^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הדף הזה נותן לי כ"כ הרבה כוח מתוך המקום הבודד והלבדי שלי לקום מהכאב ולתת לעצמי חיבוק.
זה לא קל
אני הרבה לבד
התחושות מציפות
אבל מאוד מנחם לדעת שיש מי שמבין תומך ואוהב..

כתבתי משהו קצת קשור ב לגדול להיות אהובה

אני מאוד נאמנה לחברים שלי ולאנשים שמסביבי ולכן לרוב לא מוותרת למרות שפשוט עייפתי ונמאס לי מהמרדף האינסופי הזה אחרי הכרה ואהבה ללא שיתוף פעולה מהצד השני אלא טיפטופים שמרגישים כעשיית טובה.
אני חושבת שזה משפט מפתח.

אם חברים עושים לך טובה בזה שנפגשים אתך, אז החברות איננה טובה אלא רעה.

אני מכירה את תחושת הרדיפה אחרי אנשים, כי אני עצמי נוטה להתחבר עם אנשים עסוקים, והרבה פעמים הם צוללים ונעלמים לתקופות ארוכות, ויש כאלה שאם לא אתקשר אליהם גם הם לא יתקשרו, ויש את אלה שעד שמצליחים להיפגש אתם צריך חמישה תיאומים, וגם זה מתבטל לעתים...
אבל יש הבדל מהותי בין החווייה שלי לשלך:
עם החברות האלה שלי, (אלה מהן שאני מתחזקת כבר שנים, לא אלה שנשרו) הסיבות לא להיפגש הן ממוקדות, ואחריהן, לפחות חלק מהפעמים, באה אופציה אחרת מצידן (עוד שבועיים / כשייגמר הסמסטר / כשחצי מהמשפחה שלי תחזור לביתה ותפסיק להתארח אצלנו בשקי שינה), וכשאנחנו כן נפגשות הן חמות ואוהבות, ואני מרגישה שכיף להן אתי, שהמפגש מתגמל אותן ושהן ישמחו להיפגש אתי שוב - רק לא מאוד בקרוב, כי הן עסוקות....
כלומר, יש הבחנה ברורה של "אני עסוקה ועמוסה ולא קל לתפוס אותי - אבל כשאני מצליחה להתפנות אני באמת ובתמים נהנית מחברתך".

ואני חושבת שאצלך לרוב זה לא ככה.
ואני שואלת את עצמי: אם כך, האם הנאמנות הזאת משרתת אותך בכלל?
למה לדבוק במה שאבוד? למה לא להניח לאנשים כאלה ולאבד אותם בשלב הרבה יותר מוקדם, ועם הרבה פחות כאבי לב חוזרים?
אם, כמו שאת מתארת, הם נפגשים אתך בתחושה של "נו, טוב, בסדר", אז המאמצים וה"נאמנות" פשוט לא שווים את זה.

החברים הטובים של "פעם" חשובים לי ואני מזמן - לא חשובה להם, אם אני לא מתאמצת שומרת על קשר מתקשרת ושולחת הודעות כלום לא קורה..
גם זה איכשהו מזכיר לי את עצמי, איך שהייתי מנסה להיאחז במה שהיה פעם, ולא משלימה עם זה שהלוחות הטקטוניים זזו מתחתינו, שהאוניברסיטה נגמרה, שאנחנו כבר לא גרות באותה עיר, או ארץ, שאנשים הביאו ילדים לעולם, ושמה שאפשר אז קשר נהדר פשוט לא קיים יותר, ואי אפשר בלעדיו.

ואני חושבת שאת זקוקה ליכולת להשלים עם זה. להניח לעצמך להתאבל על מה שאיבדת, כי זה לגיטימי, אבל לא לנסות להחזיק את זה על מכונת הנשמה.
ואז... לפנות את הזמן והמרץ שמתבזבזים עכשיו על אנשים שלא ראויים להם, להפנות אותם לגדילה אישית ובניית חברויות חדשות-חדשות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אהובות,
ניסיתי כמה וכמה פעמים לכתוב לכן תשובה ואפילו הצלחתי! , תשובה מפורטת לכל אחת מכן עם ציטוטים והמון הערכה לזה שהקדשתן זמן לכאב הלב שלי.
לצערי או לשמחתי? יש לי מחשב חדש שבן זוגי האהוב הביא לי מתנה לאחר והמחשב האחרון היה איטי ועשה קולות של טרקטור עם גלגל אחד תקוע.

אני מקווה בקרוב לענות לכולן. בנוסף אני רואה שהפוסט עורר עוד הדים ושיח ואולי זה טוב על אף שדחייה והרגשת דחייה (כי בעיקרון זה שלנו מבפנים) הן תחושות קשות ולא נעימות טוב שאנו יכולות להעלות את זה על פני השטח ולכתוב ובכך לשתף לפרק ולברר עם עצמנו את המצב.

