על ידי אלמונית_על_מונית* » 07 פברואר 2008, 12:44
תגליות מרעישות!
השיר פיל פילון, וגם השיר חנהל'ה אופה קטנה צונזרו עבורי! בכלל לא הכרתי את הסוף הרע והמר של השירים הללו, עד לרגע זה ממש, שבו קראתי את הדף הזה. כמה מרגיז! הייתי בטוחה שהפיל-פילון פשוט לא ידע לדרוך ("בוא אלי, קוראת לו אמא /רוץ אלי, מהר קדימה/אך פילוני לא יזכור/ אי פנים ואי אחור" היה סוף השיר בשבילי, בכלל לא ידעתי שהדילמה נפתרה בדרך אלימה), וגם חנהל'ה, פשוט לשה לשה בצק בידיים, ולא ניסתה לאפות אותו אף פעם. החמור הקטן שכח כבר מזמן טעמו של תלתן וזהו, לא קרה לו שום דבר אחרי הקביעה האקסצטינאליסטית הזו. הממ. ילדות מגוננת שכזאת, היתה לי.
אבל אני לא מאמינה שזו גישה חינוכית נכונה. אני חושבת שאסור להסתיר מילדים שיש קשיים בחיים, ויש פחד וכאב ורגשות שליליים. רצוי דווקא לדבר על זה, בסביבה מוגנת, כך שדברים כאלה הופכים להיות משהו מוכר, שאפשר להתמודד איתו. לכן שירי ערש הם כל כך חשובים. אני אפרט, עם התייחסות לעוד שירים שדובר עליהם כאן.
למשל, השיר של אלתרמן, זמר שלוש השאלות. נכון שהוא לא עולה בקנה אחד עם אידיאולוגיה פמיניסטית, אבל לשפוט אותו כך זה להגביל את עצמנו לאמות המידה של התקופה שלנו בלבד. זה שיר שכתוב בסגנון מסויים, סגנון של בלאדות רומנטיות (רומנטי הכוונה כז'אנר, ובמסגרת הז'אנר הזה האוהב מבטל את עצמו ומתכלה באש האהבה. הסוף הוא תמיד טראגי) . אלתרמן הוא משורר דגול, עם חוש מדהים לשפה, בלאדות מופלאות ויכולת מוסיקלית מפעימה. כשמתייחסים לשיר שלו במסגרת הז'אנר שבו הוא נכתב, זה שיר מדהים, וכמוהו גם שיר אחר שלו שדובר כאן, מאותו ז'אנר- "לילה לילה". כשיר-ערש, הטקסט מכיל אלמנטים של אימה (וכל שירי הערש הטובים מכילים אלמנטים של אימה, זה התפקיד שלהם, לפרק, לדבר להתמודד עם האימה של הילדים- החושך, הבדידות, המעבר למצב חוסר שליטה של שינה). מאוד מעליב לראות אותו נדון כאן ביחד עם פזמונים (עלובים למדי, אפילו מבחינת החריזה, כפי שציין עדי רן) כמו "תפוחים ותמרים" או "זר סיגליות".
לליאת טאוב שכתבה על השיר "בואי אמא", ראוי לזכור שזה שיר שתורגם בידי קדיה מולודבסקי, והושר בין היתר בתקופת השואה. זה שיר ערס עצוב ומלא אימה ופחד, כפי ששירי ערס אמורים להיות. תמיד רציתי שאמא שלי תשיר לי אותו לפני השינה כשהייתי קטנה- הוא נותן ביטוי הולם לתחושות של הילדים, שלא רוצים שיעזבו אותם לבד לישון, ועוזר מאוד (אלא אם כן כמובן מגדלים את הילדים לפי עיקרון הרצף, ואז הם נוחרים לידך במיטה).
לילדה הכי יפה בגן, את הזכרת לי את אחד השירים שאני הכי מתעבת:
'אופס אני גומר, אופס היא לא הספיקה.... עושה עצמי נרדם, מיטה אחת הרבה שתיקה.
בואי לא נעשה מזה סיפור גדול..." זה בהחלט שיר מגעיל, עם מילים מגעילות, לחן מגעיל, וביצוע מגעיל. אין מלה מדוייקת יותר להגדיר את השיר הזה. לו היה אפשר לקנוס זמר על הפצת חומרים באיכות ירודה, זה היה השיר הראשון שהיה עולה הרבה כסף למבצע שלו. אני לא מכירה עוד שיר שמצליח לשלב כל כך הרבה אלמנטים בזויים בבת אחת, הוא באמת מתעלה על כולם! אני תמיד, תמיד, סוגרת את הרדיו מייד כשנשמעים הצלילים הראשונים של השיר הזה.
וסתם בעניין אחר שקראתי בדף המעניין הזה:
אתם יודעים, שאני לא מסוגלת לעצור שיר באמצע? תמיד מחכה לסוף של הסוף של השיר כדי לסגור את הדיסק או להעביר הלאה
מדהים. גם אני סובלת מאותה בעיה בדיוק! אצלי זה ברמות כל כך מטורפות, עד שאני פשוט סובלת נורא מצלצולים של טלפונים ניידים, שהם בעצם סוג של מנגינה. זה מטריף אותי אפילו כשהם נקטעים באמצע כשמישהו עונה לשיחה, ואפילו שזה ממש לא מוסיקה, אלא צליל מטופש של טלפון. זה שהמשפט המוסיקלי לא מסתיים משאיר אותי ממש לא מסופקת. תמיד חשבתי שרק לי יש רגישות כזאת...
