כולן!
קבוצת תמיכה לנשים בדיכאון/דכדוך לאחר לידה -
נפתחת בגבעתיים, בהנחיית פסיכולוגית קלינית.
מיד לאחר החג -
נותרו שני מקומות פנויים.

ניתן להשיג אותי בנייד - 0544-973503 ענת
או פה -

http://www.facebook.com/groups/121439007996433/

איזה דף מדכא לכל היולדת החדשות, שולחת כוח ושינה. יעל ג , כל הכבוד על הקורדינציה!

אוי יעל אני מחבקת אותך בהרבה אהבה והזדהות!
הקטעים ההזויים ביותר הם היציאות שלי מהבית עם שלושתם: לפני שבועיים בקניון
את אמיצה. לצאת מהבית שבועיים אחרי לידה עם כולם לקניון.
אני מתכוונת לתת ל"גדולים" פרחי באך רק מחכה עוד שבוע שבועיים כדי לתת להם להוציא את הכעס והרגשות החוצה לפני שאני "מתערבת". אבל פרחי באך לגמרי מקלים עליהם,על התופעות הללו של קנאה,כעס,עגמת נפש,צורך בתשומת לב,חוסר בטחון זמני... אני בעד לאפשר להם להתבטא בדרך היצירתית של פיפי בורח,בכי ועוד מיני הפתעות אבל פרחי הבאך עוזרים להם להעביר הילוך ולהמשיך הלאה....

אמא'לה. ואני רציתי עוד...

שמחה שמצאתי את הדף הזה. אני 4 שבועות אחרי לידה שלישית. המצב אצלי קל יותר מאשר אתן מתארות כאן כי הגדולים שלי - גדולים יותר - בני 6 ו - 4 שנים. הם מעסיקים את עצמם כשאני מודיעה בצהרים שאני והתינוקת הולכות לישון ואוי למי שיפריע!!!!! אבל גם אצלי יש תופעות חדשות - התקפי כעס של הגדולה, האמצעי פתאום נעלב מכל דבר... הרבה יללות ובכי על דברים שנראים שוליים לחלוטין.
הקטעים ההזויים ביותר הם היציאות שלי מהבית עם שלושתם: לפני שבועיים בקניון - אני מניקה את הקטנה ב"שילב" והגדולה מכריזה שהיא צריכה פיפי. ביקשתי שתתאפק עוד כמה דקות והיא נענתה לי בעיטוש אדיר שגרם לכל הפיפי לברוח!!! שליפה פראית של הפיטמה מהפה של הקטנה וריצה לשירותי הקניון (ניסיתם פעם למצוא את השירותים בקניון?!) בכי של הגדולה כי היא לא מוכנה להיות עם בגדים רטובים ובכי של הקטנה כי הפסקתי לה את הארוחה באמצע ובכי של האמצעי כי לא הסכמתי לקנות לו בובה של ספיידר מן.
לפני יומיים באוטו בדרך הביתה: אני נוהגת. הגדולים מאחורה מציקים אחד לשניה - האמצעי מכה בטעות את הגדולה בפנים. לגדולה נופלת השן הקדמית שמתנדנדת כבר שבועות. בכי היסטרי למראה פרץ הדם הגדול. "זה כואב!! הכל באשמתך!!" צורחת הגדולה. האמצעי מכסה את עיניו וצורח בבכי "אני לא יכול לראות את זה!! אל תגידי שזה באשמתי!!". מקדימה הקטנה מתחילה לבכות לאות הזדהות. אני ממשיכה לנהוג. זורקת חיתול בד אחורה כדי שהגדולה תעצור את הדם. שמה יד אחת על הקטנה ושוקלת אם לעצור בצד הדרך כדי להניק או לנסות לנסוע ישירות הביתה. ומרגיעה את האמצעי שזו לא באשמתו והשן הייתה צריכה כבר ליפול. מזכירה לגדולה שקרה פה דבר טוב - היא תקבל מתנה מפיית השיניים - ואז האמצעי מוצא סיבה חדשה לבכות - למה רק היא מקבלת מתנה מהפיה?
היום ב 16:00 יש לי תור לאולטראסאונד לפרקי הירכיים לקטנה - כולנו באים!!! טכנאי קופת החולים עוד לא יודע מה מצפה לו!!!

