איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

שליחת תגובה

אין אדם שיכול להכיל את כל זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי שואלת* » 03 נובמבר 2016, 12:07

מתלבטת חדשה?, מה החלטת לעשות ?

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי פלוני_אלמונית* » 18 אוקטובר 2015, 16:49

אה, עכשיו ראיתי שאולי כבר ביקרת שם?
בכל מקרה, שיהיה לך רק טוב.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי פלוני_אלמונית* » 18 אוקטובר 2015, 16:47

מחפשת סיבות לעשות ילדים אולי יעניין אותך גם, וגם יש שם דיון שמתנהל ממש בימים אילו.
בהצלחה!

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי מתלבטת_חדשה* » 18 אוקטובר 2015, 16:09

והכי אני פוחדת שאתחרט. ולא יהיה מה לעשות בנידון. לא ידעתי שכך ארגיש. אבל כך אני מרגישה והפחדים לא עוזבים.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי מתלבטת_חדשה* » 18 אוקטובר 2015, 16:07

היי.. אני חדשה פה וקראתי בשקיקה את הדף. עברו כמה שנים אז אני תוהה ם מישהי בכלל תקרא את זה.. אני בת שלושים ואחת, שלוש שנים עם זוגי שממש לאחרונה הפך לבעלי. אחרי החתונה אמרנו שלא מזהים ומה שיהיה.וכך יצא שנכנסתי להריון חודש אחרי החתונה. ואז, ברגע שזה קרה, הרגשתי שחרב עלי עולמי. הרגשתי שזה מוקדם מידי, שאני לא באמת יודעת אם ני רוצה, שאין לי יותר שליטה על חיי, שלא מיציתי אותנו ואת היחד שלנו, שלא התכוננו כלכלית או נפשית וכו וכו. התלבטתי המון אם להפיל ולא היה לי אומץ. עכשיו אני בשבוע 12 ועדין התחושות הקשות לא עוזבות אותי. מרגישה חנוקה ומפוחדת, לא מצליחה לשחרר את זה. פתאום חושבת שאולי לא באמת רציתי, לא עצרתי להבין מה זה אומר אלא פשוט עשיתי כי צריך, כי הגיל, כי אמא שלי מבוגרת וכו. בן זוגי חיובי יותר ומנסה לעודד. אבל אני לא מצליחה לראות בזה את הטוב. אשמח לעזרה..

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי דניאלה* » 15 מרץ 2011, 00:30

אין לי שום אג'נדה על עצמאות בגיל אפס
אוי אוי. זה היה ברור.
כמובן שהתכוונתי לזה כאמירה כללית ולא כמכוון אלייך, כן?

הכל טוב
לגמרי (-:

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נור_ג'יהאן* » 15 מרץ 2011, 00:21

אין לי שום אג'נדה על עצמאות בגיל אפס - נהפוך הוא. למעשה אין לי אג'נדה בכלל. אני עושה את מה שנוח לי (ולה, כמובן). אם כך, אני מניחה שהכל טוב :-)

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי דניאלה* » 13 מרץ 2011, 11:38

אגב, גם אני מאסכולת העצלנים.
אבל מרוב עצלנות בסוף התברר לי שלהניק ולישון עם הילדים זה גם כיף, אז הרווחתי.
באיזה שהוא שלב הפסקתי לפחד שאני עושה להם נזק ומאז הרבה יותר קל לי לקבל את ההחלטות האלה,
הרחוקות כל כך מהמיינסטרים.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי דניאלה* » 13 מרץ 2011, 11:35

שלושה חודשים וחצי
האמא הכי "מיינסטרימית" בעולם, שכנה אהובה ששולחת למסגרות מגיל שלושה חודשים,
אמרה לי פעם: "בגיל הזה אין חשבונות".
אני באמת חושבת שבגיל כזה ממש אין מה להתעסק עם סדר יום וענייני הרדמות,
אלא אם כן יש לך איזו אג'נדה פסיכולוגית מאוד ברורה על נפרדות ועצמאות בגיל כלום
(ואין צורך שאגיד לך מה דעתי על זה, את יכולה לנחש).
אני אומרת: עזבי. לפחות לעכשיו.
היא פיצית!
אם משהו מעיק עלייך באופן נורא, אפשר לחשוב איך משפרים ומשנים.
לא נשמע לי ככה (אני טועה?)

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נור_ג'יהאן* » 13 מרץ 2011, 00:49

תודה רבה לכן!

והרי שאלה: אני קוראת די הרבה ב"באופן", אבל גם קוראת פורומים מיינסטרימיים יותר (מישהו אמר תפוז ולא קיבל?). איכשהו אני מקבלת את הרושם שהילדים של התפוזיות (וסליחה על ההכללה הפושעת) אולי יותר ממושטרים ומתוקתקים, אבל גם יותר מעניקים מרווח נשימה. רבות מהאמהות הללו משקיעות זמן רב בארגון סדר יום, לימוד הילד להירדם בעצמו, ענייני טעימות, תרגילי התפתחות וכיוצא בזה. וכך יוצא שהילדים שלהם הולכים לישון במיטתם שמחים ועולצים (טוב, אולי לא), מבלים בגנונים ואצל מטפלות, לא צמודים כל היום לציצי ובאופן כללי נפרדים מהוריהם מוקדם יותר.

אני, מה שנקרא, עצלנית. אין לי כוח לשטוף בקבוקים אז אני מיניקה (שלושה חודשים וחצי בלי שום כוונה להפסיק). אין לי כוח לקנות מוצצים אז אני שולפת ציצי. אין לי כוח להרים ולהוריד א-לה הלוחשת אז אני שוב שולפת ציצי. אין לי כוח לקום מהמיטה בלילה אז הילדה ישנה איתי (מסכנה מיטת התינוק המיותמת). אין לי כוח להסתבך עם עגלות אז יש לי מנשאים (טוב, לא לאחרונה, כי הילדה כבר גדולה בשביל ערסול, אבל מתעבת בטן לבטן), אין לי כוח לחפש פעוטונים אז סידרתי לי עבודה מהבית (זמנית, אמנם, אבל טובה לבינתיים) עם הילדה. בקיצור, אני לא "באופנית" אידיאולוגית אלא סתם מיינסטירימית עצלנית.

השאלה אם העצלנות שלי, שכאמור לא נובעת מאיזו אידיאולוגיה מוצקה, עלולה להזיק לילדה. כיום, למשל, לוקח לי לפעמים שעות להרדים אותה. אם הייתי (נניח) מנסה ללמד אותה להירדם לבד, הייתי יכולה להתייעל ולחסוך לעצמי זמן. אבל אין לי כוח לעשות את כל הפרוצדורה הזאת של להרים אותה, להרגיע, להוריד, להרים, להרגיע וחוזר חלילה. ואם הייתי מוכנה להקים את עצמי בלילה למיטה, אולי היא היתה ישנה טוב יותר (כי כרגע אני, היא, בעלי והחתול מצטופפים על מיטה זוגית שהיא אפילו לא קינג סייז). אבל אין לי כוח לקום בלילה, להניק רבע שעה, להניח במיטה ולחזור לישון.

בסיכומו של דבר, אני עושה את מה שאמרתי בעבר שבחיים לא אעשה - "זורמת" עם הילדה והולכת לפי רצונותיה. אבל היא לא ישנה רצוף בלילה, אין לה סדר יום קבוע, היא נרדמת אחרי יזע (שלנו) ודמעות (שלה) ונרגעת לרוב רק על הציצי. בקיצור, הפכתי לאמא טוטאלית. העלפ.

(המרגיעון: כל גיל והשמחה שלו. וואלה, צודק).

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אפרת_מ* » 03 מרץ 2011, 22:58

אכן כיף לשמוע.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי פלוני_אלמונית* » 28 פברואר 2011, 22:50

איזה כיף לקרוא אותך - תמשיכי לעדכן (-:

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אינדי_אנית* » 28 פברואר 2011, 22:37

מדליק! באמת עניין אותי לדעת מה תגידי כשכבר תהיי אמא.. :-)
תעדכני אותנו עוד כמה זמן שוב, טוב?!

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נטע_ש* » 28 פברואר 2011, 19:09

איזה מתוקה את... כיף להתעדכן

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נור_ג'יהאן* » 28 פברואר 2011, 18:30

ממרום שלושה חודשים של הורות, הגיע הזמן לבדוק האם נבואות הזעם שלי אכן התגשמו.

הילד יהרוס לי את הזוגיות,
ממש לא. להיפך. אנחנו יותר סובלניים וקשובים זה לזה.

ימנע מאיתנו סקס
מודה. האמת שאני לגמרי לא בסטייט אוף מיינד של סקס.

לא יתן לנו לישון בלילה
מאז שגיליתי שאפשר להניק בשכיבה, אני דווקא ישנה סביר למדי בלילות.

יגרום לי לגודש בחזה (אם אחליט להניק)
המממ... היה לי גודש רק פעמיים בערך. הנקתי הרבה וזה עבר. אגב, בהתחלה ממש שנאתי להניק, אבל ככל שעובר הזמן זה נעשה בהרבה יותר קל ובהחלט עונה להגדרה של "כיף". אין כמו לראות תינוק מסטול מחלב.

או יגרום לי להיות אמא רעה (אם אתן לו פורמולה)
נתתי גם פורמולה בהתחלה, כי לקח לגוף שלי זמן לייצר חלב. הרגשתי אמא רעה. זה עבר.

החופשים הגדולים יהיו סיוט בלתי נסבל כי הילדים יתהלכו כל היום בבית ויזעקו "משעמם לי משעמם לי"
היא עדיין לא הולכת או מדברת, אבל מדי פעם זועקת "משעמם לי משעמם לי" בדרכה. לפעמים זה באמת מתסכל.

אני אצטרך לצפות במשך אינספור פעמים בתוכניות טלוויזיה נחותות במיוחד
לא יודעת למה כתבתי את המשפט הזה בזמנו. אין לנו בכלל טלוויזיה.

לא יהיו לנו חיים חברתיים
אכן אין לנו, אבל לא בגלל הילדה.

כל מה שיעניין אותי זה הפרשות, מה שיהפוך אותי מאדם משכיל לד"ר קקי
זה לא כל כך מעניין.

אני אראה מוזנחת כמו האמא בקריקטורות של דניאלה לונדון דקל (לא שעכשיו אני שיא הטיפוח)
מודה באשמה: בגדי ההריון גדולים מדי, בגדי טרום-ההריון קטנים עדיין ואין לי כוח לשופינג. בתום הדיאטה, אולי. לקוסמטיקאית דווקא הלכתי.

