בכלים של ילד בן חמש וחצי שיש לו
לואיזה, בן החמש וחצי הוא שלי. של
אמא אמא, פותחת הדף, הוא בן 6. (-:
אמא אמא, לואיזה הקדימה אותי. אני מצטרפת לדבריה.
יש לי ציפיה ליחס, זה לא טבעי לדעתך?האם לדעתך אני לא יכולה לצפות ממנו ליחס? לא טבעי לקבל יחס מילד?
בהקשר הזה, אני באמת לא יודעת מה "טבעי" ומה לא. אנסה לענות כך:
ראשית, כל רגש שיש לך הוא
טבעי ולגיטימי. אלה הרגשות שלך, בשום אופן אני לא רוצה לשלול את הלגיטימציה שלהם או להגיד עליהם "לא טבעיים".
זה לפני הכל.
אז "טבעי" לצפות ו"טבעי" לא לצפות. "טבעי" להיעלב ו"טבעי" לא להיעלב. אין פה "תשובות נכונות" - זה מה שאת וזה מה שיש וזאת נקודת המוצא שלנו.
אבל, עכשיו באה שאלה אחרת: לא שיפוט של הרגשות שלך, כי זה מוטעה מכל בחינה, לדעתי.
לא שיפוט של ההתנהגות שלך, גם זה לא במקום כאן, שוב, לדעתי.
מה שאני מציעה הוא אחר:
את מתארת יחסים בין שתי נפשות.
את מתארת סבל, או מצוקה, שלך (לא חותמת על המלה, אני רק רוצה להגיד שאת מבקשת עזרה כי יש מצב שמאוד מאוד לא נעים לך ומציק לך ואת רוצה בו שינוי. את מסכימה?).
מה שאני מציעה הוא שני דברים:
השני - מה שאת עשית, ויצא משהו יפה מאוד: בטאת מולו את רגשותייך, והוא הגיב ברגישות ובאהבה.
הוא הביא לי ציור ואמר שאמא עצובה וצריכה חיבוק אז הוא יקח אותי וישים במנשא.
איזה מתוק! ממש התרגשתי מהתיאור שלך! וחוץ מזה, רואים איזה אמא אוהבת יש לו...
הראשון - לשנות את הגישה שלך.
כן, לסלק את "יש לי ציפיה ליחס". כן, הוא צעיר מדי ואת לא יכולה "לצפות ממנו ליחס". אז אני מציעה: תוותרי על הציפיה, במקום על הילד. ואת הילד תחנכי, לאט לאט. כמו שאת עושה. על ידי ביטוי רגשותייך, על ידי הדרכה עדינה בלי כעס ושיפוט.
_היום ביקש ללכת לחוג והסכמתי. התייבשתי מחוץ לחוג עם שאר הילדים שלי כיוון שזו פעם ראשונה ורציתי להיות שם אם יזדקק. בינתיים הילדים התרעבו, בשעה שלרב אינם רעבים וקניתי להם משהו לאכול. הם די השתעממו בחדר ההמתנה הקטן (תכננתי ללכת לגינה סמוכה אבל היתה רוח חזקה וקר) אז קניתי מספריים ועשינו "גזירות". כשיצא הבכור לא התגשמה הציפיה שלי שיגיד"איזה כיף היה!" או "שלום לכולם" או משהו כזה. הוא שאל:"מה אכלתם?" "מי קנה מספריים?""אני רוצה גם!"
הרגשתי שוב הרגשה לא נעימה. שהייתי מצפה יותר להעריך את מה שאני עושה בשבילו לא מבחינת שיגיד לי תודה רבה, אלא שיצא, יספר מה היה ולא יתעסק כל כך מהר במה שאחרים_
אני קוראת את התיאור שלך ורואה בו כמה דברים:
"התייבשתי" וגו' - כבר במצב הזה, את הכנסת את עצמך למצב שמצפה לתמורה. להערכה. זו
ה מלכודת הפולנית בהא הידיעה. במשפחה שלנו מה שמנע גישה כזאת, לדעתי, היה הסיפור על אמא של אמא שלי, שהיתה בלתי ראויה לתפקידה כאם בכל קנה מידה, שאמרה לאמא שלי בבגרותה "אני טיילתי איתך בעגלה!" בתור סיבה למה אמא שלי "חייבת לה" משהו.... P-:
אבל אני רואה משהו נוסף: אני חושבת שאני רואה רגשי אשמה שלך. כשהוא שואל "מה אכלתם?" את מרגישה שהוא הפסיד. ולא טוב לך עם זה. תחשבי על זה, אולי אני מזהה משהו נכון. ואם כן, אז חשוב לך לחשוב על זה. האם כשהוא בא בתלונות זה מקפיץ אצלך רגשי אשמה? האם עמוק בפנים את מרגישה שהלוואי שהיית יכולה למלא את כל הרצונות שלו, הכי מופרכים ומוגזמים?
