על ידי בודדה* » 28 אפריל 2008, 06:56
טוב,הגיע הערב,הילדים ישנים. בשעה טובה. המעבר מעשייה ועיסוק ללא מרווח נשימה בילדים ובבית,אל ההתבוננות פנימה,אל עצמי,סוף סוף הגיע.שקט. שקט לחשוב,שקט להיות אני, עם עצמי,ואיתכם...
אז ככה: קודם כל תודה לך עודבודדה , מילותייך כמו קומפרסור קריר על מוחי הקודח. נשימה עמוקה. תודה לאל. יש עוד לפחות מישהיא אחת שמזדהה עם מה שאני חשה. אני לא לבד.
לכל הדואגים לשלום נישואיי-תנוח דעתכם. הזוגיות שלי חזקה ואין לנו שום כוונה להפרד. כבר עברנו מכשולים קשים מאלו . בכלל כל הנסיון לכוון את הזרקאור אל הקשר שלי עם אישי לא שייך לדיון. כבר השלמנו מזמן(לא תמיד חייבים להגיע להסכמה או לפשרה. לפעמים צריך פשוט להסכים לא להסכים. זו כוחה של האהבה. זו שהרגשתי בחסרונה ברגעים שבהם כתבתי את מה שכתבתי ולכן חשתי בדידות.) בכלל לא זו היתה כוונת פתיחה הדף.לא פתחתי את הדף לשם ייעוץ בבעיותי הזוגיות הפרטיות.הכוונה היא לעסוק בדיון כללי סביב השונות שלנו וההשלכות שלה על הבחירות שלנו בחיים. גם ההארות אודות דפוסי התנהגות הלא מנומסת שלי לא רלוונטיות. מה נראה לכם?שאני לא מודעת לדפקטים שלי?אז כן,גם לי יש דפקטים ואני מודעת להם היטב. היטב!גם מודעת למחיר שאני משלמת בעבור השמירה עליהם.
ברור לי שאם הייתי קצת יותר מכבדת את הזולת ,אז גם אחרים היו מכבדים יותר אותי. הקטע הוא שלא ממש חשוב לי שיכבדו אותי. לא זקוקה לאישור מהסביבה לאיך שאני בוחרת לחיות וגם לא ממש אכפת לי מה חושבים עלי. עם נתוני פתיחה כאלו,הסיכוי לא לחוש בדידות קטן מלכתחילה.
אז אם אני כל כך מודעת ויודעת תמיד הכל,אז מה הבעיה שלי? למה פניתי אליכם בנסיון לגייס מעט אמפטיה?....
אולי,רק אולי,כי גם אני בן אדם,ויש לי רגשות,(ואני אשה,אז יש לי גם הצדקה הורמונלית...תמיד אני או במחזור או בהריון או מניקה)ופתאם שטף אותי גל של עצבות.
מותר לי,לא? אפילו שבחרתי ללכת בדרך שלי,בדרך הקשה שאני מפלסת לעצמי, בעצמי, זה לא אומר שאסור לי לקטר ולשפוך ת'לב ?
ועכשיו,לעניין שלשמו התקבצנו כאן כולנו:
סוגיית השונות. השונות שלנו,אנשי "באופן".
אנסה להתייחס לפי סדר התגובות שלכם:
הילה ב , דיברת על הפחד שלך שילדייך יגדלו ויאשימו אותך בכך שהם שונים ומנותקים מהנורמה. ובכן, בי אין פחד וגם לא אשמה. אין לי שום צורך להצטער על מי שאני ועל השונות שלי. לדעתי זו מתנה גדולה שאני נותנת לילדיי- מודל לחיקוי של אמא שנאמנה למי שהיא,שלא נותנת ל"כבלי המציאות" להגביל את החופש שלה. ואת יודעת מה, גם אם לא הייתי כזו אלא אחרת-גם אז הם היו מוצאים במה להאשים אותי. ככה זה. ילד,או ליתר דיוק נער מתבגר,זקוק למרד בהורים כחלק בלתי נפרד מתהליך גיבוש הזהות שלו.אף אחד מאיתנו לא מושלם ולכל אחד מאיתנו יש טענות כלפי הוריו,גם אם היו הורים למופת (לא מכירה כאלו...)