אח"כ נהיה קשה ומעייף ואת רק רוצה שיעזבו אותך בשקט עם הזערורית לבד
ממש ככה. שרק יעזבו אותי לבד איתה ולא יציקו.

אני מוצאת את עצמי במתח מהפחד שמה הדברים לא יסתדרו כראוי
אוי וואו איך עפתי אחורה עכשיו לאחרי שהשני נולד. והפעם הראשונה שנשארתי עם שניהם לבד לארבע שעות. חהחה. יצאתי מהבית לסיבוב בשכונה מבלי לדעת לאן אני הולכת. רק ידעתי שאני לא נשארת בבית.לבד עם שניהם. זה נראה כל כך מפחיד בהתחלה. אחרי שעושים את זה-הכל קטן עלינו.הכל.
אח"כ נהיה קשה ומעייף ואת רק רוצה שיעזבו אותך בשקט עם הזערורית לבד
דווקא לא רק איתה אבל שיעזבו אותי בשקט,בהחלט (-: או רק עם אחד.
פנטזיה.
האמת היא שהעייפות היא עדיין העניין המטריד היחידי.כשאני לא עייפה אני מסוגלת,כמעט,להכל.

בואו אלינו למשל.
מכירה את הלחץ הזה.

אז מונו, ביום כזה שאת יודעת מראש שהוא יגיע מאוחר וקשה לך-סעו למישהו. חברים, אחות, מישהו שאפשר להעביר איתו את היום. בואו אלינו למשל.

ולי קשה מאד בימים שאני יודעת שבן זוגי יגיע מאוחר.מהבוקר יש לי לחץ מעל העיניים שהולך ומתגבר. כשמגיעה ששעה שהוא מגיע בדכ אני כבר נשברת ובטוחה שאני הולכת להשתגע ולא אחזיק מעמד עד הערב המאוחר. אפילו שלרב הכל מסתדר איכשהו אני מוצאת את עצמי במתח מהפחד שמה הדברים לא יסתדרו כראוי.

בת ההרים יקירתי, חושבת עליך. הימים הראשונים אשכרה קשים. בהתחלה יש הלם כזה, אושר, אח"כ נהיה קשה ומעייף ואת רק רוצה שיעזבו אותך בשקט עם הזערורית לבד. ואח"כ מתרגלים למשהו חדש. ממך למדתי את זה. שזה לא יישאר ככה. נכון?
והחוסר שינה הז יכול להטריף את הדעת. אחרי שינה טובה את קמה ומגלה פתאום שממש לא נורא. שאת דווקא מסתדרת מצויין.

תודה מזל שאחרי שני לילות איומים מגיע אחד סביר. יש הגיון גם באי-השינה...

היי בת הרים יקרה, קבלי חיבוק גדול, כל כך עזרת לי והייתי רוצה להחזיר לך עזרה!
עדייין יש לי ימים שקשה לי ואני מניחה שזה יהיה גם עוד כמה שנים קדימה. התקופה הקשה של ההתחלה עוברת לאט לאט , אנחנו חודשיים וחצי לאחר לידה.
צריך לזכור ולומר לעצמנו שיהיו כמה ימי עייפות ועוד מעט זה ישתפר שהעייפות תהיה הקושי העיקרי וזה לא נורא עם זה אני מתמודדת. אני נזכרתי בעייפות שהייתה לי בצבא...הייתי מכית בנים...
זה עובר וגם בלי מטפלת, גם לי יש קושי בלהביא בייבי סיטר.
הילדים שורדים הכל , יותר טוב מאיתנו, רק אהבה וחיבוקים וגם להם אפשר לומר שעוד מעט יהיה לכולנו יותר קל. אני חושבת שעם החיוך הראשון של הגוזלית באה ההטבה לכולם.
יואב הגדול שלי ממש קיבל פידבק חיובי מהחיוכים הראשונים והחזיר הרבה אהבה.
הבית נכנס לאט לאט לאיזון וכמו שכתבת לי בחכמה, "כל אחד מוצא את מקומו".
לעניין השינה בבוקר עם הגוזלית, קשה לי להכנס לישון בבוקר אבל אפשר רק לנוח , להתקלח, לשכב על השטיח ולעשות קצת מתיחות או לגלוש כאן...
בהצלחה

אני עיייייייייייייייייייייייייייייפה!

