשת ללואיזה היי, ההסכמה שלי איתה נעצרת בדרך כלל בשלב ה"אני מרגישה מוגנת ובטוחה תמיד". אני לא. אני מרגישה שכוחות זרים, חיצוניים והרבה פעמים עויינים מחזיקים את המושכות למציאות שלי ומושכים בהם הרבה פעמים בניגוד לכיוון שאני עצמי הייתי מכוונת. אני מרגישה שאני חוששת שאין לי את הכלים להגן על עמי ועל היקרים לי מפני הכוחות הללו. איך זה מסתדר? לא יודעת.

עוד משהו שחשבתי עליו, הוא המקום ממנו אני מסכימה לתת לעתמי להיחשף לנושאים חדשים. לאחרונה מבשילה בי איזו הסכמה לעזו את מקום העבודה שלי ולנסות כיוונים חדשים. לכאורה, זו אחלה הסכמה. אבל מתחת לפני השטח, חוץ ממתן רשות ללמוד ולהיכשל, אני מרגישה (בעצם אני שומעת את עצמי אומרת במפורש) שההסכמה הזו נובעת מההנחה שבמילא אני לא אגיע לפסגות ושיאים בעיסוק הנוכחי שלי. אם לחדד את זה, אני נותנת לעצמי הסכמה לעשות מה שאני רוצה מתוך וויתור על הצלחה חומרית. נוסח "במילא כל החיים לא יהיה לך גרוש על התחת (מותר להגיד את זה בבאופן? זה נראה לי מיקום מאוד טבעי ), אז מה את מתרגשת? לכי תעשי משהו שתהני ממנו." וזה, אפעס, לא נשמעת לי קונוטציה בריאה מדי. לא שהעושר נמצא בראש פסגות שאיפותיי, אבל אני לא בטוחה שאני באמת רוצה לוותר על נוחות חומרית לחלוטין. אני יכולה ליהנות לחיות בבונגלו בלי חשמל ומים זורמים, אבל הצלחה חומרית חשובה לי. גם בגלל שהיא נוסכת בי בטחון, וגם בגלל שאני מאמינה שהיא אכן מהווה איזשהו תג מחיר לאוחז בה. למרות שאיך שאמר קולגה שלי לשעבר - כסף לא מעיד על שום תכונה של בעליו, אני כן מתרשמת מאנשים שהצליחו להרוויח כסף.

דיעותכן, גבירותיי וגבירותיי?

הי צעד,
נניח שאת רואה שני דברים שחשובים לך, בהקשר של עבודה/קריירה/פרנסה - 1. ביטחון או שגשוג כלכלי 2. הנאה ממה שאת עושה (עניין, סיפוק, וכו').
במסלול הנוכחי את כבר יודעת שאחד מהם (הנאה) לא קורה, וכנראה לא יקרה. במסלול אחר, שאת עוד לא יודעת מה הוא - יש לך סיכוי לשניהם.
זה נכון שיש לך גם סיכון בשני הערוצים. אבל מנקודת המבט שלי, הסיכוי הוא מה שחשוב. קשה לחיות בלי סיכוי, בלי תקווה.
זה החשבון לדעתי, ולכן אני לא רואה פה תבוסתנות או וויתור על הצד של שגשוג כלכלי. הוויתור הוא על הביטחון. על הציפור ביד, לטובת שתי הציפורים על העץ.

להיות עצמאי זה באמת לא קל. יש סיכונים, יש אחריות רבה ואיתה לחץ לפעמים, יש הרבה פשרות שצריך לעשות. ועבודה קשה, בהחלט, ביחוד בתחילת הדרך. לא הייתי אומרת שהמציאות היא עויינת, כי זה רומז שיש לה כוונות מסוימות, ואפילו כוונות אישיות נגדך. לא מאמינה בזה. אבל המציאות היא בהחלט כאוטית, ולפעמים סוערת. אני חושבת שמה שצריך להסכים זה לשוט ולנווט בים הפתוח, לפעמים בחוסר וודאות, להסחף לפעמים ברוח, בעודני מתקדמת בכיוון הכללי שאני שואפת אליו.

הייתי באי רארוטונגה, איי קוק. אי יפהפה וזעיר, שמקיפים אותו בארבעים דקות של נסיעה איטית. עמדתי משתאה על החוף הלבן והציורי, עם עצי קוקוס על שפת הים הכחול-טורקיז. זה החוף שממנו, כך מספרות האגדות, יצאו הסירות שבסופו של דבר הגיעו לניו-זילנד, אבותיהם של המאורים. חושבת על השייטים, המשפחות, שיצאו בסירות קאנו קטנות לאוקיינוס הפסיפי העצום, שטו לחפש איים חדשים. בלי מפות, בלי מכשירי קשר, בלי GPS. מה שכן היה להם - שיטות ניווט עתיקות כמו קריאת השמש והכוכבים, וספירת גלים. והרבה אומץ כנראה. תהיתי למה הם בכלל רצו לעזוב את האי הקסום הזה, ולהסתכן כל כך. כנראה שזה מאד אנושי לצאת לנדוד בעקבות החלום.

