בעיני הבן שלך, יש סיבה ללמוד את הדברים האלה?
אם לא, אולי כדאי לשתף אותו בחשיבות של זה בעיניך ולראות אם הוא משתכנע.
אם כן, אז לנסות לברר איתו מה מפריע לו ללמוד את הדברים האלה, ומה יכול לעזור לו.

[u]אני ממש מחפשת דרך חוויתית ללימוד אנגלית[/u]
הילדים שלי נהנים לקרוא איתי ספר באנגלית. אבל אם הבן שלך כרגע משדר התנגדות ללימוד אנגלית, נראה לי שאין טעם וחבל על הטרחה, עדיף לחכות שתגיע תקופה אחרת וייפתח לזה.
אם הוא בכל זאת פתוח לרעיונות חווייתיים, ממליצה על קריאה משותפת. זה כיף.

[u]למה לא היית דואגת[/u]
תראי, כשאדם לא מסתדר עם חשבון בסיסי שצריך ביומיום, ועומד נבוך מול מתכון שצריך להכפיל בו את הכמות, זה עלול לתקוע אותו ולבאס אותו ולתת לו תחושת כישלון (או לעורר בו מוטיבציה ללמוד, תלוי באופי ובנסיבות). אבל את רוב התמטיקה הרי לא באמת צריך בשביל לקיים חיים סבירים. אני אישית משוגעת על גרפים ומשוואות, אבל המוני אנשים סביבי ממש לא זוכרים איך מבודדים משתנה, וזה לגמרי לא מפריע להם לחיות את חייהם בשמחה, וגם להיות נבונים ומשכילים ואנשי שיחה מוערכים.
אם הבן שלך אהב פעם מספרים, כנראה שפוטנציאל האהבה הזאת עוד קיים אצלו, רק שכרגע הוא לא מביא אותו לידי ביטוי כי יש לו התנגדות חזקה לאופן שבו דורשים ממנו ללמוד. ולכן סביר שמתישהו כן יצוף מחדש החשק - בעיקר אם תמצאו דרכים להקל מעליו את הלחץ ולאפשר לו תחושת נינוחות ביחס ללימוד חשבון.
כשמתעורר אצל ילד חשק ללימוד, אי אפשר לעצור אותו. ראיתי כמה פעמים על ילדיי. אני זוכרת למשל שאחד מהם נחשף למושג ביולוגי כלשהו, אופן התרבות של תאים (בערך... לא מבינה בזה), וזה ריתק אותו. הייתי קמה בשש בבוקר ורואה אותו רכון על ערימת שרטוטים, בריכוז עילאי... משהו מדהים. בטח שעניין שולי כמו 'לא למדתי את לוח הכפל בכיתה' לא יעצור אותו כשיום אחד יידלק על ביטויים מעריכיים (לא בטוחה שככה קוראים לזה, אבל זוכרת שזה היה נושא ממש מדליק :-) ). הכול עוד פתוח לפניו. עולמות שלמים ומופלאים של מתמטיקה לגלות, מעל ומעבר למה שמלמדים בבצפר, כשיום אחד יעלה רצון מלפניו. עד אז - יאללה, שיתעסק במה שמעניין אותו היום @}
ואם התסריט הגרוע מכול הוא שהיום הזה לא יגיע לעולם, והוא אף פעם לא יחזור להתעניין במתמטיקה - נו, זה לא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לו P-: אפשר לחיות גם בלי לדעת חילוק ארוך. נו מילא.
ואם לבגרות את חוששת, בעיניי תעודת בגרות היא דבר הרבה פחות נחוץ ממה שעושים ממנה. תראי איזה תכנות מופתי קיבלנו לאתר הזה מ{{}}[po]יונת שרון[/po]{{}}, שאין לה תעודת בגרות (אאל"ט). כמוה אני מכירה עוד כמה אנשים שבחיים לא היית מנחשת עליהם שאין להם בגרות. משכילים, בעלי תארים, וגם סופר נחמדים :-)
בגרות או לא בגרות, זה באמת לא כזה אישו. שייהנה מהילדות @}

דפנה
תודה על הפרופורציות שאת מכניסה
אני ממש מחפשת דרך חוויתית ללימוד אנגלית
(בעלי לא יודע אנגלית טוב, וזה ממש ממש מפריע לו והוא מרגיש שזה עוצר אותו. ואני יודעת די טוב, זה עוזר לי מאוד. ועדיין אני לא שוטפת באנגלית. והרבה פעמים נרתעת כי זה הרבה יותר מאמץ בשבילי)


[u]לגבי חשבון - איך הוא עם הפעולות הבסיסיות? אם מציעים לו בחנות מחדד בשלושה שקלים ושלושה מחדדים בעשרה (אמיתי, במו עיניי ראיתי) - הוא יידע שלא כדאי?[/u]
כן.הוא ידע. זהו שאת הלהט הראשוני והאהבה לדבר היה לו. והוא איבד את זה בין כל הכפל וחילוק ארוך ולשנן לוח הכפל בעל פה (שאני לא מצליחה לעזור לו ללמוד כי הוא ממש מסרב לשנן וזה מורגש כל כך כי הכל בנוי על זה)
למה לא היית דואגת?

חזרתי. מנסה.
אם אני מבינה נכון, את דואגת גם כי הילד משדר שלא טוב לו, וגם כי את חוששת על לימודי החשבון והאנגלית שלו לטווח ארוך, וגם כי מטריד אותך שאת משדרת מסר לא אחיד. אלו הדברים העיקריים, נכון? אם משהו הוחמץ, מוזמנת לחדד.

מכל הדברים האלה, הייתי רוצה להקל מעל כתפייך מעט את משא הדאגה הלימודית. אני חושבת שזה לא סיפור. אפילו אם במשך שנה עכשיו לא יתקדם בהם בכלל - ממש לא סיפור.
במיוחד באנגלית. הגיל שבו מתחילים ללמד אנגלית בבית ספר הוא לגמרי לא הגיוני. אחרי שכבר פספסו את הגיל הצעיר שהמוח פתוח לשפות דרך שירים וסיפורים ומשחקים, הדבר החכם הוא לחכות לגיל העשרה המתקדם, שהתפקוד הקוגניטיבי נותן קפיצה. למדתי ערבית בגיל עשרים. נרתמתי לאתגר בהתלהבות, השקעתי בשינון, וקלטתי מעולה. הייתי ממש נדהמת שיכול להיות כל כך כיף ללמוד שפה, אחרי שנים של מאבקים מרים באנגלית. עם התגלית המרעישה הזאת חזרתי לאנגלית, ופתאום גיליתי שגם אותה כיף לי ללמוד.
להתחיל לימודי אנגלית בגיל עשר זו סתם דרך לתסכל ילדים, ולצרוב בהם את התחושה שזהם חלשים במקצוע הזה.
לא רוצה ללמוד אנגלית, שלא ילמד. אולי עוד עשר שנים העולם כבר יעבור לסינית, ויתברר שכל המאמץ היה מיותר (אני נזכרת בסבתות ההן ששיננו צרפתית בילדות ואז העולם עבר שפה). ואם העולם יישאר על אנגלית - אז הבחור ירגיש יום אחד את הצורך שלו בה, ותהיה לו מוטיבציה ללמידה.

לגבי חשבון - איך הוא עם הפעולות הבסיסיות? אם מציעים לו בחנות מחדד בשלושה שקלים ושלושה מחדדים בעשרה (אמיתי, במו עיניי ראיתי) - הוא יידע שלא כדאי? אם כן, שוב, לא הייתי דואגת (לעת עתה נגמר לי הזמן לפרט, אבל אם תרצי אחזור ואסביר למה זה לא מדאיג בעיניי).

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הוא לא מקבל מענה בכיתה כי יש לו מחנכת שלא מכירה אותו בכלל. את זה אני רואה. מבאס מאוד.
הוא לא דיסקלקולי, אני די בטוחה
לגבי קשב, לא יודעת. זה עלה לי גם בראש. כי לפעמים אני שואלת את עצמי לגבי בעלי שאני מרגישה שהקשב שלו קצר. אבל לבעלי יש אסטרטגיות עבודה כל כך טובות ויעילות שגם אם כן, זה לא רלוונטי אצלו, זה רק לטובתו. הוא פשוט עובד בטווחים שלו, נותן פול עבודה יעילה בזמן קצר, ואז עוצר ועושה דברים אחרים. הוא מאורגן מאוד מסודר מאוד. ומתאים את העבודה שלו למה שהוא יכול.
הבן שלי לרוב כן מצליח בלימודים עד כה. אני משערת שככל שהלימודים כן הופכים להיות קשים יותר,זה יורד.
עד כמה שאני מבינה בשביל לטפל בענייני קשב, מבחינת בניית אסטרטגיות לארגון זמן ולזכור דברים,צריך רצון ושיתוף פעולה של הילד. את זה אין פה. אני רציתי לעשות את זה איתו בכל מקרה, כי אסטרטגיות יכול להועיל בכל מקרה (לרשום לעצמו במקום ברור שבו הוא יודע שהוא צריך להסתכל את המשימות שלו,מה צריך לעשות. אפילו יומן. לעשות תזכורות גם אם זה בטלפון שלי, כי אין לו. מערכת ברורה ומסודרת. חפצים מונחים במקום ידוע עם מחשבה מראש) אבל הוא רחוק מזה כל כך, שאין עם מי לדבר. בכלל לא רוצה ולא מעוניין.

דפנה, תודה


לבת הגדולה שלי יש אסטרטגיות של זכרון ועבודה כאילו באופן טבעי. אני משערת שהיא רואה אותנו ההורים ולמדה מאיתנו. אנחנו מאוד שונים זה מזה בהתנהלות, אבל שנינו די מאורגנים.

יכול להיות שיש לו קושי שלא מקבל מענה בכיתה, הפרעת קשב, דיסקלקוליה וכולי וכולי?

קראתי הכול. מבינה מאוד את ההתלבטויות שלך, ותומכת בך @}
לצערי אין לי עצות, אבל רציתי בכל זאת שתדעי שיש מי שמבינה אותך.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

חייבת לציין שבזמנו ניסיתי להתמודד עם זה על ידי זה שאאפשר לו להחסיר לפעמים,אבל מה שקרה שאחרי יום חופשי כזה שהתרתי, היה עוד יותר קשה לו לחזור,הוא רק רצה עוד ועוד ימים להשאר בבית. כל הזמן ביקש, ואז זה הפך למריבה ולהכריח ללכת לבית הספר עוד יותר מקודם.
ובנוסף,הוא החסיר חומר,ועוד יותר לא ידע על מה למדו,וממש לא טרח להשלים. ולפעמים אם היה משהו להגיש והוא ידע שהמורה לא יסכים שיכנס בלי זה, או שהמורה יגיד לו משהו בשיעור, שוב לא הסכים ללכת לבית הספר באותו בוקר.
אז זה פתרון שחשבתי שיעזור, ובפועל הוא רק הקשה עליי.
יש לו גם חוגים שהוא אוהב אחרי צהרים,והוא קורא המון ספרים.

אז אני מרגישה שמצד אחד אני נותנת לו להתמודד לבד עם ענייני בית הספר ולא נכנסת לו,ולא מכריחה ללמוד או להכין ש.ב, אבל מתלבטת כל הזמן אם זה טוב. והאם אני אמורה לעשות אחרת,כי הוא כן הולך לבית הספר אי אפשר לגמרי לשבור את כל החוקים. איזה מסר הוא מקבל ממני בכל זה,אני לא יודעת, כי גם אני מבולבלת. וכנראה עוד לא השלמתי באמת עם זה שהוא הולך לבית ספר רגיל כזה עם כל המשתמע.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

לימודים בתקופת הקורונה
לכאורה כולם היום בחינוך ביתי. בפועל לא מרגישה את זה.

הבן שלי שונא את בית הספר ולא רוצה לעשות כלום מהלמידה מרחוק.
באופן כללי אני לא יודעת מה לעשות עם השנאה שלו לבית הספר. היום הוא דוקא אמר לי שהוא מתגעגע, ומצטער שלא חוזרים ושחושבים להחזיר רק את כיתות א-ג. אבל רק בגלל שהוא מתגעגע מאוד לחברים. ללכת ללמוד בבית הספר הוא שונא. ובימים רגילים יש הרבה מריבות על זה,וקשה מאוד להעיר אותו בבוקר ללכת לבית הספר.
עד שהתחילה הלמידה מרחוק אחרי פסח, קבעתי כללים שכל יום בבוקר עושים משהו לימודי. והוא יכול לבחור מה שהוא רוצה, כולל כל מיני סרטונים של תוכן שמעניין אותו. (מתוך אתרים מסויימים). והגבלתי את המחשב לסדרות ולמשחקים לשעות מסויימות. הרגשתי שזה קצת עובד ושהוא לומד מרצונו דברים שלא בהכרח היה לומד בבית הספר. וגם קורא המון ספרים. מה שהיה נחמד.
אבל מה יהיה על המתימטיקה והאנגלית?
הוא שונא ולא מוכן לעשות תרגילים בכלל. איך ידע ככה מתימטיקה? הרי אם הולך לבית הספר אז מה? שלא ילמד שם כלום? שלא יתקדם בקצב של הכיתה? לעזוב את זה? (אני מדברת אפילו על שגרה רגילה, שהולכים לבית הספר והוא לא עושה ש.ב במתימטיקה ובמקצועות אחרים. וגם בשיעורים לא תמיד מקשיב ולא תמיד עושה).
הוא ילד חכם וסקרן וחבל לי מאוד. כשהוא היה קטן מספרים דוקא עניינו אותו, ומה שאני דואגת זה שאני רואה שבמתימטיקה דברים בנויים זה על זה. אם הוא לא יודע לעשות חיבור מספרים גדולים, כפל ארוך, חילוק ארוך, אז כשמתקדמים עוד בחומר הוא גם לא מסוגל לענות בכלל ולא מבין ולא מצליח.
גם פתרונות ללימוד אנגלית יותר בכיף,אני מנסה למצוא. לא חייבים לענות על שאלות בחוברת,זה בטוח.

