על ידי בשמת_א* » 21 אוגוסט 2010, 14:39
_אם זה מספיק חשוב לי אני לא משאירה דברים שכאלה (שהסיכוי שיטופלו הוא אפסי) לאחריותו הבלעדית.
בקיצור - או לתת לו את האחריות ולשחרר, או לקחת את האחריות בעצמי._
כנ"ל.
אין לי אפילו טיפת כוחות לעצבים ולתיסכול שנגרמים לי כתוצאה מטיפול כושל.
מה שאיכפת לי - לוקחת אחריות מלאה, והמקסימום יהיה גם אצלי, בקשת עזרה במשהו שקשה לי אבל זה חייב להיות משהו קטן:
בקשות מאוד ספציפיות וממוקדות שדורשות פעולה בזמן מוגבל כך שאני לא צריכה גם לנהל את זה (כי אם אני מבקשת שהוא יעשה משהו, אבל זה לא מיידי - אני אצטרך לזכור לבדוק אם זה בוצע וכו', וזה כבר מוסיף לי ניהול וקשיים. למדתי לנהל את העבודה כך שאני מצליחה לשלב את השלבים שדורשים עזרה שלו בצורה שוטפת וחלקה).
גם למדתי לבקש בצורה מאוד ספציפית.
למשל, לעולם לא להניח כמובן מאליו שהוא יעשה את הדברים בצורה שאני הייתי עושה. תמיד להניח שאפשר לבצע כל פעולה בצורה שתגרום נזק. לדוגמא, בקשה להכניס את מתקן הכביסה העמוס כביסה רטובה לתוך הבית: זכרתי לבקש באופן מיוחד שהוא ירים את המתקן מהרצפה לצורך ההעברה, כי ידעתי מראש שהוא יעדיף לגרור אותו, מה שישבור גם את המתקן וגם את הרצפה (לא חשוב פה למה). הרי לגרור בגסות גם אני יכולה... אני צריכה עזרה כי כבד לי וגדול לי להרים את זה.
לקח לי שנים ללמוד את זה.
כל פעם הייתי מופתעת מחדש איך אפשר לעשות דברים בצורה שנראתה לי חסרת מחשבה והרסנית. המון פעמים התחרטתי שביקשתי עזרה בכלל, מפני שהוא שבר/סדק/קימט/מעך/לכלך משהו שחשוב לי. לא ייאמן כמה מכשירים וחפצים נהרסו, וכמה אלפי שקלים זה עלה (שואב אבק, רשת גלילה, ואלה רק שתי דוגמאות שאני זוכרת).
במשך הרבה שנים עשיתי המון דברים קשים בעצמי רק מפני שלא יכולתי לעמוד בנזק, ולקח ממני יותר מדי כוחות לנסות לדמיין באיזו צורה הזויה אפשר לעשות משהו כך שייגרם מקסימום נזק...
גם למדתי לדבר בצורה קצרה מיוחדת, בשלבים, כי גיליתי שאם אני מנסחת את הבקשה שלי במשפט ארוך שכולל את כל החלקים, הוא שמע בליל של מלים מעבר לקיבולת שלו, והתוצאה היא שהוא מתעלם מהן ורק הולך לעשות מה שנדמה לו שביקשתי:
דוגמא: "תוכל להכניס את מתקן הכביסה הביתה אבל תרים אותו ואל תגרור אותו כי הוא מתפרק וזה יגמור אותו סופית?" - זה משפט ארוך. הוא ישמע ממנו רק "מתקן הכביסה" והוא יעשה מה שהוא מבין.
אם הכל יהיה בבת אחת, ובלי שהוא בעצמו מדבר, אז אני הנחתי שהוא שמע מה שאמרתי והסכים (הוא אמר "בסדר", לאוזניים שלי זה נשמע כמו הסכמה), בזמן שהוא כאמור לא קלט שום דבר ממה שאמרתי חוץ מהרעיון הכללי שצריך לעשות "משהו" עם מתקן הכביסה.
במקום זה:
חלוקת הבקשה לחלקים קטנים. אחרי כל חלק, לוודא שזה בסדר מצדו. לחכות לתשובה ממנו. להגיד דברים בצורה שהוא מיוזמתו יבקש הבהרות, כך שאני יודעת שהוא קלט במה מדובר. ובכל שלב לוודא שזה מתאים לו למלא את בקשתי, כדי לתת לו את ההזדמנות להעלות השגות ולדסקס אותן איתי, במקום שהוא יעשה את זה בצורה (ההרסנית) שהוא מעדיף בלי להזהיר אותי מראש ובלי לשמוע ממני למה זה יהיה הרסני.
לא פעם, קורה שהוא באמת לא מוכן לעשות את זה כמו שביקשתי. אז אני מוותרת על העזרה. זה שקשה לי לא אומר שזה בלתי אפשרי. ואם זה באמת לא אפשרי לי, אני אשלם למישהו אחר שיעשה את זה בשבילי.
גדול עלי לספוג את הנזקים.
וגם אני לא מושלמת. עדיין אני שוכחת לפעמים לקחת הכל הכל בחשבון, ומתבעסת מהנזק אחר כך...