להיות אדונית לגורלי לא בהכרח אומר שאני אהיה בשליטה מלאה כל רגע ורגע. אפילו להיפך. אבל זה כן אומר שאני בוחרת את המסלול. את החלום.

@}

היי נוודית...
העניין הוא שתמיד ישנם הספקות... ואם פשוט לא עבדתי עד היום במקום המתאים (מה שבהחלט סביר)? ואם אגיע למקום שבו כן אתלהב מהמוצר\חברים לעבודה? בעייה שניה היא שסיכוי ותקווה הם אכן מה שמחזיק אותנו הרבה פעמים, אבל הם גם מה שמונע מאיתנו להיות בכאן ועכשיו.
אני זוכרת שכשהייתי פרילנסרית, לפני שנה-שנתיים זה היה בדיוק ככה: מצד אחד יש את התחושה הנפלאה של החופש. אני יכולה ללכת לסופר אמצע היום, בסנדלי שורש, ואני יכולה ללכת לאט לאט ולהתמסר לתחושה של השמש על הפנים. ואני לבד בסופר (כמעט לבד, יש גם אנשים בפנסיה:) )ויש הזדמנות לתפוס רגעים של שקט ושל לבד במהלך היום, ולחשוב לבהות... אבל מצד שני הרגשתי שזה נמאס והגיע לי עד האף - התחום שבו עסקתי היה טכני למדי ולא עניין אותי להתפתח בכיוון. אז יצא שעדיין עשיתי משהו רק כדי לקבל עליו כסף. מה עוד - לפעמים כן רציתי נפש חיה לדבר איתה, ולא היה, כי כולם עסוקים במשרד, אז התחלתי לטפס לאט לאט על הקירות...

לגבי האומץ, אני אפילו לא צריכה ללכת רחוק כל כך. אני בת להורים מהגרים. הם הגיעו לפה לפני 25 שנה, הווי אומר לפני שאפשר היה לפתוח גוגל ולראות מה קורה. ועדיין, נטשו משרות, בית, משפחה וחברים, לקחו שני ילדים והחליטו שהם מסוגלים להתמודד עם כל מה שהעתיד יביא. אפשר להעלות לדיון איזה מחיר הם שילמו, אבל העובדה היא שאת האומץ היה להם.

צעד, יש פה מידע חדש, לפחות בשבילי - כבר יש לך נסיון בעבודה כעצמאית. טעמת כבר, גם מהיתרונות וגם מהחסרונות. יש לך הרבה חלקים של הפאזל הזה, את רק צריכה להרכיב אותו

אני לא חושבת שאני מאד מסכימה עם המחשבה שסיכוי ותקווה מונעים מאתנו להיות בכאן ועכשיו. בראיה שלי - מה שמסיט אותי מההווה אלה פחדים ודאגות מהעתיד (לצד חפירות בעבר). ותקווה דווקא משחררת פחדים. כשאני אומרת לעצמי (ומאמינה לזה) - הכל יהיה בסדר, יהיה טוב. אני משחררת את הצורך לחשוב ולדאוג למה יהיה, ונשארת עם מה שיש היום. ושמחה על מה שיש.
ההורים שלך באמת היו מאד אמיצים. יצא לך לדבר אתם על איך הם קיבלו את ההחלטה, ואיך הם רואים אותה עכשיו, בפרספקטיבה של הזמן?

זה פשוט נורא. בסוף השבוע דיברנו עם בעלי, סיכמנו שזה עהיה בדר אם אתפטר. שאני מאמינה שאוכל להחזיר אלי את הלקוחות שהיו לי ולמצוא חדשים,ולצבור יסיון גם בדברים שפחות עסקתי בהם. "זה לא הנדסת טילים" אמרתי לו, וכבר ישבתי לקרוא מאמרים ומדריכים כדי לרענן את הזכרון ולהשלים את מה שחסר. והיום, באתי להגיד למנכל שאני רוצה להתפטר ופתאום אני משותקת מפחד. מה יקרה אם לא ילך? ואם אני לא מספיק טובה? ואם צריךצהרבה יותר נסיון ממה שיש לי? איך נסתדר כלכלית? פתאום זה נראה לי נורא מסוכן, וזה מדכדך ומשתק. הרס לי אתצמצב הרוח לגמרי.

