^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלא תדעו מצרות. אני לא עם בעיית ארגון אלא אשתי.... ודי לחכימא

אבל...האם הבעיה העקרית היא לדעת מה צריך לעשות, או הדחיינות שמונעת את העשיה?

כמעט) בכל ערב אני שולחת לעצמי מייל
נשמע לי נהדר....מתכננת לנסות ואדווח בהמשך

אני מיישמת משהו דומה לשיטה שיוטי כתבה עליה. זה פחות מאורגן כי זה משהו עצמאי ואין לי טבלאות מוכנות מראש, אבל זה עדיין משרת אותי מאוד.
אני שולחת לעצמי מיילים,כמעט בכל יום בלילה, ממש לפני השינה.
כתבתי על זה לא מזמן בדף הבית של יערת ,אז אעתיק ואצטט את עצמי...:

(כמעט) בכל ערב אני שולחת לעצמי מייל
במייל רשימה אינסופית של דברים, חלקם ממויינים לפי נושאים וחלקם לא, כי יש להם חשיבות מיוחדת והם בפני עצמם.
עבודה, טלפונים שיש לעשות לחברים , קניות, תכנונים, ועוד ועוד.
בראש הרשימה, תמיד, הדברים המיידיים למחר בבוקר ולמשך היום כולו (לשלם חשבון חשמל, לקנות חלב, לקבוע תור לרופא, להתקשר ל... לגזור ציפורניים לילדים וכו') ובהמשך אלו שלטווח של הימים הקרובים ואחריהם פרוייקטים ארוכי טווח (במובן הזה שברור שלא יקרו השבוע, או אפילו החודש, כמו - לצבוע את הקיר שליד המקרר, לתת בגדים לתיקון, להכין אלבום תמונות , לעבור בדיקות כלליות ולהירשם לחוג צ'י קונג )

ואז, בבוקר, אני שולחת את המייל שוב אל עצמי, וממש בזמן אמת אני מתקשרת לזו, ומשלמת דרך הטל. חשבון, וכל מה שיכולה לעשות במיידי עושה ומוחקת מהרשימה (בעונג ובחדוות עשייה) ואם נזכרת במשהו מעדכנת.
ובלילה, שוב מול הרשימה... מעדכנת, מוחקת ובעיקר מוסיפה (אני תמיד באוברדראפט..) ושולחת למען מחר אתאפס על עצמי.
זה אינסופי, וגם עוזר ומשעשע. ישנם סעיפים שמככבים ברשימה כבר חודשים. אבל הם שם. אני מישירה אליהם מבט, יומם יגיע

בגלל זה אני משתמשת בפלאפון לרשימות ותזכורות, במקום פנקס או יומן
אני על המחשב חלק נכבד מהיום ולכן משתמשת ביומן של ג'ימייל. הוא שולח לי אימיילים ותזכורות.
אבל ביומן אני משתמשת רק לדברים ספציפיים שצריכים תאריך ושעה, כל השאר מסודר ברשימות וטבלאות לפי שיטה של דייויד אלאן שנקראת
GTD- getting thins done
אם את קוראת טוב אנגלית אני ממליצה על זה מאד.
בגדול, מה שיש מלי בסוף, אחרי כל הארגון בטבלאות, זו רשימה של משימות פשוטות שמחולקת לי לפי נושאים- סידורים בבית, סידורים בחוץ, טלפונים, בירורים במחשב וכדומה, כיש לי זמן לטלפונים אני מסתכלת ברשימה, כשאני יוצאת מהבית אני מסתכלת ברשימה ורואה מה על הדרך אני יכולה לעשות וכ"ו וכ"ו.
בכל מקרה זה לקח זמן עד שנכנסתי לזה אבל עם הזמן זה נהיה הרגל.
עוד משהו שיש לי זה פנקס בתיק- אם אני אומרת לעצמי שאני צריכה לעשות משהו זה נרשם בפנקס ובבית אני משתדלת לרוקן את תוכן הפנקס מידי פעם לרשימות או ליומן.
אבל הכי חשוב- פעם בשבוע, בזמן קבוע, אני מרוקנת את הפנקס ומסדרת את הטבלאות והרשימות.
הדבר הכי טוב בשיטה הזאת (חוץ מהסדר והיעילות) זה שזה מוריד הרבה דברים מהראש. פחות מתעסקים ב"אני חייב לזכור לעשות ככה וככה".
אני פשוט ממליצה לקרוא את Getting]הספר Things Done[/po], מסבירים שם הרבה יותר טוב מה ואיך לעשות.

אבל הוא כרגע בעבודה והפנקס כאן לידי על הרצפה... הוא רוצה, אבל הולך לאיבוד בדרך
בגלל זה אני משתמשת בפלאפון לרשימות ותזכורות, במקום פנקס או יומן, גם את המכשיר אני שוכחת בבית בערך פעם בשבוע אבל הוא עלי רוב הזמן.

אנחנו חמודים כאלה ואינפנטילים,
אני מזדהה עם התיאור

ונהנים מהחיים מבלי להעמיס יותר מדי על המוח, ויש לזה תוצאות אבל זה ממש כיף. בשבילנו זה עובד.
פעם חשבתי שזה עובד גם אצלנו.
עד שראיתי כמה כסף מתבזבז סתם. סתם! על כלום! אפילו לא על אוויר! כל מיני ריביות וקנסות וכאלה.
ואין לנו כסף מיותר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות את שלוות הנפש והכיף שלנו בכסף, אנחנו צריכים לעבוד בשבילם.

