על ידי תמיר_בוסתנאי* » 14 אוקטובר 2003, 19:58
טוב,
זה ניסיון לתאר את תהליך / חוויות הלידה, מנקודת הראות של... גבר. (נכתב בברכתה של זוגתי
)
אז ככה, הגיע יום שבת, יומיים קודם לכן, טלי התחילה "לקנן" בצורה גלויה. כלומר, ניקתה (שוב...) בישלה והכינה (עודפים), וידאה שאני תולה תמונות בחדר המשפחה (אותו סיימנו ל"שפץ") ולקדוח בחדר המיועד לתינוק ובכלל.. היתה יותר "אסרטיבית" בדרישותיה לסיים כל מיני "סידורים"... לכן, היה לי ברור שמשהו בהחלט "מתבשל".
ביום שבת בבוקר טלי יצאה מוקדם לשחות בבריכה, בצוהריים היא שלחה אותי ללכת לשחות, בשלב זה, היא כבר דיווחה על צירים "די סדירים ודי כואבים" בהפרשים של כ- 5 דקות. כאשר חזרתי מהבריכה התברר לי, שלי כבר התקשרה לאחותה ואנו ממתינים לה, על מנת שנוכל לעלות לבית החולים... בערך ב- 17:30, הגיעו מורן ואבי עם בתם הקטנה, על מנת לשמור על בנותינו. בערך ב- 18:30, שמנו פעמינו ל"רוטשילד". הנסיעה אורכת כ- 30 דקות ובמהלכה טלי דיווחה שכאב הצירים התחזק עדיין כ- 5 דקות בינהם).
ב- 19:00 הגענו, עחינו לקבלה, עברנו בדיקה ראשונית ורישום ו...כרגיל... סטטוס: יש פתיחה של 3 אצבעות, רחם במצב אחורי, העובר נראה "מחייך" באולטרא סאונד, אין סימני מצוקה. ההוראות: "טיילו סביב וחזרו בעוד כשעתיים". אנו כבר מכירים את הפרוצדורה... התחלנו לעלות ולרדת במדרגות של בית החולים (הכניסה נמצאת בקומה 5 מתוך 8 קומות...)
ב-21:00 חזרנו, הצירים עדיין כואבים, הבדיקה המחודשת טוענת, אין כל שינוי, "משכנו זמן" (מוניטור ועוד שיחה ועוד מוניטור ועוד בדיקה)... ב-22:30, הסביר לנו הרופא ש"אנו לא בלידה פעילה". מכיון שאין הוא מאמין ב"זרוז" כלשהוא, הוא מציע לנו ללכת הביתה ולחזור כאשר הלידה "תתקדם". ב-23:00 היה לנו "מכתב שחרור" ביד... טלי כבר שוכנעה... אלא שאני (בעוונותי) התעקשתי שמה שטלי מתארת לי (כאבים מתגברים...) הוא בהחלט "תהליך לידה". נראה לי שההתעקשות שלי הצליחה לשכנע את הרופא לבדוק (שוב), ו"הפלא ופלא", יש "התקדמות" (מצב רחם אמצעי). זוהי עדיין לא "לידה פעילה" וכנראה שהלידה תערך "עוד די הרבה זמן" אך מכיון שאנו גרים במרחק של חצ שעת נסיעה לכל כוון, הצלחתי לשכנע את הרופא ש"חבל על הזמן" כי אנחנו פשוט נחזור עוד שעה...
בכל אופן, את טלי הצלחתי לשכנע ל"התקבל" בהבטחה של מקלחת חמה
. ב- 23:00 קרעה (פיזית) האחות המיילדת את טופס השחרור ואנחנו "הוכנסנו בשערי חדר הלידה". על מנת ל"זרז" את התהליך באופן "טבעי", עשינו חוקן, זה בהחלט מקצר את המרחק בין הצירים ומגביר את עוצמתם. טלי לבשה את ה"מדים" של יולדת והלכה למקלחת. שם, תחת זרם של מים חמים, העברנו את חצי השעה הבאה, כשטלי עומדת במקלחת ונשענת על הכסא בזמן הצירים, כעת, כל 2 דקות... בערך ב- 23:30, שכנעתי אותה שלא כדאי ללדת במקלחת... ואולי כדאי ל"התוודע" לחדר הלידה עצמו. שאלתי את המיילדת על "לידה טבעית", היא הציעה לי לראות את חדר ה"לידה הטבעית". זהו חדר פרטי, גדול ונעים עם אמבטיה משולשת צמודה! כסא נוח ומיטה גדולה ו"משונה". סיפרתי לטלי על "ממצאי" והחלטנו לעבור ל"לידה טבעית". המיילדת "הזהירה" אותנו שזוהי לידה "בלי אפידורל" ועם נרצה "אפידורל" נצטרך ל"גלות" בחזרה לחדר הלידה ה"רגיל". "בינתיים, "רק למען השקט הנפשי", היא חיברה את טלי למוניטור, ל"כמה דקות". במשך 25 הדקות הבאות עשיתי לטלי מסז' בכפות הרגליים, כמו שלמדתי ברפלקסולוגיה, כשטלי יושבת על הכסא נוח. באותו הזמן המוניטור לא רשם "יפה" ולכן, לא "השתחררנו" ממנו... למותר לציין שהמיילדת לא נשארה איתנו כלל, כי "יש עוד הרבה זמן". ב- 00:30 בערך טלי כבר לא יכלה לסבול את הצירים והחליטה ש"אם ככה זה יימשך עוד 8 שעות, היא לא תעמוד בזה", שכנעתי אותה לקבל את הצירים בעמידה ("מה יהיה עם המוניטור...?") ואמרתי לה שהמוניטור לא מעניין אותי אלא היא...