פעם האמנתי שבגלל תסביך השליטה של אימי,נהייתי מרדנית במיוחד. היום אני כבר לא בטוחה שבזה מתמצא העניין. נכון שיש לי צורך למרוד,אבל אני לא חושבת שהצורך הזה מניע אותי בבחירות שלי עד כדי כך. הוא נמצא שם תמיד,ואני מתבוננת בו ושומרת שלא יתפח לממדי ענק,אבל יש לו תמיכה גם מכוונים אחרים.עברתי את גיל ההתבגרות לפני....אי אילו שנים...20+ נניח... ועשיתי עבודה רצינית מאד במהלך השנים כדי להשיל מעליי את שכבות השליטה שירשתי.
מה שאני כן מודאגת ממנו בהקשר להשפעת השונות שלי על חיי ילדיי,זו העובדה שהם "נאלצים" לחיות את אורח החיים שלי ותפיסת העולם שלי. כלומר,אם אני בוחרת להיות מכונסת בעצמי ובביתי,אז הם מקבלים את זה יחד עם הכל,עסקת חבילה.אני רואה איך גם הם לאט לאט הופכים לאנטי סוציאליים,פחות ופחות מתחברים לחברה ה"מיינסטרימית",פחות זקוקים לקשרים חברתיים "רדודים"כפי שאני מכנה,כאלו של היי וביי.
אני מודאגת לפעמים שהסביבה מתייחסת לילדים שלי בניכור רק בגלל שיש להם(לסביבה) קושי להכיל את השונות שלי.
רוזמרין, אהבתי את התגובה שלך: "אני לא אוורירית בכלל"
טוב לדעת... גם נעים שאת מזכירה לי שיש פנים אנושיות מאחורי המסך,בדיוק כמו אלו שלי...
באופן לייט,מסכימה איתך שזה לא או-או,אלא שילוב של שני הדברים: אני יכולה גם להיות שונה באופן אובייקטיבי מהסביבה שלי,וגם,בו זמנית,להיות מודעת לכך שזה צורך שלי להיות שונה,בלי/עם קשר לעניין. מן הסתם,זה שילוב של השניים...
את מדברת על שיפוטיות וביקורתיות. אכן, אני מודה ומתוודה. זו אני .אדם שתמיד בטוח שהוא יודע הכי טוב מה טוב (לעצמי ולמשפחתי. לא מנסה לשנות אף אחד אחר. ואולי בעצם כן... אולי יש לי ציפיות מאנשים ללכת בדרכי,כי ב ר ו ר שאני יודעת משהו שהם לא יודעים... ופה כנראה מתחיל גם היחס הלא מכבד שלי. קשה לי לראות מישהו משקה את שביל הלבנים שלו בכניסה לביתו ומבזבז טון מים במקום לטאטא שניה ולהרים עם היאה. זה יוצר אצלי אנטי ואני מייד מתרחקת. קשה לי להכנס לבתים שבהם הטלווזיה רועשת והילדים בוהים כמומיות בסדרת טלנובלה המשלבת מין אלימות תככים ורמאויות. בעשרים דקות שידור מועברים יותר מסרים שליליים מאשר אני פגשתי בכל חיי.קשה לי לחשוף את ילדיי ואת עצמי לסיטואציות כאלו מבלי להביט בבוז על חיי האנשים באותו בית ,מבלי לחוש התנשאות באשר לאיך נראים חיי לעומת חייהם הרדודים ,עמוסים בהבל הבלים. קשה לי שלא להיות שיפוטית כשאני רואה הורה שהגיע עם ילדו לגן השעשעועים,קשור ברצועה (כדי שלא יברח לכביש?)והילד השני קשור בעגלה ומחובר למוצץ ולבקבוק,צופה ממרחק בילדיי המטפסים על מתקן השעשועים. הם לא,כי זה מלכלך/מסוכן/השתוללות חסרת תכלית... ליבי מתכווץ ברגעים כאלו ואני מייד חושבת על מר גורלם של הילדים ומייד בוחנת את ההורה הזה בעיניים שיפוטיות.הלוואי ואצליח להפטר מהדפקט הזה מתישהוא,ויפה שעה אחת קודם. הלוואי שהייתי מסוגלת לתת להם לגיטימציה לבחירות שלהם כמו שנעים לי כשנותנים לי.אבל מי אני בכלל שאתן לגיטימציה למישהו. הם יצירי האל בדיוק כמוני.זכותם. זכותי.קשה לי לשתוק ולהגיד יפה תודה בנימוס לסבתא שקנתה לנכדה=הילדה שלי, עוד צעצוע פלסטיק שטותי ומרעיש. היא הרי יודעת שבביתנו אין מקום לכאלו. קונה וקונה,עוד שטויות ועוד שטויות,תרבות צריכה מטורפת. לשם מה? לא חבל על הכסף? עוד ועוד ועוד . כמה מותרות מיותרים. איזה בזבוז של משאבים.כמה בגדים אדם צריך. ארון מלא שפע. יד שניה,אז מה? מי צריך יותר?