בכוונה שאלתי בדף הזה, כי ההנחה היא שהוא כן ימשיך ללכת לבית הספר. וימשיך ללכת לבית הספר הזה, בית ספר מיוחד יותר, זה רק במרחק נסיעה ארוכה, וגם יקר יותר. בבית הספר הזה דוקא יש ניסיון כן ללמד באופן יותר חוויתי,אבל זה ממש לא מקיף את כל הנושאים וכל השיעורים. מתימטיקה ואנגלית לומדים בצורה הכי מרובעת ושבלונית שיש.

איך תומכים בילד ככה?

אם את רוצה את מוזמנת לדבר איתי 0528773169

עפרה, תודה. נמשיך לברר בכיוון.

כן קהילה

עפרה, האם בבי"ס קהילה?
תודה!

הבן שלנו לומד בדמוקרטי בת"א ואנחנו גרים בגבעתיים ויש לנו car pool
לא יודעת מהיכן אתם בת"א אבל יש בביה"ס ילדים מכל העיר ,מחלק מהמקומות יש הסעות וחלק התארגנויות מקומיות כמו שלנו

עפרה ובשמת, תודה!
אנחנו בתל אביב אבל לא קרובים לדמוקרטי.
אם יש למישהו עוד הצעות לבתי ספר כאלה באזורנו אשמח לשמוע.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הבן שלי למד בכיתה א בבית ספר רגיל
גם אנחנו מאוד התלבטנו האם להוציא או להשאיר
הרגשנו שלהישאר זה סוג של הישרדות , אפשרי אבל לא מה שאנחנו מחפשים.
בכיתה ב העברנו אותו לדמוקרטי ,היו כמובן קשיי הסתגלות אבל היום הוא פורח וטוב לו.
ואין לנו את ההרגשה שיש מין תלם , נתיב שאליו מכוונים את כולם והילד צריך להתיישר לפי שטנץ מסוים. או לחוות את התסכול של מי שקצת מחוץ לקופסא.
בשנה הבאה הבת שלנו עולה לא' ואותה כבר נרשום ישר לדמוקרטי
.

[u]האם באמת כל אחד צריך לעבור את זה מתישהו בבית הספר?[/u]
שמעתי שמועות שיש בתי ספר בארץ שזה לא ככה בכלל.
בין היתר בתי ספר פתוחים, דמוקרטיים וכיוצא באלה. תלוי איפה אתם בארץ.

[u]האם תפקידי הוא לתמוך בו בתהליך שהוא עובר ולא למנוע ממנו את החוויה הלא נעימה הזו?[/u]
לעניות דעתי - בוודאי.
את אמא שלו.
בוודאי שתפקידך לתמוך בו.
למנוע ממנו את החוויה הלא נעימה הזאת - אם אפשר, אז בוודאי. כדאי לחפש בית ספר אחר בסביבה שמתנהל בצורה יותר נעימה. שוב, זה תלוי באיזור מגוריכם. שמעתי שזה אחרת ברחובות, אחרת ב"מיתר" ועוד.
אבל כל עוד לא מצאתם בית ספר פחות לא נעים, ברור שחשובה התמיכה מההורים:
לחזק אותו
להקשיב לו
להקשיב לקושי
לא לקפוץ עם פתרונות אלא לשאול אותו איך לדעתו אפשר לפתור את זה
לבדוק נקודתית כל קושי ולחשוב איתו וגם ביניכם איך אפשר לתמוך בו בקושי הזה (לא יודעת מה אפשר לעשות מול מורות שצועקות, או עם הלמידה המתמשכת בכיתה).
{@

[u]לעבור בי"ס? למה, יש בית ספר שבו לא יקרו דברים כאלה?[/u]

בני הראשון בכיתה א. מתמודד בגבורה בתקופה לא קלה.
מתרגל לא להיות הכי טוב (במשחקי כדור למשל), עם ילדים מציקים (יש לו חברים אבל אחרים מציקים), עם מורות שצועקות, ועם הלמידה המתמשכת בכיתה.
הוא אוהב ללמוד אבל לא אוהב את בית הספר. אבל מתמיד והולך יום יום, וגם פעיל חברתית (מזמין חברים והולך לחברים הרבה). מצד שני, מתמלא כעס ותסכול שאני רואה עליו.

השאלה שלי - האם באמת כל אחד צריך לעבור את זה מתישהו בבית הספר?
אני לא אעביר אותו לחינוך ביתי, זה לא מתאים למשפחה שלנו. אבל כן חושבים שאולי בבי"ס אחר יהיה לו יותר טוב. ואולי לא.

האם כל הילדים שכן הולכים לבית ספר מתמודדים עם זה בשלב זה או אחר?
האם תפקידי הוא לתמוך בו בתהליך שהוא עובר ולא למנוע ממנו את החוויה הלא נעימה הזו?

אני שואלת לדעתכם כי מצאתי פה קהילה וירטואלית של אנשים ששואלים את עצמם שאלות באמת, ולא פשוט זורמים עם מה "שצריך".
אני מתלבטת באמת , אשמח לשמוע דעות.

תודה

תודה

זו המהות של דמוקרטיה לא ?

ומצד שני, את יכולה להציג לו את הנתונים והעובדות: בכיתה ז' גובר הלחץ והדרישות בבי"ס רגיל.היה לך כייף ללמוד אצל מורה כזה או אחר , אני לא יכולה להבטיח לך מה יהיה בבי"ס אחר.
אין ספק שאם עוברים אז זה שלב מתאים לעבור, התחלת חטיבת בינים.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הבן שלי עולה לכיתה ז' בב"ס דמוקרטי......הצילו הוא רוצה לעבור לב"ס רגיל.טיעונים קטן לו חברתית חלק מחבריו עוברים..רוצה להיות כבר סתם ילד רגיל... מה דעתכן/ם?
אני מצד אחד חושבת לעצמי אוקיי הילד רוצה לגדול-תנו לו כבר.ומצד שני אבוי,יהרגו לו את הכייף והסקרנות ששוקמה. (למד א' ב' בב"ס רגיל)

נראה לי שעדיף להשאיר בנפרד במקרה הזה, גם בגלל האורך, גם בגלל הרצף.

אפשר לאחד עם [po]להוציא את בית הספר מהילדים[/po] ??.

[u]דופקים לילד מכות בהפסקה, והמנהלת ואת לא רואות עין בעין לגבי הגישה לאלימות,[/u]
זו רק דוגמא אחת לקושי בטיפול בכל הילדים והגעה לכל ילד אישית. בואי נגיד שדווקא מכות מטופלות יותר בקלות, מפני זה נראה באופן בולט וקל לפקח על זה, בדרך הילד המוכה מתלונן, ובדרך כלל בית הספר מעניש/מטיל סנקציות על הילד המכה. הוא (בית הספר) אינו מתעלם מן המקרה ובדרך כלל מגיב בצורה ברורה וידועה. בדרך כלל יש עין פקוחה על הילדים בכל מרחב בית הספר - כולל בהפסקות.
אבל- מה עם הצקות מילוליות? מה עם דחיה חברתית אישית או של כל הכיתה? פה כבר יותר קשה לטפל. זה דורש הרבה זמן והרבה מחשבה והדברים אינם מובנים מאליהם.
איך מטפלים בילד דחוי? האם ניתן להתערב? כיצד?
בכל מקרה בית הספר לא מתייחס למקרים האלה והם כמובן רבים רבים.

ועוד מקום לא בטוח רגשית:
אני זוכרת את עצמי בשיעורי האנגלית מתחבאה (פיסית) מאחורי ספר האנגלית הגדול כדי שהמורה לא יבקש ממני להקריא. התביישתי לטעות ושיצחקו עלי- האם זו סביבה בטוחה רגשית?
גם שיטות הלימוד בבית הספר צריכות להיות רגישות למגוון הילדים ולא תמיד זה אפשרי.
בעיה.

[u]האם בית הספר אכן דואג לנסות ולייצר לילד סביבה בטוחה מבחינה רגשית? (בחיי, הרי התחום מוצף מחקרים על כמה שאי אפשר ללמוד בסביבה שאיננה בטוחה רגשית). למה לא? איך בית הספר יוכל לעשות שימוש יותר נכון במשאבים הקיימים שלו כדי להתקדם בכך? איך אנחנו כהורים יכולים לעזור לזה לקרות?[/u]
יפה אבל בעיניי מאוד נאיבי. ואם דופקים לילד מכות בהפסקה, והמנהלת ואת לא רואות עין בעין לגבי הגישה לאלימות, או שהיא כבולה בנהלי משרד החינוך בנושא זה? מה זה קשור למשאבי בית הספר? כבר שמעתי על שיעורים שלמים שבוטלו בגלל ילד מפריע אחד, שלמורה אסור לגעת בו (מטאפורית). זו יציבות בסיסית שמתערערת.

תמרוש
קודם כל בשביל להקל על התקשורת - אני אשה (-:
תראי, התקשורת מול בית הספר בנדון תלויית הרבה דברים. כמובן שאם את נופלת על מחנכת פתוחה וקשובה יש סיכוי גדול יותר לגרום לה לשנות את דרכה כלפי הילד שלך ואולי בכלל לשנות את הגישה כלפי כל הכיתה.
אל תשכחי שאותה מורה מלמדת במערכת שדורשת "תוצאות". זה אומר שהמנהל/ת מעבירים נתונים של ממוצעים בית ספריים ואיפה הבית ספר שלהם לעומת כולם. אל תחשבי שזה לא מלחיץ את המורה שנדרש לשפר את הציונים של הילדים במבחנים משווים.

ומכאן אני באה לאמר שהגישה צריכה להשתנות לפחות ברמה הניהולית (ז"א הדיונים צריכים להתנהל גם מול המנהל/ת) וכמובן שניתן גם לנסח מכתבים, להחתים ולשלוח לפונקציות רלוונטיות במשרד החינוך.

כמובן שתהליך כזה ייקח המון זמן ודורש הרבה מאמצים נפשיים וכוח התמדה.

[u]את חושבת שלבית הספר יהיה זמן להתפלמס?[/u]
אם אנחנו דורשים מרופאים שיהיו מבוססי-ראיות, למה שלא נדרוש את זה מאנשי חינוך?
ברור שהם לא יהפכו למבוססי ראיות מהיום למחרתיים. זה תהליך וזה תהליך איטי. אבל אם לא נתחיל לשאול את השאלות האלה בקול רם, לעולם לא נקבל תשובות. אם כן נתחיל, ונדביק בזה גם אנשים אחרים, זה יגיע.
את/ה באמת חושב/ת שמורים ומורות לא רוצים להיות אנשי מקצוע טובים? שהם לא הולכים להשתלמויות? לא עורכים דיונים והדרכות מקצועיות? שהם לא מחפשים דרכים להשתפר?


[u]האם זה לא מפעיל כוחות מנוגדים על הילד שנשלח למקום שלא שלמים עם דרכו?[/u]
מאוד תלוי איך זה נעשה.
לאבא שלי היו הרבה מאוד השגות על בית הספר שלי, והוא הביע אותן באופן פעיל בדרכים הנאותות והמקובלות, על ידי דיבור והצעות ורעיונות ובאופן של שיתוף פעולה עם הצוות, ומתוך נקודת מוצא של כבוד הדדי. גם המאבקים שהוא והורים אחרים ניהלו מול בית הספר, נעשו מתוך תחושה בסיסית של כבוד ולא של זלזול.

[u]היא לדרוש מבית הספר ראיות למה שהם עושים.[/u]
תמרוש, הצחקת אותי. את חושבת שלבית הספר יהיה זמן להתפלמס? והאם זה לא מפעיל כוחות מנוגדים על הילד שנשלח למקום שלא שלמים עם דרכו? האין זו תמימות לחשוב שתשני את בית הספר על ידי תהייה בקול רם?