בעלי יפלרטט עם בלונדיניות צעירות וחטובות במשרדו (או מתכנתים רוסים, במקרה הספציפי שלו)
הוא לא פלרטטן ובכלל לא בקטע של בלונדיניות. או מתכנתים רוסים.

אני רק אשווע לימים בהם הייתי רווקה צעירה ופוחזת, מקפצת ממסיבה למסיבה ושותה אלכוהול בכמויות מסחריות
אני מודה ומתוודה שממש בא לי פיינט עסיסי של בירה בלגית משובחת, מלווה בסיגריה או שתיים.... המממ.

אז כן, אין לי חיים - את החיים הקודמים שהיו לי. אבל יש לי חיים אחרים. לא תמיד קל, אבל בהחלט לא סבל!

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי פלוני_אלמונית* » 19 אוקטובר 2010, 23:36

אני מציעה לך לצפות כל ערב אחרי השעה 20:00 בערוץ הופ, יש שם תוכניות רבות ונפלאות שמלמדות כיצד להבין את התינוק, כיצד לטפל בו. תלמדי את שפת התינוקות דונסטון בייבי וכך תדעי מדוע התינוק בוכה, האם הוא עיף, רעב או שיש לו גזים. תכנסי להורות בסבבה וברוגע ואין שום סיבה שיהיה קשה. אני גם ממליצה לישון עם התינוק ולהניק אותו בלילה בשכיבה וכך יהיו לך המון שעות שינה ולא תרגישי עיפה כלל. לפני הלידה תלמדי על הנקה וכיצד יש לטפל בשד כאשר הוא גדוש וכואב וקחי בחשבון שלוקח המון זמן עד שההנקה מסתדרת (אפילו חודשיים וחצי)
ואני מאמינה שככל שאדם רואה שחורות כך המציאות בסופו של דבר היא יותר ורודה.
הורות לאנשים מסויימים היא עינוי יום יומי ולאנשים אחרים זה תענוג אין סופי.
בשבילי זה תענוג ואני לא מרגישה שהשתנו לי החיים - הם רק ממשיכים וזה כל כך מרתק להסתכל עליהם גדלים ומתפתחים. לשמוע מילמולים של תינוק לעצמו זה כמו לשמוע פעמונים וכל חיוך זה חלום וכל שלב בהתפתחות כמו הרגע שבו הם אשכרה שרים במילמולים זה פשוט הורס.
קחי את זה רגוע והתינוק יחוש רגוע ואם תביני מדוע הוא בוכה זה יקל עליו ועליך ויהיה לך רק טוב.
ולסיום אצטט מהשיר ואת יכולה להצטרף: ילדייים זה שמחה!!!! ילדים זה ברכה!!!!
לא כתבו את זה סתם :)

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי רסיסים_של_אור* » 19 אוקטובר 2010, 17:12

ואוו !!! הרבה בריאות אושר ושמחה שיהיהו לך ולכם !

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אוד_ליה* » 19 אוקטובר 2010, 10:28

המשפט האחרון שכתבתי כאן היה "אם זה לא קרה מאז מאי שעבר, למה שזה יקרה עכשיו, במרץ?". אבל זה קרה דווקא במרץ. אני עוד מעט בשבוע 36... (()) מדהים ומחמם את הלב לשמוע. שיהיה במזל! @}

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי או_רורה* » 17 אוקטובר 2010, 16:31

וואו, בהצלחה!

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נור_ג'יהאן* » 17 אוקטובר 2010, 10:56

מה שנחמד באתר הזה הוא העובדה שדפים לא נעלמים אף פעם (אלא אם גורמים להם להיעלם). וכך, אפשר לחזור אליהם בכל מיני תקופות בחיים וללמוד בכל פעם משהו חדש. המשפט האחרון שכתבתי כאן היה "אם זה לא קרה מאז מאי שעבר, למה שזה יקרה עכשיו, במרץ?". אבל זה קרה דווקא במרץ. אני עוד מעט בשבוע 36...

אז קראתי שוב כל תגובה ותגובה. מוזר, אני רגע לפני סוף המסלול, אכולת חרדות מאי פעם, תוהה לגבי החוויות החדשות שעוד מעט ייפתחו בפניי, אבל משום מה אני מרגישה פחות אבודה ממה שהרגשתי לפני יותר משנה, כשפתחתי את הדף. יש לי יותר ביטחון בעצמי ובדרך שאסלול לדור ההמשך. נכון, יהיו מלא קשיים, אבל אני מקבלת אותם בחיבוק.

(מעניין - קיבלתי משפט "כשאת לא יכולה יותר, אל תכילי")

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי מזדהה* » 11 מרץ 2010, 20:09

נור ג'יהאן , שלום ,
אבל אני מעזה לומר, שעם כל החידושים הטכנולוגיים של היום, שזה יקרה גם יקר :-(

ואני מעזה לומר לך שעדיין לא מיצית את הדרכים הטבעיות :-) וכדאי לך לפני שממלאים אותך בהורמונים לעבוד עם מדריכה מ ד ה י מ ה שאני מכירה . חמוטל איזקס .
היא דולה , היא ישראלית , חיה באנגליה . היא מדריכה נשים טלפונית ובהתכתבות . יש לה הצלחות גם עם הריון וגם עם קביעת מין העובר , מדהימה . כבר אמרתי ?

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נור_ג'יהאן* » 11 מרץ 2010, 17:38

תודה לכם.

אני לגמרי מבינה את ההרגשה הזאת, כאילו שזה לא יקרה אף פעם. ככה אני בדיוק מרגישה. "אם זה לא קרה מאז מאי שעבר, למה שזה יקרה עכשיו, במרץ"?

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי ש_י_ר_י* » 09 מרץ 2010, 14:06

@} מחזקת את ידייך... אני אף פעם לא יודעת מה לכתוב/להגיד לנשים שקשה להן. כל אחת שואבת ניחומים ממשהו אחר.
לנו לקח 9 חודשים בערך להיכנס להיריון. אני מבינה כמה קשה ההרגשה הזאת כאילו זה אף פעם לא ייקרה. אבל אני מעזה לומר, שעם כל החידושים הטכנולוגיים של היום, שזה יקרה גם יקרה.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אוד_ליה* » 09 מרץ 2010, 10:41

דווקא אני, שמעולם לא הייתי אימהית במיוחד ותמיד היו לי חששות מאובדן העצמאות שלי. דווקא אני - לא מצליחה להיכנס להריון.
אני בדיוק ההיפך ממך- מאז שהייתי ילדה רציתי להביא ילדים... ועדיין היו לי בעיות להיכנס להריון הראשון. המחשבות האלו לא עוזרות להוריד מתח (())
אם זה מנחם אותך, אחרי שנה קשה והריון אחד שנגמר בשבוע 8, נכנסתי שוב להריון והיום אני אמא ל-3 ילדים :-) זה יבוא, צריך רק להחזיק את הראש מעל למים בתקופה הלא- פשוטה שאת עוברת, תחזקי את עצמך, תפנקי את עצמך כמה שאפשר כרגע, אנחנו עוקבות כאן ומחזיקות לך אצבעות והלוואי שתיכנסי בקרוב לעדכן בבשורות טובות @}

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי ג'וי_יה* » 09 מרץ 2010, 09:47

"יאללה, תביאו לילות ללא שינה וחיתולים! מלוא החופן! רק שאכנס להריון לעזאזל".
בידיוק, הכל מתגמד מול החיים עצמם...
שיהיה המון בהצלחה!

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נור_ג'יהאן* » 09 מרץ 2010, 02:28

תודה!

למרות שאני ממש לא טיפוס כזה, אני לפעמים מרגישה כאילו "הגורל" מתנקם בי. דווקא אני, שמעולם לא הייתי אימהית במיוחד ותמיד היו לי חששות מאובדן העצמאות שלי. דווקא אני - לא מצליחה להיכנס להריון.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נור_ג'יהאן* » 07 מרץ 2010, 04:56

במקרה נזכרתי בדף הזה, אז הלכתי לבדוק אותו.

מצחיק. הייתי בטוחה אז שהולכים ליפול עליי תינוקות משום מקום. עברו כבר יותר משמונה חודשים מאז שפתחתי את הדף. אני עדיין לא בהריון. יש בעיות + טיפולים + כיף חיים.

ועכשיו, פתאום, אני אומרת לעצמי: "יאללה, תביאו לילות ללא שינה וחיתולים! מלוא החופן! רק שאכנס להריון לעזאזל".

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי ריחות_של_יסמין* » 24 יולי 2009, 22:33

>אפשר לענות לשאלה המקורית שלי שקראתי ממש ביסודיות את הכל?:-D <

רק רציתי לספר, שגם אני התרשמתי ככה לפני הלידה, שסים לילדים כאל עול
ודוקא אחרי הלידה, גם אנשים מהעבודה וגם זרים מוחלטים כל הזמן אומרים לי: נורא כיף נכון? או: איזה כיף לך! או : תהני!
ממש הפתיע אותי לגלות כמה שאנשים ובעיקר נשים מקנאות ומתגעגעות לתקופת הינקות של הקטנים הפשושים האלה...

תמרוש-רוש נשמע נורא כיף לרחוץ כלים ביחד!

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי תמרוש_רוש » 22 יולי 2009, 08:31

בינתיים הוא מאוד אוהב ללכת לזרוק דברים לפח. הכל. גם מה שלא צריך לזרוק.
יופי. אז תני לו לזרוק כל דבר שאת רוצה לזרוק בעצמך. שיעבור דרכו.
ו"בתמורה" - כשהוא רוצה לזרוק משהו אחר - לא לתת. זה לא מתאים לפח.
הילד שלי לפעמים מצליח לקחת לי מהיד ולזרוק לאסלה את נייר הטואלט שניגבתי אתו פיפי.... ;-)

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי או_רורה* » 18 יולי 2009, 21:16

כן, נראה לי שהילד שלי שייך לסוג השני..........

בינתיים הוא מאוד אוהב ללכת לזרוק דברים לפח. הכל. גם מה שלא צריך לזרוק.

