פשוט באתר הזה נוצרה תחושה שכולם צריכים ללכת לפי תבנית מסוימת ומי שלא, אוי ואבוי לו, אש וגופרית.
תחושה שלך.
באתר הזה כותבים עשרות אנשים, קוראים אלפי אנשים.
בלי הכללות חסרות בסיס בבקשה.
אני בעוונותי טיפוס אינטלקטואלי.
אבל אני כן משתדלת לא לקנות יותר ספרים. ולמסור ספרים ששוכבים אצלי ולא נקראים.
עשינו מנוי לספריה. הבת שלי קוראת את ספרי הספריה, וגם את ספרי הילדים שאנחנו "שואלים" מבית הורי (כיוון שגם לאחותי ילדים, אנחנו לא לוקחות את הספרים משם לבתינו, אלא שואלות לקריאה ומחזירות למקום בבית ההורים). אישי קורא המון ספרים בספרייה.
אני משתדלת לשאול ספרים שאני רוצה לקרוא.
ביטלתי את כל המנויים שלנו לעיתונים וכתבי עת (בעבר הייתי מנויה על אוטו, קתדרה, הארץ, טבע וארץ, בנין ודיור ואני לא זוכרת מה עוד. בשנים האחרונות היינו מנויים אך ורק על "
באופן טבעי" ועכשיו משהוא מפסיק לצאת )-: פשוט נחכה לשובו).
לא קונה יותר ספרי היסטוריה וכו'. יש ספרייה.
אנחנו לא קונים דיסקים. נקודה.
בשלב כלשהו מגלים, שכמעט לא שומעים שום דבר מכל הקלטות והדיסקים שממלאים ארון קטן בסלון שלנו.
זה בא גם עם
פליי ליידי (-: וגם עם הגיל (השנים).
אז אם אנחנו רוצים איזה תקליטור, אנחנו שואלים את עצמנו: "מה, לזרוק על זה כסף? ועוד לא הרבה זמן זה שוב ישכב למעצבה ויתפוס לנו מקום בבית?" (עוד סיבה לגור בדירה קטנה מדי: אין מקום, פיזית, מילולית, אין מקום)
ואז אנחנו מוותרים. לא מתוך תחושת קיפוח, אלא מתוך הבנה שלמה של התהליך.
אנחנו שומעים רדיו (הילדים ואני: קול המוסיקה, האיש: גלגלצ, גלצ, רשת ב ועוד). זה חינם (את האגרה צריך לשלם בכל מקרה).
אנחנו מקליטים בקונסרבטוריון. זה חינם.
אנחנו שואלים לפרק זמן קצוב דיסקים מאחרים (אם מפחדים להרוס להם, אז צורבים את זה ואז מעבירים הלאה).
בקונסרבטוריון יש קונצרטים חינם.
בכלל לא חסרה לנו בעלות על דיסקים.
אופרות: עכשיו שהילדה במקהלה, היא שרה לנו את האופרות (-:
כמו כן, בטלביזיה מוקרנות אופרות. צריך רק לארוב להן, ולהקליט. אצלנו מוקלטת האופרה "חליל הקסם" בבימוי של אינגמר ברגמן, מהטלביזיה. נפלא. הם ראו את זה יותר פעמים מאשר את "צלילי המוסיקה" (-: או את "ספר הג'ונגל".
כמו כן, אפשר להוריד אופרות שלמות בחינם מהאינטרנט.
תיאטרון אני לא אוהבת, אז אני לא גוררת את אישי להצגות...
אנחנו כבר שנים רוצים ללכת להופעה של עברי לידר/עידן רייכל/שלמה ארצי ושלום חנוך אבל איכשהו, ילדים, לוחות זמנים, עניינים, לא יוצא... (
דחיינות כרונית ?). ככה במקרה חסכנו המון כסף D-: דווקא הלכנו להופעה פעם. אני חושבת שביציאה הראשונה שלי עם בעלי דהיום הלכנו לשמוע את דני רובס באמפיתיאטרון ווהל בפארק הירקון D-:
אנחנו רואים סרטי קולנוע מהטלביזיה או מוקלטים מאחרים. בסוף הסרטים הטובים מגיעים לטלביזיה, אז מה בוער...
נמאס לנו מהליכה לקולנוע. צריך לארגן בייביסיטר, לקנות כרטיסים, לעמוד, לחכות, לשבת באי נוחות, לנסוע לשם ולחזור (אלא אם כן זה בקולנוע שליד הבית). הרבה יותר נעים להתרווח בבית שלנו ששם אפשר לעצור רגע את הסרט כי אני רוצה לשירותים או כדי לסדר את הילד להנקה...
אנחנו לא עושים את זה מתוך רצון לחסוך דווקא. פשוט נוח יותר.
וגם, כשנכנסים לדפוס שבו פשוט לא רוצים לצבור שום דבר, זה משפיע.
אנחנו נהנים מטיולים משפחתיים, אנחנו נהנים מטיולי אופניים, אנחנו נהנים מבילויים משפחתיים, ויציאות בערבים דורשות יותר מדי תיכנון ומאמץ...