קשה לי שלא לחוש התנשאות כשאני פוגשת אנשים שמאכילים את הילדים שלהם במקרה הטוב:סטייקים בעשר בלילה ובמקרה אחר:מיני ממתקים כימיים בכמויות לא נתפשות.אני יודעת משהו שהם לא יודעים. איזו בורות. והם בכלל לא רוצים לדעת. אין להם בעיה לקחת למחרת את הילד לרופא,לתת תרופה נגד שלשול, ולהמשיך כאילו כלום,בלי טיפת מודעות למה שהם מכניסים לילדיהם לפה. איפה האחריות ההורית שלהם? הרי הם לא באמת מאמינים שזה טוב. ואולי כן???...
למדתי עם השנים למתן את ההתבטאויות שלי ולא להגיב כלל. אז אני שותקת,מתכנסת בתוך עצמי,וכך,כך מתעצם המרחק ביני ובין האנשים האלו שחיים סביבי
למדתי להיות קצת יותר רגישה כלפי האנשים האלו,אז אני לא אומרת כלום,אבל בלב,הלב לא יכול שלא להרגיש,לא יכול להתעלם ממה שהוא פוגש. פעם זה היה מעורר בי כעס וניסיתי לשנות את זה,אותם,את הסביבה שלי,להסביר,להאיר. בשנים האחרונות התבגרתי מספיק כדי להבין שאינני יכולה לשנות אף אחד מלבד את עצמי. אז אני בכלל לא מבזבזת על זה אנרגיות. זה עובר לידי,אני מתבוננת בבוז וממשיכה בחיי. ואז,כשאין בכלל שום נקודם חיכוך עם המציאות הזו,אז אני חשה בודדה.
קוסמת,זה רק נדמה לך משוטטות פה באתר שיש הרבה אנשים שחיים כמונו. אין הרבה. אנחנו במיעוט. אני במיעוט. למעשה,בכל הסביבה הקרובה שלי (שכנים/משפחה מורחבת) אין עוד הרבה אנשים שיש לי על מה לשוחח איתם.אז אני מתכנסת לי בעולם שלי,עם הערכים שלי ואורח החיים שלי ומדי פעם יוצאת (עם התינוק במנשא גב והקטנה ערומה והגדולים משוטטים יחפים ובחולצות דהויות, ואז "הם" מסתכלים עליי כמו חייזר ,חושבים שהילדים שלי מוזנחים . נו באמת. איפה פה ההזנחה?... ברגעים כאלו,אין לי שום צורך ליצור קשר חברתי כלשהו עם אותה סביבה. גם לא מזיז לי מה שהם חושבים עליי. אני יודעת איך נכון לי לחיות ואני לא יכולה שלא לחוש גאווה על הבחירות שלי לעומת שלהם. כן,יש לי חתיכת אגו שלא היתה מביישת גדוד שלם. כן,יש לי בעיית אגו. אוקיי.יש לי עוד הרבה בעיות אחרות שלא מוצאות חן בעיני. יודעת,מודעת,ועדיין-בוחרת לחיות עם עצמי בטוב על פני "להתאזן"/"להתמתן" עם האנשים ההם.
נורה קטנה, תגובתך חכמה. השאלה אם גם בקרב אנשי באופן אני מרגישה צורך להדגיש את השונות שלי מרגישה לי כמדד נכון לבחון את סוגיית השונות.קשה לי לענות. קודם כל,משום שאני לא פוגשת הרבה אנשי באופן. גרה רחוק ורק לאחרונה,מאז גיליתי את קסם המחשב,בזכות האתר הזה אני פוגשת לראשונה אנשים שיש לי איתם שפה משותפת.בגלל זה מאד קל לי להתחבר לדמויות האלו,גם אם הן וירטואליות. הייתי שמחה לפגוש בהן יום יום או אפילו במפגש פעם בשבוע ולהפוך את הקשר ל"אמיתי" יותר,אבל אין לי אפשרות כזו. אני לא גרה בפרדס חנה-כרכור ובאזור שלי אין עוד הרבה שכמותי במרחק נסיעה סביר.
