על ידי מ_י* » 01 אוקטובר 2007, 12:30
מן הדברים שלך עולה שבעצם לא חשוב היכן מבלה התינוק את שעותיו וימיו, כל עוד אמו חשה שזה בסדר. והרי לא כך הוא הדבר
בעיני בהחלט כך הוא הדבר.
בעיני יותר קשה לילד להיות במקום שאמו משדרת לו שזה מקום לא טוב, מאשר להיות במקום "לא טוב". (כמובן שאפשר לקחת את הדיון לקיצוניות ולהתחיל להזכיר מטפלות מתעללות ומעונות סובייטיים. אבל אני מציעה להשאר בתחוםה נורמה של המקומות הסבירים, עם המטפלות הנורמליות, מה גם שבמקרה שלנו רוב הסיכויים שה-קטנטנה עשתה עבודת שטח ובחרה מקום שנראה לה באמת המוצלח בנסיבות)
הדבר החמור ביותר, הוא לתת לתינוק לבלות במקום, שבעיניך, כאמו, אינו טוב בשבילו.
ברגע
שה קטנטנה בחרה את המקום לבנה, ברגע שהיא מחליטה להשאיר אותו שם, משמעות הדבר היא, שהיא בעצם חושבת שזה בסדר בשבילו. הרי אינה אמא מזניחה או מתעללת. היא רוצה את הטוב לתינוקה, והנה היא מצאה את הטוב הזה, בהתאם לנסיבות חייה, שאינן משניות או שוליות אלא מהותיות והכרחיות. מן הרגע הזה ואילך, רגשי האשם, הרצון להסיר אחריות על ידי הדיבורים שזה לא טוב (כן. רצון להסיר אחריות. גם לשלוח וגם להסתתר תחת עלה התאנה של הקיטורים), מיותרת. ומזיקה. מזיקה לאם ומזיקה לתינוק.
מזיקה לתינוק במובנים רבים:
ראשית, כי הוא קולט (מאמו) שהיא שולחת אותו למקום לא טוב. איזו מין אמא זו? איזו מין מערכת יחסים זו?
שנית, מפני שהמציאות הזו שמה את התינוק במצב, בו מחד שולחים אותו למקום ומאידך אוסרים עליו, בעצם, להסתדר במקום הזה. אם אמו חושבת שזה מקום לא טוב, אסור לו להנות שם, אסור לו להיות שם בבטחה. הוא חייב לאמו להרגיש שם לא בסדר. ככל שהוא ירגיש שם פחות בסדר, אמו תרגיש טוב יותר: תפיסותיה הוצדקו. תחזיותיה אומתו. תפיסת המציאות שלה הונכחה. רגשות האשם שלה (שכזכור תורמים לה ולתחושתה הטובה כאם) נתרמו.
רק תחושה פנימית של האם, שהיא עושה את המעשה הנכון, שהיא פועלת הכי טוב עבור התינוק שלה, יאפשרו לו להיות שם בבטחה וברגיעה. יאפשרו לה להיות בבטחה וברגיעה. המציאות הסובייקטיבית היא הקובעת, לא האובייקטיבית - אם בכלל יש מציאות שכזו.
[u]מן הדברים שלך עולה שבעצם לא חשוב היכן מבלה התינוק את שעותיו וימיו, כל עוד אמו חשה שזה בסדר. והרי לא כך הוא הדבר[/u]
בעיני בהחלט כך הוא הדבר.
בעיני יותר קשה לילד להיות במקום שאמו משדרת לו שזה מקום לא טוב, מאשר להיות במקום "לא טוב". (כמובן שאפשר לקחת את הדיון לקיצוניות ולהתחיל להזכיר מטפלות מתעללות ומעונות סובייטיים. אבל אני מציעה להשאר בתחוםה נורמה של המקומות הסבירים, עם המטפלות הנורמליות, מה גם שבמקרה שלנו רוב הסיכויים שה-קטנטנה עשתה עבודת שטח ובחרה מקום שנראה לה באמת המוצלח בנסיבות)
הדבר החמור ביותר, הוא לתת לתינוק לבלות במקום, שבעיניך, כאמו, אינו טוב בשבילו.
ברגע [po]שה קטנטנה[/po] בחרה את המקום לבנה, ברגע שהיא מחליטה להשאיר אותו שם, משמעות הדבר היא, שהיא בעצם חושבת שזה בסדר בשבילו. הרי אינה אמא מזניחה או מתעללת. היא רוצה את הטוב לתינוקה, והנה היא מצאה את הטוב הזה, בהתאם לנסיבות חייה, שאינן משניות או שוליות אלא מהותיות והכרחיות. מן הרגע הזה ואילך, רגשי האשם, הרצון להסיר אחריות על ידי הדיבורים שזה לא טוב (כן. רצון להסיר אחריות. גם לשלוח וגם להסתתר תחת עלה התאנה של הקיטורים), מיותרת. ומזיקה. מזיקה לאם ומזיקה לתינוק.
מזיקה לתינוק במובנים רבים:
ראשית, כי הוא קולט (מאמו) שהיא שולחת אותו למקום לא טוב. איזו מין אמא זו? איזו מין מערכת יחסים זו?
שנית, מפני שהמציאות הזו שמה את התינוק במצב, בו מחד שולחים אותו למקום ומאידך אוסרים עליו, בעצם, להסתדר במקום הזה. אם אמו חושבת שזה מקום לא טוב, אסור לו להנות שם, אסור לו להיות שם בבטחה. הוא חייב לאמו להרגיש שם לא בסדר. ככל שהוא ירגיש שם פחות בסדר, אמו תרגיש טוב יותר: תפיסותיה הוצדקו. תחזיותיה אומתו. תפיסת המציאות שלה הונכחה. רגשות האשם שלה (שכזכור תורמים לה ולתחושתה הטובה כאם) נתרמו.
רק תחושה פנימית של האם, שהיא עושה את המעשה הנכון, שהיא פועלת הכי טוב עבור התינוק שלה, יאפשרו לו להיות שם בבטחה וברגיעה. יאפשרו לה להיות בבטחה וברגיעה. המציאות הסובייקטיבית היא הקובעת, לא האובייקטיבית - אם בכלל יש מציאות שכזו.