תודה, כל העצות האלה עוזרות לי.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אורחת* » 18 יולי 2009, 11:09

_אם זה היה ילד אחר בכלל, עם נטיות אחרות, הייתי מוצאת לו "משימות" אחרות למלא ועיסוקים אחרים לעסוק בהם. או שהייתי משנה את אופן רחיצת הכלים או הכנת האוכל שלי כך שגם הוא יוכל להשתלב בו - באופן שחביב עליו ושמתאים לנטיות שלו.
(לפעמים זה דורש זמן, למצוא את הדרך הזאת. איך אפשר לשלב רחיצת כלים עם השפרצת מים מהברז בלי לבאס את אמא? צריך לנסות, לתהות, לאלתר, לנסות דבר אחר ולראות מה קורה)_
הנה, אני אמא לילדה עם נטיות אחרות...
לשים דברים במקום? לא יקום ולא יהיה.
אני מוצאת לה תעסוקות שמתאימות לה.
היום, בגיל שלוש, הלהיט זה "עוגת קצף":
אני שוטפת כלים והיא עומדת לידי עם קערה שמילאתי בה מים ועשיתי קצף עם קצת סבון.
היא משחקת בקצף, טובלת בו סכום להנאתה ומושיטה לי "פרוסות" של "עוגת קצף".
מדי פעם נהנית לגרוף מים עם המגב הקטנצ'יק וכו', מפה לשם גמרתי עם הכלים בלי ניג'וסים.
לעזור לי לסדר?! I don't think so!

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי תמרוש_רוש » 18 יולי 2009, 08:07

_פשר עוד קצת טיפים? הוא עומד על כסא גבוה או שרפרף?
אצלי הוא יושב לפעמים על השיש אבל רק רוצה להתיז מהברז ולא לנגב או לשים במקום...
ואז אני לא שוטפת כלים, וגם נרטבת._

הוא עומד על כסא רגיל שברגילים.
תראי, זה עניין של אופי ומזג, וזה גם עניין עדין... מהתיאור שלי היית חושבת שזה מה שאמור להיות, מין אידיליה כזאת שרק אם תעשי את הדבר הנכון, כל הילדים יתחילו לרחוץ כלים עם ההורים שלהם החל מגיל שנה. ולא הייתי רוצה לעורר רושם כזה. אצלנו, זה מה שקרה. התפתח. די מעצמו. בלי הכוונה מראש. למה זה קרה? בגלל שילוב של דברים:

א. הילד שלי אוהב לשים דברים במקום, ולברר לעצמו מה המקום של כל מיני דברים. נשבעת לך שזו לא אני שהתחלתי עם זה... דוגמה? פעם, בסביבות גיל שנה, הוא ישב ואכל, ונתתי לו חתיכת עוף קר מקופסת פלסטיק שהוצאתי מהמקרר. אז הוא אכל אותה, ואז הוא רצה משהו. לא ידעתי מה. מים? לא. עגבניה? לא. לצאת מהכסא? לא. אוכל אחר? לא, לא לא. בסוף, די במקרה, הבאתי לו את הקופסה של העוף, והוא לקח את פיסת העוף החצי-אכולה שהוא לא רצה לגמור, והניח אותה בזהירות ובכוונה בחזרה בתוך הקופסה. :-]
אז זה הבן שלי. אוהב לשים דברים בתוך דברים, להעביר דברים מקערה לקערה, להשוות גדלים של מכסים וסירים, לסווג מיקומים ושייכויות. רוב הארוחות צריך שתהיה על השולחן קערית נוספת בשביל כל השאריות שהוא לא רוצה, כי הוא לא אוהב לשים את השאריות על הצלחת עם הדברים שהוא כן רוצה. מין ילד שכזה....

ב. ואני - לא כיוונתי אותו לגישה כזאת, אבל אני בהחלט מנצלת את קו האופי שלו, או אפשר להגיד מתחשבת בו. הבנתי שהדרך הכי נעימה לשנינו להיות במטבח היא שאני אתן לו דברים ואגיד לו לשים אותם במקום מסוים. כי זה מה שהוא אוהב. אז במקום לחתוך איזה ירק, להערים את החתיכות על קרש החיתוך ובסוף לשפוך הכל ישר למחבת, אני מארגנת קערה ליד קרש החיתוך, וכל חתיכה שחתכתי - זוטון מעביר לקערה האמורה. ושנינו יוצאים מבסוטים.
אם זה היה ילד אחר בכלל, עם נטיות אחרות, הייתי מוצאת לו "משימות" אחרות למלא ועיסוקים אחרים לעסוק בהם. או שהייתי משנה את אופן רחיצת הכלים או הכנת האוכל שלי כך שגם הוא יוכל להשתלב בו - באופן שחביב עליו ושמתאים לנטיות שלו.
(לפעמים זה דורש זמן, למצוא את הדרך הזאת. איך אפשר לשלב רחיצת כלים עם השפרצת מים מהברז בלי לבאס את אמא? צריך לנסות, לתהות, לאלתר, לנסות דבר אחר ולראות מה קורה)

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי או_רורה* » 17 יולי 2009, 16:34

תמרוש רוש, נפלא!
אפשר עוד קצת טיפים? הוא עומד על כסא גבוה או שרפרף?
אצלי הוא יושב לפעמים על השיש אבל רק רוצה להתיז מהברז ולא לנגב או לשים במקום...
ואז אני לא שוטפת כלים, וגם נרטבת.

ואיך מנקים איתו?
אני מטאטאה, והוא עם המטאטא הקטן שלו בא והופך לי הכל, או שמנקה קצת ועוזב אותו באמצע הסלון.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי פלוני_אלמונית* » 17 יולי 2009, 16:32

כאשר הורה מסוגל לקבל את ילדו כפי שהוא, להתבונן בו צומח וגדל ולתמוך בדרכו האישית במקומות שבהם הילד עצמו מבקש תמיכה, ההורה משוחרר ליהנות מהקשר עם ילדו ולחוש סיפוק מהדרך בה הוא מנהל את החיים המשפחתיים.

כמה יפה כתבת!!!

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 17 יולי 2009, 09:49

(יש הרבה הורים שמתלוננים שהילד "לא יודע להעסיק את עצמו" ו"רק רוצה תשומת לב", ואז הם לא יכולים לעשות שום דבר. אז הם מוצאים כל מיני צעצועים וסרטי די.וי.די. שכן ישכנעו אותו "להעסיק את עצמו". אבל אולי מה שהילד רצה זה לא "תשומת לב" פר סה, אלא התחלקות בעשייה משמעותית?)
אני חושבת שיש ילדים שלומדים מהציפיות כלפיהם שהם אמורים רק לשחק "סתם" (בלי המשחק שהוא שיתוף בענייני המבוגרים) ולאחר זמן מה של למידה כזו והתרגלות לצורת משחק כזו, זה מה שהם דורשים. אז באמת ילד כזה, שבגיל 4-5-6 כבר אין לו מושג שהיה בעצם יכול לעזור בחיתוך הסלט, ידרוש כל הזמן תשומת לב ממורכזת.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אמא_ל7* » 17 יולי 2009, 08:18

תמרוש רוש
תודה
__

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי ש_י_ר_י* » 16 יולי 2009, 16:35

בינתיים הוא לא נחתך, ומי שהצליח לשבור את שתי הצלחות הכי פופולריות שלנו זה אני ואבא שלו)
כנ"ל.
אני תמיד אומרת לכל מי שרוצה לשמוע שהילד החזיק סכין בכל יום מהחיים שלו מגיל 8 חודשים, ולא חתך את עצמו פעם אחת.
<זה קצת יותר מתאים לדפים של עיקרון הרצף, אבל הייתי חייבת להגיב...>

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי ש_י_ר_י* » 16 יולי 2009, 16:33

תמרוש רוש
|Y| |Y| |Y|
אמן ואמן. על כל מה שכתבת.
גם אני הייתי (ועדיין) אומרת לו על כל דבר בעדינות. אנשים היו נדהמים כשהוא היה בן שנה וליטף כלבים וחתולים בעדינות כזו!...

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי תמרוש_רוש » 16 יולי 2009, 16:28

עכשיו, זה לא שאני מצפה ממנו שירחץ כלים. חלילה. אם הוא ירצה ללכת לשחק בסלון, הוא יילך לסלון. זה פשוט היה הפתרון שלי לילד שעומד מתחתי ומושך לי במכנסיים ומתחנן שאני ארים אותו כדי שהוא יראה מה קורה. אם לא הייתי משתפת אותו במעשי, הוא היה משגע לי את השכל.
זה גם לא שהוא תמיד עוזר לי. לפעמים אין לי כוח לשלב אותו בפועל, אז אני נותנת לו את המסחטה עם החצי-לימון הסחוט. או לכרסם אפונה קפואה מהשקית. או ספר שלו. כל דבר שהוא יכול להתקשקש אתו.

(יש הרבה הורים שמתלוננים שהילד "לא יודע להעסיק את עצמו" ו"רק רוצה תשומת לב", ואז הם לא יכולים לעשות שום דבר. אז הם מוצאים כל מיני צעצועים וסרטי די.וי.די. שכן ישכנעו אותו "להעסיק את עצמו". אבל אולי מה שהילד רצה זה לא "תשומת לב" פר סה, אלא התחלקות בעשייה משמעותית?)
(האמא האחרונה שאמרה לי את זה, לא העזה לשים את הילד שלה על הכסא במטבח, כי שמא הוא ייפול. אני מעדיפה שייפול פעם אחת, שייחתך שלוש פעמים ושישבור כמה צלחות, מאשר להנציח את מידור הילד מהחיים המבוגרים, והפיכתו לעול שיש להעסיק. בינתיים הוא לא נחתך, ומי שהצליח לשבור את שתי הצלחות הכי פופולריות שלנו זה אני ואבא שלו)

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי תמרוש_רוש » 16 יולי 2009, 16:10

(עכשיו כשאני חושבת על זה, כמעט כל פעם שהוא רוצה משהו, הוא אומר "אהה?" בטון עדין כזה, ובאינטונציה של שאלה. אז כנראה שהשעור הזה נלמד והופנם עמוק...)

