חלק מאד מהותי בחיים הוא הלמידה. הלמידה היא זו שמבטיחה שהיום הזה הייתה לו משמעות
שהאדם שעולה על יצועי בערב אינו בדיוק אותו האדם שקם ממנו בבוקר אלא גרסה משודרגת שלו.
תיאורית הלמידה החביבה עלי היא זו שמסבירה למידה כאינטראקציה של האדם עם סביבתו.
הכלי הבסיסי ביותר לקיים את הלמידה היא שפה וזו מקשרת בין הנפשות של הלומדים.
אין בלמידה אמיתית מורה ידען ותלמיד ששותה בצמא את תורתו. בכל מקרה שניהם לומדים ומשכללים את עצמם.
כמו שנאמר, מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם.
כנות המחשבה, הדיוק של המחשבה, גורם לכך שגם כלי השפה שנשתמש בהם יהיו מדויקים יותר.
כלים טובים יותר, מאפשרים בנייה של מוצרים טובים יותר, איכותיים יותר ונעימים למגע ולשימוש.
כלים טובים יותר, יוכלו להוריד בקלות רבה את האבק המסווה את האתגר הניצב לפתחנו ולאפשר לנו לחבור אליו ולהתמודד איתו.
למשל, התיאור של אשת האייקון.
הנה הוצאת אותו מקרבך החוצה.
עכשיו, קראי אותו שוב.
ראי עד כמה הוא לא אומר דבר על אושרם ושמחתם.
ראי עד כמה זו חומה בצורה לכאורה של הנחות שבנית כדי לפגוע בעצמך. כדי להכאיב לעצמך ותו לא.
תוכלי לסבול כמה שתרצי. עד שתגידי לעצמך, מאסתי בכאב הזה. אני לא צריכה אותו יותר.
ושוב השפה העברית מראה לנו שיש קשר בין המילים:
קרביים שם נמצאים הרגשות, הקרב הנטוש בין הרגשות והמאבק של קרבה והקרבה.
מטרת העלאת הקורבנות היא בעצם קרבה.
כמו בשיר יפה של ר' יהודה הלוי, "המו קרבי להיות קרובים אליך".
אבל שוב ושוב אתה חוזר על ענין הבחירה, ושוב ושוב עולה אותה חומה שפשוט תקועה לי מול הפנים, ואני לא מצליחה להבין אותה. אני הרי יכולה לדייק במילים מפה ועד הונולולו, להיות כנה כתינוק וחשופה כחשופית, ולהיות הכי חכמה שאני מצליחה. איך כל אלו לא עוזרים לי במצוקותי?
אני חושב שאולי ההרצאה הזו יכולה לעזור כדי להסביר את כוונתי:
http://www.ted.com/talks/[po]dan gilbert asks why are we happy[/po]
יש בהרצאה מספר טענות שכדאי לשים אליהן לב:
הראשונה: מקור האושר יכול להיות פנימי: כאדם המאמין בהנעה פנימית ובהנאה פנימית, אני משאיר את האחריות על האושר שלי בידיים שלי ובהן בלבד. אני לא משאיר את האחריות לאושר שלי בידיים של אף אחד אחר. אפילו לא בידיה האמונות של אשתי האהובה או ילדי היקרים. זה לא כי אני לא סומך עליהם או עליה. הם גורמים לי הרבה מאד שמחה, אבל האושר שלי, הוא תמיד רק שלי ובאחריותי.
החברה הקפיטליסטית מעודדת את אי-האושר כי אי-האושר (שהוא ההפך מ אי האושר) הוא זה הגורם לאנשים להאמין שהאושר נמצא מעבר לפינה. ראיתי היום למשל בערוץ 8 נשים המכורות לניתוחים פלסטיים. יש כאלו המאמינים שהאושר נמצא בתוך בבקבוק מי בושם, במכונית חדשה או במוצרים אחרים. אודה על האמת שאינני סגפן ומחלק מאותם מוצרים נהנה מאד. עם זאת, אני משתדל לראות שבאמת הם גורמים לי הנאה. שאני באמת צריך את מה שהם עושים ולא קונה את החלום שהם מוכרים.