כשהלכנו פעם למפגש של באופן,לא היה לי צורך להדגיש את השונות שלי. להיפך,ניסיתי לשדר -הלו,אני כמוכם,בואו נתחבר, אבל זה לא היה פשוט,כי הם (אנחנו) אנשים מאד מיוחדים בעצמם ולהם לא היה את הצורך שלי בחיבור. או שהיה להם מספיק חיבורים עם משפחות אחרות או שלא היה להם צורך בחיבור איתנו,לא יודעת. בין כך ובין כך,חשתי קרירות וריחוק.
שרון ס , לא מסכימה עם הנחת הייסוד שלך ש "אנשי באופן זו לא קהילה אמיתית". עבורי היא אמיתית מאד,גם אם רוב הזמן היא וירטואלית. לאחרונה אני עושה מאמצים לזמן לחיינו יותר מפגשים עמם-איתכם,וזה כן אמיתי. זה מגיש לי נוח וקל וטבעי שאנשים שקוראים אותי פה באתר וכבר מכירים אותי ואת חיי נכנסים לעולמי בטבעיות,ללא השלבים הארוכים והמייגעים של שלבי יצירת הקשר הראשוני (מאיפה אתם?מה אתם עושים?...). עושה לי טוב לפגוש אנשים שאני אוהבת שכל כך נדיר לי למצוא אותם במחוזותיי הרחוקים
הכתיבה בבאופן מאד מתאימה לי בנסיבות חיי כרגע. במשך היום אני לא יכולה להתפנות לשיחה משמעותית עם אף אחד ובשום עניין. תמיד יש משהו באמצע עם הילדים שיקטע את השיחה. בלילה,יש לי את השקט לחשוב,להיות,לתקשר עם עצמי ועם אחרים.זו רמה אחרת של שיח. זה עומק שאני יכולה להרשות לעצמי להתפנות אליו רק בלילה,ומה לעשות,רוב האנשים ישנים בשעות כאלו. (הנה לכם עוד נקודת שוני....)
עודבודדה, תודה לך שדמעת איתי ביחד. תודה לך על השיתוף.
ניצן,מתחברת למה שאמרת אודות החיבור לילד שבי,ליצר הטבעי שלנו כבני אדם
הסיבה שאני נוהגת לדבר בכנות ולהתבטא לפעמים בחוסר טקט איננה מכוונה רעה או זלזול,היא נובעת מהחיבור לילדה שבי. לילדים אין את מחסום ה"מקובל-לא מקובל". הם אמיתיים,אומרים ישר ובכנות מה שהם חושבים/מרגישים. היות ואני בוחרת לחיות את הילדה שבי,יחד עם הילדים שלי,אז אני גם כך. אוהבת את החלקים האלו שבי. אני אוהבת את החיבור הטבעי לתמימות,לאמיתיות,ליצר הטבעי שלי,האנושי,זה שלא כלוא כל היום במסגרות "נורמטיביות". טוב לי איתו. הבעייה היא שלאחרים סביבי זה צורם. ופה בא הניתוק שלי (מבחירה מודעת).יותר חשוב לי להיות נאמנה למי שאני מאשר לחשוב לפני כל מילה שאני אומרת,אם זה רגיש מספיק לאדם שמולי. בדר"כ זה לא, ולכן אין הרבה אנשים ששומרים איתי על קשר משמעותי לאורך זמן. זה דפוק. זו בעייה. אני מודעת לה ולמחיר שאני משלמת בעבור הבחירה שלי. זה בטיפול...
זהו בינתיים,כבר בוקר ואני צריכה להתפנות לחיים ה"אמיתיים" שלי. סתם... גם באופן הוירטואלי הוא אמיתי בשבילי.
יש לי עוד מה לומר בנושא השונות אבל קצרה היריעה מלהכיל.
תכף הגמדים פה שעורכים באתר יבקשו ממני לשנות את כתיבת הגוש שלי,ואין לי זמן לזה כרגע.
בוקר טוב לכל השונים והמשונים.
בזכות התגובות שלכם אני מרגישה היום פחות את ה"לבד".
( גם אחרי חיבוק חם מבן הזוג האהוב שלי,אני יכולה להתפנות לדיון ענייני יותר בסוגיית השונות,ללא המצוקה הרגשית שליוותה את דבריי אמש.)
