איך חיים עם תינוק במעון

שלום לכם.
בלית ברירה, מיד אחרי סוכות אאלץ להשאיר את הקטנטן (בן 7 חודשים) במעון במשך 4 שעות ביום.
אני לא מחפשת דיון האם זה טוב לילד או לא. אנ י יודעת שהכי טוב לו עם אמא. אני רק מחפשת טיפים ודרכים שיעזרו לנו לעבור את זה הכי טוב שאפשר (הכי פחות הרסני???).
לשנינו יהיה מאוד קשה לבד, אבל אני כבר גדולה (הכל יחסי...) ואתגבר- השאלה היא איך לעזור לקטנטן. עד היום, בפעמים הספורות שהוא נשאר עם אבא או סבתא, היה להם קשה נ-ו-ר-א!!! הוא לא מוכן לשתות חלב שאוב (וניסינו בהמון דרכים) עד שהוא ממש מורעב- ועד אז הוא עצבני וצועק, ולא נראה לי שלמטפלת עם עוד ילדים על הראש יהיה כוח אליו. חוץ מזה שכל פעם שמישהו אחר מחזיק אותו הוא מחפש אותי ורק אם הוא רואה שאני רגועה הוא רגוע. כולם מסביב אומרים לי שהוא יתרגל (ומוסיפים בצד שזו אשמתי שפינקתי אותו עד עכשיו)- אבל אני שונאת את המילה הזאת!!! וחוץ מזה, לפעמים אני מרגישה שהם אפילו קצת שמחים לאידי.
בקיצור- ה-צ-י-ל-ו!!!!
וגם- תגידו לי שתינוקות יכולים לצאת שפויים מהמצב הזה. שיש משהו בעולם שאני יכולה לעשות כדי לעזור לו, ושכשהמצב חירום הזה (שמכריח אותי לעזוב אותו לבד) ייגמר נצליח לשקם את הקשר המדהים שיש ביננו כרגע.
ואם כבר דיברו על זה לפניי (מה שמין הסתם קרה)- פשוט תודיעו לי ואני כבר אלך לנבור בדפים הישנים.
תודה!

הוא לא מוכן לשתות חלב שאוב (וניסינו בהמון דרכים) עד שהוא ממש מורעב- ועד אז הוא עצבני וצועק, ולא נראה לי שלמטפלת עם עוד ילדים על הראש יהיה כוח אליו
ארבע שעות הן ארוחה אחת הנקה לפני ומיד אחרי . אפשר לנסות לתת מזון מוצק מעט באמצע עם מעט חלב שאוב. המטפלות רגילות ויודעות להסתדר.
אני השארתי את הקטנה עם סבתא מגיל שלושה חודשים ל5-6 שעות, עד גיל חצי שנה היתה סרבנית בקבוק, ולפעמים פשוט לא אכלה וחיכתה לי ואח"כ ינקה והשלימה ארוחות.
אלו בקבוקים ניסיתם? האם נתתם בכפית? בכוס?

ארבע שעות הן ארוחה אחת הנקה לפני ומיד אחרי
כן, חשבתי על זה, אני מפחדת שזה יכריח אותי לנהל לו את הארוחות (לא לתת לו לאכול מספיק כשהוא ירצה), ואין לי לב לזה...
ניסינו כמה סוגים של פטמות, כוס רגילה וכוס עם מכסה. כמובן- ניסינו זה אבא/סבתא ניסו (כי לקבל מאמא בקבוק זה ממש מעליב!). דווקא מים לא אכפת לו לשתות מכוס- אבל בדרך כלל הוא נחנק באמצע...
אבל אני מניחה שאם באמצע יתנו לו קצת פירות זה ירגיע אותו עד שאני אחזור (אבל קשה לי שתשמור לי על הילד מישהי שתסתפק בלהרגיע אותו).

לדעתי את צריכה לעשות הפרדה מלאכותית בין נושא התזונה לנושא השפיות.
מלאכותית, כי באמת יש קשר בין הדברים אבל צריך לדעתי להתמודד עם כל אחד מהם בפני עצמו.

הוא לא מוכן לשתות חלב שאוב
אני מבינה שהיום הוא בן 7 חודשים.
קודם כל - בגיל כזה לא נורא אם לא יאכל 4 שעות רצוף ביום, בהנחה שבשאר 20 שעות היממה צרכי המזון שלו יסופקו.
שנית, דווקא בזמן שאת נעדרת, זה זמן מצויין להתחיל לתת לו אוכל בכפית (פירות, ירקות). ויותר ויותר בהדרגה. כלומר, להגיע למצב שבגיל 8-9-10 חודשים יעבור יותר ויותר למוצקים, אפילו בזמן שאת איתו, על אחת כמה וכמה כשאינך.
שלישית, יש סיכוי טוב שבהעדרותך יפתח דפוסי התנהגות שונים משאת מכירה. אני מאמינה שתינוקות בגיל הזה כבר מבינים די הרבה.