[u]אם המורה ביקשה לקרוא פרק בתנ"ך ולמחרת מדברים עליו בשיעור - איך יבין בנך שלא קרא את הפרק?[/u]
יבין. יבין מתוך ההקשר. יקרא תוך כדי השעור את שלושת הפסוקים הרלוונטיים שמדברים עליהם באותו רגע. או לחילופין: יבין קצת פחות מאחרים, או לא יבין בכלל - מה שיגרום לו לחשוב עוד פעם על כל העסק של העורים מהזוית האישית שלו: עד כמה חשוב לו באמת להבין השעור? האם באמת נעים לו יותר לבוא לשעור אחרי שקרא את הפרק, או שזה לא ממש משנה לחוויה? האם זה נותן לו מוטיבציה לקרוא את הפרק (או חלקו) בפעם הבאה? יכול להיות שכן, ובמקרה זה אני אעודד אותו לקרוא בפעמים הבאות - כי הוא גילה [b]שזה משמעותי לו[/b]. יותר טוב מאשר להכריח מהתחלה ולא לתת לו לגלות בעצמו את סדר העדיפויות שלו.
סהדי במרומים, שאפשר להצליח לא רע בבית הספר גם אם לא מכינים שעורים 9 שנים מתוך 12.

[u]אם הילד שלך לא רוצה לבהות, אלא דווקא רוצה לזוז/לנוע/לדבר עם חבר - זה הרי לא מתאפשר לו במסגרת שיעור?[/u]
אם הוא יכול לעשות את זה בלי להפריע לכיתה - תפדל.
(היו לי כבר מורות שעודד פתקים, בטענה שזה מפריע לכולם הרבה פחות מאשר לחישות)
אם לא - לא. לא הוגן להפריע לאנשים אחרים שאולי כן רוצים להיות שם.

_הציונים עוזרים למורה לשלוט בכיתה ולגרום לתלמידים לסור למרותו ולהקשיב. חוץ מזה כמובן שמערבים את ההורים וההורים עצמם מפעילים לחץ על הילד.
מסכן הילד - כמה לחץ!_
וזו בדיוק המטרה שלי: להוריד לחץ, ולאפשר לילד להפיק מביה"ס [b]הרגיל[/b] יותר הנאה ויותר למידה, בלי לדאוג כל כך לסטנדרטים. מצידי, שיעביר את רוב שנותיו על ציון ממוצע 60. לא קרה אסון בכלל.

עכשיו - תסבירי לי למה עם גישה כמו שלך לשלוח ילדים בכלל לבית ספר רגיל? מאיזו סיבה?_
מהרבה סיבות.
אולי כי בי"ס אלטרנטיבי עולה ימבה כסף שאין לי.
אולי כי בי"ס רגיל מאפשר להורים לפרנס ולו לפגוש ילדים מהסביבה הקרובה.
אולי כי ההישארות בבית במשרה מלאה תוציא אותי מדעתי.
ואולי כי הוא בחר בזה ורוצה את זה.
וכשאני כותבת פה אני לא חושבת רק על עצמי. אני חושבת על הורים ששולחים ושימשיכו לשלוח את הילדים שלהם לבית ספר, ורוב הסיכויים לבית ספר רגיל. משלל סיבותיהם האישיות. אני לא חושבת שהוגן להציג להם את זה כאילו האלטרנטיבה היחידה היא בי"ס פרטי יקר ואולי גם רחוק, או חינוך ביתי כולל. זה לא הוגן. וזה גם לא נכון, בעיני.

גם בתוך מערכת החינוך הממלכתית, יש הרבה סוגים של בתי ספר. חלקם מלחיצים פחות מאחרים. חלקם גמישים יותר מאחרים. לחלקם יותר אכפת מהתלמידים שלהם כבני אדם. חלקם שואפים יותר לערב את ההורים והקהילה, ולא רק להגיד להם מה לעשות ("תוודאו שהילד מכין שיעורים!") וחשוב לדעת את זה.

כרגע התסריט שלי את בית הספר של הילד הפרטי שלי הוא תיאורטי-תיאורטי, כי יש עוד שלוש שנים עד הצומת הזאת. אולי בסוף אנחנו נמצא את עצמנו בחינוך ביתי, אבל אולי לא. אני פשוט עדיין לא יודעת. מה שכן, גם אם הוא יילך לבית ספר, ממגוון של סיבות אפשריות, הטענה שלי היא [b]שיש יותר מדרך אחת להתייחס לחובות ולצרכים של הילד במסגרת של בית ספר רגיל[/b]

דרך אחרת, שלא דיברתי עליה, היא לדרוש מבית הספר [b]ראיות וסימוכין[/b] למה שהם עושים: האם מידה כזאת או אחרת של שעורי בית היא מבוססת מחקרית, מבחינת התרומה שלה ללימוד? האם שעורי בית באופן בסיסי הם מבוססים מחקרית? האם בית הספר אכן דואג לנסות ולייצר לילד סביבה בטוחה מבחינה רגשית? (בחיי, הרי התחום [b]מוצף[/b] מחקרים על כמה שאי אפשר ללמוד בסביבה שאיננה בטוחה רגשית). למה לא? איך בית הספר יוכל לעשות שימוש יותר נכון במשאבים הקיימים שלו כדי להתקדם בכך? איך אנחנו כהורים יכולים לעזור לזה לקרות?
גם כהורים וגם כילדים, אין שום סיבה שניקח את הדרישות של בית ספר כמובנות מאליהן וללא ערעור. מותר לערער, מותר לתהות, מותר לשאול שאלות קשות, והכל בתנאי שזה נעשה מתוך דרך ארץ ותחושה של שותפות עם המורים, ולא מתוך עוינות או התגרות.

סמדר, עדיין הבן שלך חייב לשבת שם במעגל ולשמוע את מה שאומרים לו (כי לדבר, או ללכת למקום אחר הרי הוא לא יכול) והנה בנך מביע מצוקה מהסיטואציה ומה את בעצם מבקשת ממנו? לשמוע גם אם לא להקשיב באופן כפוי?

[u]נו, יש סיבות "של החיים". ריחוק, אילוץ, תשלום, כאלה.[/u]
כמובן שיש מקרים, אבל זה נראה לי מספיק חשוב כדי לעשות שינויים מרחיקי לכת - אם במקום המגורים (כדי להיות קרוב לבית ספר אלטרנטיבי), אם בהורדת רמת החיים (כדי לשלם שכר לימוד) . אם לא מתאפשר אז באמת צריך לחשוב איך ממזערים את הבעיות והצדדים הלא נעימים של בית ספר רגיל? זה דורש כמות הורים כדי לייצר כוח של שינוי וגם אז - משרד החינוך, זה לא גוף שקל לשנות אותו. יכול להיות שבית ספר או מנהל/ת בית ספר יכולים לשנות באופן מקומי.

בית ספר זה לא יום, לא חודש ולא שנה. מדובר בתקופת חיים. תקופה משמעותית שבונה את חווית ההתבגרות ואת זכרון הילדות ואין ספק שהשפעתה מכרעת על המשך החיים.

[u]למורות שלו, אגב, יש רק מילים טובות לומר עליו.[/u]
לשבת בבית ספר ולעשות כאילו לומדים, כאילו מקשיבים, הרבה פעמים גם כאילו מבינים. אחר כך לומדים בעל פה למבחן כדי לעבור. ממש לימודים למופת. זה נקרא לימוד.(טון ציני)
אילו קודים נטמעים בקרב ילדי ישראל בבתי הספר הממלכתיים?

[u]אם המורה ביקשה לקרוא פרק בתנ"ך ולמחרת מדברים עליו בשיעור - איך יבין בנך שלא קרא את הפרק?[/u]
יכול להיות שיבין מהקשר השיחה.
יכול להיות שישאל חברים קודם.
יכול להיות שלא יבין, כי זה לא חשוב לו, והוא מוכן לשאת בתוצאות של זה. על [b]זה[/b] תמרוש דיברה.
[u]אם הילד שלך לא רוצה לבהות, אלא דווקא רוצה לזוז/לנוע/לדבר עם חבר - זה הרי לא מתאפשר לו במסגרת שיעור?[/u]
להתנהג בצורה שלא תפריע לאחרים זה א"ב. בבי"ס או בחוץ. גם את זה תמרוש אמרה כבר.

[u]תשאלי את עצמך את השאלה הפשוטה: איך מחזיקים 40 ילד בכיתה בשקט? - על ידי נתינת משימות כל הזמן ועל ידי הטלת אימה/עונשים/איומים ובעיקר שוט הציונים.[/u]
אני מסכימה בגדול, אבל נראה לי שציונים קשורים למשהו עמוק יותר שלנו כחברה. אני גרה בארה"ב ובביה"ס שבני לומד בו יש בכיתות 20 ילדים או פחות. כמות "בעיות המשמעת" קטנה משמעותית מבארץ, הכיתות גדולות ומרווחות ונראות נפלא באופן כללי (משהו בין חדר ילדים לכיתה אוניברסיטאית חדישה, תלוי בגיל), כך שהן לא יוצרות את הסטרס המובנה בכיתה ישראלית, אבל ציונים? ודאי שיש. הם קשורים למאניית המדידות וההשוואות המערבית, לאו דווקא להילוך אימים ושימוש בשוט. אני חושבת שהמערכת פשוט לא מכירה שום דרך אחרת להתייחס ללמידה.
[u]עכשיו - תסבירי לי למה עם גישה כמו שלך לשלוח ילדים בכלל לבית ספר רגיל? מאיזו סיבה? אשמח לשמוע.[/u]
נו, יש סיבות "של החיים". ריחוק, אילוץ, תשלום, כאלה.
אני שלחתי השנה ילד לגן חובה אחרי חינוך ביתי כי הרגשנו שהוא זקוק להשתייכות לקהילה.
הקהילה חמה ותומכת ונהדרת, אבל יש בהחלט "צפרדעים חינוכיות" שאני צריכה לבלוע בשביל ההשתייכות הזו. כל עוד זה לא עובר סף מסויים, אני מוכנה להמשיך לבלוע אותן.
ועכשיו השאלה היא איך מעכלים אותן, וכאן אני לגמרי עם תמרוש.
הנה שיחה מאתמול עם בני, לפני שקראתי מה כתוב כאן:
-- אמא, היה לי קשה היום בגן.
-- מה היה לך קשה?
-- להקשיב.
-- אז אל תקשיב.
-- אבל חייבים להקשיב!
-- לא, לא חייבים. גם מבוגרים לא מקשיבים למה שלא מעניין אותם. מה שחייבים זה לא להפריע לאחרים להקשיב.

למורות שלו, אגב, יש רק מילים טובות לומר עליו ואני די בטוחה שהן אפילו לא יכולות להבין את התפיסה מאחורי השיחה הזאת.
זה בסדר, בשביל זה אני אמא.

תמרוש
את מציעה הצעות יפות, אך נראה לי שזה מאוד קשה עד בלתי אפשרי ליישמן:
אם המורה ביקשה לקרוא פרק בתנ"ך ולמחרת מדברים עליו בשיעור - איך יבין בנך שלא קרא את הפרק?
אם הילד שלך לא רוצה לבהות, אלא דווקא רוצה לזוז/לנוע/לדבר עם חבר - זה הרי לא מתאפשר לו במסגרת שיעור?
תשאלי את עצמך את השאלה הפשוטה: איך מחזיקים 40 ילד בכיתה בשקט? - על ידי נתינת משימות כל הזמן ועל ידי הטלת אימה/עונשים/איומים ובעיקר שוט הציונים.
הציונים עוזרים למורה לשלוט בכיתה ולגרום לתלמידים לסור למרותו ולהקשיב. חוץ מזה כמובן שמערבים את ההורים וההורים עצמם מפעילים לחץ על הילד.
מסכן הילד - כמה לחץ!
עכשיו - תסבירי לי למה עם גישה כמו שלך לשלוח ילדים בכלל לבית ספר רגיל? מאיזו סיבה? אשמח לשמוע.

שלא לדבר על הילדים שלא משולבים חברתית, כפי שכתבה יפה שניצו. מה איתם? כמה סבל, כמה רגשי נחיתות, כמה בדידות ... וכל זה בשביל מה??

כל בוקר, מתחת לחלון שלי צווח ילד בן שמונה שהוא לא הולך לבית הספר. "אני לא הולך. אני לא הולך לשם. כולם שם מטומטמים."
צרחות. וכל יום הוא הולך בסופו של דבר. יש לו ברירה?
וזה הכי רגיל, לא?
משאירים תינוק צורח אצל המטפלת ובגן. אז למה לא ילד בבית הספר?
נורמלי, לא?

פעם ישבתי עם ספר המחזור שלי מבי"ס היסודי והגעתי למסקנה ש15% מהילדים בכיתה ממש עברו התעללות קשה ויומיומית.
רובה מהתלמידים, מיעוטה מהמורים.
אני מניחה שחלק מהם צרחו בבוקר להורים.
אני בטוחה שחלק התביישו בכלל לספר.

לא חייבים לשלוח את הילד לב"יהס הרגיל. קיימות היום אפשרויות נוספות.

וכנ"ל עם הקשבה בשעורים. אני חושבת שאני אתן לגיטימציה לילד שלי לחלום בשעורים ולא להקשיב - זה משהו שבינו לבינו, ובתחום האוטונומיה שלו - אבל לא אתן לו לגיטימציה להפריע למהלך השעור או להתייחס למורים באופן מזלזל. כי זה כבר בינו לבין אנשים אחרים, ויש לו אחריות בעניין.