טוב,הגיע הערב,הילדים ישנים. בשעה טובה. המעבר מעשייה ועיסוק ללא מרווח נשימה בילדים ובבית,אל ההתבוננות פנימה,אל עצמי,סוף סוף הגיע.שקט. שקט לחשוב,שקט להיות אני, עם עצמי,ואיתכם...
אז ככה: קודם כל תודה לך עודבודדה , מילותייך כמו קומפרסור קריר על מוחי הקודח. נשימה עמוקה. תודה לאל. יש עוד לפחות מישהיא אחת שמזדהה עם מה שאני חשה. אני לא לבד.
לכל הדואגים לשלום נישואיי-תנוח דעתכם. הזוגיות שלי חזקה ואין לנו שום כוונה להפרד. כבר עברנו מכשולים קשים מאלו . בכלל כל הנסיון לכוון את הזרקאור אל הקשר שלי עם אישי לא שייך לדיון. כבר השלמנו מזמן(לא תמיד חייבים להגיע להסכמה או לפשרה. לפעמים צריך פשוט להסכים לא להסכים. זו כוחה של האהבה. זו שהרגשתי בחסרונה ברגעים שבהם כתבתי את מה שכתבתי ולכן חשתי בדידות.) בכלל לא זו היתה כוונת פתיחה הדף.לא פתחתי את הדף לשם ייעוץ בבעיותי הזוגיות הפרטיות.הכוונה היא לעסוק בדיון כללי סביב השונות שלנו וההשלכות שלה על הבחירות שלנו בחיים. גם ההארות אודות דפוסי התנהגות הלא מנומסת שלי לא רלוונטיות. מה נראה לכם?שאני לא מודעת לדפקטים שלי?אז כן,גם לי יש דפקטים ואני מודעת להם היטב. היטב!גם מודעת למחיר שאני משלמת בעבור השמירה עליהם.
ברור לי שאם הייתי קצת יותר מכבדת את הזולת ,אז גם אחרים היו מכבדים יותר אותי. הקטע הוא שלא ממש חשוב לי שיכבדו אותי. לא זקוקה לאישור מהסביבה לאיך שאני בוחרת לחיות וגם לא ממש אכפת לי מה חושבים עלי. עם נתוני פתיחה כאלו,הסיכוי לא לחוש בדידות קטן מלכתחילה.
אז אם אני כל כך מודעת ויודעת תמיד הכל,אז מה הבעיה שלי? למה פניתי אליכם בנסיון לגייס מעט אמפטיה?....
אולי,רק אולי,כי גם אני בן אדם,ויש לי רגשות,(ואני אשה,אז יש לי גם הצדקה הורמונלית...תמיד אני או במחזור או בהריון או מניקה)ופתאם שטף אותי גל של עצבות.
מותר לי,לא? אפילו שבחרתי ללכת בדרך שלי,בדרך הקשה שאני מפלסת לעצמי, בעצמי, זה לא אומר שאסור לי לקטר ולשפוך ת'לב ?
ועכשיו,לעניין שלשמו התקבצנו כאן כולנו:
סוגיית השונות. השונות שלנו,אנשי "באופן".
אנסה להתייחס לפי סדר התגובות שלכם:
[po]הילה ב[/po] , דיברת על הפחד שלך שילדייך יגדלו ויאשימו אותך בכך שהם שונים ומנותקים מהנורמה. ובכן, בי אין פחד וגם לא אשמה. אין לי שום צורך להצטער על מי שאני ועל השונות שלי. לדעתי זו מתנה גדולה שאני נותנת לילדיי- מודל לחיקוי של אמא שנאמנה למי שהיא,שלא נותנת ל"כבלי המציאות" להגביל את החופש שלה. ואת יודעת מה, גם אם לא הייתי כזו אלא אחרת-גם אז הם היו מוצאים במה להאשים אותי. ככה זה. ילד,או ליתר דיוק נער מתבגר,זקוק למרד בהורים כחלק בלתי נפרד מתהליך גיבוש הזהות שלו.אף אחד מאיתנו לא מושלם ולכל אחד מאיתנו יש טענות כלפי הוריו,גם אם היו הורים למופת (לא מכירה כאלו...)