ותשמעי עוד משהו: קריאה מדוקדקת ב"עקרון הרצף" (הספר) תראה לך אינסםפור התייחסות לילד כיצור חברתי, ולדרכים שבהם אפשר וצריך לאפשר לו ולעזור לו לקחת חלק ולהשתלב בחברה.
יש שם המון טקסט על שיתוף הילד בחיי המבוגרים.
ויש המון דרכים ריאליות, מעשיות וגם (לדעתי) "באופניות" ליישם את זה אצלנו, כאן ועכשיו.
אז כשהוא היה פיצי הייתי נושאת אותו במנשא בעודי מכינה לי אוכל, גם כי הוא רצה להיות עלי, אבל גם כדי שהוא יראה איך חותכים ירקות לסלט.
והייתי מבשלת אתו במנשא, ועל הדרך מביימת כוויה מהכיריים - לפחות פעם בשבועיים! - כולל קפיצה אחורה בנאקות כאב, וכולל התנשפויות "אוי, כואב, זה חם נורא", וכולל עלייה בקצב פעימות הלב (הצלחתי לשכנע אפילו את עצמי שזה כאב ;-)). שילמד שכיריים זה אזור סכנה.
ומרגע שהוא רכש עמידה יציבה והבנה של גובה - התחלתי להעמיד אותו על כסא ליד השיש, שיראה מה אני עושה.
אז התחלתי קצת מוקדם מדי, נו שוין, מה שגרר תאונת נפילה מהכסא והמתנה של כמה חודשים לפני הניסיון השני, אבל תאונה שניה לא היתה. ולעומת זאת הבנאדם משתתף בפועל בהכנת האוכל (אני חותכת, הוא שם את החתיכות בקערה. או אני מקלפת, והוא שם את הקליפות בפח). והיום הוא אשכרה עזר, ממש עזר לי לשטוף כלים. אני מסבנת ושוטפת - הוא שם אותם על המייבש. ושימי נא לב, הוא שם את הקעריות והכוסות הפוך. באופן עקבי. וידע מתי יש כבר הרבה כלים על הקומה השניה של המייבש ושעדיף לנצל את השטח הפנוי בקומה התחתונה שלו.
בגיל שנה וחצי!!
ונהנה מכל רגע.
אז יש לו את המגבלות שלו, הוא מבין מצוין את ה"מה" וה"איפה", אבל ה"איך" עדיין די מוגבל, וה"למה" טמון ברובו בעתיד. הוא יודע שהמקום של הכלים במייבש כי שם אני מניחה אותם. למה אני מניחה חלק מהכלים שם וחלק בכיור? נאדה. אין לו עוד אבחנה בין מלוכלך ונקי. מצידו, הוא ישים במייבש כל כלי שהוא מצליח לדוג מהכיור, כולל את הקערית המרוחה בטחינה. בסדר. בשביל זה אני לידו :-)

לידלוף כתבה איפשהו בספר שלה על ילדים ש"תורמים לכוח העבודה המשפחתי החל מגיל ארבע". כשקראתי את זה חשבתי שזה מופרך. עכשיו אני יודעת שזה אמיתי לחלוטין.

אני לא רוצה לגדל סוציומטים שחושבים שהכל מרוכז רק בהם, ומצד שני אני מתקשה לחשוב איך אני, האינדיווידואליסטית, אצליח להחדיר בילד משמעת. סביר להניח שאתן לו ללכת לישון מתי שהוא רוצה

אה, זה קל. פשוט תעשי את ההבחנה בין התחומים שהם עניינו הפרטי של הילד, לבין התחום שבינו לבין הזולת.

מתי הוא הולך לישון - זה עניינו הפרטי. כאמא, אין לך זכות אמיתית לכפות עליו שעת שינה אחרת.
מה הוא עושה בזמן שהוא לא הולך לישון אבל אנשים אחרים כן, כולל פרמטרים של צעקות, משחק בצעצועים רועשים וריצות בבית - זה כבר בינו לבין הזולת, וכאמא שלו יהיה לך הרבה מאוד מה להגיד בעניין.
ומחובתך יהיה להגיד את זה. :-)

או למשל חיטוט באף: כשהוא לבד, זה עניינו הפרטי. כשהוא בציבור זה בינו לבין הציבור.

הבעיה בתרבותנו הדפוקה, שאנחנו מאפשרים לילדים יותר מדי חופש בתחום שבינם לבין הזולת, אבל פחות מדי חופש בתחומים שהם עניינם הפרטי. ואז אנשי X זועקים גוועלד על זה שהילד חסר חינוך וחסר גבולות, בשעה שאנשי Y מזילים דמעה על אותו ילד עצמו, ואיך שהוא נדרס ונרמס.
זה לא סותר :-(. זה רק ערבוב מושגים וערבוב תחומים. שלנו.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי תמרוש_רוש » 16 יולי 2009, 15:34

<בלת"ק>

שאלה לגבי הדרך ה"באופנית" ו"להקשיב לתינוק". מצד אחד, אני רואה כאן הרבה ביקורת על הנסיון לחנך ילדים ולעצב אותם בצורה המתאימה לחברה. מצד שני, אני שומעת הרבה תלונות על שיטת החינוך החדשה, שמעמידה את הילד במרכז וגורמת לו לחשוב שהכל נסוב סביבו. אני מבולבלת. אני לא רוצה לגדל סוציומטים שחושבים שהכל מרוכז רק בהם, ומצד שני אני מתקשה לחשוב איך אני, האינדיווידואליסטית, אצליח להחדיר בילד משמעת. סביר להניח שאתן לו ללכת לישון מתי שהוא רוצה... מה היו הרשמים שלכן בנוגע לסוגיה הזאת?

תשמעי, יש הבדל אטומי בין להיות קשובה לילד כאינדיווידואל, לבין לא להיות קשובה אליו כיצור חברתי שתלוי בחברה, רוצה חברה וזקוק לקהילה וליכולת לחיות בקהילה.
אני קשובה מאוד לילד שלי, בן שנה וחצי, ונענית לצרכיו - עד כמה שאני יכולה.
כשהוא היה תינוק, כל הצרכים שלו בתכלס היו "אגואיסטיים". הוא היה צריך שיטפלו בו, שיתנו לו, וזהו בערך. הקשר המשמעותי היחיד שלו היה עם אנשים שמחוייבים לו מראש (אני ואבא שלו) וששבויים בקסמו כיוצא חלצינו.
אבל מאז שהוא התחיל את המעבר מינקות לילדות, מאז שהוא מנהל מגעים יותר ויותר מורכבים עם הזולת (כולל אני ואבא שלו), אחד הצרכים הבסיסיים שלו, כמו שאני רואה את זה, זה להבין את הזולת ולדעת איך להתנהג אתו.
(זה כולל גם חפצים)
אז במשך כמה חודשים, המילה הכי דומיננטית שהייתי אומרת לו היא: "בעדינות".
בעדינות, לא להכניס אצבע לאף של מישהו אחר. בעדינות, לא לצבוט בטעות את הכלב. בעדינות, כדי שהצמח לא ייתלש מהעציץ. בעדינות כשקופצים על אמא. בעדינות עם כלי הזכוכית והחרסינה. בעדינות עם הגיטרה של אבא. בעדינות, בעדינות, בעדינות מבוקר עד ערב.
בינתיים זה עובד :-). הוא באמת למד להיות עדין, בהרבה מצבים. ואני כבר פחות צריכה להגיד.
(הגיטרה היתה טריגר מצוין, כי אתה הוא אשכרה קיבל פידבק מיידי ומשמעותי. היה עדין => הפיק צליל יפה)
וזה לא סותר היענות שלי לצרכיו "האגואיסטיים". הוא מקבל אוכל, פינוק, חום, אהבה, ציצי, השתוללויות, אבא, אמא, המון גמישות בלוח הזמנים, המון היענות לסתם דברים שהוא רוצה - כשאני יכולה להיענות להם וכשזה גורם גם לי הנאה ולא מונע ממני למלא את חובותי לאבא שלו, לעצמי ולמשק הבית - ויחד עם זה הוא מקבל המון "שיעורים" באיך להתנהג.

<תשמעי סיפור:>
פעם אחת, הרבה לפני שהוא התחיל לדבר, הוא רצה שאני ארים אותו למתג כדי לכבות את האור. זה היה בתקופת אובססיית המתגים שלו. אז הוא עשה מין טון כזה "אעעעהההה!!" תובעני להפליא, עם הצבעה על המתג. ופתאום הטון הזה עבר לי איזה גבול, ואמרתי לו: באמת, דניאל!! איפה הנימוסים שלך?? תגיד: (עוברת לטון מנומס נחמד במופגן) "אמא, אפשר בבקשה להרים אותי להדליק את האור?"
הוא שתק לרגע או שניים, ואז אמר: "אהה אההההה אהה?", בחיקוי מרשים ביותר של הטון המנומס האמור.
ואני פשוט זרחתי. אמרתי לו: "בטח שאפשר להדליק את האור!!!!!" והרמתי אותו בשמחה שידליק ויכבה אותו, מצידי שבע-עשרה פעמים ברצף.
אחר כך מתתי מצחוק על איך פתאום מצאתי את עצמי מלמדת נימוסים תינוק שעדיין לא התחיל לדבר.
אבל עובדה. שיעור בנימוסים זה מה ששנינו היינו צריכים באותו רגע. הוא - כדי ללמוד, ואני, כדי לצמצם מופעים של התנהגות לא קונסטרוקטיבית הרבה לפני שהיא מהווה מטרד. כי יותר נעים לחיות ככה עם בני אדם.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אום_אל_קיצקיצ* » 16 יולי 2009, 14:23

_כמו נור, אני תוהה לפעמים וחוששת לפעמים לאן הילדים יקחו אותנו
אני מפחדת מהתמסרות טוטאלית שלי אל המשימה, ואולי דווקא לא אתמסר כמו שאני חושבת_
בעלי שמח מאוד שאני כה מסורה לטיפול בצאצאים שלו... וגם הוא בעצמו מאוד מאוד מסור למשימה. הוא תמיד אומר שכרגע הזוגיות שלנו מתבטאת בעשיה משותפת: גידול הגוזלים בקן, ושהזוגיות בהחלט מתחזקת דרך כך.
אני יודעת שמהמקום בו את נמצאת קשה לדמיין שיהיה משהו שיהיה לך יותר חשוב מלחבק ולנשק את בנזוגך, גם אני לא האמנתי, אבל בשניה שנהייתי אמא פתאום נהיה הרבה יותר חשוב קודם כל להפנות את האנרגיה הזאת לצאצא. העניין הוא שזה בסדר וכך ראוי שיהיה וזה לא דבר רע! תם עידן ירח הדבש ומחיל עידן המשפחה והוא נותף דבש לא פחות. אמנם קשה מאוד, אבל מתוק!