אנחנו חמודים כאלה ואינפנטילים
D-:
התייחסות עצמית מלבבת

גם בעלי ואני מבולגנים ברמות...
אנחנו מפסידים המון כספים בגלל חשבוניות שהלכו לאיבוד,
כל החברות שלי יודעות שאם שכחו אצלי משהו רוב הסיכויים שהוא לא יימצא לעולם
ושיא השיאים שהשבוע ניתקו לנו את החשמל כי שכחנו לשלם....
פעם זה באמת היה מוציא אותי מדעתי וגם אני הייתי מתרגזת נורא
היום זה מצחיק אותי... באמת..
אנחנו חמודים כאלה ואינפנטילים, ונהנים מהחיים מבלי להעמיס יותר מדי על המוח, ויש לזה תוצאות אבל זה ממש כיף. בשבילנו זה עובד.

זה שהוא מודע ורוצה זו כבר נקודת מוצא מבורכת.
נשמע לא פשוט בכלל מה שאתם עוברים, ולצערי - דומה מאד למה שרבים נוספים עוברים.

גם אני מפוזרת ובלגניסטית, ולא למדתי לשפר את המצב משמעותית עדין.
הפליי ליידי עזרה קצת.

מכיון שמשנה מה מקור ההתנהלות הזו, אני מרשה לעצמי להציע
משהו יחסית קטן שאולי אפשר להתחיל ממנו, שעובד במקרים דומים למה שתיארת:
להגדיר את המשימות שלו כהרבה יותר פשוטות במובן של בודדות.
משימה אחת כל פעם, לכל זמן נתון.

למשל משימה מוגדרת ובודדת שצריכה להתבצע בין 9 ל 9 וחצי:
להתקשר לליסה גרוסמן.

ב 9 וחצי תזכורת עם משימה חדשה:
האם התקשר כבר לליסה גרוסמן?

אולי להפוך אותן גם לכאלה שיהיו בעלות משמעות עבורו.

למשל, נדמה לי שרסיסים כתבה שהיא הכניסה לבעלה לפלאפון תזכורות כל כמה שעות מהסוג הזה ואני מרחיבה אותה:
להתקשר לאשתך להגיד לה שאתה אוהב אותה, כי...
ז"א, כך שהוא יוכל להבין מזה כמה חשוב לאשתו שהוא יזכיר לה, התזכורת תזכיר ותדרבן עם הקשר שמשמעותי גם עבורו.

שיהיה בהצלחה

_אני מכירה מרחוק (היא לא מכירה אותי, רק שמעתי עליה ונפלאותיה ושעזרה לכמה אנשים)
http://www.lisagrossman.com/

אולי זה יכול לעזור. אולי היא יכולה להפנות._
התקשרתי אליה. נשמעת נחמדה.
אני מנסה לקבוע פגישה, בין כל העבודות ושאר העיסוקים.
מקווה שזה באמת צעד בכיוון הנכון.

זה הזכיר לי את אמא שלי ששכחה ספר בישול במקרר וחיפשה אותו שעתיים
ולי זה הזכיר שפעם (כשהיה לי מוח של מניקה) דיברתי עם אחותי בנייד בזמן שהתארגנתי לצאת מהבית. בעודי מדברת איתה, אני אוספת את המפתחות, התיק ומחפשת בכל הבית את.... הנייד....

איזה אנשי מקצוע יכולים לעזור?
אני מכירה מרחוק (היא לא מכירה אותי, רק שמעתי עליה ונפלאותיה ושעזרה לכמה אנשים)
http://www.lisagrossman.com/

אולי זה יכול לעזור. אולי היא יכולה להפנות.
בהצלחה

_כלומר, האם זה מתאים לך לחפש מה העזרה המקצועית שיכולה לעזור לו, ולדאוג לזה שיגיע לעזרה הזאת?
הוא מתפזר. מישהו צריך לעזור לפקס אותו. את יכולה?_
הדף הזה הוא חלק מהנסיונות לעשות את זה.

_(הקוסמת אוהבת לעוץ עיצות אבל היום היא שכחה את הפלאפון שלה בתוך המקרר במכולת
ומצאה אותו רק אחרי שעה...happy)_
נפלא!!! מזמן לא צחקתי ככה!
איך הוא הגיע לשם מלכתחילה?

_(הקוסמת אוהבת לעוץ עיצות אבל היום היא שכחה את הפלאפון שלה בתוך המקרר במכולת
ומצאה אותו רק אחרי שעה...)_
נפלא!!! מזמן לא צחקתי ככה! זה הזכיר לי את אמא שלי ששכחה ספר בישול במקרר וחיפשה אותו שעתיים...

הוא יודע שעזרה מקצועית כלשהי תעזור, אבל לחפש מי, מה ואיך- זה לא בתודעה שלו כרגע.
איך זה בשבילך?
כלומר, האם זה מתאים לך לחפש מה העזרה המקצועית שיכולה לעזור לו, ולדאוג לזה שיגיע לעזרה הזאת?
הוא מתפזר. מישהו צריך לעזור לפקס אותו. את יכולה? שהרי בעיסקה סיבובית זה יעזור לך, נכון?