_תמרוש,
הרבה מן הדברים שכתבת אינם רלוונטיים או בעיתיים בהקשר של בית ספר ממלכתי רגיל.
בית ספר רגיל אינו בנוי להכיל את השונים, לקבל אותם, לתת להם לקפל מטוסים כל היום, או לשחק כל היום עם חברים. בשביל זה יש בתי ספר אלטרנטיביים ואני מאוד ממליצה להילה לשקול את האפשרות הזו._

לא הכרחי שבית הספר יקבל אותם.
החשוב הוא [b]שההורים[/b] יקבלו את הבן שלהם באופן מסוים. ויעזרו לו לראות את עצמו באופן הזה.
ראי, אני כתלמידה בבי"ס יסודי בשלב מסוים קיבלתי החלטה, שאני לא מוכנה יותר להטריח את עצמי בענייני שעורי הבית. זה אחרי חווייה שהראתה לי את חוסר התוחלת בפעילות הזאת.
לפני שהגעתי להחלטה הזאת, הייתי לא-מכינה-שעורים 50-80% מהפעמים, ומרגישה חרא עם זה. פחדתי, נלחצתי, הרגשתי דפוקה.
ברגע שהובהר לי מעל לכל ספק שלשעורים אין את הערך שביה"ס מייחס להם, עליתי ללא-להכין שעורים 90% מהפעמים - והרגשתי עם זה מצוין! כלומר, עדיין לא נהניתי מזה שאין לי שעורים, אבל תייגתי את זה כבעייה מערכתית ולא כבעייה שלי. ולא היה אכפת לי לשלם את המחיר (בציונים נמוכים וגערות מהמורים), קיבלתי את זה וחייתי עם זה די טוב.

כאמא, אני מתכוונת לתת את אותה הגישה לילדים שלי: אתם לא חייבים להכין שעורים. זו החלטה שלכם וסדר העדיפויות שלכם. כמובן שיש לזה מחיר מסוים, אבל אם אתם מוכנים לשלם אותו, אני מאחוריכם וממשיכה להעריך אתכם ולעודד את עצמכם להעריך את עצמכם שלא על הסקאלה הזאת. אני לא אגן עליכם מתוצאות של אי הכנת שעורים (נגיד, לתת פתק עם תירוצים לא אמיתיים), אבל אתמוך בכם רגשית ואעזור לכם להחליט את ההחלטות שהכי טובות לכם בעניין הזה, מתי באמת כדאי לכם להכין שעורים ומתי לא.

כנ"ל עם העדרויות: אם ההורים מבינים שבית ספר זה מקום מלחיץ וקשה לעתים ולא לגמרי מתאים לילדים, ונותנים לגיטימציה להיעדרות ממנו מדי פעם, שלא על בסיס מחלה, ולא מגינים על הילד מפני התוצאות (שאחר כך צריך להשלים שעורים) אלא נותנים לו להתנסות בהן בסביבה תומכת ולהבין ולהחליט בעצמו מתי ההיעדרות מהווה אוורור חיוני ושיקום ומתי היא כבר גורמת לו יותר הפסד מרווח - המון מהלחץ הבית-ספרי יורד.

וכנ"ל עם היחס לציונים.

תודה! תודה רבה! לכל המגיבות. קראתי כמה פעמים את כל העצות שנתתן, בהחלט עצות מועילות. גרמתם לי ולבעלי להסתכל קצת אחרת על כל התמונה, מקווה שהמצב ישתפר. הכי חשוב מה שאמרתם, מה אני ובעלי חושבים על בית הספר וזה בעצם מה שנבהיר גם לילד וגם למורה להנהלה. אני ובעלי החלטנו פה אחד, שהכי חשוב לנו ואנחנו חיבים לדאוג לזה שיהיה לנו ילד בריא בנפשו. לאפשר לו להיות מה שהוא יכול להיות בכל התחומים וכמובן בבית הספר, עם עין פקוחה שלנו באופן מתמיד וההכוונה שלנו.
שוב תודה לכולם! אתן מקסימות!

הילה אני מנסה להעמיד את עצמי במקומך וחושבת מה הייתי עושה.
קודם כל הייתי מחפשת בכל כוחי מקום אלטרנטיבי, כי לי נדמה שגם את וגם הבן שלך תהיו מאושרים במקום אחר...
אבל- אם את טוענת שאין לך ברירה:
הייתי מפרקת איתו את היום שעבר לגורמים קטנים: איך הגיע לבית הספר בבוקר, מה היה בכיתה לפני שהתחיל שיעור ראשון, מה היה בשיעור ה-1, מי לימדה, איך היא מלמדת, היה מעניין?, היא כעסה על מישהו? ואיך הוא הגיב? ככה ממש צעד אחר צעד וכל הזמן בודקת את המקום הרגשי והפיסי בכל נקודה ביום. הייתי מבררת מה כל כך מאיים עליו ואיך עובר עליו היום בעצם.
הדבר השני שהייתי עושה זה שיחה רצינית ומעמיקה גם עם המחנכת וגם עם המנהלת לגבי הגישה שלך ללימודיו ואיך את רואה את זה. הייתי מנסה להסיט את המורה לכוון של לילד את תעצומות הנפש והמרחב להיות הוא עצמו. הייתי מסבירה את מקום הציונים והלמידה בגיל הזה ומה חשוב לך שיהיה שם.
אני ממש לא בטוחה שזה יעזור לילד שלך להרגיש בבית או להרגיש שמח ללכת לבית ספר, אבל נדמה לי שזה אולי יקל עליו קצת.

[u]יש כאלה שמבטאים זאת בבית וההורים מתחייסים ויש כאלה שמבטאים זאת וההורים אומרים שאין ברירה ומחכים שהילד יפסיק להתלונן ויתרגל.[/u]
ההורים שלי תמיד אמרו לי: "גם אנחנו לא תמיד נהנים בעבודה. זה מה שיש ואין מה לעשות". הגישה הזו לא עשתה לי הרבה טוב בחיים עד שבעטתי בהכל ועברתי לחינוך ביתי (אני אמנם האמא, אבל מתחנכת גם).
יכול להיות שאפשר לתמוך מתוך בית הספר, אבל אם יש לכם אלטרנטיבה של דמוקרטי או חנ"ב - לפחות כדאי לשקול ברצינות. לפעמים אפילו מעבר כיתה יכול לעשות הבדל גדול.

תמרוש,
הרבה מן הדברים שכתבת אינם רלוונטיים או בעיתיים בהקשר של בית ספר ממלכתי רגיל.
בית ספר רגיל אינו בנוי להכיל את השונים, לקבל אותם, לתת להם לקפל מטוסים כל היום, או לשחק כל היום עם חברים. בשביל זה יש בתי ספר אלטרנטיביים ואני מאוד ממליצה להילה לשקול את האפשרות הזו.
הילה, נשמע שלילד שלכם מאוד קשה בבית הספר ותהיי בטוחה שהוא ממש לא היחיד. יש כאלה שמבטאים זאת בבית וההורים מתחייסים ויש כאלה שמבטאים זאת וההורים אומרים שאין ברירה ומחכים שהילד יפסיק להתלונן ויתרגל.
בכל מקרה התהליך אכזרי וכמובן שאם השקפתכם היא שאין חשיבות לכמות החומר שעוברים עליה ביומיום (ואני מדגישה [b]עוברים[/b] מפני שלמידה איננה מתרחשת בכפייה ושינון והצלחה במבחנים אף אלו אינם למידה!) - מקומו איננו בבית ספר.
הילד לא יכול מצד אחד לבוא למקום שבו אומרים לו לשבת בשקט רוב היום (תבדקי כמה הפסקות ובאיזה אורך יש לילד שלך ותביני שהוא יושב שעות על גבי שעות ולא זז בזמן שבגיל הזה צריך לנוע המון וגם המשמעת והאילוף שמכניסים בהם היא לטעמי נו-ר-אית) ולהקשיב לדברים שלא בהכרח מעניינים אותו. האווירה שנוצרת בכיתות בעקבות כמות הילדים והרצון הבית ספרי שיספיקו תוכנית לימודים היא לא אווירה נעימה במיוחד. הרבה איומים, הרבה עונשים, הרבה צעקות וכולי. (גם אם לא על הבן שלך אז על חברים שלו שלא כל כך ממושמעים).
הבן שלי רוצה את המחשב - אחזור בהמשך הערב.
@}

[u]למשל: אין שום דבר נורא או קריטי בציונים בינוניים ואפילו גרועים.[/u]
זה נכון מאוד, אבל זה עלול להוביל לתיוג של הילד ע"י המורים. קושי לשבת בשקט מוביל לתיוג אחר, ידוע גם כן.

בספר "לגדל בן" מתואר בפירוט איך כניסה לבי"ס של בנים צעירים יחסית מובילה לתיוג שלהם כ"מופרעים", נזקקים לתרופות וכולי. זה על סמך ההנחה שעיקר הציפיות של בית הספר הן לפעולות "של בנות" (לשבת יפה, לשתוק, להקשיב..), ולבנים בגילאים האלה קשה להבשיל ולהתאים עצמם לדרישות כאלה.

ראי גם את הראיון עם אורנה שפרון, קישור ב [po]להוציא את בית הספר מהילדים[/po].

(מסקנה שלי מהראיון: חינוך ביתי מתחיל הרבה לפני הוצאת הילדים מבית הספר. זה עניין של השקפת עולם)

אוי, זה קשה....

כמה נקודות:
א. [u]הילדים בכיתה אומרים לו שמן וזה ממש מעליב אותו וזה גם אחד הסיבות שהוא לא רוצה ללכת[/u]
בנאדם לא יכול באמת ללמוד (או לעשות שום פעילות אינטלקטואלית רצינית) במקום שבו הוא לא מרגיש בטוח, במקום בו הוא מרגיש מאוים. יצירת מקום בטוח מבחינה רגשית הוא המטרה הכי ראשונית והכי הכרחית של בית הספר. הצרה היא, הרבה בתי ספר לא מכירים בזה... או לא יכולים אשכרה לעשות משהו בעניין.
אבל חשוב מאוד [b]שאתם[/b] תכירו בזה. ותזכירו את העניין הפעוט הזה למורים.
(הם יודעים, הם יודעים. אבל הם לפעמים שוכחים את זה בלחץ הכללי)

[u]ועוד דבר שהתחיל לו רק מאז שנכנס לכיתה א זה ה"תיקים" שהוא התחיל לעשות[/u]
את מתכוונת לטיקים?
אם זכורני נכון, טיקים באים במצב של חרדה כלשהי. כדאי לחפור ולנסות להבין עוד יותר במדויק, מהם כל גורמי החרדה או הנאחס שיש לו שם בבית הספר הזה. האם הילדים רק קוראים לו שמן או שיש עוד כינויים? מה קורה אתו בהפסקה? האם יש לו קבוצה של ילדים שאתם הוא מרגיש בטוח? האם יש לו עם מי לשחק?
ובתוך הכתה: מה זה אומר שקשה לו ללמוד הרבה זמן? כמה זה הרבה זמן? מה בדיוק מצופה ממנו בזמן הזה? ואילו מהדרישות האלה הן יחסית בסדר מבחינתו, ואילו הכי קשות לו?

ב. [u]עדיין קשה לו המעבר מגן שזה יותר חופשי ומשחקים לבית ספר שלומדים יותר.[/u]
טעות גדולה :-)
הגן הוא באמת מסגרת יותר חחופשית וגמישה מבית הספר. זה לא אומר שבבית ספר לומדים יותר ;-)
פשוט, אופן הלמידה שונה מאוד.
הדרישות שונות.
הדברים הרבה יותר מוכוונים ומוכתבים מלמעלה.
ויש פחות יכולת (ולפעמים גם רצון) להתאים את אופן הלמידה לילד.
מטרות הלמידה פחות נקבעות על ידי הילד.
יש יותר מטרות מוצהרות.
וזה קשה.
(יש טענה שבבית הספר בעצם לומדים פחות. מכיוון שהלמידה פחות מותאמת לתלמיד, היא פחות [b]משמעותית[/b] לו, ולכן יש יותר "למידה לכאורה", למידה למבחנים, למידה-למען-הציון ופחות למידה אמיתית שמטביעה חותם לאורך זמן)

[u]איך אנחנו ההורים שרוצים את הטוב ביותר לילדנו ורק את הטוב, יכולים לעזור לילדנו לעבור את בית הספר בשלום בלי צלקות רגשיות שישארו לתמיד, איך עושים את זה??[/u]
את מדברת עם מומחית מאוד קטנה לעניין (אני), כי הילד שלי עדיין רחוק מאוד מגיל בית ספר. א ב ל, המחשבה שלי היא כזאת:
א. משתדלים להוריד לחץ, על ידי מתן רשות להישאר בבית כשהוא רוצה להישאר בבית
ב. לוקחים אחריות על החינוך של הילד, במובן שמכירים בכך שבית הספר מקנה מעט מאוד מיומנויות, ולא מצפים מבית הספר שילמד אותו משהו. סומכים על עצמכם שתוכלו לעזור לילד ללמוד דברים בעצמו כשהוא רוצה לעשות זאת. סומכים על עצמכם שתוכלו לתמוך בו כשהוא ירצה ללמוד לקרוא, למשל. או שברים. או כל דבר אחר. סומכים על עצמכם שלא צריך בשביל זה תעודת הוראה! צריך "רק" לחיות עם הילד, להכיר אותו, להבין מה בעצם הוא רוצה לדעת ולמה, ואז מעצבים את הלמידה בהתאם. עוברים - בראש, לא בהכרח בפועל - ל [po]חינוך ביתי[/po], מבחינת ההערכה שלכם את עצמכם ואת העובדה שאתם השחקנים הראשיים במשחק, והמודל המלמד הכי חשוב לילד. עוברים (שוב, בראש) ל [po]חינוך חופשי[/po], בכך שמבינים ומעריכים יותר ויותר עד כמה ילדים טובים בליצור לעצמם את סיטואצית הלמידה שלהם. ועד כמה יכולים ההורים לתמוך בתהליך אם הם מעיזים להצטרף לילדים שלהם וללמוד ביחד אתם. במשפט אחד: עוברים תהליך שיעצים גם אותו וגם את עצמכם ולומדים לזהות את המשאבים הנפלאים ש(כבר) יש לכם.