וגם- תגידו לי שתינוקות יכולים לצאת שפויים מהמצב הזה.
זה לדעתי, כמעט אך ורק תלוי בך ובהתמודדות שלך.

דווקא מים לא אכפת לו לשתות מכוס- אבל בדרך כלל הוא נחנק באמצע...
כי הזרם חזק מידי. נסי כוס גמילה של b free עם פטמה עם חור קטן או צלב. או מה שעבד אצלנו: בקבוק קטן של מים מינרליים עם פיית ספורט אבל לפתוח מעט מעט.

כן, חשבתי על זה, אני מפחדת שזה יכריח אותי לנהל לו את הארוחות (לא לתת לו לאכול מספיק כשהוא ירצה), ואין לי לב לזה...
הוא יאכל מספיק. את לא תהי=ציצי לא יהיה אז יהיה אוכל אחר. בגיל הזה ילדים עושים הפסקות ארוכות יותר בין הארוחות.
לנו זה עבד. (שתתה מעט מאוד חלב שאוב בבקבוק פלייטקס)

חייבים מעון? אולי מטפלת תוכל להיות איתו יותר בקצב שלו?

תינוקות שעברו מצבים קיצונים הרבה יותר ממה שאת מתארת עברו ושרדו את המצב,
מה זה אומר? שאנחנו יכולים לאחל לכל תינוק מצבים קיצוניים כי הוא, כנראה, ישרוד אותם?

להבנתי, פותחת הדף לא מדברת על שרידה אלא על שמירה של איכות החיים ככל שניתן בתנאים המתחייבים, שאין מה לעשות, הם רחוקים מלהיות אופטימליים.

ממליצה לך לקרוא את הספר "למה זה כל כך מסובך".

(אפשר למחוק אח"כ אם פותחת הדף רוצה).

יש לי בעיה עם הבקשה להפריד בין האוכל לשפיות. אני יודעת שאפשר להסתדר ושהוא לא ירעב מארבע שעות בלעדי. הבעיה שלי עם הכניסה למעון היא לא הדאגה הפיזית- שהוא לא יקבל מספיק קלוריות, היא נפשית- שהוא לא יקבל את הציצי שאותו הוא רוצה מתי שהוא רוצה. נכנסתי לנושא הזה כי הרעב גורם לו להיות עצבני, ואני חוששת ממעגל של תינוק עצבני-מטפלת עצבנית-תינוק עצבני וכו'.

לגבי ההכנה- אני משתדלת. התוכנית היא שבהתחלה אני אהיה איתו ביחד במעון (גם בשביל להרגיל אותו למקום וגם בשביל להרגיע אותי שהמטפלת טובה). ואנחנו מדברים על זה בלי סוף (יותר מדי, אם תשאלו את בעלי).

פותחת הדף לא מדברת על שרידה אלא על שמירה של איכות החיים ככל שניתן בתנאים המתחייבים, שאין מה לעשות, הם רחוקים מלהיות אופטימליים.
תודה לך, קרוטונית. בדיוק על זה דיברתי.

שליחה על ידי ממ* » 30 ספטמבר 2007, 17:01

האם תשקלי לשכור מטפלת בביתכם במקום מעון? ההבדל בין מעון למטפלת הוא כל כך גדול ועקרוני, ושווה לקחת הלוואה בשבילו. כך עשיתי. עד היום אנחנו משלמים אותה, ואפילו די בדאגות כלכליות, כי אין לנו עזרה, אבל אני לא מתחרטת לרגע.
מטפלת בבית:
לא עוקרת את התינוק מביתו, אלא נשארת איתו בסביבה שלו--הסביבה הנוחה והבטוחה שלו, עם הצעצועים והריחות והמיטה שלו. היא נותנת יחס אישי שמתאים לו בדיוק (דבר שממש מחויב בגיל כל כך צעיר), הוא יכול להיות בידיים שלה רוב היום.

עניין האכילה, לדעתי, הוא אחת ההוכחות לכך שבגיל זה יש צורך בטיפול יחידני. עם מטפלת את עובדת ביחד, בצוות, ואת יכולה ללמד אותה כיצד להאכיל אותו. את יכולה להרגיש נוח להתקשר כמה שאת רוצה, ולהסביר ולפרט כמה שאת רוצה. ואתן יכולות להתייעץ זו עם זו.
זה ישנה באופן עצום את איכות החיים שלו ושלך.

