על ידי אמא_ל_3* » 13 נובמבר 2008, 23:13
יש לי 3 בנות.הגדולה בת 5,הקטנה פיצפונת.
בזמן האחרון,ממש קשה לי עם הגדולה.הלב שלי נחמץ אפילו כשאני חושבת על זה...
היא הבכורה.כשהיה לי רק אותה,הייתי אמא מושלמת.באמת.מנשא,כל היום.הנקה-עד גיל שנתיים. גמילה-הדרגתית ורגישה.מיטה משפחתית עד גיל 4.קשב,מגע,אין סוף סבלנות.לא השארתי אותה לרגע,עד שבגיל שנתיים התחילה ללכת מרצונה לגן טבעי ומקסים.שם היא נהנתה מאוד,ולפעמים כשרצתה פתאום להישאר בבית,נשארה.
היה ביננו אמון מלא.והיא-ילדה "מושלמת".לא עברה אך פעם את השלב ההתפתחותי של להרביץ.של לעשות דווקא.
שיתוף פעולה מלא.
ואז נולדה הבת השניה שלי.
היא היתה אחות מקסימה. שום קנאה.שום כעס.
ואני-דאגתי-אולי היא לא מעיזה לבטא?והייתי מעודדת אותה-מוודא כל הזמן-שזה לא בגלל שאני לא נותנת מקום לרגשות האלו. זה פשוט היה נראה שבאמת,הכל בסדר. היא היתה בסדר גמור.
אבל לי-המעבר היה קשה.היה לי קשה כל כך,לעבור מההתמסרות המוחלטת הזו,(אפילו הרצון לעוד ילד הגיע לי ממקום של "אני רוצה שתהיה לה אחות\אח-זה יהיה לה כל כך טוב...)להתפשרויות.לאילוצים. כל הורה לשניים יודע על מה אני מדברת.
בהתחלה הרגשתי שאני לא מצליחה לאהוב את שניהם יחד.
היה לי כל כך קל להתאהב בתינוקת כשהייתי איתה לבד.
היה לי כל כך קל לאהוב את הגדולה כשהייתי איתה לבד.
אבל יחד-לא הצלחתי. הרגשתי שאלו סוגים שונים כל כך של אהבה...עם התינוקת-זו היתה אהבה שקטה כזו,מחבקת. איתה-זו היתה אהבה של הערכה. של נתינת מקום.
אבל זה קהה עם הזמן,אבל נותרה התחושה שכשאני עם שתיהן,לבד,אני לא נוכחת,אני שורדת...הייתי כל הזמן האנרגיה של הישרדות.(מתי ואיך אני אצליח ללכת לשירותים?האם אצליח לאכול ארוחת בוקר? האם התינוקת תצתרך לינוק בדיוק כשאני צריכה לאסוף את הגדולה מהגן,כמו אתמול?האם האוכל יישרף כי אני באמצע ההנקה?...)היה לי קשה.במיוחד,כי עברנו לעיר באותה שנה-ואני-אני לא אדם של לבד. אני צריכה אנשים מסביבי. לא כל הזמן,אבל ככה,כשאני עם הבנות לפחות...ופתאום,בלי שכנות,לא ידעתי איך להסתדר...
זה היה לא פשוט,אבל היה בסדר.
ובזמן האחרון,אולי כבר חצי שנה,אני מרגישה שמשהו נשבר.
עברנו שוב,אל מחוץ לעיר.
עזבנו את הגן האהוב,(שהפך להיות ממש חלק מהחיים של כל המשפחה-היינו ממש מעורבים שם.)
ואת כל הילדים העדינים ששם.
כשעזבנו-היא היתה בת 4.5,מאוד צמודה אלינו,ורגישה.
כל הילדים שהיא הכירה היו עדינים כאלו,טובים כאלו...
ועכשיו,היא יותר עצמאית,קשוחה.
יש כאן ילדים יותר פרועים.מסתובבים לבד,יחפים,בקוצים.
שזה אחלה,אבל זה בא עם עוד כל מני דברים...
כשעברנו,הגן פה ממש לא מצא חן בעניינו(גן רגיל,מבית החרושת של משרד החינוך)ורציתי להחזיר אותה לחינוך ביתי.