00:40: קראתי (פעמיים) למיילדת שאמרה ש"אם כל כך כואב אז אולי נבדוק אותך שוב" התוצאה: "פתיחה של 3.5 אצבעות, יש לך עוד הרבה זמן". בשלב זה, "נשברנו" והחלטנו על אפידורל בלידה רגילה.
00:45: "גורשנו" מחדר ה"לידה הטבעית" לחדר הלידה. טלי, בעמידה, נשענת על המיטה, כבר לא יכולה לשאת את הצירים ואני עושה לה עיסוי לגב במטרה להקל על הכאבים... המיילדת נתנה לטלי אינפוזיה ואמרה לנו ש"עד שלא תכנס לפחות 1/2 מהכמות, לא נוכל לקבל אפידורל, ובינתיים, היא תקרא לרופא המרדים.
00:50: קראתי למיילדת ושאלתי אותה "מה עם הרופא" כי טלי כבר לא יכולה לסבול. היא אמרה שהיא תקרא לו שוב...
הצעתי לטלי לצעוק החוצה את הכאב ולהפתעתי, היא קיבלה את ההצעה (וזה היה חזק ...)
00:55: קראתי שוב למיילדת וביקשתי שתבדוק את טלי ו"מה עם הרופא?". בינתיים הוא התקשר לשאול "האם עדיין צריך אותו?!..."
00:57: בחוסר רצון, המיילדת מחליטה לבדוק (שוב...) את טלי: "עלי על המיטה". אבל, לטלי ממש כואב, בשלב זה, לא מעניין אותה כלום חוץ מלמצוא מפלט מהכאב שגורם לה "לצאת מדעתה"...
01:00: הצלחנו להעלות את טלי למיטה, והבדיקה מראה: 8.5 אצבעות, את בלידה פעילה (ואני חושב: "מה את אומרת, איזו הפתעה...
).
מכאן והלאה, הכל היה מהיר ויעיל, המיילדת יצאה החוצה להודיעה שהיא הולכת לבקע לטלי את המים, חזרה, אמרה לטלי ש"מאוחר מדי לאפידורל כי היא כבר יולדת". וטלי: "לא מעניין אותי, אני רוצה אפידורל". טלי "שוחררה מהמוניטור... בציר הבא, בוקעו המים, ו- 3 לחיצות (ארוכות וכואבות) לאחר מכן, יצא נבות לאויר העולם... באותו זמן, הרגשתי: הקלה, בלבול, שמחה, בלבול, רווחה, בלבול אה, ובעיקר, בלבול, בלבול... הזכרתי?
לסיכום: ב- 23:00 עם מכתב שחרור רישמי ביד ו-130 דקות לאחר מכן עם תינוק ביד... בלי אפידורל, בלי תפרים, בלי ש"התכוונו" ל"לידה טבעית" ולצערי, בלי שום תמיכה נפשית ורגשית מצד הגורם המקצועי...
העיצה שלי: תקשיבו לעצמכם, למה שאתם מרגישים, המכשירים הם בעיקר למי ש"שכח" להקשיב... אולי שווה לנסות לבא עם מיילדת מקצועית "פרטית"? בפעם הבאה...
זהו, יש עוד הרבה חוויות ןאנקדוטות קטנות במהלך אותו פרק זמן בין 19:00 ו - 01:10, אבל, הם עולים בצורה "איטואיטיבית" ולא "מסודרת". לכן, לא אעלה אותן על הכתב...
בכל אופן, הכתיבה בהחלט מחזירה ו"מעלה" את הרגשות (המדהימים) המלווים את החוויה של הלידה (בעוצמה פחותה, אך עדיין בעוצמה).