יש לי זיכרון על עמוד שבו ציל צול כתבה ששומעים את הזעקה שלי לחופש עד לשם (ושאנחנו בטח שכנות בארץ

, ואני לא מוצאת. אז ציל, תודה על השמיעה החדה, לא כולם שומעים בתדרים האלו.
יקרה, כתבתי את זה כאן. ומחקתי.
הרגשתי שכתבתי לך משהו לא מתאים, והנה, טעיתי פעם שנייה

כן, כן, שומעים.

ואולי זה זמן טוב להזכיר לך, עכשיו כשאת מפחדת.

תפחדי. טוב לפחד. הפחד הוא שומר הראש שלנו.
לא כדאי לפטר אחד כזה, כוונתו טובה.

הצעת התמודדות - לראות אותו כפי שהוא. שומר ראש. כוונתו טובה. חלק ממך. רצוי ואהוב כמו כל השאר.

אבל לא כולך. שומר הראש הוא לא כל הסיפור שלך.

חיבוק חם אליך. גדול כזה. חזק.
את אמיצה מאוד ואני מפרגנת לך על האומץ מכאן ועד לאיפה שאת נמצאת.
גם להציף את זה מול האיש, גם להאמין בעצמך חלק מהזמן. גם לתכנן באופן ממשי מה תעשי. וכל מה שעוד יבוא...

ציל צול, תודה! אני מקבלת את החיבוק בלב שלם, מאוד נעים לי לקרוא אותך אצלי בדף ובכלל...ולגבי שומר הראש - יובא בהמשך.

הצטבר לי קצת. זה מה שקורה כשבוהים בתקרה יום-יומיים. אני ממש מרגישה שהגוף שלי מצביע ברגליים שהוא מעדיף להיות חולה בבית מאשר בריא בעבודה.