בעיני זה יכול להיות בסדר גמור להשאיר ילד במעון לארבע שעות.
אני מציעה לטפל ברגשי האשם, לומר לעצמך שזה בסדר גמור ולהגיע אל היום הזה בידיעה הברורה שזהו הדבר הטוב ביותר עבורך ועבור תנוקך. לא פשרה, לא הרע במיעוטו: הטוב ביותר עבורך ועבור תנוקך.
הידיעה הזו חשובה לא רק כדי להרגיע אותך: בעיני היא הדבר המשמעותי ביותר שישנה לתנוקך. ככל שתרגישי שזה בסדר גמור, ככל שתדאי בוודאות שלא רק שהוא לא יפגע פיסית ונפשית אלא אפילו יחווה חוויות נעימות וטובות, כך התנוק יהיה רגוע ושמח במקום שתבחרי.

שליחה על ידי ממ* » 30 ספטמבר 2007, 18:19

מ י , מן הדברים שלך עולה שבעצם לא חשוב היכן מבלה התינוק את שעותיו וימיו, כל עוד אמו חשה שזה בסדר. והרי לא כך הוא הדבר. לתחושת הם יש בוודאי השפעה גדולה על תחושת התינוק. עם זאת, יש תנאים אובייקטיביים טובים יותר ופחות לתינוק רך, ושום תחושת אם לא תשנה זאת.
ראיתי אמהות שהרגישו מצוין כששמו ילדיהם במקומות שהילדים פשוט לא הסתדרו בהם, ללא קשר לתחושת האם.

ה קטנטנה, העליתי את ההצעה הזאת משום שאת מביעה מצוקה ומשום שצעקת ה-צ-י-ל-ו!!!!

שליחה על ידי ממ* » 30 ספטמבר 2007, 19:02

שתינוקות וילדים הרבה יותר חזקים ממה שאנחנו לפעמים חושבים לעצמנו
אז מה? אין לטענה הזו ולא כלום בהחלטה אם לשים תינוק במעון. העניין בדף זה (ובאתר זה) הוא רווחת התינוק והילד, ולא מה גבול כוחותיו.

יכולת העמידה של תינוק היא כלל וכלל לא מדד להערכת התנאים הטובים ביותר לתינוק. יש להוציא אותה מההערכה.
לדעתי, ה קטנטנה מוטרדת מנקודה זו בדיוק.

מבינה אותך מאוד. גם אני הייתי בדיוק שם באותו הזמן בדיוק. נתקענו בקשיים כלכליים איומים ולא היתה לי ברירה אלא לצאת לעבודה לשלושה ימים בשבוע בהם הקטנה היתה צריכה להיות בגן. תקופה איומה בחינתנו. גם היא לא הסכימה לשתות חלב שאוב מבקבוק, הייתי שואבת לה המון בעבודה, שיהיה, גם פחדתי על ההנקה שתעלם עם כל העניינים האלו וזה היה הולך לפח כל יום... אני לא אפרט את הדברים הרעים שקרו לה בגן, את לא צריכה לשמוע את זה... ארבע שעות זה לא הכי גרוע, אם זה גן טוב המטפלות שם אמורות לדעת איך להכיל תינוק שרק עתה נפרד מאמו בפעם הראשונה ולעשות את זה באופן טוב יחסית. להגיד לך לא לשאת רגשות אשמה... אני יכולה להגיד אבל בד בבד יודעת שזה לא ישנה, אני סוחבת את רגשות האשמה מהתקופה ההיא עד היום ואוכלת את עצמי על החודשים האבודים הללו. לקח לנו זמן להשתקם והיום אנחנו בבית-כל עוד זה תלוי בנו (ההורים) לנצח נצחים.
לגבי האכילה, באמת בארבע השעות הללו הוא יכול לאכול פירות או ירקות אבל מה שבסוף קרה איתנו זה שהפסקתי לשאוב, היא היתה יונקת בבוקר ומיד כשהייתי מגיעה לגן לאסוף אותה, לשם הייתי שולחת אותה עם תחליף לפעמים טבעי ולפעמים איכסי-גם אותם לא ממש שתתה בשמחה, עד היום לא ממש מבינה מה עושים עם בקבוק (בת שנתיים+ כיום). מניחה שכשדברים ירגעו ויכנסו לסוג של שגרה הוא יתחיל לאכול גם כי יראה ילדים אחרים אוכלים בגן.
מקווה בשבילך שהתקופה הזו תחלוף בקלות למרות החששות שלך והעיקר שתחלוף ושתחזרו לתלם.
כל מה שיש לי להגיד זה, שאני מחזקת אותך, יודעת כמה זה קשה וכמה לפעמים דברים הולכים ככה שזה ממש לא תלוי בנו...

תהיא חזקה, זה חשוב לו.