פעם האמנתי שבגלל תסביך השליטה של אימי,נהייתי מרדנית במיוחד. היום אני כבר לא בטוחה שבזה מתמצא העניין. נכון שיש לי צורך למרוד,אבל אני לא חושבת שהצורך הזה מניע אותי בבחירות שלי עד כדי כך. הוא נמצא שם תמיד,ואני מתבוננת בו ושומרת שלא יתפח לממדי ענק,אבל יש לו תמיכה גם מכוונים אחרים.עברתי את גיל ההתבגרות לפני....אי אילו שנים...20+ נניח... ועשיתי עבודה רצינית מאד במהלך השנים כדי להשיל מעליי את שכבות השליטה שירשתי.
מה שאני כן מודאגת ממנו בהקשר להשפעת השונות שלי על חיי ילדיי,זו העובדה שהם "נאלצים" לחיות את אורח החיים שלי ותפיסת העולם שלי. כלומר,אם אני בוחרת להיות מכונסת בעצמי ובביתי,אז הם מקבלים את זה יחד עם הכל,עסקת חבילה.אני רואה איך גם הם לאט לאט הופכים לאנטי סוציאליים,פחות ופחות מתחברים לחברה ה"מיינסטרימית",פחות זקוקים לקשרים חברתיים "רדודים"כפי שאני מכנה,כאלו של היי וביי.
אני מודאגת לפעמים שהסביבה מתייחסת לילדים שלי בניכור רק בגלל שיש להם(לסביבה) קושי להכיל את השונות שלי.
רוזמרין, אהבתי את התגובה שלך: "אני לא אוורירית בכלל"
טוב לדעת... גם נעים שאת מזכירה לי שיש פנים אנושיות מאחורי המסך,בדיוק כמו אלו שלי...
באופן לייט,מסכימה איתך שזה לא או-או,אלא שילוב של שני הדברים: אני יכולה גם להיות שונה באופן אובייקטיבי מהסביבה שלי,וגם,בו זמנית,להיות מודעת לכך שזה צורך שלי להיות שונה,בלי/עם קשר לעניין. מן הסתם,זה שילוב של השניים...
את מדברת על שיפוטיות וביקורתיות. אכן, אני מודה ומתוודה. זו אני .אדם שתמיד בטוח שהוא יודע הכי טוב מה טוב (לעצמי ולמשפחתי. לא מנסה לשנות אף אחד אחר. ואולי בעצם כן... אולי יש לי ציפיות מאנשים ללכת בדרכי,כי ב ר ו ר שאני יודעת משהו שהם לא יודעים... ופה כנראה מתחיל גם היחס הלא מכבד שלי. קשה לי לראות מישהו משקה את שביל הלבנים שלו בכניסה לביתו ומבזבז טון מים במקום לטאטא שניה ולהרים עם היאה. זה יוצר אצלי אנטי ואני מייד מתרחקת. קשה לי להכנס לבתים שבהם הטלווזיה רועשת והילדים בוהים כמומיות בסדרת טלנובלה המשלבת מין אלימות תככים ורמאויות. בעשרים דקות שידור מועברים יותר מסרים שליליים מאשר אני פגשתי בכל חיי.קשה לי לחשוף את ילדיי ואת עצמי לסיטואציות כאלו מבלי להביט בבוז על חיי האנשים באותו בית ,מבלי לחוש התנשאות באשר לאיך נראים חיי לעומת חייהם הרדודים ,עמוסים בהבל הבלים. קשה לי שלא להיות שיפוטית כשאני רואה הורה שהגיע עם ילדו לגן השעשעועים,קשור ברצועה (כדי שלא יברח לכביש?)והילד השני קשור בעגלה ומחובר למוצץ ולבקבוק,צופה ממרחק בילדיי המטפסים על מתקן השעשועים. הם לא,כי זה מלכלך/מסוכן/השתוללות חסרת תכלית... ליבי מתכווץ ברגעים כאלו ואני מייד חושבת על מר גורלם של הילדים ומייד בוחנת את ההורה הזה בעיניים שיפוטיות.הלוואי ואצליח להפטר מהדפקט הזה מתישהוא,ויפה שעה אחת קודם. הלוואי שהייתי מסוגלת לתת להם לגיטימציה לבחירות שלהם כמו שנעים לי כשנותנים לי.אבל מי אני בכלל שאתן לגיטימציה למישהו. הם יצירי האל בדיוק כמוני.זכותם. זכותי.קשה לי לשתוק ולהגיד יפה תודה בנימוס לסבתא שקנתה לנכדה=הילדה שלי, עוד צעצוע פלסטיק שטותי ומרעיש. היא הרי יודעת שבביתנו אין מקום לכאלו. קונה וקונה,עוד שטויות ועוד שטויות,תרבות צריכה מטורפת. לשם מה? לא חבל על הכסף? עוד ועוד ועוד . כמה מותרות מיותרים. איזה בזבוז של משאבים.כמה בגדים אדם צריך. ארון מלא שפע. יד שניה,אז מה? מי צריך יותר?