הייתי בתחילת הריון.הריון די קשה. הייתי מאוד עייפה,וחלשה.ראיתי שאין לי הרבה כוח לעשות איתה דברים,שיהיה לה מעניין. היא התחילה להשתעמם.אני רציתי שנ"צ.
היא התחילה לבקש ללכת לגן-כל השכנים שלה הלכו לגן. התלבטתי ארוכות-ולבסוף,עם המון כאב לב,החלטתי לשחרר.
היא הלכה לגן.
לאט-לאט,היא התחילה לחזור אחרת.
כל הזמן בדקתי אם היא חוזרת שמחה או עצובה,או אם היא רוצה\לא רוצה ללכת בבוקר-כדי למדוד אם הגן בסדר או לא.
ועכשיו-אני רואה שנעשו שינויים פנימיים.
היא למדה לאמר מילים לא יפות.
היא למדה לשקר.(עולות לי דמעות כשאני כותבת את זה...)
היא למדה להציק לאחותה הקטנה.לאמר לה "מעצבנת"! לאמר לה "נה-נה-בננה"!
לפעמים היא יוצאת בבוקר,וחוזרת בחושך.(עם גיחות קצרות,כדי לחטוף אוכל...)
היא למדה לצייר איש,ופרחים,והפסיקה למלא את כל הדף...
ואני צפיתי את השינויים האלה-ואמרתי לעצמי:"תני לה להתבגר. את לא יכולה לגונן עליה כל הזמן.את לא יכולה לנסות להשאיר אותה מלאך קטן. תני לה להיות אדם. אדם בעולם הזה.על הכללים של העולם הזה. היא תתחזק ככה."
והיא באמת התבגרה.
היא באמת התחזקה.
ואני מרגישה כל כך רחוקה ממנה.
לפעמים היא באה להתכרבל עלי,ובא לי להדוף אותה.
אני מכריחה את עצמי להרים יד-וללטף אותה.
לפעמים אני מסתכל אליה-ומחפשת את האהבה שלי כלפיה-ולא מוצאת...
אני מרגישה שמשהו מקולקל אצלי.
מה קרה לי?
מה קרה לה?
ואולי זה קרה רק לי?אני מאמינה שכן. ובכל זאת...מה זה,שקרע אותי ממנה,כך שאני לא מצליחה להדביק?..
יש לי 3 בנות.הגדולה בת 5,הקטנה פיצפונת.
בזמן האחרון,ממש קשה לי עם הגדולה.הלב שלי נחמץ אפילו כשאני חושבת על זה...
היא הבכורה.כשהיה לי רק אותה,הייתי אמא מושלמת.באמת.מנשא,כל היום.הנקה-עד גיל שנתיים. גמילה-הדרגתית ורגישה.מיטה משפחתית עד גיל 4.קשב,מגע,אין סוף סבלנות.לא השארתי אותה לרגע,עד שבגיל שנתיים התחילה ללכת מרצונה לגן טבעי ומקסים.שם היא נהנתה מאוד,ולפעמים כשרצתה פתאום להישאר בבית,נשארה.
היה ביננו אמון מלא.והיא-ילדה "מושלמת".לא עברה אך פעם את השלב ההתפתחותי של להרביץ.של לעשות דווקא.
שיתוף פעולה מלא.
ואז נולדה הבת השניה שלי.
היא היתה אחות מקסימה. שום קנאה.שום כעס.
ואני-דאגתי-אולי היא לא מעיזה לבטא?והייתי מעודדת אותה-מוודא כל הזמן-שזה לא בגלל שאני לא נותנת מקום לרגשות האלו. זה פשוט היה נראה שבאמת,הכל בסדר. היא היתה בסדר גמור.
אבל לי-המעבר היה קשה.היה לי קשה כל כך,לעבור מההתמסרות המוחלטת הזו,(אפילו הרצון לעוד ילד הגיע לי ממקום של "אני רוצה שתהיה לה אחות\אח-זה יהיה לה כל כך טוב...)להתפשרויות.לאילוצים. כל הורה לשניים יודע על מה אני מדברת.
בהתחלה הרגשתי שאני לא מצליחה לאהוב את שניהם יחד.
היה לי כל כך קל להתאהב בתינוקת כשהייתי איתה לבד.
היה לי כל כך קל לאהוב את הגדולה כשהייתי איתה לבד.