אני מהמיינסטרים... אבל באמת שגם אני אמא טובה... ואני רוצה להרגיע אותך. הגדול שלי היה במשפחתון קטן מגיל 4 חודשים, ונהנה מזה. אפשר היה לראות שהוא מתרגש כשהתקרבנו לדלת... היום הקטנה שלי במעון. היא כבר בת 3, אבל על צוות כזה מקסים לא הייתי חולמת. הן נהדרות. אם את סומכת על הצוות ואם תנסי לעשות סוויטש מלראות בזה טרגדיה, שניכם תוכלו ליהנות. את מדברת בסך הכל על 4 שעות. תראי את זה כארבע שעות של כיף, של חברה, של חוויות. גם לקטנטן כזה.

אני מציעה לטפל ברגשי האשם, לומר לעצמך שזה בסדר גמור ולהגיע אל היום הזה בידיעה הברורה שזהו הדבר הטוב ביותר עבורך ועבור תנוקך.

תראי את זה כארבע שעות של כיף, של חברה, של חוויות.

קראתי, ופתאום עלתה בי הבנה חדשה, משמעותית מאוד-
אני לא רוצה להרגיש טוב עם העובדה שאני נאלצת להשאיר את הילד שלי אצל אשה זרה. טוב לי עם רגשות האשם. אני יודעת שהם מגיעים ממקום נכון ואמיתי, ואני רוצה לשמור עליהם. בעצם, יכול להיות שהקריאה שלי לעזרה היא בעצם "הצילו!!! אני הולכת להכניס ילד בן 7 חודשים למעון ויש חשש שבסוף אני אחשוב שזה טוב ונכון. אני עוד עלולה אחליט להשאיר אותו מחוץ לבית!" נראה לי שעיקר הפחד שלי הוא שאני אתרגל למציאות הזו, אגלה שהשד הוא לא כל כך נורא, ואוותר על חלום החינוך הביתי.
ועכשיו, אחרי שהבנתי מהי הבעיה- הרי היא נפתרה, ואני עונה לעצמי-
להישאר במודעות. לזכור שזה רק אילוץ זמני ואנחנו נפרדים רק כי אין ברירה. לנסות לעשות הכל כדי שיהיה לקטנטן הכי טוב שאפשר במעון- אבל לזכור שבבית תמיד יהיה טוב יותר. לנסות לנצל את הזמן שלנו ביחד כדי להמשיך לשמור על הקשר המדהים שיש לנו כרגע- אפילו להמשיך ולהתקדם. ולהבטיח לו (וגם לעצמי) שזה זמני, ושברגע שרק אוכל אחזור ואהיה זמינה למענו 24 ביממה.
מקווה בשבילך שהתקופה הזו תחלוף בקלות... והעיקר שתחלוף!!!

תודה רבה לכן. ניצלתי.

להישאר במודעות. לזכור שזה רק אילוץ זמני ואנחנו נפרדים רק כי אין ברירה
שכחתי איך קוראים לדף התמיכה של ליאת טאוב , כשנכנסה לעבודות שירות, בו עשו לה ספירה לאחור עד היום שבו תתאחד עם בתה התינוקת.

טוב לי עם רגשות האשם. אני יודעת שהם מגיעים ממקום נכון ואמיתי, ואני רוצה לשמור עליהם. בעצם

לדעתי רגשות אשם זה אולי דבר שקשה להימנע ממנו לפעמים, אבל כדאי לעשות מה שאפשר כדי להיפטר מהם. הם לא העוגן שכדאי לך להיאחז בו, הם עוגן רעוע. כדי לא להתרגל למצב החדש ולנוחות שאולי תמצאי בו – אין צורך ברגשות אשם. אפשר לכתוב על פתק ולתלות על המקרר או לכתוב בלוג או להזכיר לעצמך לפני השינה, בשביל מה את צריכה רגשות אשם שיתחזקו את זה? רגשות אשם (לדעתי, ולא כביקורת אישית) זה בזבוז זמן, בעיקר אם הם הדבר עצמו ולא קרקע שניתן לצמוח ממנה למשהו פרודוקטיבי.

רוצה להרחיב את מה שכתבתי קודם – אם תתרגלי למצב החדש ותרגישי שהוא יותר נוח או לא-כל-כך-נורא – אז רגשות האשם לא ימנעו ממך להרגיש ככה, אלא רק יתנו לך איזשהו "פתק למורה" שבעצם אומר – היא בסדר, היא אמא טובה, היא אומנם מרגישה ככה, אבל יש רגשות אשם! רגשות אשם לא יפטרו אותך מרגשות, לא משנה מה הם.

ומה זה "מקום טוב ואמיתי"? המקום הטוב והאמיתי הוא האינטואיציה הבריאה שלך כאמא, והמקום הזה בטוח ושמור, בלי קשר לרגשות אשם. אם הוא אמיתי, הוא יצליח להישמר על אף רגשות האשם שלא שייכים אליו, והרבה פעמים משמשים כ"תירוץ" לעשיה או אי-עשיה.