הסוויץ הזה בראש יאפשר לכם להיות יותר רגועים ביחס לבית הספר. למשל: אין שום דבר נורא או קריטי בציונים בינוניים ואפילו גרועים. אפשר ללמוד גם במקומות אחרים, בדרכים אחרות. אין כל דבר נורא בלהפסיד יום לימודים כדי לקחת אויר. אם זאת תהיה הגישה שלכם, שבית ספר הוא מקום שאפשר ללמוד בו, אבל לא חייבים להיות רק בו כדי ללמוד, זה מוריד לחץ. אז היה לך יום גרוע בביה"ס, וזה בסדר. קורה. מחר יהיה יותר טוב. אז היתה תעדה גרועה. שוין. לא שוד ולא שבר. אבל באותו פרק הזמן שהוקדש לא-ללמוד-חשבון, הילד התעסק ב... (כל דבר שהוא היה מעוניין בו והשקיע בו ולמד משהו חדש) וגם זה היה בעל ערך.

כשהגישה שלך היא כזאת, יש פחות סיכויים שהילד יראה את עצמו דרך המשקפיים (הדי מוגבלים ומגבילים) של בית הספר וישפוט את עצמו במונחים של ציונים וכאלה. ויש יותר סיכויים שהוא יעריך את עצמו יחסית לעצמו, ובמונחים ובסדר העדיפויות שמתאימים לו: איך התפתחתי בחצי שנה האחרונה? מה אני יכול לעשות היום שלא יכולתי פעם? מה למדתי מלדגור שעות על בניית מטוסים מקרטון? (או כל דבר אחר שהוא אוהב). מה אני חושבת על הנושא שאני חושב עליו? מה אני חושב על מה שראיתי היום בטלויזיה? איך זה שונה ממה שחשבתי לפני שנה או שנתיים? וכו'...

(())

זקוקה להכוונה בדחיפות..
בני בכורי השנה התחיל את כיתה א ומאז הכל השתנה. שמעתי שיש את המשבר של כיתה א (המורה שלו אמר לנו) אבל אף אחד לא אומר איך מתמודדים עם זה, איך אנחנו ההורים שרוצים את הטוב ביותר לילדנו ורק את הטוב, יכולים לעזור לילדנו לעבור את בית הספר בשלום בלי צלקות רגשיות שישארו לתמיד, איך עושים את זה??
היום זה כבר היה השיא בני קם בבוקר ואמר שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר כי הוא לא מרגיש טוב, אני ובעלי מייד הבחנו שהוא משקר. ואז אמרתי לו שאני מאמינה לו שהוא מרגיש לא טוב אבל בכל זאת שילך זה יעבור..
הוא פשוט פרץ בבכי ואמר שהוא לא רוצה ללכת (והוא לא ילד שבוכה בדר"כ )החלטנו להשאיר אותו.
ואז ניסיתי לדבר איתו והוא אמר את האמת שהוא מרגיש טוב והוא שיקר כי אם הוא היה אומר לנו שהוא לא רוצה ללכת סתם אז לא היינו מסכימים..
ילדי אמר לבעלי שקשה לו ללמוד הרבה זמן ועד שמגיע ההפסקה וכו.. זה לא שיש לו בעיה לשבת הוא חרוץ והמורה אומר שהוא בסדר גמור. פשוט עדיין קשה לו המעבר מגן שזה יותר חופשי ומשחקים לבית ספר שלומדים יותר.
ועוד בעיה רצינית שאנחנו ממש בחוסר אונים איך להתמודד איתה, שהילדים בכיתה אומרים לו שמן וזה ממש מעליב אותו וזה גם אחד הסיבות שהוא לא רוצה ללכת, דיברנו עם המורה על זה וזה לא עזר.
ועוד דבר שהתחיל לו רק מאז שנכנס לכיתה א זה ה"תיקים" שהוא התחיל לעשות. בקיצור אנחנו ממש חסרי אונים!

ל [b][po]תבשיל קדרה[/po][/b]
תודה רבה.

[url=http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/680324.html]המטיף להפרטה נגד חסידת התמיכה הממשלתית[/url]

אינני יודעת אם מחקו מה שכתבתי לפני יומים או ששכחתי ללחוץ על "הוסף לדף".
אני חוזרת שוב: בהארץ מ -8.2.2006 או 7.2.2006 יש מאמר על שני האנשים שרוצים להיות שרי חינוך, פרופ' אוריאל רייכמן מ"קדימה" ויולי תמיר מ"העבודה". המאמר מעניין וכדאי לקרוא.
אינני יודעת לעשות קישור. אני מקווה ש - [b]יונת שרון[/b] תציל את המצב.

[url=http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=679274]התדמית בשפל, ובקרוב צפוי מחסור חמור במורי יסודי[/url]

יש קישור?

ב"הארץ" מהיום יש מאמר על מצב הסטודנטים להוראה בבתי ספר יסודיים. בעוד מספר שנים, אם לא יהיה מהפך בגישה של המדינה לחינוך בכלל ולחינוך היסודי בפרט, לא יהיו מורים.
המאמר מנתח את הסיבות למצב, כדאי לקרוא.

ל [b][po]ליאורה נ[/po][/b]
אולי הוא פשוט רוצה שתשבי איתו בזמן שהוא מכין שעורים?
עדיף לא לעשות את זה אבל לפצות אותו בפעילויות משותפות אחרות.
ל -[b][po]אמא לשלושה[/po][/b]
שיתוף הפעולה שלך עם בית הספר נפלא. גם למבוגרים יש לפעמים תקופות קשות בלי לדעת מדוע. ייתכן שזה גם מה שקורה עם בנך. תתמידו ולבסוף הוא יתגבר.
מערכת החינוך כגוף גרועה בגלל מה שקורה במשרד החינוך, אבל המורות והמורים בדרך כלל רגישים ומשתדלים להבין את התלמידים.

_כשהילד חזר מביצפר הוא אמר לי שאת השעתיים הבאות הוא בילה
עם המורה ההיא בכיתות השונות שהיא למדה.(הוא מאוד אהב את זה)_

אכן מפתיע ומעודד.

[po]סבתא לשמונה[/po] - הוא מצליח מאד אך מאמין שאינו מצליח. מעניין, לא? מדד לכך שמצליח מאד - פותר היטב את כל התרגילים בחוברת. מעולם לא סייעתי לו בלימודים או בשיעורי בית כלל עד לפני שבוע. כל מה שהוא יודע למד לבד - מקסימום עניתי לשאלותיו. במבחנים פותר את כל השאלות בצורה נכונה. (אין עדיין ציונים)
רק לפני שבוע התחילו הבעיות - פתאום הוא "לא יודע", תרגילים שכמותם פתר רבות.
[po]עירית לוי[/po] - תודה, קראתי את בלמידה מתמדת.
בכל אופן אנחנו נתגבר על זה במהרה, הוא כבר מתגבר על זה, רק מעצבן שהגיע למצב כזה...

היום בבוקר הוא שוב בכה ולא ידע להסביר למה.
ישבתי איתו מחוץ לבניין במשך שעה שלמה וניסיתי להבין מה מציק לו.
המנהלת ניסתה לדבר איתו ולא הצליחה
לבסוף עלינו לכיתה היה לו שיעור עם המורה שהוא הכי אוהב (היא פשוט מדהימה ברגישות שלה)
הוא הסכים להישאר (אמרתי לו שאם ירגיש שוב רע שיתקשר ואבוא לקחת אותו, הוא התקשר)
בדרכי החוצה פגשתי עוד מורה שלו (גם היא מאוד רגישה) וסיפרתי לה מה שקרה איתו
(היא ראתה אותו בוכה) כשהילד חזר מביצפר הוא אמר לי שאת השעתיים הבאות הוא בילה
עם המורה ההיא בכיתות השונות שהיא למדה.(הוא מאוד אהב את זה)
לפעמים מערכת החינוך מפתיעה לטובה.

היי אפרסקים, איזה כיף לראות אותך כאן.

[po]אמא לשלושה[/po],
(())

<תמיד כאן>

[u]בבקשה אל תקראי את מה שאני כותבת מתוך הקשר של אשמה.[/u]
אני מכירה אותך כבר מספיק טוב כדי לדעת.
[u]לקחת על זה אחריות ולשנות דברים.[/u]
או קיי.

[po]ליאורה נ[/po] - (())

מכירה את הספר [po]בלמידה מתמדת[/po] של ג'ון הולט?
אם לא - ממליצה לך לקרוא, ובפרט את הפרק שמדבר על 'כלכלה משפחתית'.

הוא מדבר שם על חשבון [b]בתוך הקשר חי, יומיומי ואמיתי[/b] שנלמד בחיק המשפחה תוך כדי ההתנהלות הכספית שלה.
אולי בתוך הקשר כזה הבן שלך יוכל לגלות מחדש את אהבתו לחשבון?
זה משהו שאפשר לנסות ליצור בבית במקביל ללימודים הפורמאליים.
[hr]

[u]לבדוק כמה את באמת לא מצפה ממנו להיות תלמיד טוב.[/u]

_פה אני קצת מתבלבלת, כעיקרון הילד מאוד מאוד חכם (ואני לא אומרת את זה רק בגלל שאני אמא שלו)
וזה ברור לי וגם לאבא ולמורים שהוא תמיד מביא ציונים טובים, ואף פעם אנחנו לא מתרגשים או מתלהבים כשהוא מקבל במבחן 100.
אבל גם כשהוא מביא "רק" 93, התגובה זהה, זאת אומרת "יופי".
התרגלנו לסטנדרט מסוים אצלו וזה פשוט הפך לשגרה._ ([po]אמא לשלושה[/po])
כשהצעתי לבדוק כמה את מצפה או לא מצפה ממנו התכוונתי בדיוק למה שכתבת כאן.

את אומרת שברור לכם שהוא תמיד מביא ציונים טובים. זהו בדיוק.
כל הגורמים הובילו לכך (אין כאן האשמה) שהוא [b]מתוייג[/b] כתלמיד מצויין.
ומרגע זה יש לכולם ציפייה ממנו.

מה שאני מציעה זה רק לשים לב שיש כאן ציפייה ושהציפייה הזאת מלחיצה.
ומאחר והוא מעוצב לרצות אתכם (כמו כל ילד) - הציפייה הזאת מלחיצה עוד יותר.

הדוגמא הזאת והאחרות ממחישות שלהתייחסות הלא נראית לעין והלא מודעת של הסביבה בכלל ושל ההורים בפרט - יש השפעה גדולה על חרדת הבחינות הזאת.
בבקשה אל תקראי את מה שאני כותבת מתוך הקשר של אשמה. כי אין כאן טיפה של האשמה כלפייך.
אני רק מציעה נקודת מבט שמאפשרת -
[list=1]
[*] לראות שמה שיוצר דפוסים שונים אצל ילדינו זה מה שאנחנו עושים ומשדרים.
[*] לקחת על זה אחריות ולשנות דברים.
[/list]

ל - [b][po]גלית ועמרי[/po][/b]
ברור שיש גם מורים הלוקים בבורות. (לידיעתכם - מורה מחליפה אינה חייבת בכלל להיות מורה, קשה מאוד למצוא מחליפים בהתראה קצרה. להחלפה של חופשת לידה תמיד מזמינים מורים מוסמכים - זו חופשה שמוכנים לה והיא לתקופה ממושכת). כאשר כתבתם גננת מחליפה התכוונתם למחליפה או למשלימה? אלו שני תפקידים שונים.
המורים/ות מן במנין אינם כותבים בשגיאות ועדיין יודעים את לוח הכפל. אם אין להם את היידע הבסיסי הזה ינופו עוד בזמן הכשרתם.
היום מקובל, בצדק, להתחשב בדיסגרפיה במבחנים ובעבודה. המקצוע היחיד בו אנשים הסובלים מדיסגרפיה אינם יכולים לעבוד זו ההוראה.
אמת, תנאי העבודה הם בלתי נסבלים ודווקא לכן חשוב מאוד שיתוף הפעולה בין הורים ומורים כדי לרכך את הקשיים.
אני מכירה קיצורים אינטרנטיים, אם כי איני משתמשת בהם. בשפת הדיבור יש ביטויי סלנג שגם אני משתמשת בהם כמו "לא בא לי". אני בטוחה שהרבה אנשים חושבים שזו שפה תיקנית...
ל - [b][po]ליאורה נ[/po][/b]
מה קרה עם לימוד החשבון של בנך? מדוע בכיתה אינו מצליח?