גם אני. והדכאון הקטן שגם ככה נמצא אצלי עכשיו איפשהו מאחורה גדל כשאני עייייייפה...
כשהתינוק ישן והגדולים יותר לא בבית (קורה לפעמים..) ולא מצליח לי לישון ממש אני פשוט מתכרבלת עם שמיכה על הספה לידו. לפחות לנוח ולהשתדל לא להתפתות לכל השמונצס הקטנים האחרים כמו לבשל לנקות לסדר לעשות כביסה לשבת מול המחשב...(את זה אפשר לעשות כשמיניקים..)
ועוד משהו שעובד עם החברה' שלי: בשעות הקשות אני שולפת להם איזה משחק או אריזת יצירה כזו שהם יכולים לעשות לבד או חוברת צביעה או כל דבר חדש שיכול לעניין אותם לחצי שעה (שעה אם זה מעניין באמת..) כדי שאני אוכל לשבת/לשכב לידם עם עיניים עצומות ולהסתפק בתגובות כמו 'האהא......כן, יופי...' במצבים הקשים באמת אני שולפת איזו קלטת או די.וי.די שהם לא ראו מזמן.

יש ימים קשים יותר ויש קלים יותר
זה בדיוק המשפט שהכי עוזר לי להתמודד, כשאני מזכירה לעצמי שזה יעבור. בימים קשים אני מנסה להזכיר לעצמי שמחר או מחרתיים יהיה יום יותר טוב. לא תמיד אני מצליחה לזכור ואז קל להתייאש, אבל כשזוכרים להתמודד רק עם הרגע ולא לחשוב שככה זה הולך להיות כל הזמן תמיד, זה מקל מאד, לפחות עליי.
בת ההרים: מחבקת אותך.
בקשר לילדים- אולי זה זמן למסד מנוחת צהריים או שקט צהריים רשמי בבית. גם אם הוא יעבוד רק חלקית או לפעמים- הרווחת.
<רוקדת לפעמים מפסידה שנת צהריים בגלל כל מיני דברים חיצוניים ולחץ להיות מחוץ לבית דווקא בשעות שהיא צריכה לישון, ומתחרטת על זה בכל פעם>

רק אל תהיי סופר וומן
הוווו. את יודעת כמה אנרגיה זה לקח לי להשלים עם העובד שיש לי עוזרת לנקיון לתקופה? (-;

זו אכן לידה שלישית. אולי אני מדברת מהרהורי ליבי ולא משקפת את מצבך כי איננו מכירות אישית. רק אל תהיי סופר וומן:-)

אחד הדברים שצריך לקחת בחשבון זה שעכשיו קשה לך ויש מן הרגשה כזו שכך ישאר תמיד. זה לא
האמת היא שהכנסת יותר מידי דרמה (-: אני לא במצב כזה קטסטרופלי. סה'כ אני,בכל זאת,אחרי לידה שלישית. אני יודעת שזה זמני. אני גם יודעת שהגוף מתרגל לסדרי השינה החדשים. רק שעכשיו זה השוק הגדול כי התרגלתי לישון לילות שלמים. כשאני קוראת על הקשיים של אימהות חדשות והשוק הגדול מהכל והכל-אני מבינה איזו דרך ארוכה עשיתי. כמה אני מכירה את עצמי טוב. יודעת איפה נקודות החולשה שלי. כן,יש ימים קשים יותר ויש קלים יותר ובגדול,השנה הראשונה היא קשה באופן יחסי-לפחות בנסיון שלי.

עוד משהו: אולי במקום שמישהו ישמור עליהם בבוקר שאז את מתקשה לנוח תמצאי מישהו שישמור בצהריים?

אחד הדברים שצריך לקחת בחשבון זה שעכשיו קשה לך ויש מן הרגשה כזו שכך ישאר תמיד. זה לא.
אני בהתחלה נעזרתי הרבה בשירותי סבא סבתא לא בלי רגשי אשם ובדיעבד היום אני יותר על הרגליים ויש בי כוחות יותר.
בילדים כאן לתמיד.
כל זה אני כותבת כנקודה למחשבה ולא כביקורת .
את זו היודעת מה טוב לך.
כל יום אור השמש ממלא אותך אנרגיה חדשה
מכירה את שיטת סילבה? אם את מנויה בספריה תקפצי להשאיל ספר שהם יש להם דמיון מודרך שאולי ידבר אליך.