אני חושבת שבשלב מסויים גללתי אבן גדולה על היכולת שלי לחלום. כי החלומות שלי כולם היו תחת הקטגוריה "זה לא פרקטי, ילדונת. נקסט". וזו יכולת שתפתחת או מתנוונת כמו שריר. אם מתעלמים ממנה מספיק זמן, צריך ממש להתאמץ כדי לענות על השאלה "אבל מה את, את בעצמך, רוצה?" אולי זה לא קשור לאמונות שטיפחו בנו בתור ילדים, אולי זו באמת המציאות שאיתה אנחנו מתמודדים, ולמעט מי שיכול להוציא את עצמו מהכלל - אני חושבת שכולם יכולים להסכים שהמציאות היא קשה. צריך לפרנס, צריך לטפח ולטפל, ולהזין - והכל על 2 זוגות כתפיים במקרה הטוב....
ברור לי שכמוני, עוד עשרות אנשים שיושבים בעיניים עצומות ונשאליםמה הם חולמים, או חלמו להיות, והם חושבים חזק חזק, מה שעולה להם זה השכבה הבאה בחבילה העוברת של מציאותם, פחות זו שהצליחו לקלף כרגע במאמציהם. אני אנחש שהתשובה תתבסס על מכלול כלשהו של "לעבוד פחות, לחיות יותר". זה אולי להשקיע יותר זמן בתחביבים, בילדים, בבריאות. "סתם" לישון או לשתות כוס תה ברוגע. ואלו דברים טבעיים, טובים, ברורים. מותר לנו לרצות אותם (אני שומעת את קולה של עירית לוי מהדהד), הם אבני הבניין של החיוניות שלנו (ועכשיו זה כבר הקול של ציל צול)...
אבל מה אם נקלף עוד שכבה, ועוד אחת? אם ננסה להקשיב לקול שעולה מבפנים עוד קצת? מה אני רוצה לעשות? מתי אני מרגישה שהעשייה סוחפת אותי? מתי לא? טיפות טיפות של תובנות. כאלו שנעימות לנו, כאלו שמפחידות. מה אם התחום שבו אני מוצאת את עצמי הוא תחום שבו תנאי השכר נחשבים לנמוכים? מה אם מי שעוסק בו מזהיר אותי שלא כדאי? טיפות שמביאות איתן תחושה של שלווה פנימית. אם זו העשייה שבה אני מוצאת את עצמי וצומחת ממנה, אז זה הכיוון. מתוך השלמות שלי בעשייה עם עצמי מגיעה תחושת רווחה מסויימת, שמקרינה על השאר.
שכבה אחרי שכבה הן מתקלפות. מבעד לשכבות שנותרו, מבצבצות תשוקות ששמתי במגירה צדדית. כאלו שאפילו לא נתתי להן שם, כי הן לא תחת קטגוריה "רופאה" או "מנהלת פרוייקטים", הן נערמו שם עוד לפני שהיה להן שם. או שאולי היה, אבל לא נאמר בקול רם. אולי לא נלחש ביני לבין עצמי. תכונות שלי או הנאות קטנות שלא הבשילו לידי כך שאזכה אותן במשפט שמתחיל ב"הלוואי והייתי". זה לא קשור לבושה, או חוסר אמונה עצמית, כמו לנסיבות ולסביבה, לדעתי: אם זה לא קיים סביבי, קשה לתת לזה שם וביטוי. בהעדר אלו, התחרות של שאר הדימויים בסביבה על מקום בתודעה מנצחת. המיינסטרים כובש את הפוטניצאל לאינדיווידואליזם.
צפיתי אחורה על חיי הבוגרים (יש לי עכשיו קטעים מסרט שרץ מול העיניים. מקבץ פלאשבקים). אני בתיכון, שעונה על הר של ספרים בפיזיקה, בשעה 12 בלילה, יום לפני מבחן. נחושה. נחושה לעשות מה? לדחוס למוחי כמה שיותר הזדמנויות לעבור את המבחן. אמא שלי מנסה לשכנע אותי שכדאי לי ללכת לישון. אני מתרגזת נורא. אני, עדיין בתיכון, מכתת רגליים בין המורה הפרטי לבית, מנסה להתגבר על העייפות הנוראית, שגם 2 כוסות קפה ברצף לא עזרו להוריד. השרירים כואבים, הגב עייף, העיניים נעצמות. אבל אני חייבת-חייבת-חייבת לעבור 5 יחידות מתמטיקה. וביולוגיה גם. ועוד כמה על הדרך, כי אני מצטיינת. אני חייבת להצטיין, אני רוצה להצטיין. זה מרגיש טוב המילה הזו, מצטיינת. היא מקרינה דימויים של אנשים מוצלחים וחיים נעימים. אנשים גאים במי שמצטיינת.
אני באוניברסיטה. השיעמום קשה פי כמה, גם התסכול. החומר משעמם עד כדי כך שכמעט ואפשר למשש את הסבל בידיים. המרצה ממלמל משהו כשהוא משרבט עוד כמה צורות על הלוח, אותן אני חייבת להעתיק בקדחתנות לפני שהוא יעבור הלאה, אם לא כדי להבין עכשיו, אז כדי שיהיה עם מה לשבור את הראש אחר כך. או במקרה הכי גרוע - לסחור בסיכומים תמורת פתרון של איזו עבודת בית. אבל אני חייבת. אני חייבת להמשיך, ללמוד, לפתור, להצליח, לשנן, להצליח בעוד קורס ועוד שנה.
האם זה היה מעניין? האם משהו, מתוך התקופה המטורפת הזו של תיכון ואוניברסיטה, שבהן השקעתי את כל כולי בלימודים, זרקתי לעזאזל מהמוח שלי את מה שלא הסתדר לי עם החומר, החלטתי ללא עוררין שאני זו שלא מבינה, השקעתי את כל מאמציי הנפשיים והפיזיים עד כדי קריסה אחרי קריסה בתהליך? הרוב ממש לא. זה היה הדבר הרחוק ביותר שיכולתי לדמיין ממעניין.
האם זה האיר את עיניי, חידד את חושיי, תרם לתחושת החיוניות או המשמעות האישית שלי? גם כאן לא.
חלק קטן היה נחמד. בערך כמו שקוראים כתבה מסויימת בנשיונאל ג'אוגראפיק, או בעיתונות מדע פופולרי אחר. בטח לא על גבי 4 שנות תואר. השכנוע העצמי שזה מעניין, ולו חלקית, היה מטורף.

אני כותבת את זה ורואה את עצמי מתרוצצת בכיכר השוק, בשמלה כפרית משהו ובשיער קצת פרוע ובגוון מעט יותר נחושתי ממה שיש לי, ואני קצרת נשימה ומרגישה מטורפת וחסרת אונים מרגע לרגע. העיניים מתרוצצות לי מקצה לשוק לקצה, עוצרות על איש או אישה שבוחרים סחורה או מתווכחים עם המוכרים, ואני רוצה לבחור אחד מהם ולצעוק לו "די! תעצרו אותם בזמן, אתם שומעים! תעצרו אותם! אתם מייחלים לילדים שלכם עשור של עינוי עצמי, של שיעמום, של תסכול, של דיכאון!" אני נשמעת כמו מטורפת שמנסה להזהיר מפני דבר שמתקרב. ככה זה מרגיש. "אתם לא מבינים!" אני מטיחה בפניו של עובר אורח מופתע, אוחזת בשולי הבגד שלו. "חיים שלמים ייקח להם להיפטר מהתחושה הזו שמשהו לא בסדר איתם, שהם מוכי שחין, שהם משוגעים!" הוא נפטר ממני בהבעת תיאוב, דוחף אותי ממנו והלאה, ישר אל זרועותיו של השומר שמרחיק אותי מכל ההמולה. המגפיים הכבדות שלו נוקשות על המרצפות והוא מסמן לכול מי שנקרה בדרכו שהכל בסדר, אין מה לדאוג. הוא מחייך אליהם והתימהון על פניהם נעשה רך יותר. הם מבינים. אפשר לחזור לשגרה. ורק אני צועקת בעקבותיהם, בטוחה שאיבדתי את זה לחלוטין אבל כבר לא אכפת לי ואין לי מה לאבד ממילא וגם ככה אני לא יכולה לעצור עכשיו כי הדמעות כבר חצי דרך לגרון - "אל תתנו להם, אתם שומעים? משוגעים!"

