בר עדש,
חבל. לפעמים השימוש במיקרוגל היה ממש נוח. עכשיו נצטרך להסתדר בלעדיו...
אחרי שהעפנו את המיקרו לפני שנה וחצי, גילינו בדיעבד כמה זה היה פשוט ולא דורש שום פשרה. וגם.... כמה זה יותר טעים לחמם אוכל בסיר או פיתה בטוסטר (פטנט שלמדתי מ-
תבשיל קדרה: להרטיב את הפיתה הקפואה במים, ואז להכניס לטוסטר. יוצא רך ומגניב כמו ממאפיה!).
תמי,
הספקתי לכתוב את חלקו הראשון של מאמר על הקשר בין חשיפה לכימיקלים לאוטיזם:
קראתי. מרשים מאוד. מרשים כמה מידע את אוצרת בתוכך (וכמה מידע מטריד ומעיק יש בעולם בנושא הזה....
).
כל הכבוד לך על כל מה שאת עושה.
אורנה יקרה,
אני חושבת שיש דרך נוספת של התמודדות, דרכי שלי, והיא לשים את הקו האדום של השינויים על פי אורח החיים שאני מקיימת, ולהניח ליתר.
במילים אחרות אני בוחרת לא להגיד "לא מעניין אותי" אלא להגיד "ידוע ואני בוחרת לא לשנות את אורח חיי בהתאם לידע הזה".
חשבתי בעקבות מה שכתבת.
אני אנסה לתאר לאן זה לקח אותי, אחרי הכל אני יכולה להעיד רק על עצמי.
חשבתי על התקופה שבה ידעתי על הרבה דברים מזיקים, אבל לא עשיתי שום שינוי. ידעתי הרבה זמן על זיהום אוויר בת"א ובכל זאת זה לא גרם לי לשנות מיקום - אז. ידעתי הרבה על הסכנות שבעישון סיגריות, ובכל זאת עישנתי. אני יודעת גם
היום הרבה על הקרינה הסלולרית מהטלפון (יודעת הרבה יותר ממה שכתבתי בפוסט) ועדיין רק שלשום קניתי אוזנייה שתקטין את הקרינה.
אם אני צריכה לנסות ולשים את האצבע על המקומות שבהם כן עשיתי שינוי, ומה גרם לי לעשות את השינוי - אז לגבי עצמי אני יכולה לומר שזה
מידת המוחשיות של הסכנה המשוערת.
למשל:
רק כשאפרסקית נולדה, והרגשתי איך הריאות שלה הצחות בנות-כמה-שבועות, מתלמאות בג'יפה התל אביבית שבאוויר - בו ברגע הבנתי לראשונה בצורה עמוקה שלא היתה קודם, עד כמה הסכנה מוחשית. ואני לא מדברת רק על הסכנה מפני סרטן ריאות (שהוא תמיד נתפס כמשהו רחוק ובלתי קשור אלינו), אלא הסכנה הפשוטה של אסטמה (אומרים שבקרב ילדים בתל אביב, אחד מכל שלושה). ואני דווקא לא חובבת סטטיסטיקות, וממש לא מרגישה שהן אומרות משהו ספציפי עלי, ועדיין, הרגשתי לראשונה כמה הסכנה מוחשית. ומאותו רגע, השינוי היה בגדר הקלה! לא בגדר עול.
זה אפרופו מה שתמי כתבה:
מרבית האנשים מוכנים לשינוי רק כשהכאב הכרוך בשינוי מתחיל לכאוב פחות מהכאב הכרוך בחוסר שינוי.
הסיבה שאני מוטרדת מהכימיקלים שיש בחיינו, היא שאני מרגישה שזה מחלחל אלי עמוק פנימה, יותר מאשר ההבנה השכלית שהיתה עמי עד כה. ועדיין אני לא לובשת בגדי כותנה אורגנית (למרות שאם היה להשיג מבחר במחירים אפשריים אז אולי הייתי מתאמצת) ואני אפילו לא לובשת תמיד רק 100 אחוז כותנה. אבל אני מוטרדת.
ואז, בחלוף השנים, כשהסרטן מכה במשפחתי פעם נוספת והפעם במקום עוד פחות צפוי, אני מרגישה עוד יותר בעוצמה את הקשר בין הדברים.
ואני לא חושבת שחוטפים סרטן רק מכימיקלים מזיקים. אני חושבת שזו רק סיבה אחת שמצטרפת לכמה סיבות. יחד עם זאת, זה בהחלט מעלה את הסיכוי, שבהצטרפות כל התנאים, זה עלול לקרות.
אני לא זוכרת איפה קראתי את זה, אבל יש איזה מחקר שבו נטען שמתוך נשים החולות בסרטן שד, אחוז הנשים שצובעות שיער בקביעות ולאורך שנים רבות הוא ....
87% ! מדהים לא? זה כמובן תואם את ההיסטוריה של אמי שחלתה בזה, לצד זה שהיא מתאימה גם למחקרים שמדברים על הקשר בין חוסר הנקה לבין סרטן השד, ולצד התאמתה לתפיסה ההוליסטית שמדברת על סרטן השד כעל קושי ביכולת אמהית להעניק. [אני אמחוק את כל זה תוך יום יומיים]
אני כותבת את כל זה כדי לומר שאני חושבת שלכל דבר יש יותר מסיבה אחת.
ועדיין, הייתי שמחה לנטרל כמה שיותר השפעות מזיקות.
אורנה יקרה אחרת אמרה לי השבוע בשיחה בנושא דומה, שמה שאפשר לשלוט עליו הוא האקולוגיה של הנפש.
זה נכון.
אבל אני מרגישה שגם על האקולוגיה של הנפש של בני משפחתי שלי אני לא יכולה לשלוט במלואי, ולכן אני מעדיפה סביבה יותר נקייה. עד כמה שניתן, עד כמה שאני מסוגלת להכיל ולהתמודד איתו.
אבל ברגע שאני חשה סכנה באופן כל כך מוחשי וכל כך חזק - השינוי הוא כבר לא בגדר עונש או חובה מבחינתי. השינוי נתפס אצלי כהקלה גדולה, כהצלה.
לו היו אומרים לנו בוודאות מוחלטת שכל מי ש... (יגור במקום X, יאכל מזון X, וכו' וכו') - יקרה לו כך וכך, אני מניחה שהסכנה היתה הרבה יותר מוחשית בהגדרה. ברגע שזה סטטיסטיקות, והכל כל כך מעורפל ולא וודאי... אז יש הרבה ערפול גם בתחושת הסכנה.
ואני לא אומרת שתחושת הסכנה האישית שלי היא כמובן מדד אובייקטיבי למשהו, זה שלי וזה המטען האישי שלי.
אני רק מחדדת את ההבדל בין אני היודעת-והלא-משנה-דבר של פעם, לבין אני של היום (שגם לא משנה הכל...).