אם אני רגע מתייחסת לנושא שהעלתי אני חושבת שמערבולת הדחייה היא רעילה ומגעילה, היא מכניסה אותי למחשבות "מי לא, מי עזב, מי לא אוהב, מי דחה, מי לא רוצה אותי" והכן (הכנים) לא נכנסים לשום קטגוריה. הלא הזה הוא כ"כ חזר ומכאיב ומחריב כל חלקת כן קטנה שכן קיימת.

אכתוב לכן בקרוב
בחיבוק ואהבה
קארי

אני בטוחה שאצלי זה נובע מפגיעות ילדות. יש לי מעט מאוד אנרגיה להתייחס באופן אקטיבי לאנשים אחרים, מעט מאוד אנרגיית דיבור בגרון מהר מרגישה שאין לי יותר כוח לדבר.
והרבה פעמים מפגשים עם אנשים פשוט גוזלים ממני המון המון אנרגיה, אין עניין של התחדשות, כמו שמרגישים במפגש עם אנשים יותר קרובים. שהאנרגיה גדלה. אני כמו בלון מרוקן בסוף, מתה כבר לגרור את עצמי לאיזה פינה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מאוד מאוד מזדהה. כל כך מזדהה שהחלטתי סוף סוף לבחור ניק קבוע. לפני כמה שנים קרה משהו שבעקבותיו שמתי לב לעובדה שהחיים החברתיים שלי הם בעצם פיקציה. תמיד היה לי עם מי לצאת את מי להזמין וכו׳, אבל תכלס כמעט אף חברה טובה אמיתית. למעשה מהחברה שהחשבתי הכי טובה חטפתי חץ ללב.

בול אני.
בשנים האחרונות הבנתי שלאורך שנים הייתי תמיד בחבר'ה עם קבוצה של "חברות" כשעם רובן לא היה לי קשר אמיתי. מכולן הייתה אחת שהחשבתי כחברה קרובה אבל כשעשיתי החלטה שלא מצאה חן בעיניה, פחות או יותר מחקה אותי מהחיים שלה וזה מאוד פגע בי. במאמר מוסגר, אני מסכימה שההחלטה הזו הייתה לא נכונה עבורי אבל אין לה השפעה ישירה על אותה חברה.
אחרי החוויה הזו עם אותה חברה עשיתי ניסוי, הפסקתי לנסות ליצור מפגשים עם הבנות הללו. שלא במפתיע אף אחת לא ניסתה ליצור איתי קשר. לפני כמה חודשים הייתי בברית של אחת מהן וקלטתי שלא ראיתי אף אחת קרוב לשנתיים. בכלל לא רציתי להגיע לברית אבל הרגשתי לא נעים להבריז. רוב הזמן דיברתי עם הבעל של אחת מהן, בעיקר בגלל שאנחנו עובדים בתחומים דומים. אותה חברה שנפגעתי ממנה בקושי אמרה שלום ואני מצידי גם לא טרחתי. העברתי שם שעה והלכתי.
מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה, שאני מאוד מזדהה ואין לי מילות נחמה אבל אכן בדידות זה דבר לא פשוט.

אישית, אני חושבת שבמקרה שלי הרבה מהקושי החברתי נובע מהקושי שלי עצמי להיפתח באמת לאנשים. יש לי בעיה להודות בכך שקשה לי או שעובר עליי משהו. אני לא מדברת על התלונות היומיומיות או קשיים בעבודה אלא על הבסיס של הנפש שלי, עם זה לא סמכתי על איש, כמעט. לאור זאת, באיזשהו מקום נוח לי במפגשים שהם לא אחד על אחד אבל זה מייצר חברויות שהן שטחיות.

אולי יעניין אותך גם לקרוא כאן יצירת חברויות בגיל מבוגר

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}





גם אני מאד מזדהה (גם עם מה שכתבת על האתר, אכן אתר מופלא:))) אם כי נראה לי שאצל כל אחת כאן זה מגיע ממקום קצת שונה.
אצלי זה במובן מסוים מהצד השני של המתרס, כי אני זו שבחרתי לנתק קשרים עם 3 חברות אחרי שהבנתי מתישהו שאני לא מצליחה להביא את עצמי בקשר באמת ולהיות אני. עם 'חברות' אחרות ניתקתי כי הרגשתי שהן לא מפרגנות באמת ומתחרות בי באיזשהו אופן. לשמחתי חוויתי פעם אחת בחיי חברות אמיתית של פרגון מהלב וידעתי שעם נשים כאלה אני לא רוצה להיות. העניין הוא שלא כל כך מצאתי הזדמנויות ליצור חברויות חדשות משמעותיות. הייתי ממש שמחה ליצור מפגש חברתי עם כל מי שכתבה כאן! להיפגש ולשתף.