אני חושבת שרציתי לביים כשהייתי בתחילת התיכון.

קוראת. מאוד מתחברת למה שכתבת...

אבל מה אם נקלף עוד שכבה, ועוד אחת? אם ננסה להקשיב לקול שעולה מבפנים עוד קצת?
באמת, מה אם... מה יקרה אם תעשי את זה בדיוק?

מה אני רוצה לעשות?
באמת מה? לא בתיכון, עכשיו. אני מוצאת שלהמון אנשים יש דברים שהם רוצים לעשות ושהם לא מכבדים ולכן לא מגלים לעצמם את הסוד.
גם אני כזו. אני רוצה לבזבז המון זמן ושזה לא יהיה בזבוז. אני רוצה לשבת ולבהות. וזה כל כך לא מוערך בעיניי עד שלקח לי שנים שנים להודות שזו פעילות אהובה עלי מאוד. הרבה יותר מלקרוא ספרים ומגזינים חשובים או לראות תערוכות מעניינות או מה שזה לא יהיה שיש לו שם והוא נחשב.

מתי אני מרגישה שהעשייה סוחפת אותי? מתי לא?
עזבי את מתי לא. מתי כן? ואיזה דברים שאת בכלל לא עושה עשויים לסחוף אותך?

מה אם התחום שבו אני מוצאת את עצמי הוא תחום שבו תנאי השכר נחשבים לנמוכים? מה אם מי שעוסק בו מזהיר אותי שלא כדאי?
מציעה לך בחום לא לחשוב על הדברים כל כך בגדול. אחרת לא תביימי לעולם. את מבינה?
במקום לחשוב על המקצוע, או על קריירה, חשבי על הזמן הזה. מה את רוצה לעשות עכשיו? אולי זה יהיה משהו חד פעמי שאת עושה ואולי תחביב קבוע ואולי יום אחד זה יהיה המקצוע שלך.

מבעד לשכבות שנותרו, מבצבצות תשוקות ששמתי במגירה צדדית. כאלו שאפילו לא נתתי להן שם, כי הן לא תחת קטגוריה "רופאה" או "מנהלת פרוייקטים", הן נערמו שם עוד לפני שהיה להן שם. או שאולי היה, אבל לא נאמר בקול רם. אולי לא נלחש ביני לבין עצמי. תכונות שלי או הנאות קטנות שלא הבשילו לידי כך שאזכה אותן במשפט שמתחיל ב"הלוואי והייתי".
הנה לך מוקד אפשרי והוא עולה פעם שנייה. חשיבה במונחים גדולים. במקום הלוואי והייתי... תהיי עכשיו. כשאת חושבת על האהבות שלך במונחים גדולים את מרחיקה אותם עוד לפני שבאו.
זה בערך כמו שאני אחשוב על אהבתי לריקוד במונחים של להיות רקדנית. נעים לגוף שלי לרקוד אז אני שמה מוסיקה ורוקדת. ולצדי יש חברה שעשתה אותו דבר עד שהיא הבינה שהיא רוצה לרקוד עם ילדים והלכה ללמוד משהו קשור והיום היא עובדת בהנאה עצומה בהמון מקומות מתוך תשוקה פנימית גדולה.
וזו רק דוגמה אחת מיני רבות. קודם תתחילי ממה שאת נהנית ממנו ופשוט עשי אותו. נתקי אותו מהמונחים הגדולים שמשבשים לחלוטין את ההנאה.

זה לא קשור לבושה, או חוסר אמונה עצמית, כמו לנסיבות ולסביבה, לדעתי: אם זה לא קיים סביבי, קשה לתת לזה שם וביטוי.
ומי מרחיק את זה מסביבתך? רק את. במו מחשבותייך.