אז ככה.
קודם כל לדאוג שהבית יהיה מסודר.
לא להאמין כמה זה משפיע על אירגון וסדר בראש!
דבר שני - רשימות.
אני זוכרת שכשנולדה בתי השניה ובעלי היה קם בבוקר להיות איתה על מנת לתת לי כמה שעות שינה
לא משנה כמה פעמים הייתי מסבירה לו מה לעשות איתה אם היא בחוסר שקט לפני שהוא מעיר אותי
זה לא עבד.
עד שציירתי לו תרשים!!!עם חיצים!!!
נכון זה נשמע הזוי אבל זה עבד! וכך יכולתי לישון עוד שעתיים בבוקר - מה שהציל לי את כל היום.
לא מזמן מצאנו את הדף הזה וצחקנו..
היה כתוב שם למשל "אם מקטרת - לפשפש.. אם.לא עוזר - לבדוק אם חם לה..אם.לא עוזר לצאת לסיבוב...
אם לא עוזר - להעיר אותי.
ועוד..ועוד...
(הקוסמת אוהבת לעוץ עיצות אבל היום היא שכחה את הפלאפון שלה בתוך המקרר במכולת
ומצאה אותו רק אחרי שעה...(-:)

נשמע לי כמו בעיית קשב וריכוז אולי לא מאובחנת.
דווקא מאובחנת מאוד.
איזה אנשי מקצוע יכולים לעזור?

_רק הוא יכול לשנות את עצמו, ובשביל זה הוא צריך להכיר בבעייה וגם לרצות לשנות אותה. שני התנאים האלה מתקיימים?
או שרק את סובלת ורוצה לשנות?_
הוא מכיר בזה ורוצה לשנות, רק מתפזר בדרך... הוא יודע שעזרה מקצועית כלשהי תעזור, אבל לחפש מי, מה ואיך- זה לא בתודעה שלו כרגע.
הכנתי לו פנקס ועט כדי שישתדל לרשום כמה שיותר, והוא אכן רשם כל מיני דברים שהוא צריך לזכור ולעשות ולהתקשר, אבל הוא כרגע בעבודה והפנקס כאן לידי על הרצפה...
הוא רוצה, אבל הולך לאיבוד בדרך.

יש לו המון אנרגיות, כיאה ל-ADHD. הוא עושה המון ואוהב את העשייה הזו. כשאני לוקחת דברים על עצמי ומנסה להוריד ממנו את העומס הוא מתלונן שהוא מרגיש מיותר.
איך אפשר לתעל את כל האנרגיות האלו לנחל שהן אמורות לזרום בו ולמנוע מהן להציף את כל האיזור שמסביב?

לספוג את הבעסה ואת התוצאות הרעות - גם אלה גוזלים כוחות
מסכימה לחלוטין!
אני נשואה לאדם מאוד מאוד מאורגן אבל....בלגניסט. כן, יש דבר כזה. יש לי גם ילדה כזאת. הם יודעים בדיוק מה עליהם לעשות ועושים זאת בצורה טובה, אבל כל דבר שהם נוגעים בו, (מה נוגעים? מספיק שהם עוברים לידו!)נשאר מבולגן.
עם השנים למדתי שיותר קל לי לסדר מאשר לבקש שוב ושוב ולהתמודד עם תסכול משני הצדדים (הבנתי שהוא באמת לא עושה זאת בכוונה, זה פשוט לא חשוב לו) אני מקדישה כמה דקות מדי יום לסדר את הבלגאן שהוא משאיר ומצליחה לשמור על בית מסודר (פחות או יותר) ובעיקר על שלוות נפשי.

ועוד שאלה:
מה לגבי שאר הדברים? חלוקת העבודה בינכם בבית? בחוץ? כמה הוא נמצא בבית וכמה קשה הוא עובד? וכמה את?

אני קורסת כבר ככה
כן, אבל יש דרכים לעזור לך.
לשנות את בן הזוג אי אפשר.
רק הוא יכול לשנות את עצמו, ובשביל זה הוא צריך להכיר בבעייה וגם לרצות לשנות אותה. שני התנאים האלה מתקיימים?
או שרק את סובלת ורוצה לשנות?

תראי, את בחרת אותו. ויש לכם תינוקת. אז אני מניחה שאין לך כרגע רצון להתגרש ממנו? כי גם אז תמשיכי להיות קשורה אליו ותלויה ביכולת האירגון שלו, בגלל הילדה המשותפת.
אז אם את רוצה להמשיך לחיות איתו,
ואם הוא לא האדם שרוצה שינוי אלא רק את,
אז אין לך ברירה. את חייבת לעשות שינוי. את זאת שחייבת ללמוד לחיות עם הנכות שלו, אם את רוצה להמשיך לחיות איתו.
לצערי הרב עד מאוד (באמת רב, אני לא כותבת בקלות ראש או בצחוק), הזמן המתאים לחשוב על הבעיות האלה הוא לפני שיש ילדים. אז אפשר גם להחליט, שלא מתאים לך לחיות עם המוגבלויות שלו, גדול עלייך, ביי ביי.
אחרי שיש ילדים, מה שלא תעשי את ממשיכה להיות קשורה אליו, והילדים יהיו גם אצלו - עם הנכות הזאת והכל.
אז אני רואה תרשים זרימה:
בשלב 1 יש שתי אפשרויות: לחיות יחד, או להתגרש.
בשלב 2, אם להתגרש - אז עדיין צריך ללמוד להתמודד עם הנכות כי יש ילד/ים משותפים. אם לחיות יחד - שוב יש כמה אפשרויות:
א. להמשיך כך, להתלונן, לסבול, ואף אחד לא עושה שינוי.
ב. לבדוק אם הוא מכיר בבעייה ואם הוא רוצה לשנות אותה. אם כן, אז לעזור לו לעבור שינוי.
ג. לעשות שינוי בעצמך.
אם בחרת (או שנאלצת לבחור כי שאר האפשרויות נפסלו בשיטת האלימינציה...) באפשרות ג', שוב יש כמה אפשרויות בתרשים הזרימה:
א. לחזק את הכוחות שלך.
ב. ללמוד דרכי התארגנות חדשות.