ובלי שום קשר:
בי המחשבה על ילדים עוררה המון אנטגוניזם, עד שקראתי את "עקרון הרצף" ואז הבנתי למה ומאיפה זה בא. הספר עשה לי מהפך בצורת המחשבה על גידול ילדים והתחלתי לרצות להיות אמא, כמו שבשמת אומרת. אני חושבת שהספר כיוון אותי לאמהות של עשיה מתוך שמחה, מתוך הבנה שדברים שאני מעניקה ממש דרושים ליצור הרך כדי למלא את כל צרכיו ולכן אני מספקת אותם בשמחה, על אף הקשיים. ההורות הבלתי אמצעית (כלומר כל החפצים "הדרושים" לגידול ילדים: מוצצים בקבוקים חיתולים וכו') הוביל לקשר בלתי אמצעי עם התינוקות שלי שגורם לי לאושר גדול. שוב, לא בסתירה לקושי הגדול שאכן קיים. כמו שנאמר פה באתר כבר המון פעמים, קושי הוא לא בהכרח סבל. אני מרגישה שהקושי הזה מספק לי אפשרות להתפתחות, למודעות, להשתפר כבן אדם.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי ורד_לב* » 16 יולי 2009, 10:58

מהחוויה שלי, לפעמים אנחנו טוטאליות, לפעמים אנחנו לא.
זה תהליך ומתפתח וזורם.
מסכימה עם אמא ל7 בכל מילה, על חשיבות ההשקעה בזוגיות ובחיבור, כי זה בהחלט משהו שעובר לילדים בכל סבטקסט גלוי או סמוי וגם עוזר לכוחות שלנו.
אני מאד מאמינה בהתבוננות לעבר העתיד, חוטאת בזה בעצמי, מאז שאני זוכרת את עצמי.
כך התבוננתי בחברות גדולות ממני בתהליכי הריון, לידה הנקה, טיפול בתינוקות וכך היום אני ממשיכה להתבונן באלו שלהן ילדים גדולים משלי. כדי להתכונן לעתיד לבוא...
זה חשוב בעיניי, מה גם שאין לנו כבר את המסגרת השבטית שמאפשרת לנו לעשות זאת כמובן מאליו, מעצם היותנו חלק ממנה ביומיום. אז צריך לגנוב את זה, ולכוון לזה, ולרצות לראות את זה.
האמת, בד"כ זוגות צעירים לא מסתכלים רחוק כ"F, כמו שאורורה תארה, הם עסוקים בדברים החומריים שנראים להם משמעותיים ויקח זמן עד שיפנימו את חשיבות הדברים הפנימיים.
כל הכבוד לכן נור ונטע שאתן מוצאות את הזמן והעניין לנושאים הכ"כ חשובים הללו\ כבר עכשיו!

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נטע_ש* » 16 יולי 2009, 00:57

כמו נור, אני תוהה לפעמים וחוששת לפעמים לאן הילדים יקחו אותנו
אני מפחדת מהתמסרות טוטאלית שלי אל המשימה, ואולי דווקא לא אתמסר כמו שאני חושבת
בכל אופן אלו תהיות
מאד נעים לקרוא אמאות מודעות - ולמעלה כתוב כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בָּחֵירוּת - כאן ועכשיו.
כן, נכון

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נטע_ש* » 16 יולי 2009, 00:37

אמא ל7
קוראת את מה שאת כותבת ומיד פונה לחבק את אהובי שיושב לידי ונזכרת כמה אני אוהבת...
תודה על השיתוף בהחלט נותן תקווה והדוגמא של החיוך מסבירה לי המון
:-)
אני יודעת מה יש לנו, אני יודעת כמה זה יקר מפז, ומתחברת ל כי ברגע שיודעים ומאמינים עד כמה הקשר שלנו חשוב ועד כמה ראוי להשתדל בשבילו מוצאים את הדרכים.
תודה |L|

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אמא_ל7* » 15 יולי 2009, 21:40

לנטע .
לפי ההרגשה שלי (אין לי שום מחקר שמוכיח את זה...)
מערכות יחסים אף פעם לא עומדות במקום .
או שהן מתפתחות , מתבגרות ומעמיקות . או שהן מתייבשות , גוססות ומתות.
זה לא אומר שתקופת יובש בקשר זה בהכרח סימן של גסיסה .
זה רק סימן שכדאי לעשות דברים שיצמיחו את הקשר הלאה- למקום חדש וחזק ועמוק יותר.
איך ?
זה כבר עניין של מי אתם ומה קושר אותכם .
לדעתי האיך פה הוא השלב הפחות קשה.
כי ברגע שיודעים ומאמינים עד כמה הקשר שלנו חשוב ועד כמה ראוי להשתדל בשבילו מוצאים את הדרכים.
אני כן יכולה לתת לך דוגמאות מהחיים שלי .
פעם שוחחנו בעלי ואני על ההריון הראשון שלי , שבו הפכתי לתקופת מה ,מבחורה ספורטיבית ואנרגטית לאישה חלשלושה,
והוא אמר לי משפט שנחקק לי בזיכרון להרבה שנים :
"אני מבין שלא יכלת לצאת איתי לשום מקום , אני מבין שלא יכלת לעשות שום כלום , אני מבין שכל מה שרצית היה רק להקיא לישון ולהקיא . אבל לא יכולת לפעמים לחייך אלי ? זה בטח היה אפשרי "
מאז , לאורך שנים , כשהוא נכנס הביתה . אני מסתכלת עליו , ומחייכת.
זה אולי נראה קטן וטיפשי , אבל בשבילנו זה משמעותי.
חוץ מזה, כמעט כל יום יש לנו כמה דקות שקטות יחד .
זה יכול להיות בבוקר מוקדם לפני שכולם קמים .
או בלילה מאוחר כשכל האקשן נרגע ...
או אחר הצהריים כשכל אחד עסוק בענייניו.
ובכל פעם שאפשר - אנחנו יוצאים לסיבוב בחוץ . אפילו עד פנס הרחוב הקרוב וחזרה...
אלו כמובן סתם דוגמאות שמתאימות לי ולחיים שלי...

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי או_רורה* » 15 יולי 2009, 15:13

חברים שלנו בהריון ראשון, חודש שביעי, והם יושבים לי על הראש יומם וליל עם רשימות:
אז איזה עגלה? ובכמה?
ולמה אמבטיה ולא דפני? ואולי מיטה כזו ושידה לא תואמת?
והבגדים? מה איתם?
ואיך ייראה וירגיש התינוק.?

וכל מה שאני אומרת (ואין שומע, או שומעת...) - זה:

עכשיו זה לא חשוב.
חשוב לחשוב על הלידה, ללמוד (אם רוצים - ואני, איך לומר בעדינות, מאוד דואגת לזה שירצו).. על הנקה,
על עזרה, על גבולות, פנימיים וחיצוניים.

והאמת - בשבילך זה גם זה מוקדם מידיי.
עזבי.
תתרכזי בגוף וברצונו, בכמיהותיו - האם הוא רוצה לגדל וללדת ולאחוז ולהניק תינוק קטן?
מניסיוני זה קשה כמו ששום דבר אחר לא היה לי קשה אי פעם.
וזה הדבר הכי גדול והכי משמעותי בחיי, ללא שום ספק. והכי מאושר.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אילה_בשדה_הדגן* » 15 יולי 2009, 01:31

נור, את מוזמנת לבלות איתנו ,כל מפגש 'באופני',עם אמהות וילדים בכל הגילאים.(מדור מפגשים)תעשי לנו ביקור בית.ואם את צריכה הזמנה אישית, אני מזמינה אותך אליי.
כדי להתבונן באמהות שלוקחות את ההגדרת תפקיד הזאת 'אמא' באופן מיוחד כל אחת בדרכה.

לפי דעתי ,ילדים לומדים הכי טוב כשמשחררים את כל הסרטים והמחקרים המזופתים האלה מהראש.
היום חברה שלי סיפרה לי איך הבת שלה לימדה את עצמה לשחות:ע"י צפיה בנבחרת השחיה+השתובביות במים+אמירת "איזה יופי"מצידה של האם.(והיא באמת הסתכלה והתלהבה).
ראיתי את הילדה שוחה 'בריכות',זה לא סתם.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 14 יולי 2009, 21:07

פה :הכוונה - אצלי בבית.
משמע, להתראות בשנת 2015 ;-)

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אמא_ל7* » 14 יולי 2009, 19:25

פה :הכוונה - אצלי בבית.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אמא_ל7* » 14 יולי 2009, 19:24

באיזה אופן השקעת בזוגיות?
באמת שבהרבה אופנים.
אבל קודם כל בידיעה הברורה :
הקשר שלנו נולד לפני הילדים .
ואני לא רוצה שהיותנו הורים יהפוך לבסיס של הקשר.
ולערוץ העיקרי דרכו מתבטא הקשר.
אני אמשיך כשיהיה פה קצת פחות אקשן.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נטע_ש* » 13 יולי 2009, 02:24

דף נהדר, תודה לכל האמאות |Y|

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נטע_ש* » 13 יולי 2009, 01:48

אמא ל7
_מצד שני המשכתי להתעמל. והשקעתי הרבה בזוגיות.
אלו לא היו החלטות מודעות זה פשוט קרה לי...._
באיזה אופן השקעת בזוגיות?

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי רוזמרין* » 12 יולי 2009, 21:07

האמת? אני רוצה ילדים רגילים. חמודים כאלה. קצת שובבים. סקרנים במידה בריאה. בעלי תחביבים ומוטיבציה אבל לא פרפקציוניסטיות. לא נסיכים ולא דוכסים
אז זה מה שיהיה לך. את מבינה איך זה קורה? בכל צומת אתם תלכו עם הבחירות שלכם ושל הילדים. מי שיש לו חלומות גדולים שילדיו צריכים להגשים יבחר אחרת בכל צומת. יקח לגן מגניב, ישלח לאינספור חוגים, ידאג למורה פרטי מגיל 8 בערך, ישב לו על הראש לקראת הבגרויות, יעשה פרצוף על הבחירות החברתיות או הרומנטיות שלו וכו'. יש לי חבר אחד כזה. הילדים שלו מקסימים אבל נראים קצת מדוכדכים. הוא עצמו דאג להוות דוגמא אישית ומסוציאליסט הפך לקפיטליסט קריקטורה ויושב היום על מליונים.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נור_ג'יהאן* » 12 יולי 2009, 20:46

המסר של החברה שלנו הוא שההורים צריכים לגרום לכך שילדם ינהג בצורה מסוימת, יתעניין בדברים מסוימים, יידע דברים אלו ואחרים, כאשר לכל שנת צמיחה של הילד יש רשימה אינסופית של "הישגים" שהילד צריך להגשים

זה תמיד היה כך, לדעתי. בכל מקום ציפו מהפרטים להתאים את עצמם לחברה בה הם גרים. אני חושבת שההבדל בין התקופה שלנו לשנים הקודמות הוא החשיבות הרבה שמעניקים לשנות הילדות המוקדמות ככלי להצלחה והפלת כל האחריות על כתפיו של ההורה. משהו בסגנון של "אם לא רשמת את הילד שלך לגן מגניב, לימדת אותו אנגלית בגיל 3 והצבת לו גבולות כמו שצריך אז יצרת מפלצת נוראית ומתוסכלת שלעולם לא תתקדם בחיים". לא מזמן קראתי באיזשהו מקום שהורים צריכים לבדוק טוב-טוב איך הילד שלהם מתנהג בגן מבחינה חברתית, כי הילדים הפופולארים יותר הם הילדים בעלי הכריזמה והם אלו שיצליחו בחיים, בעוד אזובי הקיר האומללים נידונו לחיי בדידות ויגון, ונדרשים במידי לשפר את כישוריהם החברתיים. הכתבה התייחסה לילדים בני שנתיים...