[u]פשוט באתר הזה נוצרה תחושה שכולם צריכים ללכת לפי תבנית מסוימת ומי שלא, אוי ואבוי לו, אש וגופרית.[/u]
תחושה שלך.
באתר הזה כותבים עשרות אנשים, קוראים אלפי אנשים.
בלי הכללות חסרות בסיס בבקשה.
אני בעוונותי טיפוס אינטלקטואלי.
אבל אני כן משתדלת לא לקנות יותר ספרים. ולמסור ספרים ששוכבים אצלי ולא נקראים.
עשינו מנוי לספריה. הבת שלי קוראת את ספרי הספריה, וגם את ספרי הילדים שאנחנו "שואלים" מבית הורי (כיוון שגם לאחותי ילדים, אנחנו לא לוקחות את הספרים משם לבתינו, אלא שואלות לקריאה ומחזירות למקום בבית ההורים). אישי קורא המון ספרים בספרייה.
אני משתדלת לשאול ספרים שאני רוצה לקרוא.
ביטלתי את כל המנויים שלנו לעיתונים וכתבי עת (בעבר הייתי מנויה על אוטו, קתדרה, הארץ, טבע וארץ, בנין ודיור ואני לא זוכרת מה עוד. בשנים האחרונות היינו מנויים אך ורק על "[po]באופן טבעי[/po]" ועכשיו משהוא מפסיק לצאת )-: פשוט נחכה לשובו).
לא קונה יותר ספרי היסטוריה וכו'. יש ספרייה.
אנחנו לא קונים דיסקים. נקודה.
בשלב כלשהו מגלים, שכמעט לא שומעים שום דבר מכל הקלטות והדיסקים שממלאים ארון קטן בסלון שלנו.
זה בא גם עם [po]פליי ליידי[/po] (-: וגם עם הגיל (השנים).
אז אם אנחנו רוצים איזה תקליטור, אנחנו שואלים את עצמנו: "מה, לזרוק על זה כסף? ועוד לא הרבה זמן זה שוב ישכב למעצבה ויתפוס לנו מקום בבית?" (עוד סיבה לגור בדירה קטנה מדי: אין מקום, פיזית, מילולית, אין מקום)
ואז אנחנו מוותרים. לא מתוך תחושת קיפוח, אלא מתוך הבנה שלמה של התהליך.
אנחנו שומעים רדיו (הילדים ואני: קול המוסיקה, האיש: גלגלצ, גלצ, רשת ב ועוד). זה חינם (את האגרה צריך לשלם בכל מקרה).
אנחנו מקליטים בקונסרבטוריון. זה חינם.
אנחנו שואלים לפרק זמן קצוב דיסקים מאחרים (אם מפחדים להרוס להם, אז צורבים את זה ואז מעבירים הלאה).
בקונסרבטוריון יש קונצרטים חינם.
בכלל לא חסרה לנו בעלות על דיסקים.
אופרות: עכשיו שהילדה במקהלה, היא שרה לנו את האופרות (-:
כמו כן, בטלביזיה מוקרנות אופרות. צריך רק לארוב להן, ולהקליט. אצלנו מוקלטת האופרה "חליל הקסם" בבימוי של אינגמר ברגמן, מהטלביזיה. נפלא. הם ראו את זה יותר פעמים מאשר את "צלילי המוסיקה" (-: או את "ספר הג'ונגל".
כמו כן, אפשר להוריד אופרות שלמות בחינם מהאינטרנט.
תיאטרון אני לא אוהבת, אז אני לא גוררת את אישי להצגות...
אנחנו כבר שנים רוצים ללכת להופעה של עברי לידר/עידן רייכל/שלמה ארצי ושלום חנוך אבל איכשהו, ילדים, לוחות זמנים, עניינים, לא יוצא... ([po]דחיינות כרונית[/po] ?). ככה במקרה חסכנו המון כסף D-: דווקא הלכנו להופעה פעם. אני חושבת שביציאה הראשונה שלי עם בעלי דהיום הלכנו לשמוע את דני רובס באמפיתיאטרון ווהל בפארק הירקון D-:
אנחנו רואים סרטי קולנוע מהטלביזיה או מוקלטים מאחרים. בסוף הסרטים הטובים מגיעים לטלביזיה, אז מה בוער...
נמאס לנו מהליכה לקולנוע. צריך לארגן בייביסיטר, לקנות כרטיסים, לעמוד, לחכות, לשבת באי נוחות, לנסוע לשם ולחזור (אלא אם כן זה בקולנוע שליד הבית). הרבה יותר נעים להתרווח בבית שלנו ששם אפשר לעצור רגע את הסרט כי אני רוצה לשירותים או כדי לסדר את הילד להנקה...
אנחנו לא עושים את זה מתוך רצון לחסוך דווקא. פשוט נוח יותר.
וגם, כשנכנסים לדפוס שבו פשוט לא רוצים לצבור שום דבר, זה משפיע.
אנחנו נהנים מטיולים משפחתיים, אנחנו נהנים מטיולי אופניים, אנחנו נהנים מבילויים משפחתיים, ויציאות בערבים דורשות יותר מדי תיכנון ומאמץ...