תגליות מרעישות!
השיר פיל פילון, וגם השיר חנהל'ה אופה קטנה צונזרו עבורי! בכלל לא הכרתי את הסוף הרע והמר של השירים הללו, עד לרגע זה ממש, שבו קראתי את הדף הזה. כמה מרגיז! הייתי בטוחה שהפיל-פילון פשוט לא ידע לדרוך ("בוא אלי, קוראת לו אמא /רוץ אלי, מהר קדימה/אך פילוני לא יזכור/ אי פנים ואי אחור" היה סוף השיר בשבילי, בכלל לא ידעתי שהדילמה נפתרה בדרך אלימה), וגם חנהל'ה, פשוט לשה לשה בצק בידיים, ולא ניסתה לאפות אותו אף פעם. החמור הקטן שכח כבר מזמן טעמו של תלתן וזהו, לא קרה לו שום דבר אחרי הקביעה האקסצטינאליסטית הזו. הממ. ילדות מגוננת שכזאת, היתה לי.
אבל אני לא מאמינה שזו גישה חינוכית נכונה. אני חושבת שאסור להסתיר מילדים שיש קשיים בחיים, ויש פחד וכאב ורגשות שליליים. רצוי דווקא לדבר על זה, בסביבה מוגנת, כך שדברים כאלה הופכים להיות משהו מוכר, שאפשר להתמודד איתו. לכן שירי ערש הם כל כך חשובים. אני אפרט, עם התייחסות לעוד שירים שדובר עליהם כאן.
למשל, השיר של אלתרמן, זמר שלוש השאלות. נכון שהוא לא עולה בקנה אחד עם אידיאולוגיה פמיניסטית, אבל לשפוט אותו כך זה להגביל את עצמנו לאמות המידה של התקופה שלנו בלבד. זה שיר שכתוב בסגנון מסויים, סגנון של בלאדות רומנטיות (רומנטי הכוונה כז'אנר, ובמסגרת הז'אנר הזה האוהב מבטל את עצמו ומתכלה באש האהבה. הסוף הוא תמיד טראגי) . אלתרמן הוא משורר דגול, עם חוש מדהים לשפה, בלאדות מופלאות ויכולת מוסיקלית מפעימה. כשמתייחסים לשיר שלו במסגרת הז'אנר שבו הוא נכתב, זה שיר מדהים, וכמוהו גם שיר אחר שלו שדובר כאן, מאותו ז'אנר- "לילה לילה". כשיר-ערש, הטקסט מכיל אלמנטים של אימה (וכל שירי הערש הטובים מכילים אלמנטים של אימה, זה התפקיד שלהם, לפרק, לדבר להתמודד עם האימה של הילדים- החושך, הבדידות, המעבר למצב חוסר שליטה של שינה). מאוד מעליב לראות אותו נדון כאן ביחד עם פזמונים (עלובים למדי, אפילו מבחינת החריזה, כפי שציין עדי רן) כמו "תפוחים ותמרים" או "זר סיגליות".
לליאת טאוב שכתבה על השיר "בואי אמא", ראוי לזכור שזה שיר שתורגם בידי קדיה מולודבסקי, והושר בין היתר בתקופת השואה. זה שיר ערס עצוב ומלא אימה ופחד, כפי ששירי ערס אמורים להיות. תמיד רציתי שאמא שלי תשיר לי אותו לפני השינה כשהייתי קטנה- הוא נותן ביטוי הולם לתחושות של הילדים, שלא רוצים שיעזבו אותם לבד לישון, ועוזר מאוד (אלא אם כן כמובן מגדלים את הילדים לפי עיקרון הרצף, ואז הם נוחרים לידך במיטה).
לילדה הכי יפה בגן, את הזכרת לי את אחד השירים שאני הכי מתעבת:
'אופס אני גומר, אופס היא לא הספיקה.... עושה עצמי נרדם, מיטה אחת הרבה שתיקה.
בואי לא נעשה מזה סיפור גדול..." זה בהחלט שיר מגעיל, עם מילים מגעילות, לחן מגעיל, וביצוע מגעיל. אין מלה מדוייקת יותר להגדיר את השיר הזה. לו היה אפשר לקנוס זמר על הפצת חומרים באיכות ירודה, זה היה השיר הראשון שהיה עולה הרבה כסף למבצע שלו. אני לא מכירה עוד שיר שמצליח לשלב כל כך הרבה אלמנטים בזויים בבת אחת, הוא באמת מתעלה על כולם! אני תמיד, תמיד, סוגרת את הרדיו מייד כשנשמעים הצלילים הראשונים של השיר הזה.
וסתם בעניין אחר שקראתי בדף המעניין הזה:
[u]אתם יודעים, שאני לא מסוגלת לעצור שיר באמצע? תמיד מחכה לסוף של הסוף של השיר כדי לסגור את הדיסק או להעביר הלאה[/u]
מדהים. גם אני סובלת מאותה בעיה בדיוק! אצלי זה ברמות כל כך מטורפות, עד שאני פשוט סובלת נורא מצלצולים של טלפונים ניידים, שהם בעצם סוג של מנגינה. זה מטריף אותי אפילו כשהם נקטעים באמצע כשמישהו עונה לשיחה, ואפילו שזה ממש לא מוסיקה, אלא צליל מטופש של טלפון. זה שהמשפט המוסיקלי לא מסתיים משאיר אותי ממש לא מסופקת. תמיד חשבתי שרק לי יש רגישות כזאת...