עוד הבדל ששמתי לב אליו: אם פעם ההורים דחפו את הילדים שלהם להצטיינות הדורשת השקעה (נניח רופאים, מהנדסים ושאר חלומות פולניים), היום המוקד עבר לדברים שדורשים ש"יהיה לך את זה". נניח כריזמה. או יופי. או כישרון אמנותי כלשהו. ברור שגם אמן צריך להשקיע כדי להצליח, אבל באופן כללי בעצם העבירו את כל האחריות על היכולות של הילד להורים שלו. אם אני לא אדאג לכישוריו החברתיים כבר בגיל שנה (לילדים בגיל הזה יש כישורים חברתיים בכלל?!) אז הוא יהיה מנודה חברתית, ישנא אותי ויצפה בעיניים כלות בחבריו המנהיגים (אבל הלא נחמדים) צועקים "אחרי!".

האמת? אני רוצה ילדים רגילים. חמודים כאלה. קצת שובבים. סקרנים במידה בריאה. בעלי תחביבים ומוטיבציה אבל לא פרפקציוניסטיות. לא נסיכים ולא דוכסים. גם בורגנות זעירה זה בסדר בשבילי :)

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נור_ג'יהאן* » 12 יולי 2009, 20:33

אולי איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל כי אנחנו מצפים להינות כל הזמן, ופעם לא היו לאנשים ציפיה כזאת מהחיים?

משפט נהדר. לגמרי. לא רק בנוגע להורות אלא בכלל. יש כל כך הרבה דברים שאני מונעת מעצמי לעשות אותם כי הם לא נראים לי מהנים, ללא שום קשר למה שאלמד מהם, לסיפוק שאשאב מהם או לאושר שאחווה באמצעותם.

אני לגמרי טיפוס של סיפוקים מיידים.

(אגב: אני קוראת כל הודעה כאן בדף וממש שמחה על הדיונים המעניינים שהתפתחו. נורא מעניין לראות את ההשקפות השונות).

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נור_ג'יהאן* » 12 יולי 2009, 20:27

_ובכל זאת - יש דברים בחיים שחבל לוותר עליהם .
אם אפשר לפקוח את העיניים ולראות את העולם . עדיף כך .
אפשר לוותר על ההזדמנות להיות אמא , אבל כדאי להבין שזה וויתור משמעותי ביותר ._

לא יפה להגיד, אבל גם אני חושבת כך. למרות שהרבה מחברי לא רוצים ילדים ואני לחלוטין מפרגנת להם (אם כי הם התנדבו לעשות בייביסיטר. הא).

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נור_ג'יהאן* » 12 יולי 2009, 20:26

אה, ומשהו חשוב ששכחתי לומר לכל מי שהצביע על כך ששוויוניות היא לא זהות: צודקים. כמו שאני מבשלת יותר מבעלי, והוא בדרך כלל זה ש"מנודב" לנקות את השירותים של החתול, אני מניחה שאין טעם לחפש שוויוניות בכוח בענייני גידול ילדים, אלא ללכת על מה שמתאים.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי נור_ג'יהאן* » 12 יולי 2009, 20:23

_מה שהכי נשמע לי, זה שאת לא מוכנה לילד כרגע.
ואולי, בכלל לא._

אני לא יודעת אם אני מוכנה לילד כרגע (או בכלל), כי אני בכלל לא מצליחה לדמיין את הסיטואציה להיות אמא למישהו. אין לי שמץ של מושג מה זה אומר. אני יודעת מה זה להיות בת, אחות, נכדה, אישה, גיסה, דודה ושאר התפקידים המשפחתיים אותם אני ממלאת (או מילאתי). אבל אמא? אין לי שמץ.

עם זאת, זה לא אומר שאני לא רוצה ילדים. אני רוצה אותם, ואין לי דרך להסביר למה. כמו שאני לא יכולה להסביר למה אני מעדיפה אדום על פני צהוב. או למה אני אוהבת את שעות הלילה יותר משעות הבוקר. אני לא יודעת לענות על השאלות הללו, הן לא באות מהרציונל.

אבל זה מפחיד. זה לא מוכר, ואין לי שום דרך לדמיין את זה. אני אפילו לא יכולה לשאוב מידע מהסביבה שלי. החברים שלי נמצאים בשלב אחר בחיים ואפילו לא חושבים על ילדים, החברים הקרובים בכלל לא רוצים ילדים מתוך אידיאולוגיה, במשפחה יש לי אחיינית אחת אבל היא גרה בחו"ל כך שאני לא ממש נחשפת לחווית הורות רציפה. אז מקור המידע היחיד שלי הוא מה שכתוב בתקשורת, בפורומים וכו'. בקיצור - הלך הרוח השלט במיינסטרים באותו הרגע.

אז אולי השאלות שלי נשמעות טיפשיות, מפונקות או נאיביות. אבל היי, אם לא אשאל, איך אדע?

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי גלובליזציה* » 12 יולי 2009, 09:59

אני חושב שחשוב להבין שיש תהליכים בחברה האנושית כבר שנים רבות מאוד שמרסקים את המיבנה הטיבעי והטוב שלנו
נכון, הקפיטליזם ותהליך הגלובליזציה פרקו את השבט אחר כך את המשפחה הקרובה ובהמשך את החיים הזוגיים.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אמא_ל7* » 11 יולי 2009, 23:34

_מה שהכי נשמע לי, זה שאת לא מוכנה לילד כרגע.
ואולי, בכלל לא._
טוב ,כמעט אף אחת לא מוכנה לילד .
תינוק שנולד , ועוד יותר - ילד ראשון שנולד.
תמיד יפתיע אותנו , על אף כל ההכנות הטכניות , והאחרות .
שהן וודאי רצויות.
אנו נעמוד בפני פלא חדש . אדם שטרם היה בעולם , עם צרכים רבים , ולפנינו תהיה אחריות רבה.
וזה תמיד , תמיד , תופס אותנו לא לגמרי מוכנים.
אז מה ? זה שאנחנו לא מוכנים לא אומר שלא נצליח, ולא אומר שלא יהיה לנו כייף.

לא כל אחת חייבת להביא ילדים לעולם.
אפשר לחיות חיים יפים ומלאים גם בלי להיות אמא.
לי אישית יצא להכיר 2 נשים כאלו .
אפשר לחיות חיים יפים ומלאים גם בלי לדעת קרוא וכתוב.
מליוני אנשים חיו כך לאורך ההיסטוריה האנושית.
אפשר גם לחיות חיים יפים ומלאים בלי לראות.

ובכל זאת - יש דברים בחיים שחבל לוותר עליהם .
אם אפשר לפקוח את העיניים ולראות את העולם . עדיף כך .
אפשר לוותר על ההזדמנות להיות אמא , אבל כדאי להבין שזה וויתור משמעותי ביותר .

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי רוזמרין* » 11 יולי 2009, 10:35

אילה, מסכימה לגמרי. הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה...
לפחות אני מתנחמת בכך שכן יכולתי להיות בשבילם אוזן קשבת ורגישה. גם מבחינתם, המטפלות והמורים לא היו דמויות חשובות בדרך כלל. מי שכן נשאר בזכרונם כמשמעותי הם דווקא אלה שחיבקו ואהבו וגילו אכפתיות. כשהבן שלי בן ה-18 פוגש את מי שהיתה מטפלת שלו בגן (אישה מבוגרת מישוב שכן בגובה דשא) הוא מחבק אותה באהבה אמיתית ואני ממש מבינה למה.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אילה_בשדה_הדגן* » 11 יולי 2009, 08:13

רוזמרין, את צודקת.תודה.
אולי אנסה להיות מדויקת יותר, על פני לכתוב בהכללה.
אני לא מצינת שאני דוגלת במשפט הזה ,יש הרבה מאוד אנשים מעוררי השראה שעובדים עם ילדים לא שלהם.
רק עינין שגרם לי לחשוב.

כבר בראשית התקופה של האמהות אצלי ,התחלתי להבין שכל פעולה שהיא, אף אחד לא יעשה עבור בני,כמוני.
גם אם זה דבר קטן כמו לחבק,או להלביש.

זה אולי העינין עם מטפל עיקרי אחד או שנים.
אני מאמינה שיש כמה אנשים שאוהבים את הילד שלי ,אבל כשעיפים ויש הרבה לחץ,מי יהיה מוכן להתעלות על עצמו?

זה לא ממש קשור לאינטיליגנציה ,אלא לתחושה של אחריות.

עם הזמן חשבתי יותר ויותר על כל מני 'ערכים מוספים' שנכנסים לתמונה היום יומית:
הילד נעמד לידי כשאני מקפלת כביסה או מבשלת ,האם כל מטפלת מצויה תתן לו קרש חיתוך וסכין ,איזה ירק ותאפשר לו לחתוך?

האם כשבורח קקי במכנסים או הקאה ,יש מישהו שיתיחס באופן נעים לכל העינין,או בגועל מוחלט?

אני לא איזו אמא מושלמת, אבל אני חושבת שחשוב לי ללמוד מה בדיוק קורה עם הילדים שלי.איך אני אבין אותם אם כל מה שאני אדע עליהם יהיה:
  • 'איך היה בב"יס?'
  • 'כיף' /'בסדר'.
לאט לאט , אני משחררת אותם, יש ימים שהם מבלים עם חברים ו'כיף' או כמה משפטים קצרים זה כל מה שאני מקבלת.
האמת היא שיש גיל(אחרי גיל 5 ,15,אולי) ויש טיפוס של ילד שכשהוא אומר 'כייף',אמא יכולה להיות רגועה .
ויש ילד שאצלו זה רק כדי להסתיר שלל מצוקות שבכלל הוא לא יודע איפה ועם מי להתחיל לפתוח אותן.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי תזמורת_הים* » 10 יולי 2009, 23:00

כשם שאני ובעלי חולקים את מטלות הבית, אני ארצה שגם נחלוק את מטלות הטיפול בתינוק. לא ארצה שהכל ייפול עליי. אבל איך אוכל לחלק את המטלות ביננו וגם להניק?
זה אמנם נאמר אינספור פעמים באתר הזה, אבל לא יזיק להגיד את זה שוב. הטיפול בתינוק לא מתחיל ונגמר בהנקה (הלוואי :-P). גם אם האמא מניקה בלעדית זה עדיין משאיר שפע של מטלות לאבא. אני מניחה שגם בעבודות הבית את לא סופרת את הכלים בכיור ושוטפת בדיוק חצי בשם השוויון? אחד שוטף כלים והשני עושה כביסה, לא? אז אותו דבר עם התינוק. אחד מניק והשני מרים לגרפס, לוקח לסיבוב הרדמות במנשא, מנגב את הפליטות מהספה, מחליף חיתול, מקלח, עושה מכונה, תולה כביסה, מקפל את אינספור הבגדים הזעירים ושם במקום, מביא את התינוק שוב להנקה, מרים שוב לגרפס וחוזר חלילה...