למה לא להגיד לך להביא ביביסיטר?
כי הבנים בבקרים גם ככה מחוץ לבית ונראה לי מוגזם כל היום לתקוע אותם עם אנשים אחרים דווקא בתקופה כזו שהם כן מחפשים קרבה אליי, להחזיר להם את תחושת הבטחון. חוץ מזה שאין לי משפחה בהישג יד. הורי הגיעו לביקור בסופשבוע ואני באמת משתדלת לישון כמה שיותר.אני מתארת לעצמי שאשתמש בשירותי הבייביסיטר בהמשך אבל כרגע זה נראה לי יותר מידי.
אני באמת ממשיכה לקבל טיפול בדיקור. גם בהריון וגם לאחר הלידה. אבל עייפות זו עייפות. הדיקור וצמחי המרפא עוזרים לגוף להתחזק אבל מערכת העצבים עדיין נדפקת מחוסר בשינה.
כל יום שעובר אני מחלימה . גופי ונפשי מחלימים ואי חזקה יותר וסבלנית יותר
זה משפט טוב לי. תודה.

הדבר העיקרי שיכול לפתור עייפות זה שינה:-) למה לא להגיד לך להביא ביביסיטר?(אני באמת רוצה לדעת) האם זה כולל אמא אחרת ,חברה,קרובי משפחה?
דיקור עזר לי מאד בהריון בנושא זה.
אכול טוב
מניעת שינה זו ההתעללות הכי קשה שיש. אין דרך לעקוף את זה.
אולי בזמן שמתאפשרת לך מנוחה גם אם אינך יכולה לישון כדאי לעשות מדיטציה או דמיון מודרך ולראות את עצמך חיונית ואנרגטית.
התקופה של עכשיו אינה קריטית בעיני. לפניכם עוד עשרות שנים של ביחד. יותר מכל הפ זקוקים לאמא חזקה ופחות עייפה.
טוב רצית משפטים:
העייפות מזכירה לי שאלו הרגעים בהם הגוף צובר אנרגיה לרגעים מלאים מרץ
כל יום שעובר אני מחלימה . גופי ונפשי מחלימים ואי חזקה יותר וסבלנית יותר.

עכשיו תורי....
אנחנו רק שבועיים אחרי הלידה,בקושי. הבנים בני שלוש ועשרה חודשים ושנה ועשרה חודשים. הם מקסימים אבל עכשיו קשה להם,הייתי מוכנה לזה,והם מרבים לבכות,להתפרץ בכעס, אפילו לגלות קצת אלימות מתונה. עם זה אין לי בעיה,אני אפילו מברכת על כך שזה יוצא עכשיו ושהם מתמודדים עם הרגשות השליליים שלהם לגבי השינויים במשפחה.
הבעיה שלי היא העייפות שלי. אני מאד מתקשה להתמודד עם עייפות. בימים האחרונים צברתי חוסר בשעות שינה מספיקות(פחות משבע לפחות)ולא הצלחתי להשלים. כשהיא נרדמת בבוקר זה בסביבות תשע ואז אני מתקשה מאד לישון. אני מנסה אבל השינה לא באה כי הגוף רוצה עירנות.אחרי זה בצהריים אני מתה לישון אבל עם שלושה זה לא תמיד יוצא. אל תגידו לי להביא בייביסיטר וכד'.בבקשה.
אני מוצאת את עצמי מתנהגת לא לעניין מרוב עייפות.אומרת דברים לא במקום,חסרת סבלנות כלפי הילדים. זה מאד מפחיד אותי. שאני פשוט לא אתמודד עם התקופה הקריטית הזו של עכשיו-כשהם זקוקים להמון סבלנות מצידי. אשמח לרעיונות של משפטים שאני יכולה לומר לעצמי ברגעים הקשים. משפטים חיוביים ומחזקים.
אני עיייייייייייייייייייייייייייייפה!