הצילו!!! אני הולכת להכניס ילד בן 7 חודשים למעון ויש חשש שבסוף אני אחשוב שזה טוב ונכון. אני עוד עלולה אחליט להשאיר אותו מחוץ לבית!" נראה לי שעיקר הפחד שלי הוא שאני אתרגל למציאות הזו, אגלה שהשד הוא לא כל כך נורא, ואוותר על חלום החינוך הביתי.
מודה, גם שם הייתי. לקראת סוף התקופה של הקטנה שלי בגן אני כבר הייתי בחופש הגדול ומשום מה היא עדיין נשארה בגן... אומנם בבוקר היינו מגיעות מאוחר מאוד ובדרך כלל הייתי מחזירה אותה הביתה מוקדם יותר מאחרים, כעיקרון הגן באותה התקופה היה סוג של בייביסיטר עבורי, מקום שבו היא יכולה להיות עד שאני אסיים לארגן את הבית ולהכין ארוחת צהריים אבל כן... היה לה רע שם בעיקר בתקופה הזו ואני? אני עצמתי עיינים, התרגלתי כבר להדחיק ולשנן "זה בסדר. זה בסדר..." במן מנטרה חולנית שכזו שלקח לי כמעט חודשיים להבין שלא, זה ממש לא בסדר, זה ממש ממש לא בסדר. למזלי לא המשכתי חוזה עם מקום העבודה שהיה לי בשל חוסר מוטיבציה. אחרת עוד הייתי עלולה למצוא את עצמי ממשיכה לעבוד במקום עבודה ממש לא נחוץ כשהמצב הכלכלי שלנו כבר אפשר להוציא אותה מהגן ולחזור להשקיע את הכסף במה שבאמת חשוב... זה לופ מסוכן מאוד ואני שמחה שאת עירה לו ולא תפלי בפח הזה שולל... אני לעולם לא אפול בו שוב.
<ילדת טבע מדברת פה על דברים שהיא ממש מתביישת להודות בהם אפילו בפני עצמה...>

כנראה שלא הבהרתי את עצמי.
אני לא לטפח רגשות אשם- אני יודעת שכרגע מה שהכי נכון לנו כמשפחה זה להשאיר את הקטנטן במעון, ואני די שלמה עם ההחלטה. אבל אני גם יודעת שרגשות האשם האלה הם הדבר הכי טבעי להרגיש כשמוציאים ילד מהבית, ובמקרה שלי- יש להם גם תפקיד (להזכיר לי מה אני באמת רוצה לעשות).
אולי המונח רגשות אשמה פשוט כבר לא מתאים. כי אני לא חושבת שאני אמא רעה, או שאני לא בסדר. אבל כן קשה לי, וברור לי שבימים הראשונים יצבט לי הלב ללכת. ואני רוצה לשמור את ההרגשה הזו, שאמשיך להתגעגע...

משהי אי-שם במעלה הדף שאלה מדוע לא מטפלת? (יחס אישי פרטני בסביבה מוכרת וכו')
רוצה לחזור על השאלה כי לא ראיתי התייחסות.
זה אפילו לא חייב לצאת יקר יותר, תשלום למטפלת ע"פ שעה (4 שעות) לעומת תשלום גלובלי למעון (תשלום חודשי קבוע).
לא ברור מדוע את פונה לקיצוניות (ע"פ תפיסתך) חינוך ביתי לעומת ילד קטנטן במעון שצריך לאכול עם כולם, לישון כי צריך ולוותר על מגע ידיים צמוד.

כתבת: אני לא רוצה להרגיש טוב עם העובדה שאני נאלצת להשאיר את הילד שלי אצל אשה זרה. טוב לי עם רגשות האשם. אני יודעת שהם מגיעים ממקום נכון ואמיתי, ואני רוצה לשמור עליהם. בעצם, יכול להיות שהקריאה שלי לעזרה היא בעצם "הצילו!!! אני הולכת להכניס ילד בן 7 חודשים למעון ויש חשש שבסוף אני אחשוב שזה טוב ונכון. אני עוד עלולה אחליט להשאיר אותו מחוץ לבית!" נראה לי שעיקר הפחד שלי הוא שאני אתרגל למציאות הזו, אגלה שהשד הוא לא כל כך נורא, ואוותר על חלום החינוך הביתי.

ואני רק רוצה לציין משהו. אם תחשבי שזה טוב ונכון, סימן שתחשבי שזה טוב ונכון... אם אני מבינה נכון, החינוך הביתי הוא לא מטרה בפני עצמה אלא כלי. אם פתאום תמצאי כלי אחר, ותחליטי שהוא "טוב ונכון", בכוח תימנעי ממנו?