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אינדי_אנית* » 10 יולי 2009, 22:04

לדעתי דברים יכולים להשתנות מאוד כשאת הופכת לאמא.
זה שעכשיו נראה לך שאת רוצה שהכל יהיה שויוני ממש לא אומר שכשתהיי אמא תרגישי ככה.
אני לפני שהפכתי לאמא ממש לא הרגשתי בעצמות שאני חייבת להיות אמא. אבל מאז שאני אמא אני מרגישה שמצאתי את עצמי.

זה משהו שרוצים או לא. שמרגישים או לא. בקיצור ממש לא מסכימה עם המשפט הזה.

איך את יכולה לדעת איך תרגישי כשיהיה לך ילד לפני שיש לך ילד?

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אילה_א* » 10 יולי 2009, 21:54

בעניין האמא של
בתור מישהי שצעולם לא ממש אהבה את השם שלה
להיות אמא של וכאן נכנס השם הכי יפה שאני יכולתי לבחור לביתי
נשמע לי מגניב
מצד שני כל החיים שנאתי להיות אחות של א ואחות של ב

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי טרה_רוסה* » 10 יולי 2009, 19:13

אמא מיינסטרים - חותמת כמעט על כל מילה שלך.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אמא_מיינסטרים* » 10 יולי 2009, 17:03

ועוד משהו בקשר לשוויונות.
חשבתי בדיוק בדיוק כמוך. כשאני הפכתי לאמא האתר הזה עוד לא היה קיים, וגם כשהוקם עוד לא היכרתי אותו.
עברתי דרך ארוכה עד שהבנתי שאני רוצה שוויון אבל לא זהות. לזהות שלי כאמא יש משמעות שונה מלמשמעות של הזהות של האבא. כל אחד מאיתנו רואה באופן שונה את תפקידו כהורה וגם אוהב לעשות דברים שונים עם הילדים (זמן איכות). מצד שני אני מסכימה שצריך להיות שוויון בחלוקה הכוללת של המטלות ושל האנרגיות שכל אחד מקדיש לביתו (ובזה אני כוללת גם עבודה).
אז אחרי שבמשך שנה וחצי של הורות הפכתי להיות מרירה ועייפה שיניתי את הגישה. היום אני גאה להיות עמוד התווך של הבית ועוד תפקידים מסורתיים. ארגנתי חגיגת בת מצווה והאבא לא לקח חלק בארגון? בהתחלה כעסתי ואחר כך אמרתי שאני שמחה לארגן לבתי אירוע משמעותי כזה ושהוא מפסיד אם הוא לא מצטרף.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי או_רורה* » 10 יולי 2009, 16:55

רוזמרין, זה לא משפט שאני אמרתי.
זה משפט שאמא לא משכילה אמרה לבת שלה שהפכה להיות שופטת בכירה.
זה נאמר ממקום של כאב (לא מצאתי שוב את הכתבה) של האמא הזו, שרואה את הילדים של בתה מגודלים על ידי אנשים אחרים.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אמא_מיינסטרים* » 10 יולי 2009, 16:33

אני נציגת מיינסטרים (בדרך כלל רק קוראת) באתר ונציגת באופן בין המיינסטרימים. מן כזאת חצי חצי. מורידה שערות אבל לא שמה בושם (לצורך אנאלוגיה כמובן).
אני מודה על הדף הזה שהעסיק את מחשבותי בשלושת הימים האחרונים, בעיקר משום שאני לא האמא המסופקת כמו רבות מחברי הקהילה, והדיון במוכנות ובגישה הביא אותי לחשבון נפש די נוקב. המסקנה שלי שכן, היה לי קל הרבה יותר בחיים בלי ילדים. הייתי עוברת סביבת מגורים כל שלוש שנים ומחליפה פרנסה בלי דאגה והולכת ללמוד עוד ועוד וגם עשירה בכסף הרבה יותר. ואז כשאני מפנטזת על החיים החופשיים האלה מתגנב הטעם התפל. כי כל זה לא שווה בלי האהבה ועוצמות הרגש שהילדים מעוררים בי. נכון שאני אמא קצת עצבנית לפעמים, מנסה לתמרן בין הרבה מחוייבויות ו"צריכים". מנסה לדחוף ביום שלי בישול ביתי (כי אוכל בריא זה חשוב) וכביסות ונקיונות ומטלות פרנסה כדי לגמור את החודש כמו שצריך (ובאמת אני חיה בפשטות).
אני לא מגדירה את ההורות כסבל אבל ההורות בהחלט מלאה במטלות שלפעמים מאוד מעייפות גם נפשית. ועם כל זה אני אומרת בפה מלא אני אוהבת לכבס לילדים ואוהבת לבשל להם ואוהבת לצפות בהם ואוהבת להיות איתם (כשהם לא מעצבנים) ואוהבת אותם אהבת נפש. אני רק לא רואה את זה בסוף כל יום אלא נגיד בסוף כל שבוע כשאני מדליקה נרות. ובין לבין אני מקטרת עם החברות ואז אולי זה נתפס כסבל. זה לא. זה רק הרבה קיטור כי החיים מאוד תובעניים.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי זמנית_נצחית* » 10 יולי 2009, 15:37

לא כל אחת חייבת להביא ילדים לעולם.
אני חושבת שכשלא מביאים ילדים לעולם זה סימן שמשהו בטבע השתבש

חווית ההורות הפכה פתאום לסבל כי תרבות הצריכה, השפע, וספי הריגוש שמתרחקים עוד ועוד - כל אלו הרחיקו אותנו מעצמנו
ואם לא היינו מביאים ילדים לעולם, הסבל היה מגיע בלבוש אחר.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי בשמת_א* » 10 יולי 2009, 13:38

שאלה לגבי הדרך ה"באופנית" ו"להקשיב לתינוק". מצד אחד, אני רואה כאן הרבה ביקורת על הנסיון לחנך ילדים ולעצב אותם בצורה המתאימה לחברה. מצד שני, אני שומעת הרבה תלונות על שיטת החינוך החדשה, שמעמידה את הילד במרכז וגורמת לו לחשוב שהכל נסוב סביבו
שתי האפשרויות הן לא הדרך ה"באופנית".

אבל כבר כתבו לך את זה, אז אני אחסוך לי את ההמשך...

אני מודעת לעובדה שהנקה זה חשוב וכו', אבל היא לא מסתדרת לי עם הרצון לשוויוניות בו אני דוגלת. כשם שאני ובעלי חולקים את מטלות הבית, אני ארצה שגם נחלוק את מטלות הטיפול בתינוק. לא ארצה שהכל ייפול עליי. אבל איך אוכל לחלק את המטלות ביננו וגם להניק?
נור ג'יהאן (שוב חייבת להתעלף מהניק שלך (-: ):

מה שהכי נשמע לי, זה שאת לא מוכנה לילד כרגע.
ואולי, בכלל לא.
שזה ממש בסדר לדעתי. לא כל אחת חייבת להביא ילדים לעולם.
כן, זו השקעה של שנים. כן, כל החיים מתהפכים, כן, עבודה קשה ותובענית - אבל לא לכולם היא מתגמלת. יש אנשים שלא נהנים להיות הורים. צריך להגיד את זה בגלוי.

השאלות שאת שואלת הן שאלות שלי נפש שזועקת "אני רוצה את החיים שלי ולא רוצה ילד שיהפוך אותם".
את לא רוצה להיות אמא כרגע.

זה משהו שרוצים או לא. שמרגישים או לא.
טוב, עכשיו אני הולכת להיות אמא (-:
{@

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי איל_גיא_חיים* » 10 יולי 2009, 09:12

אני חושב שחשוב להבין שיש תהליכים בחברה האנושית כבר שנים רבות מאוד שמרסקים את המיבנה הטיבעי והטוב שלנו
ברור שחוויות כמו הורות חברות סקס ואכילה נהרסות כשהמרקם האנושי נפגע
במקום להאשים רק את עצמינו כדאי להיות חיוביים ולראות איך אפשר לשנות באהבה

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אורחת* » 10 יולי 2009, 09:07

מסכימה בכל לב עם רוזמרין, וגם רוצה להוסיף -
מכירה הרבה אנשים לא משכילים שיש המון מה ללמוד מהם. המון.
לילדים ולמבוגרים כאחד.
ואם מדובר בשוני וגיוון על פני מה שבבית - הרבה פעמים זה גם מבורך.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי רוזמרין* » 09 יולי 2009, 23:40

הלכת ללמוד והתקדמת בעבודה, ואת הילדים שלך מגדלת אשה שלא יודעת קרוא וכתוב. לא חבל?"
אורורה, לא לקחתי באופן אישי אבל גם המשפט הזה הוא איום ונורא. את יודעת כמה אנשים בורים ולא אינטלגנטים בעליל אני מכירה שלמדו לתוארים מתקדמים? את יודעת כמה פילוסופים יש בין האנשים שעובדים בעבודות כפיים?
אגב, כמטפלת לילד אני מעדיפה מישהו עם יכולת נתינה והכלה על פני יודעת קרוא. לילד זה הרבה יותר חשוב מאשר מישהי שתקרא לו את "דירה להשכיר". המחשבה שאמא מפתחת קריירה חשובה ומי שמטפלת לה בילד היא עובדת זוטרה ולא חכמה- זאת בעיניי חשיבה מתנשאת.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 09 יולי 2009, 20:33

אני מרגישה שהתהוללויות ,אלכוהול ,פאבים, בגדים מעוצבים,העיר הגדולה,כבוד ויוקרה,נסיעות בעולם הגדול,קידום בעבודה והכל זה : ביזבוז זמן.
זה אולי נכון, אבל אלה לא הדברים היחידים שקיימים מחוץ למקום שבו העשב גדל. מה עם קונצרטים, מוזיאונים, הרצאות? שיחות נפש לתוך הלילה עם חברים על בקבוק יין?