מצד שני כשכועס פולט מילים חדשות בביתנו כמו :"מכוער" "מטומטם" ושנינו דיי בשוק מזה אני לא עושה עניין ומבהירה לו שהוא כועס ויכול להגיד את זה בצורה אחרת
אני אישית חושבת שזה מצויין שהוא מתבטא במילים (ולא דרך אלימות גופנית,למשל). אז הוא אמר "מכוער",אז מה? אם זה משני זה בסדר. זה לא,נניח,שהוא באופן קבוע קורא לאחותו הקטנה "מטומטמת" ואז יוצר אצלה תבנית של אמונה שהיא באמת מטומטמת.ככה זה במשפחה,לפעמים אומרים אחד לשני מילים פחות נעימות.

קצת לומדים צניעות מהי ויורדים מהעץ הגבוה מאד של "אני אמא טוטאלית ומושלמת". לומדים לשחרר,לוותר. אבל הרווח הוא שגם יותר מתפקסים על אילו ערכים כן חשובים לנו כהורים
המשפט הזה כל כך נכון וזה מה שקורה לי בדיוק.
יואב אמר לי הבוקר שהוא לא רוצה אחיות ורוצה להיות לבד. מבטא יפה את הרגשתו , כבר אמר גם למה את עוזרת רק לתינוקת או אין לך זמן לשחק איתי. מצד שני כשכועס פולט מילים חדשות בביתנו כמו :"מכוער" "מטומטם" ושנינו דיי בשוק מזה אני לא עושה עניין ומבהירה לו שהוא כועס ויכול להגיד את זה בצורה אחרת וכו, עוזי לוקח את זה ממש קשה וממש מתעלם ממנו מאתמול.
המתח הזה הורג אותי. אני רואה את הטעויות לנגד עיני ולא מצליחה לפתור כלום.
העניין שזה קורה בעיקר כשאני נוכחת יש ליואב ממש גב ממני , מרגיש שאני לצידו . אבא שלו מתחרפן מזה וגם כועס עלי שאני לא אומרת הרבה... כואב לי הראש מזה.
תודה כל כך התגובות ממש עוזרות לי.

עידית - טוב לשמוע שהיה ערב מוצלח יותר.
אני בשביתה מפירות הדר מחשש גזים ולא ממש ראיתי הבדל...
גם נעמה ישנה אתמול נהדר. כנראה יותר מדי טוב )-:
היא העלתה חום בערב. ברררר...
אז היום כבר היינו בריצות רופאים. אני מקווה שנצל מאנטיביוטיקה ומבית חולים....
יובל הגיע אתמול הביתה מאוחר. אחרי בלוי הופ-שוקולד אצל הסבים. והיה לי ממש קשה להתחבר אליו. יותר קל לי איתו כשהוא נמצא איתי יותר. משונה...

איזה יופי לשמוע שהיה ערב מוצלח
בכל מקרה
אמרתי לאחותך להרים לך טלפון. קלעפטא אני... p-:

הערב נראה אצלנו הרבה יותר טוב. הילה רגועה ישנה לה על השטיח (יש לנו כרית גדולה כרית קסמים שמרגיעה). הילדים שיחקו עם חברים ואני הספקתי לקפל את כל הר הכביסה. אמבטיה עם תותים לשני הגדולים הילה עדיין ישנה... הלבשתי סרקתי וכו הילה יונקת וממשיכה לישון. ממש מלאכית קטנה היום טפו טפו... וכך יכולתי גם לספר 2 ספרים של לפני השינה!
מעניין שאמרו לי שבננות ואורז ממש עושה גזים והיום וגם אתמול אכלתי הרבה אורז. אולי אורז לא עושה לנו בלאגן. אני מתה על אורז.
אחותי אלופה בתבשילי אורז. הפעם חמותי שלחה לי מג'דרה , איזה כייף.

אני מבינה שלא מקבלים מונופול על הורות מושלמת אחרי שני ילדים
נראה לי שנהפוך הוא. קצת לומדים צניעות מהי ויורדים מהעץ הגבוה מאד של "אני אמא טוטאלית ומושלמת". לומדים לשחרר,לוותר. אבל הרווח הוא שגם יותר מתפקסים על אילו ערכים כן חשובים לנו כהורים.

