אוי, זה קשה....
כמה נקודות:
א.
הילדים בכיתה אומרים לו שמן וזה ממש מעליב אותו וזה גם אחד הסיבות שהוא לא רוצה ללכת
בנאדם לא יכול באמת ללמוד (או לעשות שום פעילות אינטלקטואלית רצינית) במקום שבו הוא לא מרגיש בטוח, במקום בו הוא מרגיש מאוים. יצירת מקום בטוח מבחינה רגשית הוא המטרה הכי ראשונית והכי הכרחית של בית הספר. הצרה היא, הרבה בתי ספר לא מכירים בזה... או לא יכולים אשכרה לעשות משהו בעניין.
אבל חשוב מאוד
שאתם תכירו בזה. ותזכירו את העניין הפעוט הזה למורים.
(הם יודעים, הם יודעים. אבל הם לפעמים שוכחים את זה בלחץ הכללי)
ועוד דבר שהתחיל לו רק מאז שנכנס לכיתה א זה ה"תיקים" שהוא התחיל לעשות
את מתכוונת לטיקים?
אם זכורני נכון, טיקים באים במצב של חרדה כלשהי. כדאי לחפור ולנסות להבין עוד יותר במדויק, מהם כל גורמי החרדה או הנאחס שיש לו שם בבית הספר הזה. האם הילדים רק קוראים לו שמן או שיש עוד כינויים? מה קורה אתו בהפסקה? האם יש לו קבוצה של ילדים שאתם הוא מרגיש בטוח? האם יש לו עם מי לשחק?
ובתוך הכתה: מה זה אומר שקשה לו ללמוד הרבה זמן? כמה זה הרבה זמן? מה בדיוק מצופה ממנו בזמן הזה? ואילו מהדרישות האלה הן יחסית בסדר מבחינתו, ואילו הכי קשות לו?
ב.
עדיין קשה לו המעבר מגן שזה יותר חופשי ומשחקים לבית ספר שלומדים יותר.
טעות גדולה
הגן הוא באמת מסגרת יותר חחופשית וגמישה מבית הספר. זה לא אומר שבבית ספר לומדים יותר
פשוט, אופן הלמידה שונה מאוד.
הדרישות שונות.
הדברים הרבה יותר מוכוונים ומוכתבים מלמעלה.
ויש פחות יכולת (ולפעמים גם רצון) להתאים את אופן הלמידה לילד.
מטרות הלמידה פחות נקבעות על ידי הילד.
יש יותר מטרות מוצהרות.
וזה קשה.
(יש טענה שבבית הספר בעצם לומדים פחות. מכיוון שהלמידה פחות מותאמת לתלמיד, היא פחות
משמעותית לו, ולכן יש יותר "למידה לכאורה", למידה למבחנים, למידה-למען-הציון ופחות למידה אמיתית שמטביעה חותם לאורך זמן)
איך אנחנו ההורים שרוצים את הטוב ביותר לילדנו ורק את הטוב, יכולים לעזור לילדנו לעבור את בית הספר בשלום בלי צלקות רגשיות שישארו לתמיד, איך עושים את זה??
את מדברת עם מומחית מאוד קטנה לעניין (אני), כי הילד שלי עדיין רחוק מאוד מגיל בית ספר. א ב ל, המחשבה שלי היא כזאת:
א. משתדלים להוריד לחץ, על ידי מתן רשות להישאר בבית כשהוא רוצה להישאר בבית
ב. לוקחים אחריות על החינוך של הילד, במובן שמכירים בכך שבית הספר מקנה מעט מאוד מיומנויות, ולא מצפים מבית הספר שילמד אותו משהו. סומכים על עצמכם שתוכלו לעזור לילד ללמוד דברים בעצמו כשהוא רוצה לעשות זאת. סומכים על עצמכם שתוכלו לתמוך בו כשהוא ירצה ללמוד לקרוא, למשל. או שברים. או כל דבר אחר. סומכים על עצמכם שלא צריך בשביל זה תעודת הוראה! צריך "רק" לחיות עם הילד, להכיר אותו, להבין מה בעצם הוא רוצה לדעת ולמה, ואז מעצבים את הלמידה בהתאם. עוברים - בראש, לא בהכרח בפועל - ל
חינוך ביתי, מבחינת ההערכה שלכם את עצמכם ואת העובדה שאתם השחקנים הראשיים במשחק, והמודל המלמד הכי חשוב לילד. עוברים (שוב, בראש) ל
חינוך חופשי, בכך שמבינים ומעריכים יותר ויותר עד כמה ילדים טובים בליצור לעצמם את סיטואצית הלמידה שלהם. ועד כמה יכולים ההורים לתמוך בתהליך אם הם מעיזים להצטרף לילדים שלהם וללמוד ביחד אתם. במשפט אחד: עוברים תהליך שיעצים גם אותו וגם את עצמכם ולומדים לזהות את המשאבים הנפלאים ש(כבר) יש לכם.