קשה לי שלא לחוש התנשאות כשאני פוגשת אנשים שמאכילים את הילדים שלהם במקרה הטוב:סטייקים בעשר בלילה ובמקרה אחר:מיני ממתקים כימיים בכמויות לא נתפשות.אני יודעת משהו שהם לא יודעים. איזו בורות. והם בכלל לא רוצים לדעת. אין להם בעיה לקחת למחרת את הילד לרופא,לתת תרופה נגד שלשול, ולהמשיך כאילו כלום,בלי טיפת מודעות למה שהם מכניסים לילדיהם לפה. איפה האחריות ההורית שלהם? הרי הם לא באמת מאמינים שזה טוב. ואולי כן???...
למדתי עם השנים למתן את ההתבטאויות שלי ולא להגיב כלל. אז אני שותקת,מתכנסת בתוך עצמי,וכך,כך מתעצם המרחק ביני ובין האנשים האלו שחיים סביבי
למדתי להיות קצת יותר רגישה כלפי האנשים האלו,אז אני לא אומרת כלום,אבל בלב,הלב לא יכול שלא להרגיש,לא יכול להתעלם ממה שהוא פוגש. פעם זה היה מעורר בי כעס וניסיתי לשנות את זה,אותם,את הסביבה שלי,להסביר,להאיר. בשנים האחרונות התבגרתי מספיק כדי להבין שאינני יכולה לשנות אף אחד מלבד את עצמי. אז אני בכלל לא מבזבזת על זה אנרגיות. זה עובר לידי,אני מתבוננת בבוז וממשיכה בחיי. ואז,כשאין בכלל שום נקודם חיכוך עם המציאות הזו,אז אני חשה בודדה.
קוסמת,זה רק נדמה לך משוטטות פה באתר שיש הרבה אנשים שחיים כמונו. אין הרבה. אנחנו במיעוט. אני במיעוט. למעשה,בכל הסביבה הקרובה שלי (שכנים/משפחה מורחבת) אין עוד הרבה אנשים שיש לי על מה לשוחח איתם.אז אני מתכנסת לי בעולם שלי,עם הערכים שלי ואורח החיים שלי ומדי פעם יוצאת (עם התינוק במנשא גב והקטנה ערומה והגדולים משוטטים יחפים ובחולצות דהויות, ואז "הם" מסתכלים עליי כמו חייזר ,חושבים שהילדים שלי מוזנחים . נו באמת. איפה פה ההזנחה?... ברגעים כאלו,אין לי שום צורך ליצור קשר חברתי כלשהו עם אותה סביבה. גם לא מזיז לי מה שהם חושבים עליי. אני יודעת איך נכון לי לחיות ואני לא יכולה שלא לחוש גאווה על הבחירות שלי לעומת שלהם. כן,יש לי חתיכת אגו שלא היתה מביישת גדוד שלם. כן,יש לי בעיית אגו. אוקיי.יש לי עוד הרבה בעיות אחרות שלא מוצאות חן בעיני. יודעת,מודעת,ועדיין-בוחרת לחיות עם עצמי בטוב על פני "להתאזן"/"להתמתן" עם האנשים ההם.
נורה קטנה, תגובתך חכמה. השאלה אם גם בקרב אנשי באופן אני מרגישה צורך להדגיש את השונות שלי מרגישה לי כמדד נכון לבחון את סוגיית השונות.קשה לי לענות. קודם כל,משום שאני לא פוגשת הרבה אנשי באופן. גרה רחוק ורק לאחרונה,מאז גיליתי את קסם המחשב,בזכות האתר הזה אני פוגשת לראשונה אנשים שיש לי איתם שפה משותפת.בגלל זה מאד קל לי להתחבר לדמויות האלו,גם אם הן וירטואליות. הייתי שמחה לפגוש בהן יום יום או אפילו במפגש פעם בשבוע ולהפוך את הקשר ל"אמיתי" יותר,אבל אין לי אפשרות כזו. אני לא גרה בפרדס חנה-כרכור ובאזור שלי אין עוד הרבה שכמותי במרחק נסיעה סביר.