אני מאמינה שהחינוך הביתי הוא נכון לכולם. לא תמיד הוא נוח, אבל הוא נכון. ולפעמים כשמאוד קשה לעשות משהו אז מוצאים המון צידוקים למה בעצם לא צריך לעשות אותו- ומזה אני מפחדת.
כרגע, כשהכל תיאורטי, כשאני לא צריכה להיתקל בקשיים היומיומיים- אני יודעת מה נכון. אחר-כך, מבפנים, קשה הרבה יותר להרים את הראש ולראות מה הדבר הנכון לעשות- כי התרגלנו, כי נוח לנו במצב הקיים, כי צריך המון אומץ לשנות.
אז שוב, מסתבר שאני לא מצליחה להתנסח... כשאמרתי שבסוף אני אחשוב שזה אמיתי ונכון, התכוונתי לומר שאני אתרגל ולא אצליח לראות את הבעייתיות שבמצב- פשוט כי אני כבר אהיה בתוכו, אאמין שככה זה העולם ולא אדמיין שאפשר אחרת. ובמקרה של חינוך ביתי- כנראה שזה הכלי היחידי לגדל את הילדים שלי להיות אנשים מאושרים, אוהבים, נאהבים, מאמינים בעצמם ונאמנים לעצמם. ולכן הוא כבר מקבל מעמד של "מטרה". (שונאת את החלוקה הזו, אבל לא אכפת לי להכנע להגדרות הללו).

ולגבי מטפלת- אין לנו אפשרות. מדובר על מעון שאנחנו מקבלים חינם, ככה שההפרש במחיר משמעותי מאוד. מדובר גם על שעות אחר הצהריים- לכן הוא לא יצטרך לאכול ולישון לפי השעון שלהם (מצד אחד. מצד שני אלו דווקא השעות היותר קשות שלו...). יכול להיות שנשלם למישהי שתיקח אותו מוקדם יותר ואז הוא יהיה שם רק שעתיים-שלוש, אבל זה עוד בגדר של יכול להיות...

מן הדברים שלך עולה שבעצם לא חשוב היכן מבלה התינוק את שעותיו וימיו, כל עוד אמו חשה שזה בסדר. והרי לא כך הוא הדבר
בעיני בהחלט כך הוא הדבר.
בעיני יותר קשה לילד להיות במקום שאמו משדרת לו שזה מקום לא טוב, מאשר להיות במקום "לא טוב". (כמובן שאפשר לקחת את הדיון לקיצוניות ולהתחיל להזכיר מטפלות מתעללות ומעונות סובייטיים. אבל אני מציעה להשאר בתחוםה נורמה של המקומות הסבירים, עם המטפלות הנורמליות, מה גם שבמקרה שלנו רוב הסיכויים שה-קטנטנה עשתה עבודת שטח ובחרה מקום שנראה לה באמת המוצלח בנסיבות)
הדבר החמור ביותר, הוא לתת לתינוק לבלות במקום, שבעיניך, כאמו, אינו טוב בשבילו.
ברגע שה קטנטנה בחרה את המקום לבנה, ברגע שהיא מחליטה להשאיר אותו שם, משמעות הדבר היא, שהיא בעצם חושבת שזה בסדר בשבילו. הרי אינה אמא מזניחה או מתעללת. היא רוצה את הטוב לתינוקה, והנה היא מצאה את הטוב הזה, בהתאם לנסיבות חייה, שאינן משניות או שוליות אלא מהותיות והכרחיות. מן הרגע הזה ואילך, רגשי האשם, הרצון להסיר אחריות על ידי הדיבורים שזה לא טוב (כן. רצון להסיר אחריות. גם לשלוח וגם להסתתר תחת עלה התאנה של הקיטורים), מיותרת. ומזיקה. מזיקה לאם ומזיקה לתינוק.
מזיקה לתינוק במובנים רבים:
ראשית, כי הוא קולט (מאמו) שהיא שולחת אותו למקום לא טוב. איזו מין אמא זו? איזו מין מערכת יחסים זו?
שנית, מפני שהמציאות הזו שמה את התינוק במצב, בו מחד שולחים אותו למקום ומאידך אוסרים עליו, בעצם, להסתדר במקום הזה. אם אמו חושבת שזה מקום לא טוב, אסור לו להנות שם, אסור לו להיות שם בבטחה. הוא חייב לאמו להרגיש שם לא בסדר. ככל שהוא ירגיש שם פחות בסדר, אמו תרגיש טוב יותר: תפיסותיה הוצדקו. תחזיותיה אומתו. תפיסת המציאות שלה הונכחה. רגשות האשם שלה (שכזכור תורמים לה ולתחושתה הטובה כאם) נתרמו.

רק תחושה פנימית של האם, שהיא עושה את המעשה הנכון, שהיא פועלת הכי טוב עבור התינוק שלה, יאפשרו לו להיות שם בבטחה וברגיעה. יאפשרו לה להיות בבטחה וברגיעה. המציאות הסובייקטיבית היא הקובעת, לא האובייקטיבית - אם בכלל יש מציאות שכזו.