הסוויץ הזה בראש יאפשר לכם להיות יותר רגועים ביחס לבית הספר. למשל: אין שום דבר נורא או קריטי בציונים בינוניים ואפילו גרועים. אפשר ללמוד גם במקומות אחרים, בדרכים אחרות. אין כל דבר נורא בלהפסיד יום לימודים כדי לקחת אויר. אם זאת תהיה הגישה שלכם, שבית ספר הוא מקום שאפשר ללמוד בו, אבל לא חייבים להיות רק בו כדי ללמוד, זה מוריד לחץ. אז היה לך יום גרוע בביה"ס, וזה בסדר. קורה. מחר יהיה יותר טוב. אז היתה תעדה גרועה. שוין. לא שוד ולא שבר. אבל באותו פרק הזמן שהוקדש לא-ללמוד-חשבון, הילד התעסק ב... (כל דבר שהוא היה מעוניין בו והשקיע בו ולמד משהו חדש) וגם זה היה בעל ערך.
כשהגישה שלך היא כזאת, יש פחות סיכויים שהילד יראה את עצמו דרך המשקפיים (הדי מוגבלים ומגבילים) של בית הספר וישפוט את עצמו במונחים של ציונים וכאלה. ויש יותר סיכויים שהוא יעריך את עצמו יחסית לעצמו, ובמונחים ובסדר העדיפויות שמתאימים לו: איך התפתחתי בחצי שנה האחרונה? מה אני יכול לעשות היום שלא יכולתי פעם? מה למדתי מלדגור שעות על בניית מטוסים מקרטון? (או כל דבר אחר שהוא אוהב). מה אני חושבת על הנושא שאני חושב עליו? מה אני חושב על מה שראיתי היום בטלויזיה? איך זה שונה ממה שחשבתי לפני שנה או שנתיים? וכו'...
אוי, זה קשה....
כמה נקודות:
א. [u]הילדים בכיתה אומרים לו שמן וזה ממש מעליב אותו וזה גם אחד הסיבות שהוא לא רוצה ללכת[/u]
בנאדם לא יכול באמת ללמוד (או לעשות שום פעילות אינטלקטואלית רצינית) במקום שבו הוא לא מרגיש בטוח, במקום בו הוא מרגיש מאוים. יצירת מקום בטוח מבחינה רגשית הוא המטרה הכי ראשונית והכי הכרחית של בית הספר. הצרה היא, הרבה בתי ספר לא מכירים בזה... או לא יכולים אשכרה לעשות משהו בעניין.
אבל חשוב מאוד [b]שאתם[/b] תכירו בזה. ותזכירו את העניין הפעוט הזה למורים.
(הם יודעים, הם יודעים. אבל הם לפעמים שוכחים את זה בלחץ הכללי)
[u]ועוד דבר שהתחיל לו רק מאז שנכנס לכיתה א זה ה"תיקים" שהוא התחיל לעשות[/u]
את מתכוונת לטיקים?
אם זכורני נכון, טיקים באים במצב של חרדה כלשהי. כדאי לחפור ולנסות להבין עוד יותר במדויק, מהם כל גורמי החרדה או הנאחס שיש לו שם בבית הספר הזה. האם הילדים רק קוראים לו שמן או שיש עוד כינויים? מה קורה אתו בהפסקה? האם יש לו קבוצה של ילדים שאתם הוא מרגיש בטוח? האם יש לו עם מי לשחק?
ובתוך הכתה: מה זה אומר שקשה לו ללמוד הרבה זמן? כמה זה הרבה זמן? מה בדיוק מצופה ממנו בזמן הזה? ואילו מהדרישות האלה הן יחסית בסדר מבחינתו, ואילו הכי קשות לו?
ב. [u]עדיין קשה לו המעבר מגן שזה יותר חופשי ומשחקים לבית ספר שלומדים יותר.[/u]
טעות גדולה :-)
הגן הוא באמת מסגרת יותר חחופשית וגמישה מבית הספר. זה לא אומר שבבית ספר לומדים יותר ;-)
פשוט, אופן הלמידה שונה מאוד.
הדרישות שונות.
הדברים הרבה יותר מוכוונים ומוכתבים מלמעלה.