התיאור של הילד שלך יוצא מהחוג וישר בודק מה הוא הפסיד "ומתעסק במה שאחרים": תראי, זו לא את. זה לא קשור באיזו אמא את. זה לא קשור לכמה שנתת לו ואיך שגידלת אותו. זה הוא. ככה הוא. הוא "מתעסק במה שאחרים". ככה הוא. כרגע. בכל מצב ומצב, הילד שלך יותר מוטרד להיות במצב שהוא "לא יפסיד", שאחרים לא "יקבלו יותר". והוא לא מסתכל על חצי הכוס המלאה. הוא מסתכל ישר על חצי הכוס הריקה. הוא מתמקד במה שאין לו ולא במה שיש לו. ברגע שהוא יוצא ורואה אתכם, ישר הוא שוכח את כל מה שהיה לו בחוג, ישר שוקעת לו הבטן כשהוא מרגיש "מחוץ לעניינים" ומדמיין שאתם כולכם נהניתם לכם שם ביחד, בזמן שהוא "לא היה". הוא היה רוצה את הכל, רצוי בבת אחת ומייד (-:
(בהערה מוסגרת: האם את יכולה בכנות להגיד, שבך אין שום דבר כזה? שאת תמיד רואה רק את חצי הכוס המלאה?)
בקיצור, הוא
כזה.
איך לומדים לצחוק?
לאט ובהדרגה. אני אספר לך כמה פטנטים שעזרו לי:
התחלתי מלצפות מראש לתלונה שלו. ניסיתי לנחש איזו תלונה היא תהיה, והתערבתי ביני לבין עצמי מה יהיה המשפט הראשון שייצא מפיו.
כאשר הציפיה היא לא לתודה והערכה (שאת אף פעם לא מקבלת?) אלא למה שהוא
באמת עושה, לתלונה כלשהי - אז יקרו שני דברים (בהדרגה, בהדרגה, הרגלים חדשים לא נלמדים תוך שעה):
- הציפיה שלך תתאים למציאות, ואם תוכזב - זה יכול להיות רק לטובה! (-:
- זה יתחיל לשעשע אותך במקום להעליב.
כאשר מגיעה התלונה, למדתי לבדוק את עצמי ולנקות כל רגשי אשמה. אם יש לי, אני אומרת לו בכנות: "באמת, אני מאוד מצטערת, פשוט לא חשבתי שאולי תרצה גזר" (לא בישלתי כי הייתי טרודה ושכחתי שהוא בטח יבקש גזר מבושל ברגע שיקום, אז כן, אני מרגישה אשמה...).
אם אין לי אשמה, אני מנטרלת את התלונות בכל מיני תגובות. "מה אכלתם"? אולי נשאר ואת יכולה להציע לו? אולי צריך תמיד לחשוב, עם הילד הזה, להשאיר עבורו את המנה שלו בצד? במצבים כאלה אני תמיד חושבת מראש שהילד שלא איתנו יקנא ויתאכזב שלא קנו לו, וקונה גם עבורו ושומרת לו. "מי קנה מספריים?" אני אולי אשאל: "גם אתה רוצה לגזור? יופי, כשנגיע הביתה נעשה עוד גזירות וככה גם אתה תוכל לגזור" או משהו כזה. "אני רוצה גם!" אני אומרת: "בטח, בטח שאתה רוצה גם" ומאפשרת לפי התנאים (לפי התנאים: אם מתאים לנו להתעכב במקום, אז מייד. אם לא מתאים לי שנתעכב במקום של החוג ואני רוצה ללכת כבר הביתה או לסידורים, אני מבהירה את זה קצרות ובלי ויכוחים ומודיעה מתי תהיה בדיוק ההזדמנות להשלים את החסר).
הדבר השלישי שעזר לי היה "חינוך מחדש". את זה עשיתי בעבר עם אמא שלי (!) והיום כאמא עם הילדים. אני פשוט מנסחת מחדש את מה שהם אמרו, אבל בניסוח שמקובל עלי.
נגיד, אמא שלי התלוננה: "אם תעשי .... אף אחד לא ירצה אותך!" (הייתי רווקה מאוד פסלנית P-: ).
אז התחלתי להגיב בחיוך משועשע: "לא, אמא, מה שאת צריכה להגיד הוא: את הבת שלי, יפה, חכמה, מוכשרת [לא זוכרת, בשביל ההגזמה הקומית הפגזתי באיזה חמישה-ששה תארים], אל תתחתני עם אף אחד שלא שווה אותך!"
בפעם הראשונה הפתעתי אותה.
בפעם השניה הצחקתי אותה.
אחרי כמה פעמים שהצחקתי אותה היא בעצמה אמרה פעם אחת: "טוב, את הבת שלי, היפה החכמה המוכשרת [וכו']..." היא התכוונה לצחוק על המשפט שלי, היא לא אמרה את זה ברצינות, אבל לא עזר לה: מאותו יום והלאה לא שמעתי יותר את המשפט המטומטם והמעליב ההוא P-:
אותו דבר עם הילד. "למה רק היא קיבלה מדבקה? למה אני לא?" אז אני אומרת: "אתה מתכוון שגם אתה רוצה מדבקה? אז אתה יכול לבקש, 'אמא, גם אני יכול לקבל מדבקה?'" או כל דבר אחר. פשוט, שיקוף של מה שהוא אמר בצורה שיותר מקובלת עלי.
מקווה שעזרתי עם כמה כלים (או אולי לפחות שעשעתי אותך קצת).