זה לא כל כך "לקחת על עצמך יותר" אלא יותר "לקחת על עצמך אחרת".
גם להזכיר לו, לזכור בעצמך, לנהל את הפעולה, לספוג את הבעסה ואת התוצאות הרעות - גם אלה גוזלים כוחות.
מה שאני מצאתי, שהם גוזלים ממני יותר כוחות מאשר ניהול אחר מלכתחילה. הם יותר מתישים. הם יותר מאכזבים. הכוחות שהם גוזלים יותר נסתרים, אבל גם יותר משפיעים. את כאילו "לא סופרת" כרגע כמה עולה לך ההתנהלות הנוכחית - אני ספרתי, ואני אומרת לך, שעכשיו עולה לי פחות אפילו שנדמה כאילו אני לוקחת יותר אחריות.

אני קוראת אותך וכמעט מתחילה לבכות, מרוב תסכול על ההזדהות עם התסכול שלך.
הלוואי והיה פתרון קסם שמאיר את עיניו והוא מבין, לוקח אחריות ומתחיל לפעול יחד איתך בשיתוף פעולה והרמוניה כדי להביא סדר וארגון לחייכם,
להוריד ממך את העומס והאחריות או לפחות לחלוק אותם איתך
ולנוע למקומות טובים יותר.

כתבת שאת לא בטוחה אם יש לך כח להתמודד, שאת גם כה כבר כמעט קורסת

מה שאני יכולה לחשוב עליו זה למצוא לעצמך מנוחה, מרחב של מקום וזמן בו את יכולה להניח את כובד האחריות, לקבל אולי מסאז' שירפה קצת מהעומס על הכתפיים והעורף והשכמות.
ולקבל עזרה מקצועית עבור עצמך. אימון אישי, טיפול איי-פק אולי, שיעורי יוגה אישיים שמתאימים לך ספציפית.
משהו שיאפשר לך לנוח וגם לגדול, ומתוך כך ובמקביל לאפשר לעצמך להיזכר למה אתם יחד, מה טוב בו, מה עובד בקשר ביניכם, ומתוך כך לראות ולנסות להוקיר לו תודה על הדברים הטובים שהוא מביא לחיים המשותפים שלכם.
זה לא קל ולא פשוט ושוב - הלוואי והוא היה עושה חלק מהדברים האלה בעצמו אבל אין מה לעשות - את לא יכולה לגרום לו. זו בחירה שלו ומה שאת כן יכולה זה לקחת אחריות מלאה על החצי שלך ולפעול משם לטובת עצמך כדי למלא מצברים ומשם לטובת הזוגיות והמשפחה וכנגד הבלאגן.

הציפיות שלך ממנו מעצמך - הרסניות
ציפיות ותקווה שהוא ישתנה, שהוא ילמד, המחשבה על איך לגרום לו לרצות ללמוד וללמוד להתנהל אחרת.

אולי תוכלי לחשוב עליו כעל ילד קטן ואהוב, לראות רוב הזמן את מה שעובד אצלו מצוין ולהקטין את הנפח של מה שלא עובד במחשבות שלך, בביקורת שלך,
אולי תוכלי לסלוח לו על מה שהוא לא, ולבדוק עם עצמך מה בעצמך את יכולה לשנות כדי לתת למה שטוב מקום יותר גדול ומשמועתי בחייכם במקום למה שלא עובד ולא טוב?

שולחת פרחים שמשמחים גם בבית מבולגן, וחיבוק

אני עושה את זה כי אני מאמינה שגם לי יש חלק בזה. אני לא רוצה לבוא ולהאשים את הבנזוג בכל הרוע שבעולם.
אנחנו שנינו ביחד בזה.

לפחות כרגע.

למרות שככל שאני קוראת את התגובות אני לא בטוחה שזה משהו שיש לי כוח להתמודד איתו.
לקחת על עצמי יותר? להיות יותר אחראית ומאורגנת? אני קורסת כבר ככה.

אפרופו הפרדה: שמת לב שבחרת לעצמך ניק של זוג כשבעצם רק את כותבת ? אולי אפשר להתחיל את השינוי משם.
מרתק.

_אם זה מספיק חשוב לי אני לא משאירה דברים שכאלה (שהסיכוי שיטופלו הוא אפסי) לאחריותו הבלעדית.
בקיצור - או לתת לו את האחריות ולשחרר, או לקחת את האחריות בעצמי._
כנ"ל.
אין לי אפילו טיפת כוחות לעצבים ולתיסכול שנגרמים לי כתוצאה מטיפול כושל.
מה שאיכפת לי - לוקחת אחריות מלאה, והמקסימום יהיה גם אצלי, בקשת עזרה במשהו שקשה לי אבל זה חייב להיות משהו קטן:
בקשות מאוד ספציפיות וממוקדות שדורשות פעולה בזמן מוגבל כך שאני לא צריכה גם לנהל את זה (כי אם אני מבקשת שהוא יעשה משהו, אבל זה לא מיידי - אני אצטרך לזכור לבדוק אם זה בוצע וכו', וזה כבר מוסיף לי ניהול וקשיים. למדתי לנהל את העבודה כך שאני מצליחה לשלב את השלבים שדורשים עזרה שלו בצורה שוטפת וחלקה).