אני מאוד מאוד מזדהה. כל כך מזדהה שהחלטתי סוף סוף לבחור ניק קבוע. לפני כמה שנים קרה משהו שבעקבותיו שמתי לב לעובדה שהחיים החברתיים שלי הם בעצם פיקציה. תמיד היה לי עם מי לצאת את מי להזמין וכו׳, אבל תכלס כמעט אף חברה טובה אמיתית. למעשה מהחברה שהחשבתי הכי טובה חטפתי חץ ללב. וכל אישה אחרת שאי פעם נהייתי איתה בקשר נעלמה מחיי, התפיידה, הפסיקה לענות לשיחות. אני ממש מבינה אותך, זה כאב מחריד, כל אחד עם מה שעשו לו בבית ההורים. אני מאמינה שזה יבוא, שאם אתחבר לעצמי באמת שאני אצליח להתחבר גם לבנות שיהיו חברות מתאימות למי שאני. הלוואי ויכולתי לומר לך שזה כבר הצליח.

אגב אני גם קצת מזדהה איתך, אמנם אני לא מרגישה דחויה כרגע אבל החברות המעטות והיקרות שלי כמעט כולן בחו"ל ובארץ יש לי רק אחת שגרה רחוק ולא מתראות כמעט. חזרתי לארץ עם המשפחה לפני כמה חודשים ולא כל כך רואה את עצמי בונה כאן קשרים חדשים, פשוט לא רואה איך זה קורה וגם לא בטוחה שיש לי בכלל חשק לזה. מצד אחד זה חסר לי ומצד שני אין לי סבלנות וחשק להשקיע בקשר חדש.

היי קארי, נשמע מאוד כואב מה שאת מתארת.
האם החברות (או "החברות") שאת נדחית על ידן שייכות כולן לאותה קליקה או תקופה בחייך? או שמדובר בנשים שאין ביניהן קשר ושלא כולן חברות שלך מתקופת התיכון למשל? אני שואלת כדי לנסות להבין אם יש כאן אולי איזה דפוס או משהו שגורם לאפקט הזה. בכמה חברות מדובר?
בכל אופן אולי כדאי לנסות להתחבר לאנשים חדשים דרך תחומי העניין שלך, להצטרף לחוגים או שיעורים בנושאים שמעניינים אותך. אולי החברות שתיארת כולן חברות מהעבר וייתכן שכבר לא נשאר ביניכן הרבה משותף. לפעמים כשכבר לא נמצאים באותו הקשר יחד ביומיום (בית ספר, עבודה, צבא וכו') מגלים שבעצם כבר אין כל כך על מה לדבר ואין כימיה מספקת כדי שהחברות תחזיק. אולי זה מה שקרה?
את אומרת שאת מובטלת אבל שלא זה העניין כאן אבל לדעתי כן יכול להיות קשר בין הדברים, פשוט כי כשלא עובדים הרבה פעמים מקבלים תחושה של חוסר רלוונטיות, חוסר ערך ובדידות שדומה למה שתיארת בנוגע לחברות. אולי שווה לבדוק אם למרות ההכחשה שלך האבטלה מפריעה לך יותר משנדמה לך וכשתתחילי שוב לעבוד תרגישי יותר טוב באופן כללי.
אם יש לך אפשרות מבחינה כספית זה יכול להיות רעיון טוב ללכת לטיפול, אפילו רק לכמה פגישות ייעוץ כאלה, כדי שתוכלי לבטא את מה שאת מרגישה ולנסות לקבל פרספקטיבה אחרת על זה.

מאחלת לך למצוא בקרוב חברה שתתאים לך ותעריך אותך.