ל-[po]סבתא לשמונה[/po]
אמנם הדיון התגלגל כבר קדימה, אבל אני עומדת על דעתי שבעיית הבורות אצל מורים בייחוד בכיתות היסוד היא חמורה מאוד.
באופן אישי הבנות שלי סיפרו לי יותר מפעם אחת על מורה מחליפה שהגיעה לכתה וכתבה בשגיאות על הלוח
על מורה ותיקה שמחליפה כל הזמן בין זכר לנקבה.
לפני מסיבת חנוכה בגן קיבלנו הביתה פתק מהגננת המחליפה והיו בו שגיאות כתיב מזעזעות.
וכן, גם מורה שפתרה תרגיל כפל לא נכון כבר היתה לנו, והיא האשימה את הילדה בהתחצפות.

פגשתי גם מורות אחרות, נפלאות, אינטיליגנטיות, ובעיקר כאלה שמתיחסות לילדים בצורה אנושית, אבל זה קשה בכיתות צפופות ובתת תנאים ומי שנפגע אלו הילדים

נ.ב קודמקול זה קיצור אינטרנטי כמו אזולאי, בכולופן וס22ה
בבית אני מקפידה לדבר בעברית נכונה וגם הילדים מדברים כך, ברשת אני מרשה לעצמי להכניס הרבה ביטויי סלנג רשת שהם חלק מהחברה הוירטואלית שבה אני מסתובבת

הילד שלי, שכל כך אוהב ללמוד ולמד לבדו חשבון וקריאה ברמה גבוהה לפני שהגיע לכיתה א', גילה שהוא לא בקבוצת המצטיינים בחשבון. (מאד חשוב לתייג ילדים בכיתה א' באופן שימשיך איתם הלאה במשך השנים כטובים או לא טובים בחשבון, לא?)
מאז "אני לא טוב בחשבון".
לא מצליח בשיעורי בית, לא מתעניין בחשבון, גמרנו.
ילד שכל הזמן ביקש ממני להכין לו דפי עבודה עם תרגילים, כולל כפל וחילוק בכיתה א'.
ואני צריכה עכשיו לשקם את האמון שלו בעצמו.
<סתם מוציאה קיטור - [po]אמא לשלושה[/po] סליחה שמתפרצת באמצע דיון>

[u]האם הוא דורש מכם הרבה?[/u]
אני חושבת שהוא כמו כל הילדים, כשהוא רוצה משהו, זה חייב להיות [b]עכשיו[/b] לא עוד יום
ולא עוד חצי שעה.
[u]להסתכל על כמה את, בלי להתכוון, מובילה לאותו לרַצות אתכם, להיות 'בסדר', להיות האח הגדול המתחשב, המוצלח. מה שהרבה הורים מצפים מילד בכור.[/u]
מודה באשמה, פשוט לא חשבתי על זה בצורה כזו.
[u]לבדוק כמה את באמת לא מצפה ממנו להיות תלמיד טוב.[/u]
פה אני קצת מתבלבלת, כעיקרון הילד מאוד מאוד חכם (ואני לא אומרת את זה רק בגלל
שאני אמא שלו :-) )
וזה ברור לי וגם לאבא ולמורים שהוא תמיד מביא ציונים טובים, ואף פעם אנחנו לא מתרגשים
או מתלהבים כשהוא מקבל במבחן 100.
אבל גם כשהוא מביא "רק" 93, התגובה זהה, זאת אומרת "יופי".
התרגלנו לסטנדרט מסוים אצלו וזה פשוט הפך לשגרה.

אני לא מגדירה את עצמי כפרפקציוניסטית, גם אני כמובן כמו כל בנאדם אחר מתאכזבת
קלות מעצמי כשאני חושבת שיכולתי לעשות יותר ולא עשיתי, אבל אני לא לוקחת
את זה בצורה קשה.

לבנזוג אפשר לקרוא פרפקציוניסט, אבל עם זה אין לי הרבה מה לעשות.

חני
אאמץ את הרעיון שלך.

לא ריפרשתי לפני ההוספה לדף שהיה פתוח על שולחני מאז אחה"צ :-)
סעיף 3 שלי חוזר על מה שנועה כתבה...

_אבל מה לעשות שהילד [b]הוא[/b] זה שדורש מעצמו את הפרפקציוניזם וההצלחה וזה לגבי
כל תחום שהוא עוסק בו ולא רק בלימודים._ ([po]אמא לשלושה[/po])
מסכימה עם מה שחני כתבה לגבי זה.
היום הילד הוא זה שדורש מעצמו להיות מושלם, אבל חשוב לראות מה יצר את זה, מה עיצב את זה.

זה מה שאני מציעה לעשות:

[list=1]
[*] לקחת אחריות, כהורה, על המצב הנוכחי ועל מה שיצר אותו. חשוב לשים לב לא ליפול לבור של הלקאה עצמית ואשמה - אלא באמת לקחת אחריות. זה צעד אמיץ ולא קל, אבל חשוב. לקיחת אחריות מצידך יכולה להוביל לשינוי אמיתי גם אצלך וגם אצלו. שינוי שגם יתרום לבנך אבל גם לך, מהבחינה של צמיחה וריפוי פצעי ילדות ישנים שלך.
[/list]

[list=1]
[*] לבדוק מה את יכולה לשנות מעתה ואילך בהתייחסות שלך אליו. השינוי בהתייחסות צריך לקרות בשתי רמות: גם ברמת [b]העשייה[/b] וגם ברמת [b]ההוויה.[/b] למשל, לא מספיק שתגידי לו "אני אוהבת אותך בלי קשר לציונים שלך". את צריכה באמת להיות כזאת. אם השינוי יהיה רק ברמת העשייה הוא לא יקלוט אותו. ילדים קולטים יותר את ההוויה שלנו, את מי שאנחנו, מאשר את מה שאנחנו אומרים. דוגמאות למה אפשר לשנות בהתייחסות:
[/list]
[list]
[*] להסתכל על כמה את, בלי להתכוון, [b]מובילה לאותו לרַצות[/b] אתכם, להיות 'בסדר', להיות האח הגדול המתחשב, המוצלח. מה שהרבה הורים מצפים מילד בכור.
[*] לבדוק כמה את באמת [b]מקבלת[/b] אותו כמו שהוא, נטו.
[*] לבדוק כמה את באמת לא [b]מצפה[/b] ממנו להיות תלמיד טוב.
[/list]

[list=1]
[*] לראות איפה את פרפקציוניסטית עם עצמך (או בן זוגך עם עצמו). אני לא יודעת. אולי את באמת לא. זה שווה בדיקה כי יכול להיות שהוא לא רק קולט מה אתם מצפים [b]ממנו[/b] אלא גם מעתיק את מי שאתם עם [b]עצמכם.[/b]
[/list]

ל - [b][po]ענו ה[/po][/b]

_הילד הוא זה שדורש מעצמו את הפרפקציוניזם וההצלחה וזה לגבי כל תחום שהוא עוסק בו
צריך להדליק נורה אדומה, לדעתי. זה יכול להגיע גם ממקומות אחרים, לאו דווקא ממה שההורים משדרים, אבל זה סמפטום לקשיים בקבלה עצמית, בדימוי עצמי.
עד כמה שידוע לי, פרפקציוניזם קיצוני יכול בשלב מאוחר יותר להתבטא גם בהפרעות אכילה או הפרעות התנהגות._
לא צריך להגזים, בסך הכל מדובר בילד שחי בשלום עם סביבתו, ולפעמים חיטוט מיותר דווקא עלול לגרום לנזקים.

ל [b]מתביישת בבורותי[/b]
[b]מישהי[/b] הקדימה אותי והסבירה נכון וגם צדקה בכך שאין מה להתבייש, צריך תמיד לשאול, לחפש במילון וכו'. בני משפחתי צוחקים ממני ואומרים: או, היא כבר רצה למילון...

אינטרוספקציה - התבוננות פנימית, אתה בוחן מה קורה בתוכך פנימה.

ולמה להתבייש? כבר אמרו חכמים: "אין הביישן למד" (ולא הקפדן מלמד.....).

[u]אינטרוספקציה[/u]
[po]סבתא לשמונה[/po] , את מוכנה להסביר מה זה?

[u]הילד הוא זה שדורש מעצמו את הפרפקציוניזם וההצלחה וזה לגבי כל תחום שהוא עוסק בו[/u]
צריך להדליק נורה אדומה, לדעתי. זה יכול להגיע גם ממקומות אחרים, לאו דווקא ממה שההורים משדרים, אבל זה סמפטום לקשיים בקבלה עצמית, בדימוי עצמי.
עד כמה שידוע לי, פרפקציוניזם קיצוני יכול בשלב מאוחר יותר להתבטא גם בהפרעות אכילה או הפרעות התנהגות.

_צמחי ארץ ישראל ואגדות
לכל מי שרוצה להכיר את פרחי ארצינו, אתר מצוין, כדאי לשמור במועדפים .
נ.ב. לאחר שהאתר עולה לגלגל למטה כדי לראות, כמו כן ניתן לשוטט באתר ולגלות מידע מעניין נוסף ומגוון.
ניצה.
http://www.tiuli.com/flowers/flowers.htm
האתר מקסים, במיוחד אם יש ילדים_

[u]הילד הוא זה שדורש מעצמו את הפרפקציוניזם וההצלחה וזה לגבי כל תחום שהוא עוסק בו ולא רק בלימודים.[/u]
כשהילדים שלנו דורשים מעצמם לעמוד ברף ציפיות גבוה זו בדרך כלל השתקפות של מה שאנו כהורים שידרנו באופן גלוי וסמוי- להיות הכי טובים שאפשר.
[u]אבל מה לעשות[/u]
אפשר לשתף, לספר איך את הרגשת כילדה לפני מבחן , אפשר גם לנסות להסיט את הפוקוס למקום אחר, לספר לו מה אהבת בבית ספר כשהיית בערך בגילו, מה ממש לא אהבת? איך ההורים שלך הגיבו? זה יכול להיות מעניין.

[u]בראייה הכוללת יותר ובטווח הארוך עבור כל המשפחה, אני מאמינה שמה שיעשה באמת את ההבדל זה שינוי ההתייחסות בבית למבחנים.[/u]
הבנתי את דברייך וגם מקבלת אותם.
אבל מה לעשות שהילד [b]הוא[/b] זה שדורש מעצמו את הפרפקציוניזם וההצלחה וזה לגבי
כל תחום שהוא עוסק בו ולא רק בלימודים.

[u]יכול להיות ( ואולי בטוח ) שיש גם חשיבות למה שקורה בבית, אבל המערכת הזו היא דורסנית.[/u] ([po]נועה בר[/po])
לדעתי, החלק של ההורים הוא קריטי ומשמעותי (מבחינת ההתייחסות שלהם לציונים) על אף ולמרות המערכת שאת מכנה [u]דורסנית[/u].

בתוך אותה המערכת יכולים להיות שני ילדים אשר לכל אחד מהם תהייה [b]חוויה שונה[/b] לחלוטין מכל נושא המבחנים והציונים.
השוני, לדעתי, נובע ממהתייחסות השונה של ההורים, וממה שהם משדרים (כפי שציינה [po]סבתא לשמונה[/po]).

מאחר וכמעט כולנו נולדנו אל תוך הפרדיגמות של מערכת החינוך, כל מערך האמונות שלנו מכוון להתייחס לציונים, מכוון להתייחס לילד כאל 'תלמיד' (כ'משהו' ולא כ'מישהו' אם להשתמש בהבחנה של דני לסרי).
ולכן, רוב האנשים, מבלי להתכוון ומתוך כוונות טובות, [b]כן[/b] מתייחסים לציונים. כן מתייגים. "הוא תלמיד טוב", "הוא תלמיד גרוע", "הוא תלמיד בינוני".
ולזה אני מציעה לשים לב.

[u]אבל חד משמעית, לדעתי, יש לתת לילד מענה.[/u] ([po]נועה בר[/po])
אין ספק שצריך לתת לילד מענה בטווח המייידי.
לטפל בחרדה, להכיל אותה, לא להבהל ממנה, לא לעשות אותה לא-בסדר.

[b]אבל[/b] -
בראייה הכוללת יותר ובטווח הארוך עבור כל המשפחה, אני מאמינה שמה שיעשה באמת את ההבדל זה שינוי ההתייחסות בבית למבחנים.
שינוי כזה ימנע בכלל את הצורך לתת מענה בפעם הבאה, כי לא יהיה בשביל מה לתת מענה.
עיקר תשומת הלב, לדעתי, צריך להיות מופנה לגורם ולא לסימפטום.