אצלכם יש יותר עזרה הדדית בין אנשים
עידית. הדשא של השכן לא יותר ירוק. העזרה כאן מאד דומה לעזרה שהציעו לך. המשפחה רחוקה מאד. בדרך כלל חברים באים לבקר אחרי הלידה ולשבת קצת. לא ראיתי עזרה של חברה שבאה לנקות אצל חברתה,למשל. ורק מעטות יודעות להביא תבשיל טעים-כמון אחותך,למשל. אצל הדתיות יש עזרה של "הקומונה",לשבועיים בלבד. נקיון ובישול. אחרי זה גם הן מתמודדות לבד.
הקושי משותף לכולנו,לצערי.
אני מסכימה עם הגישה שלך של להיות יחד למרות הקושי. רק זה יחזיר לאחים ה"גדולים" את הבטחון שהתערער ואת תחושת המשפחתיות. אולי יש לך חברות עם ילדים שהם מכירים ויבואו אליכם? את לפחות תוכלי לנמנם לך והחברה תשגיח על הילדודס...

וואי . קראתי וכתבתי לפני הפעם השנייה שכתבת - בת הרים. באמת מזמן לא דיברתי עם אוחתי. עם עניין ההצקות זה ממש מדהים שרוב העניין קורה לידינו והם מסתדרים בדרך כלל כל כך יפה. מדברים בינהם ועוזרים אחד לשני, בבוקר הוא לפעמים מציע לה עזרה בצחצוח השיניים, הם שומרים אחד לשני הפתעות , ישנים לעיתים יחד באותה המיטה. בגלל זה גם כל כך התבאסנו - ההורים על כל הריבים.
הילה בוכה, ...

תודה על התגובות.
אני מחכה שמזג האויר ישתפר כי ממש עוזר לצאת מהבית. היינו הרבה בפנים הילדים היו חולים זה אחר זו וגם הקטנטונת עכשיו קצת מנוזלת.
אף פעם לא ניסיתי פרחי באך, למי פונים בעניין?
בת _ההרים, כל כך הייתי רוצה לגור ליד המשפחה בקטעים כאלה. אצלכם יש יותר עזרה הדדית בין אנשים, אני קיבלתי פה עוגה.... (אפרופו מתנות לאחר לידה) העזרה שאנשים הציעו הייתה לקחת את הגדולים וזה לא ממש עוזר. הדר עוד קטנה מידי בשביל ללכת לחברה ויואב הלך לפעם פעמיים יותר מזה אני גם לא רוצה להרחיק אותו .
נראה לי שעדיף שיהיה קשה אבל ביחד וזה כנראה יעבור עם הזמן , הזמן בכל מקרה עובר ממש מהר , לא יאומן שכבר עבר חודש.

ממשיכה לכתוב לך...
הם תמיד יציקו אחד לשני אבל זה בא בגלים. את בטח כבר יודעת את זה. מבינים את זה כשיש שניים ובמיוחד אחרי שהקטן/ה גדל קצת. ההצקות זה חלק מהעניין,המכות,הריבים,הנסיונות ובדיקת הגבולות. ויש גם רגעים קסומים של חיבוקים ונשיקות ומילות אהבה וחיבה(אני מזכירה לך (-: ) אני חושבת שהמריבות האילו ביניהם כרגע זה איזושהי דרך,אולי,לקבל ממך תשומת לב. וכל אמצעי כשר. אני הבנתי את זה עם בני ה"גדול" לאחרונה(בן שלוש ושמונה),שהוא בעצם מתנהג הרבה פעמים לא נעים כדי לקבל תשומת לב. ועבורו זה לא משנה אם התשומת לב היא שלילית.
אז אני חוזרת לפרחי הבאך. לנו זה עזר מאד. היה הרבה בכי,בעיקר בלילות. הרבה כעס מודחק. הרבה רגשות בגלל שנכנס עוד תינוק למשפחה. ופרחי הבאך עזרו פלאים. נתנו למיטב זכרוני שני סיבובים. האחד טיפל בנושאים שבערו על הפרק והשני מיתן והרגיע. לאחותך יש שכנה שמכינה ולמדה את זה. היא אלופה. אולי תבואו לבקר ובאותה הזדמנות היא תכין לכם?

קודם כל, מזל טוב! ו
לי אין עצות טובות אבל כן רצון טוב לעזור, שמעת על אימל'ה אימל'ה?
תמיכה באמהות טריות.
בהצלחה.