אני מקווה שמה שכתבתי יעניין/יעזור למישהו
טוב,
זה ניסיון לתאר את תהליך / חוויות הלידה, מנקודת הראות של... גבר. (נכתב בברכתה של זוגתי :-) )
אז ככה, הגיע יום שבת, יומיים קודם לכן, טלי התחילה "לקנן" בצורה גלויה. כלומר, ניקתה (שוב...) בישלה והכינה (עודפים), וידאה שאני תולה תמונות בחדר המשפחה (אותו סיימנו ל"שפץ") ולקדוח בחדר המיועד לתינוק ובכלל.. היתה יותר "אסרטיבית" בדרישותיה לסיים כל מיני "סידורים"... לכן, היה לי ברור שמשהו בהחלט "מתבשל".
ביום שבת בבוקר טלי יצאה מוקדם לשחות בבריכה, בצוהריים היא שלחה אותי ללכת לשחות, בשלב זה, היא כבר דיווחה על צירים "די סדירים ודי כואבים" בהפרשים של כ- 5 דקות. כאשר חזרתי מהבריכה התברר לי, שלי כבר התקשרה לאחותה ואנו ממתינים לה, על מנת שנוכל לעלות לבית החולים... בערך ב- 17:30, הגיעו מורן ואבי עם בתם הקטנה, על מנת לשמור על בנותינו. בערך ב- 18:30, שמנו פעמינו ל"רוטשילד". הנסיעה אורכת כ- 30 דקות ובמהלכה טלי דיווחה שכאב הצירים התחזק עדיין כ- 5 דקות בינהם).
ב- 19:00 הגענו, עחינו לקבלה, עברנו בדיקה ראשונית ורישום ו...כרגיל... סטטוס: יש פתיחה של 3 אצבעות, רחם במצב אחורי, העובר נראה "מחייך" באולטרא סאונד, אין סימני מצוקה. ההוראות: "טיילו סביב וחזרו בעוד כשעתיים". אנו כבר מכירים את הפרוצדורה... התחלנו לעלות ולרדת במדרגות של בית החולים (הכניסה נמצאת בקומה 5 מתוך 8 קומות...)
ב-21:00 חזרנו, הצירים עדיין כואבים, הבדיקה המחודשת טוענת, אין כל שינוי, "משכנו זמן" (מוניטור ועוד שיחה ועוד מוניטור ועוד בדיקה)... ב-22:30, הסביר לנו הרופא ש"אנו לא בלידה פעילה". מכיון שאין הוא מאמין ב"זרוז" כלשהוא, הוא מציע לנו ללכת הביתה ולחזור כאשר הלידה "תתקדם". ב-23:00 היה לנו "מכתב שחרור" ביד... טלי כבר שוכנעה... אלא שאני (בעוונותי) התעקשתי שמה שטלי מתארת לי (כאבים מתגברים...) הוא בהחלט "תהליך לידה". נראה לי שההתעקשות שלי הצליחה לשכנע את הרופא לבדוק (שוב), ו"הפלא ופלא", יש "התקדמות" (מצב רחם אמצעי). זוהי עדיין לא "לידה פעילה" וכנראה שהלידה תערך "עוד די הרבה זמן" אך מכיון שאנו גרים במרחק של חצ שעת נסיעה לכל כוון, הצלחתי לשכנע את הרופא ש"חבל על הזמן" כי אנחנו פשוט נחזור עוד שעה...
בכל אופן, את טלי הצלחתי לשכנע ל"התקבל" בהבטחה של מקלחת חמה :-). ב- 23:00 קרעה (פיזית) האחות המיילדת את טופס השחרור ואנחנו "הוכנסנו בשערי חדר הלידה". על מנת ל"זרז" את התהליך באופן "טבעי", עשינו חוקן, זה בהחלט מקצר את המרחק בין הצירים ומגביר את עוצמתם. טלי לבשה את ה"מדים" של יולדת והלכה למקלחת. שם, תחת זרם של מים חמים, העברנו את חצי השעה הבאה, כשטלי עומדת במקלחת ונשענת על הכסא בזמן הצירים, כעת, כל 2 דקות... בערך ב- 23:30, שכנעתי אותה שלא כדאי ללדת במקלחת... ואולי כדאי ל"התוודע" לחדר הלידה עצמו. שאלתי את המיילדת על "לידה טבעית", היא הציעה לי לראות את חדר ה"לידה הטבעית". זהו חדר פרטי, גדול ונעים עם אמבטיה משולשת צמודה! כסא נוח ומיטה גדולה ו"משונה". סיפרתי לטלי על "ממצאי" והחלטנו לעבור ל"לידה טבעית". המיילדת "הזהירה" אותנו שזוהי לידה "בלי אפידורל" ועם נרצה "אפידורל" נצטרך ל"גלות" בחזרה לחדר הלידה ה"רגיל". "בינתיים, "רק למען השקט הנפשי", היא חיברה את טלי למוניטור, ל"כמה דקות". במשך 25 הדקות הבאות עשיתי לטלי מסז' בכפות הרגליים, כמו שלמדתי ברפלקסולוגיה, כשטלי יושבת על הכסא נוח. באותו הזמן המוניטור לא רשם "יפה" ולכן, לא "השתחררנו" ממנו... למותר לציין שהמיילדת לא נשארה איתנו כלל, כי "יש עוד הרבה זמן". ב- 00:30 בערך טלי כבר לא יכלה לסבול את הצירים והחליטה ש"אם ככה זה יימשך עוד 8 שעות, היא לא תעמוד בזה", שכנעתי אותה לקבל את הצירים בעמידה ("מה יהיה עם המוניטור...?") ואמרתי לה שהמוניטור לא מעניין אותי אלא היא...