_אם זה מספיק חשוב לי אני לא משאירה דברים שכאלה (שהסיכוי שיטופלו הוא אפסי) לאחריותו הבלעדית.
בקיצור - או לתת לו את האחריות ולשחרר, או לקחת את האחריות בעצמי._
כנ"ל.
אין לי אפילו טיפת כוחות לעצבים ולתיסכול שנגרמים לי כתוצאה מטיפול כושל.
מה שאיכפת לי - לוקחת אחריות מלאה, והמקסימום יהיה גם אצלי, בקשת עזרה במשהו שקשה לי אבל זה חייב להיות משהו קטן:
בקשות מאוד ספציפיות וממוקדות שדורשות פעולה בזמן מוגבל כך שאני לא צריכה גם לנהל את זה (כי אם אני מבקשת שהוא יעשה משהו, אבל זה לא מיידי - אני אצטרך לזכור לבדוק אם זה בוצע וכו', וזה כבר מוסיף לי ניהול וקשיים. למדתי לנהל את העבודה כך שאני מצליחה לשלב את השלבים שדורשים עזרה שלו בצורה שוטפת וחלקה).
גם למדתי לבקש בצורה מאוד ספציפית.
למשל, לעולם לא להניח כמובן מאליו שהוא יעשה את הדברים בצורה שאני הייתי עושה. תמיד להניח שאפשר לבצע כל פעולה בצורה שתגרום נזק. לדוגמא, בקשה להכניס את מתקן הכביסה העמוס כביסה רטובה לתוך הבית: זכרתי לבקש באופן מיוחד שהוא ירים את המתקן מהרצפה לצורך ההעברה, כי ידעתי מראש שהוא יעדיף לגרור אותו, מה שישבור גם את המתקן וגם את הרצפה (לא חשוב פה למה). הרי לגרור בגסות גם אני יכולה... אני צריכה עזרה כי כבד לי וגדול לי [b]להרים[/b] את זה.
לקח לי שנים ללמוד את זה.
כל פעם הייתי מופתעת מחדש איך אפשר לעשות דברים בצורה שנראתה [b]לי[/b] חסרת מחשבה והרסנית. המון פעמים התחרטתי שביקשתי עזרה בכלל, מפני שהוא שבר/סדק/קימט/מעך/לכלך משהו שחשוב לי. לא ייאמן כמה מכשירים וחפצים נהרסו, וכמה אלפי שקלים זה עלה (שואב אבק, רשת גלילה, ואלה רק שתי דוגמאות שאני זוכרת).
במשך הרבה שנים עשיתי המון דברים קשים בעצמי רק מפני שלא יכולתי לעמוד בנזק, ולקח ממני יותר מדי כוחות לנסות לדמיין באיזו צורה הזויה אפשר לעשות משהו כך שייגרם מקסימום נזק...
גם למדתי לדבר בצורה קצרה מיוחדת, בשלבים, כי גיליתי שאם אני מנסחת את הבקשה שלי במשפט ארוך שכולל את כל החלקים, הוא שמע בליל של מלים מעבר לקיבולת שלו, והתוצאה היא שהוא מתעלם מהן ורק הולך לעשות מה שנדמה לו שביקשתי:
דוגמא: "תוכל להכניס את מתקן הכביסה הביתה אבל תרים אותו ואל תגרור אותו כי הוא מתפרק וזה יגמור אותו סופית?" - זה משפט ארוך. הוא ישמע ממנו רק "מתקן הכביסה" והוא יעשה מה שהוא מבין.
אם הכל יהיה בבת אחת, ובלי שהוא בעצמו מדבר, אז אני הנחתי שהוא שמע מה שאמרתי והסכים (הוא אמר "בסדר", לאוזניים שלי זה נשמע כמו הסכמה), בזמן שהוא כאמור לא קלט שום דבר ממה שאמרתי חוץ מהרעיון הכללי שצריך לעשות "משהו" עם מתקן הכביסה.
במקום זה:
חלוקת הבקשה לחלקים קטנים. אחרי כל חלק, לוודא שזה בסדר מצדו. לחכות לתשובה ממנו. להגיד דברים בצורה שהוא מיוזמתו יבקש הבהרות, כך שאני יודעת שהוא קלט במה מדובר. ובכל שלב לוודא שזה מתאים לו למלא את בקשתי, כדי לתת לו את ההזדמנות להעלות השגות ולדסקס אותן איתי, במקום שהוא יעשה את זה בצורה (ההרסנית) שהוא מעדיף בלי להזהיר אותי מראש ובלי לשמוע ממני למה זה יהיה הרסני.
לא פעם, קורה שהוא באמת לא מוכן לעשות את זה כמו שביקשתי. אז אני מוותרת על העזרה. זה שקשה לי לא אומר שזה בלתי אפשרי. ואם זה באמת לא אפשרי לי, אני אשלם למישהו אחר שיעשה את זה בשבילי.
גדול עלי לספוג את הנזקים.
וגם אני לא מושלמת. עדיין אני שוכחת לפעמים לקחת הכל הכל בחשבון, ומתבעסת מהנזק אחר כך...