להבנתי, החברה הקפיטליסטית מעודדת את הצרכנות משתי סיבות. ראשית, כי הצריכה המוגברת היא סם החיים שלה (מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר). יש דרישה להגדיל את ההכנסות, את מחזורי המכירות, את שטחי המסחר... הגורם השני הוא שכדי לממן את הצרכנות הכפייתית הזאת אנחנו הולכים לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה בעבודות לא מספקות ולא מתגמלות (ברור שלא כולם). עבודות אלו מגבירות את התסכול, מרחיקות את האושר, וכך אנחנו יוצאים שוב עם המעות הזעומות שהרווחנו בזיעת אפינו אל הקניון כדי להמתיק את גלולת החיים המרים הללו.
להבנתי, אי האושר המושרה עלינו דוחף אותנו לתוך לולאה איומה.
דוגמאות לכך אפשר לראות בסדרות טלויזיה. אין בהן אנשים מאושרים, שחיים טוב עם האישה שלהם, שיש להם קשר מיני זוגי מהנה איתה ורק איתה. אנשים כאלו לא מעניינים. הסיפור שלהם לא מעניין. כל סלב שנפרד מזוגתו הזמנית ישר עולה לכותרות ומספר על החיים הטובים שמחכים לו ברגע אחרי שיברך את ה' על שפטר אותו מעולו של זה.
בחירה: לא בחרנו את ההורים שלנו, את הילדים שלנו, את האחים שלנו. אנחנו מבינים שהם חלק נצחי בחיים שלנו. הם כאן כדי להשאר. אנחנו לומדים לחיות איתם. רק אדם אחד במשפחה הקרובה שלנו בחרנו. זה בן או בת הזוג. לכן, בכלל עולה על דעתנו להחליף אותו. - לא במקרה שלך.
שוב השיחה הזו, ביני לביני. ברור לי שהכל הבל, חסר ערך, חסר הגיון, חסר תועלת ובטח ובטח לא מה שהייתי בוחרת בעצמי.
נכון. אבל זה מה שבחרת בפועל. יש לך שתי אפשרויות ובחרת בזו שקל יותר להסביר למה בחרת בה. להאמין שהדשא של השכן ירוק יותר.
זה שלא מצליח להשיק בשום צורה לעולם הרוחש שבלב
כתבתי לך שבלב פנימה יושבת הילדה הפגועה שלך. זו ששמעה משהו, או חוותה משהו ואותו ארוע נחרט עמוק בתודעה שלך. אולי את אפילו לא זוכרת את אותו ארוע במודע, אבל הוא שם.
הילדה הפגועה הזאת מגינה עליך מפני אותה חוויה. היא מגינה עליך בעוז למרות שהאיום מפניו היא מגינה עליך כבר לא קיים.
היא מגינה עליך מנבכי תעלות הקשר הנסתרות והנפתלות של התודעה שלך.
לא תוכלי לסלק אותה משם בעימות חזיתי כי היא מכירה את נבכי נפשך ותמיד תמצא לה מחבוא ממנו תמשיך להלחם ולהגן עליך.
הדרך היחידה להתמודד איתה, היא לוותר על המלחמה הפנימית המתישה וחסרת התוחלת הזו. = מלחמה שאף פעם לא די לה.
יש לנטוש את הנשק ולחפש באהבה את אותה ילדה פגועה. לבוא אליה, לאחוז בידה לחבק אותה ולהראות לה שהאיום הוסר.
שיש שלום ושאפשר לצאת מהבונקר אל אור השמש.
אצלי, מה שהעיק עלי שנים היה קטע של שיחה שהתנהלה בין הורי. הייתי כבן שמונה, שכבתי במיטתי ושמעתי שיחה שלהם.
הייתה זו שיחה נינוחה, נורמלית לחלוטין בין בני זוג אבל היה בה משהו שהפחיד אותי.
משהו שהמשיך להפחיד אותי גם אחרי שעזבתי את הבית, הכרתי את אשתי, נישאתי ונהייתי אבא.