כשהלכנו פעם למפגש של באופן,לא היה לי צורך להדגיש את השונות שלי. להיפך,ניסיתי לשדר -הלו,אני כמוכם,בואו נתחבר, אבל זה לא היה פשוט,כי הם (אנחנו) אנשים מאד מיוחדים בעצמם ולהם לא היה את הצורך שלי בחיבור. או שהיה להם מספיק חיבורים עם משפחות אחרות או שלא היה להם צורך בחיבור איתנו,לא יודעת. בין כך ובין כך,חשתי קרירות וריחוק.
[po]שרון ס[/po] , לא מסכימה עם הנחת הייסוד שלך ש "אנשי באופן זו לא קהילה אמיתית". עבורי היא אמיתית מאד,גם אם רוב הזמן היא וירטואלית. לאחרונה אני עושה מאמצים לזמן לחיינו יותר מפגשים עמם-איתכם,וזה כן אמיתי. זה מגיש לי נוח וקל וטבעי שאנשים שקוראים אותי פה באתר וכבר מכירים אותי ואת חיי נכנסים לעולמי בטבעיות,ללא השלבים הארוכים והמייגעים של שלבי יצירת הקשר הראשוני (מאיפה אתם?מה אתם עושים?...). עושה לי טוב לפגוש אנשים שאני אוהבת שכל כך נדיר לי למצוא אותם במחוזותיי הרחוקים
הכתיבה בבאופן מאד מתאימה לי בנסיבות חיי כרגע. במשך היום אני לא יכולה להתפנות לשיחה משמעותית עם אף אחד ובשום עניין. תמיד יש משהו באמצע עם הילדים שיקטע את השיחה. בלילה,יש לי את השקט לחשוב,להיות,לתקשר עם עצמי ועם אחרים.זו רמה אחרת של שיח. זה עומק שאני יכולה להרשות לעצמי להתפנות אליו רק בלילה,ומה לעשות,רוב האנשים ישנים בשעות כאלו. (הנה לכם עוד נקודת שוני....)
עודבודדה, תודה לך שדמעת איתי ביחד. תודה לך על השיתוף.
ניצן,מתחברת למה שאמרת אודות החיבור לילד שבי,ליצר הטבעי שלנו כבני אדם
הסיבה שאני נוהגת לדבר בכנות ולהתבטא לפעמים בחוסר טקט איננה מכוונה רעה או זלזול,היא נובעת מהחיבור לילדה שבי. לילדים אין את מחסום ה"מקובל-לא מקובל". הם אמיתיים,אומרים ישר ובכנות מה שהם חושבים/מרגישים. היות ואני בוחרת לחיות את הילדה שבי,יחד עם הילדים שלי,אז אני גם כך. אוהבת את החלקים האלו שבי. אני אוהבת את החיבור הטבעי לתמימות,לאמיתיות,ליצר הטבעי שלי,האנושי,זה שלא כלוא כל היום במסגרות "נורמטיביות". טוב לי איתו. הבעייה היא שלאחרים סביבי זה צורם. ופה בא הניתוק שלי (מבחירה מודעת).יותר חשוב לי להיות נאמנה למי שאני מאשר לחשוב לפני כל מילה שאני אומרת,אם זה רגיש מספיק לאדם שמולי. בדר"כ זה לא, ולכן אין הרבה אנשים ששומרים איתי על קשר משמעותי לאורך זמן. זה דפוק. זו בעייה. אני מודעת לה ולמחיר שאני משלמת בעבור הבחירה שלי. זה בטיפול...
זהו בינתיים,כבר בוקר ואני צריכה להתפנות לחיים ה"אמיתיים" שלי. סתם... גם באופן הוירטואלי הוא אמיתי בשבילי.
יש לי עוד מה לומר בנושא השונות אבל קצרה היריעה מלהכיל.
תכף הגמדים פה שעורכים באתר יבקשו ממני לשנות את כתיבת הגוש שלי,ואין לי זמן לזה כרגע.
בוקר טוב לכל השונים והמשונים.
בזכות התגובות שלכם אני מרגישה היום פחות את ה"לבד".
( גם אחרי חיבוק חם מבן הזוג האהוב שלי,אני יכולה להתפנות לדיון ענייני יותר בסוגיית השונות,ללא המצוקה הרגשית שליוותה את דבריי אמש.)