00:40: קראתי (פעמיים) למיילדת שאמרה ש"אם כל כך כואב אז אולי נבדוק אותך שוב" התוצאה: "פתיחה של 3.5 אצבעות, יש לך עוד הרבה זמן". בשלב זה, "נשברנו" והחלטנו על אפידורל בלידה רגילה.
00:45: "גורשנו" מחדר ה"לידה הטבעית" לחדר הלידה. טלי, בעמידה, נשענת על המיטה, כבר לא יכולה לשאת את הצירים ואני עושה לה עיסוי לגב במטרה להקל על הכאבים... המיילדת נתנה לטלי אינפוזיה ואמרה לנו ש"עד שלא תכנס לפחות 1/2 מהכמות, לא נוכל לקבל אפידורל, ובינתיים, היא תקרא לרופא המרדים.
00:50: קראתי למיילדת ושאלתי אותה "מה עם הרופא" כי טלי כבר לא יכולה לסבול. היא אמרה שהיא תקרא לו שוב...
הצעתי לטלי לצעוק החוצה את הכאב ולהפתעתי, היא קיבלה את ההצעה (וזה היה חזק ...)
00:55: קראתי שוב למיילדת וביקשתי שתבדוק את טלי ו"מה עם הרופא?". בינתיים הוא התקשר לשאול "האם עדיין צריך אותו?!..."
00:57: בחוסר רצון, המיילדת מחליטה לבדוק (שוב...) את טלי: "עלי על המיטה". אבל, לטלי ממש כואב, בשלב זה, לא מעניין אותה כלום חוץ מלמצוא מפלט מהכאב שגורם לה "לצאת מדעתה"...
01:00: הצלחנו להעלות את טלי למיטה, והבדיקה מראה: 8.5 אצבעות, את בלידה פעילה (ואני חושב: "מה את אומרת, איזו הפתעה... :-().
מכאן והלאה, הכל היה מהיר ויעיל, המיילדת יצאה החוצה להודיעה שהיא הולכת לבקע לטלי את המים, חזרה, אמרה לטלי ש"מאוחר מדי לאפידורל כי היא כבר יולדת". וטלי: "לא מעניין אותי, אני רוצה אפידורל". טלי "שוחררה מהמוניטור... בציר הבא, בוקעו המים, ו- 3 לחיצות (ארוכות וכואבות) לאחר מכן, יצא נבות לאויר העולם... באותו זמן, הרגשתי: הקלה, בלבול, שמחה, בלבול, רווחה, בלבול אה, ובעיקר, בלבול, בלבול... הזכרתי?
לסיכום: ב- 23:00 עם מכתב שחרור רישמי ביד ו-130 דקות לאחר מכן עם תינוק ביד... בלי אפידורל, בלי תפרים, בלי ש"התכוונו" ל"לידה טבעית" ולצערי, בלי שום תמיכה נפשית ורגשית מצד הגורם המקצועי...
העיצה שלי: תקשיבו לעצמכם, למה שאתם מרגישים, המכשירים הם בעיקר למי ש"שכח" להקשיב... אולי שווה לנסות לבא עם מיילדת מקצועית "פרטית"? בפעם הבאה...
זהו, יש עוד הרבה חוויות ןאנקדוטות קטנות במהלך אותו פרק זמן בין 19:00 ו - 01:10, אבל, הם עולים בצורה "איטואיטיבית" ולא "מסודרת". לכן, לא אעלה אותן על הכתב...
בכל אופן, הכתיבה בהחלט מחזירה ו"מעלה" את הרגשות (המדהימים) המלווים את החוויה של הלידה (בעוצמה פחותה, אך עדיין בעוצמה).
אני מקווה שמה שכתבתי יעניין/יעזור למישהו