אותו ילד ששכב במיטה בחושך ונבהל עד עמקי נשמתו המשיך להגן עלי מפני גם כשהייתי מבוגר, למרות שלא הייתה שום סיבה לכך
אותו ילד כפה עלי להמשיך להחזיק צבא גדול ויקר, לגייס מילואים בכל פעם שנדמה היה שיש אויב באופק.
להתאמן שוב ושוב לקרב שלא התרחש ולא יתרחש.
אחזקת הצבא הזה, העיקה על התקציב הרוחני שלי. נאלצתי לקצץ בתקציבי הרווחה, החינוך, הבריאות...
תקציב הבטחון ההולך וגדל הזה גזל ממני, בהסכמתי המלאה, ובאישורם של פחדי הקמאיים נתחים שמנים ממני לבקשתי, כדי להגן עלי מפני איום שאני המצאתי.
כמובן, שהיה לי גם נוח לראות צל הרים כהרים ולהיות בטוח שרק עירנותי וזהירותי הם אלו ששמרו עלי.
עד שיום אחד החלטתי שזהו. הבנתי שאין לי ממה לפחד. פתחתי את דלת הבונקר הזה.
פיזרתי את הצבא, והתחלתי להשתמש באנרגיה שלי לדברים שאני באמת צריך אותם.
ומאז, טוב לי.
אנחנו מרגישים שדלתו הסגורה של הבונקר הזה מגינה עלינו מכאב בשעה שדוקא הדלת הסגורה הזו היא מקור הכאב.
אנחנו מפחדים שאם נפתח את הדלת הכאב יגבר, אבל האמת היא שכאב יפחת ויעלם.
כי הכאב שלנו לא נמצא מהצד השני של הדלת והדלת אינה מגינה עלינו מפניו
הכאב נמצא איתנו בבונקר והדלת מונעת ממנו לצאת
כי המחשכים מונעים מאור השמש להאיר אותו ולהעיר אותנו
תודה לך.
חלק מאד מהותי בחיים הוא הלמידה. הלמידה היא זו שמבטיחה שהיום הזה הייתה לו משמעות
שהאדם שעולה על יצועי בערב אינו בדיוק אותו האדם שקם ממנו בבוקר אלא גרסה משודרגת שלו.
תיאורית הלמידה החביבה עלי היא זו שמסבירה למידה כאינטראקציה של האדם עם סביבתו.
הכלי הבסיסי ביותר לקיים את הלמידה היא שפה וזו מקשרת בין הנפשות של הלומדים.
אין בלמידה אמיתית מורה ידען ותלמיד ששותה בצמא את תורתו. בכל מקרה שניהם לומדים ומשכללים את עצמם.
כמו שנאמר, מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם.
כנות המחשבה, הדיוק של המחשבה, גורם לכך שגם כלי השפה שנשתמש בהם יהיו מדויקים יותר.
כלים טובים יותר, מאפשרים בנייה של מוצרים טובים יותר, איכותיים יותר ונעימים למגע ולשימוש.
כלים טובים יותר, יוכלו להוריד בקלות רבה את האבק המסווה את האתגר הניצב לפתחנו ולאפשר לנו לחבור אליו ולהתמודד איתו.
למשל, התיאור של אשת האייקון.
הנה הוצאת אותו מקרבך החוצה.
עכשיו, קראי אותו שוב.
ראי עד כמה הוא לא אומר דבר על אושרם ושמחתם.
ראי עד כמה זו חומה בצורה לכאורה של הנחות שבנית כדי לפגוע בעצמך. כדי להכאיב לעצמך ותו לא.
תוכלי לסבול כמה שתרצי. עד שתגידי לעצמך, מאסתי בכאב הזה. אני לא צריכה אותו יותר.
ושוב השפה העברית מראה לנו שיש קשר בין המילים:
קרביים שם נמצאים הרגשות, הקרב הנטוש בין הרגשות והמאבק של קרבה והקרבה.
מטרת העלאת הקורבנות היא בעצם קרבה.