גם למדתי לבקש בצורה מאוד ספציפית.
למשל, לעולם לא להניח כמובן מאליו שהוא יעשה את הדברים בצורה שאני הייתי עושה. תמיד להניח שאפשר לבצע כל פעולה בצורה שתגרום נזק. לדוגמא, בקשה להכניס את מתקן הכביסה העמוס כביסה רטובה לתוך הבית: זכרתי לבקש באופן מיוחד שהוא ירים את המתקן מהרצפה לצורך ההעברה, כי ידעתי מראש שהוא יעדיף לגרור אותו, מה שישבור גם את המתקן וגם את הרצפה (לא חשוב פה למה). הרי לגרור בגסות גם אני יכולה... אני צריכה עזרה כי כבד לי וגדול לי להרים את זה.

לקח לי שנים ללמוד את זה.
כל פעם הייתי מופתעת מחדש איך אפשר לעשות דברים בצורה שנראתה לי חסרת מחשבה והרסנית. המון פעמים התחרטתי שביקשתי עזרה בכלל, מפני שהוא שבר/סדק/קימט/מעך/לכלך משהו שחשוב לי. לא ייאמן כמה מכשירים וחפצים נהרסו, וכמה אלפי שקלים זה עלה (שואב אבק, רשת גלילה, ואלה רק שתי דוגמאות שאני זוכרת).
במשך הרבה שנים עשיתי המון דברים קשים בעצמי רק מפני שלא יכולתי לעמוד בנזק, ולקח ממני יותר מדי כוחות לנסות לדמיין באיזו צורה הזויה אפשר לעשות משהו כך שייגרם מקסימום נזק...
גם למדתי לדבר בצורה קצרה מיוחדת, בשלבים, כי גיליתי שאם אני מנסחת את הבקשה שלי במשפט ארוך שכולל את כל החלקים, הוא שמע בליל של מלים מעבר לקיבולת שלו, והתוצאה היא שהוא מתעלם מהן ורק הולך לעשות מה שנדמה לו שביקשתי:
דוגמא: "תוכל להכניס את מתקן הכביסה הביתה אבל תרים אותו ואל תגרור אותו כי הוא מתפרק וזה יגמור אותו סופית?" - זה משפט ארוך. הוא ישמע ממנו רק "מתקן הכביסה" והוא יעשה מה שהוא מבין.
אם הכל יהיה בבת אחת, ובלי שהוא בעצמו מדבר, אז אני הנחתי שהוא שמע מה שאמרתי והסכים (הוא אמר "בסדר", לאוזניים שלי זה נשמע כמו הסכמה), בזמן שהוא כאמור לא קלט שום דבר ממה שאמרתי חוץ מהרעיון הכללי שצריך לעשות "משהו" עם מתקן הכביסה.
במקום זה:
חלוקת הבקשה לחלקים קטנים. אחרי כל חלק, לוודא שזה בסדר מצדו. לחכות לתשובה ממנו. להגיד דברים בצורה שהוא מיוזמתו יבקש הבהרות, כך שאני יודעת שהוא קלט במה מדובר. ובכל שלב לוודא שזה מתאים לו למלא את בקשתי, כדי לתת לו את ההזדמנות להעלות השגות ולדסקס אותן איתי, במקום שהוא יעשה את זה בצורה (ההרסנית) שהוא מעדיף בלי להזהיר אותי מראש ובלי לשמוע ממני למה זה יהיה הרסני.

לא פעם, קורה שהוא באמת לא מוכן לעשות את זה כמו שביקשתי. אז אני מוותרת על העזרה. זה שקשה לי לא אומר שזה בלתי אפשרי. ואם זה באמת לא אפשרי לי, אני אשלם למישהו אחר שיעשה את זה בשבילי.
גדול עלי לספוג את הנזקים.

וגם אני לא מושלמת. עדיין אני שוכחת לפעמים לקחת הכל הכל בחשבון, ומתבעסת מהנזק אחר כך...

אז ביקשתי ממנו לעשות את זה כשהתנתקנו, אחרי שגיליתי שאני לא יכולה לעשות את זה לבד וצריכה ייפוי כוח. הייתי בטוחה שהוא טיפל בזה. הוא לא.

מוזר שהיית בטוחה שהוא טיפל בזה.

אולי זה אומר שאת עדיין לפני השלב של קודם כל להכיר בכך.
וביחד עם זה להכיר בכך שאת לא יכולה לשנות אותו אלא רק את עצמך.
כשאני אומרת לשנות את עצמך אני מתכוונת בכיוון של מה שדניאלה כתבה:
להפריד איפה שאפשר, לקחת על עצמך במקומות אחרים, להפנות תשומת לב למקומות הטובים בו ובך ועוד...

אפרופו הפרדה: שמת לב שבחרת לעצמך ניק של זוג כשבעצם רק את כותבת ? אולי אפשר להתחיל את השינוי משם...

כתבו כבר אבל באמת עוזר, להכניס דברים מסוימים לרוטינה. למשל בצחצוח שיניים בבוקר לעשות ויש על הכיור, בפיפי הראשון ויש על השירותים וכ"ו. ליצור לחלק מפעולות היום שחוזרות על עצמן פרוטוקול קבוע כמו בארוחת ערב הוא עורך שולחן, את מכינה סלט, הוא שוטף וכ"ו

בתור מי שחיה עם בן זוג מאוד לא מאורגן (וגם מאוד מאוד יצירתי, שתי תכונות שלא פעם הולכות יד ביד),
המסקנה העיקרית שלי עם השנים היא שיותר קל לי ללמוד לעבוד עם זה מאשר לנסות לשנות את זה.
מה שזה אומר בשבילי זה למשל:

• לנסות להיות כמה שיותר מאורגנת בעצמי. זה אומר ללמוד בעצמי את כל מה שקשור לארגון הבית, לקניות, ללוגיסטיקה וניהול שוטף.