רק תחושה פנימית של האם, שהיא עושה את המעשה הנכון, שהיא פועלת הכי טוב עבור התינוק שלה, יאפשרו לו להיות שם בבטחה וברגיעה

התגובה של קרוטונית דוקא נראית לי מאד מאופקת ומנומסת
מסכימה.
אמנם הדעות שלך (רן) אינן מחרידות בעיני, אבל הן דעות מהזן שאפשר לשמוע בכל גן שעשועים עירוני מצוי.
אולי בשל כך בדיוק קשה לי לראות אותן כ"מחרידות". יותר כשגרתיות, לא מחדשות.
< ולא, אין לי בעיה עם גברים

>

בעיני, אם אמא מאמינה בכל ליבה שהמקום והנסיבות אינן מיטביות עבור בנה, אין שום בעיה להעביר לתינוק בדיוק את התחושה שלה.
זה לא אומר שהיא לא סומכת עליו ועליה ועליהם שיוכלו להסתדר, שמותר להסתדר באותו מקום, בנסיבות שיש. מותר, אפשר ורצוי להנות ולהיות בבטחה, לא חייב להיות קשור בכלל.
ילד שלי, זה המצב שלנו. זה לא הכי טוב שאני יודעת ועם זאת נסתדר, נהנה, נשמח ונבטח עד בוא אפשרות רצויה שנהיה שנינו באותו מקום. אחלר מגניב, בעיני

מורכב, כמובן.

מ י-
רק תחושה פנימית של האם, שהיא עושה את המעשה הנכון, שהיא פועלת הכי טוב עבור התינוק שלה, יאפשרו לו להיות שם בבטחה וברגיעה
אני משערת (ומקווה) שיהיה לו טוב במעון. אבל אני גם מאמינה שבבית היה יכול להיות טוב אפילו יותר. אז כרגע אני מעניקה לו את המקסימום האפשרי במסגרת נסיבות החיים הקיימות- אבל חשוב לי לזכור שזה לא המצב האידיאלי, ושברגע שאוכל (כלומר- כשהנסיבות ישתנו) אמשיך להעניק לו את הטוב ביותר (ולהשאיר אותו איתי בבית).
כלומר- כרגע אני מעניקה לו את הטוב ביותר (בהתאם לנסיבות), ורוצה לזכור כל הזמן שבעתיד אוכל לתת לו אפילו יותר- על מנת שבאמת אצליח.

ילדת טבע, תודה לך. טוב לי לקרוא אותך.

פתחתי פעם עמוד בנושא תחת השם הלב מתקהה את מוזמנת לחפש. הזכיר לי מאוד את עניין ה"אני לא רוצה להרגיש טוב עם זה".

יכולה לספר שבתי היתה במשפחתון, בעצם מטפלת ובתה היו שם, בביתן, מגיל 7 חודשים עד עשרה ליומיים בשבוע בהן נאלצתי לעבוד.
זה היה קטסטרופה , היא לא הסתגלה ולא הסתדרה ולא כלום. וכן הרדימו אותה במנשא, האכילו אותה שאוב לאט לאט (40 דקות לקח לה לאכול 80 מ"ל) והיא היתה אוכלת כל שעה וחצי, לא כל 4, ובעניין מוצקים אני הייתי מאד נוקשה לגבי מה מותר לתת ומה לא בגלל חשש לאלרגיות . היא היתה במקום נעים, עם טיפול מסור ובכל זאת היה נורא. אחר כך החזרתי אותה הביתה למטפלת אחת על אחת. לא היה לי כסף גם האחת על אחת היה לא קל כי מעולם לא היה לה קל להיפרד ממני (היום הרבה יותר קל בהקשר הזה, בערך מגיל שנה וחצי זה השתפר אצלנו) . זה היה ממש קשה בשבילה ובשבילי ובשביל מי טילה בה.
אני לא מספרת לך את זה כדי לרפות את ידייך ולייאש, הלוואי שיהיה טוב ונכון.
אני גם מסכימה עם מי שאמרו כאן שחלק מההסתגלות שלו תלויה בכמה תשחריי במובן הזה שתנסי להיות שלמה עם הבחירה כי אם את משדרת חוסר שלמות הוא יקלוט את זה (אני מניחה שזה חלק ממה שהיה אצלנו, למרות שהיא היתה במקום טוב לא הייתי לגמרי שלמה עם הבחירה להוציא מהבית, אם כי אצלנו זה היה מורכב יותר מכל מיני בחינות).
בדיעבד, מי שסחבה איתה טראומה ורגשי אשמה משם זו אני, לא היא, והיום זה מאחורינו במבן הזה שאני לא רואה שאריות של זה ביחסינו, אבל זה באמת גיל צעיר וזה באמת לא קל ובאמת עדיף להיות עם אמא בגיל הזה.