בהעדר אלו, התחרות של שאר הדימויים בסביבה על מקום בתודעה מנצחת. המיינסטרים כובש את הפוטניצאל לאינדיווידואליזם.
שום מיינסטרים. רק התודעה שלך. זה הכל עבודה שלה. יאללה, שאגי חופש ושחרור ולכי לעשות משהו כייפי שמשמח אותך. כזה שאף אחד לא רואה ולא מחלק לך ציון לשבח ולא תעודת הצטיינות. ומתוך שהייתי שם אני מעזה לומר - זה לא פשוט כמו שזה נראה...

חיבוק חם

היי צעד,
התחלתי לקרוא פעם ספר שנראה לי שיכול לעניין אותך: Refuse to Choose. לא הגעתי לסוף (אולי באמת אחזור אליו), אבל ממה שאני זוכרת מהספר וממה שקראתי בדף שלך אני מרשה לעצמי להציע לך לבדוק אם הוא מתאים לך, מקווה שזה בסדר.

מרוב שאני מזדהה אני לא יודעת מה להגיב
אני לא בוהה כרגע, אבל הייתי רוצה (ובעיניי אנשים אחרים אני בוהה)
וגם לי אין מושג מהם החלומות שלי. הפסיכולוגית שלי אמרה שאולי עכשו שקצת שקט יותר ולא מאיים כל כך אוכל להכיר קצת יותר

חיבוק

אני מקלפת, אני מקלפת

חשבתי לשים את הקליפות בסל יפה ולסדר אותן בשכבות, כדי שאוכל לתעד את התהליך ולתת אותו לאחרים, שילכו גם הם בדרך. הרי תמיד יהיו כאלו שיתלבטו מול הדרך. אבל כרגע זה דורש משאבים, והמשאבים שלי מוגבלים. אז נניח לזה עכשיו.

מה אני רוצה לעשות?
אני רוצה לנשום. להתמתח. לעשות דברים לאט. לאמץ את השתיקות ואת המחשבות שעולות מתוכן.
אני רוצה לארח חרות ומכרות חדשות על תה צמחים מהגינה ופאי תפוחים חם שאגיש בקעריות פיירקס אפרפרות עם צלעות קטנות, שקניתי לפני כמה שנים והן מחכות להזדמנות במגירה. הפאי יהיה לוהט בפנים, ויגלוש קצת מעל הקצוות של הכלים הקטנים, כדי שתהיה סיבה לתת בו ביס קטן בלי כפית.

אני רוצה להפגש עם בעלי עסקים קטנים שאני מעריכה (גם העסק עצמו וגם בעליו), כאלו שחוסר המיצוי שלהם בשיווק צורם לי את העין, מסורתיים כאלו, שמתנהלים בעיקר סביב העסק עצמו, ולהגיד להם - בואו, יש לי רעיון. נעשה ככה וככה, ונשב ונחשוב ביחד על עוד רעיונות נפלאים שקשורים במה שאתם גם ככה עושים באהבה גדולה, ונעשה מזה משהו מלהיב לאינטרנט. למה? כי אני רוצה לכתוב, כי אני רוצה להפיק ולביים, להנות מהתהליך ולראות איך גם אחרים צומחים מזה. אני מניחה שזה נכון לעוד דברים שקשורים לכתיבה, במקומות בהם אני יכולה לדמיין איך אני יכולה להניע מישהו אחר, לעשות איתו, להתבטא דרך כתיבה בכיף גדול.

מתי העשייה סוחפת אותי? כשהיא מגיעה למלא חזון פנימי שבניתי ודמיינתי. כשהיא משמעותית, גם אם זו משמעות שאני המצאתי.

לגבי המיינסטרים והסביבה - התכוונתי לתקופת הילדות, לסביבה שאליה נולדים, או מהגרים, או משהו דומה.

היום בהיתי. "תפסתי" את עצמי בוהה, ובמקום לדרוש מעצמי לקום תכף ומייד, ולעשות משהו מועיל, למען השם, הרשיתי לעצמי לבהות עוד קצת (תודה, עירית). זה היה אולי הבדל של 3 דקות מבחינת הזמן, אבל המשפט "זה בסדר, אני מרשה לעצמי להמשיך לבהות קצת ולהתחיל לעשות דברים עוד מעט", משנה בפנים עולם ומלואו. זה ממש יוצר תחושה של רכות כלפי עצמי, תנועה מתוך החלטה נעימה להקשיב לעצמי ולא מתוך... משהו אחר.

אורי,
כתבתי לך תשובה ארוכה ומפורטת ומחקתי אותה. זו תחילתה של דרך שלי להסתכל על עניין השאיפות והחלומות, לכשתבשיל לתובנה מוצקה יותר יהיה טעם להעלות אותה על הכתב. בינתיים - חיבוק בחזרה.