לשתף אותו במקומות הרלוונטיים, ואז זה בדרך כלל ברמת הבקשה הספציפית והישירה: תעזור לי לטאטא בבקשה,
שולחת לקניות עם רשימה ביד, כאלה דברים.

• לנסות לבדוק מה המקומות שבהם קריטי בשבילי שהדברים יתנהלו בצורה מסודרת, או אפילו יתנהלו בכלל.

כל הקטע של הטלפון הסלולרי הוא קלאסי למה שקורה אצלנו.
במקרה כזה אני הייתי מעדיפה מראש לא להיכנס לזה ולתת לו לטפל בהחזרת הטלפון בעצמו. שיתמודד עם הבלגן של לשכוח את המטען.
לא שאני מאחלת לו את זה או רוצה שזה מה שיקרה, אבל בהחלט לא רוצה בעצמי לבזבז כוחות על העניין הזה.
אם למשל מדובר בעניין כמו תשלום שיורד ויפוי כוח וכו' - במקרה כזה סביר להניח שהייתי קובעת זמן שבו שנינו יכולים ללכת יחד לטפל בזה.
אם זה מספיק חשוב לי אני לא משאירה דברים שכאלה (שהסיכוי שיטופלו הוא אפסי) לאחריותו הבלעדית.
בקיצור - או לתת לו את האחריות ולשחרר, או לקחת את האחריות בעצמי.

יש עוד כמה דברים כלליים שקשורים בדינמיקה שבינינו, לא יודעת אם זה רלוונטי לך.
אצלנו למשל היצירתיות שלו וכישורי האבהות שלו מפצים ביותר על היותו רחפן-על.
אני משתדלת לחלק בינינו את המשימות ככה שכל אחד יתחרפן הכי פחות ויעשה את מה שהכי מתאים לו.
אגב, המשפחה שלו לפעמים נוטה לפנות אליי בכל מיני נושאים כי אני "המאורגנת",
לפעמים אני מתעקשת שידברו איתו כי לא מוצא חן בעיניי "לסחוב" את הקשר שלו איתם ולקחת אותו על עצמי.
מאוד לא נכון בשבילי.
גם פה, אני מחליטה על סמך כל מקרה - אם למשל מנסים לתאם הגעה של סבתא, הסעות ודברים שמערבים גם אותי,
ברור שאטפל בזה גם מולו וגם מולם. אם מדובר על דברים אחרים או כלליים יותר אני אומרת להם שייפנו אליו ולא יעברו דרכי רק כי זה נוח.
הם כבר יודעים להתמודד עם העובדה שהוא שוכח, לא מחובר וכל זה

נשמע לי כמו בעיית קשב וריכוז אולי לא מאובחנת. איך עובדים עם זה? קודם כל להכיר בכך. אחר כך לקרוא או להתייעץ עם איש מקצוע.
אחזק ואומר, ש הוא צריך להכיר בכך ו לרצות לטפל בזה.
עד אז שום דבר לא יזוז.
ואם הוא כן בעניין, יש כל מיני אנשי מקצוע שיכולים לעזור ממש בפתרונות שעוזרים לאנשים להתארגן ולהתנהל.

נשמע לי כמו בעיית קשב וריכוז אולי לא מאובחנת. איך עובדים עם זה? קודם כל להכיר בכך. אחר כך לקרוא או להתייעץ עם איש מקצוע. יש כל מיני פתרונות או דברים שיכולים לעזור לחיות עם זה כמו כל מיני מגבלות שאנחנו חיים איתם. אגב, מעניין לראות אם זה קיים במשפחה אצל עוד בני משפחה (בדרך כלל תורשתי).

מזדהה עם רב בעיות האירגון המוזכרות לעיל.
דווקא בן הזוג הרבה הרבה יותר מאורגן ברב הדברים.
אבל כן שוכח כשאני מבקשת דברים מסויימים.
ולי לא יכול היה לקרות סיפור הטלפון כשאנחנו מחכים למישהו שיבוא לקחת אותנו, לו דווקא נראה לי שכן...

והמרגיעון: כולנו זקוקים לחיבוק.

לדעתי צריך להכיר בכך שמדובר בהפרעה אורגנית ושגם אם היה מאוד רוצה הוא פשוט לא יכול, זה בטוח מתסכל גם אותו.
אני בטוחה בזה.
אבל איך, איך עובדים עם זה?

כסובלת קשה מבעית ארגון, לדעתי צריך להכיר בכך שמדובר בהפרעה אורגנית ושגם אם היה מאוד רוצה הוא פשוט לא יכול, זה בטוח מתסכל גם אותו. נראה לי שצריך להנמיך ציפיות בחלק מהדברים (לא היית מצפה ,למשל, ממשהו עם פריצת דיסק להרים דברים כבדים בבית) אני למשל לא מסוגלת לערוך רשימת קניות או לקנות ע"פ רשימה, אין לי יומן ולו היה לי לא הייתי מציצה בו, לא מסוגלת לבשל ע"פ מתכון, דומה? עם זאת אני עולה לאין ערוך על בעלי ביכולת לבצע משימות יצירתיות (למשל להעסיק שני ילדים במשך יום שלם בלי לצאת מהכלים) או ביכולת לאלתר. גם אצלינו התנגשויות רבות, עוזר לעיתים לסכם דברים בע"פ ולתכנן כל מיני משימות מראש תוך חלוקת אחריות ברורה. טוב התבלגן לי ולא זוכרת מהעוד רציתי לומר.