אני מאמינה שהחינוך הביתי הוא נכון לכולם
אני מרגישה שהמשפט הזה לא נכון לי. את מכירה אותי? את ילדי? את זוגי? הקביעה שלך לא נכונה לגבי.

_אני מאמינה שהחינוך הביתי הוא נכון לכולם
אני מרגישה שהמשפט הזה לא נכון לי. את מכירה אותי? את ילדי? את זוגי? הקביעה שלך לא נכונה לגבי._

ובמקרה של חינוך ביתי- כנראה שזה הכלי היחידי לגדל את הילדים שלי להיות אנשים מאושרים, אוהבים, נאהבים, מאמינים בעצמם ונאמנים לעצמם. ולכן הוא כבר מקבל מעמד של "מטרה". (שונאת את החלוקה הזו, אבל לא אכפת לי להכנע להגדרות הללו).

החינוך הביתי לא מבטיח שום דבר, אני מאמינה שלא נכון לבחור בו מתוך תקווה שיצאו "תוצרים" טובים יותר, מאושרים יותר, איך בכלל אנחנו יכולים לקחת אחריות על האושר של מישהו אחר ? האם כבר גמרנו לטפל בסוגיית האושר שלנו ?

החינוך הביתי הוא דרך חיים שנבחרת קודם כל לטובת ההורה וההורים שבוחרים בה (כמו כל דרך חיים אחרת). אם להורה לא טוב, קשה מאד שיהיה טוב לילדיו. בבסיס הבחירה עומדת השאלה האם את רוצה להיות בבית ? יש הרבה דרכים לחיות והרבה דרכים לגדל ילדים וברור שאין דרך אחת שיש לה ערובה בטוחה לתוצאות משופרות. אולי אם תצליחי לשחרר את האשליה או הפנטזיה לגבי החינוך הביתי יהיה לך קל יותר לקבל החלטות ולבחור את הבחירות שהכי נכונות לך ולנשמפחתך בכל רגע או בכל צומת בחייכם.
(הפנטזיה הזאת היא גיבנת כבדה מאד שיכולה לעשות שמות במי שמנסה ללכת בדרך החינוך הביתי ולצפות מעצמו ומילדיו לניסים ונפלאות...).
בהצלחה

ובמקרה של חינוך ביתי- כנראה שזה הכלי היחידי לגדל את הילדים שלי להיות אנשים מאושרים, אוהבים, נאהבים, מאמינים בעצמם ונאמנים לעצמם.

המשפט הזה פשוט מקומם. את חושבת שבין מליוני הילדים שגדלים בחינוך לא ביתי אין כאלו ש אוהבים, נאהבים, מאמינים בעצמם ונאמנים לעצמם ?

אם את הופכת את החינוך הביתי למטרה במקום לאמצעי, שימי לב שאת עלולה לפספס את המטרה הראשונית (לא משנה מה היא).

חשוב להדגיש שישנם סוגי מזג שונים לילדים, וכן למטפלות
קשה לי עם ההגדרות שחור-לבן של ילד במעון=לא טוב בכלל, ילד עם אמא=טוב מאד.

גם אני הוצאתי את בני בן חצי שנה למעון, וביום הראשון היה קשה לי מאד לעזוב וניג'סתי למטפלות שלו...
ולאחר זמן נרגעתי וראיתי שהוא נהנה וטוב לו (עד כמה שאמא יכולה לראות זאת)
<וחוץ מזה - לא כ"כ קשור לנושא הדף - לא תמיד הפתרון הכי טוב להיות עם אמא כל היום ישנם מצבים בהם עדיף להוציא ילד למסגרת - תומכת כמובן - למשך מס' שעות בשביל שהאמא תוכל לנוח/לעבוד/ ל.... >

בענין רגשות האשמה: החלטת שכרגע זהו המצב?
יש לך אפשרות שינוי? תשני.
אין לך? תראי מה את והוא יכולים ללמוד מהמצב ותנסי להסתדר הכי טוב במגבלות הקיימות.

רגשות האשמה מבזבזות הרבה אנרגיות חיוניות שיכולות לקדם אתכם - וחבל.

את יכולה לפנות את האנרגיות לכוון של צמיחה ולמידה.*
בהצלחה.

שלום יש לי תינוקת בת 5 חודשים שנרדמת רק על הידיים ועטופה היטב ממש כמו אריזת מתנה
בחושך עם מזגן.
אני מעוניינת לשלוח אותה למעון או משפחתון אך חוששת שהיא תסבול שמא לא ייעטפו אותה ולא יהיו לה התנאים שבבית
חשוב לי לציין שהיא לא נרדמת על הבטן
כיצד עליי לפעול?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

להשאר איתה עוד קצת בבית או לחלופין למצוא לה מטפלת טובה.
במעון יהיה קשה מאוד לתת לה את התנאים הללו.