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי או_רורה* » 09 יולי 2009, 15:19

אחלה משפט, נפלא, מסכימה בהחלט.

אבל... לא נכון עבורי.
הגם שהתהוללויות, העיר הגדולה ובזבוזים זה ממש לא אני, לא חושבת שטוב לי להיות במקום הזה שבו שומעים את העשב גדל בלבד.
לא כביקורת, כתהייה.
יש נשים שעבורן זה לא מספיק. באמת. צריכה לשמוע גם את עצמי. ולא שומעת.
אשרייך. באמת. לא בציניות.



ואפרופו אינטליגנציה - יש שופטת עליוו מסויימת, לא זוכרת איזו כרגע, שתמיד אמרה שאמא שלה הייתה אומרת לה:
"אני לא מבינה אותך. הלכת ללמוד והתקדמת בעבודה, ואת הילדים שלך מגדלת אשה שלא יודעת קרוא וכתוב. לא חבל?"



(ממש אבל ממש לא כוון נגדך, רוזמרין.
את אשה מאוד אינטיליגנטית בעיניי.)

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי רוזמרין* » 09 יולי 2009, 09:56

הילדים של הנשים האינטיליגנטיות ביותר גדלים בידי הנשים הכי פחות אינטיליגנטיות
הייתי מוותרת על המשפט הזה, אילה. לא רק מסריח מהתנשאות אלא גם ממש מוטעה. האם המטפלת בגנון פחות אינטלגנטית ממך? אני הייתי מטפלת בגנון והייתי רפתנית והייתי גננית ואפילו, ר"ל" ניקיתי בתים.

לעומת זה, את הציטוט הבא ממך הייתי תולה על הקיר:

_אני מרגישה שהתהוללויות ,אלכוהול ,פאבים, בגדים מעוצבים,העיר הגדולה,כבוד ויוקרה,נסיעות בעולם הגדול,קידום בעבודה והכל זה : ביזבוז זמן.
אני רוצה להיות רק במקום שבו שומעים את העשב גדל._

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי פלו* » 09 יולי 2009, 09:37

_אילה בשדה הדגן
מקסים כתבת.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אילה_בשדה_הדגן* » 09 יולי 2009, 08:07

איזה דברים נהדרים נכתבו פה.

הכל התחיל אצלי מספר שנקרא:'מדריך הבנות להריון ולידה',שקראתי כשהייתי בהריון.
זה ספר ממש לא מפורסם מספיק.
אולי אין בו עצות מגובות מחקרים מדעיים ורופאים חמורי סבר,אלא בנות משולחות רסן ,כאלה שעושות בדיחה מכל טחור,ולוקחות בהומור ובגבורה את כל העינין.

מהספר הזה למדתי שאפשר ורצוי גם אחרת.
אם יש טחורים (או כל עינין אחר),אפשר לצחוק,וזה עדיף מלבכות /להכנס לדיכאון/לשבת מול הטלוויזיה(ולהעמיק את הבעיה).


עוד אבן דרך חשובה:
ישנו משפט מוכר: הילדים של הנשים האינטיליגנטיות ביותר גדלים בידי הנשים הכי פחות אינטיליגנטיות.

זה ממש הכללה ולא הוגן,אבל בכל זאת יש בזה משהו.
ולכן,החלטתי,שבתור אמא לא אינטיליגנטית בכלל,שכבר בשלב הביצית מנעתי מילדיי את הזכות לגנים של קצת חוכמה ודעת,להמשיך את הגידול שלהם בידיי וככה הם אף פעם לא ידעו משהו אחר (ויוכלו להסתכל עליי מלמעלה או מלמטה)..

ובלי צחוק:
המטרה שאני מסתובבת איתם היא כדי שיצאו לי ילדים שאני מכירה,שאני יכולה לעזור להם איפה שבאמת הם צריכים,להיות שם כשהעשב גדל ולשמוע אותו גדל.

התרבות שלנו היא תרבות שממש אף אחד בה לא שומע עשב שגדל.
כמה אנשים את רואה יושבים ולא עושים כלום רק מתבוננים ומקשיבים?

לפני כמה שנים מישהו,אולי אחת הסבתות,שאלה את הבן שלי מי שהחברים שלו.
הוא מנה את כל באי המפגש של החינוך הביתי ,ילדים,תינוקות ואמהות.היה אפילו אבא אחד שהיה מגיע אחרי העבודה או לטיולים בשבת.
היינו מפגש קטן של 5 משפחות.
אבל זה היה כמו משפחה.
(בגלל שנדדנו בין אזורי הארץ,יש לנו משפחה ענקית ואהבה עד לשמים מרוב אנשים מקסימים שאנחנו מכירים ושהיו לנו איתם חויות נהדרות ומצמחות ).

אני רוצה להגיד לך,שאם ילד בן 5 חושב שאת חברה שלו .
את לא אמא של יוסי, אלא את עצמך.

הוא אוהב אותך ,יושב לידך שואל אותך כל מני שאלות שרק הוא יודע את התשובה שלהן, או מעונין לשמוע את דעתך(במקרים ממש נדירים),נהנה לשמוע סיפור שאת מספרת,טורף את האוכל שהכנת ,את מרגישה 'שהרווחת את היום',אני אומרת כל הזמן שגבהתי ב 2 ס"מ.
אני כבר כמו ג'ירפה.

וכבוד מיוחד שמור לאלו שמשתוללים במשחק תופסת והתגוששות.
=יש לנו אבא אחד בישוב שמשחק עם הילדים בקארטה .הוא מנמיך את עצמו והולך תוך כדי כריעה-תארי לעצמך איזה כושר זה.

אני מרגישה שהתהולליות ,אלכוהול ,פאבים, בגדים מעוצבים,העיר הגדולה,כבוד ויוקרה,נסיעות בעולם הגדול,קידום בעבודה והכל זה : ביזבוז זמן.
אני רוצה להיות רק במקום שבו שומעים את העשב גדל.

זה לא חייב להיות משעמם-מכבים את הטלויזיה.
זה לא חייב להיות מעצבן-לוקחים הרבה אויר ומרחב לעשות גם כן שטויות ולהתלכלך.
זה לא חייב לשים את הילד במרכז- כי אמא טובה מתחזקת את עצמה עבור כל בני הבית.עובדת על שיתוף פעולה והתחשבות כערך עליון.

יש המון עבודה למצוא את המקום המדויק כאמא .וזה אף פעם לא נגמר.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי רוני_בלוני* » 08 יולי 2009, 13:00

ואיך אני רואה את ההורות שלי?

הבנות שלי כבר קצת גדלו. אני כבר קצת פחות אמא טוטאלית. אבל ההורות היא אכן מסע.
הבנות של נולדו אחת אחרי השנייה, לא תמיד היה קל, לא פיזית ובטח שלא ריגשית.
מהלידה של הבכורה ועד שהקטנה היתה בת שנה - לא התאפרתי בכלל. לא טיפחתי את עצמי בכלל.
לא היה לי זמן לחשוב על עצמי.
אבל עם השנים מצאתי יותר זמן.
מלבד לעבודה ולבית, הכרחתי את עצמי גם ללכת לאיזה חוג בערב (בפעם הראשונה שעשיתי זאת בכיתי כל הדרך חזרה מהחוג. מהתרגשות).
אני מודה שלא יכולתי להיניק. הרגשתי שיש גבול ואני לא מסוגלת לתת את כל כולי. ובטח לא כשזה מלווה בכאב.
אבל למדתי למצוא את הדרך שלי, הקטנה עד היום ישנה במיטה משפחתית (בת תשע).

היום אני בהריון. ואני מודעת לכך שהיום אני מוכנה יותר, מרגישה הרבה יותר בטוחה בדרכי,
מצפה מאוד לתת מעצמי את ההנקה שהתפספסה לי כשהייתי צעירה יותר...

היום הבנות שלי הן החברות הכי טובות שלי. הן מבינות אותי. הן תומכות בי. הן עוזרות לי בעיקר עכשיו עם ההריון.
אנחנו מתאפרות יחד לפני ארועים משפחתיים. יחד עושות פעם בכמה זמן טיפולי יופי בסלון הבית....
אני מרוצה מאוד מהמשפחה הקטנה שבניתי סביבי. ומצפה כבר בקוצר רוח לבן שיוולד. רק שיהיה בריא.

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי רוני_בלוני* » 08 יולי 2009, 12:43

כשהתבגרתי, טענתי שאני רוצה ילדים אבל "להיות האבא", כלומר לחוות את ההורות דרך ההתנהגות של האבות בימינו, שאמנם מעורבים בגידול הילדים אבל לא טוטאליים כמו האימהות

אני חייבת לספר כאן משהו על הילדות שלי....

אמא שלי עבדה מאוד קשה, ובמשרה מאוד תובענית, המון שעות.
בשעות שהיתה בבית נתנה את כל נשמתה! בישלה, ניקתה, דאגה, אפתה, תפרה, בנתה.
היא היתה מאוד חסרה לי. עד שהפסיקה לעבוד כאשר הייתי בגיל ההתבגרות.

אבא שלי עבד פחות שעות. אבא שלי לא עבד אחרי הצהריים והיה איתי ועם אחי בבית.
אבא שלי עשה הכל בבית, שטף את הבית, בישל.
אבל לעולם לא וויתר על עצמו. הוא לקח אותי ואת אחי לכל מקום.
הוא הלך לחוגי ספורט שונים, והלכנו איתו.
הוא הלך להרצאות על דת, והלכנו איתו.
הוא הלך לתערוכות אומנות, והלכנו איתו.
הוא הלךלבקר חברים, והלכנו איתו.
מעולם לא נשארנו לבד והוא הלך לתחביבים שלו (עד שבגרנו כמובן).

אני זוכרת שלשכנים שלנו, ובעיקר לשכנות היתה ביקורת כלפיו. לי לא היתה מעולם ביקורת. הוא לא החסיר מאיתנו דבר (טוב, שני ההורים שלי השתדלו בלי סוף).
היום אני מעריצה את הורי. מעריצה את אבי שפתח בפנינו (בפני ובפני אחי) עולם רחב, מעריצה אותו על שלא וויתר על עצמו, על החלומות שלו, על הרצונות שלו.

גם זו דרך בהורות. אמנם קשה לי לדמיין אמהות שעושות כך ולא מוותרות על עצמן ועל חייהן. אבל בוודאי יש גם כאלה.....

איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

על ידי אמא_נמרה* » 08 יולי 2009, 12:42

מה שרחל רמן כתבה |Y|

חזרה למעלה