• חיבוק- נטולת עצות...

עידית יקרה
לי יש נסיון בינתיים רק עם שניים מאד צפופים אבל אני זוכרת היטב את התקופה שלאחר הלידה שהיא סוערת ומתישה. כביכול מצפים שתהיה הרמוניה בבית אבל דווקא התקופה הזו מלווה בסערות נפש של כל בני המשפחה. כל האיזון המשפחתי מופר(ולאו דווקא בקונוטציה שלילית)ולוקח לכל אחד ואחת מבני הבית למצוא מחדש את האיזון ואת המקום שלו בתוך המשפחה.ולילדים זה הכי קשה כי היכולת שלהם לעכל דברים,בעיקר במישור הריגשי,קטנה יותר. זה לא שהם לא יכולים אבל לוקח להם יותר זמן ועם יותר מאמץ. איך שאני תופסת את זה יש איזה שילוב כזה של ;עייפות פיזית שלנו כאימהות(הלילות,ההנקה,לשאת את התינוק),סערה ריגשית,פחות זמן בסופו של דבר/שינוי בשגרה. והכל נרגע למעשה ברגע שמוצאים ביחד כמשפחה את השגרה החדשה. איך לעבור את זה?

• לקבל עזרה כמה שיותר ולא לחשוב שנסתדר לבד איכשהו. זה הזמן לקבל עזרה.
• לנסות לישון,כשיש את העזרה הזו,כמה שיותר כדי לקבל כוחות ואז קל יותר להיות סובלנים ולהכיל את הכעסים והקושי של הילדים.
• פרחי באך מאד מאד עוזרים!!!

קודם כל, מזל טוב! ו(()).
אין לי הרבה מה להגיד לך, חוץ מזה שאני שבועיים אחרי לידה שניה (עם הגדול בן 2,9) פשוט בכיתי כל אחר הצהריים.
הייתה לי תחושה שהכל מתפרק לי.
אני מאד מבינה אותך ואת הקשיים שלך. את בטח יודעת שהכי חשוב זה לנוח כמה שיותר (אוי. זה בטח נשמע נורא להגיד את זה ,כשיש לך שני ילדים בבית, חוץ מתינוקת חדשה, אבל בכל זאת - תשתמשי בכל הזדמנות לנוח, זה חשוב)
ולגבי מה שבאמת מתריד אותך- פשוט תנסי להבין אותו, המון חיבוקים ונישוקים, לדבר איתו על הכעס שלו, ללמד אותו לבטא את התחושות שלו במילים, בתנועות "כועסות".
ואם בא לך לדבר עוד:026525954
<ורוניקה מאד התרגשה לקרא את דברייך>

לא כתבתי את מה שבאמת מטריד אותי. בני מגלה ממש התנהגות אלימה. בועט ומרביץ כשכועס, גם אני כבר חטפתי.

אולי יש כבר דף כזה , תרגישו חופשי למחוק/לשנות / להעביר
אנחנו חודש אחרי לידה, לידה שלישית. המרווחים בין הילדים קטנים : הגדול בן 4.5 השנייה בת 2.5 ותינוקת בת חודש.
יש ימים טובים ויש כמו הבוקר , שאני מתקשה לחייך. ההתארגנות , להתלבש, לצחצח שיניים הכל בהתנגדויות. רבים בינהם , מציקים אחד לשני. סוף סוף הילדה נרגעת ואז הוא מוצא משהו שלה ומנפנף לה בהתגרות ושוב בכי ויש לה לביתי עוצמות קול באמת מרשימות.
לגוזלית הקטנה יש גזים בעיקר אחר הצהריים, בשעות שאני לבד איתם, היא על הידיים רוב הזמן לשמחתי כשהיא נרדמת אני משכיבה אותה איפה שרק אפשר בבית- אני לא יודעת איך אתן סוחבות כל היום את התינוקות, לי כבר כואב הגב.
אני דווקא אמא רגועה וגם עכשיו כשבא לי לבכות אני משתדלת לחייך, מתי זה עובר?
הם לא יציקו כל הזמן אחד לשני , נכון?
אני רציתי הרבה ילדים עכשיו עולות שאלות כמו, למה לי את כל זה?