שני פסים סגולים תרצי לחסוך לי את השיטוט בגוגל ולספר לי טיפונת על הספר ולמה לדעתך הוא מתאים?

שבת שלום לכולן...

יופי, צעד, יופי.
וחוץ מזה,
אני רוצה להפגש עם בעלי עסקים קטנים שאני מעריכה (גם העסק עצמו וגם בעליו), כאלו שחוסר המיצוי שלהם בשיווק צורם לי את העין, מסורתיים כאלו, שמתנהלים בעיקר סביב העסק עצמו, ולהגיד להם - בואו, יש לי רעיון. נעשה ככה וככה, ונשב ונחשוב ביחד על עוד רעיונות נפלאים שקשורים במה שאתם גם ככה עושים באהבה גדולה, ונעשה מזה משהו מלהיב לאינטרנט

זה מסקרן אותי ברמה האישית. כי לי יש עסק קטן, ותכף יהיה לי עוד אחד קטן, ואני אוהבת רעיונות מלהיבים לאינטרנט.

המייל שלי בראש דף הבית. אני אומנם עוד רחוקה מלשלם לאחרים ועושה הכל בעצמי, אבל אולי תבואי להציג את עצמך?
אין לי ספק שיהיה שווה להיות בקשר בכל מקרה.

אין לי המון זמן עכשיו אז אני רק חולקת כמה משפטים מהאחורה של הספר (בשינויי ניסוח כלים ותרגום מסורבל לעברית):
הסופרת מצאה שיש אנשים שלא יכולים ולא אמורים להחליט על מסלול יחיד, הם מתוכנתים להתקדם בנושאים רבים שונים. היא קוראת לאנשים האלה סורקים "scanners"- אנשים שלא מתמקדים בתחום עניין מסוים אלא סורקים את האופק, להוטים לחקור אותו. היא אומרת שמכיוון שדרך החיים הזאת יכולה להיראות משונה לאחרים ולחברה הם יכולים להעביר את המסר שמשהו לא בסדר בסורקים, שהם חייבים לבחור מסלול אחד, אבל שלהיות סורק זה למעשה מתנה (וכישרון) מופלאה. ואז היא מתארת "סוגים" שונים של סורקים ומציעה טיפים לאיך לעשות ה-כ-ל.

כמו שכתבתי קודם, אני לא עבדתי עם הספר, הוא בעיקר עזר לי להרגיש יותר בנוח עם הנטייה שלי להתעניין בהכל ולרצות לעשות הכל.

לא קראתי את כל העמוד שלך אז אני לא בטוחה אם זה מתאים. חשבתי על הספר כשקראתי את הרשימה המגוונת שלך מה אני אעשה ביום שבו אצטרך לעבוד רק שלושה ימים בשבוע, או פחות.

מקווה שזה נותן לך מספיק מידע כדי להחליט אם שווה לשוטט בגוגל

סופ"ש טוב

ציל - לא יודעת למה, לא חשבתי עלייך בהקשר הזה. אבל אשחק קצת עם הרעיון בראש ובהחלט אכתוב לך למייל. תודה!

פסים (שמת לב שברגע שהניק שלך הוא מעל שני מילים וזו ההודעה השניה ומעלה ששולחים לך, הוא מתקצר. אולי "מצטמצם", כמו נזיד בסיר, עד שנשאר העיקר....), תודה. הוספתי לרשימת הצייד שלי אחרי ספרים לקריאה.

היום בהיתי. "תפסתי" את עצמי בוהה, ובמקום לדרוש מעצמי לקום תכף ומייד, ולעשות משהו מועיל, למען השם, הרשיתי לעצמי לבהות עוד קצת (תודה, עירית). זה היה אולי הבדל של 3 דקות מבחינת הזמן, אבל המשפט "זה בסדר, אני מרשה לעצמי להמשיך לבהות קצת ולהתחיל לעשות דברים עוד מעט", משנה בפנים עולם ומלואו. זה ממש יוצר תחושה של רכות כלפי עצמי, תנועה מתוך החלטה נעימה להקשיב לעצמי ולא מתוך... משהו אחר.
מדהים,זה צעד קטן לכאורה אבל זה סוף סוף קצת
להקשיב לעצמך
תמשיכי

קוראת אותך

פסים (שמת לב שברגע שהניק שלך הוא מעל שני מילים וזו ההודעה השניה ומעלה ששולחים לך, הוא מתקצר. אולי "מצטמצם", כמו נזיד בסיר, עד שנשאר העיקר....)
כן, אני לפעמים שואלת את עצמי מתי ראוי לקצר ולמה

הוספתי לרשימת הצייד שלי אחרי ספרים לקריאה.
יופי מקווה שהוא אכן יתאים

ברגע שהניק שלך הוא מעל שני מילים
גם כשהוא בן שתי מילים בדיוק.