ויש פחות יכולת (ולפעמים גם רצון) להתאים את אופן הלמידה לילד.
מטרות הלמידה פחות נקבעות על ידי הילד.
יש יותר מטרות מוצהרות.
וזה קשה.
(יש טענה שבבית הספר בעצם לומדים פחות. מכיוון שהלמידה פחות מותאמת לתלמיד, היא פחות [b]משמעותית[/b] לו, ולכן יש יותר "למידה לכאורה", למידה למבחנים, למידה-למען-הציון ופחות למידה אמיתית שמטביעה חותם לאורך זמן)
[u]איך אנחנו ההורים שרוצים את הטוב ביותר לילדנו ורק את הטוב, יכולים לעזור לילדנו לעבור את בית הספר בשלום בלי צלקות רגשיות שישארו לתמיד, איך עושים את זה??[/u]
את מדברת עם מומחית מאוד קטנה לעניין (אני), כי הילד שלי עדיין רחוק מאוד מגיל בית ספר. א ב ל, המחשבה שלי היא כזאת:
א. משתדלים להוריד לחץ, על ידי מתן רשות להישאר בבית כשהוא רוצה להישאר בבית
ב. לוקחים אחריות על החינוך של הילד, במובן שמכירים בכך שבית הספר מקנה מעט מאוד מיומנויות, ולא מצפים מבית הספר שילמד אותו משהו. סומכים על עצמכם שתוכלו לעזור לילד ללמוד דברים בעצמו כשהוא רוצה לעשות זאת. סומכים על עצמכם שתוכלו לתמוך בו כשהוא ירצה ללמוד לקרוא, למשל. או שברים. או כל דבר אחר. סומכים על עצמכם שלא צריך בשביל זה תעודת הוראה! צריך "רק" לחיות עם הילד, להכיר אותו, להבין מה בעצם הוא רוצה לדעת ולמה, ואז מעצבים את הלמידה בהתאם. עוברים - בראש, לא בהכרח בפועל - ל [po]חינוך ביתי[/po], מבחינת ההערכה שלכם את עצמכם ואת העובדה שאתם השחקנים הראשיים במשחק, והמודל המלמד הכי חשוב לילד. עוברים (שוב, בראש) ל [po]חינוך חופשי[/po], בכך שמבינים ומעריכים יותר ויותר עד כמה ילדים טובים בליצור לעצמם את סיטואצית הלמידה שלהם. ועד כמה יכולים ההורים לתמוך בתהליך אם הם מעיזים להצטרף לילדים שלהם וללמוד ביחד אתם. במשפט אחד: עוברים תהליך שיעצים גם אותו וגם את עצמכם ולומדים לזהות את המשאבים הנפלאים ש(כבר) יש לכם.
הסוויץ הזה בראש יאפשר לכם להיות יותר רגועים ביחס לבית הספר. למשל: אין שום דבר נורא או קריטי בציונים בינוניים ואפילו גרועים. אפשר ללמוד גם במקומות אחרים, בדרכים אחרות. אין כל דבר נורא בלהפסיד יום לימודים כדי לקחת אויר. אם זאת תהיה הגישה שלכם, שבית ספר הוא מקום שאפשר ללמוד בו, אבל לא חייבים להיות רק בו כדי ללמוד, זה מוריד לחץ. אז היה לך יום גרוע בביה"ס, וזה בסדר. קורה. מחר יהיה יותר טוב. אז היתה תעדה גרועה. שוין. לא שוד ולא שבר. אבל באותו פרק הזמן שהוקדש לא-ללמוד-חשבון, הילד התעסק ב... (כל דבר שהוא היה מעוניין בו והשקיע בו ולמד משהו חדש) וגם זה היה בעל ערך.
כשהגישה שלך היא כזאת, יש פחות סיכויים שהילד יראה את עצמו דרך המשקפיים (הדי מוגבלים ומגבילים) של בית הספר וישפוט את עצמו במונחים של ציונים וכאלה. ויש יותר סיכויים שהוא יעריך את עצמו יחסית לעצמו, ובמונחים ובסדר העדיפויות שמתאימים לו: איך התפתחתי בחצי שנה האחרונה? מה אני יכול לעשות היום שלא יכולתי פעם? מה למדתי מלדגור שעות על בניית מטוסים מקרטון? (או כל דבר אחר שהוא אוהב). מה אני חושבת על הנושא שאני חושב עליו? מה אני חושב על מה שראיתי היום בטלויזיה? איך זה שונה ממה שחשבתי לפני שנה או שנתיים? וכו'...
(())