סוף סוף יש לי שתי דקות לעדכן:

את יכולה לתת דוגמא ?
לפני כמה שנים עברתי מחברת סלולר כלשהי לחברת הסלולר שלו, אבל החשבון היה על הכרטיס שלו גם כשהיינו בחברות נפרדות (לי אין כ. אשראי, ומשתמשים בשלו לכל מיני הוראות קבע שכאלה). לקח לו המון המון המון זמן ללכת לחברה הישנה ולהתנתק, ועד אז היו יורדים לו מהחשבון 40 ש"ח כל חודש על נייד שלא דיברנו בו.
החשבונות שלנו, כאמור, לא מאוחדים (מסיבות שלא אכנס אליהן כרגע). אז ביקשתי ממנו לעשות את זה כשהתנתקנו, אחרי שגיליתי שאני לא יכולה לעשות את זה לבד וצריכה ייפוי כוח.
הייתי בטוחה שהוא טיפל בזה.
הוא לא.

ועוד מענייני הסלולר -
איבד את המכשיר. קורה.
קיבל חלופי מהחברה.
היה צריך להחזיר את המכשיר החלופי - הצעתי שאני אעשה את זה כדי לחסוך לו את הסיבוב.
הוא הסכים.
הזכרתי לו להשאיר לי את הדברים שצריך במקום גלוי.
נסעתי לחברה (קניתי כרטיס, כי הכרטיסיה נשארה אצלו. הוא לא נסע באותו יום באוטובוס), למזלי לא היה הרבה תור, וכשרציתי להחזיר להם את המכשיר הם שאלו אותי איפה המטען.
הוא לא אמר לי שהוא קיבל מהם גם מטען.
נפגשנו בהמשך היום ואמרתי לו שלא יכולתי להחזיר את הנייד עבורו כי הם לא הסכימו לקבל אותו בלי המטען.
אוי, באסה, צריך לנסוע שוב. לא נורא.
נוסע שוב.
מחזיר את המטען.
ואז נזכר שאוי, צריך לנסוע פעם שלישית, כי הוא החזיר (איכשהו) רק את המטען, ולא לקח את הטלפון החלופי.

ודוגמה מהיום -
היינו אמורים להגיע למקום כלשהו, ומישהי נחמדה מאוד היתה אמורה לקחת אותנו טרמפ.
הוא נתן לה את הכתובת ותיאם איתה שעה.
הילדה נרדמה קצת קודם והתעוררה שתי דקות לפני השעה המיועדת. אני הלכתי להניק וכו'.
אחרי כ-20 דקות אני שואלת אותו אם הוא דיבר עם הנחמדה.
לא. אופס. הוא השקיט את הטלפון כי הילדה ישנה. והנייד לא היה עליו.
היא התקשרה כמה פעמים, ובסוף נסעה לבד. בצדק.

וזה הכי מעצבן אותי. מילא שאני נדפקת, אבל כשזה מעמיד אותי במצד מאוד לא נעים מול צד שלישי כלשהו, זה פשוט מרתיח אותי.

אני רוצה להיות מסוגלת לסמוך עליו. לדעת שגם אם אני מרפה טיפה ממשהו, זה יישאר לו בראש ברמה מסויימת והוא יזכור לטפל בזה. לאו דווקא בעצמו, אני לא מצפה שייקח את הכל עליו, אבל לוודא שאני מסתדרת. שזה מטופל. שדברים לא סתם יעברו לידו בזמן שהוא חי.

אני מבקשת יותר מדי?
אולי בכלל הבעיה היא שלי?

קשה לי. אולי זה נראה כמו דברים שקורים מדי פעם, אבל כשקורים שניים-שלושה כאלה ביום ובשאר הזמן אני מרגישה כמו בייביסיטר, אני תוהה מה אנחנו עדיין עושים יחד.

מה שלי מאד עזר, ועזר בכלל להבין ולהגדיר לעצמי שיש לי בעיית ארגון זה, כמובן, הפליי ליידי. אם את לא מכירה אני מאד מאד ממליצה לך לדפדף פה ולהיחשף אליה.
כמה דברים בסיסיים שלמדתי ממנה (לסדר את הבית עוד לא למדתי)

1. בעצם מה שליאורה אמרה: להתחיל מעצמך. ברגע שהסביבה שלך מתחילה לראות את השינוי שעובר עלייך, מתחיל באופן טבעי להתרחש שינוי גם בסביבה. לצפות מהאחר להשתנות כשאת לא מצליחה להשתנות זה בעצם גורם מעכב.
2. בייבי סטפס ואנטי פרפקציוניזם. להבין שזה לא יקרה כבמטה קסם, שנחליט על חוקים ועל סדר והכל פתאם יסתדר במקום, אלא לעשות צעדים קטנים, ולהסתכל על מה עשיתי ולא על מה עוד לא. כל התקדמות קטנה היא התקדמות. לדוג' - את מסתכלת על הבית והוא כל כך מבולגן שאת לא יודעת מאיפה להתחיל ומרב שהמשימה נראית גדולה את מתייאשת ולא עושה כלום. מוכר? (אצלי מאד). אז במקום זה לקבל את זה שהבית לא יהיה מסודר אבל אם אסדר פינה אחת קטנה, זה כבר קצת יותר טוב ממה שהיה קודם.
3. בניית שגרה. יותר מאשר עניין של החלטה זה בעצם עניין של אימון. את מחליטה ממשהו קטן ואפשרי שאותו את מכניסה לשגרה. למשל, לסדר את המיטה בבקר (כאמור, בקטנה. למשוך עם היד את השמיכה שתראה מאורגנת, לא להתחיל למתוח סדינים ולנפח כריות...). כשזה נכנס למערכת, מוסיפים עוד משהו קטן. וככה מתקדמים לאט לאט...