היי יקרים,
אני קארי ירוקה בת 32 מאיזור המרכז,
אני כותבת לכם כאן לאחר כאב נפשי מתמשך, כל פעם הבטחתי לעצמי "היום אכתוב סוף סוף באתר המקסים הזה עם האנשים שכן מבינים שיש המון רובדים ועומקים לנפש ולרגישות" והיום סוף סוף זה קורה.
אני קוראת פה המון זמן (יותר מ3 שנים) עם המון אמוציות, לא פעם האתר הזה הראה לי צדדים אחרים לחשוב עליהם פתרונות שונים והרגשה אחרת. ולכן החלטתי לכתוב כאן.
אני פשוט מרגישה בודדה.. זה לא קשור למיקום כי אני מאוד עצמאית (רכב הליכה תחבורה כו'), הרגשתי כך גם כשעבדתי וכעת אני מובטלת אך זה לא משנה הרבה כי מבחינתי עבודה לא ממלאת את החלל שאנשים ממלאים היא רק עוד חלק מחיי היום יום לפרנסה ועניין וגם זה לא הדיון כי אני מאוד בטוחה בקריירה שלי ובמה שאני עושה ותמיד הרגשתי חופשייה גם במהלך עבודה.
אני לרוב מרגישה במרדף אחרי אנשים (חברים) ולרוב אני נדחית על ידם. אני לא אכנס לדוגמאות ספציפיות אבל אני פשוט מרגישה מנודה לא קשורה לא מחוברת לא משנה כמה אני מתאמצת. אני גם לא מציקה ונותנת אוויר ומרחב לצד השני ומאוד מודעת למעשיי ולצעדיי מול חברים ואנשים.
אני פשוט מרגישה "לא רלוונטית" כשאני מציעה לאנשים להפגש או לבלות יחד לרוב יש להם משהו יותר טוב לעשות או אחר לעשות ואני גם מרגישה גם איזו פעולת "השווצה" בה הם מפרטים לי לאן הם הולכים ועם איזה חברים וכו'.
לקח לי המון זמן להתגבר על אנשים שפשוט התרחקו בלי סיבה מוחשית לעין אולי כי פשוט התפקיד ששיחקתי אצלהם עבר ואיבד טעם בחייהם.
אני מאוד נאמנה לחברים שלי ולאנשים שמסביבי ולכן לרוב לא מוותרת למרות שפשוט עייפתי ונמאס לי מהמרדף האינסופי הזה אחרי הכרה ואהבה ללא שיתוף פעולה מהצד השני אלא טיפטופים שמרגישים כעשיית טובה.
אני נמצאת בזוגיות נעימה ומאושרת אך החבר לא מחליף חיי חברה ופעילויות שאני כ"כ נואשת אליהם ובייחוד תחושת השייכות הקרבה והכיף עם חברים. גם חשוב לי שתהיה בזוגיות שלנו מרחב ומרווח עשייה ופעולה.
כשנוצר מצב בו חברות שאומרות לי תמיד "לא" ולאחר מכן אני מגלה שעם אנשים אחרים הן "כן" אני מתרסקת ולא מבינה מדוע לא מגיע לי גם להנות ביחד ומדוע אני סוג ב' או אופציה שניה, אני אפילו חווה כאב פיסי בחזה מרוב עצבים, קנאה ובאסה שאני מנסה להרחיק ולכבות ככל הניתן מגופי. אבל אני בשר ודם וטבעי שיהיו לי תחושות.
אני פותחת לעיתים את הנושא ואנשים לעולם לא יגידו לי בפנים שהם לא מעוניינים או לא רוצים בי כחלק מחיי החברה שלהם אני לפעמים מעדיפה ישירות מאשר מריחה מגעילה של המון פעמים עם תירוצים הזויים.
מצד שני אני לא מוכנה להתפשר ולהיות בקשר עם אנשים פוגעניים או מזלזלים (או נרקיסיסטיים) רק כדי לזכות בהכרה וחברה.
אני מרגישה שלא משנה כמה אכתוב לא אצליח לתאר את התחושות של הזנחה חברתית בדידות ותחושת החמצה גדולה.
בנפש שלי קיים איזה עולם אוטופי בו המון חברים שלי מבלים ביחד , נפגשים בבתים אחד של השני יוצאים ומבלים ואני תמיד לא שם , אני לא חלק מההווי אני מנודה ומנותקת.
אחרי שאבא שלי נפטר (לפני שנה וחצי) המון אנשים עזבו אותי והיו כאלה שהחשבתי כחברים טובים שאפילו לא תמכו בי בתקופת האבל הקשה והנוראית, לחלקם סלחתי והעברתי את הנושא הלאה מתוך הבנה שלא כולם יודעים להתמודד עם מוות ואבל ועל חלקם ויתרתי מתוך הבנה שאני פשוט לא מספיק חשובה.
שישי בצהריים יפה עכשיו עם שמש ואוויר ואני לבד בחדר העבודה עם המחשב, שזה בעצם החבר היחידי שלי בימים האלו חוץ מהבן זוג שלי.

לא מרגישה שהצלחתי להעביר הכל אבל זו התחושה ממש בגדול , כואבת מדממת מרירה ומכאיבה.
כמה שאני מתאמצת אני לא מצליחה, הלכתי לחוגים ולכל מיני מסגרות אך החברים הטובים של "פעם" חשובים לי ואני מזמן - לא חשובה להם, אם אני לא מתאמצת שומרת על קשר מתקשרת ושולחת הודעות כלום לא קורה.. לעיתים אני עושה תקופות צינון כדי לבדוק אם יש שם מישהו באמת ולרוב התוצאות כואבות.
האם זהו כאב חיי? האם זהו השיעור שלי? נגזר עליי לנצח להרגיש בודדה ולא אהובה ורצוייה?

כואב לי כ"כ, האם יש לכם עצה עבורי? או איזה טיפ? זווית אחרת לדברים? הזהדות?

אשמח לכל תגובה,
קארי ירוקה.