הוא מתקצר. אולי "מצטמצם", כמו נזיד בסיר, עד שנשאר העיקר.
לא הבנתי איפ ה אתן רואות את זה

תרגום בגוף הסרט:
פונים אל צעד על שביל חצץ כ"צעד"; שני פסים סגולים מתקצרת ל"פסים" וכיו"ב.

אכן,תרגום מדוייק

אה
נו,זה מעין שם חיבה כזה קצר יותר

תודה

אני אוהבת את השעות הללו. השעות של ליל יום חמישי, שהן בין השעות של מירוץ השבוע, לבין זה של מירוץ יום שישי. אני לוקחת לי את הדקות שלי, אחרי שהיה לי זמן לעשות דברים שעושים רק בחמישי בערב, כמו למשל לנקות את שולחן המטבח ממש טוב, ולנגב אותו עם מטלית נייר, ולהיזכר מה הצבע המקורי של הציפוי.
אני מתפרקדת על הספה ומביטה בחלון. חצי ירח זרחני מחזיר לי מבט בין עננים של בדיל, ואני שקטה עכשיו. הבית שקט. יש לי כוס תה צמחים מהגינה, שזה מבחינתי שליש מהמתכון לאושר.
אני מלכסנת מבט פנימה, איפה שהדברים קורים באמת. שם, זירת הקרב נטושה והאבק מרחף מעליה כמו מעל מכרה גופרית ריק. השדים שלי מכורבלים במערה שלהם, מלחששים ומלכסנים אלי מבט, מצביעים עליי בהיחבא ומחליפים מבטים. אני מביטה עליהם ממקומי, שקטה ודוממת. הנשק שלי מונח לצידי, קר ויציב, בהישג יד של תנועה מהירה. הוא חדש לי, אני חדשה לו, לפעמים הקת נשמטת מידי ועליי להיזכר איך אוחזים בה. לפעמים המגע שלו בגבי מוזר לי כשאני צועדת. לפעמים הקרב קשה לי ואני נסוגה מעט, האבק המתרומם מעלה בי תחושות של עצב ופחד.
אבל עכשיו אני שקטה. בשעה הזו אני שלמה ונושמת, עייפה וסופגת את הקור של הלילה כדי להתכונן למנוחה. יהיו עוד קרבות, יהיו עוד נתיבים. אלך כשפני אל הרוח.

המשך ב הולכת והרוח בפניי

הי צעד

פתאום נזכרתי שלא עניתי לשאלתך בעניין חינוך אנתרופוסופי, אני חושבת שבגלל שלא ממש מצאתי תשובה ממוקדת.
כל מה שאני יכולה להגיד יגיע מחוויה כל-כך סוביקטיבית שלי, מהתחום שלי, מהתהליך שלי ומביה"ס הסציפי ...
זאת חוויה שונה מאד להיות מורת מקצוע או מחנכת, להיות בביה"ס ותיק ומבוסס או בביה"ס שזה עתה נולד . בביה"ס שמוכר ע"י המשרד או פרטי או כזה שמבקש הכרה. נדמה לי שלבתי הספר בפריפריה יש אופי שונה מאלו שבמרכז וכן הלאה.... מה שאני כן יכולה לומר שאני חושבת שתקף בכולם-שזו השקעה של הרבה זמן ויצירתיות ואנרגיה בעבודה ולפעמים זה ממש סוחט ולפעמים זה ממש מתגמל.
חג שמח

והצהוב כותב: אי אפשר להשפיע מבלי הנכונות להיות מושפע

תודה רבה אחת שתיים! חג שמח!

היי אני צריכה עזרה דחופה. יש אפשרות ליצור איתך קשר.
הרבה קרה מאז ניסיון ההתקשרות הקודם. נפרדנו (אני ובן זוגי) בשעה טובה. 'הבין' שהוא יכול להיות אבא רק כשאני ממודרת ולא מפריעה לקשר שלו עם הילדה. כרגע תולה את הקשר עם הבת ע"י הפרדה וניתוק ממני.
מבקש משמורת משותפת. שוב.. הכל כל כך גדוש ועמוס לא יודעת מאיפה להתחיל.
עושה ניסיון נוסף בעזרתך. תודה.

היי שיבולת,
אני אשמח מאוד אם אני יכולה להיות לך לעזר - אם בהקשבה, אם בהצעת ראיית הדברים מזוית אחרת ואם המלצות על אנשים חכמים ממני

את מוזמנת לדבר איתי במייל, אם מתאים לך: [email protected]

(הולכת והרוח בפניי)