ל - [b][po]נועה בר[/po][/b]
החינוך המוסדי אינו עשוי ממיקשה אחת. בכל מקרה, רוב ההורים מחנכים את ילדיהם בחינוך מוסדי מפני ש[b]החינוך ביתי[/b] מסיבות שונות מתאים רק למעטים ולכן צריך לשפר את החינוך המוסדי וללמוד מארצות בהן החינוך המוסדי אחר - בעיקר ארצות סקנדינביה.
אצלנו משרד החינוך לומד מארה"ב את השיטות ששם כבר בוטלו לפני 20 שנה...
אין זה משנה [b]מי[/b] בוחן אותנו, המבחנים בבבגרותנו הם חלק נכבד מחיינו.
[u]לא ניתמם, כולנו שמחים שהילד שלנו מצליח, שהוא יודע. זה מרחיב את הלב.[/u]
ברור ששמחים שילד מצליח, אבל בכדי להבין טוב יותר את החרדות שלו צריך לעשות גם אינטרוספקציה ולחשוב מה אנחנו משדרים לו מבלי משים.

[u]גם אם [po]אמא לשלושה[/po] פרפקציוניסטית בעצמה סביר מאוד להניח שהיתה יכולה להכיל את בנה גם ללא ציונים טובים, אולי עושה בכדי לעזור לו, הרי כל המערכת הזו בנויה על מה אתה יודע או לא יודע, ואם הילד חלק מהמערכת, כי כך בחרו הוריו, סביר שירצו לעזור לו להשתלב.[/u]
זה בדיוק מה ש- [b][po]אמא לשלושה[/po][/b] רוצה ונבקשת עצות מעשיות כיצד לעזור לו. להגיד שהמערכת [b]דורסנית[/b] זה נכון אבל אינו מראה דרך להתמודד עם הבעייה.
[b][po]אמא לשלושה[/po][/b] בעצם כבר פתרה את הבעייה ע"י שיתוף פעולה עם המורה, וזה מה שדרוש: שיתוף פעולה הורים - מורים. לצערנו, הרבה ההורים מאשימים את המורים במקום להגיע לדיאלוג איתם.

[u]כמעט ולא התעסקנו בזה, כי תמיד הביא ציונים טובים.[/u]
נסי לחשוב לעצמך איך ההתיחסות שלך היתה אם לא היה מביא ציונים טובים. ייתכן שהוא מרגיש בחושים המפותחים של ילד שמצפים ממנו לציונים טובים.
[u]מבחן זה דבר מלחיץ לאללה! לא? (כבר שנים שלא נבחנתי[/u]
נכון, אבל כל חיינו אנחנו נבחנים, לאו דווקא במבחני בי"ס. השאלה איך מתרגלים למצבי מבחן וגם עומדים בהם.
[u]אבל אני לא יכולה לחנך את משרד החינוך, אין לי את הכוח והזמן (לפחות במבחן הכפל נצחתי)[/u]
אין צורך לחנך את משרד החינוך - כפי שנוכחת בעצמך, קשר טוב עם המורה ושיתוף פעולה פותרים בעיה.

[u]בכיתה ג' לא צריכים להיות מבחנים לוחצים, עושים עבודה בכיתה בלי לקרוא לה מבחן וגם לא נותנים ציון אלא משוחחים על העבודה.[/u]
זה ציטוט של מה שאני כתבתי. תנסי להציע למורה לנסות שיטת עבודה כזאת.

[u]אבל אני לא יכולה לחנך את משרד החינוך.[/u]
לא לא לא...
לא לזה כיוונתי. לא ללנסות לשנות את משרד החינוך ולא ללהוציא אותו מהמסגרת.
אלא רק [b]להתייחסות[/b] שלכם לציונים.

[u]אף פעם לא הלחצנו אותו בעניין הציונים, זה גם לא מעניין אותנו[/u]
אחלה |Y|

[u]כמעט ולא התעסקנו בזה, כי תמיד הביא ציונים טובים.[/u]
הנה מה שניסיתי לכוון אליו:
גם לא-ללחוץ עליו כי יש לו ציונים טובים, זה [b]להתייחס[/b] לציונים.
זה לתייג אותו כ"תלמיד טוב". כ"תלמיד". כ"משהו". דני לסרי ממחיש את זה מצויין ב"המי והמה".

לדעתי, לתת מענה באמצעות "טיפול בילד" (פסיכולוגי או אחר) או "טיפול בחרדות" יהיה בעצם להמשיך לתת מקום וחשיבות לציונים.
כלומר, זה יהיה בעצם לטפל בסימפטום במקום בגורם.

אני לא אומרת להתעלם מהקושי או מהחרדות. לא!
להכיל, לקבל, להבין.
רסקיו זה בהחלט רעיון טוב - בטווח המיידי.
אבל - אני כן מציעה לשים את מירב המשקל על שינוי בהתייחסות הכוללת והמהותית לציונים.

[u]תתחילי לבדוק איך אתם מתייחסים לכל נושא הציונים[/u]
אף פעם לא הלחצנו אותו בעניין הציונים, זה גם לא מעניין אותנו, אף פעם לא היו לו קשיים
בלימודים והם לא היו אישיו בבית.
יש מבחן? תעשה אותו, שום דבר מעבר לזה, אף פעם גם לא שאלנו אותו שאלות
כמו: נו, המורה החזירה את המבחנים? כמה קיבלת? כמה משה קיבל? וכו'
כמעט ולא התעסקנו בזה, כי תמיד הביא ציונים טובים.

פרח, מסכימה עם כל מה שכולם כתבו על מערכת החינוך (וגם עם המאמרים של לסרי)
אבל אני לא יכולה לחנך את משרד החינוך, אין לי את הכוח והזמן (לפחות במבחן הכפל נצחתי)
הילד נמצא במערכת בעייתית, אבל זו המציאות וממה שיש אני מנסה להפיק את הטוב
ביותר עבורו. כרגע יש לו בעיה ואני צריכה לעזור לו לפתור אותה!

_המורה דווקא מאוד הולכת לקראתו וממש לא מלחיצה אותו, זה משהו שלו
הילד תלמיד מעולה והלחץ ממבחנים אינו נובע מכישלון.
מבקשת שוב, עצות או רעיונות במקום טיפול פסיכולוגי._
להתייחס אליו, אל מי [b]שהוא[/b] כאדם, ולא אל הציונים שלו.
להפריד [b]לחלוטין[/b] את האדם שהוא - מהציון.

למרות שאת אומרת שזה משהו [u]שלו[/u], תתחילי לבדוק איך [b]אתם[/b] מתייחסים לכל נושא הציונים.

כותבת בקיצור נמרץ, כי דני לסרי מעביר את המסר הזה נפלא בשני המאמרים הללו:
[list=1]
[*] [url=http://www.makom.org.il/article/114/]המי והמה[/url]
[*] [url=http://www.makom.org.il/article/113/]ילד, אל תתן לאיש להגיד לך מי אתה[/url]
[/list]

_אבל זאת בדיוק המגמה במשרד החינוך בשנים האחרונות!
המבחנים הם חזות הכל, ובגללם מלחיצים את המערכת, את המורים, את ההורים, והכי גרוע - את התלמידים._
ל - [b][po]אמא של יונת[/po][/b]
ציטטתי אותך וזה נכון מאוד. בשנים האחרונות בתקופתן של הצמד [b]לבנת-תירוש[/b] הפכו חייהם של המורים לגיהינום ואולי מתאימים כאן דבריהם של בני ישראל במצרים " תבן אין נותנים ולבנים אומרים לנו עשו". כתוצאה מכך ברור שגם הילדים וההורים סובלים. האחריות על הלימודים עוברת להורים ואיתה קונפליקטים מיותרים. במצב של היום אין כל אפשרות לשער מי יהיה שר/ת החינוך הבא, מאיר שיטרית בחודשיים אינו יכול להספיק להביא לשינויים ולכן ניתן לנו רק לקוות לטוב ובינתיים לפתור בעיות במישור מקומי בלבד.
ל - [b][po]אמא לשלושה[/po][/b]
היה לי ברור שהבעיה היא פרפקציוניזם שהיא בעיה של הרבה ילדים ומבוגרים. אחת הדרכים להתמודד עם זה היא להראות לו שאוהבים אותו תמיד ושאין אדם מושלם ולעסוק בהרבה פעולות בידוריות ומעניינות מחוץ לתחום הלימודים.
לפי מה שאת מספרת על המורה גם היא מכירה ילדים כאלה ותורמת באופן חיובי לבנך.
השינוי יהיה הדרגתי אבל אתם הורים מבינים ובוודאי תצליחו. הוא ימשיך להיות פרפקציוניסט אבל חשוב שיהיה יותר רגוע וזה בעצם מה שרוצים להשיג.

כבר פתרנו את עניין לוח הכפל, החלטנו שלא בוחנים אותו בעל פה והוא ילמד בקצב שלו.
בקשר לחרדה, זה עניין רק שלו, הפחד שלו נובע מהפרפקציוניזם שלו.
המורה דווקא מאוד הולכת לקראתו וממש לא מלחיצה אותו, זה משהו [b]שלו[/b]
הילד תלמיד מעולה והלחץ ממבחנים אינו נובע מכישלון.
מבקשת שוב, עצות או רעיונות במקום טיפול פסיכולוגי.

[u]הילד לחוץ כי מישהו "הלחיץ" את המורה.[/u]
אבל זאת בדיוק המגמה במשרד החינוך בשנים האחרונות!
המבחנים הם חזות הכל, ובגללם מלחיצים את המערכת, את המורים, את ההורים, והכי גרוע - את התלמידים.

ל - [b][po]אמא לשלושה[/po][/b]
האם באמת הגיע חוזר כזה ממשרד החינוך? אם כן, זה רק יכול להיות שאריות של השרה שכבר איננה. בדרך כלל לומדים את לוח הכפל לאט בכיתה תוך הבנת הנושא.הבנת מבנה לוח הכפל היא 99% של ידיעתו. (למשל: כפולה של 5 תמיד תסתיים ב- 5 או ב - 0 ויש עוד הרבה איפיונים אלא שלא כאן המקום לדון בהם, כדאי לך גם להסתכל בדף [b][po]לוח הכפל[/po][/b] )בכיתה ג' הם צריכים לדעת רק עד כפולות של 5. האם ראית בעצמך את החוזר?
בכיתה ג' לא צריכים להיות מבחנים לוחצים, עושים עבודה בכיתה בלי לקרוא לה מבחן וגם לא נותנים ציון אלא משוחחים על העבודה.
הילד לחוץ כי מישהו "הלחיץ" את המורה. כדאי לבדוק קודם כל את מדיניות המבחנים בכיתה לפני שמחליטים שהילד סובל מחרדת מבחנים. כדאי גם ליצור קשר עם הורים אחרים כדי לדעת מה קורה עם ילדיהם, אולי זו בכלל לא בעייה של הבן שלך.
ספציפית בעניין לוח הכפל - צריך להכין לו טבלת לוח כפל שיוכל להסתכל בה. במשך הזמן הוא יזכור בע"פ.
אכן, יש ילדים שסובלים מחרדת בחינות אבל קודם כל צריך לבדוק אם החרדה נוצרה בעקבות הלחצים המיותרים בכיתה.

ל - [b][po]גלית ועמרי[/po][/b]
המורים יודעים את לוח הכפל ובדרך כלל גם כותבים בלי שגיאות. אשר לידיעת השפה - המכה אצלנו מתחילה כבר בתקשורת. הכי קל זה להאשים את המורים.
אתם כתבתם [b]קודמקול[/b], אולי זה מצחיק אבל בוודאי שלא מלמד עברית נכונה.
המורים לחוצים ולכן הם לוחצים על התלמידים. אם בביה"ס יש מנהל/ת שאינו חושש גם המורים יוכלו להיות פחות נוקשים.


באופן כללי,כבר כתבתי שיש לי שנות ניסיון רבות בהוראה ובייעוץ חינוכי ואם היה אצלי מקרה של ילד שחושש היינו מצליחים להרגיע אותו ואת המורה ללא כל בעיות ובלי הורדה מלאכותית של נקודות. בכיתה ג' לא צריך בכלל לתת נקודות.

|אוף|
קודמקול שהמורים ידעו את לוח הכפל בע"פ
ולכתוב בלי שגיאות
ולדבר עברית נכונה
ולהתנהג לילדים כמו אל בני אדם ולא כמו אל חיות קטנות ולא ממושמעות שצריכות אילוף

אם יש עם מי לדבר, לשוחח עם המורה ולהשיג לילד הקלות נקודתיות, שתרד לו מהוריד עם הבחינות האלה הוא בסה"כ בן 9
ולא יקרה כלום אם יקח לו עוד כמה חודשים ללמוד את לוח הכפל

אם אין עם מי לדבר, לחפש אלטרנטיבה מוצלחת יותר ופחות מלחיצה

חוזר חדש שהגיע ממשרד החינוך, דורש מהמורים שהתלמידים יידעו את כל לוח הכפל
בעל פה וכששואלים אותם כפולה כלשהיא הם צריכים "לירות" את התשובה.
בעקבות כך, התחילה המורה לבחון את הילדים בעל פה.
הילד נכנס להיסטריה בגלל המבחן, ביום שישי היה אמור להתקיים מבחן נוסף (לאלה שנכשלו)
הילד קם בבוקר בבכי היסטרי ולא שלחתי אותו לביצפר.
סיכמתי עם המורה שהילד לא ייבחן בעל פה בגלל החרדות שלו, היום באסיפת ההורים
המחנכת סיפרה לי שיש לילד חרדות מאוד גדולות ממבחנים, ויעצה לי לקחת אותו לטיפול
פסיכולוגי כדי שיקבל כלים להתמודדות עם החרדות, היועצת גם שותפה לדעה.