כמו בשיר יפה של ר' יהודה הלוי, "המו קרבי להיות קרובים אליך".
[u]אבל שוב ושוב אתה חוזר על ענין הבחירה, ושוב ושוב עולה אותה חומה שפשוט תקועה לי מול הפנים, ואני לא מצליחה להבין אותה. אני הרי יכולה לדייק במילים מפה ועד הונולולו, להיות כנה כתינוק וחשופה כחשופית, ולהיות הכי חכמה שאני מצליחה. איך כל אלו לא עוזרים לי במצוקותי?[/u]
אני חושב שאולי ההרצאה הזו יכולה לעזור כדי להסביר את כוונתי:
http://www.ted.com/talks/[po]dan gilbert asks why are we happy[/po]
יש בהרצאה מספר טענות שכדאי לשים אליהן לב:
הראשונה: מקור האושר יכול להיות פנימי: כאדם המאמין בהנעה פנימית ובהנאה פנימית, אני משאיר את האחריות על האושר שלי בידיים שלי ובהן בלבד. אני לא משאיר את האחריות לאושר שלי בידיים של אף אחד אחר. אפילו לא בידיה האמונות של אשתי האהובה או ילדי היקרים. זה לא כי אני לא סומך עליהם או עליה. הם גורמים לי הרבה מאד שמחה, אבל האושר שלי, הוא תמיד רק שלי ובאחריותי.
החברה הקפיטליסטית מעודדת את אי-האושר כי אי-האושר (שהוא ההפך מ אי האושר) הוא זה הגורם לאנשים להאמין שהאושר נמצא מעבר לפינה. ראיתי היום למשל בערוץ 8 נשים המכורות לניתוחים פלסטיים. יש כאלו המאמינים שהאושר נמצא בתוך בבקבוק מי בושם, במכונית חדשה או במוצרים אחרים. אודה על האמת שאינני סגפן ומחלק מאותם מוצרים נהנה מאד. עם זאת, אני משתדל לראות שבאמת הם גורמים לי הנאה. שאני באמת צריך את מה שהם עושים ולא קונה את החלום שהם מוכרים.
להבנתי, החברה הקפיטליסטית מעודדת את הצרכנות משתי סיבות. ראשית, כי הצריכה המוגברת היא סם החיים שלה (מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר). יש דרישה להגדיל את ההכנסות, את מחזורי המכירות, את שטחי המסחר... הגורם השני הוא שכדי לממן את הצרכנות הכפייתית הזאת אנחנו הולכים לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה בעבודות לא מספקות ולא מתגמלות (ברור שלא כולם). עבודות אלו מגבירות את התסכול, מרחיקות את האושר, וכך אנחנו יוצאים שוב עם המעות הזעומות שהרווחנו בזיעת אפינו אל הקניון כדי להמתיק את גלולת החיים המרים הללו.
להבנתי, אי האושר המושרה עלינו דוחף אותנו לתוך לולאה איומה.
דוגמאות לכך אפשר לראות בסדרות טלויזיה. אין בהן אנשים מאושרים, שחיים טוב עם האישה שלהם, שיש להם קשר מיני זוגי מהנה איתה ורק איתה. אנשים כאלו לא מעניינים. הסיפור שלהם לא מעניין. כל סלב שנפרד מזוגתו הזמנית ישר עולה לכותרות ומספר על החיים הטובים שמחכים לו ברגע אחרי שיברך את ה' על שפטר אותו מעולו של זה.
בחירה: לא בחרנו את ההורים שלנו, את הילדים שלנו, את האחים שלנו. אנחנו מבינים שהם חלק נצחי בחיים שלנו. הם כאן כדי להשאר. אנחנו לומדים לחיות איתם. רק אדם אחד במשפחה הקרובה שלנו בחרנו. זה בן או בת הזוג. לכן, בכלל עולה על דעתנו להחליף אותו. - לא במקרה שלך.