אני מרגישה כאילו לא משנה כמה אני משתדלת, תמיד יהיה איזה משהו שיתבלגן, ולא בגללי.
את יכולה לתת דוגמא ?

נדמה לי שצריך לעשות סדר בחשיבה שלך על בעית הארגון
והייתי כאן מנסה
למשל לקחת דף , להעביר קו באמצע ולכתוב מצד אחד שלך מצד שני שלו
ואז בדף אחר לפרט רגשות כלפייך וכלפיו
ואז יתכן שמה שיעלה זה כמה מדורים נפרדים לטיפול
ככה זה מרגיש כאותי ומציף

_דף על המקרר לרישום דברים שצריך לקנות
כתיבת אירועים, פגישות ותזכורות בלוח השנה שיש בטלפון הנייד (שנותן לי תזכורת מצפצפת)
ועוד דברים שמתאימים לך._
את אלה אני כבר עושה. אבל אני לבד במערכה. אני מרגישה כאילו לא משנה כמה אני משתדלת, תמיד יהיה איזה משהו שיתבלגן, ולא בגללי.
אני לא רוצה לצאת בהאשמות ולמלא את הדף הזה בקיטורים של 'בעלי ככה ובעלי אחרת', אני לא רוצה להתנער מהאחריות שוודאי יש לי בזה, אבל אני מרגישה שכל המאמצים שאני עושה כדי להתארגן הם פול גז בניוטרל.
זה לא באמת עוזר.
ונמאס לי לכעוס ונמאס לי להעיר ולהאשים. זה לא נעים לא לו ולא לי.

אני מבינה שיש כאן איזשהי בעיה. ובד"כ אם יש בעיה אז אני טובה בלהכין תוכנית פעולה, בשלבים, ולהתחיל ליישם.
אבל שוב, הפעם אני מרגישה שאין שיתוף פעולה. הוא מאוד רוצה אבל לא מצליח.

ובמקום שכל אחד מאיתנו יזהה את המצב הזה אצל האחר ויתמוך בו, אנחנו רק גוררים אחד את השני עמוק יותר אל הבלאגן והכאוס.

הפתרון הוא קודם כל לעבוד על בעיית הארגון שלך.
נראה לי מסובך לצפות שבן זוגך הסובל בעצמו מבעיית ארגון יתמוך בך בהתמודדות עם זה.

כמישהי עם בעיית ארגון שלאט לאט מצטמצמת, למדתי להשתמש בכל מיני אמצעי עזר:
דף על המקרר לרישום דברים שצריך לקנות
כתיבת אירועים, פגישות ותזכורות בלוח השנה שיש בטלפון הנייד (שנותן לי תזכורת מצפצפת)
ועוד דברים שמתאימים לך.

בכל מקרה, העיקר הוא להתמקד בעצמך.
או בניסוח של צפריר: אי אפשר לשנות מבלי להשתנות...
אגב, את יכולה להשתמש בדף שפתח כמעין בלוג המלווה את העבודה שלך על עצמך בעניין הזה
שתפי איפה את נתקלת בקשיי הארגון שלך ותקבלי המון עצות טובות.
בהצלחה @}

אין דרך נחמדה להגיד את זה, יש כאן בעיה.
גם אצלי, אבל לפחות אני מודעת לה. הבנזוג הרבה פחות, אבל אני מניחה שכל מה שאני מקטרת עליו כאן יהיה תקף גם לגביי במידה מסויימת:
הוא שוכח להגיד לי שנגמרים דברים בבית, ואני מגלה אותם רק כשאני צריכה להשתמש בהם. הוא לא הולך עם רשימה מאורגנת לסופר, ולכן שוכח הרבה דברים ומביא דברים אחרים שלא צריך.
הוא לא מעדכן אותי לגבי אירועים כאלו ואחרים, ומשאיר אותי להתמודד עם בלת"מים.
הוא לא מאורגן בעבודה שלו, עושה הכל בדקה ה-91 ובלחץ.
הוא לא מסודר באופן כללי. אין לו יכולת לעבוד מסודר, והבית שלנו נראה בהתאם.
הוא לא זוכר דברים שאמרתי, שביקשתי, שהתרעתי.

אני מנסה לעזור לו והצעתי לו לעבוד עם רשימות, אבל כמובן שהוא אפילו לא זוכר להצטייד בפנקס ועט, שלא לדבר על להשתמש בהם.
ואני יודעת שגם לי לא חסר, אבל לפחות כדי להסביר מה לא בסדר, קל לי יותר להסתכל עליו מאשר להבחין בדברים המפורשים בעצמי.
וכאמור, אני מודעת לכך ומנסה לעבוד באופן מסודר. אבל קשה לי כשאין שיתוף פעולה מהצד השני.

ובמקום שכל אחד מאיתנו יזהה את המצב הזה אצל האחר ויתמוך בו, אנחנו רק גוררים אחד את השני עמוק יותר אל הבלאגן והכאוס.

ונמאס לי לבזבז זמן, כסף ואנרגיות בגלל הדפקט הזה.

מה עושים?