אני מאוד מתלבטת, לא רוצה לתייג את הילד אבל גם מרגישה שאין לי את הכלים
להתמודד עם זה.
מבקשת רעיונות, עצות, דעות וכו'.
מדובר בילד בכיתה ג'.

ל - [b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] , להלן הציטוט:
_
הניתוח שלך על בעיות בקריאה או בכתיבה אינו מדוייק.
לא הייתי אומרת שמה שכתבתי זה ניתוח אלא תחושת בטן שלי ללא כל סימוכין או מחקר בנושא. והרי כך כתבתי: הנה דעתי האישית על הפרעות קשב וריכוז. זה בהחלט חשוב להדגיש זאת כדי שקוראים עתידיים יתייחסו למה שכבתי כדעה אישית ולא כניתוח של מומחית בתחום._

והרי תשובתי:
יש מקום ל[b]דעה אישית[/b], אבל כפי שכבר כתבתי יש להתייחס לעניין בזהירות רבה. מצד אחד אסור להתעלם ומצד שני יש שימוש לרעה בנושא הזה. יש בתי"ס תיכוניים באזורים יוקרתיים בהם תלמידים מביאים אישורים של בדיקות פרטיות על ליקויי למידה כדי לקבל הנחות בבחינות בגרות. באוכלוסיה הכללית יש מקסימום 10% של לקויי למידה ובבתי"ס אלה הגיעו עד ל - 45% !!!

[u]הניתוח שלך על בעיות בקריאה או בכתיבה אינו מדוייק.[/u]
לא הייתי אומרת שמה שכתבתי זה ניתוח אלא תחושת בטן שלי ללא כל סימוכין או מחקר בנושא. והרי כך כתבתי: [u]הנה דעתי האישית על הפרעות קשב וריכוז[/u]. זה בהחלט חשוב להדגיש זאת כדי שקוראים עתידיים יתייחסו למה שכבתי כדעה אישית ולא כניתוח של מומחית בתחום.

ל- [b][po]מיכלול ה[/po][/b]
[b][po]מיכל צמות[/po][/b] כבר כתבה בעצמה שהילדה עכשיו פורחת ולכן ההצעה להעביר אותה למסגרת חינוכית אחרת כבר אינה רלוונטית. חוץ מזה - האם כל פעם שלילדים יש בעיה במסגרת כלשהי הם יעברו למסגרת אחרת? הרי זה ישגע אותם! הפיתרון הוא בשינויים במערכת עצמה וקודם כל הקטנת מספר התלמידים בכיתות. ההורים יכולים לעזור לאירגוני המורים במלחמה על הנושא הזה.
שעורי בית אינם צריכים להיות בעייה של ההורים. השעורים צריכים להיות בסיס לדיון ושיחה בכיתה ולא בדיקה שגרתית של מחברות וזה אפשרי בכיתה בגודל סביר.
הניתוח שלך על בעיות בקריאה או בכתיבה אינו מדוייק. מרכזי הקריאה והכתיבה במוח קיימים כמרכזים עצמאים ובשיטות מתאימות אפשר לעזור לילדים המתקשים בקריאה שהרי ללא קריאה בעולמנו הם כמו דג בלי סנפירים. כושר ביטוי בע"פ שונה מכושר הביטוי בכתב. אגב, להרבה דיסגרפים אין בעייה להתבטא בכתב, הקושי שלהם הוא שגיאות הכתיב ולכן היום כאשר קוראים חיבורים או עבודות של תלמידים ואפילו סטודנטים מתעלמים משגיאות הכתיב. במידה מסויית המחשב עוזר בתיקון שגיאות כתיב. להניח שהבעייה היא רצון תת-מודע של הילד זה אולי נכון אבל לא יפתור את הבעייה. חשוב לתת עזרה לפני שתתפתח הרגשת כשלון שתקשה עוד יותר על הסיוע אבל גם צריך להיזהר מאוד לפני שמחליטים שיש לילד הפרעות קשב וריכוז ודומיהן. ילדים בכיתה א' עדיין זקוקים להרבה תנועה ומשחק ואם ילד מתקשה לשבת בשקט 45 דקות זה טבעי. צריך באמצע השעור לשחק במשחקי תנועה, שירה וכו' ואכן הרבה מורות עושות את זה. הן גם מאפשרות לילדים
לכתוב, לקרוא ולבצע פעילויות שונות בשכיבה על הבטן על הרצפה אפילו במסדרונות.
בהרבה בתי"ס יסודיים לא נותנים לתלמידים ציונים אלא רק הערכות וזו שיטה טובה.
עבדתי הרבה שנים ביעוץ חינוכי ולא נפגשתי בהרבה מקרים של שימוש בכוח אבל בהרבה מקרים של עונשים לא מתאימים.
מהו עונש מתאים? לכלכתם את הרצפה - עליכם לנקותה. זה אפילו לא עונש אלא הגיון פשוט. לעמוד בפינה - זהו עונש טיפשי.
שיתוף פעולה בין מורים להורים הוא הכרחי ומועיל לכל הצדדים וקודם כל לילדים.
לא כתבתי בצורה מסודרת אלא כפי שהדברים עלו במחשבתי ואיתכם הסליחה.
די להפעם, יצא ארוך וגם כבר מאוחר.

זו אני שכתבתי גם את ההודעה מעל. הנה דעתי האישית על הפרעות קשב וריכוז.
הפרעת קשב וריכוז מתחילה הרבה פעמים בגיל בית הספר כי הילד לא מתנהג על פי נורמות התנהגות מקובלות ולא מצליח בלימודים. אבל אני רואה בזה לא הפרעה אלא דווקא יתרון, כלומר הילד הקטן מסרב ללמוד ולשתף פעולה עם דברים שלא מתאימים לו. לדוגמא ילד שלא מצליח לקרוא יודע בתת מודע שהקריאה תבוא על חשבון הדמיון המפותח שלו, היא תסרס את האינטואציות שלו. ילד שלא מצליח לכתוב יודע שאם יכתוב, כושר הביטוי שלו יפגע כי הוא יתחיל לבטא את עצמו במילים במקום בשלל דרכים בהם ביטא את עצמו עד עכשיו. אני מכירה כמה דיסרגפים שכושר הביטוי שלהם בעל פה הוא בלתי רגיל, האם נראה לכם שאם הם היו כותבים כמו כולם הם היו יכולים להתבטא כך?. אותו הדבר עם ילד שלא יכול לשבת בשקט או ילד שקשה לו עם הרעש בבית הספר. יש בבית הספר יותר מדי גירויים וילדים רגישים ונבונים שלא מוכנים לסבול את זה יוצרים לעצמם "הפרעות".
[po]מיכל צמות[/po] לי נראה ממה שאת כותבת שלבת שלך אין הפרעות קשב וריכוז אלא אין היא מסוגלת להסתגל למצב בלתי אפשרי של המצאות בסביבה שלא מכבדת אותה, שלא מכבדת ואת הצורך שלה בתנועה, במגע, בחום אנושי ובביטוי עצמי. אני כן מציעה לך לחשוב על מעבר למסגרת חינוכית אחרת לפני שהבת שלך תלמד לסרס את הצרכים הבסיסיים שלה. ליבי אתכן, תהיו חזקות ואמיצות, תקשיבו לאמת שלכן.

לא קראתי את כל הדף ואני שמחה מאוד עבורכם שהענין בטיפול.
כשקראתי לראשונה את מה שקרה לא חשבתי שהמורה אלימה אלא שהיא מסכנה, היא צריכה להיות עם המון תלמידים בכיתה ולהשליט משמעת וגם להעביר להתלמידים חומר לימודי שאולי גם היא לא חושבת שהוא חשוב ומעניין.
מזווית של מישהי שעבדה בבתי ספר רבים ונפגשה עם המון מורות אני יכולה להעיד שמקרה של מורה שמשתמשת בכוח היא לחלוטין לא חריג, ויש גם מורות שנחשבות מורות טובות מאוד שעשו זאת. בתנאים בהן עובדות המורות, עם כל כך הרבה תלמידים בכיתה ועם כל כך הרבה דרישות מההורים, מהמנהלת וממשרד החינוך, ועם התגמול המגוחך הן לא מסוגלת לתפקד ולא פלא שלפעמים המורות מאבדות עשתונות.
מספיק שיש בכיתה תלמיד אחד שעושה מה שבא לא ולא מקשיב למורה כדי לגרום לה לצאת מאיזון. אני גם לא חושבת שהבת שלך חריגה, היא פשוט לא מבינה את כללי ההתנהגות בבית הספר ובאמת למה שתבין ותשתף פעולה עם זה? בשביל מה לה לשבת ולהקשיב למורה אם בא לה לשיר או לרקוד?
תחשבו כמה קשה למורות להתמודד עם תלמידים שההורים שלהם חושבים שזה בסדר שהם לא מקשיבים למורה, זה לא ניסוח כל כך מוצלח, אולי אני מתכוונת שקשה למורים להתמודד עם הורים ששוברים להם את הסמכות. בעבר סביר היה להניח שבמקרה שתלמיד מפריע ההורים היו נוזפים בילד ומענישים אותו, לילד שלהם לא הייתה ברירה להתנהג כפי שהמערכת דורשת. הקושי הגדול כיום במערכת החנוך הוא לא רק שהתלמידים לא מבינים את הכללים המוזרים של המערכת ולא מוכנים לציית לה אלא שההורים גם מצדיקים את ההתנהגות הזו. לא שאני חושבת שהייתם לא בסדר, ההפך התנהגתם נהדר כשהייתם לצידה של הבת שלכם, הבעייה היא שהמערכת לא יכולה להתמודד עם זה.
אני לא מצדיקה את ההתנהגותש ל המורה אבל אני יודעת כמה קל להגיע לזה. מה שחמור שזה לא נחשב לחריגות אלא זו נורמה התנהגות של מורות בהמון בתי ספר.
מורה צריכה להיות מלאך כדי להמנע ממצבים כאלו וסביר להניח שמלאכיות כאלו פרשו ממשרד החנוך כי הן מבינות שהן לא יכולות לעבוד בתאנים הללו ולהשאר שפויות.

_טוב שהמנהלת חכמה.
ואתם, תמשיכו להיות עם היד על הדופק._
|Y|

ל - [b][po]מיכל צמות[/po][/b]
קראתי בעיון את הסיפור שלך. אינני יודעת כיצד המורה הייתה מספרת את ההתרחשויות אבל ברור לי שכל אלה שמחפשים אצל בתך לקויות למידה נחפזים להסיק מסקנות. לי היא נראית מתוך סיפורך ילדה בלי בעיות מיוחדות. את בעצמך יכולה לראות כיצד היא קוראת ביחס למצופה בכיתה א' וכיצד היא מחשבת. יש ילדים שלומדים לקרוא מיד ויש כאלה שמשתלטים על הקריאה רק בסוף כיתה א' ואין זה אומר שיש להם לקויי למידה.
לי נראה שלמורה יש לפעמים ימים גרועים, כפי שקורה גם להורים. מתוך דפים אחרים בהם קראתי מה שכתבת אני בטוחה שאת יודעת שגם להורים יכולות להיות התפרצויות ועדיין הם הורים טובים.
טיפלת בנושא יפה מאוד ובעצמך כתבת שהילדה פורחת. אני חושבת שכדאי להסביר אפילו לילדה קטנה שלפעמים המורה כועסת מפני שהיא עצובה ולא מפני שהילדה עשתה משהו רע.
המורה צריכה לשמוע מה ההורים חושבים אבל היא גם צריכה לקבל חיזוקים מההורים לדברים חיוביים שהיא עושה וזה יועיל לילדים יותר מכל דבר אחר.
להעביר ילד בדרך כלל אינו פתרון משתי סיבות:
א. מי ערב לכך שבמקום אחר יהיה יותר טוב?
ב.לפעמים הילד רואה בהעברה עונש כאילו הוא עשה מעשה רע.
עבדתי בהוראה ובייעוץ חינוכי שנים רבות ויש באמת מורים שצריכים לעזוב את המערכת ויש הליך מתאים לכך. (לא מוצא חן בעיני הביטוי להעיף על טיל, אפשר להתבטא בצורה הולמת). אבל ברוב המקרים, בשיתוף פעולה אמיתי אפשר לפתור בעיות.
אגב, התלהבתי מהסיפור על ביתך ששרה תוך כדי עבודה בכיתה. דווקא היה צריך להשתמש בזה כמנוף לעידוד ילדים אחרים להצטרף.

[u]וכיף לילדה שלך שהיא קיבלה לא סתם 'גב' אלא ממש קיר עצום של תמיכה[/u]
בהצלחה בתפנית החדשה!
[u]אני מקווה שאני לא אחזור לכתוב כאן (לפחות לא מהמקום הזה)[/u]
גם אני!