אבל יחד-לא הצלחתי. הרגשתי שאלו סוגים שונים כל כך של אהבה...עם התינוקת-זו היתה אהבה שקטה כזו,מחבקת. איתה-זו היתה אהבה של הערכה. של נתינת מקום.
אבל זה קהה עם הזמן,אבל נותרה התחושה שכשאני עם שתיהן,לבד,אני לא נוכחת,אני שורדת...הייתי כל הזמן האנרגיה של הישרדות.(מתי ואיך אני אצליח ללכת לשירותים?האם אצליח לאכול ארוחת בוקר? האם התינוקת תצתרך לינוק בדיוק כשאני צריכה לאסוף את הגדולה מהגן,כמו אתמול?האם האוכל יישרף כי אני באמצע ההנקה?...)היה לי קשה.במיוחד,כי עברנו לעיר באותה שנה-ואני-אני לא אדם של לבד. אני צריכה אנשים מסביבי. לא כל הזמן,אבל ככה,כשאני עם הבנות לפחות...ופתאום,בלי שכנות,לא ידעתי איך להסתדר...
זה היה לא פשוט,אבל היה בסדר.
ובזמן האחרון,אולי כבר חצי שנה,אני מרגישה שמשהו נשבר.
עברנו שוב,אל מחוץ לעיר.
עזבנו את הגן האהוב,(שהפך להיות ממש חלק מהחיים של כל המשפחה-היינו ממש מעורבים שם.)
ואת כל הילדים העדינים ששם.
כשעזבנו-היא היתה בת 4.5,מאוד צמודה אלינו,ורגישה.
כל הילדים שהיא הכירה היו עדינים כאלו,טובים כאלו...
ועכשיו,היא יותר עצמאית,קשוחה.
יש כאן ילדים יותר פרועים.מסתובבים לבד,יחפים,בקוצים.
שזה אחלה,אבל זה בא עם עוד כל מני דברים...
כשעברנו,הגן פה ממש לא מצא חן בעניינו(גן רגיל,מבית החרושת של משרד החינוך)ורציתי להחזיר אותה לחינוך ביתי.
הייתי בתחילת הריון.הריון די קשה. הייתי מאוד עייפה,וחלשה.ראיתי שאין לי הרבה כוח לעשות איתה דברים,שיהיה לה מעניין. היא התחילה להשתעמם.אני רציתי שנ"צ.
היא התחילה לבקש ללכת לגן-כל השכנים שלה הלכו לגן. התלבטתי ארוכות-ולבסוף,עם המון כאב לב,החלטתי לשחרר.
היא הלכה לגן.
לאט-לאט,היא התחילה לחזור אחרת.
כל הזמן בדקתי אם היא חוזרת שמחה או עצובה,או אם היא רוצה\לא רוצה ללכת בבוקר-כדי למדוד אם הגן בסדר או לא.
ועכשיו-אני רואה שנעשו שינויים פנימיים.
היא למדה לאמר מילים לא יפות.
היא למדה לשקר.(עולות לי דמעות כשאני כותבת את זה...)
היא למדה להציק לאחותה הקטנה.לאמר לה "מעצבנת"! לאמר לה "נה-נה-בננה"!
לפעמים היא יוצאת בבוקר,וחוזרת בחושך.(עם גיחות קצרות,כדי לחטוף אוכל...)
היא למדה לצייר איש,ופרחים,והפסיקה למלא את כל הדף...
ואני צפיתי את השינויים האלה-ואמרתי לעצמי:"תני לה להתבגר. את לא יכולה לגונן עליה כל הזמן.את לא יכולה לנסות להשאיר אותה מלאך קטן. תני לה להיות אדם. אדם בעולם הזה.על הכללים של העולם הזה. היא תתחזק ככה."
והיא באמת התבגרה.
היא באמת התחזקה.
ואני מרגישה כל כך רחוקה ממנה.
לפעמים היא באה להתכרבל עלי,ובא לי להדוף אותה.
אני מכריחה את עצמי להרים יד-וללטף אותה.
לפעמים אני מסתכל אליה-ומחפשת את האהבה שלי כלפיה-ולא מוצאת...
אני מרגישה שמשהו מקולקל אצלי.
מה קרה לי?
מה קרה לה?
ואולי זה קרה רק לי?אני מאמינה שכן. ובכל זאת...מה זה,שקרע אותי ממנה,כך שאני לא מצליחה להדביק?..