[u]שוב השיחה הזו, ביני לביני. ברור לי שהכל הבל, חסר ערך, חסר הגיון, חסר תועלת ובטח ובטח לא מה שהייתי בוחרת בעצמי.[/u]
נכון. אבל זה מה שבחרת בפועל. יש לך שתי אפשרויות ובחרת בזו שקל יותר להסביר למה בחרת בה. להאמין שהדשא של השכן ירוק יותר.
[u]זה שלא מצליח להשיק בשום צורה לעולם הרוחש שבלב[/u]
כתבתי לך שבלב פנימה יושבת הילדה הפגועה שלך. זו ששמעה משהו, או חוותה משהו ואותו ארוע נחרט עמוק בתודעה שלך. אולי את אפילו לא זוכרת את אותו ארוע במודע, אבל הוא שם.
הילדה הפגועה הזאת מגינה עליך מפני אותה חוויה. היא מגינה עליך בעוז למרות שהאיום מפניו היא מגינה עליך כבר לא קיים.
היא מגינה עליך מנבכי תעלות הקשר הנסתרות והנפתלות של התודעה שלך.
לא תוכלי לסלק אותה משם בעימות חזיתי כי היא מכירה את נבכי נפשך ותמיד תמצא לה מחבוא ממנו תמשיך להלחם ולהגן עליך.
הדרך היחידה להתמודד איתה, היא לוותר על המלחמה הפנימית המתישה וחסרת התוחלת הזו. = מלחמה שאף פעם לא די לה.
יש לנטוש את הנשק ולחפש באהבה את אותה ילדה פגועה. לבוא אליה, לאחוז בידה לחבק אותה ולהראות לה שהאיום הוסר.
שיש שלום ושאפשר לצאת מהבונקר אל אור השמש.
אצלי, מה שהעיק עלי שנים היה קטע של שיחה שהתנהלה בין הורי. הייתי כבן שמונה, שכבתי במיטתי ושמעתי שיחה שלהם.
הייתה זו שיחה נינוחה, נורמלית לחלוטין בין בני זוג אבל היה בה משהו שהפחיד אותי.
משהו שהמשיך להפחיד אותי גם אחרי שעזבתי את הבית, הכרתי את אשתי, נישאתי ונהייתי אבא.
אותו ילד ששכב במיטה בחושך ונבהל עד עמקי נשמתו המשיך להגן עלי מפני גם כשהייתי מבוגר, למרות שלא הייתה שום סיבה לכך
אותו ילד כפה עלי להמשיך להחזיק צבא גדול ויקר, לגייס מילואים בכל פעם שנדמה היה שיש אויב באופק.
להתאמן שוב ושוב לקרב שלא התרחש ולא יתרחש.
אחזקת הצבא הזה, העיקה על התקציב הרוחני שלי. נאלצתי לקצץ בתקציבי הרווחה, החינוך, הבריאות...
תקציב הבטחון ההולך וגדל הזה גזל ממני, בהסכמתי המלאה, ובאישורם של פחדי הקמאיים נתחים שמנים ממני לבקשתי, כדי להגן עלי מפני איום שאני המצאתי.
כמובן, שהיה לי גם נוח לראות צל הרים כהרים ולהיות בטוח שרק עירנותי וזהירותי הם אלו ששמרו עלי.
עד שיום אחד החלטתי שזהו. הבנתי שאין לי ממה לפחד. פתחתי את דלת הבונקר הזה.
פיזרתי את הצבא, והתחלתי להשתמש באנרגיה שלי לדברים שאני באמת צריך אותם.
ומאז, טוב לי.
אנחנו מרגישים שדלתו הסגורה של הבונקר הזה מגינה עלינו מכאב בשעה שדוקא הדלת הסגורה הזו היא מקור הכאב.
אנחנו מפחדים שאם נפתח את הדלת הכאב יגבר, אבל האמת היא שכאב יפחת ויעלם.
כי הכאב שלנו לא נמצא מהצד השני של הדלת והדלת אינה מגינה עלינו מפניו
הכאב נמצא איתנו בבונקר והדלת מונעת ממנו לצאת
כי המחשכים מונעים מאור השמש להאיר אותו ולהעיר אותנו
תודה לך.